"האימא הלא מספיק טובה"
הדימוי החברתי המופנם שמצמצם את הסובייקטיביות של אימהות ומטפלים
ישראל רוזנבאום
מבוא
המאמר הנוכחי עוסק בהטבעה החברתית המסיבית שמאחורי העיסוק המוגבר של אימהות באשמה ובושה על כשלים הוריים, באמצעות התמקדות בדימוי תרבותי שאני מבקש לכנות "האימא הלא מספיק טובה". זהו דימוי תרבותי מפעיל ומעורר, בעל מטען כבד ומאיים, המופנם אצל הורים בכלל, אך במיוחד אצל אימהות. כדימוי מופנם הוא יוצר לחצים, אשמה ובושה, מייצר הדחקות והתנהגויות מפצות, ומסליל אימהות להסתיר ולהימנע מהתנהגות, מחשבות ורגשות המנוגדות לתפקידן כ"אימהות טובות" לילדיהן.
"האימא הלא מספיק טובה" הוא מושג שמהדהד את "האם הטובה דיה" של ויניקוט (Winnicott, 1953), אשר ניסח מחדש את יחסי האם-תינוק באופן שריכך משמעותית את תחושות האשמה של אימהות: אל מול דימוי האם המושלמת, ויניקוט הבהיר כי אי-השלמות אינה כשל אלא תנאי התפתחותי הכרחי. המושג של ויניקוט עורר הדים והזדהות רבה, אבל הוא רחוק מלהתמודד עם גודל האסון שניחת על אימהות ועם עוצמת ההטבעה החברתית של תחושות אשמה, אחריות וציפיות על אנושיות שמופנות בתרבותנו אל אימהות.
בטיפול בלא מעט מטופלות שהן תרפיסטיות וגם אימהות, שמעתי מהן עד כמה הן עסוקות בשאלה במה כשלו בטיפול בילדיהן, ובמה תרמו להתנהגויות חריגות או לא תקינות שלהם. ואכן, אימהות רבות מחפשות ללא הרף את הכשלים שלהן כאימהות, לא מקבלות את חולשותיהן כחלק מהאנושיות שלהן, ורואות בהן פגמים או כשלים בלתי נסלחים.
במאמר זה אני מבקש להציע כי המצוקה האופיינית הזאת מלובה על-ידי תפיסה תרבותית, המגולמת בדימוי "האימא הלא מספיק טובה". תפיסה זאת לא רואה באימהות בני אדם בזכות עצמן, אלא אובייקט שנדרש למלא תפקיד חברתי – גם בעיני עצמן. היא מבטאת חוסר הכרה חברתית בסובייקטיביות של אימהות, שמובילה לצמצום הנוכחות האותנטית שלהן ולקושי שלהן לבטא עצמן בצורה חופשית.
אגדות עם, מיתוסים וסיפורי ילדים הם דוגמא לייצוגים תרבותיים שמעבירים בצורות מתוחכמות את האיום של להיות אימא לא מספיק טובה, ואת המסרים החברתיים המאיימים ומצמצמים את חופש הביטוי של אימהות ונשים. אולם ההטבעה הפטריארכלית של דימוי האם הלא מספיק טובה ניכרת גם בתפיסה הפסיכואנליטית, שלא נותנת מספיק מקום לסובייקטיביות של נשים ואימהות, ומתמקדת בדרישות מהאם ובכשלים שלה יותר מאשר באם עצמה, ברגשותיה, בצרכיה ובקשייה (פלגי הקר, 2005).
לאור האנלוגיה של תיאוריות רבות בין דמות האם לדמות המטפל (Phillips,1994), לדימוי "האימא הלא מספיק טובה" יש השפעה גם על חוויותיהם של מטפלים, והוא תורם לקושי לעסוק בפתיחות בכישלונות שלנו כהורים וכמטפלים, ומביא להסתרות, הדחקות, התנהגויות מפצות, התערבויות לא טיפוליות וקושי להציב גבולות בטוחים, וקושי להיות בדיאלוג אותנטי. במאמר מוצגים ביטויים של דימוי "האימא הלא מספיק טובה" בתרבות ואת השלכותיו על אימהות, תוך התמקדות מיוחדת בביטוייו בתיאוריות ובפרקטיקה הפסיכואנליטית והשפעותיו על מטפלים ועל הנוכחות שלהם בדיאלוג הטיפולי.
בנוסף, מוצעת הטענה כי פעולתו החברתית של דימוי "האימא הלא מספיק טובה" אינה רק כשל מקרי, אלא תוצר של מנגנון הגנה חברתי-פטריארכלי, אשר נועד להגן מפני החוויה הבלתי נסבלת שאני מציע לכנות "חוסר אונים קיומי" (רוזנבוים [רוזנבאום], 1991). חוסר האונים הקיומי מוצג כאן כגורם מרכזי בהתנהלות ההוויה האנושית, בהתפתחות האנושית – וגם בעיצוב התיאוריות הפסיכולוגיות. היעדר ההכרה והמודעות להשפעתו של חוסר האונים הקיומי הופכים את התפיסה הפסיכואנליטית להגנתית ולא מכילה מספיק.
במאמר מוצעת אפוא מסגרת הבנה מעמיקה ורחבה שנועדה לסייע לשיפור הדיאלוג האותנטי עם אימהות, ולהרחבת יכולת ההכלה של מטפלים. ההבנה של "האימא הלא מספיק טובה" כדימוי שמקורו הגנתי, וכגורם המצמצם את הווייתן של נשים וגם של מטפלים, עשויה לסייע לנו כמטפלים וכבני אדם להבין ולראות אימהות ונשים בכלל, כסובייקטיות, ולאפשר להן לבטא את עצמן, צרכיהן ורצונותיהן תוך השתחררות מהפיקוח המצמית והדורשני של החברה.
הפנטזיה לזרוק את התינוק מהחלון ותחושת האשמה האימהית
הפסיכולוג רמי בר גיורא (1986) כותב שאחת מבעיות היסוד של ההורות היא שאלת ההתמודדות עם העוינות והתוקפנות ההורית כלפי הילדים. הוא מזכיר בהקשר זה את ויניקוט (2009), שמדבר על התוקפנות והשנאה של אם לתינוקה. בר גיורא מציע במאמרו ניתוח פסיכולוגי של התוקפנות בשירי הערש: שירי ערש רבים בתרבויות שונות מביעים תוקפנות כלפי הילדים ומאיימים עליהם באלימות אם לא ילכו לישון (Kalle, 1990). כך למשל, אחד משירי הערש האיסלנדיים המפורסמים, שמושר ברכות ובנועם, מתחיל ב"לישון! חזיר קטן", ובהמשך האם מזהירה את התינוק מפני פרצוף מאיים ואפל המביט בהם. בדומה, אחד משירי הערש המפורסמים בעולם, "Rock a Bye Baby", מתאר עריסה התלויה על ענף עץ, וכשהרוח נושבת הענף נשבר. השיר מסתיים במילים: "ומטה תיפול העריסה, התינוק וכל השאר". ברוח דבריו של בר גיורא, הסופרת עדי זליכוב רלוי (2019) מעלה ברשימתה את השאלה: "איך הפך רגע מופלא של חסד מתוק, שבו הורה או סבתא מרדימים את ילדיהם הקטנים ומוליכים אותם בנעימה זכה אל ארץ החלומות, לאסופת שירי ערש מפחידים?".
