"חיים ללא כיסוי" – חיים ללא כסות
משה אלון
הקדמה
"חיים ללא כיסוי" (באנגלית: "Life Without Credit") הוא סרט מוזר, לא שגרתי, מעורר תהיות ומאתגר.
הסרט אינו בנוי וערוך באופן לוגי-מתפתח, אין בו עלילה ממש כפי שמוכר במרבית הסרטים, אין בו "מסע גיבור/ה". הסרט נשען בעיקר על שחקנית אחת, טובה מאוד, דאנה איבגי, אשר שמה בסרט לבנה-ליבי בלייב.
נדרשו שתי צפיות בסרט כדי לכתוב מאמר זה ולהשלימו משום שרב הסתום על הנגלה בו ובכל זאת, מה ניתן לומר עליו? זהו ניסיון לשפוך אור על הסרט מהזווית היונגיאנית בעיקר, וגם הפרוידיאנית. מוצע לקורא/ת לקרוא את הכתוב בשתי רמות: האחת הקונקרטית המתייחסת לסיפור ולדמויות כפי שהם, והרמה השנייה הסימבולית, רחבה יותר, מופשטת ומעמיקה, שהיא הזווית החברתית-מדינית שלנו בימים אלה.
סמלים משמעותיים בסרט
גיבורת הסרט, ליבי, שמה סותר לגמרי את תפקידה בסרט, שאינו גורם להתקרב אליה, להרגיש חיבה כלפיה, להרגיש שייכות אליה ואף לא חמלה. שם משפחתה, בלייב, מצלצל באנגלית בניגוד לגמרי למה שהיא מייצגת בסרט: "ב – LIVE", ואין בה חיות; אולי יש בה יותר מוות, ובוודאי קרובה היא למוות נפשי. היא אישה בשנות הארבעים, חסרת בית - הומלסית - העוטפת עצמה, פרט לבגדים בלויים, גם בניירות ועיתונים. הגיבורה פצועה במספר מקומות בגופה ותיפצע עוד במהלך הסרט. ליבי היא אישה הלוקה בפרנויה: היא חושדת בכל מי שהיא פוגשת, חוששת שמים ואוכל מורעלים, ועל כן מסרבת להתקלח.
להערכתי, שלושה מושגים וסמלים לפחות בולטים ומרכזיים בסרט והם: הבית, הבגדים והפצע.
הבית
בהיעדר בית כמעט לכל המופיעים בסרט הרי הבית הוא ככל הנראה הנושא המרכזי שלו או בעצם היעדר הבית.
בית נחשב למקום הבטוח של האדם: "ביתי הוא מבצרי". נעמי שמר כתבה עליו שיר: "על בית חלומותיי...". אך בית הוא גם סמל חשוב ביותר עבור האדם והוא מככב רבות בחלומות אנשים.
מדוע?
בית מייצג את הנפש (אפללו, 2026). מטרי (2005) קרא אף לספרו כך: "בית לנפש - החיפוש אחר העצמי האמיתי והמרחב הנפשי". אין פלא שבין מגוון המבחנים הפסיכולוגיים מצוי גם ציור בית, משום ההנחה שניתן ללמוד מציור הבית משהו על עולמו הפנימי של המצייר, על עברו ועל הקונפליקטים המצויים בו (רז, 2012). אולי מכאן נובעים הביטויים: "לעשות לביתי" ו"בדק בית". מכאן, כאשר אדם חולם על בית, על מבנה כלשהו, הוא בעצם חולם על נפשו. יש משמעות רבה בחלום איזה בית או מבנה נחלם בו? בית פרטי/וילה, דירה או צריף? באיזה מקום נמצא הבית? האם הבית הנחלם הוא בית חדש, ישן, קטן או גדול? האם הבית במצב תקין או יש בו פגמים? האם בבית מבוצעים בו שיפוצים, מרחיבים אותו או הורסים אותו או קורית בו רעידת אדמה? האם אירוע בחלום קורה בחדר השינה, במטבח, בשירותים, במרפסת? לכל פרט שכזה במבנה במהלך החלום יש חשיבות רבה ביותר.
דוגמה לחלום: בעל תפקיד בכיר עמד לפני פרישה ממקום עבודתו, שבו שימש כמנהל. הוא חלם מספר חודשים לפני מועד פרישתו שהוא נמצא בבית מלון ושם התרחשה רעידת אדמה. האיש הבין מיד את המסר שקיבל שהוא עומד בפני רעידת אדמה בחייו ובנפשו. הוא דימה את נפשו למלון רב קומות, עם יחידות רבות בה. הוא הבין שאירוע הפרישה מדומה בחלום לרעידת אדמה בחייו ושנפשו עומדת להשתנות ואולי אף לקרוס. עליו להיערך לכך ולקוות שעל חורבות המלון יבנה מבנה חדש, אחר לגמרי.
