פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
גיבורות בזמן

גיבורות בזמן

פרופ. עמיה ליבליך | 22/11/2014 | הרשמו כמנויים

השעה 6 בבוקר. אני צועדת ברוח העזה על החוף. גולשים נוהרים אל הים הגלי בבגדי הגומי השחורים. פיסטוק הכלב נכנס ויוצא מהים הגועש, מנער את פרוותו ומחייך אלי. אני חושבת על קבוצת הכתיבה של חוה רימון ושלי, ומה שהתרחש בה השבוע.
בקבוצת הכתיבה האוטוביוגרפית – "חומר נפש" – שאנו מנחות, הצענו השנה לעבוד עם המשתתפות (כי גברים לא באים...) על "מסע הגיבורה" שלהן. לא נצמדנו לאודיסיאה, ליונג או לקמפבל, גם לא לעבודות המעמיקות של רות נצר או ניצה אייל, אלא ביקשנו מן המשתתפות לחשוב על אירוע מכונן בחייהן, לתאר אותו בכתיבת סיפור קצר, ואחר כך לבנות תחנות במסע אליו וממנו, כל אחת בדרכה. כל תחנה תהיה סיפור ובמשך השנה נקרא יחד את הסיפורים הללו בפגישותינו הקבוצתיות. כך בערך, כל אחת מבינה את הדברים בדרכה. כשהיצגנו את תכנית העבודה, היו שאמרו "אבל אינני גיבורה, וגם לא רוצה להיות". הסברנו שאין הכוונה לגיבור במובן של גבורה פיזית, כמובן, פירטנו והדגמנו, אד עדיין יש הבוחרות לעצמן נושאים אחרים לגמרי לכתיבה השבועית שלהן. וזה בסדר.

הסיפורים הנכתבים אצלנו תמיד חזקים, גם אם עוצמתם הרגשית נחבאת ואינה מפורשת. בבחירת האירוע המכונן נמצאו כמה סיפורי לידה, וגם סיפור אחד על רגע המפגש עם ילד שנלקח לאימוץ. היה סיפור על המסע שהחל בהתאלמנות המספרת, או שמא ביום קבלת הבשורה על המחלה הממארת של בן זוגה האהוב. סיפור אחר תאר את חווית הילדה שמצאה את עצמה בכפר קטן ברומניה בתום מלחמת העולם השנייה, אצל 'דודים' שלא הכירה מעולם, ונעשתה רועת אווזים. בת שבע היא יוצאת לבדה בראש עדר של ארבעה אווזים ויודעת לשמור עליהם, לקרוא להם, למצוא את העשב שהם אוהבים ולהחזירם בביטחה הביתה! ועוד אני נזכרת בסיפור אחר של מלחמת העולם – זוהי אחת המשתתפות שאיננה כותבת על עצמה, כביכול, אלא על מסע הגבורה של אימה בערבות רוסיה, מרגע פרידתה של אימה מאביה, כשהיא עולה עם שתי בנותיה הקטנות לרכבת מזרחה, והוא יוצא למלחמה ממנה לא ישוב עוד.

אני מגלגלת את הסיפורים בראשי לצליל הגלים המתנפצים. חושבת לפתע: האם גם אמי הייתה גיבורה? ודאי שכן. כשלדירתנו הקטנה, בה גרנו בנחלאות בירושלים בשני חדרים, זרמו קרובי המשפחה הניצולים: סבא וסבתא מצד אבא שהגיעו מסיביר, אחיה היחידי של אמא ששרד במחנות, ונער פרוע שהוצג לנו כבן דודה הפרטיזן. לכולם נמצאו הארוחה החמה והמקום בדירה הצרה בה גידלו הורי את שלושתנו – אותי ואת אחיותי התאומות. אמי מנהלת את הבית המלא בחלוק עבודה מכופתר, ביד רמה ממש כקברניט, בעוד אבי משוטט בשליחותו באירופה עם ארבעה דרכונים מזוייפים הנושאים את תמונתו, חוצה גבולות ודואג להציל נפשות נוספות... זה שהוא היה גיבור ידעתי תמיד, אבל הבוקר אני רואה את גבורתה. אינני רוצה ליפות ולספר שלא התלוננה! ועוד איך התלוננה, אבל עם זאת עשתה ביעילות את מה שצריך היה לעשות כדי להוביל את ספינתנו לחוף מבטחים.