מהספרות בנושא אפשר ללמוד ששיר הערש נועד בעצם להורה התשוש המערסל תינוק ומתפלל לתנומתו הגואלת, ולא לתינוק האמור להירגע ולהירדם בשלווה. לפי תפיסה זאת, שירי הערש התוקפניים מיועדים לספק לאימהות פתח סובלימטיבי קטן לבטא את רחשי ליבן, את חוסר האונים שלהן ואת הצורך להשתחרר מהמשא שהוטל עליהן. אך מה קורה כאשר אין אפשרות לביטוי כזה?
לפני שנים, בתחילת ההתמחות שלי במחלקה סגורה, קיבלתי לטיפולי אישה שאושפזה לאחר שמימשה בפועל את התוקפנות כלפי בתה התינוקת ובאמת זרקה אותה מהחלון. בדרך נס, התינוקת יצאה ללא פגיעה רצינית. במפגשי הטיפול הראשונים המטופלת נראתה מנותקת, המומה וחסרת הבנה לגבי מה שעשתה ומה הביא אותה לזה, ונראה היה שהיא במצב פסיכוטי וללא שיפוט. עם זאת, תוך כדי הטיפול, לאט לאט, אפשר היה להבין ממנה עד כמה הייתה חסרת אונים מול התינוקת וצרחותיה. היא הרגישה חסרת יכולת להרגיע אותה, ותחושת אשמה שהתינוקת בוכה כל הזמן. היא סבלה מכאבים עזים בהנקה והייתה לבדה כי בעלה הלך לעבודה כדי לפרנס את המשפחה דלת האמצעים. לא היה לה למי לפנות לעזרה, והיא הרגישה שהיא משתגעת, שנגמרו לה חיים.
את כל התחושות והרגשות הללו היא לא יכלה לבטא, בין השאר בגלל הקושי להסגיר את אימהותה הגרועה. היא התביישה להודות בפני אחרים שהיא לא מסוגלת לעמוד בטיפול ביצור הצרחני שממרר לה את החיים. ללא עזרה, מנגנוני ההתמודדות וההגנה שלה קרסו תחת הלחץ ותחת האשמה הבלתי נסבלת. כך, הקושי לבטא את מצוקתה חסם אותה מלקבל תמיכה והבנה שהיו מקלות עליה ועוזרות לה להתמודד עם הקשיים האמיתיים שעימם התמודדה.
המקרה הטרגי מראה את הקשר בין הפנטזיה של אימהות לזרוק את התינוק מהחלון לבין חוסר האונים של אימהות, ובדידותן מול העומס הפיזי והרגשי הנובע מצרכיו ודרשנותו של התינוק, מול הרגשות הקשים והתוקפנות כלפי התינוק הדרשן והבלתי מסופק – ובעיקר מול התביעות החברתיות שלא נותנות מקום לנקודת המבט שלהן ולא מאפשרות להן לבטא את הקשיים שלהן בלהיות אובייקט ולהתמסר לציפיות מהן.
אין זה פשוט עבור אימהות לעמוד מול החברה או מול אנשים שכל אחד מייצג את החברה, ולהגיד להם – "אני לא מסוגלת עוד לטפל בתינוקת, היא מוציאה אותי מדעתי, אין לי כוחות יותר, נמאס לי מהחיים האלה והשעבוד הזה... אני זקוקה לעזרה, תמיכה והקשבה כדי להתמודד עם הקשיים האלה". לבקש עזרה זה לא פשוט, כי בכך היא מצהירה כביכול על פגמיה ואי כשירותה כאם. להיות ולהרגיש אימא לא טובה זו חוויה בלתי נסבלת לאימהות, כי הן תמיד תחת המבט החברתי המאיים המוטבע בהן והן יודעות שאסור להן להסגיר לסביבה את תחושותיהן, חולשותיהן ופגמיהן כאימהות (מלמד, 2006). הלחץ החברתי תורם לתחושה המרחפת כל הזמן שהן אימהות לא טובות.
"האימא הלא מספיק טובה" כדימוי תרבותי דכאני
דימוי "האימא הלא מספיק טובה" הוא מעין "לוחות הברית" שניתנו לאימהות בעל כורחן ומזהירים מפני כל הכישלונות האימהיים האפשריים. זוהי ברית שמחייבת אותן לעמוד בכללים וציווים שמורים להן מה אסור ומה מותר להן כאימהות. זו ברית המאיימת על הערך העצמי שלהן כנשים, כאימהות וכבני אדם, ועל החופש לבטא את עצמן. להיות אימא לא טובה זה כמו חטא, זה לא למלא את הייעוד שלה בחיים, זה להיות פגומה, זה להיות לא כשירה כבן אדם. האימהות נמצאות תחת מכבש לחצים, ומופנה אליהן מבט דורשני, מאיים ומאשים – אשר מופנם מגיל צעיר בכל אדם, ונוכח אצל אימהות במיוחד.
בספרה "מאי-מהות לאימהות: חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט", הפסיכואנליטיקאית ענת פלגי-הקר (2005) מספרת על "תופעת הכובע" שנתקלה בה עת טיילה עם ביתה, שהייתה אז בעגלת ילדים. אנשים זרים יכולים לגשת לאם ולילד ולשאול אותה – למה אין לילדה כובע? לא הייתה זאת שאלה בעלמא, או ביטוי של דאגה כנה לשלום הילדה. כפי שמדגישה מלמד (2006), זוהי פלישה תוקפנית מן המרחב הציבורי אל תוך המרחב האישי ביותר – הסגת גבול שקשה להעלות על הדעת בהקשרים אחרים בחיים.
