לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
דמותו השלילית של ההורה בפסיכואנליזהדמותו השלילית של ההורה בפסיכואנליזה

"הורות רעה להפליא": דמותו השלילית של ההורה בפסיכואנליזה והשפעותיה על מטפלים

מאמרים | 7/2/2023 | 4,259

במאמר מוצע למטפלים להחליף את הנטייה לתפוס את ההורות כ"רעה" בתפיסת ההורות כ"חסומה", וככוללת מחויבות מצפונית ומסירות כלפי הילדים. המשך

 

"הורות רעה להפליא"

דמותו השלילית של ההורה בפסיכואנליזה והשפעותיה על מטפלים

מאת רפי ישי

 

 

 

"כיצד אבד שמה הטוב, שמה הפשוט של ה-MUM? הכיצד יכלה להיות עילה לכל מה שרקוב [...]?" 
(אריק אריקסון ,1961 [1950], עמ' 209)

 

מבוא

כאשר מטפלים נתקלים במטופלים שהוריהם בלתי מתפקדים, אלימים או מנצלים, סביר שתתעורר אצלם הזדהות עם הילדים כקורבנות, וכעס וביקורת כלפי ההורים. עם זאת, למרבה הצער, גם הורים "רגילים" עומדים תחת ביקורת חברתית והאשמה גורפת (Phillips, 2013). על הורים – ועל אימהות במיוחד – מופעלת כיום ביקורת חברתית בעצימות גוברת והולכת (Phillips, 1994). השפעות המדיה על אופן גידול הילדים, ושינויי תרבות נוספים, תורמים במיוחד ללחץ המופעל על הורים להפגין "הורות יוצאת מן הכלל" (סולומון, 2019).

התיאוריה הפסיכואנליטית, שעליה נשענים מטפלים רבים, נוטה למצוא את מקורותיה של מצוקה נפשית ביחסים עם ההורים, במיוחד כשההורות מסומנת כ"רעה" – אך לא במקרים אלה בלבד (Ettinger-Lichtenberg, 2010; Milner, 2012). בהתאם לתהליכים שאפשר לזהות בתרבות בכלל, הגישה הפסיכואנליטית נוטה להתמקד בהורות שלילית, להדגיש כישלונות הוריים, לפסול הורים כאשר ילדיהם נתפסים כקורבנות של טעויותיהם ולהטיל על הורים אחריות "לכל מה שרקוב" (אריקסון, 1961 [1950]).

במאמר זה אני מבקש לעורר דיון בהשפעותיה של נטייה זאת על מטפלים ומטופלים ולנסות להתמודד עם השפעות אלה. בחלקו הראשון אני סוקר ייצוגים של הורות בעבודותיהם הקליניות והתיאורטיות של מטפלים פסיכואנליטיים, ובוחן את דמות ההורה העולה מהן. אני מראה את המוגבלות של הבסיס התיאורטי שמציעה הפסיכואנליזה ביחס להורות, וטוען שבסיס זה עשוי להוות כשלעצמו מקור להעברה נגדית עוינת של מטפלים כלפי הורים. בהמשך למאמרים קודמים (ישי ואורן, 2006; ישי, ישי ואורן, 2019), אני מציע למטפלים לבחון עבור כל מקרה ומקרה האם רצוי ואפשרי להחליף את תפיסת ההורות הרעה בתפיסת ההורות כ"חסומה", כדי להתגבר על חסרונותיה של הנטייה "להפליל" את ההורות כולה. ההבנה שכל הורות, גם כשהיא "רעה להפליא", כוללת בחלקה מחויבות מצפונית כלפי הילדים ויכולה להשתנות, יכולה לתרום הן לטיפולים במבוגרים העסוקים בהשפעתה המתמשכת של הורות חסומה, והן בעבודה טיפולית עם הורים – תחום שהולך ומתפתח, ודורש המשך העמקה וביסוס.


- פרסומת -

 

תיאורים שליליים של הורים בתיאורי מקרה

הנטייה של הספרות הפסיכואנליטית לייצג הורים באופן שלילי עולה בבירור מבדיקה מקיפה שערכתי של 800 תיאורי ההורים הלקוחים מ-166 תיאורי מקרה. תיאורי המקרה הופיעו בתוך 82 מאמרים שפורסמו בכתבי עת מקצועיים, לאורך כ-20 שנים, בין 1987 ל-2019, ונבחרו באופן אקראי.1 הבדיקה נועדה לבחון כיצד הטקסט עצמו "מטפל" בהורות. לשם כך, בעת קריאת כל מקרה סומנו תכונות של הורה, פעולות שההורה עושה ביחס לילדו ותנאי החיים שבהם ההורה חי ומגדל את ילדיו, והתיאורים מוינו לחיוביים ולשליליים. מהבדיקה האקראית עלה כי לתיאורי המקרה יש נוסח דומה: הם מציגים פרטים מצומצמים על משפחת המטופל, כולל תיאור ההורה באמצעות תכונותיו או מעשיו, המובא מפי המטופל עצמו או בלשונו של המטפל. תיאור המקרה עצמו עוסק לרוב ביחסי המטופל-מטפל, ושחזור היחסים עם ההורים תופס בו מקום מרכזי.

ממצאי הבדיקה העלו כי רוב רובם של תיאורי ההורים הם שליליים. מעל שליש מתארים פעולה הורית תוקפנית: בִּיוּש, ביטול, ביקורתיות, הסתרה והעמדת-פנים, הפקרה, אפליה, נטישה, תקיפה מינית, הכאה ועוד. מעל שליש מהתיאורים מתמקדים בתכונות שליליות של ההורה, כשלעיתים קרובות מתואר שילוב תכונות: בכמחצית מתיאורי האם השליליים היא מוצגת כחלשה או דיכאונית או שהיא מסוגרת ובלתי נגישה, בכרבע מהתיאורים השליליים של האם היא מוצגת כתוקפנית וחודרנית, ובכל השאר נעדרת או מתה – ובעקיפין כנוטשת. ביחס לתיאורי אב שליליים, בכמעט מחצית מתיאורי האב השליליים, האב מוצג כנעדר, חלש או מנותק, ובמעל רבע מהתיאורים השליליים האב מוצג כתוקפן או אלים. במספר מצומצם של מקרים תוארו דווקא ההורים כמושפלים, לעיתים בידי הילדים עצמם.

תיאורי ההורים מובאים ברוב המקרים בצמצום, כשההורים מוצגים ללא שמות וסימני ייחוד, ומשמשים כמעין דמויות רקע בהצגת מהלך הטיפול והדיאלוגים. במקרים ספורים, כאשר בתיאורי המקרה יש התייחסות ל"הורות רעה" של המטופל עצמו ביחס לילדיו, התמונה מוצגת באופן מורכב יותר, ולעיתים מצוין שהיה קורבן להורות לקויה כהסבר לקשיי ההורות שלו. מכל מקום, בתיאורי ההורות כמעט ולא מוזכרים מצבי דחק כהסבר למחסומי ההורות (ישי, ישי ואורן, 2019). מצבים כמו עוני, הגירה, שואה, אבדן ושכול, לינה משותפת בקיבוץ, מאבק זוגי והשפלת ההורה, גירושין, עבריינות, מחלת ילד או הורה או אירועים טראומתיים אחרים – מובאים כרקע לסבלו של המטופל, אך לא כהסבר אמפתי לקריסת ההורות שחווה.

להלן הדגמה לנוסח מקובל של תיאורים שליליים של הורות, המבוססת על פרפרזות לניסוחים שהופיעו במאמרים שנסקרו:

  • הגר, בת 21, גרה עם אימה אשר עימה היא מנהלת יחסים סימביוטיים, הכוללים אלימות מילולית ופיזית. לצד האלימות, הגר ואימה חוששות שתיהן מפרידה. כאן בחדר הטיפול הגר היא הילדה טובה – ואני האם המושלמת, הנעימה והרכה.
  • דן הוא בן בכור להורים שנפרדו כשהיה בן 4. בגיל 13 שמע בדרך אגב שלאביו קשר עם אישה אחרת. לאחר שנודע לו על כך, בכה והסתגר בחדרו כדי שאימו לא תראה ולא תדע. לדן היו מריבות קשות עם אימו, וכשאמר בגיל 15 שהוא רוצה לעבור לפנימייה, אימו לא מנעה זאת. אימו מתוארת כאישה מרוחקת, חרדה, קשה ופוגעת.
  • אמירה תיארה את הוריה כ"הורים טובים מאוד", אך למרות התיאור החיובי, הודגשה העובדה שאין לה זיכרונות ילדות. בהמשך הטיפול הזיכרונות יתעוררו, ויציגו מסכת התעללות קשה שחוותה כילדה. אימה, שסבלה מהפרעה נפשית, השפילה אותה, היכתה אותה ודרשה ממנה לעבוד במשך שעות. אביה נעדר מהבית לתקופות ארוכות, וגם כאשר נכח, "לא הבחין" בהתעללות שהיא עוברת.