הזמן עושה בנו פלאים, אני חושבת כשאני מתקרבת לעלייה לכיוון ביתי. גיבורות נוצרות עם הזמן בזיכרונותינו, על דרך הסיפור, גם אם לא ראינו אותן ככאלה בזמן אמת.

חבורה של חמישה צעירים, שלושה בחורים יפואים במעילי עור שחורים ושתי נערות זרות, אחת בתסרוקת בילבי עם שלוש צמות זהובות, והשנייה באיפור עיניים כבד, מצחקקים בשעת הבוקר המוקדמת על השביל העולה לביתי. כנראה לא הלכו כלל לישון הלילה. פיסטוק הכלב מקפץ אליהם בשמחה, מזדקף על רגליו האחוריות ומזמין אותם למשחק. הוא אוהב צעירים. מה חושבים אלה על האישה הבוגרת העולה במעיל רוח בשביל התלול, שורקת ליפיוף הזה על ארבע "פיסטוק, בוא כבר הביתה!". כל יום הוא מסע.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

אמש נוכחתי בהצגת בכורה של הסרט עטור הפרסים 'לא רואים עליך'. במקום נוכחו עוד כמה מחברינו הפסיכולוגים...
בחודש אוקטובר 2015 ימלאו לג'רי ברונר 100 שנה. כן, הפסיכולוג הדגול הזה יהיה בן 100, והוא עדיין הולך, מתפקד, חי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

טובה רוןטובה רון5/2/2017

חומר נפש - חומר לרפלקציה. תודה, עמיה. אני מרשה לעצמי (אלא אם כן תאסרי עלי), לאמץ את הרעיון ולהפוך אותו לכלי עבודה אישי. לא יהיה פשוט, כנראה, אבל פותח דלתות למחוזות נפש מרתקים...........

מיכל פזמיכל פז22/7/2015

לצביאל רופא.... מעז יצא מתוק....יש לך כישרון כתיבה והתבטאות מעניינת ומרתקת....אתה יכול וצריך לכתוב ספר....לתעד ביום יום כמו יומן שגולש מידי פעם לעבר ....בטוחה שיהיה ספר מדהים.....

עדי נוימןעדי נוימן27/11/2014

מרגשות מאד גיבורותייך עמיה ובעיקר אמך. ולצביאל: כואב כל כך לשמוע עדותך [ל"ת].

צביאל רופאצביאל רופא27/11/2014

במקום שאין אנשים (גברים). בשנה זו הייתי כבן 20, חייל בשירות הסדיר. כעשרה חודשים קודם לכן עברתי משבר נפשי קשה, עם סימפטומים חרדתיים ודכאוניים עמוקים. בתום אשפוז של כשלושה חודשים בביתן 33 בבית-חולים תל-השומר, החזירוני לצה"ל (זו הייתה המדיניות אז). בתחילת קיץ ´76, לאחר מספר חודשים בהם ניסיתי להשתלב בתפקיד חדש, החל להסתמן אצלי שינוי באפקט לכיוון מאני שהלך וצבר תאוצה רבה. די מהר התחלתי לעבור על חוקי הצבא (בלי לפגוע בזולת), ובמהרה מצאתי עצמי ניצב לדין בפני שופטים צבאיים אשר גזרו את דיני בלי לחשוד כלל שלפניהם עומד אדם חולה מאוד בנפשו. לבסוף, באחד המשפטים, נגזרו עלי 21 ימי מחבוש בכלא צבאי, הלא הוא כלא 6 שבצפון. שם אירעה תגובת מיתוג (Switch Reaction) - המאניה התחלפה מיד בדיכאון נורא. לפי בקשתי קיבל אותי הפסיכיאטר של הכלא לשיחה. לאחר שהוברר לו עברי הודיע לי כי למחרת אתאשפז בבית-חולים. ההקלה שאשתחרר מהכלא גרמה שתוך פחות מיממה התהפך שוב הגלגל והמניה חזרה לשלוט בכיפה במלוא עצמתה. במצב מרומם וחולני זה הגעתי למחרת לבית חולים "מזרע".

