מסע הגיבורות – ערב יום כיפור 2025

פרופ. עמיה ליבליך | 1/10/2025 | הרשמו כמנויים

סביב מסוע הכבודה בנתב"ג עמדנו עייפות, כ-10 נשים לא צעירות (פרט לאחת – סליחה, עדי), מחכות למזוודות הקטנות (שלא הירשו לנו להכניס למטוס), ושם אמרה לי אחת: "תכתבי עלינו בפסיכולוגיה עברית!"

זה היה היום לפנות בוקר. נזכרתי בהרגשת אשמה גדולה שמזמן לא כתבתי לבלוג הזה. (אני עוסקת בכתיבה גדולה, לא לדאוג). ומה מתאים יותר לכתיבה מאשר ערב יום הכיפורים, בין ארוחת הצהריים לסעודה המפסקת. פעם הייתי כותבת כל שנה הבטחות ועורכת חשבונות נפש. כבר לא.

ובכן, 19 נשים וגבר אחד, יצאנו למסע באיטליה בעקבות הגיבור, או הגיבורה, וסמלי המסע בתרבויות שונות. מתי ליבליך בתי הייתה המורה, המדריכה האחראית על תוכן, וזו הייתה כמובן חוויה מיוחדת עבורי. אני אעלה כמה נקודות שבולטות לי הרגע כישראלית, כשהרשמים טריים ולא שקעו עדיין:

לא אמנה כאן את המקומות הנפלאים שראינו – אלא אציין רק את המזון לנפש שזכינו לקבל, גם כקבוצה ישראלית וגם אחד ואחד לעצמו.

יש הרבה ישראלים המגלים עניין עמוק בלימוד, בהרחבת ידע ובמפגש עם תורות שונות. הם לא מחפשים מסעדות יוקרה ומלונות מפנקים. הם לא רצים אחרי חנויות מציאות ושווקים – אולי קצת, בעיקר מתנות לנכדים. בחבורות שמבוססות על לימוד יש גם שיתוף פעולה ועזרה הדדית מאוד מרשימים. אני, למשל, שהייתי זקנת השבט, הרגשתי בכל רגע את העיניים הטובות הבוחנות – האם אני כאן, הגעתי? האם אני מסתדרת, ואיך להציע לי עזרה בלי להישמע כמפקפק ביכולתי... אמנם היה לי מעמד מיוחד כ"אמא של המנחה", אבל אותן עיניים טובות ליוו את כל אחת ואחד שהיו בקבוצה. יש ישראלים יפים, כן.

הנושא – מסע הגיבור, נתן לנו לחדור פנימה, ולהכיר בגיבורה שבתוכי, והדרך שעברתי בחיי. הסמלים העתיקים מתרבויות שונות היו כמו אבני דרך או אורים ותומים למסע. קמפבל בספרו היה המדריך הגדול, שהראה את השביל. כל מי שחי בארצנו המיוסרת עובר מסעות גבורה ושוב ושוב, גם על בשרנו וגם על גבם של ילדינו ונכדינו. גם כשאנו עוסקים בסיפורי ההורים שלנו, שורשיהם והדרכים שהם עברו בחייהם. ואיך לבחור בדרך הנכונה? מה אנו לומדים מהמסע? מה מהאוצרות שגילינו אנו מעניקים לאחרים?

היפנוזה - מדריך בסיסי לאנשי מקצוע
מהדורה עדכנית לספר הקלאסי של מוריס קליינהאוז ופזית סלע, כולל פרקים חדשים של כותבים מובילים

אנחנו עושים את המסע כישראלים, דוברי עברית. כשירדנו מטה מטה, ב"דממה נאצלת", במדרגות למנהרות ולאולמות התת קרקעיים של דמנהור (מה זה? תקראו באינטרנט), היה ברור על מה כל אחת חושבת. כשהמדריכה אמרה לי בסוף הסיור – "הייתם כל כך שקטות"! אמרתי לה, "כי יש לנו הרבה על מה להתפלל בישראל", והיא הבינה.

וערב אחד שלח בן זוגה של אחת המשתתפות ידיעה משמחת עד טירוף – ממש ממש בכל רגע נחתם הסכם על החזרת כל החטופים וסיום המלחמה. היינו באמצע ארוחת הערב, והנה, הנס קורה, מה שהתפללנו מתקיים, איזו חגיגה! וכמה קשה כשהשמחה חייבת להתמתן, להמתין בצד, לפחות בינתיים. וכמה קשה הטלטלה הזו בין ייאוש לתקווה למשפחות החטופים – אי אפשר בכלל לתאר.

נפגשנו עם ישראלים צעירים וטובים שבחרו לעבור לחיות באיטליה. אנחנו, כידוע, חזרנו ארצה. אני חשה תחושה מחניקה ממש בכל מפגש עם הבוחרים לרדת מהספינה הטובעת - אם היא אמנם טובעת, ולהשתקע בניכר. כי מי יעזור לנו לשנות את המצב? אבל אני מבינה אותם, כן. זה המסע שלהם.

אז בערב יום כיפור, כשהשמיים פתוחים לתפילה, אולי יסתובב הגלגל ותתחיל העלייה הנכספת לעולם טוב יותר עבור כולם. שנה טובה.