לקרל גוסטב יונג היה חלום מכונן שסייע לו לגבש את התיאוריה שלו על מבנה הנפש: הוא חלם שהוא נמצא בבית בקומת הקרקע, שהיא קומה מודרנית (העולם החיצוני, המוכר, המואר, האגו, המודעות) והוא החל לרדת במדרגות הבית לעולם הלא מודע. בקומה הנמוכה יותר הוא ראה חדרים עם ריהוט בסגנון עתיק יותר (לא מודע אישי). בקומה נמוכה נוספת הוא הגיע לקומה שהתאפיינה במראה וריהוט של ימי הביניים. בקומה נמוכה יותר הוא הגיע למרתף בסגנון רומי ולבסוף מתחת לרצפה של כל המבנה הוא ראה מערה פרהיסטורית עם שלדים (הלא מודע הקולקטיבי שם שוכנים הארכיטיפים). הבית המעניין הזה דחף את יונג עוד להניח שזהו מבנה הנפש של כלל בני האדם (יונג, 1993).
הדמויות בסרט כמעט כולן חסרות בית. גיבורת הסרט היא הומלסית, הנעה ברחובות ונכנסת לבתים ומבנים שאינם שלה. היא מחפשת את בעל הבית שלה ששמו עזרא ( מחפשת עזרה?!) ולא מוצאת אותו. היא פוגשת נערה צעירה בדירתו של עזרא, כנראה מאפריקה, בת למשפחת מהגרים, כנראה מבקשי מקלט (גם סוג של "בית"), שהורשתה לגור בבית של עזרא בשכירות. נערה צעירה זו היא היחידה, דווקא כזרה, שלכאורה גרה בקביעות-זמנית בבית ובנוסף לכל היא בהיריון. היא עתידה להביא כצעירה זרה לבית את הדור הבא ותהיה אימא ותממש בזה חלק מעצמה. ליבי מנהלת שיח על כרטיס סים עם מוכרת בחנות, שוב לא בבית מצויה המוכרת אלא ברחוב, בחנות. בבית מלון היא פוגשת שוטר השם שם קץ לחייו באחד מחדרי המלון. שוטר זה תפקידו במשטרה לצייר קלסתרונים, דהיינו הוא דולה מתוך דברי אנשים נחקרים במשטרה פרטים ומצייר כך קלסתרונים, דהיינו מנסה מתוך פרטים מזהים לייצר דמות עם זהות כלשהי. כך הוא מנסה לעזור לליבי לצייר את דמותו/קלסתרונו של עזרא מתוך הפרטים שהיא מוסרת לו, ולאט-לאט מצייר הוא על דף פנים של אדם. כך עזרא האנונימי מתחיל להתגבש, לקבל זהות מינימלית. היא מגיעה לשני מבנים הנושאים את השם בית אך במפורש נעדרי בית אישי: בית מלון ובית חולים. מפיקי הסרט - כותב התסריט, הבמאי והמפיק - הביאו בפנינו בצורה בוטה וקשה את משמעות הבית ואת משמעות היעדרו.
פרויד (2012) הטביע את המושג "אלביתי". יגאל (2017) מפתח מושג מפתיע זה, המתאר חוויה של אימה, זרות, או אי-נוחות. מושג זה נקשר למושג הבית - המוכר, הבטוח, המוגן - שדווקא הוא הופך למאיים. "האלביתי כרוך במצב של אי-התמצאות, מה שנדמה כביתי, במוכר וכקרוב מתברר כחדש, זר וכעוין ולכן מעורר אימה... האלביתי מעורר אימה, חרדה, חלחלה, מפחיד, מפוחד, מוזר ומאיים, חורש רעה". המילה ביתי, בגרמנית Heimlich'מתארת משהו נסתר, שקבור עמוק, משהו שקשור למה שנחבא מאיתנו (זילברשטיין, 2021). זילברשטיין עוד מוסיפה שהביתי והאלביתי מתערבבים, ושהביתי, המוכר, הנוח והידידותי כורך בחובו משהו נסתר, שיכול להפוך למאיים.
