לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תפקידה של תופעת התקווה בפוסט טראומה מורכבת ובדיסוציאציהתפקידה של תופעת התקווה בפוסט טראומה מורכבת ובדיסוציאציה
תפקידה של תופעת התקווה בטראומה מורכבת ובדיסוציאציה

תפקידה של תופעת התקווה בטראומה מורכבת ובדיסוציאציה

מאמרים | 13/12/2020 | 4,673

אף שחוויה של טראומה מאופיינת בהעדר תקווה, לתקווה יכולה להיות תרומה מיוחדת בטיפול עם נפגעי טראומה מורכבת, שמתאפיינת בביטויים דיסוציאטיביים. "תופעת התקווה" תוצג במאמר זה כקשורה להיבטים מודעים ולא מודעים של חתירה בלתי פוסקת לסיפוק צרכים נפשיים, ולפיכך כטומנת בחובה פוטנציאל ליצור התמרה וצמיחה. במחקר קודם זוהו והוגדרו שלושה "פרופילים" של תקווה בטיפול עם נפגעי טראומה מורכבת. בהמשך לכך, במאמר זה התקווה תוצג ככוח המתווך את התנועה בין אופני דיסוציאציה החוסמים קשר לאופני דיסוציאציה המאפשרים קשר, או במונחיו של ויניקוט – בין נסיגה (withdrawal) לרגרסיה של תלות. הקשר בין המושגים הויניקוטיאניים לתפקידם המסייע של ביטויי תופעת התקווה בפרופילים השונים יודגם באמצעות דוגמאות קליניות.

תפקידה של תופעת התקווה בטראומה מורכבת ובדיסוציאציה

מאת ד"ר אופיר לוי

 

פרטי המטופלים המוזכרים במאמר הוסוו לצורך שמירה על חיסיון.

 

מבוא: תופעת התקווה והתמודדות עם טראומה

התקווה היא תופעה רחבה בעלת מאפיינים מודעים ולא מודעים כאחת (לוי, ליכטנטריט וסויה, 2011). בפן המודע, תקווה מתבטאת ביכולת של הפרט להציב מטרות ולהשיגן (Snyder, 2000). בפן הלא מודע, התקווה מתבטאת בחתירה בלתי פוסקת לסיפוק צרכים נפשיים (קייסמנט, 1995) ובמובן זה היא מסייעת לתהליך תקין של אינדיבידואציה. בפן הלא מודע של תופעת התקווה, היא מסייעת לפרט להתמודד הן עם מצוקתו והן עם המשימות התפתחותיות הניצבות בפניו לכל אורך חייו (Erikson, 1963).

מבחינה התפתחותית, תופעת התקווה היא זרז למעבר מזמן ילדי לזמן קלנדרי (Mann, 1973). זמן ילדי הוא זמן אינסופי המתקיים כל עוד מסופקים צרכיו הבסיסיים של התינוק: שובע, חום, רוגע, מגע גופני, היעדר כאב והיעדר גרייה חיצונית מוגזמת. הפרידה הבלתי נמנעת מהאם משנה את מציאות חייו הפנימית והחיצונית של התינוק, ובתהליך ההתפתחות התקין צומחת חוויית זמן נוספת, בוגרת ובשלה יותר, שאותה מכנה מן "זמן קלנדרי". בזמן הקלנדרי טמונה הכרה במציאות של הנפרדות, הסופיות והמוות, אך אותה הנפרדות מאפשרת גם תהליכים של פיתוח וצמיחה, אוטונומיה ועצמאות, כלומר תקווה (לוי, 2008). מאפיין בסיסי נוסף של תופעת התקווה שתורם להתמודדות עם משימות ההתפתחות הוא האוריינטציה לזמן עתיד, או המחויבות לעתיד שהאדם מדמה בנפשו (envisaged future) (Groarke, 2018).

התוצר הרגשי של התקווה מתבטא תחושת חיוניות ואושר, אך החוויה הסובייקטיבית של תופעת תקווה היא מגוונת: כך למשל, ישנן חוויות של תקווה המתעוררות למשך פרק זמן קצר ביותר ומפנות במהרה את מקומן לחוויה אחרת, כמו במקרה של פרץ של תקווה בעקבות הצלחה מסוימת, המפנה את מקומו לתחושת תסכול וחוסר תקווה כתוצאה מהבנה שההצלחה חלקית והשמחה הייתה מוקדמת; יש חוויות של תקווה שהופעתן נתפסת כבלתי קשורה לחוויה ידועה כלשהי; וישנן חוויות של תקווה המתקיימות לאורך כל החיים, כחלק ממכלול חוויותיו הטובות של הפרט מאז ילדותו המוקדמת אשר נספגו בגרעין העצמי (נוי, 1995). בין החוויות הסובייקטיביות השונות המבטאות תקווה יכולים להיות קשרים שונים: למשל, תחושת תקווה חזקה אל מול מציאות מייאשת יכולה לנבוע מהמחשבה שאין מצב בו אין תקווה.


- פרסומת -

בעת התרחשותה של טראומה, בשלבים הראשונים להתמודדותו של הנפגע, הוא יחווה תחושה פנימית של פרידה כואבת מהתקווה, דווקא ברגעים שבהם הוא זקוק לה ביותר. טראומה, מטבעה, גורמת לבלבול עד כדי פגיעה פסיכולוגית המותירה את האדם מחוסר כלים לזהות מה באמת נדרש לו (Mitchell, 1993). התקווה – שהגדרנו לעיל כ"בחתירה בלתי פוסקת לסיפוק צרכים נפשיים" – בולטת אז בהיעדרה לנוכח אימת הסימפטומים המשתלטים, וחסרונה מלווה בתחושת היחלשות של העצמי. יחד עם זאת, לתופעת התקווה יכולה להיות תרומה מיוחדת בהתמודדות של נפגעי טראומה עם סימפטומים של טראומה, והיא יכולה לשמש כמשאב ייחודי ומשמעותי וכמעין מגן טבעי (לוי, 2008). התקווה מקנה לאדם את היכולת לדמיין אפשרויות יצירתיות להתמודדות עם הניסיון הטראומטי שלו.

כאשר נפגע טראומה מצליח לתפוס את האירוע הטראומתי כבעל משמעות אישית חיובית ואת ההתמודדות עמו כאתגר הטומן בחובו פוטנציאל לצמיחה ולהתפתחות, ננטעת בו התקווה שהוא יכול להחזיר את השליטה לחייו ולהתאושש ממנו (Levi, 2013a). במובן זה, התקווה מבטאת גם עקשנות, אומץ, גבורה וריאליזם, ויש בה פוטנציאל ליצור התמרה וצמיחה. בתהליך טיפולי, התנאי להצלחת הטיפול ולהתהוותו של תהליך ההחלמה הוא קיומה של תקווה למציאת מרחב פסיכולוגי בעבור העצמי להתחלה חדשה, גם אם תקווה זה אינה מודעת בראשית התהליך. אף שעל המטופל להביא בחשבון שבתהליך התמודדותו צפויים קשיים, מהמורות והרבה רגעי משבר ותסכול, ולהשלים עם האפשרות שלא כל המטרות יושגו, או אף ניתנות להשגה, התהליך הטיפולי ייתרם מהאפשרות של קורבן הטראומה לדמות בנפשו את עתידו נטול הסימפטומים, תוך מחויבות פנימית עמוקה לנסות ולממשו (Levi, Liechtentritt, & Savaya, 2012).

