ברית מילה - מילה גסה?
מאת יעל שחר
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר--אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם”. (בראשית יז, 9)
כשהייתי בת ארבע נולד אחי הראשון, ואחריו עוד שלושה אחים נוספים. אני זוכרת את ההתרגשות וההכנות שליוו את טקסי הברית של אחיי. הורי, המשתייכים לקהילה החרדית, דאגו להזמין רב גדול ממאה שערים, שהיה ידוע כמוהל טוב. אני זוכרת את הרבי כשהוא נכנס לאולם בית הכנסת, לבוש בחלוקו הארוך, פאותיו מסולסלות. בית הכנסת היה כבר מלא בכמה מניינים של אברכים ובני משפחה. כולם הגיעו כדי להשתתף בשמחת המצווה של הכנסת הבן בבריתו של אברהם אבינו. אני, שכבר בגיל צעיר הייתי סקרנית, נדחקתי בין הגברים, עד שמצאתי עמדת תצפית נוחה. על כיסא אליהו הנביא, כיסא מרשים וגבוה, ישב הסנדק. הפעם היה זה סבי, בפעם אחרת היה זה רב אחר שהתכבד במצווה. התינוק הובל מעזרת הנשים על כרית מקושטת, ולאחר שאמי נפרדה ממנו, הונח על ברכי הסנדק. המוהל, בזריזות ובמיומנות של מקצוען, הפשיט את התינוק. הוא הכין את הציוד בהישג ידו: יין, תחבושות, חיתולי בד וכלי העבודה, שביניהם, כמובן, הסכין. אני זוכרת איך התבוננתי בידי הסנדק האוחזות ברגלי התינוק כשהן מקופלות כלפי מעלה. בזמן שהמוהל התכונן, הקהל התחיל את טקס הברכות והתפילה. אחי התינוק כבר פצח בבכי היסטרי, עוד בטרם התחילה המילה עצמה. מעזרת הנשים עלו קולות של תחינה חרישית, ואילו בעזרת הגברים נשמע קולו של אבי קורא כשהקהל חוזר אחריו בצעקה: "שמע ישראל אדני אלוהינו אדני אחד". המוהל אחז ביד אמונה בסכין ותוך שניות ספורות ביצע את החתך. צרחות פילחו את החדר. הקהל הגביר את הקול וקרא את תפילת י"ג מידות של רחמים: "ה' ה' אל רחום וחנון". אבא שלי ברך על כוס היין והכריז "ויקרא שמו בישראל", הקהל ענה אמן. שמחה גדולה מילאה את החדר, ורק תינוק רצוץ אחד ואימא שלבה נחמץ מכאבו של בנה הרך, לא נראו שותפים לחגיגה. אחי התינוק יסבול עוד שלושה-ארבעה ימים בשל הניתוח. יום או יומיים לאחר הברית המוהל יגיע לביתנו כדי להחליף את התחבושות הדבוקות לאיבר המין הפצוע של התינוק. כל מתן שתן ילווה בבכי חסר אונים של כאב, הכול יצרוב וידמם. כך יתחיל התינוק את השבוע השני לחייו. כילדה, מעולם לא פקפקתי במסורת הזו. היה ברור לי שכל ילד יהודי חייב לעבור את הטקס, מזעזע ככל שיראה למתבונן מהצד, כיוון שזהו חלק בלתי נפרד מזהותנו כיהודים.
הגוף זוכר
הפסיכותרפיה, והפסיכותרפיה הגופנית בפרט, טוענת כי קיים קשר ישיר בין חוויות העבר שלנו, למי שאנחנו; בין טראומות שעברנו, לגופנו כיום. במאמרו, "ההשפעה הפסיכולוגית של המילה", גולדמן (1999) מציין שחוסר יכולתו של התינוק להתנגד פיזית לחוויה הטראומטית של המילה, מכניסה אותו למצב של הלם. בשל ההלם, התינוק קופא ולעיתים קרובות אף אינו בוכה. אנו עלולים לחשוב בטעות שמערכת העצבים של התינוק אינה מפותחת דיה ולכן הוא אינו חש את הכאב הבלתי נסבל. עם זאת, מחקרים חדשים מוכיחים כי מערכת העצבים בשלה מספיק כדי לחוש כאב (גולדמן, 1999).