אחד מיוצאי הדופן הוא מאמרה של שגב (2017), המציג עמדה מאוזנת ואמפתית הן למטופל והן לאם ולתפקודה השלילי, וכן תהליך של השלמה של המטופל עם מגבלותיה של האם. אך אמפתיה כזאת מופיעה לרוב רק כשההורה הוא ניצול שואה:


- פרסומת -

"אברהם (בן 40). [...מתאר] את אביו [...] כרודן ושתלטן, אלים מילולית ופיסית כלפיו. הוא חשש מפניו וחשש להתנגד לו. אימו ניצולת שואה, והוא חווה אותה כמי שנוכחותה חסרה בבית, פיסית ונפשית. הוא זוכר שהייתה מרבה להיעדר מהבית לתקופות ארוכות ובלתי צפויות. [...] היום חושב שהייתה נוסעת בשל בעיות נפשיות שסבלה מהן. אני מציעה לו שהיה רוצה לדעת יותר על אימו. [...] הוא אומר שבעבר היה בו כעס רב עליה. [...] היום מבין שזו 'השואה'. היא איבדה את הוריה בשואה ונותרה לשרוד לבד את הזוועות. [...] הוא מבין פתאום שאימו היתה רק בת 3 וחצי. [...] מה ילדה כל כך קטנה יכולה לעשות בתוך זוועות כאלו?". (שגב, 2017, עמ' 243-245)

 

מריון מילנר – כישלונות אימהיים והצלב של ויניקוט

דוגמא מרתקת לנטייה הפסיכואנליטית לייצג הורים באופן שלילי ולהשפעותיה אפשר למצוא בספרה האחרון ויוצא הדופן של הפסיכואנליטיקאית מריון מילנר, שהייתה מטופלת של ויניקוט והוזכרה בכתביו (בשם בדוי) (Milner, 2012). בגיל 90, בעקבות מפגש עם ציורים וסיפורים שיצר ג'ון בנה יחידה בין הגילאים 4-7, מילנר מחליטה לצאת למסע אחרון של אנליזה עצמית, שבמרכזו אימהותה. בספרה "Bothered by Alligators" היא חושפת את כישלונותיה האימהיים הניבטים מיצירותיו של בנה ומיומן שניהלה אז ובוחנת את תפקידה בחייו. על אף שג'ון גדל להיות איש בריא ומתפקד, שיחסיו עם אימו מצוינים (כפי שמתואר על ידי הביוגרפית של מילנר; 2014, Letley), מילנר מזועזעת מהעובדה שלא זיהתה את מצוקתו באותן שנים. היא משתמשת ביצירות כשיקוף של היבטים "רעים" של אישיותה שלא הייתה איתם במגע, למרות האנליזות שעברה, למשל את היותה אם נוטשת שמכחישה את נטישתה. היא כותבת:

מצאתי את עצמי מהרהרת האם הסיפור נבע מההיעדרויות הרבות שלי [בהיותי מפרנסת יחידה], ומהמחשבות הכועסות שהתבטאו [גם] בציור "הרכבת ההרוסה" וה"דרקון האיום", ובמכתב הציורים [שנשלח אלי כשהיה בן 4 ושמעולם לא הגבתי עליו...]. הוא בוודאות היה יכול להרגיש כאילו הרג אותי בדמיון שלו. [...] זה היה כואב מאוד לחשוב על כך. (שם, עמ' 158; תרגום שלי, ר"י).

זיהוי הכישלון ההורי מוביל את מילנר לנסות לפענח את כישלון האנליזות שעברה. כמו פסיכואנליטיקאים רבים, מילנר האמינה שהורה שעובר אנליזה "טובה" או "יסודית", יכול לתפקד כהורה מיטיב, ללא מחסומים. אך בספרה האחרון היא מזהה שמשהו מתפספס בטיפול הפסיכואנליטי בכל מה שנוגע להורות. היא מנסה להבין את כישלון האנליזה שעברה אצל ויניקוט – הנתפס כבר-סמכא בכל מה שנוגע לאימהוּת, וקושרת כישלון זה לכאב לא פתור של ויניקוט ביחסיו עם אימו שלו.2 היא מספרת שבאחד מהמפגשים האחרונים עם ויניקוט, הוא השאיר צלב קטן ויפהפה שיצר מגפרורים וגומייה, כשגפרור מכופף מייצג את ישו – דימוי אשר מופיע גם בשירו "העץ", שבו הוא מציג את אימו כנושאת מוות פנימי.3 לדברי מילנר, השיר סותר את תיאורה המקובל של אימו של ויניקוט כמלאת חיים ומוחצנת. היא מתארת גם ציור שצייר ויניקוט, המבטא פיצול עמוק, שבמרכזו אם הנושאת את תינוקה, ושהקווים החדים בו מרמזים על פעולת הפרדה אלימה וטראגית שמתרחשת בין אם לתינוקה.

מילנר מגיעה למסקנה שויניקוט חווה העברה נגדית שלילית לא-מודעת כלפי הוריה שלה, ומעלה השערה שבאמצעות האנליזה שלה ניסה לעבד את כאבו ביחסים עם אימו. על רקע זה היא בוחנת את המסר האנליטי הסמכותני שלו ביחס לאימה, ועל סמך מידע שנודע לה מפי מסעוד חאן היא כותבת: "על אף שאימי הייתה אדם צפוי מאוד באופייה ובמסירותה, ויניקוט בחר באמי כדוגמה לאם בלתי צפויה בספרו משחק ומציאות" (שם, 236). מילנר נדהמה לגלות שנים רבות אחרי האנליזה עם ויניקוט שאימה סבלה מקושי להניק אותה בשל אבסס שהתפתח אצלה בשד, כלומר הייתה במצב פיזי חוסם, שלא שיקף את אישיותה בהכרח (Letley, 2014). גם את ייצוגי אביה ויניקוט עיצב לחומרה, לדבריה: הוא תיאר אותו בפירושיו כסכיזופרן, והדגיש את מוגבלותו – על אף שהיא עצמה ראתה באביה מקור השראה ליצירה וללימוד.

ואמנם, אף שויניקוט ידוע דווקא כמי שניסה לתאר ולהבין את התפקוד האימהי וההורי ולתמוך באימהות יותר מכל פסיכואנליטיקאי אחר בזמנו, דווקא אצלו אפשר בדיעבד לאתר גישה מאשימה כלפי הורים, ובפרט כלפי אימהות. פלגי-הקר (2005), למשל, כותבת: "למרות שויניקוט התאמץ לדבר אל אימהות בשפתן וכן להעשיר את השפה [הטיפולית] במונחים חדשים של החוויה האימהית, נראה שלא הצליח להימנע מלהבליע בה ערכיות ושיפוטיות" (שם, עמ' 198). לדבריה, ויניקוט נוטה לקבוע עבור האם "כיצד להרגיש ולפעול [...] ובסופו של דבר, מתעלם מחווייתה הסובייקטיבית של האם, וכמו 'רומנטיקן המאדיר את האימהות', משטח את חוויית האם" (שם, עמ' 207). פלגי-הקר טוענת שויניקוט כה מרוכז בחוויית התינוק ובדרישות מהאם, עד שגישתו כלפיה תובענית. כך למשל הוא קובע: "אם צריכה להיות מסוגלת להיות סובלנית ביחס לשנאתה לתינוקה מבלי לעשות דבר בקשר לזה" (ויניקוט 2009 [1947], עמ' 74); ובמקום אחר: "אם המוכוונת כהלכה לתינוקה, תדע מה [תינוקה] צריך" (Winnicott & Rodman, 1999: 91; התרגום שלי, ר"י).


- פרסומת -

הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס מתייחס לנטייה של אנליטיקאים – המזוהה במיוחד עם ויניקוט וביון – להתמקם בעמדת האם (Phillips,1994). הוא מראה כיצד מטפלים מאמצים את יכולותיה ה"טבעיות" של האם – החזקה, הכלה, שיקוף ועוד – כאסטרטגיה טיפולית, וכך כמו משחזרים בטיפול את כישלונותיה של האם וחותרים לתקן אותם, ולהחליף את האם הפסולה. פיליפס מזהיר כי תפיסה זאת אינה מאפשרת לאנושיות של האם להיות נוכחת – כולל מיניותה, מוסריותה, וכן מחסומיה והפערים שהיא חווה ביחס ל"התאמתה" לתפקיד ההורי ה"טבעי" כביכול.

ההבנה בדיעבד של גישתו של ויניקוט גרמה למילנר להחליט לפרש לעצמה את עברה בדרך חדשה לגמרי. בריאיון בגיל 96 (2004, Hopkins) היא אומרת שתמיד צריך לבחון הכול מחדש: את הפרשנויות אודות הורינו, אודות ההורות שלנו ואודות עצמנו. בספרה, שכתיבתו נמשכה עד מותה בגיל 98, היא מציגה אתיקה של התמסרות מחודשת לאימהות, לעצמה כאישה וכיוצרת, ולפסיכואנליזה שהיא כה אהבה.

