פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
המשחק הוא הדבר: כיצד תהליכים טיפוליים חיוניים מתבטאים באופן הברור ביותר בטיפול בילדים - סקירת מאמרו של ג'יי בי פרנקלהמשחק הוא הדבר: כיצד תהליכים טיפוליים חיוניים מתבטאים באופן הברור ביותר בטיפול בילדים - סקירת מאמרו של ג'יי בי פרנקל
המשחק הוא הדבר: כיצד תהליכים טיפוליים חיוניים מתבטאים באופן הברור ביותר בטיפול בילדים - סקירת מאמרו של ג'יי בי פרנקל

המשחק הוא הדבר: כיצד תהליכים טיפוליים חיוניים מתבטאים באופן הברור ביותר בטיפול בילדים - סקירת מאמרו של ג'יי בי פרנקל

סקירות מאמרים | 15/9/2020 | 1,132

לפי התפיסה הרווחת, שיטות הטיפול הפסיכואנליטי בילדים הן פיתוחים של הטיפול הפסיכואנליטי במבוגרים. במאמר זה, ג'יי בי פרנקל, פסיכולוג אמריקאי, מציע שטיפול בילדים הוא לא צורה של טיפול במבוגרים שמותאמת לילדים, אלא סוג טיפול נפרד בפני עצמו. הוא סבור שהמשחק הוא לב העבודה הטיפולית עם ילדים, וכי הוא טומן בחובו תהלכים שכוללים אינטגרציה בין חלקי עצמי מנותקים, סימבוליזציה והכרה הדדית, וכן התמודדות עם מערכות יחסים בין העצמי לאחר.

המשחק הוא הדבר: כיצד תהליכים טיפוליים חיוניים מתבטאים באופן הברור ביותר בטיפול בילדים

סקירת מאמרו של ג'יי בי פרנקל

 

 

בראשית המאמר פרנקל מציע שטיפול פסיכואנליטי בילדים אינו שונה מהותית מטיפול פסיכואנליטי במבוגרים, וכי מתקיימים בו כל התהליכים החיוניים לטיפול פסיכואנליטי. פרנקל קובע שישנם שני תהליכים הקשורים אלה באלה שחיוניים לכל טיפול אנליטי: (1) משחק, שהאספקטים השונים שלו כוללים אינטגרציה בין מצבי עצמי דיסוציאטיביים, סימבוליזציה והכרה, ו-(2) משא ומתן חוזר (renegotiation) של מערכות יחסים בין העצמי לאחר, שמתגלם באמצעות פעולה. פרנקל מחלק את המאמר לשני התהליכים הללו, ודן בכל אחד מהם בנפרד. בנוסף, בסוף המאמר הוא מציג את ההדדיות כפי שהיא מתבטאת בטיפול בילדים.

 

משחק

פרנקל מסביר שהוא לא מתייחס למשחק כאל הכנה או כאל כלי שיוביל לתהליכים מהותיים אחרים – אלא כאל הדבר עצמו שהוא התהליך המהותי של הטיפול. הוא מדגיש את המשחק כדבר שהוא מטבעו העמדת פנים, ומסביר שהעמדת פנים מאפשרת להיות בשני מקומות בני זמנית: השחקנים הם גם עצמם, אבל גם הדמויות שהם משחקים. במילים אחרות, המשחק מהווה גשר בין העולם הפנימי לעולם החיצוני.

בטיפול, מסביר פרנקל, הדמויות שאנשים מגלמים הן כאלה שהם לא הצליחו להשלים עמן: אספקטים של עצמם שהם לא מרגישים שלמים עמם, או חלקים בעצמם שלא מצליחים להשתלב בקשר עם אחרים. לכן, משחק הוא דרך לגשת אל החלקים האלה בעצמנו, ולבצע אינטגרציה שלהם אל תוך החיים שלנו. בנוסף, פרנקל מצביע על כך שהמשחק מאפשר לנו להביא חלקים מעצמנו דווקא מכיוון שאנחנו יכולים גם להתנער מהם. הוא משווה זאת לחלומות, כפי שהתייחס אליהם קפלן (1989), כאל דבר אותו אנו חווים גם כחלק מאיתנו ויחד עם זאת כאחר מאיתנו. לכן, משחק מאפשר לנו להיות בשליטה ולהרגיש בטוחים יותר עם חלקים בעצמנו שמעוררים בנו אי-נחת.