טראומה יוצרת מצב של דיסוציאציה, שבה האדם מתנתק מן החוויה וכך מפצל את הכאב ומונע מן הטראומה להיצרב במודעות. כדי להתמודד עם הטראומה של ברית המילה, התינוק כביכול "שוכח" את החוויה. אולם אנחנו, כמטפלים, שמזמינים הנכחה גופנית שלנו ושל האחר, יודעים כי החוויה נשמרת ונצרבת בתודעה של התינוק ובגופו. אנו צורבים זיכרונות לא מפורשים ולא מודעים בגופינו כל העת, מרגע הלידה (Siegel, 2010).
כאישה, האתגר לכתוב על מילה הוא קשה כפליים. לא דרך חווייתי האישית אני כותבת, כי אם דרך סיפורים של אנשים שנגעו בי ושנגעתי בהם. מילותיי מגיחות דרך חלקי כאב שגופי הצליח לגלם בתוכו; דרך כאב של תינוקות בני יומם, שחוו חוויה מטלטלת של נטישה, של אובדן ולעיתים של סירוס. הסיפור הבא הוא עדות לדמעות האילמות ולשרירים המכווצים עד כאב שאת קולם אני מבקשת להשמיע.
עד לפני כשנה התגוררתי בלונדון. רוב המטופלים שלי לא היו יהודים, ורבים מהם היו מוסלמים שהיגרו ללונדון בשנות העשרים לחייהם. מוחמד היה בן 40 כשהגיע אלי לטיפול. בחור צנום ומופנם שעבר הרבה בחייו, עד שבדרך לא דרך, הגיע כפליט מאירן ללונדון. משהו בעיניו הזכיר לי עיני נמרה; הייתה בו נחישות מהולה בעצבות נצחית. מוחמד היה זקוק לאהבתי. לעיתים הייתי אמו ולעיתים אחותו. בהדרגה הוא התרכך ואִפשר קרבה בינינו. אולם רגע לפני ההתמסרות, משהו בתוכו תמיד הקשיח, והוא נדרך כולו. בחנו יחד את הפחד שלו מאינטימיות, את הקושי להרפות ואת הצורך להיות בשליטה. באחד המפגשים הצעתי למוחמד שנעבוד על המזרן. מוחמד שכב על גבו ועצם את עיניו. קשוב להוראותיי, הוא הרפה את גופו והתרכז בתחושותיו של הגוף המונח על המזרן. נשמנו יחד, עד שלאט לאט גופו נרגע ונעשה רפוי יותר ויותר. אחזתי בידו של מוחמד ורעד השתלט על גופו. באחת הדריכות שבה אליו. הפעם בקשתי ממוחמד להישאר עם הדריכות ולנשום יחד אתה. הרגשתי את ירכיו מתכווצות. הפניתי את תשומת ליבו לכך, וביקשתי ממנו שיוסיף ויכווץ את ירכיו בחוזקה, באופן מכוון. מוחמד מצא את עצמו חוזר בחווייתו לגיל שלוש. הוא הרגיש שמשהו עומד להתרחש, כל גופו התכווץ בפחד ובכאב. אני מציעה שנרפה. שנזמין נשימה, שננוע מעט. אך האם בטוח להרפות? תחושה קשה שררה באוויר, ונדמה היה שמשהו בלתי נסבל יכול לקרות בכל רגע. כיצד יוכל לשכב נינוח, כשמעליו מרחף איום של סכין חדה, שיכולה לגעת בו ולפצוע את איבר מינו? מוחמד החל לשחזר את המילה שעבר כילד. חלקים מהשחזור אינם נובעים מזיכרון מוחשי וממשי, אלא מגיעים מגופו של מוחמד. הוא מספר על תחושות של בגידה, של פחד, של בלבול ושל הרבה כאב. אחר כך, התגלגל הכאב ונעשה לכעס. כעס על כך שגופו היה צריך לעבור "תיקון"; על שגופו לא נחשב למושלם כפי שהוא. כעס על חוסר הישע שחווה כילד. בעדינות רבה נגענו בטראומה המטלטלת שעבר כפעוט, ובהשלכות של חוויה זו.
