על אנשים, ספרים ואירועי חיים

חגי תשרי שהסתיימו מדגישים את מה שחוזר – החג וחילופי העונות (כך אני מקווה!), כל שנה באותו תאריך, ומה שעובר, נפתר או נשכח, ומפנה מקום לבא אחריו

כך מתאר המחבר דומניקו סטרנונה את מציאות המשפחה שבמוקד ספרו 'שרוכים'. אני חושבת: כמה רומנים כבר נכתבו על חיי משפחה, וכמה מחקרים פסיכולוגיים

אני בעד שיויון זכויות כמובן, אבל האמת היא שהופתעתי מזה שקהל כל כך גדול הופיע בהפגנה למען מתן זכות חוקית לפונדקאות להורים גאים. היו לי כמה ס

. מודרכות קבוצת הכתיבה שלנו (של חוה רימון ושלי) קנו לנו כמתנה לפני שיצאנו לפגרת הקיץ את הספר הזה, שיצא לאחרונה. כותרת המשנה שלו 'הדור השני: ס

לפני יומיים חזרתי מכנס למחקר נרטיבי בהולנד, זהו כנס של אגודה שאליה אני משתייכת, שיש בה חוקרים ממדעי החברה, פסיכולוגיה, חינוך וספרות שעוסקי

תמיד חם ולח בלילות היריד בתל אביב. וכשהייתי ירושלמית – היה צפוף ורועש. ובכל זאת לא אחמיץ לפחות גיחה אחת ליריד הזה, היכן שתהיה עיר מגורי. ת

רק הבוקר, שבועיים אחרי הפרידה הקשה, אני מסוגלת לכתוב את הדברים המכבידים על ליבי. ובכן, כפי שמעידה הכותרת, הכלב הזהוב שלי, גולדן רטריבר נהדר,

הכותרת הזו שנבחרה לפסיכולוגיה עברית לשבוע זה מהדהדת עבורי את הופעתה של נטע ברזילי אמש, זכייתה המשמחת, והדברים שאמרה אחרי כן. מה שקלטתי היה

אמש ראיתי בתיאטרון גשר את ההצגה 'מקבת ללא מילים'. נזכרתי שכאשר כתבתי בפעם הראשונה בבלוג זה, לפני כעשור, כתבתי על ביצוע חדשני של מקבת בתיאטר

אינני יודעת מדוע יום השואה נוגע בי כל שנה יותר. ואולי פשוט אינני זוכרת את מה שהרגשתי בשנה שעברה? את זה שחל היום מציינים סרט שראיתי אמש וספ

כולם יודעים שאחוז המשפחות המסורתיות – של אם, אב וילדיהם הביולוגיים – הולך ופוחת בעולם הואריאציות המשפחתיות שקיימות היום. ילדים גדלים במ

יש בנו עמדה מיוחדת לה אקרא הנכונות להיות מופתע. באופן מטפורי זה אומר ללכת בעולם עם עיניים ואוזניים פתוחות למה שיכול להתרחש בכל רגע, בלי של

כשהיינו ילדות וכעסנו, אמרה לנו אמי מפעם לפעם – 'אל תקמטי כך את המצח בסוף זה יישאר כך'! (על משקל 'אל תפזלי עם העיניים, בסוף תישארי פוזלת'!). הבע

השפע שממלא את חנויות הספרים הטובות, שנקראות עתה פרטיות, משמח מאוד. בתל אביב, אני נהנית לבקר ב'מגדלור', 'סיפור פשוט' ו'תולעת ספרים', בין היתר.

פירושים רבים ניתן להעניק לביטוי בו בחרתי ככותרת לפוסט הזה, והפעם אני מציעה אותו למסירת תקציר ורשמים מיום עיון שקיימנו בשבוע שעבר במכללה ה

יש תרגיל שאני נותנת לתלמידי המתמחים בסיפורי חיים, וגם למשתתפים בקבוצות שונות שאני מנחה. בתרגיל אני מחלקת דף נייר לבן ועיפרון, מניחה את הדף

עמיה: כשקראתי את הספר חשבתי שיש שני קוים מקבילים ביסודו: האחד מהפסיכואנליזה האורתודוכסית, כלומר פרויד, ועד אייגן, פסיכואנליטיקן עכשווי, ש

בתקציר תמציתי ניתן לומר שהרומן השני של מירב נקר-סדי (אחרי 'אוקסנה' שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים לפני שנים אחדות) 'סמאדר', שהופיע לאחרונה, מס

אני בכלל לא רוצה לספור כמה שנים אני כבר באקדמיה, מהימים הרחוקים בהם הופעתי כמתרגלת בשעורי המחלקה לפסיכולוגיה בירושלים, ודרך כל הקידומים ב

'החגים' ועד יותר מזה 'אחרי החגים' הם מונחים רווחים מאוד בינינו, פסק זמן בלוח השנה, המחזוריות של חג, חולין ושיגרה. פסיכולוגים מדברים בתקשורת

ערב ראש השנה, עם ריח של עוגות דבש שאני מתעקשת לאפות בעצמי, לפי מרשם ישן (דומני של עמירם רביב ידידנו), ובטלויזיה מסתובבת כתבה על 'הדברים המשמ