פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

שינה של תינוקות ופעוטות – הגוף והנפש. מדריך מעשי בהמשך למאמר קודם

הרדמות עצמאית היא התנהגות שבחלקה מתפתחת ספונטנית ובחלקה היא נרכשת. הקניית הרדמות עצמאית עוזרת לויסות ולהרגעה עצמית ומביאה להתפתחות רגשית של התינוק. המאמר הנוכחי מסתמך על משנתו של ד.ו. ויניקוט לגבי תינוקות. הוא נועד לשמש כמדריך מעשי להורים, ונכתב לרגל הולדת עופר ועמרי.

מתפרסם מ 4/11/2006 | 64,963 צפיות

תגיות: | |

שינה של תינוקות ופעוטות – הגוף והנפש. מדריך מעשי בהמשך למאמר קודם.

נופר ישי-קרין, פסיכולוגית קלינית, עמק יזרעאל

 

לרותם וזוהר בנות דודותיי האהובות

לרגל הולדת עופר ועמרי

 

 

המאמר הנוכחי מסתמך על משנתו של ד.ו. ויניקוט, רופא ילדים ונשיא האגודה הבריטית לפסיכואנליזה, שלפני כשישים שנים פרסם מאמרים מאלפים על הקשר אם-תינוק.

 

תינוקות נולדים כשהם תלויים מאוד בסביבה. הם זקוקים להרגעה חיצונית ועדיין לא מרגיעים את עצמם. להרדמות יש בסיס ביולוגי חזק, אולם יש בה גם מרכיב רגשי וחינוכי. אנחנו מלמדים את התינוקות שלנו להרדם לבד ועל-ידי כך אנחנו תורמים ליכולת ההרגעה העצמית שלהם במגוון תחומים (על כך יפורט בהמשך).

בלילה יש מחזורי שינה – שינה שטחית, שינה עמוקה, שנת חלום (REM) וחוזר חלילה. כל מחזור שינה אורך כשעה אצל תינוק ושעה וחצי אצל מבוגר. לאחר שנת החלום, עם סיום מחזור השינה, יש לעיתים יקיצה סופנטנית קצרצרה. אנחנו מתהפכים לצד השני, לא מודעים לכך שהתעוררנו ושוקעים שוב לשינה, וכך ממשיכים שוב ושוב את מעגלי השינה - שינה שטחית, שינה עמוקה ושנת חלום. בסוף מעגל השינה כשהשינה שטחית מאוד או כשאנחנו מתעוררים, אנחנו מצליחים לשקוע שוב לשינה ולהמשיך למעגל השינה הבא כי אנחנו יודעים להרדים את עצמנו. התינוק שעדיין לא יודע להרדים את עצמו צריך לקרוא לאמא שתרדים אותו, וכך יש תינוקות שבכל שעה, עם סיום מחזור השינה שלהם, צריכים הרדמה מחדש, לרוב באמצעות יניקה. לפעמים הם כל כך עייפים ואולי גם אמא עייפה מדי ולא שומעת ואז הם חוזרים לישון ושוקעים למעגל השינה הבא בעצמם, בלי עזרה. כשהתינוק הוא בן בכור האם תיקח אותו מייד על הידיים למשמע הקול הראשון שלו, וכך היא מחזקת את הנטייה של התינוק להסתמך על מקור חיצוני להרדמות במקום ללמוד להרדם לבד. בשל כך יש לבנים בכורים יותר הפרעות שינה.

ההתעוררויות הרבות של התינוק משבשות לחלוטין את השינה של האם משום שמעגל השינה שלה הוא שעה וחצי ומחזור השינה של התינוק הוא שעה. התינוק קוטע את מחזור השינה שלה לפני השינה העמוקה ולפני שנת החלום. עלולה להווצר פגיעה משמעותית כתוצאה מחסך שינה מצטבר של האם - בזיכרון, קשב, סבלנות, מצב-רוח, בריאות, נהיגה ובטיחות של התינוק. אמהות לרוב נתונות בשיאה של ההקרבה העצמית האמהית כך שכל הטיעונים הנ"ל לא משפיעים עליהן כלל.

גם התינוק מפיק משינה ארוכה ועמוקה יותר. הוא צריך לעבור מחזורי שינה שונים במהלך הלילה, עם יותר שינה עמוקה בתחילת הלילה ויותר שנת חלום בסופו. השינה מתקשרת להתפתחות קוגניטיבית ורגשית ולצמיחה גופנית. שינה טובה מבטיחה ויסות רגשי וריכוז ומאפשרת לילד להתפתח היטב בזמן העירות שלו. (על כך מפורט במאמר: הפרעות שינה - איך מזהים אותן ולמה כל-כך חשוב לטפל בהן ).

ההרדמות העצמאית מלמדת את התינוק כיצד לבצע תהליך של הרגעה עצמית. הרכישה של הרגעה עצמית היא חלק מבניית הבסיס של אישיות יציבה. היכולת להרגעה עצמית נצפית היטב בגנון ובגן. היא מתבטאת ביכולת של ילד להרגיע את עצמו אחרי שהוא נופל ונחבט וביכולת שלו להירגע אחרי הפרידה מההורים בבוקר. גם אחרי כן במהלך החיים יכולת הרגעה עצמית היא חשובה ביותר, ואפשר לראות את ההשפעה שלה גם על מבוגרים, בניהול מערכות יחסים ובעיקר ביכולת שלהם להתמודד מול כישלונות וקשיים. הבסיס ליכולת הרגעה עצמית נרכש אצל תינוקות בפרק הזמן של הרגעה עצמית שמתרחש לפני ההרדמות.