מילה והתמסרות
במקורות היהודיים דנים בהתמסרות שמעשה המילה מזמין. זוהי הקרבה של הגוף לצורך התמסרות והתקדשות, כריתת הברית בינינו ובין אלוהים. באתרו, "ברית של אהבה", מסביר הרב דדון את טעם המילה במקורות: "כאשר ציווה הקב"ה את אברהם אבינו על המילה, אמר לו: 'התהלך לפני והיה תמים' – שלם. בתקופות רבות לעגו לנו הגויים על הנכונות להכניס את הבנים בבריתו של אברהם, כשמשמעותה – לדבריהם – היא הטלת מום לכל דבר. הפסוק הזה מראה את ההפך – רק על-ידי ברית המילה אנו נעשים שלמים, ואילו כל מי שאינו בא בברית זו הוא בהכרח פגום".
בעיני, רעיון ברית המילה יוצר פרדוקס. מחד, אנו מזמינים את גופו של התינוק בן שמונת הימים לטקס של התקדשות והתמסרות. מאידך, הסכין החדה, החתך והכאב מזמינים את התינוק לחוויה קשה של חוסר אמון, תחושת בגידה וחוסר אונים מוחלט, לראשונה בחייו. באחת, העולם נעשה למקום לא בטוח יותר עבורו. כיצד חוויה כזו יכולה לאפשר מצב של התמסרות?
"… מדוע הם חתכו בו בסכין? על מה הכאיבו לו? ולמה הם שמחים בכאבו? הלא אנחנו מרפדים את מיטתו, לובשים לו מלבושים רכים ודואגים שיהיה לו חם, נעים. אפילו את הדלת לא טורקים שלא יפחד […] פתאום חתכו לו כך […] והוא צרח בכאב […] והם קראו הידד! שמחים בכאבו. דודי חיים, גם אם תסביר, הפעם לא אבין…" (מתוך: הברית; רוזן, 1984).
ננסה לרגע לחוות את המילה מנקודת מבטו של התינוק, כפי שהיטיב רוזן לעשות. נניח שבתקופת ההיריון ההורים המאושרים מתכוננים לבואו של התינוק: משנים את הרגלי התזונה שלהם; מפסיקים לעשן; מגבירים את רמת המודעות לצרכיו של התינוק ברמה הרגשית, הנפשית והפיזית; בוחרים היכן ללדת, ואיך – לידה טבעית? לידה במים? או אולי לידה רגילה? במשך כל ההיריון מתאימים ההורים את התהליך לצרכיהם, מתוך התכווננות לעשות את הטוב ביותר עבור התינוק. והנה, בשמחה גדולה, התינוק נולד. בשבוע הראשון לחייו, אימא והתינוק נעים יחד בסימביוזה מושלמת, במקצב אחד. הם לומדים אחד את השני. התינוק מתמסר לזרועות הוריו. מתמסר. והנה מגיע היום השמיני לחייו. ההמולה שמתחוללת סביבו נראית כאילו כלל אינה נוגעת בו. הוא ממשיך בשגרת חייו הקצרים: אוכל, שינה, בכי, החתלה... לפתע הכול קופא. האוויר נעתק. בלבול ואימה עמוקה מטלטלים את התינוק. ידיים זרות, אולי קרות, נוגעות בו. וכאב. כאב חד, עמוק ובלתי נתפס. קיפאון, מלווה בתחושת צריבה איומה. האיבר הפצוע של התינוק עוד יכאב רבות בימים הקרובים. כל חיכוך בתחבושת שעוטפת את איבר מינו, כל השתנה, כל תנוחה לא נכונה, יגעו בעצב החשוף; בפצע העמוק שנפתח שם, ואולי יישאר כך לעולם.