 

ייצוג שלילי של הורות בספרות הפסיכואנליטית מראשיתה

ההיסטוריה של הייצוג השלילי של הורות בפסיכואנליזה מתחילה למעשה כבר בראשיתה, אצל מייסד הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. אמנם, במסגרת הבנתו את טבע האדם פרויד מקדיש תשומת לב רבה לילד וליחסיו עם הוריו ומקנה חשיבות למשפחה ולתפקידי ההורים (בעיקר דרך הקונפליקט האדיפלי) (לפלאנש, 2012 [1987]). ועדיין, בכתיבתו פרויד מציג עמדה אמביוולנטית – שלילית לעיתים – כלפי הורים. כך למשל, את אהבת ההורים לילדם הוא מתאר כילדותית וכנרקיסיסטית מיסודה (פרויד, 2007 [1914]). בדוגמה מפורסמת נוספת – המקרה של "הנס הקטן" – הוא מתאר אמנם את האם כטובה, אך גם מצטרף לאב שמאשים אותה בנוירוזה של הנס, לאחר שמתוך רחמנות לקחה את בנה למיטתה (פרויד, 2003 [1909]).

למעשה, תשומת הלב של פרויד לתפקודי הורות לקויים מקורה בקליניקה שלו ושל עמיתו ברויר, מלפני הולדת הפסיכואנליזה (פרויד וברויר 2004 [1893-1895]). בקליניקה מתקבלות עדויות על מעשי ניצול פיזי ומיני של ילדים בידי הורים, ובתחילה פרויד מתייחס אליהן כמהימנות. על בסיסן הוא מציע את "תיאוריית הפיתוי", שבמרכזה הפגיעה ההורית. עם זאת, בהמשך הוא מעדיף לוותר על תיאוריית הפיתוי לטובת מושגי ההדחקה וההסמלה הלא-מודעת, ומכוון את ההתערבויות שלו לחשיפת הלא-מודע של המטופלים. המציאות – כולל המציאות ההורית – פחות מעסיקה אותו, משום שלתחושתו היא אינה מסייעת לו להסביר את מנגנוני הנפש.

מסיבה זו מודל ההדחקה, שבאמצעותו פרויד מסביר נוירוזות ומצוקה נפשית, מתמקד בקונפליקט פנימי, שמקורו אמנם ביחסי הורים-ילדים, אבל הוא אוניברסלי במהותו. תמונת ההורים הנשקפת מבעד לתיאורים העולים בטיפול נתפסת כעיוות עקב הדחקה, והיא מזוהה בהעברה; הממשות שלה בעולמו הפנימי של המטופל חשובה מן האמת המציאותית. בולס כותב בהקשר זה: "המטופל מציג קטעים של הוריו, ומזמין אותנו באופן לא-מודע לחוות איך מרגיש בן להורים כאלה. למרבה האירוניה, הוא נוטה להגזים בצורה פראית בהעברה בהצגת הילד שהיה בעבר, ובודק [...] אם ניהפך להורה המטורף" (בולאס, 1987, עמ' 212).

במרכז תורתו של פרויד, אפוא, מצוי הילד או הילדה הלכודים בתסביכי ילדותם, כשהייצוגים השליליים של ההורים הממשיים משקפים את הנוירוזה. האדם הבוגר, הבריא, מצופה להפיק הנאה מחייו ולתפקד כהורה מיטיב, ללא קשר למחסומי ההורות של אימו ואביו. אולם עם התפתחות הפסיכואנליזה התווספו למודל ההדחקה של פרויד מודלים אחרים – ובראשם מודל החסך ומודל הדיסוציאציה – בהשפעת ההכרה הגוברת בממשות החוויות השליליות של הילד והזעזוע מסבלם של ילדים חסרי ישע. במודל החסך, המזוהה בעיקר עם בולבי ויניקוט וקוהוט, ההורות נמדדת, מוערכת, ולרוב מוצגת במחדליה ובקיפוחיה: אם "טובה מידי", אינה מאפשרת צמיחה; אב שהוא "מכל אטום", אינו מסוגל להתמיר חרדות של בתו למחשבות. כך למשל, במאמרו המכונן של קוהוט "שתי אנליזות של מר Z", יש מעבר מתיאור של קונפליקט פנימי אצל המטופל (באנליזה הראשונה שלו), לתיאור האנליזה השנייה כממוקדת ביחסים עם אם שתלטנית וחודרנית, הגורמת לבנה חסך נרקיסיסטי מכאיב (לזניק, 2004).


- פרסומת -

בדומה, לפי מודל הדיסוציאציה, שהולך ותופס כיום את קדמת הבמה התיאורטית (Howell & Itzkowitz, 2016), התנהגות פוגענית של ההורים נתפסת כמקור לטראומות אשר כתוצאה מהן משתבשת תחושת הזיכרון הלכיד. במקומו, אירועים אלימים ונצלניים עוברים דיסוציאציה, וחוזרים בחיים ובטיפול כגילומים פולשניים, מציפים, שמנותקים מההווה – אך מבחינה טיפולית נתפסים כבעלי ערך של עדות.

מודלים אלה, הרווחים כיום בקרב מטפלים רבים, מעודדים עיסוק בהורות רעה, לא מחזיקה, לא מותאמת, פולשנית, בלתי מכילה, מתעתעת ולעיתים מנצלת. ההתפתחויות התיאורטיות הללו לוו בהתייחסות מחמירה והולכת לכישלונות הוריים, ובהתגברות של הגינוי כלפי הורות רעה על בסיס דיווחי מטופלים בקליניקה – מבוגרים וילדים. תהליך זה תרם להיקבעותה של תדמית שלילית של ההורות. כבר ב-1950 כתב אריקסון (1961 [1950]) על הטיה שהוא מזהה בספרות הפסיכואנליטית שמאפשרת להאשים את האם בכל דבר אפשרי, והזהיר מפני "ספורט ספרותי" לגנות אימהות (שם, עמ' 208-209). אולם הזהרתו לא יצרה שינוי במגמה. יותר משישים שנה אחרי אריקסון כותב פיליפס כי הורים "נתונים לביקורת חריפה הנובעת מקונצנזוס, המשותף באופן מפתיע להרבה פוליטיקאים ופסיכואנליטיקאים, [שטוענים] שכישלון של הורים למשמע את ילדיהם הוא מקור כל צערנו וצערם" (Phillips, 2013: 357).

 

נזקי ההתמקדות בייצוגי הורות שליליים

אם כן, כאמור, בתיאורי מקרה רבים מוצגים מעשים שליליים של הורים, מופנית תשומת לב רבה לתחושות חסך וטראומות, ותיאורי ההורים המופיעים בהם מוצגים כחלק מהנרטיב הביוגרפי של המטופל ומשולבים בסיפור המעשה הטיפולי. על במת הטיפול מלוהקים המטופלים, הוריהם והמטפלים כ"דמויות", ודרך הנרטיב מושגת תחושת דרמה (הרציג, 2015; Ferro, 2009): לעיתים, הנרטיב השלילי ביחס להורים אף מציב את המטופלים כגיבורים דרמתיים ואת ההורים בתפקיד אנטגוניסטי, ובמקרים קיצוניים – שאינם מעטים – ההורה האנטגוניסטי הוא גם ה"נבל" בסיפור.

אולם שייפר קורא לנו לשים לב לבעייתיות שנלווית לפרשנות דרמתית, ומציע להבחין בין אמת נרטיבית לאמת היסטורית – או בין הנרטיב הדרמתי שמוצג בתיאורים קליניים לעדות היסטורית (Schafer, 1997). לפיכך, הנרטיב הדרמתי בטיפול כמוהו כסרט עלילתי המבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות, אך אינו מחקר היסטורי מבוסס. בדומה, פרו מדגיש שהפעלת דמויות הוריות בתפקידים תיאטרליים מסייעת לפענוח המערך הרגשי של השדה ההתייחסותי בתוך חדר הטיפול בלבד (Ferro, 2009). כך למשל, במאמר של קוהוט שהוזכר קודם, בגלל אופי הכתיבה, בקלות יכולה להיווצר תחושה שהתיאורים ביחס לפוגענות של אימו הם בגדר אמת היסטורית (לזניק, 2004) – תחושה המגבירה את השפעת הנרטיב שנבחר, ומטשטשת את ההבחנה בין ייצוג לעדות.