תופעת הכובע מלמדת על ההטבעה החזקה של ציפיות, מצד אחד – ואיום, מצד שני: הציפיות מהאימהות מוטבעות חזק כל כך בכולם, עד שכל אחד מרגיש שיש לו חלק וחובה לגנות כל הזנחה כביכול או מה שנראה כטיפול אימהי פגום, בחסות החברה והחוק. האימהות מרגישות חשופות ומאוימות מהמבטים הבוחנים של האנשים בסביבה הבוחנים את הטיפול שלהן בילדים. החברה מקדמת חודרנות כזו, ומעודדת את כולם לפקח על הביצועים האימהיים, להשתתף ב"בליץ" על האימהות ולעשות כל מה שצריך כדי לשמור על האימהות כאובייקט עם תפקידים ברורים.
הסדרה הבריטית "אסונות קטנים" (2025) ממחישה את את המורכבות של להיות אימא ואת הלחץ העצום על אימהות מצד החברה: גיבורת הסדרה נחשבה בעיני כולם כאימא אידאלית, עד שביתה התינוקת נחבלת בראשה והחשד למחדל נופל על האם. לאורך כל הסדרה האם מוטרדת ממחשבות כפייתיות על כך שהיא אימא רעה, והמחשבות שהיא רוצה להיפטר מהתינוקת, בנוסף לחקירות המאשימות שמתנהלות נגדה, מחזקות דימוי זה. התינוקת ושני הילדים האחרים משגעים אותה, במיוחד כשהם צורחים ומשתוללים, והיא בקושי מתמודדת עם זה, אבל אף אחד לא טורח להבין באמת אותה ואת מה שעברה, לנרמל את תחושותיה ולאפשר לה לבטא אותן. ההתייחסות של דמויות החוקרים ועובדת הרווחה בסדרה מדגימות כמה לא רואים את האם כאדם: הם פועלים לפי החוק וסעיפיו העיוורים, עסוקים בבניית ציר האירועים שהתרחשו ביום החבלה, אוספים ראיות לאלימות והזנחה מצד האם. הם כמעט משכנעים אותה שהיא אימא רעה ומזניחה, ורק בסוף מתברר שמי שאחראי לנפילה של הילדה היה אדם אחר.
בסדרה ניתן לראות כיצד הלחץ על אימהוֹת, המוטבע בכללי ה"עשה" ו"אל תעשה" החברתיים והופך לאובססיבי ונוקשה, נובע מהאיום שאימהות עלולות לא לטפל כראוי בילדיהן, מטיל משקולת כבדה על כתפי כל אימא ומאיים עליה להיזהר מלהיות "אימא רעה". הסדרה מדגימה איך העניין החברתי לא מופנה לאם כאדם אלא רק לתפקוד שלה כלפי התינוק, ואיך הצרכים, הקשיים והקונפליקטים של האם רק משמשים כסיבה לפקח עליה יותר ולהרחיק אותה מילדיה כשיש סכנה לשלום הילד. ואולי אין זה מקרי שישנה "מועצה לשלום הילד" אך אין מועצה לשלום האם.
בספרות על אימהות ניתן לקרוא על מצוקת האימהות, על השתקתן, ועל ההתעלמות מהצרכים, הרצונות, השאיפות והתביעות שלהן כבני אדם (וורנר, אצל: מלמד, 2006). כאשר אימהות מנסות לתת ביטוי לעצמן, לרגשותיהן ולצרכיהן, הן נתקלות מיד בחשד ובהאשמה במגוון "כשלים" – מחוסר רצינות ועד חוסר יכולת לתפקד כראוי כאם. התדמית הנפוצה של אם עייפה ומתנצלת, שאינה עומדת בציפיות הבלתי אפשריות המוטלות עליה, היא רק הביטוי הגלוי לבעיה עמוקה הרבה יותר: מתחתיה מסתתרים שיעורי צריכה גבוהים של תרופות הרגעה בקרב אימהות (ובארצות הברית, גם בקרב פעוטות). מעבר לכך, מסתתר גם דיכאון עמוק, הנובע מהפער המובנה בין הדימוי האידיאלי של האימהות – ההופכי של דימוי "האימא הלא מספיק טובה" – לבין הכאוס האמיתי שמאפיין את חיי האם בפועל.
ההבנה של "האימא הלא מספיק טובה" כדימוי המצמצם את הווייתן של נשים וגם של מטפלים, והבנה של מקורו, עשויה לסייע לנו כמטפלים וכבני אדם להבין ולראות אימהות ונשים בכלל, כסובייקטיות, ולאפשר להן לבטא את עצמן, צורכיהן ורצונותיהן תוך השתחררות מהפיקוח המצמית והדורשני של החברה.
"האימא הלא מספיק טובה" באגדות עם
את אחד מהמקורות התרבותיים של דימוי "האם הלא מספיק טובה" ניתן לאתר בדמות האם הרעה באגדות העם המוכרות. בספר הידוע "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד" מנתח הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים (1980) אגדות עם, ומציג את תופעת הפיצול של דמות האם לאם הטובה ולאם החורגת הרעה, בסיפורים כמו שלגיה, סינדרלה, עמי ותמי" ועוד. האימהות החורגות מתוארות בצורה שטוחה כרעות, קנאיות, שונאות את הילדים החורגים ורוצות להיפטר מהם.
בטלהיים מסביר כי הפיצול עוזר לילד מפני שמשמר את דמות האם הטובה, ומתיר רוגז כלפי האם החורגת מבלי לסכן את האם האמיתית; אולם הסבר נוסף יכול לראות בדמות "האם הרעה" ביטוי למסרים המאיימים שמעבירה הגישה הפטריארכלית לאימהות בעזרת דימוי "האימא הלא מספיק טובה".
המסרים הללו מועברים באגדות בצורות מתוחכמות ועקיפות, שכן הרוע מיוחס לא לכל האימהות אלא בעיקר לאימהות חורגות. אבל השרטוט המפורט של דמות האם הרעה, והבלטת הצדדים הרעים של האם מעביר מסר של איום ואזהרה לאימהות בכלל, שירסנו את התסכולים שלהן מגידול הילדים ואת התוקפנות שלהן כלפי הילדים, ושמגע עם תחושות של שנאה, קינאה ועוינות לילדיהן יקרב אותן להיות אימהות רעות כמו האימהות החורגות בסיפורים.
הפיצול הדיכוטומי לאימהות טובות מול אימהות רעות משרת את הגישה שמסרבת לתת מקום לאימהות על כל צדדיהן האנושיים, ותחת זאת דוחפת אותן למקום המצומצם של האימהות הטובות בלבד. באגדות הללו אין שום ניסיון להבין את האימהות החורגות כאנושיות, את מה שמביא אותן להיות תוקפניות ומתוסכלות, את העולם הרגשי המורכב שלהן. לאימהות הרעות אין נקודת מבט, ממש כמו לאינדיאנים בסיפורי וסרטי המערב הפרוע.