התינוק גדל ונעשה לילד. הוא כבר אינו זוכר את שאירע ומן החוויה הקשה נותר רק אלבום תמונות מקושט, מלא בפרצופים מחייכים ובמתנות. ומה קורה לפצע? האמנם הגליד? האם אכן אין לכך כל השפעה על חייו הבוגרים? כיצד ישתחרר אי פעם מחוויית הבגידה? האם יעז להתמסר אי פעם, כשאיום הסכין יכול לצוץ במפתיע ללא כל התרעה מוקדמת?
מילה גסה – השאלה הציבורית שאיננה נשאלת
על אף שספרים ומאמרים רבים נכתבו בנושא "הגוף הזוכר" (Schore,1994), הופתעתי לגלות כי לא הרבה נכתב על טראומת המילה. קיימים, אמנם, מאמרים ומחקרים רבים העוסקים במילת נשים בעולם. הספרות המערבית מלאה בביקורת בכל הנוגע ל"טקס הפגאני" שנערך בקרב קהילות רבות בארצות ערב ואף באירופה. מילת נשים, שנעשית לרוב ללא הרדמה, מעוררת שאלות רבות בנוגע להשלכות המיניות, הפסיכולוגיות והנפשיות שיש לחיתוך ולכריתה, על הילדה.
השיח על ברית המילה לבנים, לעומת זאת, הוא מצומצם ביותר. מאמרים רבים עוסקים במילת גברים מנקודת מבט רפואית ואסטטית. ישנם סימוכין לכך שכריתת המילה מגינה מפני מחלות מין וזיהומים כאלה ואחרים. כך למשל, במגזין הרפואי האמריקאי נכתב כי "מחקרים העלו שמילה מפחיתה משמעותית את סיכוני ההדבקה בנגיף האיידס ביחסי מין הטרוסקסואלים, וכן מפחיתה את הסיכון למחלות מין ומחלות זיהומיות נוספות (American Academy of Pediatrics, 2012). אולם כמו בכל נושא, קיימות דעות לכאן ולכאן. באתר "גונן על הילד" מופיעה סקירה ספרותית נרחבת של 19 אגודות רפואיות באירופה, אוסטרליה וניוזילנד, הטוענות שסיבות רפואיות אינן מצדיקות מילה שגרתית של תינוקות. בין השאר, מצוטטת באתר הצהרת האיגוד הרפואי הבריטי (British Medical Association, 2003), הקובעת כי "העדויות בנוגע לתועלת ממילה מסיבות שאינן רפואיות אינן מספיקות על-מנת להצדיק בפני-עצמן את ביצועה". מלבד לשיח הרפואי בנושא, מאמרים ספורים מתייחסים להשפעה הפסיכולוגית שיש לחוויה הרגישה והמטלטלת הזו על התינוק הנימול. נראה כי כחברה, אנו חוסכים במילים לגבי התופעה, על אף שהיא נוגעת כמעט בכל משפחה יהודית בעולם.
עבור אנשים דתיים, אשר מקפידים על שמירת מצוות הדת, לא מדובר כלל בשאלה. טקס הברית, כולל ניתוח המילה, היא מצווה חשובה ביותר, אשר אין לערער על קיומה. לכן, אפילו אם האב פוחד, אפילו אם האם כואבת את כאבו של בנה, הרי שהמטרה הנעלה מכסה על כל הפחד והכאב. הטקס מתקיים, אולי לא בלי ייסורי מצפון, אולי עם חשש לבריאותו ו"לשלמותו" של התינוק לאחר כריתת הערלה, אך בביטחון מלא שכך צריך לעשות (פולצ'ק, 2002).
עם זאת, יהודים רבים שאינם שומרי מצוות בוחרים גם הם לערוך את טקס הברית כהלכתו ביום השמיני להולדת הבן, מבלי להטיל ספק רב בהחלטה. בישראל ישנן מספר תת-תרבויות קטנות שעוסקות בנושא זה ומעלות טיעונים נגד ברית המילה. דוגמאות בולטות לכך הם האתר "בן שלם", וכן האתר של קה"ל, "קבוצת הורים לילדים שלמים" (לא נימולים). למרות זאת, נראה כי הדיון אינו חודר לשיח הציבורי. נדמה שכתרבות וכחברה, עניין המילה כמו הפך למילה גסה. זהו נושא שלא מפקפקים בו ולא מקשים עליו, ולכן אף לא מעיזים לדון במשמעות של הטקס ושל מעשה המילה עבורנו ועבור ילדינו.