- פרסומת -

בהמשך, פרנקל מתייחס לרעיון המרחב המעברי של ויניקוט (1951) כבסיס למשחק, שבאמצעותו אפשר לקחת חלקים מעולמנו הפנימי ולהפוך אותם לחלק מהעולם החיצוני, שאותו אנחנו חולקים עם אחרים, ולהפך – להפנים חלקים מהעולם החיצוני אל תוך העולם הפנימי שלנו. פרנקל מבין את ויניקוט כך שמשחק לא מתנהל רק בתוך עולמנו הפנימי, אלא גם בעולם החיצון; משחק הופך מחשבה פרטית לפעולה בעולם. על כן, פרנקל מציע שטיפול, כמרחב מעברי, הוא מקום שאפשר לשחק בו: המטפלת מציעה את עצמה, במידה רבה, כאובייקט מעברי. המטופל לא צריך לדאוג בנוגע להשלכות בעולם האמיתי בעקבות הדברים שיאמר בטיפול. המטפלת היא גם אדם אמיתי עבור המטפל, אבל כאובייקט מעברי היא גם מישהי שהמטופל יכול להשתמש בה; המטפלת תגלם את הדמות שעליה להיות כחלק מהמשחק שהמטופל זקוק לו, והמטופל יוכל להשליך עליה את רגשותיו, ולסמוך עליה שהיא תצא מהתיאטרון ברגע שהמסך ירד ותחזור למופע הבא כשהיא מוכנה לכל תפקיד אליו תשובץ.

 

אינטגרציה של מצבי עצמי

פרנקל מסביר שהרעיונות של ברומברג (1993, 1994, 1996) על אודות מצבי עצמי הם חשובים על מנת לתאר את המשחק בטיפול. לפי ברומברג, המודעות לא מורכבת מחוויית עצמי אחת אחידה ומתמשכת, אלא ממספר מצבי עצמי, שכוללים מציאויות שלא בהכרח מתיישבות יחד, ויכולות אפילו לסתור זו את זו, כך שאנחנו יכולים להיראות כמו "אנשים שונים" במצבים שונים.

ישנם מצבי עצמי שפחות נגישים לנו, למשל כאלה שהם מוכחשים או מנותקים, והאינטגרציה שלהם בחיינו היא משימה חשובה של הסיטואציה הטיפולית. פרנקל משתמש במושג של ברומברג (1994) של הכרה (recognition) של המטופל על ידי המטפל; דרך ההכרה, המטפל יכול לזהות את מצבי העצמי המקוטעים של המטופל, תוך שמירה על דיאלוג אותנטי עם כל אחד מהם. המטרה היא לחוות, לקבל ולהקיף את הקונפליקט והקיטוע של מצבי העצמי, מבלי לפתור או להעלים אותם. פרנקל מאמין שזהו המשחק: הבאה של מצבים מנותקים לתקשורת זה עם זה בתוך מערכת יחסים בינאישית. לדידו של פרנקל, ההשתתפות של המטפל במשחק מאפשרת מקום בטוח להביא אליו את מצבי העצמי האלה, וגם מאפשרת הכרה בהם, אינטגרציה וקבלה שלהם לתוך חוויית המטופל את עצמו.

פרנקל מדגים דרך תיאור מקרה של ג'ים, ילד חרד בן שבע, שבמשחק בטיפול מגלם אריה ומבקש (באופן לא מילולי) מהמטפל להיות טרף, ואז שניהם משחקים טורפים שנאבקים זה בזה. פרנקל מסביר שאפשר לראות בפגישה כיצד מצבי עצמי מנותקים באים לידי ביטוי: העצמי האגרסיבי הופך לאריה, והפגיעות הופכת למטפל שמשחק חיה מבוהלת. באופן זה, יכול היה ג'ים לגשת למצבים האלה, ששניהם לא-נוחים לו ולא נמצאים באינטגרציה עם מי שהוא מרגיש שהוא.