נראה שתיאורים אלה של האלביתי אצל פרויד מתאימים מאוד למה שמשתקף מהדמות הראשית בסרט. כחסרת בית במובן הקונקרטי והמטפורי היא חרדה מאוד, מאוימת, פרנואידית, חסרת אוריינטציה, חשה זרה וחסרת הגנה לחלוטין עד לכדי היפגעות בתאונה ברחוב. תחושה כזו מתעוררת, ניתן להניח, גם אצל הצופים: אי-נוחות, אימה, זרות כלפי הדמות המוזרה שקשה לעכלה ובעיקר בהיותה חסרת בית. ליבי היא אישה נבונה, מעמיקה בתובנותיה על העולם והיותה חסרת בית מאיים מאוד על הצופים: למה זה קרה לה? האם זה יכול לקרות לכל אחד? לקרות לנו כקולקטיב? לנו כחברה כאן בארץ? הדמות היחידה בסרט שיש לה בית היא האישה המבוגרת. אולם גם ביתה נפרץ, נחדר, על ידי גיבורת הסרט, ואינו מהווה לה הגנה מפני החוץ המאיים. גם אישה מבוגרת זו מגלה מוזרות: על מסך הטלוויזיה שלה מוקרן קונצרט ללא קול, ולדבריה היא אוהבת רק להתבונן בנגנים.על אף מאמציה של אישה זו להתקרב לגיבורה, אולי אף להוות עבורה דמות אם, היא נדחית על ידה בגסות. בסוף הסרט נשארת "הגיבורה" להלך ברחוב; היא אינה מוצאת את בעל הבית, האפוטרופוס שלה. אין לה סיכוי למצוא בית במצבה, ונראה שתהיה נעה ונדה כל חייה.
הבגדים
סימבול נוסף בולט בסרט הוא הבגדים. הגיבורה לבושה בלויי סחבות, עם מעיל שאינו תואם את העונה של השנה. בגדיה קרועים והיא עוטפת את גופה בעיתונים ואף בנייר טואלט. בגדים הם לעיתים כרטיס הביקור שלנו, ולעיתים משקפים ביום מסוים את מצב רוחנו באותו היום. בחלומות כמעט תמיד בגדים משקפים כיצד אנו מציגים את עצמנו לעולם או כיצד העולם תופס אותנו. האם הבגדים הנלבשים בחלום הם תואמי תקופה בשנה? האם הם תקינים או בלויים? מה צבעיהם? האם החולם קונה בגדים חדשים או מחליף בגדים או עירום? כל פרט כזה יכול להצביע על מצבו של החולם ועל המקום שהוא נמצא בתהליך חייו. דוגמה: אישה אלמנה המיוסרת באבלה שנים רבות, ומהלכת בעיקר בבגדים שחורים, חולמת את החלום הבא: היא הולכת לקניון ומתהלכת בו. אישה מבוגרת הניצבת בפתח חנות בגדים מסמנת לה להיכנס לחנות. היא נכנסת ובוחרת בגד צבעוני ונכנסת לתא מדידה. היא מחליפה את בגדיה השחורים באלו החדשים מהחנות ומתבוננת בראי. מהראי משתקפת דמות חברתה הטובה כפי שהייתה החברה כילדה לבושה בבגדים החדשים. האישה מתעוררת בבעתה. מבלי להיכנס לפרשנות נרחבת של החלום נראה שהאישה האלמנה, המתהלכת בשחורים ביום-יום, ומשדרת דיכאון, מקבלת מסר פנימי להחליף את בגדיה לבגדים חדשים וצבעוניים יותר, דהיינו אולי הגיע הזמן לצאת מהדיכאון ולפתוח פרק חדש בחייה. כאן המקום להזכיר את האגדה המפורסמת של אנדרסן (1967) "בגדי המלך החדשים" ואין צורך להרבות במילים מה משמעות הבגדים או העדר הבגדים באגדה ורמזיה לחיים בכלל ועוד למלך... הדבר הראשון שאדם וחווה מתוודעים לו לאחר אכילה מעץ הדעת טוב ורע ועיניהם נפקחו, דהיינו נעשו מודעים, שהם עירומים. משמעות הסימבול שללא "בגדים", הכסות, אנו חשופים, פגיעים. לזה מצטרף המושג היונגיאני פרסונה (מסכה בעיקר במשמעות החיובית של המילה כפי שיוסבר להלן). הפרסונה היא כרטיס הביקור שלנו לעולם. לרוב, בני אדם מצוידים במספר פרסונות והן נשלפות לפי האירוע ולפי התפתחות מערכות יחסינו עם הסביבה. הפרסונה היא פריט מחויב בחיינו ואי-אפשר לחיות בלעדיה. הפרסונה היא חלק מהאגו, מהמודעות (Samuels, Shorter, & Plaut, 1997). כאשר אדם משתמש בפרסונה הקרובה מאוד לעצמו, לפנימיותו, מתבצעת חשיפה יחסית אישית ואינטימית. יש לקוות שהיא נעשית בצורה מבוקרת ובמרחב נכון, מתאים ומוגן. פרסונה המרוחקת מהעצמי יכולה אף היא להיות תקינה, שכן אדם אינו בוחר לרוב לחשוף את עצמו באופן אישי ואינטימי כאשר הנסיבות אינן מתאימות. "מה שלומך?", "בסדר, טוב תודה", במצב זה משתמש האדם המשיב בפרסונה מרוחקת יחסית כדי לא לחשוף עצמו. אולם יש מצב שבו הפרסונה שלילית: כאשר אדם שבוי בדימוי מסוים ומתנהג כך תמיד, או כאשר הוא נוהג לחשוף את עצמו רבות ולגרום לסביבתו מבוכה ובלבול.
