הַחַיִּים, הוֹד רוֹמְמוּתֵךְ, הֵם כְּאֵב
עלון פסיכולוגיה עברית | 26/10/2025 | הרשמו כמנויים
אנחנו שבוע שלם של 'אחרי החגים', בפתחו של שבוע מלא חדש. מאחורינו גם 'פיק' ההתרגשות הנרעדת משובם של 20 החטופים שנותרו בחיים. על פניו, ניצנים של שגרה. אלא שניצני השגרה מזמינים התבוננות פקוחה יותר בסדקים העמוקים שנוצרו לאורך השנתיים האחרונות ומתחילים לפנות מקום לכאבי מעמקים שנדחקו לאזורים חשוכים יותר. נדרשת עכשיו מוכנות לפגוש את שצף ועולה, בלי לטשטש, ללא היררכיה של שברים ומשברים, בלי הסטת מבט מהירה אל עבר האור.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים וטורים מעוררי מחשבה:
מאמרו החדש של יעקב יבלון מציג כיצד ניתן לנסח "פורמולציה דינמית מערכתית ממוקדת" המזהה שלושה רכיבים - מצוקת הליבה של הארגון, דפוסי ההתמודדות עמה, והאקלים הרגשי הנוצר בעקבותיה - ובכך להעניק לארגון כלי משולב של הבנה ופעולה. באמצעות שילוב בין החשיבה הפסיכואנליטית-מערכתית לבין עקרונות הטיפול הדינמי קצר המועד, מוצגת הפורמולציה כ"מצפן מערכתי" המאפשר לאנשי מקצוע לזהות קונפליקטים בלתי-פתורים, להבין את תפקוד המערכת דרך מושגים כמו משימה מרכזית, חרדה הנובעת מהתפקיד, ניתוח תפקיד וגבולות מערכתיים, ולגזור מהם תהליכי שינוי ממוקדים ובר-יישום.
אילנה ויסמן צרף ולאה שץ משתפות אותנו בסיפור חוויתן כמתנדבות ב"סטודיו בטוח שניידר" עם קבוצת אימהות וילדיהן החולים, שנמלטו מהמלחמה באוקראינה. האופן הייחודי שבו נוצר החיבור בין מוסיקה לאמנות בסטודיו, אפשר מסע מרתק בין עבר להווה, בין ייאוש לתקווה, בין מלחמה לשלום וחיבור לחוויות הבין-יבשתיות של המשתתפים. הכותבות מזמינות את הקוראים לצלול יחד איתן אל המפגשים בסלון הבית המשותף. להפגש ליד שולחן אוכל מלא בחומרי אומנות, עם ילדים חולים ואמותיהם האמיצות. יחד להפליג בין צלילי השירים אל נופי ילדות שמשתקפים בצבע וביצירות האמנות לעבר מרחב בטוח המאפשר עיבוד של חוויות וחיבור לכוחות ולחלומות.
ובפסיכובלוגיה -
לביא סיגמן כותב על טכנו-פרואקטיביות מול תגובתיות: עומס משאבים דיגיטליים ושחיקת שליטה בעבודה מרחוק –
"השינויים העמוקים שהתחוללו בעולם העבודה, שהתעצמו בעקבות אירועי העשור האחרון, הציבו את טכנולוגיות התקשורת המרוחקת כציר המרכזי שסביבו מתנהלת הפעילות הארגונית העכשווית. כלים דיגיטליים דוגמת זום, טימס, סלאק, מיט או וובאקס הבטיחו בתחילה חופש גיאוגרפי ואופק חדש של גמישות תעסוקתית ואוטונומיה לעובד. אך מי שבוחן את הקשר בין טכנולוגיה לרווחה נפשית, עשוי להצביע על ניגוד דרמטי בין ההבטחה הזו למציאות הפסיכולוגית הנוכחית. לצד היתרונות הברורים, אנו עדים להתפתחות איטית ומחלחלת של תרבות "זמינות מתמדת" שהטכנולוגיה מזינה ומחזקת. נגישות מיידית ותיאום רציף, שנועדו לכאורה לייעל את שיתוף הפעולה, הובילו בפועל להשתרשות של נורמה ארגונית השוחקת. במאמר זה אצביע באופן ביקורתי על ההשלכות המערכתיות והאישיות של השימוש העקבי בכלים אלו, תוך התמקדות בשלושה מושגי יסוד המגדירים את איכות החיים בעבודה המודרנית".