כאשר ילד גן נוטה לבכות, לפחד, ולהרתע מהתמודדות, יש לברר האם הוא מסוגל להרדם לבד. במידה והוא מורגל בהרדמה על-ידי ההורים, יש ללמד אותו להרדם בעצמו בבית. במקרים רבים הוא מכליל את היכולת החדשה שרכש גם לגן, ומתחיל להרגיע את עצמו טוב יותר במהלך היום בגן.

ההרגעה העצמית מאפשרת לאדם להתנהל בעצמו ללא תלות. השהות של ילד לבד והמשחק העצמאי שלו הם חשובים להתפתחות. ילד צריך לדעת להיות בקשר קרוב, אולם חשוב שיחווה את עצמו גם כאדם בפני עצמו, שעצם הקיום שלו אינו חלק מאדם אחר. בתוך השהות לבד יש גם יצירתיות אמיתית והתפתחות. כל אדם זקוק למיזוג טוב של יכולת להיות לבד במקביל לקשרים עם אנשים אחרים. ישנם ילדים שלכל אורך הילדות אנחנו רואים את הקושי שלהם לשחק לבד ולהעסיק את עצמם. גם ילדים אלו יפיקו הרבה מלימוד של הרדמות עצמאית.

בשלב זה נחזור לדברים שנאמרו על ידי דונלד ויניקוט, לפני שישים שנה, בהרצאה ששודרה בBBC ונקראה "נסיונות ראשונים בעצמאות": "בתחילה כידוע לכל תוחבים התינוקות את אגרופיהם אל פיהם ועד מהרה הם מפתחים לעצמם דפוס התנהגות בענין זה, בוחרים אולי למציצה אצבע אחת או שתי אצבעות או אגודל, ומלטפים בה בשעה את אמם, או פיסת סדין או שמיכה או צמר או אולי את שיערם. שני דברים מתרחשים תוך כדי כך: הראשון קשור לחלק המסוים של היד המצוי בפה, ומתיחס בברור להנקה הכרוכה בריגוש. השני הנו שלב נוסף התופס את מקום הריגוש הראשוני וקרוב יותר לאהבה. מתוך ליטוף מלא חיבה זה מתפתח תכופות קשר למשהו שהיה מונח במקרה בקרבת מקום, ואוביקט זה עשוי ללבוש חשיבות יתרה בעיני התינוק. מבחינה מסוימת זוהי רכישתו הראשונה, דהיינו, הדבר הראשון בעולם השייך לתינוק מבלי שייהא חלק ממנו כמו האגודל, שתי האצבעות או הפה. לענין זה חשיבות ראשונה במעלה בהיותו תחילת הקשר של הילד עם העולם. דברים אלו מתפתחים יחד עם ראשית תחושת הבטחון ותחילת הקשר של התינוק עם אדם אחר. הם מעידים כי התפתחותו הרגשית של הילד תקינה וכי מתחילים להווצר בנפשו זכרונות של קשרים. הוא יכול לשוב ולעשות שימוש בכך ביחסו החדש לחפץ שאני אישית מעדיף לכנותו חפץ מעבר. אין זה כמובן החפץ כשלעצמו המשמש למעבר. החפץ מייצג את מעבר התינוק ממצב של התמזגות עם אימו למצב של קשר עם אימו כמישהו נפרד ממנו ומחוצה לו". בתחילה מדובר לרוב בצמר או שמיכה ובהמשך צעצוע רך שאף מכונה בשם. "מבחינת התינוק אין חשיבות לצורת הצעצוע. חשובים יותר הריח והמרקם. הריח חשוב במיוחד וההורים לומדים שאין לכבס חפץ זה מבלי להענש. הורים נקיים בדרך-כלל נאלצים תכופות לשאת יחד עם התינוק חפץ מלוכלך ומסריח פשוט למען שלום בית. התינוק שכבר גדל כמעה זקוק לחפץ זה שיעמוד לרשותו, שיחזירוהו לו לאחר שהוא זורקו מהמיטה או מהעגלה, זקוק לאפשרות למרוט מתוכו חתיכות ולהזיל עליו את רוקו. למעשה הכל עלול לקרות לחפץ זה המשמש מטרה לאהבה מסוג פרמיטיבי ביותר" (ויניקוט, 1957).

הרדמות עצמאית של תינוק נעשית באמצעות מציצה ובאמצעות מוללות של שמיכת צמר או בד (הפרווה של האמא הפרהיסטורית). ישנם תינוקות שנעים באופן רוטיני כדי להרגיע את עצמם. צריך להקפיד שאביזרי מציצה ומוללות יעמדו לרשות התינוק כשהוא לומד להרדם כבר מגיל צעיר (מוצץ, שמיכה, חיתול וכו'). אביזרים אלו יקלו מאוד על תהליך ההרדמות ויאפשרו לתינוק לעשות את התהליך באופן עצמאי.