מכיוון שבדמות האימא הרעה מהאגדות מרוכזות כל התכונות האימהיות הרעות, היא נתפסת כלא אנושית – ולכן גם כמי שאי אפשר לדבר איתה, לקיים איתה דיאלוג, וכמי לא יכולה להגיד שום דבר אותנטי. לאימא הרעה אין קול. אילו היה ניתן להן קול אותנטי, שהופך אותן לאנושיות, היינו נוכחים שגם לאימהות חורגות יש נקודת מבט סובייקטיבית, שגם להן יש צדדים מיטיבים, ושהן עברו טראומות שמעצבות את חייהן וגם הן אנושיות, בעלות רגשות שונים, קונפליקטים, תסכולים וכו' (לביא, 2014).
"האימא הלא מספיק טובה" בתיאוריות הפסיכולוגיות
התפיסה המפצלת של האימהות לא מתבטאת רק בחיי היום יום, ולא רק באגדות עם, והיא משתקפה במגוון תוצרים תרבותיים; למעשה, התיאוריות הפסיכואנליטיות הושפעו גם הן מדימוי "האימא הלא מספיק טובה" – ואף תרמו להתחזקותו. כפי שמראה פלגי-הקר (2005), אף שהאם והאימהות הן לכאורה ציר מרכזי בחשיבה הפסיכואנליטית, בפועל כמעט שאין הן קיימות בה בכלל, ויש פער בין מרכזיות האם כאובייקט לבין היעדרותה כסובייקט.
פלגי-הקר (שם) מציעה בספרה קריאה מחודשת בתיאוריות השונות לאורך התפתחותן ההיסטורית, ומצביעה על מנגנוני המחיקה והדיכוי של האם כסובייקט, ועל תפיסתה כאובייקט וכפונקציה עבור האחר. היא מצטטת את ג'סיקה בנג'מין שכותבת בספרה "כבלי האהבה": "שום תיאוריה פסיכולוגית לא נתנה ביטוי הולם לקיומה העצמאי של האם". לדבריה, תפיסת האם היא כ"אובייקט שאליו מכוונים צורכי התינוק", ורק "לעתים נדירות רואים בה סובייקט בעל ייעוד נפרד מקיומה בשביל הילד שלה" (שם, עמ' 251). בעקבות בנג'מין, פלגי-הקר טוענת כי התיאוריה הפסיכואנליטית משקפת את התפיסה השלטת בתרבות שלא רואה את האם כסובייקט, ואף מחזקת אותה.
כך למשל, פלגי-הקר (שם) מראה כיצד על אף שמלאני קליין החלה את דרכה האנליטית מקרש הקפיצה שהעניקה לה האימהות, היא עשתה בה שימוש לרעה לא רק כלפי ילדיה, אלא גם כלפי התיאורטיזציה של מקום האם. על ויניקוט היא כותבת שעל אף הרלוונטיות הרבה של כתיבתו לעבודה הקלינית, גישתו כלפי אימהות היא דורשנית וכופה, ועל אף שנזהר מלהאשים אימהות בגלוי – אף מאשימה. לדבריה: "למרות שויניקוט התאמץ לדבר אל אימהות בשפתן וכן להעשיר את השפה [הטיפולית] במונחים חדשים של החוויה האימהית, נראה שלא הצליח להימנע מלהבליע בה ערכיות ושיפוטיות" (שם, עמ' 198). בעקבות הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס היא טוענת שויניקוט הציג את הסימפטומים של הפרט כהיסטוריה בלתי-נראית של הכשל האימהי. ניתן אפוא לראות כי גם כשויניקוט מדבר על האם הטובה דיה, מה שעומד מאחור כסופראגו מחמיר הוא הדימוי של "האימא הלא מספיק טובה", המוטבע בכל אם – וגם בויניקוט.
אולם דימוי "האימא הלא מספיק טובה" מוטבע לא רק בתיאוריות הפסיכואנליטיות אלא גם בפרקטיקה עצמה. במאמר "הורות רעה להפליא" מראה רפי ישי (2023) את ההסתכלות המוטה של מטפלים על אימהות במיוחד, והורים בכלל, דרך בחינת תיאורי מקרים רבים. מבדיקתו עולה שרוב רובם של תיאורי ההורים הם שליליים – תוקפניים, חלשים או נעדרים ונוטשים.
כדוגמא לנטייה של מטפלים להתמקד בכשלי ההורים של המטופל ולא לראות אותם כסובייקטים, מביא ישי (שם) מדברי הפסיכואנליטיקאית מריון מילנר שהייתה מטופלת של ויניקוט. מילנר זיהתה דבר מה מוחמץ ביחסו של ויניקוט להוריה (Milner, 2012). לדעתה, ויניקוט חווה העברה שלילית לא מודעת כלפי הוריה, והעביר לה מסרים סמכותניים, שיפוטיים, ומצמצמים לגבי אימה ואביה. תיאור זה מתוך הטיפול עולה בקנה אחד עם ההיבטים של שיפוטיות והאשמה כלפי הורים ואימהות בגישתו, שעליהם הצביעה פלגי-הקר.
המטפלים מכוונים אפוא לחפש את כשלי ההורים ומתמקדים באשמת האימהות, ולא פחות מכך, לא נותנים מקום לסובייקטיביות ההורית. ישי מראה כיצד במרבית תיאורי המקרים ההורים מתוארים בצמצום, מוצגים ללא שמות וסימני ייחוד, ומשמשים כמעין דמויות רקע בהצגת מהלך הטיפול והדיאלוגים. בתיאורי ההורות כמעט ולא מוזכרים מצבי דחק כהסבר למחסומי ההורות (ישי, ישי ואורן, 2019): מצבים כמו עוני, הגירה, שואה, אבדן ושכול, לינה משותפת בקיבוץ, מאבק זוגי והשפלת ההורה, גירושין, עבריינות, מחלת ילד או הורה או אירועים טראומתיים אחרים – מובאים כרקע לסבלו של המטופל, אך לא כהסבר אמפתי לקריסת ההורות שחווה.
האשמת האימהות ואי מתן מקום לסובייקטיביות ההורית בתיאוריות הפסיכולוגיות ובטיפולים, מעידים על כך שדימוי "האימא הלא מספיק טובה" מוטבע גם בתיאורטיקנים ובמטפלים, ומשפיע על ההתייחסות שלהם לאימהות. כתוצאה מכך, מטפלים מתקשים לראות ולהבין את האימהות, לתת להן מקום לבטא את עצמן בצורה חופשית, ולהיות איתן בדיאלוג אותנטי. כדי להקטין את הגישה המאשימה והשיפוטית כלפי אימהות והורים, חשוב לפתח יותר מודעות למה שמפעיל אותנו בכיוונים אלה, ולאופן שבו מוטבע בנו דימוי "האימא הלא מספיק טובה".