כיצד יתכן שאנו, כתרבות או כחברה, לא מעוררים דיון ציבורי בשאלה הנוגעת לטקס שמקורו במסורת קדומה, ושכרוך בפגיעה קשה כזו? ללא דיון, אף לא בסקטורים החילונים והדמוקרטיים בחברה, מה מבחין בין הטקס היהודי ובין טקס שמתרחש במסורת עתיקה באחד מהכפרים הנידחים בהם מתרחשת מילת נשים? האם אנו לא מסירים בכך אחריות חברתית, אישית, ומוסרית על בחירותינו? ד"ר חיים שפירא, בהרצאתו המרתקת "האדם ומשמעות החיים" אומר, שדת ואמונה נטולות שאלות, הן מקור הפנאטיות.
ייתכן ולא ניתן להפריד את השיח על ברית מילה מהשיח הדתי והתרבותי שלנו כיהודים. אני לא מתיימרת להתנצח עם טקס בן אלפי שנים, ואיני יודעת מה "נכון" לעשות. אני כן רוצה ומקווה שנצליח לקיים דיון פתוח בנושא רגיש זה. חשוב שנעז לבחון את ההשלכות שיש לטקס הברית על הביוגרפיה של הגבר היהודי; שנוכל לדבר על הקשר בין הטראומה, הגופנית כל כך, לנפש התינוק, שבבוא היום יגדל ויהיה לגבר. אני שואפת שנסכים להסתכל ברבדים העמוקים יותר שטקס ברית המילה מציע, אך גם שנעז להתבונן ולבחון מדוע שאלת המילה אינה עולה כשאלה ציבורית. בדיחה ידועה מספרת על אדם לא-יהודי שפנה אל חברו היהודי ושאל: "מדוע אתם היהודים עונים על כל שאלה – בשאלה?", ענה לו היהודי "למה לא?" תמוה בעיני, שכעם המפורסם ביכולתו לשאול, אנו דוחקים את שאלת המילה אל ירכתי התודעה.
שאלת המילה בחדר הטיפולים
אווה אילוז, הסוציולוגית והאנתרופולוגית, טוענת שהפסיכולוגיה עובדת פעמים רבות בשירות ההשתקה של המרי החברתי והסוציאלי. "לפסיכולוגיה תפקיד חשוב בדה-פוליטיזציה של החברה", היא כותבת (אילוז, 2012). אילוז מדגישה את רגש הכעס, רגש שנחווה כאינדיווידואלי וקשור לביוגרפיה האישית של האדם מנקודת מבט פסיכולוגית. אולם מנקודת מבטה, כעס "הוא רגש פוליטי, וככזה, הוא חייב להתבטא במסגרת ציבורית. [...] ההשפעה המצטברת של כל אותן דרכים פרטיות לפתרון בעיות היא שמובילה אנשים לחשוב שהנפש שלהם והבעיות שלהם נמצאות באחריותם הפרטית, ואינן בעיות שיש לחשוב עליהן בשפה קולקטיבית, פוליטית".
כפסיכותרפיסטית גופנית אני מאומנת לחשוב על הקשרים הקיימים בין הגוף לנפש, בין טראומה לגוף, ולחקור אותם. אני רוצה להעלות כאן מרחב והזמנה לדיון בנושא ברית המילה, מנקודת המבט של הפסיכותרפיה הגופנית. אני מבקשת שנעז להסכים להסתכל על המילה, ועל מה שהיא מביאה אתה אל חדר הטיפולים. מוטלת עלינו האחריות להתבונן על תפקידינו כמטפלים בכל הנוגע לשאילת המילה.