גיבורת הסרט כאמור מציגה פרסונה קשה מאוד, לא רק שהיא חסרת בית, אלביתית, ונפשה היא חסרת גבולות (לבית לרוב יש תמיד גבולות), היא שקופה, חסרת מוגנות, חסרת קביעות ויציבות. גם בגדיה משקפים זאת: היא לבושה שלא בהתאם לעונה, באופן המעורר דחייה, חרדה ורצון להימנע מקשר עמה.
הפצע
אך לא רק העדר הבית ובגדיה משקפים את קשייה המרובים - הגיבורה פצועה ממש. ליבי נושאת פצע שאינו ניתן להסתרה על שפתיה, וכן פצע על רגלה, הנגלה מתחת לקרעי מכנסיה. חסרת הבית היא גם אישה פצועה ופגיעה, המסרבת לקבל טיפול רפואי או נפשי. היא אף שותפה למעין התאבדות/רצח של השוטר, צייר הקלסתרונים, שמאס בחייו משום שבתו מתה. השוטר לא הצליח משום מה לשמור על בתו והוא מבקש את נפשו למות. בפרץ אימפולסיבי של אלימות מחליטה הגיבורה לשתף עמו פעולה, מתחרטת, ומתפתח מאבק על האקדח; לבסוף נורית יריה והשוטר מת. הדם מכסה את פניה של גיבורת הסרט - קטע מזעזע ומטלטל. מות השוטר/המשטרה: גם הוא אינו מסוגל למלא את תפקידו, לשמור על ילדיו האישיים ועל ילדי העם, הדור הבא - ומתאבד. פצע/פגם נוסף בגופה של ליבי הוא היעדר הגבות. לא ידוע אם הדבר נובע ממחלה כלשהי או ממריטה עצמית. תפקיד הגבות הוא למנוע זליגת זיעה, מים ועוד גופים זרים לעיניים, כמו סכר. לגבות תפקיד נוסף בתקשורת בין בני אדם ובהיבט האסתטי, בעיקר לנשים. זהו עוד פצע בגופה של ליבי, הפוגע הן במראה שלה והן בתפקוד הגופני ובקשר עם אחרים.
פצע הוא סימבול ידוע ומשקף פגיעה לא רק בגוף אלא גם בנפש. בהיסטוריה ובאומנות הפצע הידוע ביותר הוא של ישו. פצעים שנגרמו לו כאשר מוסמר לצלב, כאשר נדקר בחזהו וכאשר ראשו זב דם מהכתר הקוצני שעל ראשו. אולם, על אף פציעתו של ישו והידיעה לכול שהוא היה פצוע עובדה זו לא מנעה ממנו להפוך עבור מאמיניו למשיח. פצוע נוסף ידוע שהתפתח מפציעתו הוא יעקב שנלחם במלאך ונפגע ברגלו. הוא אמנם צלע לאחר המאבק אבל מאז הפך לישראל ולאחד מאבות האומה. הפצעים של ליבי בסרט כאמור הם גלויים ולא ניתנים לריפוי משום שלא נעשית פנייה לעזרה וסכנת מוות מרחפת מעליה. על פי המיתולוגיה היוונית, ואת זה אימצה הגישה היונגיאנית במידה רבה: כל אדם הוא פצוע ולא משנה מה סיפור חייו. כירון, הקנטאור הידוע במיתולוגיה היוונית, היה מרפא מוכשר ביותר (שבתאי, 2000). הוא נפצע בטעות על ידי חץ ששילח הרקולס בעת שנאבק מול קנטאורים אחרים. כירון, הרופא המופלא, ניסה לחלץ את החץ מרגלו הפצועה ולא הצליח. הוא נאלץ כל חייו להתהלך עם חץ והפצע הגלוי, ללמד את כולנו: נהיה מי שנהיה ועם יכולות ריפוי מופלאות, אנו פצועים בין שהפצע גלוי, בין שהוא נסתר. ליבי מציגה לנו פצעים גלויים ללמד אותנו גם: אל תשחקו משחקים ותסתירו את פציעתכם ותציגו פרסונה של שלמות שהכול בה טוב. אולם ליבי פצועה בסרט וחשוכת מרפא, ואף מסירה מפצעיה את החבישה ששמו לה בבית החולים, ממנו ניסתה לברוח.
