מכון טמיר 2019 - היכן שהיה אגו שם יהיה Feed
מכון טמיר 2019 - היכן שהיה אגו שם יהיה Feed

מאמרים של מכון טמיר

הפגישה הראשונה בטיפול פסיכולוגי - מחרדה לתקווה

איתן טמיר, ראש מכון טמיר לפסיכותרפיה, בסדרת טורים על טיפול פסיכולוגי, על יתרונותיו, חסרונותיו וכל מה שבאמצע. נקודת ראות ייחודית שמשלבת תקווה ומוטיבציה עם ספק ולמידה מהניסיון. מוזמנים לקרוא, להגיב ולעקוב.
תאריך פרסום: 8/3/2019

כבר בהתחלה מתעוררת תקווה.

 

יש גם חשש, אבל התקווה גוברת עליו.

 

כדי לצלצל, כדי לתאם, כדי לשוחח בטלפון, כדי לא ׳למרוח׳ וכדי להגיע למפגש הראשוני. כדי שכל אלה יקרו הכרחית האמונה שתגבר על הפחד.

 

בכל הטיפולים הפסיכולוגיים הרציניים שלי, שישה במספר, נדרשה מצדי מידה רבה של אומץ, אבל עוד קודם לכן, בבסיסה,  ניצב גם תסכול מצבי עמוק שכרוך בהכרה כואבת:

״קשה לי לנהל את עולמי הנפשי בעצמי. אני צריך עזרה של איש מקצוע״.

 

מי רציתי שיהיה שם?

מי היה במציאות?

האם התחולל השינוי המתבקש?

ואם כן, מה שרד את השנים?

 

על כך אכתוב בטורים הקרובים.

 

אנסה לזקק פה בכנות את החוויה הנפשית הראשונית שלי כמטופל שהיה לימים למטפל, ולהביא את החוויה במקום את התיאוריה.

במובן הכי בסיסי ואנושי אני מוכן תמיד להתמסר לכורסא ההיא, מזמינה יותר או פחות, אני מוכן לתת סיכוי למיכל שמבטיח לי התחדשות והתפתחות, למרות הבזק הספק המכאיב שזה גדול מדי מכדי להתרחש.

 

היום אני קצת בפוליטיקה של הפסיכולוגיה.

 

כן, יש לי מכון גדול עם אנשי מקצוע מדהימים, ואני רואה את המציאות מפרספקטיבה רחבה יותר. רק שמעמדת המטופל היא גם עמדה מכלה. איבדתי את התמימות המבורכת שהייתה לי בטיפולים הפסיכולוגיים הראשונים שלי ואני מאוד מתקשה להאמין שאמצא מטפל או מטפלת שיצליחו לתת עבורי מענה קליני יעיל שלא ירים את גבתי הימנית בתהייה.

אני פחות מושפע היום מפוזה, אני ספקטי לגבי השלכות ויחסי העברה, ולצערי אני רואה למטפלים שלי ישר לתוך הבטן. אני נדרך מהר מדי מול מה שמוכר (גם עם שורוק וגם עם חולם), שרוי בענן של ספק שאינו מנותק כלל מאינטואיציה.

כן. אני מכיר כבר את הדינמיקה של ההכשרה, של הלימודים, של ההתמחות. אני מכיר את האינטריגות, את ההכחשות, את ״הפלאוורות״ של המקצוע שלי.

אני מכיר את המורכבות שמרחיקה את הפשטות. אני מכיר את אותו ציר דימיוני בין טובת המטופל לבין רעבונו המתעתע של הכיס. אני מזהה מייד את ההבדל בין אמפתיה לאמפתיזם. אני אפילו מכיר כבר את אווירת מקבלי ההחלטות בפסיכולוגיה, את חולשותיה הכוחניות, את התרצותיה המתגוננות, את כוונותיה הטובות באמת. אני מכיר לעומק את עמיתיי המפרגנים בכנות, ולצידם את אחיי ואחיותיי צרי העין, אלה ש״רוצים להיות״ וכנראה לעולם לא יהיו, לפחות לא משם. 

אני לא יודע, באמת, אם אוכל להיות שוב מטופל נכון ומתמסר.

ועם כל אלה, עודני מאמין בטיפול פסיכולוגי, טיפול מדויק, אמיתי, משנה חיים, בישראל של 2019.

טיפול פסיכולוגי דומה להתאהבות

יש בו ציפייה, יש בו שינוי מיידי, מעצם ההתגייסות והנכונות, שמכה בחיוביות את חיי המטופל. מרגע ההחלטה מתחיל להתחולל שינוי.