גם לבנסון מציע שעל אף שההסמלה וביטוייה בטיפול עשויים לשקף אירועים ממשיים, ייתכן פער בין האירועים לייצוגם הסמלי – במיוחד כאשר המטופל מנסה להתמודד עם מציאות בלתי מובנת, לעיתים פוגענית (1981,Levenson). ואמנם, כאשר היבטים של תפקוד הורי מיטיב משוקעים בהורות רעה, ההפרדה ביניהם היא משימה מורכבת ומתמשכת עבור המטופל והמטפל. היא כרוכה לא רק בזיהוי של ייצוגים דרמתיים, כפי שמציע שייפר, אלא גם בניסיון לברר מה התרחש במציאות (Howell & Itzkowitz, 2016). במקרים רבים שבהם יש דיווח על פגיעה, מינית או פיזית, בטיפול נעשה ניסיון לשחזר עבר טראומתי, כולל שחזור של התנהגות ההורים כפי שהם נשקפים מבעד לטראומות המצביות והמתמשכות. פרנצי, שנחשב לאחד מאבות מודל הדיסוציאציה העכשווי, כתב בעניין זה ביומנו:

"הספק אם [זו] מציאות או פנטזיה, שנשארת או שיכולה לחזור (למרות שהכול מצביע על מציאות). [...] תיאוריית הפנטזיה = בריחה מההכרה (גם בקרב פסיכואנליטיקאים עם התנגדות). [המטופלים] מעדיפים לקבל את התודעה של עצמם (זיכרון) כבלתי מהימנה, מאשר להאמין שדברים כאלו, עם אנשים אלו אכן יכלו להתרחש. (הקרבה עצמית של האינטגרציה של התודעה שלי כדי להציל את ההורים!)" (Ferenczi, 2002 [1955]: 268; התרגום שלי – ר"י)

פרנצי נאבק בפיצול בתודעה של מטופליו שמנסים לשמר תמונה אידאלית של הוריהם. הוא מבקש לעדכן את הנראטיבים המופנמים של מטופליו, כך שיכללו גם תיאורי טראומה ממשית. אבל – כפי שמזהיר מודל (Modell, 1999) – השחזור של "אם היסטורית" בהקשר של שחזור והבניה מחדש של טראומה אינו חף מקושי, בדיוק מפני שטראומה משבשת כל כך את פעולת הייצוג. מודל מסביר כי הבניה של טראומה כבר הובילה לטעויות כמו "תסמונת ההיזכרות השקרית", ולמודלים של "אם פתולוגית" שכיום נתפסים כשגויים.4 מודל מוסיף שכל שחזור מושפע גם מהזדהות לא מודעת של מטפלים עם האימגו ההורי של המטופל, וכותב: "הזדהות אוהדת שכזו סביר שהיא מרכיב חשוב בתהליך הטיפולי [...אבל] אנו יוצרים אימגו מקביל של אם המטופל בתודעה שלנו, [ו]לו אנו מייחסים את [כל] הפסיכופתולוגיה של המטופל" (שם, עמ' 77).5


- פרסומת -

בעיה נוספת שצריך לתת עליה את הדעת היא הבלבול שאופף היזכרות באירועים טראומטיים המושפעים גם מהקשרים חברתיים, כפי שמתרחש במקרים רבים. המושג "רקע של אלביתיות" שהציעה גמפל, (Gumpel, 1999) נועד לציין אירועים שאינם יכולים להיות מתוארים במילים, ובמיוחד זיכרונות של אימה, שהתעוררו בעקבות אירועי אלימות חברתית קיצונית. היא מסבירה שכאשר נמסר תיאור אודות הורה, הוא כולל למעשה מסר גלוי או מובלע אודות הרקע החברתי האלים שבתוכו נטוע תפקודו כהורה. לפי גמפל, הרקע האלביתי מועבר מההורה, ומשדר מסרים פרדוקסאליים שמשבשים תחושת רציפות קיומית. הוא בולעני, חודרני ומכלה את היכולת ליצור סמלים.

את התפקוד ההורי, לפיכך, חשוב להבין בהקשר המציאות של מצבי דחק, שמייצרים מצבים בלתי אפשריים להורות (סולומון, 2019; ישי, ישי ואורן, 2019; שטרית-וטין 2019). תיאורים שליליים של התנהגות הורה עשויים לשקף את כניעת ההורה לאלימות חברתית וסביבתית שבתוכה הוא מגדל את ילדיו, ולכן עלולים לחלחל לתוך זהותו ולייצוגו בעיני ילדיו. במצבים רבים, כישלונו של ההורה יתבטא בחוסר יכולתו למנוע את פלישתה של טראומה לנפשם של ילדיו, וזו עדות לפונקציה הורית ששובשה באופן בלתי הפיך. אך יש הבדל עצום בין הורים המתעללים בילדיהם ממניעים פרוורטיים, תוך ניצול מצב חברתי או פוליטי על מנת לספק את צרכיהם הפתולוגיים, לבין הורות שקרסה כתוצאה מאירועי דחק.

דוגמה לאופן שבו ייצוג הורי שלילי נובע מהשתקפות רקע אלביתי של רוע אנושי, נוכח וממשי אפשר למצוא במקרה של מילנר, שתואר לעיל. תפקודה של מילנר כאם וכפסיכואנליטיקאית היו תחת עומס תמידי בשל אימי מלחמת העולם השנייה, כשלונדון נמצאת תחת הפצצות, ובשל סכנת החיים המתמדת של בעלה בשל מחלתו. בספרה, מילנר לא מנסה להצדיק את מחסומי ההורות שלה ככאלו שנובעים ממצב דחק, והיא שופטת את אימהותה מבלי לקחת בחשבון את הרקע האלביתי המאיים שליווה את השנים ההן, ושאולי חלחל לתוך הייצוגים שצייר וכתב בנה. לעומת זאת, ניתן אולי לפרש את ה"טעות" של ויניקוט (שכאמור לא התמקד כמטפל בהיבטים בעייתיים של הורותה לבנה) כנובעת דווקא מאמפתיה למצב הדחק בו מילנר הייתה נתונה אז.

אם כן, ההתמקדות המוגזמת בהיבטים השליליים של ההורות עלולה להפריע לגיבוש תמונה רחבה ומורכבת יותר ביחס להורים – שגם במקרה של הורים שנתפסים כ"רעים להפליא" עשויה לכלול גם היבטים חיוביים. אפשר להבין מדוע קשה למטפלים להבין את מורכבות מקורות הסבל של המטופל ולהבחין בין היבטים של ההורות אשר פוגעים בהתפתחות, לבין היבטים של ההורות שמאפשרים התפתחות. אך יחסי הורה-ילד כוללים תמיד מתח, ולכן התמקדות יתר בנרטיב שלילי, וזיהויו כאמת ההיסטורית היחידה מבלי להכיר בקיומם של נרטיבים מתחרים שטרם זכו לייצוג, תוביל למחסום בהבנה של גורמים להורות כושלת.

 

מקורות המצפון ההורי

ביחס לתיוגים של הורות כטובה או כמרושעת, פיליפס (2004) מזהיר אותנו מהשטחה שנובעת מהפיצול הדיכוטומי לטוב/רע, שמקורותיו, לטענתו, בתיאולוגיה הנוצרית. לטענתו, תפיסה כזאת, שמניחה כמובנת מאליה את קיומה של אימהות טובה, מאפיינת במידה רבה את התפיסה של ויניקוט (פיליפס, 2004). לאור הצעתו של פיליפס, במקום החלוקה להורות טובה או רעה מוטב להרחיב את חקר מקורות המצפון ההורי, ולקיים דיון מוסרי מעמיק. דיון כזה, לדעתי, הוא הכרחי לצורך כינונה של עמדה טיפולית בהורות, שהרי אנו נוטים לזהות כישלונות הוריים כביטוי לליקויים בשיפוט ובמצפון ההורי. דוגמה לדיון כזה אפשר למצוא בכתיבתן של פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות, העוסקות בהתפתחות היכולת לאִמָּהִיּוּת, תוך איתגור והרחבה של המודל האדיפלי של פרויד (Quinodoz, 1999; פלגי-הקר, 2005; שטרית-וטין, 2019).

בתחילת דרכו טען פרויד שהיענות המבוגר לחוסר הישע הילדי היא מקורם של כל המניעים המוסריים (שטרית-וטין, 2019).6 גם בהמשך פרויד הסביר את התפתחותו של המצפון האנושי על רקע הקשר עם ההורים, אך כידוע הוא הציע את תסביך אדיפוס, המתמקד בחוויית הבן מול האב וברגשי האשמה הלא-מודעים הנובעים מרצון הילד להיפטר מהאב על מנת להשיג בלעדיות על האם. על אף שהמודל של פרויד לא התמקד בתפקוד ההורים הקונקרטיים, אלא במציאות הפנימית של הילד, עולה ממנו אימגו הורי בעייתי, שבעטיו כל ההורים נשפטים כאילו הם נושאים בתוכם את אשמתם של לאיוס ויוקסטה, הוריו הרצחניים של אדיפוס.