התינוק בוחר בעצמו מה הוא רוצה למולל. הבחירה הזו היא חלק חשוב ברכישת "חפץ מעבר" שיאפשר הרדמות עצמאית. צריך לשים לב האם הוא מעביר את אצבעותיו בעדינות על בד כלשהו. כדי להביא לכך שיקשר בין הבד שבחר לבין הרדמות בלילה, הבד הנבחר צריך לשמש בכל הרגעה, יניקה או הרדמה. כלומר תמיד כשמרימים ומחבקים את התינוק הבד הזה צריך להיות מתחתיו, נגיש לאצבעות ידיו. כאשר הוא עליכם, (ואתם עומדים כמובן), ומחבקים אותו, הבד הזה איתכם. לאט לאט הבד יהפוך לחלק מהתהליך וכשהתינוק יגדל הוא יסתפק בבד וכבר לא תצטרכו להסתובב שעות עם תינוק כבד על הידיים. לפעמים זה לא בד רך אלא חפץ אחר – וילון, מגן הראש של המיטה, או מכסה חלק של שעון דיגטלי. כל חפץ שהתינוק בחר בו צריך להפוך לאמצעי להרדמה. תגזרו אותו ותשמשו בו בכל הרגעה לאחר בכי או כהכנה להרדמות. לעומת זאת, הוא לא חייב להיות זמין בזמן של משחק ועניין. גם הבחירה באמצעי למציצה היא לעיתים של התינוק. לפעמים צריך לנסות מספר מוצצים עד שמגיעים למוצץ הנכון. צריך לעודד את התינוק למצוץ ויהי מה. אני אהבתי כשנבו שלי מצץ אצבע כי זה היה בשליטתו, אבל ישנן אמהות שמעדיפות מוצץ. המציצה היא אמצעי מרכזי להרגעה עצמית ובעקבות זאת גם לשליטה עצמית בינקות.

תקשורת טובה בין בית התינוקות לבית היא חיונית ברכישת חפץ מעבר. לפעמים אביזר ההרגעה שהתינוק בחר בו ממוקם בבית-התינוקות ולכן הוא נרדם היטב שם אך לא בבית. לפעמים אף אחד לא שם לב לכך שהתינוק מלטף בשקט את השמיכה שבמעון או בבית של המטפלת. במידה ואכן אותר החפץ שהתינוק בחר בו להרדמות יש להתחיל להעביר אותו בין המטפלת להורים, כך שיהיה זמין עבור התינוק בכל הרדמות.

כשיש תינוק שלא לומד למצוץ כדאי לנסות ללמד אותו. כאשר הוא נרדם, רגע לפני השינה, מכניסים לו את המוצץ כשהוא על הידיים, כדי שיתרגל. גם כשהוא בוכה, משתמשים במוצץ כדי להרגיע תוך כדי החיבוק. מנסים לקשר את המוצץ לחיבוק של אמא ולריח שלה על ידי התניה. כשמרגיעים אותו וכשטוב לו עם אמא, המוצץ צריך להיות שם.

ישנם הורים המפחדים מהתלות שהתינוק יפתח בחפץ מעבר. לאמיתו של דבר, חפץ המעבר הוא מנוף לעצמאות ולא לתלות. חפץ המעבר מסייע להרדמות עצמאית ממש כפי שגלגלי עזר מסייעים לרכיבה על אופניים. לפעמים יש ילדים שמוצצים את האצבע ומסתובבים עם השמיכה שלהם בכל מקום במקום לשחק. אלו ילדים הזקוקים להרגעה עצמית. לא טוב להם או שהמקום מאיים עליהם. ילד רגיל ישתמש באצבע ובשמיכה רק כאשר הוא עייף או כשהוא נפל ונחבט ומנסה להרגיע את עצמו ולהפסיק לבכות. אין כל חשש שהשמיכה או המוצץ יהפכו להרגל רע אצל ילד רגיל.

היתרון בשמיכה הוא עצום משום שמרגע שהיא נרכשת בכל פעם שהוא יראה אותה הוא יוכל ללכת לישון גם אם זה במסע ג'יפים באמצע המדבר.

כשתינוק נקשר לחיתול, שמיכה או אפילו לקצה של הוילון, ונותנים לו נגישות לכך כך שיוכל להרגיע את עצמו, הוא יוצר לעצמו תחושת עצמאות ומסוגלות. הוא מסוגל לשלוט בכוחות עצמו על פונקציה אחת בתוך התהליכים הגופניים הרבים שהוא עובר. הוא נקשר לחפץ מעבר המייצג עבורו את יכולת ההרגעה האימהית. חפץ המעבר הוא ייצוג של נוכחות אמהית במיטה גם כשהיא לא שם. יש תינוקות שאסור לכבס עבורם את השמיכה משום שגם הריח הוא חלק מהעניין. רוב התינוקות מוכנים להתפשר, כל עוד החפץ עצמו נותר קבוע ונגיש בכל פעם שהם זקוקים לו.

לא מלמדים ילד להרדם באמצעים שאינם בשליטתו כמו לנדנד בעגלה, משום שאז גם באמצע הלילה הוא יזדקק לכך שינדנדו אותו. הוא זקוק ללמוד להרדים את עצמו בעזרת אביזרים שבהישג ידו, ללא נוכחות ההורים. בתחילה כשהתינוק צעיר מאוד הוא מתקשה מאוד להרדם ואז כל האמצעים כשרים, אבל גם אז תוך כדי הנקה או נדנוד יש להשתמש בבד שהוא בחר ולעודד מציצת אצבע או מוצץ.