במאמר הנוכחי אתאר את תפקידה המורכב של תופעת התקווה בהתמודדותם של נפגעי טראומה מורכבת בהקשר של תהליך טיפולי. אעשה זאת באמצעות חיבור בין תופעת התקווה לשני תהליכים שתוארו על-ידי ויניקוט: נסיגה (withdrawal) ורגרסיה,1 הקשורים בקשר עמוק למצבים דיסוציאטיביים. תחילה אציג את התופעה של טראומה מורכבת וארחיב על רכיב הדיסוציאציה המרכזי כל-כך בתוכה; לאחר מכן אציג שלושה פרופילים של תקווה שזוהו והוגדרו בעבודת מחקר עם נפגעי טראומה מורכבת (לוי, 2006) ואראה את הקשר שלהם למושגים הויניקוטיאניים; ולבסוף אדגים את הרעיונות שהוצגו במאמר באמצעות שתי דוגמאות מהקליניקה.

 

טראומה מורכבת

טראומה מורכבת (Complex Trauma) היא תוצאה של חוויה טראומטית שלא עברה עיבוד, אינטגרציה והטמעה בנפש, ולכן היא מותירה את הסובייקט בטריטוריה 'פראית ועקורה', ללא התכנסות למבנים תחומים, לרבות מבנה השפה (אמיר, 2013; גייטיני, 2018). הפגיעה כמו ממשיכה לרדוף את הנפגע תוך כדי תביעה להכיר בקיומה, ומחבלת בהמשכיות וברציפות הקיומית והתפקודית של הנפגע (Levi, 2019).

בספרות הקלינית והמחקרית מקובלת לראות את הטראומה המורכבת כפגיעה שממוקמת בקצה הרצף של כלל התגובות וההפרעות הקשורות לתסמונת הטראומה ולחשיפה לאירועים טראומטיים אשר נוסחו בספרי האבחון המרכזיים, בהן "תגובה לדחק חריף" (Acute Stress Reaction), "הפרעת דחק חריפה" (Acute Stress Disorder) ו"הפרעת דחק פוסט טראומטית" (Post Traumatic Stress Disorder).

המושג נידון לראשונה על-ידי ג'ודית לואיס הרמן (1992), אשר טענה שיש להבחין בין מצב שבו הנפגע סובל לאורך שנים רבות מהסימפטומים שהתפתחו עקב חשיפה לאירוע יחידני, גם אם זה "חבר" לטראומות קודמות כגון התעללות בילדות, לבין חשיפה לאירוע יחידני אך ממושך ורב עוצמה כגון שבי, שבמהלכו האדם נתון ליחסי מרות משפילים ואלימים הפוגעים ביכולתו לסמוך על אחרים ולבסס עימם יחסים של אמון. במשך שנים לא קיבלה האבחנה של טראומה מורכבת מקום ראוי בספרי האבחנות המרכזיים, כגון DSM ו-ICD, אך הוא עתיד להופיע ב-ICD-11, שגרסה סופית צפויה להתפרסם בשנת 2022. התיאור של טראומה מורכבת ב-ICD-11 מדגיש את קשיי התפקוד החברתיים והבין-אישיים שמהם סובלים נפגעי התסמונת בעקבות הפגיעה בוויסות העצמי (Hyland et al., 2017).


- פרסומת -

מבחינה התפתחותית, טראומה מורכבת מתרחשת כאשר התינוק שרוי במצוקה שאינה זוכה להכרה מצד האם, והוא אינו יכול להכילה. גורביץ (2018) טוענת, בהתבסס על פרנצי, שכאשר האם-סביבה אינה מווסתת את הגירויים החיצוניים שהתינוק נחשף אליהם טרם גיבוש העצמי שלו, המציאות עשויה להיבלע לתוכו ללא סינון, עד כדי הכחדת העצמי מבפנים והיאטמותו לכל אפשרות של השפעה חיונית מן הסביבה. טראומה כזו אינה מאפשרת לתינוק (ובהמשך לאדם הבוגר) לגבש ייצוג פנימי של דמויות מיטיבות שעל בסיסן נוצר הרצון והצורך לבסס קשרים בין-אישיים. במצב זה מגויסות הגנות פרימיטיביות המשמרות את החלל שנפער בנפשו של האדם. חווייתו הסובייקטיבית המתמשכת של אדם זה הופכת להיות מוגבלת, ללא כל אפשרות של מגע עם החוויה הטראומטית. הטראומה הולכת לאיבוד במרחבי נפשו של האדם אשר וישנו קושי למצוא דרך לבטא את הכאב (גייטיני, 2018). עקב כך הנפגע חש שייצוגיו הפנימיים והבטוחים מעורערים, ושהעצמי שלו פגום (ויניקוט, 1945, [2009]). במצב זה מתפתחת חרדה טראומטית תמידית, המתבטאת בפחד קיצוני מהיפגעות בקשרים בין-אישיים, ובעקבותיה הימנעות מהעמקת יחסים, התמסרות והדדיות, לצד קושי בוויסות רגשי. תחושות אלה מובילות לעצב, לבדידות ולתסכול (גורביץ, 2018). הנפגע יוצר עולם מצומצם שבו הסיטואציה המקורית ממשיכה להתממש דרך מערכות יחסיו הבין-אישיות, ולמעשה חי בעולם הנשלט על ידי מציאות דיסוציאטיבית (Bromberg, 2003).

 

דיסוציאציה וטראומה מורכבת

אחד הסימפטומים האופייניים לנפגעי טראומה מורכבת היא הדיסוציאציה, מונח שמזוהה עם עבודתו של בן זמנו של פרויד, פייר ז'אנה (1918-1837). תיאוריית הדיסוציאציה של ז'אנה התקבלה כמודל מדעי המסביר היטב את התת-מודע (subconscious) ואת תופעת הלא-מודע (unconscious phenomena), עוד לפני שמונח ההדחקה (repression) של פרויד הפך להיות מרכזי בשיח הקליני (Monahan, 2009). כמאה שנה לאחר שנהגו, רעיונותיו של ז'אנה זכו לעדנה מחודשת בגישה ההתייחסותית, שהדגישה כי דיסוציאציה מבטאת צורת התארגנות ייחודית של הנפש, יותר מכל תופעה קלינית אחרת (Bloomberg, 2003; Davies & Frawley, 1992; Herman, 1992).

אף שז'אנה זיהה את הדיסוציאציה כמנגנון פסיכולוגי קריטי הקשור לסימפטומים פוסט טראומטיים רבים, רק בשלבים מאוחרים יחסית לפעילותו הקלינית והמחקרית הוא הכיר בעומק הקשר המובנה שבין טראומה לדיסוציאציה ובתפקיד הייחודי של המודעות הפסיכולוגית התת-הכרתית בהתמודדות עם טראומה. לשיטתו, כאשר אדם חווה רגשות שמהממים את יכולתו לפעול, הוא אינו יכול לעכל את הזיכרון של החוויה הטראומטית ולכן נוצר פיצול דיסוציאטיבי בין התנהגות נורמלית מודעת ובין פעילויות לא מודעות, המבטאות חוויה מחדש של הטראומה באופן מקוטע ופרגמנטרי. כך, זיכרונות טראומטיים מתחלפים לסירוגין, ואינם יכולים להתקיים בו זמנית עם מצבי-אני מודעים אחרים.