הפסיכואנליטיקאית דניאל קינודוז טוענת שלמטפלים – בעקבות פרויד – יש נטייה להשתמש באופן חלקי במיתוס של אדיפוס: לפצל את האימגו ההורי, ולהדחיק לגמרי את האימגו של ה"הורה הטוב" (Quinodoz, 1999). קינודוז מציעה להרחיב את ההתבוננות על הקונפליקט האדיפלי כך שיכלול את כל המשתתפים במיתוס של אדיפוס – לא רק את לאיוס ויוקסטה, אלא גם שליטי קורינתוס מירופה ופוליביוס, הוריו המאמצים שהתמסרו לגידולו. ואמנם, לפי המיתוס, אדיפוס הוא בן מאומץ, ולכן סביר שבעולמו הפנימי תימצא השתקפות של הוריו מירופה ופוליביוס. ההיתקלות שלו בלאיוס ויוקסטה נובעת דווקא מכוחו המוסרי, ומרצונו להגן על הוריו המאמצים לאחר שקיבל נבואה שלפיה ירצח את אביו וישכב עם אמו (Bettelheim, 1983). קינודוז סבורה שהמיתוס "נתן" לאדיפוס שני זוגות הורים על מנת לבטא פנטזיה אוניברסלית לא-מודעת, לפצל את הדימויים ההוריים ואת הרגשות התואמים ביחס אליהם.


- פרסומת -

כאשר מרחיבים את התיאור האדיפלי של התפתחות המצפון כך שיכלול גם את משימת ההורות עצמה, ההורות מובנת כמעשה תיקון: בחירה בחיים ולא במוות. אך בעקבות קינודוז, אפשר להבין את המשימה ההורית בציר נוסף, פחות מוכר, המבין אותה כמבטאת התמסרות אימהית-הורית טרום-אדיפלית. נראה שמקורות המוסר של אדיפוס, כשניסה להגן על הוריו המאמצים, מתחילים מהזדהות לא מודעת עם פעולת האימוץ הראשונית של הרועה שמציל אותו. זהו ביטוי למסירות הורית, שבשיאה עשויה להוביל הורים אף למסור את ילדיהם לזרים על מנת להצילם, או על מנת לטפל בהם, כפי שקורה למשל כשהורים מביאים ילד לטיפול נפשי.

הפסיכואנליטיקאית שטרית-וטין (2019), שעוסקת בהתפתחות המצפון אצל הבת והאישה, מציעה שההתמסרות האנושית הראשונית היא של האם. כדי להגיע לאינטגרציה של שני מקורות המצפון ההורי היא מחברת את התובנה של פרויד המוקדם, שכאמור רואה את מקור התפתחות המוסר בהיענות ההורית לחוסר הישע הראשוני, עם התיאוריה של לפלאנש (2012 [1987]). לפלאנש מסכים שההורות היא היענות לחוסר הישע, אך מתאר אותה גם כפתיינית ומעוררת טראומות, משום שלהורים אין ברירה אלא להציף את תינוקם בתכנים פולשניים שנובעים מלא-מודע רווי במיניות ובהרסנות שלהם. אך שטרית-וטין מדגישה שלאם (ולכל מי שנוקט בעמדה אימהית) יש אפשרות "לתקן" את הטראומה הראשונית כאשר היא מקבלת על עצמה אחריות כלפי האחר, גם דרך אימהותה.

את העמדה המצפונית הזו שטרית-וטין מבססת גם על משנתו הפילוסופית של עמנואל לוינס. לוינס מתאר חובה מוסרית אנושית, לא-סימטרית, של הכרה באחרוּת והגנה עליה (ליכטנברג-אטינגר ולוינס, 1994). את הציווי הקטגורי של "לא תרצח", לוינס (2010) מתרגם לפעילות אתית מעשית של הגנה על הזכות לקבל הכרה כאחר, הכלולה באחריות לשמירת חיים. בהישענה על לוינס, שטרית-וטין מציעה כי המקור לאתיקה האימהית, שנוכחת אצל כולם, מצוי במפגש של האם עם חוסר-הישע התינוקי, אשר מעורר הלם, מזמן מפגש עם אחרוּת קשה לעיכול ומטיל אחריות מיידית על חייהם של חסרי הישע.

במובן הזה, הורות רעה היא קודם כל כישלון מצפוני מייסר של הורים. מובן שילדים משלמים מחיר כבד על כישלונות הוריהם, וסבלם יעורר בנו צורך וחובה להתגייס להכיר בו ובצורכי הקיום שלהם; אבל באותה המידה עלינו לזהות את אותו חוסר ישע בהוריהם. כאשר נעזרים בהרחבה כזו של תפיסת ההורות, ניתן להגדיר הורות חסומה כהורות חלקית, כזו שלא מצליחה לממש יסודות אתיים של התמסרות ואחריות, ולכן לרוב גם לא תציג מודל הורי התואם לחוק ולסדר החברתי התקין (אופיר, 2000). אולם כל הורות, גם כשהיא חסומה מאוד, כוללת מרכיבים חלקיים של מחויבות ואתיקה, ויכולה לעבור התמרות והתפתחות (Lieberman et al., 2014). נראה שילדים יודעים לזהות כוונה מרושעת מגיל צעיר מאוד, ולכן מסוגלים להיות סלחנים גם כלפי הורים כושלים למדי, שהורותם רעה, אבל אין בה זדון (Akhtar, 2002; Bloom, 2013).

 

דוגמאות ממקרים קליניים

דוגמה להתייחסות מורכבת יותר לייצוג שלילי של הורות בטיפול אפשר למצוא במקרה של בועז (שם בדוי): בועז טופל כשהיה נער, וחזר לטיפולי כשהוא כבר אב לשני בנים צעירים. בעבר, אביו התייחס לטיפול נפשי בספקנות והתקשה לאפשר לי לסייע לו. נראה היה שהטראומות שחווה והדחיק איימו לפרוץ, והאב העדיף להישאר ברקע. התהליך הטיפולי המתמשך אפשר לבועז ולי ללוות אותו בצומתי חיים משמעותיים, תוך שהוא בונה את זהותו הנובעת מיחסיו עם הוריו ונבדלת מהם. במוקד הקושי נותרה תמיד תחושת החסר בנוכחות אבהית. הייצוג השלילי של העדר אב אפשר לנו להבין את החרדות, את הבריחה לצפייה מתמכרת בספורט, להערצה של מצליחנים, ולצורך בלתי פוסק לחפש עידוד ותמיכה. במקביל, התפתחה בהדרגה בטיפול הכרה במאמצים המיוחדים שהאב עשה – לתפקד, לפרנס, לאהוב – למרות היותו בן מהגרים שגדל בפנימיות, בן לאם חד-הורית שלא הצליחה לתפקד בגלל בעיית התמכרות. בהעברה אליי, בועז ניסה לחפש תחליף אב, אבל עם הזמן הבין מתוך תסכול ואכזבה שלא אוכל לשמש לו הורה חליפי.

לידת בניו והמעבר להורות החריפו את הכאב של בועז. הוא חווה אכזבה מתפקודם של הוריו כסבים, ובמיוחד תפקודו של אביו: האב מרבה לשתוק, ומסייע רק באופן טכני. בועז חש החמצה, ועייף מלנסות להחיות את הקשר, אף שהוא חש אהבה כלפי אביו, ויודע עד כמה אביו אוהב אותו. בטיפול, כבוגר, אמר: "אני יודע על ההזנחה שאבי חווה, על היתמות, הבושה המבוכה על המוצא הנחות. כל הכאב הזה, ועדיין אני מרגיש אותו דבר. כל התקפי החרדה שלי, התחושה שהייתי צריך להתמודד לבד כי הוא לא מבין את המציאות שלי". ועם זאת הצליח להתחבר לחלקים אחרים ביחס לאביו ואמר: "אין לי אב אחר, והוא נותן את המקסימום שלו. זה מעט מדי, זה מחיר החיים הקשים שעבר, זאת הורות מצומצמת, קטנה. אין בה רוע, רק כאב גדול ואהבה נסתרת".


- פרסומת -

אחת התופעות שמלמדות על המורכבות העצומה של ייצוגים שליליים של הורים בנפש ילדיהם מגיעה מהניסיון הקליני, אשר מראה שגם ילדים של הורים רעים במיוחד, למשל נפגעי גילוי עריות במשפחה, תמיד נותרים עם המשאלה לראות בהוריהם הורים. כך למשל במקרה של איילת (שם בדוי), שהגיעה לטיפול בגיל מבוגר: איילת גדלה בישוב קטן, במשפחה שנתפסה כנורמטיבית. היא הייתה מקובלת חברתית, תלמידה טובה, ואיש לא זיהה שהיא קורבן למעשי אינוס מצד אביה בין הגילאים 5 עד 16. כילדה, ישיבה בשיעורים בכיתה הייתה כרוכה עבורה בכאב פיזי ובסבל נפשי, גם משום שהפשע לא זוהה. אימה שיתפה פעולה עם האב ועודדה באופן סמוי את הפגיעה. היא מתארת כיצד לאחר מעשה האב היה פורץ בבכי, דואג לה, ובמובן הרגשי "רואה אותה": מכין לה תה כשחלתה, מייבש לה מדים כשחזרה מהצבא. התחושה מול האם, לעומת זאת, הייתה שהיא אף פעם לא מרוצה, ומפעילה שליטה רודנית, למעט רגעים ספורים בהם החמיאה, שחלפו במהרו ואז תשומת הלב נעלמה.