נכנסתי למבנה המיושן של המחלקה הסגורה. הריח המיוחד והחריף הכה בי בחוזקה. אחרי זמן מה רצו להלעיטני בתרופות, וסירבתי בתוקף. הם לחצו, ואני התעקשתי. הם הפכו בעיני למאיימים, ואני איימתי חזרה בתוקפנות פיזית כלפי מי שינסה להכריחני! לבסוף, בתחבולה שמנעה מאבק פנים אל פנים, קרב אלי אחד מהם בגניבה מאחור וחנק אותי בחוזקה. ארבעה אחים חסונים התקרבו ולפתו אותי. עדיין התנגדתי מעט, והם הכו אותי וגררו אותי לחדר קטן צדדי ומרוחק ממרכז המחלקה. בחדר ניצבה מיטת מתכת אשר רגליה היו תקועות ברצפה ורצועות בד עבות השתלשלו מארבע קרנותיה. אני הייתי מזועזע לגמרי. הם השכיבו אותי וקשרו אותי "על ארבע", נתנו לי זריקה, ומסך שחור וגדול ירד על תודעתי. בבת אחת צללתי לממלכת השינה.

התעוררתי. הייתי לבוש פיז´מה כחלחלה, גדולה בהרבה מכפי מידתי. רגלי וזרועותיי היו כבולות כבסרט אימה מבעית. לאחר שעיכלתי את מצבי והתאוששתי מעט מהטשטוש שאפף אותי, התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי. לאחר זמן קצר הפכו קריאותיי לזעקות רמות, שהפכו בהדרגה לניחרות ואחר כך לצרודות ואף מחרחרות. איש לא בא! והשעות נקפו. פחדתי מאוד שהם שכחו לרשום ברפורט שהושארתי בחדר ההוא. זיעה קרה שטפה אותי מהמחשבה הזו. בדמיוני לא יכולתי להימנע מלהיזכר בשלדים הכבולים בשלשלאות לקירות, שנמצאו במרתפי טירות אירופאיות. פחדתי שאמות שם כבול למיטה, חסר אונים לחלוטין...

להערכתי הייתי קשור וער למעלה ממחצית היממה. האור שבא מהחלון שמאחורי כבר היה מעומעם כבשעת בין הערביים. מחשבותיי נדדו וחלפו בכל מחוזות חיי; בילדותי עם הורי ואחותי, עם חבריי ומוריי בבית הספר, עם הדיכאון המזוויע של השנה שחלפה, עם ההכרה שאני - לא פחות ולא יותר – פשוט משוגע, וזהו! רוחי ריחפה בכל עולמותיי וגופי כאב; הישבן כאב מעט מהזריקה, הגב מהתנוחה, והזרועות מהרצועות המחוזקות בברגים הגדולים.

אך נוצרה בעיה נוספת, רצינית הרבה יותר. ככל בשר ודם הייתי צריך להתפנות מצרכיי. האפשרות היחידה לעשות זאת הייתה לעשות את צרכיי על עצמי... כאשר עלתה מדי פעם האפשרות הזו בדעתי, התמלאתי זעם איום. כעסתי ללא גבול - על כל ההיררכיה של בית החולים: האחים, הרופאים, ובעיקר הנהלת בית החולים. אך בעיקר כעסתי על עצמי ועל חולים שכמותי על כך שאנו כה חסרי כוחות וכה עלובים, וזאת מפני שאיננו מאוחדים ואיננו מאורגנים. כעסתי כעס רב וקשה מאוד, ולכאורה לא יכולתי לעשות דבר! לכאורה, בהיותי כבול לגמרי, הייתי נתון בעמדה פסיבית לחלוטין כלפי המציאות שמסביבי...

השעות הוסיפו לחלוף. הרגשתי שאני רוצה בכל מאודי להיות אקטיבי ביחס לקיומי בכלל וביחס לבית החולים הסובב אותי בפרט, אך לא ידעתי כיצד לעשות זאת... בינתיים בשיפולי הבטן הכאב גבר ונקב. הייתי במצוקה פיזית ונפשית. ולפתע, מחשבה אחת העלתה בי חיוך קטנטן, אך אמיתי ובוטח. פתאום ידעתי היטב כי אוכל להחזיק את צרכיי בתוכי למרות הכאבים, ובכך להיות אקטיבי!

רציתי לראות את פניהם כאשר ייכנסו לחדר ויראו שנשארתי נקי מצרכיי. שבסופו של דבר, חרף התנאים המגבילים, הייתי אקטיבי! יען כי גברתי על עצמי וגם עליהם כולם... לא ידעתי אז עד כמה רגע זה היה חוויה מכוננת. מאז ואילך הפכתי למישהו אחר - לאדם המתמודד באופן פעיל ואמיץ אל מול העולם, זה שטמן בחובו מכשולים ומהמורות אין-ספור, במיוחד עבורו ועבור שכמותו.