אורפאוס הסיזיפי – גיא פרל בקריאה בספר ׳אורפיאוס, בחינת סיום׳ מאת רפי וייכרט –
"אני מכיר פירושים ועיבודים שונים לסיפור אורפיאוס, ולא זכור לי שנתקלתי בגרסה המוצעת כאן על ידי וייכרט. במיתוס המקורי, אחרי שנכשל במשימת החילוץ שלו, דעתו של אורפיאוס נטרפת עליו ובסופו של דבר הוא נקרע לגזרים על ידי המַאינָדות. וייכרט משנה את הסוף, אצלו אורפיאוס מציל את אורידיקה, אלא שלא זה חידושו המרכזי, והשיר אינו מסתיים בכך שהשניים זכו לשיבה טובה ואולי אף חיים באושר עד עצם היום הזה. וייכרט מעביר את הסיפור מממד זמן ליניארי לזמן מעגלי. אורידיקה עוד תוכש, תוצל וחוזר חלילה, האוהבים יתחילו שוב ושוב את אהבתם. את כישלון ניסיון החילוץ העומד בבסיס המיתוס המקורי, מחליף אצל וייכרט החילוץ עצמו, והוא אין־סופי".
רות נצר על 'דימויים במסע החיים', ספרה של דליה מאיר –
"העבודה בדמיון ביצירה היא שלב ההכרות עם המטופל. היא מתמקדת בחמישה דימויים שהמטופל מתבקש להביא, לצייר, ולספר אודותיהם: עץ, הר, כדור כוח הרצון, נחל וגשר. מכל אחד מהדימויים מתקבלת נקודת מבט חדשה של התצרף האנושי על כל גווניו, אשר לא היו נגלים בדרך אחרת. הדימויים פשוטים וברורים, בכולם יש ממד של מסע בזמן, והם מספרים את סיפור החיים דרך תמונות הווה, עבר ועתיד. מכלל הדימויים המובאים ביצירה מתקבלת תמונה על המהות ועל ייחודו של האדם, כמו גם על מקומו הרגשי בהקשר של הדימוי והפוטנציאל ההתפתחותי שלו. הדימויים מתארים את העמדה של האדם כלפי מסע החיים שלו וכלפי הטיפול בכלל זה: האומץ-פחד, הנחישות, הרצון, הפחדים, השאיפות, הקשיים והיכולות".
ד"ר חנה דויד עונה לשאלה בה נתקלה לאחרונה 'האם 'עכשיו זה הזמן' לטיפול במחוננים?' –
"ילדים מחוננים רבים טובים בהסתרת רגשותיהם – בין אם מתוך הנחה ש"אין מה לעשות", בין אם מתוך רצון "לשמור" על הוריהם ולא "להעמיס" עליהם, ובין מתוך בושה גרידא. על הורים ואנשי חינוך להיות ערים לשינויים – אפילו קטנים – בהתנהגות הילד – לדוגמה: באוכל, בשינה, ברמת הפעילות או בקשרים חברתיים. לפעמים אפילו שינוי התנהגותי קטן עלול להקדים שבר גדול. לדוגמה: ילד בן 8 שחזר מבית הספר וסירב לאכול ארוחת צהריים, דבר שלא עשה עד אותה עת מעולם, ניסה באותו יום אחר הצהריים לקפוץ מחלון בביתו שבקומה החמישית. אין מטרתו של פוסט זה להפחיד. אבל כאמור – ההנחה, שעד כה פגשתי רק אצל הורים, והשבוע גיליתי שהיא קיימת גם אצל אנשי מקצוע, ש"עכשיו זה אולי לא הזמן" היא שגויה. כאשר הזמן דוחק, לוחץ ומכריע אצל כולם "בגלל המצב", אינטנסיביות הילד והמתבגר המחוננים – שהם ממאפייני אישיותם – תוצאתה צריכה להיות דחיפות של הטיפול. טיפול יכול להציל חיים".
- פרסומת -
אין אי / שי שניידר-אילת
הַחַיִּים, הוֹד רוֹמְמוּתֵךְ, הֵם כְּאֵב. מִי שֶׁאוֹמֵר דָּבָר אַחֵר,
מוֹכֵר מַשֶּׁהוּ: בֵּיצֵי דָּגִים, אֶצְבְּעוֹת מַרְצִיפָּן, כְּפָפוֹת
לִסְעוּדָה בַּגָּן – הָאַהֲבָה, יוֹר הַיְנֶס, הִיא עָשָׁן: הַפִּירָט
שֶׁשָּׁחַט אֶת אֲהוּבֵךְ נִשְׁעָן עַכְשָׁו עַל הַסִּפּוּן וּמְעַשֵּׁן.
וְהַצִּפּוֹר, זוֹ שֶׁחָמַדְתְּ מִכְּתֵפוֹ, עוֹמֶדֶת עַל רַגְלֶיהָ, מְנַקָּה
אֶת נוֹצוֹתֶיהָ עַל בֶּרֶז הַמִּטְבָּח. וְאֵין אִי, רַק מַיִם,
הוֹד מַעֲלָתֵךְ, רַבִּים וְקָרִים, לַחְתֹּר וְלִבְלֹעַ. אֵין אִי,
רַק עַיִן, יְחִידָה, לִרְאוֹת מִבַּעֲדָהּ אֶת כָּל הַיָּם.
(מתוך: כל מה שהיא שרה מעלה עשן,
מוסד ביאליק, 2021)
Photo by Marija Zaric on Unsplash