בטיפול, איילת – המושקעת מאוד בילדיה ובנכדיה – שואבת את כוחותיה מתפקידה כסבתא. היא נעזרת בי כדי להמשיך עבודה מתמשכת של עיבוד הטראומה ולבנות את חייה כהיפוך של ילדותה, ולעשות תיקון: לוודא שההורות שלה מסורה ואתית. היא תוהה לגבי ההפרעה הנפשית של אימה ושואלת כיצד אפשר להסביר את התנהגותה החודרנית, החומדת את גופה עד כדי אונס, ואת העידוד שנתנה לאביה לספק את עצמו באמצעות בתו. היא שואלת "האם זאת אם?". דווקא לגבי אביה עולה בה רחמנות: "הוא בכל זאת בכה והתנצל. הוא גם היה חם וביטא דאגה. דווקא אימא הייתה ריקה מאימהות". בתוך נפשה, איילת אינה מוותרת ואיננה יכולה לוותר. היא אומרת: "אם לא אקרא להם הורים, לא אוכל להטיל עליהם את האחריות".

 

תפיסת ההורות כרעה והשפעתה על עבודה טיפולית עם הורים

הרתיעה המתעוררת לנוכח התנהגות הורית אשר נתפסת כ"רעה" יכולה להסביר את הקושי של מטפלים רבים בעבודה טיפולית עם הורים (1948 Bornstein, ; מנזנו, פלציו-אספסה וזילקה, 2005; פכלר ואחרים, 2020). טיפול בהורות, שהוגדר באופן מסורתי כ"הדרכת הורים", יכול לכלול ייעוץ, הנחיה, ריסון, פירושים דינמיים המיועדים לעורר מודעות בהורה ביחס להשלכות שלו על ילדיו, סיוע בהיחלצות ממחסומים להורות, וליווי תהליכי התפתחות וצמיחה של ההורות (Cohen, Cohler, & Weissman,1984; ישי ואורן, 2006; אורן, 2015, פכלר ואחרים, 2020).

האתגר בעבודה עם הורים מגיע לשיאו כשהתנהגות ההורה כלפי הילד מעוררת אצל המטפל רתיעה משתקת. ואמנם, במקרים קיצוניים, התנהגות הורית עשויה להגיע לכדי פשע כלפי הילד, המבוצע בנוחות ובחסות מסתרי הבית בו כלואים הילדים/קורבנות. זוהי הורות מתחזה, שמסווה התנהגות פרוורטית. זוהי ההורות שכולנו חרדים מפניה. אך חשוב לזכור שגם הורה מעורער ופוגעני במיוחד עשוי להגיע לטיפול ולבקש סיוע עבור ילדיו – ובאופן עקיף עבור עצמו.

מי שמטפל בהורות משובשת מאוד נזקק להגדרות ברורות ולאבני בוחן שמסייעות להבחין מתי בכל זאת מתקיימים מופעים של מסירות ואחריות, גם כשההורה מתנהל באופן נצלני ומסוכן. בהורים כה חסומים, המאמץ הטיפולי יכול להתמקד בזיהוי מסירות כלשהי לצד הרוע או הכישלון – שכן ביקורת ושיפוט יהיו חסרי ערך לטיפול. היחלצות מהנטייה להתמקד אך ורק בהיבט השלילי של ההורות, גם כשהיא חסומה ופוגענית, עשויה לאפשר הבנה טובה יותר של ההורות גם כשהיא "רעה להפליא" (Lieberman et al., 2014).

דוגמה מאלפת למורכבות של הורות אשר ניתן לכאורה לראותה כ"רעה" אפשר למצוא בייצוגי האימהות ביצירתה של דליה רביקוביץ, המבוססים על חוויותיה האישיות. רביקוביץ סבלה מדיכאון, התמודדה עם גירושין, ואיבדה את המשמורת על בנה בצו שופט. לאורך כל יצירתה הכתובה חוזר נרטיב של כישלון הורי. כך למשל, בשיר "ילד נער גבר" היא מסכמת את היותה אם שעלולה לגרום לבנה לטראומות בלתי הפיכות: "ומה יהיה בסופך ילד, / ומה יהיה בסופי? / שבע שנים ישבנו על פי הר געש / [...] רוץ, הימלט על חייך, ילד / [...] אימא וילד ילד ואימא / סיפור מן ההפטרה / ילד גדל והופך לגבר / בדרך קצרה." (רביקוביץ, 2010, עמ' 266).

יחד עם זאת, רביקוביץ נהגה לומר שהאימהות היא הדבר החשוב ביותר שקרה לה, הרבה יותר מהשירה, ומהפרסים שקיבלה – "מיטב החיים" שלה. באחד מהראיונות שנתנה, אמרה למשל: "אנשים שיקראו את השירים שלי הם לא קרובים לי. [...] ילד זה הדבר הכי ממשי שיצא מתוכי" (גולן, 2005). לאחר מותה נכתב עליה: "יחסו של עידו [בנה] אליה היה לה למבחנה העליון. [...] היא מנתה כל כישלון במבחן הזה. [...] היא חשה מובסת במאבק על הזכות להיות אימא שלמה" (למפרט, 2007).

כשנולד בנה רביקוביץ החלה כותבת שירה אודות אימהותה. כך למשל בשיר "רקמה מדויקת": "אני מסתכלת בקטן הזה / ורואה את פרח לב הזהב מונח על הכר / פיו פתוח. / עיניו משורטטות בעדינות. / ראשו מופקד בחלומות טובים. / כבר הפליג ממני והלאה. / גביניו הדקים מתוחים כציור. / אין רקמה מדויקת ממנו." (רביקוביץ, 2010, עמ' 172). ואחר כך בשיר "חמצן" (שם, עמ' 257): אני רוצה להיות סיד הקירות / משקוף חלון או מגרת גרביים / בחדר הסופג את תהליך / חילוף החומרים שלך / שמונה שעות בכל לילה". במסע המפרך של הורותה היא מתחילה ב"שימוש" בבנה להחלמתה ("פרח לב הזהב"), וכשהוצא מחזקתה היא מייצגת את רצונה להפוך (שוב) לאם-רחם, מקום מחזיק, מגדל, מאפשר נשימה.

בשיריה ובסיפוריה הקצרים רביקוביץ נתנה ביטוי לחוויה ההורית – לא רק כאם המתמודדת עם הורות בלתי אפשרית אלא גם כבת שהתייתמה בגיל 6 ומתבוננת בכישלונותיה של אימהּ. כך למשל, בשירה "הבגד" היא מבטאת את הנתק מאימה, כששתיהן פוחדות להיות אימהות הנוהגות בנקמנות כמו מדיאה המיתולוגית, רוצחת ילדיה (רביקוביץ, 2005): "זאת מדיאה, היא אמרה, הכול עשתה לה מדיאה [...] אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש, / מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת? / אין עליי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת" (רביקוביץ, 2010, עמ' 95). בניתוחה של בן-נפתלי 2000, עמ' 67), רביקוביץ אומרת לאם: "את כאילו הכי קרובה, אבל את לא מבינה כלום". אימא וילדה שאינן מזהות צמתים טראומטיים באופן משותף.

המורכבות שעולה מיצירתה של רביקוביץ לגבי חוויית ההורות הבלתי אפשרית מדגימה כיצד ייסורי המצפון עשויים להוביל הורים לבקש מאיתנו כאנשי טיפול שנסייע להם לשאת בעומס הבלתי נסבל של הורות רעה. אני מבקש להציע שטיפול בהורות הוא אפשרי גם במצבים כאלה, באמצעות זיהוי נתיבים אל היסודות היצירתיים, האתיים והמצפוניים של ההורות, הגלומים במשאלה להורות המבטאת התכוונות וציפייה (ישי ואורן, 2006). עמדה טיפולית שמרחיבה את יכולתנו לזהות "הורות אחרת", מעבר למחסומי ההורות, עשויה לאפשר לנו להתגבר על נטייה לפסול הורים, גם כשילדיהם נתפסים על-ידינו כקורבנות אומללים של טעויותיהם. גם במושג "רקע של אלביתיות" של גמפל, שתואר לעיל, אפשר לעשות שימוש מועיל בעבודה טיפולית עם הורים על מנת לזהות את האיום שחוו ההורים (למשל – מלחמה, חולי, עוני), ולהכיר בהשפעתו על מצבי הורות בלתי אפשריים.