דוגמה להופעת פצע בחלום: לוחם הלום-קרב ממלחמת שביעי באוקטובר, שהתקשה מאוד לדבר על חוויותיו במלחמה, חלם את הסיוט הבא: הוא צועד ברחוב הומה אנשים ולפתע דם זב לו בידו מפצע קטן שלא היה קודם. הוא חובש את היד אולם הדם ממשיך לבצבץ מבעד לתחבושת. הוא ממשיך לחבוש את ידו בעוד שכבת תחבושת אך גם השכבה החדשה מאדימה מדם וכך הלאה. תוך כדי החבישות הוא שם לב שאנשים מתרחקים ממנו. הוא צועק: "הצילו!" - ומתעורר בפאניקה ובודק את ידיו.
משמעות סימבולית לסרט?
הצירוף של שלושת המטפורות בדמות אחת מעמיקה את גודל הקושי בו היא מצויה: ביתה/נפשה הוא אלביתי, בגדיה אינם ממלאים את תפקידם והיא חשופה, ופצעיה גלויים - היא פגיעה מאוד. גם המיניות של הגיבורה כבר אינה קיימת. החזה שלה נחשף לפחות פעמיים, משום שבגדיה נקרעים או העיתונים הדקים והמתפוררים נשמטים והיא מתגלה בעירום בחצי גופה העליון. אך זהו עירום נטול משמעות מינית ולא מעורר. על האימהות וההורות של ליבי אין על מה לדבר, והשוטר נראה גם נכשל בתחום ההורות. הארוס בחייה אינו פעיל; היא אינה יצרנית, אינה מועילה - רק מחפשת עזרה. אולי חסד אחד נעשה עם ליבי והוא שמה: לבנה – ירח וגם הצבע הלבן. הירח הוא סמל נשי עוצמתי משום שכשם שלירח מחזוריות כך לאישה יש מחזור וכשם שהירח מצוי בממשלת הלילה, כסמל ללא-מודע - כך לאישה היכולת להעמיק לעולם הלא-מודע, לנסתר; וללבנה אף יכולות אלה. והחסד הנוסף העולה משמה הוא הצבע הלבן שמייצג דבר והיפוכו, כמו כל סמל טוב: טוהר וניקיון, אך גם מוות - כצבע התכריכים. ואכן, היא שוכבת מכוסה בסדין לבן כמתה בבית האישה המבוגרת המכניסה אותה אל ביתה לאחר שהתעלפה על סף ביתה.
האם כותב הסרט והבמאי חברו לומר משהו על ימינו? על הבית כאן? על מצבנו הלא תואם? על הפגיעות שבנו? על הפציעות הגלויות והלא מטופלות? על מות החוק? על מות שומר החוק? על הבקשה לעזרה ואין מושיע? על הימצאות זרים בתוכנו שמתרבים? על ההורות הבעייתית כאן לאבות ואימהות שלא מסוגלים לגדל ולשמור על ילדים? האם יש כאן אמירה על ימי המלחמה והפיצול בעם שהנשי פגוע בו מאוד, פצוע, לא ממלא את תפקידו, ואילו הגברי מועצם בהיבט השלילי עד לכדי התאבדות? וסימבול הטלפון והתקשורת שלא מתרחשת? אין קשר, אין מענה? האור הוא גם סימבול שחוזר לאורך הסרט. התייחסותה הצינית של ליבי לישובים עם השם אור: אור יהודה, אור עקיבא, אור, אור ויש חושך. וכן המקום שרוצים להפנותה לאשפוז: אור לבנות...הדואליות של בית גם מצויה בכל הקשור למולדת, שמצד אחד זהו המקום הבטוח לאדם ולחברה השייכים למולדת (אפללו, 2026), ומצד שני גם מולדת יכולה להיות אלביתית, מפחידה, מוזרה, מאיימת, שאינה מכילה, ולעיתים מקיאה, את בניה.