ז'אנה היטיב לתאר כיצד סביב רצף של זיכרון או מחשבה טראומטיים נבנית עמדה חלופית של מודעות, כמנגנון הגנה מפני האיום שמותירה החוויה הטראומטית הלא מעובדת. אין מדובר רק בהגנה מפני דחף, אלא בתהליך השומר ומגונן בצורה מפוצלת על כל עולם האובייקטים הפנימי שהתגבש בילדות. בשונה מפיצול (split) שתפקידו להגן על האובייקט הטוב מפני הדחפים הרצחניים של עצמי זועם ומתוסכל, תפקיד הדיסוציאציה להגן על האדם מפני הזיכרון המציף של אירועים טראומטיים ומפני הפנטזיה הרגרסיבית שזיכרונות אלה מעוררים.

מופעיה הפתולוגיים של הדיסוציאציה פוגעים בתפקודו של הפרט במגוון צורות, והיא מתבטאת למשל במצבים סומטיים, בדימויים חזותיים, או בפעולות שחזור (reenactment) התנהגותיות (Monahan, 2009), שיש להן השפעה מזיקה על מערכות היחסים הבין-אישיים שלו. במקרים מסוימים מצבי דיסוציאציה יכולים לערב היבט ייחודי אחד מחייו או מהתנהגותו של המטופל, למשל – פעילות קומפולסיבית שמפריעה לחיים הנורמליים אבל לא משתלטת עליהם לחלוטין. במקרים אחרים, מצבי דיסוציאציה יכולים להתפתח לכדי מעבר בין אישיויות שונות המוגדרות ב-DSM-5 כהפרעת זהות דיסוציאטיבית (dissociative identity disorder) (APA, 2013).

גורביץ (2018) מציעה את המונח "דיסוציאציה הישרדותית" לתיאור התוצאה של טראומות שהתרחשו לפני שהאני התפתח דיו. טראומות שנחוו לפני התפתחות האני מובילות לפיצול של הנפש, ולשבר שמשמעותו חוסר יכולתו של העצמי האמיתי להתקיים. בהיעדר סביבה המאפשרת לעצמי לממש את אידיאל ההתפתחות על בסיס העצמי האמיתי (ויניקוט, 2009 [1960]), לא מתפתחת היכולת לקיים יחסים בין-אישיים המבוססים על הדדיות, אמון ויכולת להישען על האחר – רכיבים חיוניים להתקיימותה של "תופעת התקווה" (Levi, 2013b). מצב זה, של טראומות שהתרחשו לפני שהאני התפתח דיו, מכנה גורביץ (2018) "דיסוציאציה הישרדותית" ולה חשיבות רבה, כיוון שבהיעדר סביבה המאפשרת לעצמי לממש את אידיאל ההתפתחות על בסיס העצמי האמיתי (ויניקוט, 2009 [1960]). הדיסוציאציה ההישרדותית מפעילה כוחות פנימיים המאפשרים החזקה עצמית ותפקודית למראית עין (Davies & Frawley, 1992). לדיסוציאציה יש אפוא פונקציה חיונית, שכן הניתוק מאפשר להתמקד באיום תוך כדי התעלמות מגירויים אחרים, ובכך למקד את כל כוחות האגו באיום ולהתגבר עליו (Passardi et al., 2018). פונקציה חשובה נוספת של דיסוציאציה קשורה למעברים בין מצבי ערות לשינה, חלימה בהקיץ או מצבים טרנסצנדנטליים רצוניים (גורביץ, 2018), המאפשרים עיבוד של חוויות היום יום.


- פרסומת -

ה"דיסוציאציה ההישרדותית" לפי גורביץ, 2018 מוגדרת כ"ניתוק רגעי" (שם, עמוד 232), המאפשר שינויים נפשיים משמעותיים התורמים להתפתחות וצמיחה. כאשר מצבים טרנסצנדנטליים רצוניים כמו אלה שגורביץ דנה בהם מתרחשים בטיפול נפשי הנוגע במצבי טראומה קשים, מועיל לחשוב עליהם בהקשר למושג הרגרסיה שהציע ויניקוט, ובפרט ה"רגרסיה לתלות" שנשמר בה החיבור אל הזולת. אל מול הדיסוציאציה ההישרדותית והרגרסיבית, אפשר להעמיד את מה שויניקוט מכנה "רגרסיה של הגנה" (קולקר, 2018) המתבטאת בקושי לתת אמון באחר, להישען עליו ולשאוב ממנו תקווה, וכן את תהליך הנסיגה (withdrawal), שמלוּוה גם הוא לפי ויניקוט (2018 [1965], עמ' 231-232) "בניתוק רגעי מִקֶשר ער עם מציאות חיצונית", אך במהלכו לא נוצרים עיבוד והתמרה נפשית, כתוצאה מכך שאין יכולת לתקשר עם האחר. המשגותיו של ויניקוט לא מתייחסות אמנם באופן מפורש לטראומה מורכבת, אך הוא מדגיש את הכשלים והנתקים הטראומתיים שבין האם לתינוק, את השפעתם על היכולת לבסס יחסים בין אישיים תקינים, ואת הקשר שבין דרכי ההתמודדות של המבוגר עם מצבי דחק בחייו לבין חוויותיו המוקדמות כתינוק. כל אלה, כאמור, מאפיינים של הטראומה המורכבת ולפיכך אין זה מקרה שמושגיו של ויניקוט הם רלבנטיים כל-כך לעבודה עם נפגעי טראומה מורכבת.

אדגים כעת את ביטויה של הדיסוציאציה בחדר הטיפול:

מור (שם בדוי), נפגעת התעללות רגשית-מינית (בזמן כתיבת המאמר לא ברור מה אופייה ובאיזה גיל התרחשה), פותחת את הפגישה בהצהרה שהיום היא נחושה לדבר על מערכת יחסיה עם אביה, העובד בעסק המשפחתי שגם מור עובדת בו. מור היא אומנית בסוף שנות העשרים לחייה, והיא חיה עם בן זוגה.

אין זו הפעם הראשונה שבה היא פותחת את המפגש בהצהרה מעין זו, אך מלבד הפרטים היבשים היא מתקשה בדרך כלל להאריך ולהעמיק את השיח. הפעם נראה שהיא נחושה ובטוחה יותר לדבר על הדברים. "אבא שלי נכה, נכה רגשית", היא אומרת. "זה בדוק. הוא לא יודע מה זה אוהב, כועס, או מחבב. אין לו את זה. בשבילו כולם אובייקטים/ רובוטים. לכן אל כולם הוא מדבר באותו סגנון ועם כולם הוא מתנהג אותו דבר. הכול אצלו פונקציונלי – דרך נהלים והוראות. דוחה!" אני מגיב בהדהוד של המילה "דוחה" והיא עונה עם מעט בהלה: "מילה קשה. אני יודעת. בטח אתה שואל את עצמך איזו מין בת אני. איך אני מעזה לדבר ככה". בתגובה אני אומר: "לא, זו לא השאלה מבחינתי, אלא העובדה שאת מאפשרת לעצמך לתת ביטוי בפעם הראשונה למה שאת מרגישה כלפיו". "מרגישה כלפיו"?, היא עונה, "אני שונאת אותו, לא יכולה שהוא ייגע בי... אני לא מוכנה לעלות איתו לאותו רכב. ואם כן, אני יושבת מאחור". "את מאוד נרתעת ממנו ונשמע שאת גם מאוימת ממנו". "מאוימת?, למה אתה רומז?", "רומז?, לא", אני אומר. היא מסתכלת עליי וברור לי שהיא לא איתי. עיניה קפואות וממוקדות בי, אך הן ריקות בדיוק כמו המימיקה שמלווה את פניה. ברור לי שהיא במקום אחר במצב תודעתי אחר, כפי שתיאר ז'אנה.