 

דיון וסיכום

לספרות המקצועית ולתיאוריה יש תפקיד בעיצוב עמדת מטפלים כלפי הורים (מילנר, 2006 [1952]; סימינגטון וסימינגטון, 2000; Fonagy, 2003). במאמר הראיתי כיצד ציפיותינו מהורים מושפעות ממודלים שמנחים את ההתערבויות שלנו כמטפלים, וטענתי שאנו נוטים לזהות כישלונות הוריים כביטוי לליקויים בשיפוט ובמצפון ההורי. הזדהות עם סבלם של ילדים, או של מטופלים המשחזרים את חוויותיהם כילדים, עלולה לעורר בנו האשמה גורפת כלפי הורים, ללא הבחנה ביחס למקורות הרוע ההורי. כתוצאה מכך, מטפלים עלולים לעודד מטופלים לְקַבֵּעַ דמות הורית שלילית וחד-ממדית.

גם כאשר המטופלים גודלו על-ידי הורים שהורותם חסומה במידה נרחבת, שפגעה בהם באופן ניכר, הנטייה השיפוטית של המטפל להתמקד במחסומי ההורות אינה תורמת לטיפול. הכלת מורכבותה של דמות ההורה חשובה דווקא במקרים כאלה, שכן בתודעה הילדית ההורה הרע-מאוד עשוי להיות מופנם גם כהורה טוב, אם לצד הניצול או הפגיעה ביטא לעיתים אכפתיות. כך, גם אם הסובלת מדיכאון ותפקודה מוגבל עשויה למשל להשאיר זיכרון של מגע נעים, או של ריח עוגיות שאפתה באהבה (Lieberman et al., 2014). כפי שהראיתי, המורכבות הזו חומקת ממרבית תיאורי המקרה בספרות הפסיכואנליטית. אמנם, בירור הממד השלילי שבהורות, כשליהם ופגיעתם של הורים, הוא הכרחי משום שהוא מאפשר לחקור את מקורות המצוקה של המטופלים. אולם זהו שלב הכרחי אך לא מספיק במסע טיפולי מפרך, אשר עשוי להוביל גם להבנה טובה יותר של מורכבות היחסים, ולגילוי של אפשרויות חדשות ואחרות של מפגש עם הורותם של הורי המטופל.

תוצאה נוספת של הנטייה של מטפלים להתמקד במחסומי ההורות היא רתיעה של מטפלים מטיפול בהורים. במאמר ביקשתי להראות כי גם "הורות רעה" יכולה להיות משולבת בהורות מסורה. במפגש הטיפולי עם הורים עלינו לשים לב לכך שאנו נוטים לצפות מהם שיתגברו על חסכים, יהיו מודעים לקונפליקטים האינפנטיליים שלהם, לשיבושי תקשורת שהוטבעו בהם מילדות – כל זאת לעיתים לפני שעברו טיפול בעצמם. כשאחריות הורית לא נוצרת באופן טבעי, מתעוררות פליאה וביקורת, ועל כן צפויה להתעורר בהכרח גם העברה נגדית שלילית כלפי הורים.

במאמר זה ביקשתי להציע כי שינוי בגישה יוכל לאפשר לנו לטפל בהורים שמעוניינים בכך, לסייע להם להצמיח בתוכם שיתוף זוגי, סמכות, אחריות, הכלה, החזקה, נשיאה, עמידה בהתקפות ובכישלונות, וכד'. כשאנו מטפלים בהורות, גם כשהיא רעה להפליא, על מנת לבסס עמדה אמפתית כלפי ההורים עלינו לזהות את נוכחותם של ייסורי מצפון הורי. זיהוי יסוריי המצפון ההוריים חשובה שכן משם נפתח השער לתהליך התיקון וההסרה של מחסומי ההורות. לאור המודלים שהוצגו במאמר, שהרחיבו והציעו חלופה למודל הפרוידיאני החלקי, נוכל להניח שמקורם של ייסורי מצפון כאלה נעוץ באתיקה של הכרה בחוסר הישע של ילדיהם, בשל הורותם הרעה. למעשה, גם הורים שהורותם חסומה במידה פחותה מזו מגיעים במקרים רבים לטיפול כאשר הם מופעלים על-ידי הנטייה הרווחת להדגיש ביטויים שליליים של הורותם. מי שנחשף להורים בטיפול מכיר היטב את הדיווח העצמי המייסר של אימהות אודות אימהותן ואת תחושות ההחמצה של אבות עקב היעדרותם. אל מול הביקורת והשיפוט הפנימיים הללו, הנובעים ממצפון ומייסורי מצפון, בטיפול בהורות חשוב להכיר בהזדקקות העצומה של ההורים עצמם ובמחסומים להורותם. בדומה, בטיפול במבוגרים, המבררים לעצמם את יחסיהם עם הוריהם, חשוב להכיר בכך כי גם ההורים – כדמויות מופנמות – ממתינים לריפוי.

 

הערות

  1. תיאורי המקרה הם של מבוגרים, נוער וילדים. רובם מתארים טיפול פרטני, ומקצתם מתארים טיפול דיאדי, משפחתי וקבוצתי. רק במקצתם התקיימה התערבות ישירה מול הורים. הבדיקה לא הצביעה על הבדל משמעותי בין הממצאים כתלות בגישה הננקטת (קליין, ויניקוט, קוהוט, CBT, וכו'), ואף לא לסטינג או לגיל המטופל.
  2. מילנר מתארת כיצד ויניקוט, שאהב אותה מאוד כקולגה וכשותפה לכתיבתו, שכנע אותה לעבור אצלו אנליזה והציע בנדיבות לטפל בה בביתה, בקליניקה בה היא עצמה טיפלה בסוזאן – צעירה סכיזופרנית שאומצה על-ידי אליס ודונלד ויניקוט (1969,Milner). היא משחזרת בכאב את החלטתם המשותפת לקטוע את הטיפול כשויניקוט התגרש והמצב של סוזאן נעשה בלתי נסבל (2014, Letley). בדיעבד, היא מבינה זאת כטעות של ויניקוט.
  3. "[...] פעם, בעודני שוכב בחיקה / כמו עכשיו על עץ מת / למדתי לגרום לה לחייך / לבלום את דמעותיה / לשחרר את רגשות האשם שלה / לרפא את המוות הפנימי שבה / להחיות אותה, אלה היו חיי. [...]" (פיליפס, 1999, עמ' 40)
  4. דוגמאות למודלים בעייתיים של אם פתולוגית כוללות את התיאורים המצערים מספרות מקצועית בעבר של "אימהות סכיזופרנוגניות", ושל "אימהות מקרר" הגורמות לאוטיזם (סולומון, 2019).
  5. "האימגו ההורי" הוא מודל לא-מודע, שכולל את כל המטען הגופני והרגשי הנובע מיחסי הילד עם הוריו. הביטוי המילולי הנגיש שלו הוא הייצוג המודע של האם והאב בנפגש הילד (Isaacs,1948).
  6. למרות השינוי בעמדתו המוצהרת של פרויד, יש סיבות לחשוב שלמעשה לא זנח את התפיסה המוקדמת שלו ביחס להורות, שכן היא מאפיינת את עמדתו כאדם, ובוודאי את עמדתו כאב. כך למשל, כאשר בוחנים את ההתכתבות המתמשכת של פרויד עם ילדיו וחתניו, עולה תמונה של אב מסור שמתאבל בכאב על בתו האהובה סופי, חרד לבניו המשרתים כקצינים במלחמת העולם הראשונה, ותומך בהם כלכלית לאורך כל חייו (Schröter, 2011). גם כאשר פרויד – מתוך הזדהות מוחלטת עם אדיפוס – מכנה את בתו אנה "האנטיגונה שלי" (פיליפס, 2004, עמ' 146) ניתן ללמוד מכך שהיה מודע היטב גם להיבטים האבהיים של אדיפוס שכוללים חמלה, אחריות ומסירות. באמצעות כינוי זה הוא מציג נרטיב של עצמו כאדיפוס-אבא שנאלץ לגלות ממולדתו פצוע וחבול (גם אם במקרה של פרויד הפגיעה היא בפיו ולא בעיניו), מלווה בביתו/"אחותו" – בהתאם למחזה "אדיפוס בקולונוס" של סופוקלס.

 

מקורות

אופיר, ע' (2000). לשון לרע. עם-עובד.

אורן ד' (2015). הורות במחשבה שנייה: להיות הורה-רגשות, מחשבות ומעשים. פרדס.

אריקסון, א' (1961 [1950]). ילדות וחברה: פסיכולוגיה של האדם בתמורות הזמן. ספרית הפועלים.

בולאס, כ' (1987). צילו של האובייקט: פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב. זמורה ביתן.