"האימא הלא מספיק טובה" כדימוי מופנם אצל מטפלים
פסיכואנליטיקאים – במיוחד כאלה המזוהים עם ויניקוט וביון – נוטים למקם עצמם כמטפלים בעמדת האם, וכאסטרטגיה טיפולית הם מאמצים את יכולותיה ה"טבעיות" של האם – החזקה, הכלה, שיקוף ועוד (Phillips,1994). פיליפס מסביר כי לפי תפיסה זאת המטפלים משחזרים בטיפול את כישלונותיה של האם – וחותרים לתקן אותם, וכי מכך משתמע ניסיון להחליף את האם ה"פסולה". הוא מזהיר כי תפיסה זאת אינה מאפשרת לאנושיות של האם להיות נוכחת – כולל מיניותה, מוסריותה, וכן מחסומיה והפערים שהיא חווה ביחס ל"התאמתה" לתפקיד ההורי ה"טבעי" כביכול (ישי, 2023).
אמנם, ויניקוט יישם את מושג האם הטובה דיה גם על מטפלים, וטען שההתאמה שלהם למטופלים לא צריכה להיות מושלמת ושיש ערך גם לכשלים שלהם. עם זאת, הלחץ להיות אימא טובה או טובה מספיק, והחשש המאיים מליפול למקום של האימא הלא טובה, פועלים גם על המטפלים ומשפיעים על הערך העצמי והמקצועי של מטפלים ועל יכולת הביטוי החופשי שלהם – הן בטיפול והן בעת שהם מגיעים להדרכה.
כך למשל, כאשר בשיחה בקבוצת הדרכה של תרפיסטיות עלתה השאלה למה קשה להן להביא מקרים להדרכה, אחת המשתתפות שיתפה כי היא חוששת לחשוף את "אימהותה" הפגומה. היא תיארה כיצד החשש להיות אימא לא מספיק טובה ולהיראות ככזו כלפי חוץ מצמצם את ההתנהגות והתגובות שלה. החשש להיות אימא לא מספיק טובה עלול גם לצמצם את המודעות של כל מטפל לגבי עצמו ואת יכולתו לבחון עצמו ולבדוק במה באמת הוא מטפל לא מספיק טוב, מאילו קונפליקטים הוא מתרחק, אילו צרכים של המטופל או של הטיפול הוא מתקשה לספק או לקדם עבודה עליהם.
כאשר המטפל מופעל על-ידי מטופל דורשני, תוקפני, מזלזל, עובר גבולות וכד', וחש בסכנה שבלהיות "אימא לא מספיק טובה", הוא עלול להידחף למקום מצומצם: להתגונן, להיות תוקפני או חסר סבלנות, להתאמץ להיות מכיל וסבלני בצורה קיצונית, להגדיר ממקום הגנתי את התנהגות המטופל כהעברה או התנגדות, ועוד.
דוגמה לעבודה מועילה בהדרכה על דימוי "האימא הלא מספיק טובה" זכורה לי מהדרכה של עו"סית ותרפיסטית שהנחו קבוצת אימהות שילדיהן הושמו בפנימייה. המטפלות תיארו כי לאחרונה החלה בקבוצה תקופה של תוקפנות כלפיהן: המשתתפות טענו שלא רואים אותן, שלא מבינים אותן, שהמנחות לא יודעות איך הן חיות ומה הן עברו; הן האשימו את המנחות שלא שמרו היטב על אחת המשתתפות בקבוצה שהחליטה לפרוש, ושבאופן כללי הן לא מספיק שומרות עליהן ולא משמשות כ"אימהות טובות" עבורן.
המטפלות הבינו את המתרחש דרך הקושי של האימהות בקבוצה לעמוד מול ההכתמה שלהן כ"אימהות לא טובות" שאינן יכולות לגדל את ילדיהן בבית. אולם בנוסף לכך הפניתי אל המטפלות את השאלה האם הן מרגישות לפעמים שהן עצמן אימהות לא טובות מספיק עבור המשתתפות. בתחילה הן התקשו להתחבר לרעיון, אך בהדרגה נפתח מרחב שבו יכלו לגעת ברגשותיהן השליליים כלפי המשתתפות, בקושי שלהן להכיל את חוסר הסדר ואת ההגעה הבלתי סדירה של המשתתפות למפגשים, ובכעס שעולה בהן כשהמשתתפות תוקפות אותן ומותחות ביקורת על הפנימייה ועל הצוות המטפל בילדים, בלי להכיר במה שהילדים בכל זאת מקבלים שם.
תוך כדי השיח בהדרכה התברר שהקושי של המשתתפות להיות במגע עם רגשות האשמה על התפקוד שלהן כאימהות והפגמים שלהן מועצם דווקא מפני שהמנחות נתפסו כאימהות אידאליות או לכל הפחות "טובות מספיק": להן לא הוציאו את הילדים מהבית בגלל הזנחה או פגיעה, הן לא עברו טראומות כמו האימהות בקבוצה, הן לא פגועות כמוהן, ויש להן סבלנות, יכולת כלכלית גבוהה ובני זוג יציבים. הבנו יחד שהמנחות היוו מודל של אימא טובה – וככאלה המחישו לאימהות המשתתפות בקבוצה עד כמה הן פגומות ולא טובות לילדיהן.
שאלתי את המנחות האם הן יכולות להופיע בקבוצה כאימהות שגם להן יש בעיות וקשיים בגידול ילדים, אך בתחילה זה היה קשה להן מאוד. אמנם גם להן אין סבלנות לילדים שלהן לפעמים, גם הן מתעצבנות על ילדיהן ולא יכולות להכיל את השיגעונות שלהם לפעמים, וגם להן יש צרכים שהאימהוּת מצמצמת – אבל לא פשוט עבורן לבטא את הדברים האלה כלפי חוץ. אולם ככל שהמנחות נמנעו מלחשוף בפני עצמן ובפני הקבוצה את הצד הזה שלהן כאימהות וכמטפלות – כך התחזקה אצל המשתתפות האידאליזציה של המנחות, ופחת הסיכוי שהן עצמן תרשינה לעצמן לגעת בחולשותיהן. כך הצטמצם המרחב הטיפולי. גם אני הרגשתי "אימא לא טובה", בכך שלחצתי עליהן והתעקשתי לדבר איתן על האימהות הלא טובה שלהן בניגוד לרצונן. הרגשתי שאני פחות מכיל, ויותר דוחף לדבר על מה שנראה לי חשוב.