נוצרת שתיקה ובמהלכה מור מרכינה את ראשה. לאחר מספר דקות אני מהדהד את שמה. היא עונה "מה?" ואני משקף שהייתה לי תחושה שהיא התנתקה. היא אומרת: "לא, איפה היינו?" אני שואל: "את לא זוכרת?" היא עונה בחופזה, "זוכרת, דיברנו על אבא שלי". אני מאשרר, אך מוסיף שהשתיקה התרחשה על רקע נושא מאוד מסוים. על זה היא אומרת במבוכה: "את זה אני לא זוכרת". ואני אומר בתגובה, שהיא לכאורה התנתקה כשאמרתי שאולי היא חשה מאוימת מאביה והיא שאלה האם אני רומז למשהו. "אתה רומז למשהו?" היא שואלת שוב, ואני אומר: "אולי את מתייחסת לרמזים פנימיים שמנסים לבצבץ ולפרוץ החוצה, וקשה לך לתת להם מקום, אולי איתי בפרט?". "כמו בחלום?" היא שואלת, ואני מהנהן, והיא שוב לא איתי, למרות ששוב עיניה נעוצות בי, אך שוב הכול קפוא, חסר חיים.

שוב משתררת שתיקה שאותה היא שוברת באומרה: "יש עוד משהו שאני רוצה לדבר עליו היום...". בכך מור ביטאה באופן סופי את אי היכולת של נפשה הפגיעה לגעת בחומרים החבויים והמאיימים שמנסים למצוא מקום ולא מוצאים בשל הפיצול הדיסוציאטיבי שנפשה עושה בניסיון לשמר תפקוד תקין למראית עין.

 

תופעת התקווה בטיפול בנפגעי טראומה מורכבת: שלושה פרופילים

במאמרים קודמים (לוי, 2006, 2008, 2011; Levi, 2017) פירטתי שלושה פרופילים של תקווה, שזוהו במסגרת מחקר על טיפול בנפגעי טראומה מורכבת ובאו לידי ביטוי בתהליכים לא מודעים של העברה והעברה נגדית: תקווה פסימית, תקווה נשאבת ותקווה בשלה.2


- פרסומת -

פרופיל "התקווה הפסימית" מאופיין באוריינטציה לעתיד וברצון להתפתח ולהתקדם, אך זוהי "תקווה קפואה" שכן לצדה מתקיימות תחושות של חרדה, עצב וחשש מרגעי משבר קטסטרופליים המקשים על חיבור לתוצרים הרגשיים החיוניים של התקווה (שכאמור מהותו תחושת חיוניות ואושר). בתהליכי ההעברה וההעברה הנגדית, פרופיל זה מתבטא בחשדנות וספקנות ביחס ליכולתו של המטפל ויכולתה של המסגרת הטיפולית לסייע, ולכן נדרשת מהמטפל הכלה וקבלה בהתבסס על נוכחות מתמשכת.

הפרופיל השני, "התקווה הנשאבת", מאפיין אנשים הזקוקים להשראה מהזולת לתקוותם האבודה. בפרופיל זה, האחר נושא בתפקיד של "מְשַמר" או "נושא" התקווה, ובעת התרחשותו של אירוע משברי שבו נקטעת רציפותה של התקווה היא כמו "נשאבת" מאותו אחר. תהליך "שאיבת" התקווה מרמז על בחירה במסלול צמיחה חלופי עבור העצמי ועבור התקווה, מסלול המאפשר להעצים את התקווה בעזרת האחר המתפקד כזולתעצמי (סטרוזייר, 2018). במונחים של תהליכי העברה המטופל מפקיד את התקווה בידי המטפל כמו במנגנון ההזדהות ההשלכתית (סגל, 1998). המטפל חש את התקווה המופקדת אצלו באמצעות תהליכי ההעברה הנגדית, כאשר הקשר הטיפולי מבוסס יותר מתאפשר כך תהליך ה"שאיבה מחדש" של התקווה.

הפרופיל השלישי, "התקווה הבשלה הבלתי תלויה", מאפיין פרטים שעברו תהליך התפתחות תקין, במיוחד בינקות המוקדמת והמאוחרת וצלחו את אתגר הנפרדות. תקוותם של אלה התעצבה והתגבשה לכלל גרעין פנימי מוצק, המהווה משאב אישיותי שאליו הם פונים בעיקר בשעת לחץ ומשבר. לבעלי פרופיל זה יכולת להכיל את התקווה בכלל אירועי החיים וההתמודדויות הנלוות להם – בחירת מקצוע והתפתחות בו, בחירת בן/בת זוג ובניית משפחה, ואף אירועי משבר הדורשים תעצומות נפש והתמודדות עקבית, לעתים בתנאים קשים. התקווה הבשלה הבלתי תלויה מאופיינת ב"אקטיביות תקוותית" בעלת לכידות במרחב ובזמן, המתבטאת ביכולת לגלות יוזמה הן במישור התוך-נפשית והן אל מול המציאות.

כעת ברצוני להציע חיבור בין התנועה בין פרופילי התקווה השונים לאורך הטיפול לתנועה בין תהליכי הנסיגה והרגרסיה לפי ויניקוט, על האיכויות הדיסוציאטיביות השונות שלהם. בשלב הראשון של התהליך, בטרם פנייתו של נפגע הטראומה לקבלת עזרה, התקווה הפסימית היא שמאפשרת לו להתמודד עם הסימפטומים, באמצעות הימנעות בהעמקה ביחסים בין-אישיים ונסיגות (withdrawals) המגינות עליו מפני הצפות רגשיות. רגעי הניתוק הדיסוציאטיבי הרבים פוגעים ביכולת לרקום יחסים בין-אישיים המבוססים על אמון והדדיות ומקשים להתחבר לתוצרים הרגשיים החיוניים של התקווה ולחוות צמיחה, התמרה ולתועלת נפשית. בזכות השימוש האינטנסיבי במנגנון הנסיגה הנפגע אמנם עשוי לתפקד באופן סביר, אך התחושה הפנימית הנלווית היא של התקיימות בחסות העצמי הכוזב (ויניקוט, 1960 [2009]).

עם זאת, התקווה הפסימית היא עדיין תקווה (גם אם לא מודעת), וכחלק מכך בכל אותה עת עשוי להתרחש אצל הנפגע תהליך נפשי פנימי שיוביל אותו לקבל סיוע טיפולי. במובן זה, את תפקידה של התקווה הפסימית אפשר להשוות לתפקידו המגן של העצמי הכוזב, "המחפש תנאים שיאפשרו את ביטויו של העצמי האמיתי" (ויניקוט, 2009 [1960]), עמ' 200). באופן דומה, לתקווה הפסימית יש תפקיד הגנתי חוסם אך גם חיוני עבור הנפש והתפתחותה.