יניקה או עגלה הם אמצעים הקשורים להורים. התינוק יהיה חייב להעיר את ההורים באמצע הלילה כדי לחזור לישון משום שהציצי מחובר לאמא והנדנוד מחובר לאבא. גם התינוק מעדיף בעצם להתהפך לצד השני ולהמשיך לישון, ועל ההורים מוטלת המשימה ללמדו בסבלנות ובאהבה להרדם לבד כדי שיוכל לבצע זאת.

גם שיער של אמא או מרפק של אמא מחובר בעצם לאמא ולכן אין לאפשר לתינוק להתמכר להנאה שבליטוף השיער של אמא. במקרה כזה השיער של אמא יהיה חייב להיות זמין בכל שעה, בכל פעם שהתינוק רוצה להסתובב לצד השני ולהרדם שוב.

בתחילת חייו לתינוק קשה להרדם. גם המלטונין, שהוא הורמון המסייע בהירדמות, עדיין לא מופרש במוח בכמות מספקת להרדמות. בהדרגה, המלטונין מתחיל להיות מופרש וגם התינוק מתבגר וכבר מצליח להרגיע את עצמו ולהבין כמה דברים בסיסיים בעולם שסביבו. לפעמים הוא בשל להרדמות עצמאית כבר בגיל שלושה חודשים ולפעמים רק בגיל חצי שנה. בגיל חצי שנה לכל המאוחר אפשר להתחיל לעבוד על הרדמות עצמאית ומעבר לשתי הנקות בלילה. בערך בגיל שנה הוא יכול לעבור להנקה אחת בלילה ובגיל שנה וחצי להפרד מההנקה הלילית. כמובן שמדובר באומדן ואצל כל תינוק העיתוי הוא שונה.

כאשר תינוק מתרגל להרדם עם הנקה, הוא יזדקק לציצי בכל פעם מחדש גם באמצע הלילה. בגיל צעיר מאוד התינוק תמיד נרדם על הציצי, אולם בגיל חצי שנה כדאי לרווח את ההנקה האחרונה ביום וההרדמות עצמה. כלומר, אחרי ההנקה, להעיר אותו קלות, אולם לא עד עירות מלאה, ואז כשהוא שמח וטוב לב, מסטול מהחלב, ורדום למדי, להניח אותו במיטה. אולי תהינה מחאות, אולם אם מתמידים בכך הוא בסוף מתרגל. כשהוא מתרגל להיות מונח בחצי עירות במיטה הוא בעצם מתרגל להרדם במיטה בעצמו ובכך יש צעד גדול לכיוון שינה משפחתית טובה יותר.

אצל תינוקות גדולים יותר מומלץ להגדיל את מרווח הזמן שבין ההנקה האחרונה להרדמות, כדי שההרדמות לא תהיה תלויית הנקה. כאשר התינוק ילמד להרדם ללא קשר להנקה, הוא גם ילמד להרדים את עצמו לבד באמצע הלילה בלי יניקה.

לפעמים יש תינוקות שרגילים לארבעה בקבוקים בלילה גם בגיל עשרה חודשים, למרות שמבחינה בריאותית אין לכך שום הצדקה. כשרוצים לגמול אותם מכך צריך לקחת בחשבון שהם רגילים לאכול באמצע הלילה ואז הקיבה שלהם מתעוררת בשעות מסוימות. גם אנחנו, כשאנחנו רגילים לאכול באחת בצהרים נהיה רעבים בדיוק באחת ואם נשנה מקום עבודה למקום שבו אוכלים בשתיים הבטן תקרקר לנו מאחת עד שתיים, עד שנתרגל. התינוק צריך להתרגל בהדרגה לאכול פחות באמצע הלילה, כדי שלא יתעורר כתוצאה מרעב. אפשר להתחיל לדלל בקבוקים עם מים ואפשר להתחיל להקטין את ההנקות ולא לתת לינוק מצד שני באמצע הלילה. לאחר שהתינוק מתרגל לאכול בערב ובבוקר ואולי רק פעם אחת באמצע הלילה, אפשר להתחיל ללמד אותו הרדמות עצמאית.

באמצע הלילה אין להורים את הכוחות להתמודדות, ולכן כדאי להתרכז בלימוד הרדמה עצמית בתחילתו של הלילה. אם התינוק צעיר מאוד, בן חמישה חודשים, אפשר להסתובב איתו על הידיים, אבל להכניס לו את המוצץ ולתת לו את השמיכה, כדי שילמד בסוף להרדם לבד. אם הוא מוכן לשכב במיטה בלי בכי, מומלץ ללטף לו את הגב כדי לעזור להירגע ולישון.

בלילה חשוב שיהיה חושך. המלטונין מופרש בחושך והוא אחראי על מעגל השינה. כבר מגיל צעיר כדאי להחליף טיטול בלילה עם מנורה קטנטנה ובשקט. המלטונין המבורך מתחיל להופיע בכמויות סבירות בגיל חצי שנה. כמובן שלפגים מודדים את הגיל החל מהיום שבו היו אמורים להוולד.