אולם כשהמנחות הצליחו בהדרגה לדבר על עצמן בקבוצה כעל אימהות לא טובות מספיק, ואף שיתפו בתחושות קשות שהן חוות כלפי ילדיהן שלהן, השתחרר משהו – הן אצלן עצמן, והן במרחב של הקבוצה. בשבועות שלאחר ההדרכה ניכר שינוי באופן שבו המנחות הגיעו לקבוצה: היכולת שלהן להכיל בתוכן את דימוי "האם הלא מספיק טובה" גדלה, ונפתח פתח לחשיפת עניינים שעד אז נותרו סמויים – בהם פגיעה מינית שהתרחשה בביתה של אחת האימהות, ועובדת היותן של אימהות אחדות בקבוצה עצמן ילדות מאומצות. הקבוצה, ככלל, הפכה למרחב פתוח יותר, והתאפשר לאימהות המשתתפות בקבוצה לדבר יותר על חולשותיהן כאימהות.
בניתוח יחסי מנחה-קבוצה לפי קליין, הפסיכואנליטיקאית חני בירן כותבת שעל המנחה לתפקד כאם מספיק טובה על מנת לאפשר "לכל האימהות שאינן מספיק טובות לצאת ממחבואן" (בירן, 1997). כאן מוצע כי לשם אותה מטרה, המנחה צריך גם להיות במקום של אם לא מספיק טובה כדי לאפשר לאימהות ה"לא מספיק טובות" לצאת ממחבואן. היכולת שלנו כמנחי קבוצות לגעת ולעסוק באימא הלא מספיק טובה עשויה לתרום ליותר פתיחות בקבוצה, ולדיאלוג אותנטי לגבי אימהות לא טובה, כשלים של מטפלים והורים, ורגשי אשמה הדוחפים להתנהגויות הגנתיות שונות.
ההבנה של "האימא הלא מספיק טובה" כדימוי מפעיל, מאיים ומכווץ, מאפשרת למטפלים להשתחרר מלהתאמץ להיות אימא טובה דיה, לקבל את החולשות והפגמים האנושיים שיש בכל אחד, וכך להיות בדיאלוג עם האימא הלא טובה המוטבעת בכל אחד.
"האימא הלא מספיק טובה" כהגנה מפני חוסר אונים קיומי
אני מבקש להציע שאי אפשר להבין בצורה שלמה את המנגנון של "האימא הלא מספיק טובה" בלי להבין את המשמעויות של חוסר אונים קיומי ואת הפוטנציאל המערער שלו. נקודת המוצא שלי היא הטענה שחוסר אונים קיומי הטבוע בבני האדם, והמאמץ להימנע ממנו ולהתגונן מפניו, הם גורמים מרכזיים בהוויה האנושית (רוזנבאום, 1991).
כאשר אדם מתחבר לחוסר האונים הקיומי שלו, כלומר מרגיש ומבין שהוא חסר אונים – זה יכול להיות שבר שלא ניתן לתיקון. מהחוויה הקיומית של חוסר אונים אפשר אולי להתאושש, אפשר להמשיך את החיים, להמשיך ליצור ולעבוד, אבל החוויה נחקקת בגוף ובנשמה, ותישאר שם לכל החיים.
תיאורים עוצמתיים של חוסר האונים הקיומי אפשר למצוא בספרות, למשל אצל קפקא (1977) בסיפורים "המשפט", "הטירה", "רופא כפרי" ועוד. גם טולסטוי (1987), ברומן "איוואן איליץ'", מתאר את החוויה הבלתי נסבלת של חוסר אונים מול המוות. ואמנם, בדיון על חוסר אונים קיומי מרבים לעסוק בחוסר אונים מול המוות. אולם חוסר אונים קיומי יכול לפקוד את האדם בנסיבות שונות, למשל כשחווה אלימות, פגיעה מינית, התמוטטות כלכלית, פרידה קשה, מחלה סופנית ואובדן של אדם קרוב, וגם לנוכח מודעות לאפסותו ביקום.
במצבים אלה, כדי להשיב לעצמו תחושת שליטה ולהימנע מפגיעה בערך העצמי, האדם מפתח לעתים מגנוני הגנה קיצוניים (רוזנבאום, 1991). החשש מחוסר אונים מביא אנשים לנסות בכל דרך אפשרית להגיע למצב של יותר שליטה וכוח.
כחלק מתפיסה זאת, את דימוי "האימא הלא מספיק טובה" אני מציע לראות כמנגנון הגנה של החברה הפטריארכלית מול חוסר אונים קיומי המאיים על הגברים אל מול הנשים. הגברים תלויים בנשים, זקוקים להן, נמשכים אליהן ורוצים לתפוס בעלות עליהן, אבל בגלל הצרכים הללו הם עלולים להיחשף בחולשתם והם עלולים להיפגע מדחייה, נטישה, ובגידה. במובן זה, בנשים יש פוטנציאל להעמיד את הגברים מול חולשתם, חוסר האונים שלהם ומול תחושות של חוסר שליטה.
נשים נתפסות כמסוכנות בגלל החשש של גברים להיפגע מהן ולהיחשף בחולשתם ובתלותיות שלהם. כחלק מכך, בתרבויות רבות, חוסר האונים של גברים שהאישה ש"בבעלותם" בוגדת עם מישהו אחר נתפס כעוצמתי כל כך עד שהם מרגישים צורך להרוג אותה. גם כאשר סיבת הרצח מיוחסת לבושה שהמיטה על משפחתה ובעלה, אפשר להבין את המעשה כתגובה של הבעל לחשש ממצב של חולשה בלתי נסבלת ופגיעה אנושה בגבריות שלו ובערך העצמי שלו.
ברוח דומה, את התפיסה הפטריארכלית ככלל, ניתן לראות כנובעת מצורכי השליטה של גברים, שמרגישים שחייבים לרסן את הכוח והיכולת של הנשים. החוקרת דיאן דוקרה (אצל סער, 2014) טוענת שבתקופות שבהן גברים מרגישים חולשה וצורך לאשש את מקומם, הם פונים למהלכים שעיקרם הם חיזוק השליטה הגברית בנשים. כך למשל בצרפת, בתקופה המעורערת שאחרי המהפכה הצרפתית נשים שאובחנו כ"נימפומניות" או "היסטריות" עברו לעיתים הליך של השחתת איבר המין. הניסיון לשליטה פוליטית דרך שליטה באיבר המין הנשי קשור אולי לזיהוי שלו עם הכוח המאיים של האישה: אחד המיתוסים השכיחים בתרבויות רבות הוא ה"ואגינה דנטטה" – דימוי של ואגינה מסוכנת שיכולה לבלוע ולנשוך (Leach, 1972).