בן-נפתלי, מ' (2000). קריעה: על יחסי אם-בת בשירה של דליה רביקוביץ 'הבגד'. רסלינג: במה חלופית לטקסטים עבריים - ספרות-תרבות 7, עמ' 65־79.

גולן, א' (2005). ריאיון עם דליה רביקוביץ, בתוכנית "בקריאה ראשונה", הטלוויזיה החינוכית. https://www.youtube.com...=9tu5VEuA5pY

הרציג, ח' (עורכת) (2015). המדיום באמנויות – סוגיות אסתטיות ותרבותיות. האוניברסיטה הפתוחה.

ויניקוט, ד"ו (2009 [1947]). שנאה בהעברה נגדית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 65-75). עם עובד.

ישי, ר' ואורן, ד' (2006). הורות חסומה – והורות ממומשת: על הורות כמעשה יצירה ועל תרומתה של הדרכה דינמית באוריינטציה פסיכואנליטית להורים. שיחות, כ' (3), עמ' 251-264.

ישי, ר' (2015). מי יקרא את ספר הפנים: פערי מדיום בין הורים לילדים, השלכות תיאורטיות וקליניות. שיחות, כ"ט (3), עמ' 283-289.

ישי, ר', ישי, ג' ואורן, ד' (2019). הורות בלתי אפשרית: טיפול בהורות חסומה כתוצאה מתגובת דחק לאירועי חיים שליליים. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3775

לוינס, ע' (2010). כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות. מגנס.

לזניק, א' (2004). בחיפוש אחר העצמי החמקמק: ניתוח בכלים ספרותיים של "שתי אנליזות של מר Z. " של קוהוט. שיחות, י"ט (1), עמ' 44-51.

ליכטנברג-אטינגר ב' לוינס, ע. (1994). הזמן הוא נשימת הרוח: מתוך שיחות עם ברכה ליכטינברג-אטינגר. עיון, כרך מ"ג, עמ' 444-441.

למפרט, ע' (2007). חברתי שהחליטה לטבוע. הארץ, 16.10.2007. https://www.haaretz.co....fc7be50e0000

לפלאנש, ז' (2012 [1987]). יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.

מילנר, מ' (2006 [1952]). תפקיד האשליה ביצירת סמלים. מתוך טירופו הכבוש של האדם השפוי: ארבעים וארבע שנים של מחקר פסיכואנליטי. תולעת ספרים.

מנזנו, ג' , פלצ'יו אספסה, פ' וזילקה נ' (2005). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות: הקליניקה של ההתייעצות הטיפולית. תולעת ספרים.

סולומון, א' (2019). רחוק מהעץ: הורים ילדים והחיפוש אחר זהות. מטר.

סימינגטון, ג' וסימינגטון נ' (2000). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תולעת ספרים.

פיליפס, א' (1999). ויניקוט. דביר.

פיליפס, א' (2004). לפלרטט עם החיים. כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

פכלר, ע', אלפר, ב' , חילו־דביאת, ר' , סברדליק, א' , קליין, א' , שטיין, ע' , שילוח, א' , ושני־סרוקה, ע' (2020). פגוש את ההורים: התבוננות אמיצה ברגשות המתעוררים בעבודה טיפולית עם הורים. שיחות ל"ד (2), עמ' 96-111.

פלגי-הקר ע' (2005). מאי-מהות לאימהות: חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט. עם-עובד.

פרויד, ז' (2003 [1909]). הנס הקטן, אנליזה של פוביה בילד בן חמש. ספרים.

פרויד, ז', וברויאר, י' (2004 [1893-1895]). מחקרים בהיסטריה. ספרים.

פרויד, ז' (2007 [1914]). הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה. רסלינג.

רביקוביץ ד' (2010). כל השירים. הקיבוץ המאוחד.

שגב, ע' (2017). שבר בתחתית השוקת: כשל בדרכו של המטפל והשפעתו על תהליך הרגרסיה בטיפול. שיחות ל"א (3), עמ' 239-247.

שטרית-וטין, ו' (2019). הפיתוי האתי של המצב האנליטי: על המקורות הנשיים-אימהיים של האחריות כלפי האחר. מאגנס.

שלו, ש' (2008). חלום והחלמה: הלא-מודע ותפקידו בתהליכי ריפוי וצמיחה. הקיבוץ המאוחד.

Akhtar, S. (2002). Forgiveness: Origins, dynamics, psychopathology, and technical relevance. The Psychoanalytic Quarterly 71(2): 175-212.

Bettelheim, B. (1983). Freud and Man's Soul. Chatto and Windus.

Bloom, p. (2013). Just Babies: The Origins of Good and Evil. Crown Publishing Group NY.

Bornstein, B. (1948). Emotional barriers in the understanding and treatment of children. American Journal of Orthopsychiatry. 18: 691-697.

Cohen, R. Cohler, B., & Weissman, S. (1984). Parenthood: A Psychodynamic Perspective. The Guilford Press.

Ettinger-Lichtenberg, B. (2010). (M)Other Re-spect. Maternal Subjectivity, the Ready-made mother-monster and the Ethics of Respecting. Mamsie – Studies in the Maternal, 2(1): 1-24. https://www. mamsie. bbk. ac. uk/issue/380/info/

Ferenczi, S. (2002 [1955]). Final Contributions to the Problems and Methods of Psychoanalysis. Karnac Books.

Ferro, A. (2009). Transformations in dreaming and characters in the psychoanalytic field. International Journal of Psychoanalysis, 90: 209–230,

Fonagy, P. (2003). Some Complexities in the Relationship of Psychoanalytic Theory to Technique. Psychoanalytic Quaterly 72 (1): 13-47.

Gumpel, Y. (1999). Between the Background of Safety and the Background of the Uncanny in the Context of Social Violence. In: Fonagy, P., Cooper, A., M., Wallerstein R., S., (eds.), Psychoanalysis on the Move: The Work of Joseph Sandler. Routledge.

Howell, E.F., & Itzkowitz S. (2016). The Dissociative Mind in Psychoanalysis: Understanding and Working with Trauma. Routledge.

Hopkins, L.B. (2004). Red Shoes, Untapped Madness, and Winnicott on the Cross: An Interview with Marion Milner. Annual of Psychoanalysis 32: 233-243.

Isaacs, S. (1948). The Nature and Function of Phantasy. International Journal of Psycho-Analysis, 29: 73-97.

Letley E. (2014). Marion Milner – The Life. Routledge.

Levenson, E. A. (1981). Facts or Fantasies: On the Nature of Psychoanalytic Data. Contemporary Psychoanalysis, 17: 486-500.

Lieberman, A.F., Padrón, E., Van Horn, P., & Harris, W.W. (2014). Angels in the nursery: The intergenerational transmission of benevolent parental influences. Attachment: New Direction in Relational Psychoanal. Psychother., (8)(2):120-138.

Milner, M. (1969). The Hands of the Living God: An Account of a Psycho-analytic Treatment. London: Virago. 1988.

Milner, M. (2012). Bothered by Alligators. Routledge.

Modell, A. H. (1999). The Dead Mother Syndrome and the Reconstruction of Trauma. In: Kohon, G. (ed.). The Dead Mother, the work of Andre Green. Routledge.

Phillips, A. (1994). Playing Mothers: Between Pedagogy and Transference. In: On Kissing, Tickling, and Being Bored (pp. 101-108). Harvard University Press.

Phillips, A. (1999). Taking Aims: Andre Green and the pragmatics of passion. In: Kohon, G., (eds.). The Dead Mother, the work of Andre Green. Routledge.

Phillips, A. (2013). Punishing Parents. in: One Way or Another, New and selected essays (pp. 351-371). Penguin Books.

Schafer, R. (1997). Tradition and Change in Psychoanalysis. Routledge.

Winnicott, D. W., & Rodman, F. R., (1999). The Spontaneous Gesture: selected letters of D. W. Winnicott. Karnac Books.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: הדרכה וייעוץ להורים, פסיכואנליזה, אמהות, הורות, דונלד ויניקוט
רני יקיר
רני יקיר
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
ד"ר דותן שפירא
ד"ר דותן שפירא
פסיכולוג
נגב, אונליין (טיפול מרחוק)
ליבנה כץ
ליבנה כץ
פסיכולוגית
מורשה לעסוק בהיפנוזה
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
כרמית קולץ- נהיר
כרמית קולץ- נהיר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
רשא מוסא-קעואר
רשא מוסא-קעואר
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
סבינה קאופמן
סבינה קאופמן
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, חולון והסביבה, רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור בכרליאור בכר16/2/2023

.. לפעמים צריך לקרוא משהו כזה, על מנת שתחושה מעורפלת, שהיתה שם תמיד אבל בלי הרבה מושג מה לעשות איתה, תהפוך לתמונה ברורה. זה מה שקרה לי כאן. תודה, ודווקא כהורה.