במקרה שבו נפגע הטראומה מצליח למצוא מטפל שיודע לענות על צרכיו, מתאפשר לו להפקיד את העצמי הכוזב בידיו של המטפל, המגן והשומר על העצמי האמיתי (ויניקוט, 1960 [2009]). במונחים שתוארו כאן, במצב זה יוכל המטופל גם להפקיד אצל המטפל את התקווה – ובהמשך לשאוב ממנו תקווה, בהתאם לפרופיל "התקווה הנשאבת".

הטיפול נועד אפוא להפחית ואף להכחיד את השימוש האינטנסיבי בתהליכים הדיסוציאטיביים של נסיגה וברגרסיה של הגנה, המאופיינת בשימוש בהגנות החוסמות כל קשר עם הזולת – לרבות יצירת אמון עם המטפל (קולקר, 2018). רגרסיה של הגנה, המתבטאת כאמור בקושי לתת אמון באחר, להישען עליו ולשאוב ממנו תקווה, לא מאפשרת לממש את הפוטנציאל לצמיחה והתפתחות הטמונה במהותה של תופעת התקווה.

תחת זאת, הטיפול מסייע לנפגע הטראומה לעבור להתקיימות באמצעות שימוש בתהליך הרגרסיה לתלות, שבו בולט החיבור לזולת (ויניקוט, 1965 [2018]). לפי ויניקוט, רגרסיה לתלות מחייבת יכולת לתת אמון באחר ולהישען עליו, ואדם החי דרך רגרסיה לתלות יש לו תקווה ואמונה שהוא יכול להתפתח ולצמוח. במילים אחרות, הטיפול נועד לפתח אצל המטופל פרופיל של תקווה מציאותית, בשלה ובלתי תלויה, המתבטאת בהדדיות ובאמון ביחסים בין-אישיים ומתבססת על היכולת לחוות את האחר (למשל המטפל) כנוכח ומובחן, ומתוך הכרה בייחודיותו. תנאים אלה מאפשרים לפרט לשאוב תקווה מהאחר בשעת הצורך ולראותו כמקור לתקווה (Levi, 2013b). בפרופיל התקווה הבשלה מתגלה העצמי האמיתי של הסובל מטראומה מורכבת שהיה חבוי במעמקי נפשו.

לטענתי, תופעת התקווה היא המתווכת במעבר בין השימוש במנגנון הנסיגה לשימוש במנגנון הרגרסיה, והיא מתפקדת כגשר המסייע לעבור בין התהליכים הללו. אדגים כעת באמצעות שתי דוגמאות קליניות את התפקיד של התקווה במעבר מנסיגה לרגרסיה של הגנה, מבלי שמתרחשת תזוזה טיפולית משמעותית (במקרה הראשון), ובמעבר בין נסיגה לרגרסיה של הגנה ולרגרסיה של תלות (במקרה השני להלן).


- פרסומת -

תיאור מקרה: אורית

אורית (שם בדוי), בעשור השישי לחייה, הגיעה לטיפולי בהמלצת חברה. היה זה על רקע אירועים משבריים שהתרחשו במקום עבודתה והובילו להתפתחות של סימפטומים פוסט טראומטיים קלים, בהם קושי להירדם, דפיקות לב ודריכות קלה. היא תיארה את חייה כמאושרים, לרבות ילדותה ובגרותה. במהלך האינטייק אורית טענה שהיא חפצה בטיפול כדי ל"שמוע שהכול בסדר אצלה (לנוכח האירועים שחוותה בעבודה), לחלוק את קשייה בעבודה ולשמוע דעות נוספות".

אורית ציינה גם שבעבר חשבה אומנם ללכת לטיפול "כדי ללמוד על עצמי דברים נוספים", אך כיוון שלא חשה מצוקה או צורך דחוף, דחתה את פנייתה לטיפול. אני נתקל ב"הצהרה" מעין זו לא מעט פעמים בחדר הטיפול; היא תמיד מזכירה לי את טענתו של סטיבן מיטשל לפיה מטופלים חוששים שטיפול אומנם יזמן להם הזדמנות להתפתחות של תקווה חדשה אף שההתמודדות מורכבת, אלא שמנגד קיימת אפשרות להישאר נטוע בתקוות הישנות הנשענות על הסטטי והמוכר, קרי, שהטיפול לא יסייע ולא יוביל לשינוי (Mitchell, 1993).

בהתבסס על הצעתה של הרמן (1992), בפגישות הטיפול הראשונות (לאחר פגישות האינטייק) אני נוהג להזמין כל מטופל/ת לנסח מחדש את סיבת הפנייה לטיפול, מתוך הבנה שניסוח זה מחזק את הברית הטיפולית, מבהיר את הסיבה למכלול הטיפול (ולא רק בסימפטומים), ומבסס את מסגרת הטיפול לא רק על החוזה הטיפולי (Levi, 2013b). הזמנה זו מעוררת תגובות מגוונות מצד מטופלים, כגון "אתה המומחה...", "אמרתי לך, אני לא ישן/ה טוב", וכו'. היא גם מובילה למסע פנימי נוסף שיכול לחשוף אירועים חדשים, או לערער עמדות ראשוניות באשר לסיבת הפנייה לטיפול. בהקשר לתקווה מדובר במסע פנימי במשעולי "התקווה הפסימית" בחסות תהליך הנסיגה, שכן בשלב זה הספקות ביחס לטיפול והחרדות הנלוות לאפשרות שהוא ייכשל מקשים ליהנות מהפוטנציאל שהוא טומן בחובו ומהתקוות לגביו.

במקרה זה, אורית הגיבה להזמנה לבחון את הסיבה להגעתה לטיפול באומרה שהיא חשה לחץ, שיש לה דפיקות לב וכי חם לה מאוד. בד בבד היא חזרה על האמירה שהיא ממש אינה יודעת לומר מהי הסיבה להפניה לטיפול לבד מן המשברים בעבודה. היה ניכר כי היא מתרחקת ונסוגה לתוך עצמה, מתקשה לשתף אותי בלבטיה, כאילו התקווה הפסימית שידרה לה: "משלי ברוחך. המתיני"! היא החלה להשפיל את מבטה מדי פעם, העיפה מבט לעבר השעון וציינה שאינה מרגישה מספיק בנוח. כשאמרתי ששלב זה בטיפול קשה גם למטופלים אחרים, כיוון שהוא מזמין הסתכלות נוספת הכרוכה בחשיפה, היא החלה לדמוע ואמרה: "אני מבקשת לסיים את הפגישה אם לא אכפת לך. אני מרגישה שאני צריכה זמן להתארגן. אני ממש לא מבינה למה אני בוכה. אני ממש מבוהלת". אורית השלימה את מלוא זמן הפגישה בשתיקה. היא לא מימשה את האופציה לסיים את הפגישה קודם לכן, אולי בשל המאבק הפנימי שהתחולל בה: האם להעז, לחשוף, להתקרב ואף להתמסר לטיפול – או לאו?