תקראו לזה פלצבו, זה גם בסדר, אבל משהו קורה שם, בדרך של אדם שמבקש להיפגש עם אדם אחר ולבקש ממנו סעד נפשי.

והדבר הזה חיובי עד מאוד.


 

ראשונה הייתה לילך, אבל נתחיל דווקא בגבי. 

 

 

מה אנחנו זוכרים מטיפולים פסיכולוגיים שהיינו בהם?

אצלי זה בעיקר חושים:  

ריח של ספרים מאובקים, נרות ריחניים שהוסתרו בפאתי כורסא  וחדרו ישירות לזכרונות ילדות, הבן של הפסיכולוגית שמנגן על פסנתר בחדר סמוך.

ויש את הקשר עצמו, קודש הקודשים של הפסיכותרפיה, האיכפתיות, ההומור, ההרגשה שאני רצוי, שיש מקום בשבילי, לפעמים יש ולפעמים באמת  אין. ודווקא כשבאמת אין, כי יש מציאות קשה בחיים של מי שמולי, נפתח צוהר לקרבה וליחסים הדוקים והדדיים יותר.

כשאני מנסה להיזכר ברגעים המיוחדים שחוויתי עם המטפלים שלי בעשרים ושתיים השנים האחרונות, קופצות בי אסוציאציות שקשה לאחוז, כמו זיקוקין דינור שבדרך להתכלותם אנחנו אמורים להנות. מה שבטוח, אני לא זוכר תובנות שהתפוגגו מתקופה לתקופה. אני זוכר בן אדם, גבר או אשה, שנוצר לי איתו משהו מיוחד. אני מאמין שגם הם זוכרים ממני, כפי שאני זוכר בעצמי את העורק הרוחני הבלתי נראה שנוצר ביני לבין מטופלים שנכנסתי לליבם.  

 

אל גבי הגעתי בתקופה של שינוי, ימים של מציאות טופחת, עם ספק פציח ותקווה קלושה.

רכבתי בעצלתיים על האופניים החשמליים לעבר הקליניקה שלו בתל אביב, על גבול גבעתיים, קושר אותם למעקה בטיחות בצלו המסתקרן של מוכר פיצוציה שמעכשיו תמיד יהיה בינינו רגע שאני הולך לפתוח והוא עומד לסגור.

לא עניין אותי שגבי הוא פסיכולוג קליני בגישה לקניאנית. קרסה בי אז האינטלקטואליזציה  והספיקה לי המלצתה של חברה אהובה, שבאותו זמן הייתה בטיפולו כבר 7 שנים. on ו-off, אל תהיו לי שיפוטיים.

בעיקר רציתי מקום. מצידי שיהיה עובד רווחה מהמחלקה לשירותים חברתיים, מתנדבת בקו סיוע או פסיכואנליטיקאי ידוע שם. העיקר שיידע להקשיב.

 

מעניין שבראייה לאחור, אם אני עוצר יחד אתך להתבוננות, גבי נתן לי המון, אבל אמפתיה לא הייתה הקטע החזק שלו. אני, שתמיד התלוננתי על מטפלים רכים מדי, ייחלתי לנוכחות יותר מכילה מצדו, ולא קיבלתי. אולי מה שציפיתי זאת לא בדיוק הכלה, אבל תיכף נראה.

 

אני חושב שגבי הוא אחד האנשים הכי חכמים שהכרתי, ודאי בין הפסיכולוגים.

חף מכל פוזה, חד קליטה, פשוט, מדבר בראש עם האסוציאציות שלו, ובעיקר יודע לחשוב וחותר בלתי נלאה בחיפוש אחר האמת.

אחרי שראיתי עולם בפסיכולוגיה, הרגשתי שאני פוגש פסיכולוג שנתקע במערה ל - 40-50 שנה, לא פתוח באמת לחידושים, כי מבחינתו הכל כבר נכתב בעצם. אצל פרויד, גג אצל לאקאן.  ויחד עם זאת, לא ראיתי את זה כחולשה.

נכון לתחילת הדרך שלנו ביחד, ניתנה לי נחמה זמנית בכך שמישהו מאמין באמת ובתמים שהוא יודע משהו בעולם ההתייחסותי והפוסט מודרני שנקלענו אליו בפסיכולוגיה ובכלל.

אהבתי גם את העובדה שאני לא מכיר את הגישה של לאקאן.  הרי בראשו של כל פסיכולוג שמגיע לטיפול כמטופל, מהדהד לרוב תדר תיאורטי מזמזם שמציק לתהליך. קופץ בך משהו שיוכל ״לתרום לדיון״... פה באתי טאבולה ראסה וזה היה לטובתנו.







 

תגובות

הוספת תגובה


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.