חשוב להרדים בשעה קבועה ולשמור על כך עד גילאי הגן. השעה הקבועה עוזרת לשעון הביולוגי. כאשר הילד גדל הוא לומד לצפות את שעת ההשכבה לפי השעה ביום, וזה מכניס שקט ובטחון לחייו. לעומת זאת, כאשר אנחנו משנים בכל יום את סדר היום אנחנו מכניסים חוסר קביעות וחוסר ודאות לגבי העתיד הקרוב, ובכך אנחנו גורמים לחוסר בטחון. ילדים אינם מצוידים בשעון. החיים מתנהלים באמצעות הוראות של המבוגרים שלעיתים הן בלתי צפויות. כאשר הם יכולים לצפות את ההתרחשויות מראש בהתאם לשעון ביולוגי פנימי יש פחות חוסר וודאות ויותר בטחון בחייהם.

כאשר רוצים לעשות תוכנית התערבות כלשהי וללמד את התינוק לינוק פחות באמצע הלילה האבא צריך להתגייס ואם לא – אז הסבתא או כל גורם אחר. התינוק הבוכה מעורר את החלב של האמא והריח של החלב מטריף אותו. עדיף שיחבק אותו מישהו בלי ריח של חלב. גם בשלב מאוחר יותר בחיים, אבא לרוב דוחף לכיוון של התמודדות ולאמא בוכים כשקשה. למשל, כשקשה להפרד מאמא בפעוטון מומלץ שאבא יביא בבוקר לפעוטון כי ממנו יהיו פחות בעיות פרידה.

ככל שהתינוק גדל כך הבכי שלו מובחן יותר ובגיל עשרה חודשים אפשר לשמוע היטב האם הוא כועס, כואב או מפוחד. אם הוא חושב שסוף העולם הגיע – רוצו אליו מייד. לעומת זאת, אם הוא עצבני, לא חייבים לספק עבורו כל דבר ואפשר להסתפק בלטיפות והרגעה ולשדל אותו לישון עם השמיכה והאצבע.

בגיל שנה ורבע התינוקות נכנסים בהדרגה לשלב הדווקא. שיאו של שלב הדווקא הוא בגיל שנתיים. בשלב הדווקא קשה יותר להרגיע את התינוק משום שבשלב זה הוא מנסה לכפות את רצונו על ההורים. הוא קורא להם בעצבים לעשות מייד מה שהוא רוצה וכאשר הם מביעים התנגדות הוא כועס. בשל כך – מומלץ ביותר להגיע להרדמות עצמאית כבר בגיל שנה ולא אחר כך. בשלב הדווקא הפעוט לומד שהוא ישות עצמאית. זה מתבטא ברכושנות, עצמאות ו"דווקא", "שלי" ו"בעצמי". הוא שומר על הצעצועים "שלו" כמו דוגרת ולא נותן לילדים האחרים בגנון. בכך הוא מתרגל את המחשבה החדשה עבורו שהוא אדם נפרד ויש לו דברים ששייכים לו. הוא עובר על האיסורים וכשכועסים עליו הוא מחייך. הוא עובר על האיסורים משום שבכך הוא מוכיח לעצמו שהוא אדם נפרד. הרצון שלו הוא אינו הרצון של ההורים וגם הרגשות שלו הם אינם הרגשות של ההורים. ההורים אומרים אסור והוא בכל זאת עושה – הווה אומר – אני אדם נפרד ועצמאי! הוא מרוצה ואמא כועסת – כלומר הוא ואמא מרגישים דברים שונים. לרוע המזל עליו לתרגל זאת אלפי פעמים במשך שנה עד שהוא מפנים את המחשבה. הוא מחייך כשאנחנו כועסים משום שהוא מאושר מההישג של השלב ההתפתחותי, ממש כפי שהיה מאושר כשלמד ללכת. זהו אחד השלבים המתישים בגידול ילדים משום שקשה להתארגן ולזוז בבוקר, ובעצם קשה לזרום בכל מקום עם פעוט בשלב הדווקא. יש הרבה עימותים קטנים. האם עומדת תחת מעמסה רגשית כבדה בשלב זה, משום שכל ההתפתחות הרגשית של הפעוט עוברת דרך האישיות שלה, הרצונות שלה והרגשות שלה. הוא בודק ללא הירף שהוא נפרד ממנה. לשם כך הוא מפעיל אותה כל הזמן רגשית. ההפעלה הזו היא מתישה. בתוך השלב הזה קשה ללמד הרדמות עצמאית תוך ניחומים והחזקה על הידיים. זה רק יעצבן את הפעוט המרדן. בגלל צורך התפתחותי תקין לחלוטין הוא צריך לנסות לכפות את רצונו על ההורים וכאשר הם מסרבים הוא כועס ואז קשה לו להרדם. מבחינת ההתפתחות הפיזית והרגשית הפעוט כבר בשל לחלוטין להרדם לבד. יש לאפשר לו לנסות להרדם לבד, מפני שהנוכחות של ההורים רק מעצבנת אותו. שוב ושוב מסבירים ומרגיעים, ואז יוצאים מהחדר וסופגים בשקט את השאגות העצבניות שבוקעות מתוכו. חוזרים כל כמה דקות כדי שיראה שהוא לא ננטש. אם קשה – משאירים לאבא לעשות את זה ויוצאים קצת מהבית. ברוב המקרים זה נגמר תוך לילה עצבני אחד שלאחריו הנקודה הובהרה וכל הצדדים יכולים לפנות לשינה טובה יותר ולמאבקים בתחומים אחרים. לפעמים המהלך הזה אורך מספר ימים. בגיל שנתיים צריך להיות החלטיים וברורים, כדי לא להפוך את כל העניין לעינוי סיני משפחתי. כלומר, עדיף להיות ברורים ולסיים את כל העניין תוך לילה אחד מאשר למתוח את התהליך על פני שבוע.