בפגישה שהתקיימה בשבוע שלאחר מכן אורית הודתה לי על הסבלנות והאמפתיה שגיליתי וציינה שאף שאמרה שאינה מרגישה בנוח, היא התכוונה לומר שהיא הרגישה לא בנוח רק כשנשאלה "מהי הסיבה לפנייה לטיפול בזמן הזה". היא הוסיפה שהיא חשבה על הסיבות להגעתה לטיפול, והשתכנעה ש"הדברים מתחילים ונגמרים" במשברים שהתפתחו במקום עבודתה. הגבתי באומרי שהטיפול הוא שלה, וזו בחירה שלה, מה גם שהיא מכירה את עצמה יותר טוב מכל אחד אחר ולבטח ממני (לאור היכרותנו הקצרה). אמירה זו שלי גרמה לה לשאול: "אז אתה מסכים שאני בטיפול בגלל המשברים בעבודה?" הגבתי בחיוך שמשמעותו "אינני יודע". השתררה שתיקה ועיניה שוב הוצפו דמעות. תוך כדי מחיית דמעותיה אמרה: "משום מה האירוע הזה עולה לי עכשיו: לפני הרבה מאד שנים מישהו שהכרתי באופן מאוד שטחי ניסה להתחיל איתי באופן כזה שחשבתי שהוא יאנוס אותי...". הגבתי: "זו חוויה מאד קשה לנסות לשרוד אירוע שבו אדם מאיים על ביטחונך הקיומי". היא הזילה דמעות ובתוך כך התכופפה קדימה, הרכינה את פניה אל בין רגליה ומיררה בבכי. הרגשתי צורך לנחם אותה אך באותם רגעים לא היה בינינו קשר עין. חששתי שהיא חווה אותי כמישהו מרוחק, מה גם שנמנעתי בכל צורה שהיא לזוז מכיסאי כדי לא לפרוץ את גבולות המרחב הבין-אישי. כעבור פרק זמן די ארוך היא הזדקפה ואמרה: "אבל ממש לא מתאים לי לחפור בזה... לא בא לי להיכנס לכל מיני דברים, אבל איך שהוא זה קורה. בוא נתמקד בעבודה". "אולי את אומרת לי במילים אחרות, שאני לא שומר עלייך. את רוצה להתמקד בעבודה, ומוצאת את עצמך, אולי בגלל האופן שבו אני מגיב, מדברת על דברים שלא תכננת...". שוב השתררה שתיקה. אורית חזרה להביט בשעון, הפסיקה ליצור איתי קשר עין וזזה בחוסר נוחות בכיסאה. היה לי ברור שהיא מנסה להימנע מכל מגע וקשר. כעבור זמן אמרה: "אין לי טענות. אתה ממש בסדר. אתה עושה מאמץ. אבל כנראה שזה לא בשבילי". "מה לא בשבילך?", שאלתי. "כל העניין הזה של טיפול. חשבתי שאני לא אסחף. ואני כן. אולי אני צריכה עוד זמן לחשוב...". למרות זאת אמרה שתגיע למועד הפגישה לאחר שבוע, אבל היא לא הגיעה. היא התקשרה לומר שצצה סדנה בעבודה שנופלת בדיוק על השעה הטיפולית שלנו ולכן נצטרך למצוא זמן חדש. היא אמרה שתתקשר בהמשך לתאם, אך לא התקשרה.

להערכתי, אורית לא הצליחה להתמודד עם החששות שהחשיפה הכרוכה בטיפול מעוררת. היא נסוגה לתוך עצמה, התנתקה, ולבסוף נשרה מהטיפול. לא היה ביכולתה לפתח מנגנונים ראשוניים של אמון שיאפשרו לה להפקיד בידיי את התקווה לשינוי. "התקווה הפסימית" לא היתרגמה לפעולה, ובחסותה אורית נשארה נטועה בתקוות הישנות – אלה שאינן מייצרות הזדמנות לצמיחה ושינוי (Levi, 2013b; Mitchell, 1993).

תיאור מקרה: בן

בן (שם בדוי) הגיע אלי לטיפול כשברקע סיפור גירושים מורכב מבת זוגו, אם ארבעת ילדיו. לדבריו, כחייל במילואים במלחמת לבנון השנייה היה עד לאירועי קרב קשים, ואלה, לדעתו, עוררו בו סימפטומים של פוסט טראומה, אבל לדבריו הוא התגבר עליהם בכוחות עצמו. בן היה בעשור החמישי לחייו ונראה אדם נמרץ וורבאלי. עוד בשיחתנו הטלפונית אמר לי שהוא מבקש להבין אם טיפול עשוי לעזור לו בחייו העכשוויים, וזאת בעיקר משום שבשנתיים האחרונות הוא נפגש עם שורה של אנשי מקצוע, בהם פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, והתאכזב מהם מאוד. לטענתו, כל אנשי המקצוע "עבדו על פי הספר" ללא כל יכולת "לעזוב את; הספר, להקשיב למה שיש לי לומר ולנסות להכיר אותי מעבר לספר האבחון". בכך הביע בן תקווה לפגוש מטפל שיהיה מוכן להקשיב לו ו"לקחת" אותו לרגעי האובדן שחווה במלחמה. בדבריו נקט זהירות שהלמה את פרופיל "התקווה הפסימית" בחסות תהליך הנסיגה.


- פרסומת -

בתום פגישת האינטייק האחרונה חזרנו לעסוק בשאלה שבן הדהד: האם טיפול יכול לעזור לו? בן אמר שאין לו תשובה, אך מבחינתו עצם העובדה שהרגיש בנוח בפגישות האינטייק גרמה לו לרצות להמשיך ולהיפגש שוב, הפעם כחלק מטיפול סדור, ולדון בשאלה. במילים אחרות, בן השתמש בפלטפורמת פגישות האינטייק כבסיס לבחינת פוטנציאל הטיפול לענות על צרכיו, ובעיקר כדי לבחון את יכולתי להתמסר אליו ולהציע לו "בסיס לכינון האני" (ויניקוט, 2009, [1956]).

ואכן, בפגישות הטיפול הסדורות בן המשיך להתנהל בדרך שתאמה את פרופיל "התקווה הפסימית" בחסות תהליך הנסיגה, אך גם הראה ניצנים לשימוש בפרופיל ה"תקווה הנשאבת" בחסות תהליך הרגרסיה. בהמשך לדברים שאמר, בן ביקש לשמוע את דעתי באשר ליכולתו להיעזר בטיפול. הבהרתי שהתגובות לטיפול הן אישיות וכי הצלחתו תלויה בכימיה הבין-אישית בין המטופל למטפל. הוספתי שגם אני הרגשתי בנוח במהלך האינטייק וכי פתיחותו וניסיונותיו לחלוק את קשייו באו לידי ביטוי. בתגובה הוא הישיר אלי מבט ושתק. אחרי זמן קצר אמר: "כנראה שזה שאמרתי לך בטלפון שאנשי המקצוע אכזבו אותי כי הם נצמדו לספר, גרם לך להסס לומר לי מה בדיוק אתה חושב. אני מבין את זה". עניתי שייתכן שלדברים הייתה השפעה, כי מן הסתם היה לי חשוב לא לאכזב אותו, ועם זאת התכוונתי למה שאמרתי בעניין ההבנות שלי בשאלה אם טיפול יכול להועיל לו. השתררה שתיקה. הוא הסיט ממני את מבטו אך מדי פעם חזר והישיר אותו אלי, חייך ושב והסיט אותו. חשתי שהשתיקה מאפשרת לשנינו מרחב ביניים, אם כי היה לי ברור שמדובר בנסיגה. הדהדתי את נושא השקט ואמרתי: "אני שואל את עצמי מה השתיקה הזו מבטאת?". בן אמר: "לא יודע", וחזר לשתוק. כך הסתיימה הפגישה.