פרנקל מסביר שעם ילדים מצבי עצמי הם קלים יותר לזיהוי, משום שילדים נוטים פחות להסוות את מצבי העצמי או לעבור ממצב עצמי אחד לשני באופן חלק (למשל, ילד שמתאכזב, סביר יותר להניח שיפרוץ בבכי מאשר מבוגר, שיסווה את אכזבתו). מבוגרים גם ייטו לכפות המשכיות מזויפת בנוגע לחוויית העצמי שלהם – אף ילד לא יכנס לפגישה וישאל "על מה דיברנו (או שיחקנו) בפגישה האחרונה?" כמו שמבוגרים עושים לעתים. הוא מוסיף שטיפול במבוגרים הוא מילולי יותר מטיפול בילדים, ושימוש מחוכם במילים מאפשר להסוות מצבי עצמי יותר מאשר פעולות. בנוסף, פרנקל מסביר שמילים הן פשוט לא "שפת האם" של רבים ממצבי העצמי, בעיקר אלה הדיסוציאטיביים, שנשארים לא-סימבוליים (unsymbolized). אצל ילדים, לעומת זאת, מצבי העצמי ברורים יותר ומגולמים דרך פעולות: ילד שירצה להיראות קשוח ידגים זאת בבירור למטפל, ואם הוא ירצה לריב הוא יתחיל מלחמת כריות או יבלגן את החדר, וכולי.

 

סימבוליזציה

פרנקל מסביר שסימבוליזציה היא תהליך שבו חוויות שלא עברו אינטגרציה הופכות למובנות וניתנות לחשיבה. לכן, כאשר אנחנו מבצעים סימבוליזציה, אנחנו לוקחים בעלות על מה שקרה לנו ועל מה שאנו מרגישים, ואנחנו נעשים ערים לטבע האמיתי של המציאות החיצונית יחד עם הבנה שהחוויה שלנו היא תוצר של ההבניה שלנו.

הסימבולים שבאמצעותם אנחנו יכולים לחשוב ולקבל את עצמנו יכולים להיות מילים, אבל פרנק מציע שהסימבולים שמאפיינים משחק של ילדים (ושל התגלמות ההעברה בטיפול במבוגרים), מאפשרים גם הם העלאה משמעותית של תכנים. אולם, מכיוון שסימבולים מסוג זה הם דו-משמעיים באופיים, אפשר להתנער מהם יותר בקלות מאשר ממילים. לכן, לפי פרנקל, הם יכולים להוות גשר שדרכו אפשר לגעת, להביע ולקבל היבטים שונים של עצמנו. סימבולים אפשריים במשחק הם למשל בהאכלה של המטפל, לחימה בו, חבישה שלו – וכולי.


- פרסומת -

פרנקל מדגים זאת בטיפול בילדים: הוא מסביר שבתחילת הטיפול ילדים יגלמו את הסימפטומים עמם באו לטיפול בהתנהגות שלהם: ילד אגרסיבי יהיה מתריס כלפי המטפל; ילד חרד יהיה מנומס ויביע דאגה בנוגע למטפל; ילדה מופנמת תימנע מהיקשרות ישירה למטפל. בשלב מסוים יתחולל שינוי: אלמנטים בקשר בין המטפל לילד ובמשחק יתחילו לקבל יותר משמעות, עד שפעילות סימבולית מגובשת וברורה תתמזג במשחק של הילד. הפעילות הזו תהיה מטאפורה ברורה בנוגע לכל מה שקשור בסימפטום של הילד: הרגשות שהוא מתנער מהם, ההזדהויות הבעייתיות עם אחרים, הדילמות בקשרים משמעותיים והדרך בה הוא מנסה להתמודד עמן. כאשר הילד מבצע סימבוליזציה, הוא יוצר מרחב שמאפשר מרחק מהדברים שמלחיצים ומחרידים אותו. אם בתחילת הטיפול הילד גילם את הקונפליקטים בקשר שלו עם המטפל, כעת הילד מצא דרך לדבר על הקונפליקטים שלו, והמטפל יכול להחוות כאדם קרוב ומיטיב איתו יכול הילד לחלוק את הדאגות שלו. לפי פרנקל, שינוי זה בפעילות הסימבולית מגיע לרוב בד בבד עם שיפור בסימפטומים.