היכולת להרדם לבד תיתן לפעוט בן השנתיים תחושת מסוגלות. הצורך שלו למרוד הוא הכרחי להתפתחות רגשית תקינה, אולם קשה למרוד במי שאתה כל כך תלוי בו לשם תהליך כל כך בסיסי כמו הרדמות. 

אם הפעוט רגיל להחזיק את היד של אמא לפני השינה כדאי לגמול אותו קודם כל מזה ורק לאחר מכן לפנות ללימוד ההרגעה העצמית. כלומר, בתחילה האמא יושבת ליד והוא נרדם בלי להחזיק את היד, ורק לאחר מכן עוברים לשלב ההרדמות העצמאי לחלוטין.

יש הורים שקל להם יותר ללמד את התינוק להרדם בטיול או בביקור אצל הסבים. גם הורים צריכים אביזרי הרגעה שונים באמצע הלילה.

יש ילדים שמרגילים אותם להרדם עם ההורים. כשמנסים להעביר אותם למיטה משלהם הם מתנגדים כמובן. כל אחד מאיתנו רגיל להרדם במיטה שלו. אם אנחנו רגילות לישון עם בן זוג הוא יחסר לנו, ואם אנחנו רגילות לישון לבד נרדם יותר טוב לבד מאשר עם מישהו במיטה. הרבה אנשים מתקשים להרדם במיטה לא שלהם. אנחנו מצפים מפעוט ללמוד בבת אחת שלושה דברים: להרדם במיטה חדשה, ללמוד לישון לבד במיטה, ולהרדים את עצמו. כמובן שבלילות הראשונים לא יהיה רגיל לכך, ותהיינה מחאות והתעוררוית, אך כפי שכולנו יודעים לכל מיטה חדשה מתרגלים בסוף.

לפעמים אחרי אישפוז בבית-חולים או אירוע מפחיד הילדים יהיו חסרי שקט במשך מספר ימים. מומלץ להעביר מזרן לחדר שלהם ולישון שם לידם במשך שבועיים. במצב כזה הם ממשיכים לישון במיטה הטובה שלהם וכשהפחד פג בסופו של דבר הם ממשיכים להעדיף את מיטתם. לעומת זאת, אם לוקחים ילד למיטה של הורים, משנים את הרגלי השינה שלו.

המזרן בחדר הילדים הוא גם פתרון למלחמות התשה שונות. הורים עייפים באמצע הלילה נוטים להכנע לכל גחמה. המזרן שממוקם בחדר הילדים מאפשר להורה לישון שם ולדעת שהילדים בסדר ובכל זאת לא להעביר אותם למיטת ההורים.

 

לסיכום, הרדמות עצמאית היא התנהגות שבחלקה מתפתחת ספונטנית ובחלקה היא נלמדת בעזרת ההורים. הקניית הרדמות עצמאית עוזרת לויסות ולהרגעה עצמית ומביאה להתפתחות רגשית של התינוק. הרדמות עצמאית מתאפשרת באמצעות מציצת אצבע או מוצץ וחפץ מעבר.

 

נספח - תינוקות שקשה להם להרדם:

תהליך לימוד ההרדמות העצמאית הוא ארוך ומתיש. ישנם תינוקות עם יכולת טובה להרגעה עצמית וישנם המתקשים בכך. ישנם ילדים עם קשיים בוויסות תנועה או תחושה שמתקשים בהרדמות:

ילדים עם תנועתיות רבה מתקשים להרדים את עצמם כבר כתינוקות. הם מתקשים לווסת את עצמם והשקט אצלם מופר בעקבות כל גירוי חיצוני ובעקבות מצב גופני פנימי. הם מושפעים יותר מילדים אחרים מעייפות ורעב, מרעשים ומכל מה שקורה סביבם, וקשה להם יותר לווסת את עצמם, להרגע ולהרדם. לפעמים הם זזים כל כך הרבה עד שקשה להשכיב ולהרגיע אותם. ילדים אלו נרגעים לפעמים בעזרת מגע בגב – עיסוי, העברת אצבעות עדינה, או רפרוף של האצבעות. זה הופך אותם ממוקדים בכך במקום בסביבה ואם זה נעים להם אז הם נרגעים ונרדמים. ילדים אלו מועדים יותר להתעוררויות בלילה וקשה יותר לעזור להם לישון לילה שלם. הם זקוקים מאוד ללמידה של הרגעה עצמית - מכיוון שהם מופעלים בקלות על ידי הסביבה ולכן מתרגשים בקלות, חשוב במיוחד שתהיה להם היכולת להרגיע את עצמם. היכולת להרגעה עצמית תשרת אותם גם במפגש בגנון, כשיתקשו לשבת בגלל הצורך שלהם לזוז. היכולת להרגעה עצמית עוזרת גם כשצריך לחכות בסבלנות וכשצריך להתחשב בילד אחר.

ילדים עם רגישות יתר תחושתית אף הם מתקשים להרדם. מפריעים להם התפרים של הבגדים, הקפלים של השמיכה ולחץ של הטיטול. כשיגדלו יתחילו להתנגד בפועל לבגדים שאינם נוחים להם וידרשו שהגרביים תהיינה מתוחות ומהודקות בלי קפלים, אך כתינוקות הם חסרי אונים וכל מה שנותר להם הוא רק לבכות ולהתקשות להירגע. ישנם תינוקות עם רגישות יתר לרעש, שכל דבר קטן מוציא אותם מדעתם ויחד איתם את המשפחה כולה.

