סגנונות הורות
ארבעת סגנונות ההורות המקובלים כיום, כפי שהגדירה דיאן באומרינד (Baumrind, 1978):
- סגנון הורות סמכותי (authoritative)
- סגנון הורות שתלטני (authoritarian)
- סגנון הורות מתירני (permissive)
- סגנון הורות דוחה ומזניח (rejecting-neglecting)
לכל אחד מארבעת הסגנונות הללו ישנם שני ממדים להגדרת סגנון המשמעת ההורית: תגובתיות הורית (Parental responsiveness) ודורשנות הורית (Parental demandingness). דורשנות הורית מוגדרת כמכלול הדרישות שהורים מציבים לילדיהם כדי שישתלבו במבנה המשפחתי. הורים בעלי שליטה הורית גבוהה יציבו סטנדרטים גבוהים ויצפו כי ילדיהם יענו להם. תגובתיות הורית היא המידה שבה ההורים מעודדים באופן מכוון ייחודיות, ויסות עצמי והדגשת ה"אני" של הילד, ופתוחים לדון עם ילדיהם על צרכיהם ובקשותיהם. הורים תגובתיים מתוארים לעיתים קרובות גם כחמים ותומכים.
בסגנון הורות שתלטני-אוֹטוֹרִיטָרִי ההורים מציבים רמה גבוהה של דרישות וסטנדרטים לילדיהם, בעוד התגובתיות ההורית שלהם חלשה יחסית (פחות דיון והתחשבות בצרכי הילדים). הורים אלו נוטים להיות דעתנים, מכוונים ונוקשים עם ילדיהם, מציבים להם גבולות ברורים, מעדיפים ענישה במקרה של אי ציות ומשדרים רמה נמוכה של חום וקבלה.
סגנון הורות מתירני (permissive) מאופיין בדורשנות נמוכה ובתגובתיות גבוהה. הורים אלו נוטים לדרוש פחות מילדיהם לעומת הורים אחרים, ומרשים להם לווסת בעצמם את פעילותיהם, תוך כדי הימנעות מהצבת גבולות הוריים. כלומר, ישנה היענות רחבה לבקשות הילדים.
סגנון הורות דוחה ומזניח (rejecting-neglecting) הוא סגנון הורות שבו התגובתיות ההורית נמוכה וגם הדורשנות ההורית נמוכה, מה שמוביל הן להיעדר יחס חם לילד והן להצבת גבולות וסמכות.
וסגנון הורות סמכותי (authoritative) הוא סגנון שבו יש איזון בין הדורשנות לתגובתיות. הורים אלו מאופיינים במתן הנחיות ברורות לילדיהם, בהצבת דרישות מובנות ובפיקוח על התנהגות הילדים. יחד עם זאת, המשמעת מתווכת על ידי חום, הנמקה, גמישות ומוכנות למשא ומתן מילולי לשם התאמת הדרישה לצרכים, לייחודיות ולשונות של כל ילד במשפחה.
מתוך: דינלטון, ח. (2017). מה קרה לגלימת ההורות?. פסיכולוגיה עברית.
מודלים חדשים של הורות
ההתבוננות הפסיכולוגית על היחיד וההתפתחות האנושית נסמכה על תפיסות מוקדמות של יחסים במשפחה ומבנה המשפחה. על סמך אלו, גובשו אמונות וגם הנחיות להורות, אבני יסוד של העבודה הפסיכולוגית עם ילדים והורים לאורך השנים. אך האם אלו עדיין תואמים לשינויים המפליגים שעוברת המשפחה בשנים האחרונות, האם יש להם משמעות לאור המבנים המשפחתיים האלטרנטיביים, שהופכים מקובלים יותר?