בתחילת הפגישה הבאה בן פתח ואמר "אז איך ממשיכים? אני רוצה לנסות ולהיעזר, בתקווה שזה יעזור לי". אמרתי ש"אני חושב שזו בחירה טובה, כי רק כך נדע אם הטיפול יכול לעזור לך". הוא הנהן ואמר: "חשבתי על זה, איתך זה מרגיש לי שונה". השבתי שאני שמח על כך והוספתי שבכל זאת אני מעריך שהוא צריך זמן משותף איתי כדי לבדוק "אם להפקיד את נפשו בידי". בן פתח בשטף של תיאורים על אכזבותיו מאנשי המקצוע שפגש והדגיש את חוסר מקצועיותם, רמת מחויבותם הנמוכה, רמת האתיקה הנמוכה שלהם ואת הנזק שגרמו לו. תוך כדי כך אמר כמה פעמים שאין הוא מדבר עליי. אולי היה זה ניסיון להבטיח שאני שורד ואמשיך לשרוד גם בעתיד את מתקפותיו (ויניקוט, 1968, [1996]). הוא לא אפשר לי כמעט להגיב לדברים הללו. כשהצלחתי בנקודה מסוימת לומר שלמעשה הוא מנסה לחבר אותי לצרכיו ולרגישויותיו, הוא הגיב בשתיקה ואחריה אמר: "אני לא יודע עדיין מה אני מחפש פה", ומכאן הוא חזר שוב לתאר את חוויותיו המורכבות והרבות מהמפגשים עם אנשי המקצוע. הקשבתי לדבריו, וכדי לשדר שאני קשוב ועוקב אחר רצף הדברים מדי פעם הדהדתי דברים או שאלתי שאלות, כמו "מה בדיוק היה תפקידה של הפסיכולוגית?". מתיאוריו הבנתי שהוא מנסה לאמוד את יכולתי להתמודד עם כעסו ועם האכזבה שלו מהקולגות שלי ומהביקורת שיש לו עליהם. בד בבד, בכך שלא אפשר לי להתערב הוא שמר על עצמו מרוחק ומנותק – קרי, הוא המשיך להשתמש באינטנסיביות בתהליך הנסיגה.

לאחר כמה מפגשים שהתנהלו בדומה לאופן שתואר לעיל, בן התחיל את אחת הפגישות באמירה שהוא חש השבוע מרוקן מכעסים וטענות כלפי אנשי המקצוע שהוא פגש, ועכשיו הוא מרגיש פנוי להבין את עצמו. הוא ציין שכנראה הוא היה צריך את כל המפגשים שעברו כדי "לפרוק" מעצמו עומסים נפשיים. הייתה זו נקודה משמעותית בטיפול. עד אז בן נסוג לרגרסיה של הגנה, שהתבטאה בכעסים השוצפים שהביע על אנשי המקצוע שפגש. כדי לעבור מנסיגה אל רגרסיה של תלות ולעבור תהליך של התמרה, שינוי וצמיחה, הוא נשען על פרופיל "התקווה הפסימית". הגבתי לדבריו ושיתפתי אותו בהרגשתי שהוא היה זקוק לזמן כדי לפרוק את רגשותיו, ושיקפתי שהוא ביטא את דבריו במלל רב שחסם כל אפשרות לתת לי "להיכנס" למרחב האישי שלו. לאחר שתיקה הוא אמר: "נכון, דיברתי הרבה. אבל אם אתה חושב שזה חשוב, אתה יכול לומר לי עכשיו מה יש לך לומר עליהם (על אנשי המקצוע), למרות שממש לא מתאים לי לבזבז עליהם זמן". אמרתי לו שאני מנסה להזמין אותו להתבונן אל תוך עצמו באמצעות האופן שבו הוא התמקם מולי במפגשים שהיו, ומבחינתי אין חשיבות לתיאוריו הקונקרטיים הנוגעים לאנשי המקצוע שפגש. השתררה שתיקה ולאחריה אמר: "הדברים נורא ברורים. הייתי מוצף. פרקתי ועכשיו אני רוצה להתקדם".

חשתי שוב שחלה תנועה בטיפול, בין הפרופילים של התקווה ובין תהליכי הנסיגה והרגרסיות למיניהן. בן הרגיש בטוח יותר, אך עדיין לא היה לו ברור אם אצליח לאתר את צרכיו במדויק ולתת להם מענה. אמרתי: "כיצד אתה רוצה להתקדם?". מנקודה זו חל שינוי איטי בגישתו של בן. הוא נעשה קשוב יותר, שתיקותיו העידו על עיבוד התכנים וביטויי ההתרסה פחתו אף הם. הוא החל לבחון את דפוסי התנהגותו כשהרגיש מאוים, לרבות את כעסיו ותגובותיו, שהתאפיינו במלל רב. הוא גילה יכולת ורצון לקשור בין אירועים בחייו ובין מצבו בהווה, למשל הדמיון בין הסימפטומים שחווה במלחמת לבנון השנייה ובין הסימפטומים שחווה בגירושיו מאשתו. כדברי קולקר (2018), בן הפקיד את הטיפול בידיי והחל להחליק אט אט לתוך הוויית התינוק – כנראה בתגובה לניסיוני הכן להקשיב לו. במילים אחרות, במשך כשנתיים וחצי בן הפקיד את העצמי הכוזב שלו בידי מתוך תקווה למצוא את העצמי האמיתי שלו (ויניקוט, 1960 [2009]) ולהתקיים דרך התקווה המציאותית, הבשלה הבלתי תלויה.

 

סיכום

טראומה משאירה על הפרט חותם נפשי עמוק, בעיקר כאשר היא מתמשכת. במצב זה הפרט מיטלטל בין בדידות ובין היאחזות באחר. כשהאחר מאכזב וחוזר ומאכזב, התקיימות דרך דיסוציאציה היא בלתי נמנעת. או אז, החומרים הטראומטיים כמו נסגרים בכמוסה והופכים להיות לא נגישים (אהרוני, 2005; אמיר, 2013; גייטיני, 2018). הנפש מתנהלת מתוך מקום הישרדותי ומשתמשת בתהליך של נסיגה. עם זאת, התקווה נשארת חבויה בנבכי נפשו של הפרט, כפי שהדגיש ויניקוט (2009, [1956]) כשטען ש"אדם נולד עם יכולת לתקווה", וכפי שהדגמתי עם עמיתיי בעבודתנו על תהליכי ההתמודדות של נפגעי טראומה מורכבת עם אימת הטראומה (Levi et al., 2012). במחקר זה מצאנו שהנפגע ממתין להזדמנות למפגש עם אַחֵר – המטפל – שייתן מקום לצרכיו ולתחושותיו ויסייע לו להתחבר מחדש לתקווה החבויה בעצמי הכוזב (Levi, 2013b). או אז יתרחש המעבר מדיסוציאציה האופיינית לתהליך הנסיגה, לדיסוציאציה הנשענת על רגרסיה של תלות, שיש בה צד מיטיב וחיוני ופוטנציאל לצמיחה, התמרה ושינוי. מדובר בתהליך ארוך ומורכב, המפגיש בין האַחֵר שנכון לסייע ללא תנאי ובין הנפגע שאינו יודע במדויק מהי תקוותו ומהם צרכיו.

