האם 'עכשיו זה הזמן' לטיפול במחוננים?
ד"ר חנה דויד | 21/10/2025 | הרשמו כמנויים
לאחרונה פנתה אלי פסיכולוגית בשאלה הבאה לגבי מחוננות:
"היום החוסן ניצב במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות, אבל, גם ייתכן, שמחוננים הם לא האוכלוסייה העיקרית שזקוקה לסיוע בתקופה זו, וייקח עוד זמן עד ש'יתפנו' גם אליהם".
האם גם זו דעתך?
שאלה זו הזכירה לי נושאים נוספים רבים ש"עכשיו זה אולי לא הזמן לטפל בהם". ובכן – בעבר שמענו שוב ושוב ש"עכשיו זה לא הזמן" לטפל בשוויון זכויות לנשים; באשר לזכויות מיעוטים – כמעט תמיד "זה לא הזמן המתאים"; "בזמן מלחמה" – ומתי הזמן אינו "זמן מלחמה" – זה "ממש לא הזמן" לעסוק באלימות בחברה הערבית, באלימות בכלל, אף לא ברצח, שלא לדבר על שמירת מה שנותר מהדמוקרטיה...
זה המקום להזכיר שוב, שאחד ממאפייני המחוננות הוא רגישות. לא ניכנס כאן לדיון בשאלות "האם מדובר ברגישות לזולת ו/או לעצמי?" ואף לא לעיסוק ברגישות הנפשית לעומת זו החושיית – אף שהן קשורות זו בזו. אבל כדאי לציין, שעל פי חוקרים מסוימים אין רגישות רק מאפיין של מחוננות, אלא ההגדרה המדויקת ביותר של מחוננות. דהיינו – הילד המחונן הוא הילד הרגיש. ולא רק הילד: האדם המחונן – בין אם בתחומים הקוגניטיביים ובין אם באלו היצירתיים – רבים הסיכויים שיהיה רגיש אפילו ברמות שתגרומנה לשיבוש בחיי היומיום שלו. יתירה מזו – על פי אומדנים מסוימים, כ-5% מהמאותרים כמחוננים "זכאים" לאבחון כ"שבירים", דהיינו, רמת הרגישות הגבוהה שלהם מעמידה אותם בסכנה – בין אם מדובר בדיכאון ו/או בחרדה, ובין אם מדובר בפגיעה עצמית עד כדי התאבדות.
לכן אסור להמתין עד ש"יתפנו גם אליהם" כדי לטפל במחונן, בין אם הוא ילד, בין אם מתבגר ובין אם מבוגר. הרגישות הגבוהה היא מאפיין אישיותי; אין היא "תכונה נלמדת" כפי שיש הנוטים להאמין, ועל אחת כמה וכמה אין היא כזאת שאפשר "להיפטר ממנה". כמובן שאפשר, וצריך, לעזור למחונן ללמוד לחיות אתה בצורה האופטימלית. ואת זה, לדאבון הלב, אין הורים בדרך כלל יכולים לעשות בעצמם.
לאמצעי התקשורת מגיעים רק מקרים קיצוניים – כמו אלה של מחוננים שהתאבדו. הסיפורים שאנחנו שומעים עליהם אחרי מותם אינם בבחינת "אחרי מות קדושים אמור". אמת הדבר: הפער בין "מה שצריך להיות" לבין "מה שקורה בפועל", כאשר הוא מלווה בתחושת חוסר האונים של הפרט, בקבלת העובדה ש"צדיק ורע לו – רשע וטוב לו" – הם מצב בלתי נסבל עבור האדם הרגיש, ולא משנה מה גילו.
ככל שקשה לאדם ה"שפוי", ה"נורמטיבי", זה המנהל "חיים רגילים" לעכל את ה"מצב" – אין הקושי הזה מתקרב לקושי שיש לאדם שרמת הרגישות הגבוהה שלו מונעת ממנו אף את המינימום הזה. כאשר מדובר בילדים "רגילים", הוריהם מנסים למסך לילדיהם את המציאות הכאוטית, הנוראה. גם אם לא תמיד הם מצליחים, הרי ברוב המקרים ילדיהם יכולים להתמודד עם המצב טוב יותר מאשר ילדים רגישים במיוחד. אבל כאשר מדובר על ילדים מחוננים, כאלה הקוראים בגיל צעיר, המבינים את הנאמר גם כאשר המבוגרים סביבם מדברים ברמזים או אפילו בשפה אחרת – אפשרויות ההסתרה או אפילו המיסוך מצומצמות, אם בכלל קיימות. ההתמודדות עם המציאות, זו שגורמת לכה רבים מאתנו להלך שפופים במקרה הטוב ולא לתפקד במקרה הגרוע (אף כי לא הגרוע ביותר!), עלולה להיות בלתי נסבלת עבור הילד המחונן.
ילדים מחוננים רבים טובים בהסתרת רגשותיהם – בין אם מתוך הנחה ש"אין מה לעשות", בין אם מתוך רצון "לשמור" על הוריהם ולא "להעמיס" עליהם, ובין מתוך בושה גרידא. על הורים ואנשי חינוך להיות ערים לשינויים – אפילו קטנים – בהתנהגות הילד – לדוגמה: באוכל, בשינה, ברמת הפעילות או בקשרים חברתיים. לפעמים אפילו שינוי התנהגותי קטן עלול להקדים שבר גדול. לדוגמה: ילד בן 8 שחזר מבית הספר וסירב לאכול ארוחת צהריים, דבר שלא עשה עד אותה עת מעולם, ניסה באותו יום אחר הצהריים לקפוץ מחלון בביתו שבקומה החמישית.
אין מטרתו של פוסט זה להפחיד. אבל כאמור – ההנחה, שעד כה פגשתי רק אצל הורים, והשבוע גיליתי שהיא קיימת גם אצל אנשי מקצוע, ש"עכשיו זה אולי לא הזמן" היא שגויה. כאשר הזמן דוחק, לוחץ ומכריע אצל כולם "בגלל המצב", אינטנסיביות הילד והמתבגר המחוננים – שהם ממאפייני אישיותם – תוצאתה צריכה להיות דחיפות של הטיפול. טיפול יכול להציל חיים.