וסיום הסרט: ליבי נסה מבית החולים מחופשת לאישה חרדית נעה ונדה ללא כיוון עם זהות שאולה, שטחית. האם כאשר אין ריפוי לחולי מגיעים לאמונה דתית כמפלט ולאו דווקא מעומק והבנה? ותמונות הסיום של חבורת חסידי חב"ד מרקדים ומבקשים את ביאת המשיח, ואולי רמז למשיחיות שפושה בארץ? ידוע בהיסטוריה הישראלית, ולא רק בה - גם בעמים אחרים, שככל שהתקופה קשה מתעורר געגוע למשיח, לסוג של משיח שיגאל את העם והחברה ממצוקה, ומכאן המרחק למשיח שקר אינו גדול. קשה להתעלם מהרמזים למצבנו העגום והמפחיד בישראל. אולי הסרט מצלם את מצבנו ומזהיר, מתריע בשער. ואולי אמירה שזה מאוחר כמצבה של ליבי שמחפשת עזרה באופן לא ממוקד ויעיל ומתפזרת לכל הרוחות...
הפרשנויות הללו אפשריות בהחלט, ובוודאי מזמינות לחשוב ולהתבונן בסרט ובמציאות שלנו גם כך.
סיכום
ברור שניתן להסתפק בשימוש במדיום הקולנועי כדי לומר משהו על בית, על חסרי בית, על אנשי השוליים, השקופים. אך לעיתים קרובות הקולנוע מצלם את המצב החברתי של החברה שבה הוא נוצר, בתקופה שבה הוא נוצר (נצר, 2014). כאן באות לעזרתנו התיאוריות האנליטית והפסיכואנליטית ומציעות להתבונן גם בלא-מודע החברתי, בעיקר דרך הסימבולים המרכזיים בסרט, בכל סרט, ובסרט זה: הבית, הבגדים, הפצע ועוד. חוויית האלביתיות המתוארת במאמר בהחלט מתעוררת בצופים בסרט בהיבט המבעית שלה, המאיים, המנוכר והרוצה כל כך להזמין הפעלת מנגנוני הגנה כמו הכחשה, בידוד והדחקה אבל לבנה-ליבי בלייב אינה מרפה לאורך כל הסרט ומטלטלת את הצופים.
מקורות
אנדרסן, ה. כ. – 1967 – כל אגדות אנדרסן, הוצאת מסדה, תל-אביב.
אפללו, ת. – 2026- סדקים בקינון הבית – מבט פסיכואנליטי על בניית המרחב הפנימי ושבריריותו, הוצאת רסלינג, תל-אביב.
זילברשטיין, ת. – 2021 – המועקה האלביתית – מחשבות על ובעקבות מאמרו המפורסם של פרויד,
אתר אוטופיה.
יגאל, י. – 2017 – על אימה ובית: מושג האלביתי – גלגוליו ומשמעויותיו של מושג ה"אלביתי"
בפסיכואנליזה ובתרבות, אתר פסיכולוגיה עברית.
יונג. ק. ג. - (1993) – זיכרונות, מחשבות, חלומות, הוצאת מודן, מושב בן-שמן.
מטרי, י. – 2005 – בית לנפש – החיפוש אחר העצמי האמיתי והמרחב הנפשי, הוצאת מודן, מושב בן-שמן.
נצר, ר. – 2014 – נפש הקולנוע – ארכיטיפים ומיתוסים בסרטים, הוצאת רסלינג, תל-אביב.
פרויד, ז. - 2012 - האלביתי - מבחר כתבים ח', הוצאת רסלינג, תל-אביב.
רז, מ. – 2012 – הציור כראי הנפש – ניתוח ציורי ילדים ומבוגרים, הוצאת רסלינג, תל-אביב.
שבתאי, א. – 2000 – המיתולוגיה היוונית – מיתוסים, מפה – מיפוי והוצאה לאור, תל-אביב.
Samuels, A., Shorter, B., & Plaut, F. (1997). A Critical Dictionary of Jungian Analysis. Routledge