לפי דוקרה, גם הקיבוע של נשים כאימהות ושל התפקיד החברתי שלהן כ"לב המשפחה" נובע מאותם מניעים. הצורך למנוע מנשים כוח וחופש ואת מימוש צורכיהן ורצונותיהן הוא שעומד מאחורי התפקיד החברתי שמוטל עליהן, לדאוג לילדים, לשמור עליהן ולחנכם. במילים אחרות, דימוי "האימא הלא מספיק טובה" הוא ביטוי להגנה כוחנית שנועדה לחמוק מחוסר אונים קיומי מול גורם מאיים ולספק תחושת שליטה וכוח לגברים.
חוסר מודעות שלנו כמטפלים להשפעת חוסר האונים הקיומי עלינו פוגעת ביכולת ההכלה שלנו במצבים המאיימים עלינו. היא מצמצמת את היכולת שלנו לבוא במגע עם החולשות שלנו ולהתבונן בהיאחזות שלנו בתפיסות מצומצמות. דוגמה לכך ניתן לראות באירוע המפורסם שמתארת מרגרט ליטל, שבו המטפל שלה ויניקוט עזב את חדר הטיפול כששברה בכעסה אגרטל אהוב עליו במיוחד. פלגי-הקר (2005) מתארת תגובה זאת כתוצר של עמדה טיפולית אימהית אידילית, המצרה את הסובייקטיביות של מי שמחזיק בה וקורסת ברגע של מבחן. ויניקוט איבד את היכולת להכיל את כעסו (ואת כעסה של המטופלת), ולא מצא אפשרות לעבד אותו ולבטא את תחושותיו בצורה אחרת. אולם על כך ניתן להוסיף שהתנהגותו זו של ויניקוט היא גם תוצר של הקושי להכיל את חוסר האונים הקיומי שהרגיש בסיטואציה מול ההרסנות הפוגענית של המטופלת ומול הזעם שהתעורר בו.
אם נשכיל, כמטפלים, לקבל את חוסר האונים הקיומי כחלק מחיינו, להכיל אותו ולחיות אתו, יתאפשר לנו להיות מכילים ומאפשרים יותר ביחס למטופלים, ומשתיקים ומסלילים פחות – למרות האיומים שאנו חשים כמטפלים. אחרת, מנגנון ההגנה החברתי שמגולם בדימוי המופנם של "אימא לא מספיק טובה" יפגע ביכולתנו להבין את המטופל, להכיל ולקבל אותו, ולהיות איתו בדיאלוג אותנטי.
"האימא הלא מספיק טובה" והקושי להיות בדיאלוג אותנטי
ההטבעה של דימוי "האימא הלא מספיק טובה" פוגעת בראש ובראשונה ביכולת לקיים דיאלוג אותנטי עם אימהות – על הקונפליקטים האמיתיים שלהן, הרגשות האמביוולנטיים שלהן כלפי הילדים וכלפי אימהותן ותפקידן. תנאי ליכולת להיות בדיאלוג אותנטי הוא ששני הצדדים יכולים לבטא את עצמם באופן חופשי, אולם זהו אינו תנאי מספיק: על מנת שיהיה זה דיאלוג אותנטי ולא שני מונולוגים אותנטיים, נדרש מכל צד שיאפשר גם לצד השני להתבטא בחופשיות. לכל צד צריך להיות עניין לשמוע ולהבין את הצד השני, ולא להסליל אותו לכיוון מסוים (כמו למשל בדיאלוגים הסוקרטיים).
הקושי להיות בדיאלוג אותנטי נובע במידה רבה מעמדות הגנתיות – ומתעצם כשהצד השני לדיאלוג נגוע באותה תפיסה ומצוי תחת אותו איום. כדי לאפשר דיאלוג אותנטי עם אימהות, על המטפלים ליצור מרחב פתוח שמאפשר להן להבין את השפעת דימוי "האימא הלא מספיק טובה" המקנן בתוכן ובסביבתן, להשתחרר מהשפעתו המצמצמת, ולהתעמק ולתת מקום לתחושותיהן ולמחשבותיהן.
אולם ההפנמה של דימוי "האימא הלא מספיק טובה" בקרב מטפלים פוגעת ביכולת לרקום דיאלוג אותנטי גם בטיפול פרטני שהמוקד שלו אינו עוסק בהורות של המטופל. כך למשל, הטיפול יכול להיות הזדמנות לדיאלוג אמיתי לגבי התוקפנות של המטופל, לאפשר לו להיות במגע איתה, לתת לה לגיטימציה ולאפשר לו לחוות אותה כניתנת לתקשורת והבנה בתוך קשר (רוזנבאום, 2014); אולם כשהתוקפנות של מטופל מעוררת במטפל את התחושה המוטבעת של אשמה על כך שהיה אימא לא מספיק טובה – דמות הורית שלא ראתה את המטופל, לא הייתה רגישה אליו, לא הכילה אותו וכו' – היא עלולה להפעיל את המטפל למקום מתגונן, תוקפני או משותק.
הכלה של תוקפנות המטופל לא מסתכמת בלהקשיב לתוקפנות או להחזיר אותה בצורה מעובדת וניתנת לעיכול. להכיל זה קודם כל להיות שם, ולבוא במגע עם התוקפנות: אם התוקפנות מכאיבה, אני צריך לאפשר לעצמי לחוות את הכאב; אם היא פוגעת, אני צריך לאפשר לעצמי לחוות את הפגיעה; אם היא פוגעת בדימוי העצמי שלי כמטפל וכהורה לא טוב מספיק, אני צריך להיות שם, במקום של ההורה הלא טוב מספיק, כדי שאוכל להיות בדיאלוג אמיתי עם עצמי ועם המטופל – עם מי שמכווץ אותי, תוקפני כלפי או מקטין אותי. המטופל לא רק משליך עלי, כדמות המזכירה לו מישהו; הוא גם אומר לי משהו אמיתי לגבי הקשר שלו אתי. ועם הדבר הזה שהוא אומר לי על הקשר האמיתי בינינו, אני יכול להיות או לא להיות בדיאלוג. להיות בדיאלוג זה לתת מקום לא רק לילד הנפגע – אלא גם להורה הכושל בטיפול בילד. רק אז יכול להתרחש דיאלוג אותנטי.