השינויים במשפחה שואבים ממגמות חברתיות רחבות יותר של התבססות על האינדיבידואל, ושאיפתו לרווחה ולאושר. החברה הפוסט מודרנית יוצרת עמימות בגבולות בכל הרמות, כולל עמימות בגבולות המשפחה (פוגל-ביז'אווי, 1999). יש התרופפות בקרה מצד החברה על המתרחש בתא המשפחתי ויתר הדגשה של תפקידי ההורים ואחריותם לילד. התפתחויות טכנולוגיות שונות אפשרו הפרטת תהליכי ייצור שפעם בוצעו בבית – בישול, כביסה, ניקיון - אך גם טכנולוגיות פיריון שונות, שהרחיבו את האפשרויות להורות.
מתוך: גודקאר, א. (2009). 'משפחות חדשות' בפרספקטיבה פסיכולוגית - חלק א'. פסיכולוגיה עברית.
הורות לילדים בגיל ההתבגרות
חשוב לזכור שאין שום סיבה להניח או לצפות, שהתפתחות של ילד תהיה קלה או חלקה, על אחת כמה וכמה בגיל ההתבגרות. להורים רבים יש פנטזיה שאם רק ייתנו לילד חום, אהבה, תמיכה והגנה, הכול ילך כשורה. מפנטזיה זו משתמע שאם יש בעיה, סימן שמשהו בתפקוד ההורי לקוי. למעשה, חיים של ילד בריא כוללים פחדים, רגשות סותרים, מצבים קשים להכלה, רגרסיות, התמודדות עם דחפים ועוד. לעתים רחוקות התפתחות של ילדים עוברת על מי מנוחות, וגם כשזה קורה, גיל ההתבגרות מציב אתגרים חדשים.
בספרות הפסיכואנליטית מתואר גיל ההתבגרות כעומד בסימן של "הפרעה בצמיחה השקטה". שינויים דרמתיים מתרחשים ודורשים הסתגלות מחודשת: הגוף צומח ומתחילה ההתבגרות המינית, יכולות שכליות חדשות מתפתחות, יש תנודות בהערכה העצמית ובלבול רב בדרך לגיבוש זהות עצמית וזהות מינית ועמידה מול הדרישה להיות עצמאיים יותר. כך, גם כשהושג שיווי משקל פנימי בתקופה שקדמה לגיל ההתבגרות, שיווי משקל זה מתערער. ואם היו בעיות קשות בילדות, הערעור של גיל ההתבגרות עלול להיות קשה שבעתיים.
מתוך: שראל, ד. (2013). על הצורך ועל הקושי להיות "נוכחות הורית מיטיבה דיה" לנוכח הידרדרות בגיל ההתבגרות. פסיכולוגיה עברית.
טיפול בהורות
לעתים עולה הצורך של הורים, בעקבות קושי שלהם, של ילדם או שילוב של השניים, לעבור טיפול פסיכולוגי שקשור בהורות שלהם. לרוב, טיפול זה יעשה בנוסף לטיפול בילד, במה שמכונה ״הדרכת הורים״ או ״טיפול בהורות״. ישנן גם גישות נוספות לטיפול בהורות, כמו טיפול דיאדי שפירושו טיפול בזוג, בשניים; הטיפול הדיאדי מדגיש את חשיבות הקשר הזוגי של הורה וילד, ואת היחסים ביניהם ככאלה שמשפיעים על היבטים רבים ומשמעותיים בחייו של הילד. טיפול דיאדי מיועד לפעוטות וילדים צעירים, אשר במסגרתו מתקיימים מפגשים משותפים של ילד, הורה ואיש מקצוע. טיפול משפחתי, שנקרא לעתים גם טיפול משפחתי-מערכתי, הוא סוג טיפול שנועד למשפחות, בשל קונפליקטים, קשיים או מצבי משבר שנובעים ממערכת הקשרים ויחסי הגומלין בתוך המשפחה. בנוסף, ישנם טיפולים שלא מערבים את הילד באופן פעיל, אלא מתמקדים בטיפול בהורה, כמו למשל טיפול דינמי בהורים (PPT), אשר פונה להורה ודן בהוויה ובזהות ההוריות שלה או שלו.