התינוק עם קושי בוויסות תחושתי או תנועתי, מתקשה להרגיע את עצמו ולהרדם. הוא מהווה מוקד לחץ על ההורים ועל המשפחה, וכבר מינקות, הקשר שלו עם ההורים נפגע. גם כאשר ההורים מגייסים את כל כוחותיהם כדי להיות לרשותו, זה עולה בשעות שינה ופוגע בעירנות ובחביבות שלהם ביום שלמחרת. ילדים אלו יתקשו יותר ללמוד להרדם, אולם ההשקעה ברכישת הרדמות עצמאית משתלמת. הם זקוקים להרגעה עצמית יותר מילדים אחרים, משום שלעיתים קרובות במהלך היום הוויסות שלהם מופר. כמו כן, ההרדמות העצמאית תאפשר קשר תקין יותר עם ההורים. לאחר שההרגעה עצמית נרכשת היא תעמוד לרשות הפעוט גם בגנון בכל פעם שיהיה לו קשה ואחר כך לכל אורך החיים.

 

מקורות נוספים לקריאה:

ספר קריאה מומלץ ביותר לגבי שינת תינוקות: "לישון כמו תינוק" של פרופסור אבי שדה.

ספר קריאה נוח של ויניקוט : "תינוקות ואמהותיהם". הוצאת דביר. יש בספר נושאים חשובים כמו הפרק :"הנקה כתקשורת" או "האם המסורה המצויה".

ספרים נוספים של ויניקוט:

"הילד, משפחתו וסביבתו". הוצאת ספרית הפועלים. מבוסס על הרצאות ששודרו בBBC. בספר יש פרקים כמו "מה בקשר לאבא?", "תאומים", "מדוע ילדים משחקים?", "הילד והמין", "גניבה ושקרים", "התינוק כאדם", "גמילה", ו"האכלת התינוק".

"משחק ומציאות". הוצאת עם עובד. ספר פסיכואנליטי חיוני לפסיכותרפיסטים.

"הכל מתחיל בבית". הוצאת דביר. ספר  שמסביר עקרונות חשובים בתאוריה הפסיכואנליטית של ויניקוט.

מאמר זה הוא מאמר המשך למאמר: הפרעות שינה - איך מזהים אותן ולמה כל-כך חשוב לטפל בהן 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ישי-קרין, נ. (2006). שינה של תינוקות ופעוטות – הגוף והנפש. מדריך מעשי בהמשך למאמר קודם. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1001

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נופרנופר3/2/2007

להרדם לבד בגיל שנה.

כדאי לנסות ללמד אותו להרדם לבד בערב, בלי בקבוק ובלי נדנודים, וכדאי להתעקש בבוקר ובצהרים.

1. אם במעון זה עובד אז כדאי לעשות בדיוק מה שעושים שם עד שזה יצליח. בגיל שנה הוא כבר מתחיל להתעקש ולהאבק, כך שיכול להיות שהוא יכעס עליכם בתהליך.  אפשר לקחת על הידיים, לחבק ולהרגיע, אבל אז שוב להתעקש.

2. כשהוא ילמד להרדם לבד הוא יוכל להגיד לעצמו, בעצמו, מתי הוא עייף, ואז להרדם לבד.  לכן כדאי להשקיע בהרדמות עצמאית בערב.

ענתענת3/2/2007

בן שנה שקשה לו להרדם.

הי

בני כמעט בן שנה. מגיל חצי שנה הוא במשפחתון ומאז סדר היום שלו קבוע (שעת שינה בבוקר, שעתיים בצהריים ולישון לילה 20:00 עד 06:00)

בלילה הוא אוכל בקבוק ובדרך כלל נרדם כמעט בסוף ואז אנחנו מעבירים אותו למיטה ללא בעיה.

בסופש כשאנחנו צריכים להשכיב אותו בבוקר ובצהריים זה מלווה בצרחות ובכי, הוא נעמד ולא מוכן לישון. אנחנו מנסים להרגיע אותו עם מים וזה לא עוזר, הוא שותה וממשיך לבכות. ההצלחה היחידה במקרה הטוב זה כשמנענעים את המיטה ושרים לו.

במעון דרך אגב זה גם כמעט תמיד בעזרת ניענוע אבל בלי בכי היסטרי כמו פה.

מה אפשר לעשות כדי לירדם לבד? בגן של שנה הבאה יש מזרונים וכיום אין סיכוי שהוא ירדם שם.

תודה

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין3/2/2007

ללמוד להרדם לבד.

נראה לי שמדובר במקרה קלאסי כפי שמתואר במאמר, כשהיא לא יודעת כיצד להרדים את עצמה כי תמיד עושים את זה עבורה. יש הוראות הפעלה במאמר - להרדים תחילה עם המוצץ על הידיים ולאט לאט להעביר למיטה כשהיא מנומנמת וכמעט ישנה, אך עדיין לא ממש ישנה, וכו', עד שתלמד להרדים את עצמה לבד. אני חושבת שזה כתוב במאמר כך שלא אכתוב מחדש את הכל. ככל שהיא תגדל יהיה קל יותר ללמד אותה, כך שמה שהיא לא מצליחה ללמוד בגיל חצי שנה היא תצליח בהמשך. הלמידה לרוב לא מתרחשת מעצמה אלא צריך ללמד אותה, עם הרבה סבלנות, להרדם לבד. בקיצור - נראה לי שהדברים כתובים במאמר, ובנוסף אפשר גם להיות יצירתיים.