דוגמה לכך התרחשה בסדנה קבוצתית שהנחיתי, שבה משתתף סיפר על אביו שלא ראה אותו ולא הבין אותו, והמשתתפים בקבוצה מאד הזדהו איתו והביעו כעס רב על האב. הצעתי לו להיות בדיאלוג אמיתי עם האב על התחושות שלו ולשמוע מה האב יכול להגיד. בתור המנחה, נכנסתי למקום של האב וניסיתי לתת קול לאב, שיוכל לבטא את עצמו למרות הכשלים שלו, ואמרתי בשמו: "אתה לא יכול להבין איך חייתי בתקופה הזו, מה זה לעלות לארץ חדשה, זרה, איזה השפלות עברנו כאן בארץ, מי ראה אותי אז?. עשיתי כל מה שיכולתי לפרנס את המשפחה ולשמור עליכם... עבדתי כמו חמור... מישהו ראה אותי אז? גם אני לא ראיתי את עצמי". כמובן שחטפתי הרבה תוקפנות מחברי הקבוצה, שאמרו לי/ לאב: "אתה היית המבוגר האחראי, אתה הבאת ילדים והיית צריך לטפל בהם כראוי", וכו'.
תוך כדי הדיאלוג הזה הרגשתי יותר ויותר כמה קשה לי להיות במקום הזה מול המשתתף, מול הקבוצה ומול החברה, הרגשתי שאני לא אבא טוב ולא אימא טובה מול "הילדים", ושכמטפל אני לא בסדר בעצם זה שאני נותן לאב לדבר ולהסביר את עצמו, כשאני נתפס כתומך בו מול בנו. זו הייתה ממש חוויה קשה עבורי, להרגיש שאני אבא לא טוב ושכולם כועסים עליי. אולם כשהאב – או המטפל – מרגיש משותק, מכווץ, ואשם, הוא מתקשה להשמיע את קולו, ואז מוחמצת הזדמנות לעורר התייחסויות חדשות הרלבנטיות במקרים רבים למטופל, לטיפול ולקשר הטיפולי, ולהרחיב את מרחב הדיאלוג.
ובכל זאת, התחיל להתקיים דיאלוג שבו נעשה ניסיון לראות את שני הצדדים, ובדיאלוג הזה המשתתף יכול היה גם להביע כעס ישיר עלי/ על אביו, גם לשמוע את אביו, וגם לדייק יותר מה היה צריך אז מאבא שלו. עלתה גם ההבנה שבשיח הממשי בין הבן לאביו, האב לא יכול היה להשמיע את קולו כי הרגיש בעצמו את מה שטענו נגדו בקבוצה – שהוא באמת לא היה שם מספיק עבור ילדיו, שהוא אשם, ושלא היה אבא טוב ואין לכך הצדקה.
אם כן, אחת המשימות החשובות בטיפול שמוטלות על כתפי המטפל במטרה לאפשר דיאלוג אותנטי היא להיות מסוגל להכיל את הפגיעה בדמותו כאימא טובה. לשם כך דרושה מודעות להטבעה החברתית של דימוי "האימא הלא מספיק טובה" באימהות ובמטפלים, ולאופן שבו הוא מצמצם את הסובייקטיביות של אימהות ומטפלים כאחד. אם נקבל את חוסר האונים הקיומי כחלק מהקיום שלנו, נכיל אותו ונלמד לחיות אתו, זה עשוי להרחיב את היכולת שלנו להיות יותר מכילים ומאפשרים, ופחות משתיקים ומסלילים.
מקורות
בטלהיים, ב' (1980). קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד. רשפים.
בירן, ח' (1997). ניתוח יחסי מנחה-קבוצה ומהלך התפתחות הקבוצה לפי מודלים תאורטיים של יחסי אובייקט. בתוך: נ' רוזנוואסר (עורכת), הנחיית קבוצות – מקראה. המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים ציפורי.
בר גיורא, ר' (1986). שיר הערש כאספקלריה לבעיות בהורות המוקדמת. שיחות, כרך א', חוברת 1.
ויניקוט, ד"ו (2009). שנאה בהעברה הנגדית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 63-75). עם עובד. פורסם במקור ב-1947.
זליכוב רלוי, ע' (2019). איך הפך רגע קסום של השכבת פעוטות לאסופת שירים מפחידה?, "הארץ", 25.3.2019. https://www.haaretz.co....fbfd2e950000
טולסטוי, ל"נ (1987). מות איוואן איליץ'. דביר.
ישי, ר' (2023). "הורות רעה להפליא": דמותו השלילית של ההורה בפסיכואנליזה והשפעותיה על מטפלים. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4557
ישי, ר', ישי, ג' ואורן, ד' (2019). הורות בלתי אפשרית: טיפול בהורות חסומה כתוצאה מתגובת דחק לאירועי חיים שליליים. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3775
לביא, י' (2014). יחסי אמהות חורגות ובנותיהן. עבודת דוקטורט. בית ספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב.
מלמד, א' (2006). חבקיני חזק. ynet 12.1.06 https://www.ynet.co.il/...9204,00.html
סער, צ' (2014). הסופרת שיצאה לחקור את איבר המין הנשי וחזרה עם מסקנות מטרידות. "הארץ", 12.12.2014 www.haaretz.co.il/galle...dcd755a80000
פלגי-הקר, ע' (2005). מאי-מהות לאימהות: חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט. עם-עובד.
קפקא, פ' (1977). סיפורים ופרקי התבוננות. שוקן.
רוזנבוים [רוזנבאום], י' (1991). אין דעת ללא עלי תאנה: על הנושא המרכזי בסיפורו של קפקא "רופא כפרי". שיחות, ו'(1), עמ' 55–65.
רוזנבאום, י' (2014). המטפל כקוץ בתחת – מחשבות בעקבות כנס הפסיכולוגים הקליניים גינוסר 2014. פסיכולוגיה עברית. www.hebpsy.net/articles.asp?id=3192
רוזנבאום, י' (2017). טקטיקת האדמה החרוכה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3517
Ducret, D. La chair interdite.(2014). Albin Michel
Hopkins, M. (producer) (2025). Little Disasters [TV series]. Roughcut TV.
Horney, K. (1926). The flight from womanhood. International journal of psycho-analysis 7,39-324.
Kalle, A. Ritva, F. Juha, P., & Norman, L. F. (1990). Themes of Death and Violence in Lullabies of Different Countries. OMEGA - Journal of Death and Dying 20(3), 193-204.
Leach, M. (1972). Vagina dentata. In: Funk & Wagnalls Standard Dictionary of Folklore, Mythology and Legend (p. 1152). Funk & Wagnalls..
Milner, M. (2012). Bothered by Alligators. Routledge.
Phillips, A. (1994). Playing Mothers: Between Pedagogy and Transference. In: On Kissing, Tickling, and Being Bored (pp. 101-108). Harvard University Press.
Winnicott, D. W. (1953). Transitional Objects and Transitional Phenomena—A Study of the First Not-Me Possession. International Journal of Psychoanalysis 34:89-97.