 

הכרה

פרנקל מצטט את בנג'מין (1988) בנוגע להכרה, עליה היא אומרת כי "היא התגובה מהאחר שהופכת את הכוונות, הרגשות והתחושות של העצמי לבעלות משמעות". פרנקל מסביר שבעיניו ההכרה מורכבת משני חלקים: הכרה מותאמת אל המטופל, שפירושה ניסיונו של המטפל להתבונן דרך נקודת המבט של המטופל ולהרגיש את מה שהוא מרגיש, והכרה משלימה את המטופל, כזו שבה המטפל מרגיש את מה שהמטופל מבקש לעורר בו, גם אם אלה רגשות כמו עוינות, כניעות, חוסר אונים וכדומה. פרנקל מסביר שהן הסוג המשלים והן הסוג המותאם מאפשרים להכיר במצבי-העצמי של המטופל, להתייחס אליהם ברצינות ולאפשר דיאלוג בנוגע להם.

פרנקל מסביר שבעיניו משחק עם ילדים בטיפול הוא בעצמו פעולה של הכרה: במשחק אפשר לקחת תפקיד תואם – להיות באותו הצד של הילד במשחק המלחמה, למשל, ואפשר גם לקחת תפקיד משלים, בלחימה בילד, או בגילום המשרת או הבוס שלו, או אפילו מעצם ריסון המשחק של הילד.

פרנקל מזכיר שהכרה באחר כוללת הזדהות עם האחר, אבל גם דורשת הכרה בכך שהאחר שונה מאיתנו, ושאנחנו לעולם לא נוכל לגמרי לדעת אותו. בעיני פרנקל, משחק מעצם היותו הוא לא-לגמרי-ידוע. בניגוד לטיפול במבוגרים, שבו נדמה שהמטרה היא לנסות להבין, לנתח את האחר – בטיפול בילדים יש ממד אינהרנטי של אי-ידיעה, והמטפל שמצטרף למשחק של הילד מכבד את היות הילד גם קצת בלתי-ידוע, ולכן נפרד; לכן, המטפל לא מנסה להקטין את המשמעות של מה שמתרחש ביניהם לדבר שניתן לתפוס מילולית.

 

משא ומתן חוזר על מערכות יחסים בין העצמי לאחר באמצעות פעולה

פרנקל מסביר שמטופלים מנסים באופן מתמשך לבחון אמונות פתוגניות לא-מודעות בקשר עם המטפל, כדי לבדוק האם הם בטוחים איתו וכדי שבהמשך יוכלו להפריך אמונות אלו. אם כן, המשא ומתן הוא ניסיונו של המטופל "להפוך" את המטפל לדמות בעייתית בחייו, אל מול ההתנגדות של המטפל להפוך לכזה. פרנקל טוען שאנשים מגיעים לטיפול כדי לפתור דילמות בינאישיות שבעבר ניסו לפתור באופן סאדו-מזוכיסטי, ולא באופן אינטרסובייקטיבי, כזה שבו גם העצמי וגם האחר יכולים להתקבל ולהיות אנשים בעלי ערך ונפרדים, ואף אחד מהם לא צריך להיות מוקטן כדי שמערכת היחסים תימשך. פרנקל מסביר שהמשא ומתן בא לידי ביטוי בטיפול כאשר המטופל בוחן את המטפל, ואם המטפל עובר את המבחן, מתחיל להיווצר ביניהם קשר אינטרסובייקטיבי.

פרנקל כותב שאצל ילדים קל יותר לראות את הבחינה של המטפל: ילד עשוי לאיים לצאת מהחדר במהלך טיפול או לסרב לעזוב כאשר הוא נגמר; הוא עשוי לקלל, או לשחק באופן שמונע מהמטפל לראות או לשמוע מה הוא עושה. בזמנים אלה, פרנקל טוען שהילד בוחן את תגובת המטפל. אם המטפל עובר את המבחן – כלומר שם גבולות אך לא מתנהג באופן מעניש – הילד יתחיל לשים לב לתגובות הכנות של עניין ושל קבלה מצד המטפל. גם כאשר ניכר שהתנהגות של הילד מעוררת במטפל אי-נוחות, המטפל יתקשר את התגובות הספונטניות והאותנטיות שלו אל הילד. פרנקל מסביר שהתהליך הזה של משא ומתן הוא חיוני כדי ליצור תנאים בטוחים מספיק שיאפשרו לילד שמתקשה לשחק – לשחק.