אם נעז לעצור ולשאול את עצמינו מה קורה לנו כאימהות או כאבות בזמן הטקס, ייתכן שנגלה שאנו לא מאפשרים לעצמנו להיות נוכחים בחווייתו של התינוק. מעוצמת האימה והכאב, גם אנו כמו מתנתקים מגופינו, משאירים חלק מאתנו מאחור. אנו משתמשים ברציונל העומד מאחורי הבחירה שלנו כדי להקל על עצמינו, וכדי שנצליח לשאת את האירוע הבלתי נסבל שזה עתה היינו עדים ושותפים לו. כפסיכותרפיסטית גופנית וכיהודייה, אני שואלת את עצמי מה קורה לאותו תינוק כשהוא הופך לגבר שמגיע אל חדר הטיפולים. עד כמה אני, כמטפלת, מאפשרת לו להנכיח בינינו את הפצע העמוק הזה ולדבר את 'המילה הגסה'. הנטייה הראשונית שלי היא להתכווץ מול זה. לדחוף פנימה ולהתמקד במשהו אחר – בטראומת הלידה, בטראומת הילדות או בשלבים מאוחרים יותר של החיים. אני נעה סביב סביב לחוויה, בלי לדבר אותה. כמה אומץ נדרש מאתנו כדי לאפשר לפצע להיראות, לאפשר לחוסר אונים בו אנו בוחרים להתגלות. כמה קשה לאפשר למה שהיינו רוצים יותר מכל לשכוח, להתקיים. כי הפצע קיים. הוא כאן, נוכח בחדר, ברחוב ובכל מקום.
אם התפקיד של הפסיכותרפיסט הוא גם לפרק הרגלים תרבותיים, הרי כשמגיעה אליו מטופלת שמצפה לבן, לגיטימי שיחקרו יחדיו את חששותיה, כחלק מן התכנים העולים לקראת האימהות. כמה מטפלים אכן מעיזים לצעוד עמה ולחקור את ספקותיה? מעודדים אותה לשאול את עצמה למה ואם בכלל היא הולכת לערוך את טקס ברית המילה? כשאני יושבת בחדר הטיפולים עם מטופל או מטופלת המצפים לבן, אני מרגישה ששאלות לגבי ברית המילה אינן לגיטימיות. הסיבה לכך קשורה בחלקה לכך שכל אחיי, אחייני, ומכריי בסביבה הקרובה אלי בכלל נימולים. אלו שאלות שבהקשר התרבותי שלנו נחשבות לפולשניות.
אני מזמינה אותנו להתבונן מה שאלות אלו מעלות בנו. אילו תחושות מתעוררות בנו באופן אישי? אולי אלו חוויות מודחקות או זיכרונות. אולי קולות או ריחות. אני מזמינה אותנו להעז כמטפלים, כחברה, כתרבות וכעם לשאול ולהשמיע את המילה הגסה של המילה.
מקורות
"אגודות רפואיות על חוסר צידוק רפואי למילה" (ל.ת) נדלה ב-15/02/16 מאתר גונן על הילד: www.gonnen.org/hamlazot.htm
אילוז, אווה (2012). "הנפש היא חיה פוליטית", עיתון הארץ
דדון, דוד (ל.ת). "השלמות שבחיסרון". נדלה ב-15/02/16 מאתר ברית של אהבה: http://www.britahava.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=6:brit-mila-mohel&catid=1:2011-05-23-10-24-14&Itemid=95
פולצ'ק, גלית (2002). מילה: ברית או הפרה – עבודת סמינריון בנושא זכויות אדם במשפט הבינ"ל, המכללה האקדמית למשפטים ברמת גן.
רוזן, רפי (1984) הברית. הוצאת המחבר.
שפירא, חיים (2013). 'האדם ומשמעות החיים. פרשת וירא. מסע להר המוריה: בין אהבה לאמונה', מכון ון ליר, ירושלים. https://www.youtube.com...dNYqVPSKzYXJ
Circumcision Policy Statement (2012) Pediatrics 130(3).
Goldman, R. (1999) "The psychological impact of circumcision". BJU International 83, Suppl.1 93–2, Circumcision Resource Center, Boston, Massachusetts, USA.
Schore, A. (1994). Affect Regulation and the Origin of the Self: The Neurobiology of Emotional Development. New Jersey: Hillsdale, Lawrence Erlbaum Association Inc.
Siegel, D. (2010). ‘Mindsight’. Published by Random House Publishing Group. USA.