 

 

הערות

  1. בחלק מהתרגומים לעברית מתורגם המונח "רגרסיה" כנסיגה, אך כדי להימנע מבלבול, במאמר זה נסיגה תיוחד כתרגום של המונח withdrawal.
  2. פרופיל נוסף, שאינו שייך לפרופילי תופעת התקווה כיוון שהדגש בפרופיל זה הינו על סכמות חשיבה (ולא האת רובד הלא מודע) וכיוון שהוא מייצג הימנעות מהתמודדות עם משבר, הינו "חוסר תקווה" (hopelessness). זהו פרופיל המתבטא במצבים קליניים קשים כדיכאון או כוונות אבדניות (Beck, 1974). הוא שולב בעבודת המחקר עם הפרופילים שצוינו לעיל, כיוון שהוא מייצג את קצה הרצף והוא מדגיש את תפקידה החיוני של תופעת התקווה בהתמודדות עם טראומה מורכבת.

 

מקורות

אהרוני, ח' (2005). סוד כמוס בין אוזן קשבת לנפש מכילה. שיחות, ט' (2), 166-159.

איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות (1997). הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי

ארגון הבריאות העולמי ICD-10. אוניברסיטת תל-אביב: דיונון.

אמיר, ד' (2013). תהום השפה. ירושלים: י"ל מאגנס.

גורביץ, ח' (2018). חזרתה של הדיסוציאציה כ'העדר בתוך היעדר': טראומה מוקדמת ודיסוציאציה בשלב הרוך, שיחות, ל"ב (2), 134-117.

גייטיני, מ' (2018). הלא יעלה על הדעת: שאלת הייצוג במפגש עם הטראומה, שיחות, ל"ג(1), 11-4.

הרמן, ג"ל (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ו"ד (1945 [2009]). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 62-48). תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ו"ד (1956 [1996]). תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד. בתוך: משחק ומציאות (עמ' 106-114). תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ו"ד (1960 [2009]). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 212-202). תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ו"ד (1965 [2018]) הפסיכולוגיה של השיגעון. תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ו"ד (1967 [1995]). הכל נשאר בבית. תל אביב: דביר.

לוי, א' (2006). משמעות תופעת התקווה בקרב נפגעי פוסט טראומה כרונית. עבודת

דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל.

לוי, א' (2008). טיפול באמצעות 'תופעת התקווה' בתגובת דחק פוסט טראומתית. שיחות כ"ב (3), 243-233.

לוי, א' (2011). תפקידה של תופעת התקווה בטיפול קבוצתי ארוך טווח בנפגעי פוסט טראומה כרונית. שיחות, כ"ו (1), 63-55.

לוי, א', סויה, ר', וליכטנטריט, ר' (2011). הדיאלקטיקה של תופעת התקווה: תפישות של נפגעי פוסט טראומה. מגמות מ"ח(1), 185-162.

נוי, פ' (1995). מהו העצמי של פסיכולוגיית העצמי? שיחות, ט(3), 180-190.

סגל, ח' (1998). מלאני קליין. תל-אביב: עם עובד בע"מ.

סטרוזייר, ב"צ (2018). היינץ קוהוט: התהוותו של פסיכואנליטיקאי. ירושלים: הוצאת כרמל.

קובסה, ס' (1998). לזכור את אהרון אנטונובסקי: שיחה אחת הנצורה בלב ואחת שהחמצתי. מגמות, לט (2-1), 30-19.

קולקר, ש' (2018). מבוא. בתוך: הפסיכולוגיה של השיגעון. תל-אביב: עם עובד.

APA (2013). Diagnostic and statistical manual of psychiatric disorders DSM-5TM (5 ed.). Washington: DC: Author.

Bromberg, P.M. (2003). Something wicked this way comes: Trauma, dissociation, and conflict: The space where psychoanalysis, cognitive science, and neuroscience overlap. Psychoanalytic psychology, 20(3), 558. doi: 10.1037/0736-9735.20.3.558

Messler-Davies, J. & Frawley, G. (1992). Dissociative processes and transference‐countertransference paradigms in the psychoanalytically oriented treatment of adult survivors of childhood sexual abuse. Psychoanalytic Dialogues, 2(1), 5-36. doi: 10.1080/10481889209538920

Erikson, H.E. (1963). Childhood and Society (2 ed.). New York: W. W. Norton Company INC.

Groarke, S. (2018). Reflections on the psychoanalysis of hope. Psychoanalysis, Culture & Society, 23(4), 365-383. doi: 10.1057/s41282-018-0074-3

Hyland, P. Shevlin, M., Elklit, A., Murphy, J., Vallières, F., Garvert, D.W. and Cloitre, M. (2017). An assessment of the construct validity of the ICD-11 proposal for complex posttraumatic stress disorder. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 9(1), 1. doi: org/10.1037/tra0000114

Levi, O.(2013a). Hope Hardiness and Trauma: Clinical and Research Development of he Concept of Hope after the Second World War and its Use in The Psychotherapeutic Treatment of Chronic and Complex PTSD. In: G. M. Katsaros (Ed.), Psychology of hope (pp. 5-40). New-York: Nova Science Publishers.

Levi, O. (2013b). Individual therapy for chronic and complex PTSD via the phenomenon of hope. Psychoanalytic Social Work, 20, 150-173. doi: 10.1080/15228878.2013.808576

Levi, O. (2019). The role of hope in psychodynamic therapy (PDT) for complex PTSD (C-PTSD). Journal of Social Work Practice, 1-12.

Levi, O., Liechtentritt, R., & Savaya, R. (2012). Posttraumatic stress disorder patients’ experiences of hope. Qualitative health research, 22(12), 1672-1684. doi: 10.1177/1049732312458184

Mann, J. (1973). Time-limited psychotherapy Cambridge, MA: Harvard University Press.

Mitchell, S.A. (1993). The dialectics of hope. in: Hope and dread in pychoanalysis (pp. 202-232). New York: Basic Books.

Monahan, A.P. (2009). C.G. Jung: Freud's heir or Janet's? The influence upon Jung Janet's dissociationism. International Journal of Jungian Studies, 1(1), 33-49. doi: 10.1080/19409050802681876

Passardi, S., Peyk, P., Rufer, M., Plichta, M.M., Mueller-Pfeiffer, C., Wingenbach, T.S., Hassanpour, K., Schnyder, U. and Pfaltz, M.C. (2018). Impaired recognition of positive emotions in individuals with posttraumatic stress disorder, cumulative traumatic exposure, and dissociation. Psychotherapy and psychosomatics, 87(2), 118-120. doi: 10.1159/000486342

Snyder, C.R. (2000). Hypothesis: There is hope. In Snyder C.R (Ed.), Handbook of hope: Theory measures and applications (1 ed., pp. 5-21). San Diego, California: Academic Press.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לוי, א. (2020). תפקידה של תופעת התקווה בטראומה מורכבת ובדיסוציאציה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4076


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|לוי, א.|תפקידה של תופעת התקווה בטראומה מורכבת ובדיסוציאציה|4076|2020}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.