- פרסומת -

פרנקל מסביר שמשא ומתן מתרחש לא רק במבחנים שעורך הילד למטפל, אלא גם במשחק ביניהם: כאשר הילד מבקש לשחק אריה והמטפל הופך לטרפו, המטפל יכול לזהות חיוך בפניו של הילד ולהבין שהוא בכיוון הנכון. במקרים אחרים, ניואנס בהבעת הפנים יכול לסמן למטפל להפסיק או להנמיך את מה שהוא עושה במשחק.

 

הדדיות בטיפול בילדים

פרנקל מתבסס על המודל של לחמן וביב (Lachmann & Beebe, 1996) בנוגע לפעולה התרפויטית, שמדגיש את התרומה האקטיבית של המטפל להתנהגות המטופל ולמהלך הטיפול, ומתבסס על השפעה הדדית דרך הבניה של דפוסים חוזרים וצפויים, לצד יצירה של חריגות מהדפוסים האלה ותגובה להן – כמו שינויים בתנוחת גוף, בהבעות הפנים, בטון או בריטואלים של הכניסה או היציאה מהחדר. בשלב הבא, פרנקל בוחן את המודל הזה בטיפול בילדים: הוא מסביר שהילד לומד את "שפת המשחק" של המטפל, למשל דרך המשחקים שהמטפל מרשה לשחק בהם, האופן שבו המטפל מבין את המשחק, סוגי משחק שהמטפל מעריך ואוהב – ואלה מלמדים אותו הרבה על המטפל כאדם.

פרנקל אומר שכפי שאנליטיקאים שונים מעוררים מצבים שונים במטופלים שלהם, הוא מאמין שגם ילדים משחקים באופן שונה עם מטפלים שונים. בנוסף, פרנקל אומר שבתורו גם הילד משפיע על האופן שבו המטפל משחק, דרך "דיאלוג לא-מודע" – למשל כפי שפרנקל שיחק עם ג'ים, ילד-האריה. פרנקל מסביר שמצבי-עצמי אינם נמצאים ומתחוללים רק באדם עצמו, אלא הם למעשה אירועים בינאישיים; הוא מסביר שכאשר מצבי העצמי הדיסוציאטיביים שלנו מופיעים במהלך המשחק, אנחנו למעשה משחקים עם הסובייקטיביות שלנו, אבל גם עם הסובייקטיביות של מישהו אחר. לכן, כאשר אנחנו משחקים עם מישהו, אנחנו מנסים לעורר מצבי-עצמי מסוימים גם באדם האחר, ולא רק בעצמנו; פרנקל מתאר שילדים במהלך משחק עשויים להתענג על כך שהם מעוררים במשתתף השני כעס. בהמשך, ילד שינסה לעורר באחר כעס עשוי לגלות שנחמדות מצדו תמתן את התגובה של האחר, מה שישפיע גם על התפיסה של הילד את עצמו ועל הפנטזיות הבאות שלו.

פרנקל כותב שהנכונות של המטפל לבצע רגרסיה במהלך המשחק ביחד עם הילד – לתת לאזורים חדשים ומפתיעים בעצמו להיכנס למשחק – והנכונות שלו לאפשר לילד לשלוט על הקצב ועל תוכן הרגרסיה המשותפת שלהם, תעזור לילד להרגיש בטוח ולהיפתח אל המטפל; האספקטים המסוימים בעצמו שהמטפל מביא אל המשחק משמשים את הילד כמו נקודות ציר שמאפשרת לו לגעת באזורים חדשים שלו עצמו.

בסיום המאמר פרנקל כותב שכאשר אנחנו משחקים עם ילדים בגישה הדדית ובאופן יצירתי וחי, נראה שהם מצליחים למצוא בטיפול את מה שהם צריכים כדי לגדול. הוא שואל לבסוף האם אנחנו יכולים לעשות אותו הדבר עם מבוגרים, ומציע שאולי אנחנו יכולים להפוך את הטיפול במבוגרים לטיפול במשחק גם כן.

 

 

מקורות

Frankel, J. B. (1998). The play's the thing how the essential processes of therapy are seen most clearly in child therapy. Psychoanalytic Dialogues, 8(1), 149-182.‏

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורית גודקאראורית גודקאר16/9/2020

מאמר מעולה, תודה!. לכל מי שמטפל בילדים ממש חובת קריאה. המקור מצוין אבל ארוך מאד. חבל שלא כתבתי למי מגיע קרדיט על הסקירה המקיפה