נופר

ענברענבר3/2/2007

מאמר מרתק [ל"ת].

ראשית, המאמר מרתק, רגיש וברור .

שנית, משהו קצת יותר ספציפי, בתי בת חצי שנה נרדמת תוך קפיצות על כדור פילאטיס(עם בן זוגי) או תוך כדי הנקה. כמובן שמתעוררת פעמים רבות בלילה ומתוך שינה אני נותנת לה לינוק ומחזירה אותה למיטה שלה. שמתי לב שהיא רק מוצצת את הפיטמה כמו מוצץ ובערך פעמיים בלילה יונקת מס' לגימות. אני עייפה וחייבת להודות שעם כל האהבה העצומה שיש לי כלפיה, די נמאס לי מהסידור הזה. כיצד לדעתך ניתן לשנות את המצב? אוסיף כי היא לוקחת מוצץ אך מעדיפה את הציצי להרדמות.

תודה

ענבר 

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין31/1/2007

כללי זהירות. תינוקות רבים זקוקים להעברה עדינה של האצבעות על בד כלשהו. אפשר שזאת תהיה שמיכה. זה לא אמור להיות על הפנים של התינוק. היד של התינוק אמורה לעבור עליה בעדינות או למולל אותה ואפילו למרוט אותה.

קרןקרן31/1/2007

זה לא מסוכן...?. זה לא מסוכן לאפשר לילד (שלי בן 5 חודשים) לישון עם חיתול? אין סכנת חנק? שאיפת האויר שאך פלט?

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין29/1/2007

בהצלחה!. צריך כוחות נפש בשביל זה אבל זה משתלם. בהצלחה!

אתי בראתי בר29/1/2007

מאמר מעולה.

היה לי מאוד מעניין, אני יתחיל ליישם מהיום בערב. תודה

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין14/12/2006

חפץ מעבר.

בשביל דובי שיש לו שם ומתקשרים איתו כאילו הוא בן-אדם - זה ממש מוקדם.

אבל יכולה להיות שמיכה שהוא יתחיל לגעת בה והיא תתחיל לתת לו הרגשה חיובית כלשהי, גם אם זה עדיין לא קשר חזק ומבוסס כמו שיהיה בהמשך.

הוא אמור לנסות למצוץ את האגרוף שלו. אולי הוא מנסה למצוץ משהו אחר. אולי הוא אוהב לגעת במשהו.

בכל מקרה - נראה לי שכל הוראות ההפעלה כתובות במאמר.

סיוןסיון14/12/2006

שאלה- חפץ מעבר.

שלום.

ראשית- מאמר מאיר ומלמד.

בני בן 4 חודשים, הוא נרדם רק תוך כדי יניקת בקבוק, ואין לו חפץ מעבר, למיטב ידיעתי.

בני היה מתעורר פעם אחת בלילה, אולם בשבועיים האחרונים הוא מתעורר מספר רב של פעמים.

האם זה גיל מוקדם מידי לחפץ מעבר?

 

תודה,

סיון.

נופרנופר4/12/2006

יד.... בדיוק כפי שכתוב במאמר - תתחילי בזה שהיא לא תזדקק לידך כדי להרדם.

אמא עייפהאמא עייפה4/12/2006

יקיצות בשעות הלילה המאוחרות [ל"ת].

ביתי בת 2.5 . מידיי כמה שבועות חוזרות לה יקיצות בערך בשעות 4-4:30 לפנות בוקר. היא מגיעה אלינו ואני מחזירה אות הלמיטתה ויושבת לידה. היא פשוט לא נירדמת. שוכבת בעיניים פקוחות. דבר לא מפריע לה. יש לה בובה (לאחרונה) שהיא ממוללת את שערה והיא אוחזת בידי (במקום השיער שלי - התקדמות...). ואני מתנה את זה בעניים עצומות.

זה יכול לקחת כשעה וגם לאחר שהיא נירדמת היא יכולה להתעורר אחרי 10 דקות ושוב הכל מהתחלה ...

איך אוכל להרגיל אותה להרדם לבד ולא לבוא אלינו? היא ישנה מעולה עד גיל שמונה חודשים... נירדמה לבד וקמה רק בבוקר...

דר דוד יגילד"ר דוד יגיל2/12/2006

מדריך להורים [ל"ת]. מאמר מעולה. ברצוני לברך על הגישה העניינית והמעשית שבה מוצג מידע פסיכולוגי, באופן ברור ושווה לכל נפש. תרומה פסיכולוגית חשובה להורים ולילדיהם - באמצעות אספקת מידע... ולאו דווקא בכתבי-עת מדעיים.   

יעליעל30/11/2006

תודה רבה.

תודה על מאמר מצויין, אין לי ספק שהורים רבים ימצאו בו תועלת. הצלחת לחחד עבורי נושאים שאני חווה ביום יום האישי המשפחתי. תודה

בשמת אהרונסוןבשמת אהרונסון23/11/2006

מאמר מצויין. המאמר מצויין, קל ונעים לקריאה. אמהות שאינן בעלות השכלה פסיכולוגית נהנו ממנו!