לשוט על פני מים סוערים - בין מלחמה למחלה
מפגש של אימהות וילדיהן החולים בסטודיו בטוח בסלון הבית המשותף
אילנה ויסמן צרף, לאה שץ
סטודיו בטוח שניידר פעל פעם בשבוע למשך 5 חודשים עבור אימהות וילדיהן החולים שנמלטו מאוקראינה לבית החולים שניידר להמשך טיפולים של הילדים.
"אני גר מול המיםבין שדות ובין חולמעלי השמייםוממול ים כחוללפעמים אתה חי פהלפעמים אתה מתלפעמים הדמיון פהכבר נראה כמו אמתיש לילות של ירחבמזרח הזהיש ימים שצורחהכאב בחזה"(אני גר מול המים- יוסי בנאי)
מים טריטוריאליים - אפשר להיכנס?
המלחמה באוקראינה פרצה שלושה חודשים לפני שהתחלנו לפגוש את הקבוצה. אימהות וילדים חולים מאוד שנאלצו לעזוב את בית החולים בקייב המופגזת כדי להמשיך לקבל טיפולים. הייתה להם הזדמנות לצאת לבית חולים בארץ אחרת. הם לקחו סיכונים רבים, הנובעים מהמצב במדינה ובעיקר ממצבם הבריאותי של הילדים ויצאו למסע לא ידוע, מסע להצלת הילדים מעבר לים במדינה זרה.
לקראת המפגש אנחנו מתרגשות ומתלבטות בשאלות: איך נסתדר עם השפה? האם נדבר ברוסית, שפת האם שלנו, שהפכה עבורנו לשפה השנייה אחרי שנים רבות בארץ? האם הן יסכימו לדבר איתנו ברוסית שהפכה עבורם לשפת האויב? איך מטפלים בתוך בית? איך נעבוד ביחד בשילוב של אומנות ומוסיקה? האם נעבוד ביחד או בנפרד עם האימהות והילדים?
במעגל ההיכרות הראשון אנחנו פוגשות אימהות מרשימות וחזקות, הנחושות לעשות הכל, כדי להציל את ילדיהן. גורל משותף ומר הפגיש ביניהן. המלחמה ובעקבותיה הפליטות חיברו אותן פיזית ורגשית בתוך מגורים משותפים. מרבית האימהות תומכות ומסייעות אחת לשנייה בהתמודדות עם מחלות ילדיהן.
החששות שלנו, המנחות, באים לידי ביטוי גם בשאלות לגבי אפשרות של מתן אמון בנו, מה תהיה מידת החשיפה שלהן והחשש מהמשמעות של מה שנגלה. כמו כן, אנחנו יודעות שהתרבות הסובייטית איננה מורגלת לטיפול רגשי ולעיתים מתעוררת התנגדות לרעיון הנובעת מתפיסה תרבותית שונה של טיפול, הבעת רגשות ושיתוף. בנוסף, קיימת תפיסה נוקשה לגבי ההרשאה לביטוי אמנותי לא מיומן.
בהדרגה, ככל שההיכרות מעמיקה, האימהות מרשות לעצמן לחשוף גם את הכאב והחרדות הכרוכים בהתמודדותן. המציאות האכזרית הנלווית לחוויה של היותן אימהות לילדים חולים במדינה לא מוכרת והדאגה לבני משפחה שנותרו באזור מלחמה מקשות עליהן. השפה כבר לא מהווה מחסום בקשר שלנו אלא את הגשר המחבר בינינו.
שירת צבעי הים
אנחנו מגיעות לסטודיו ומביאות שפה נוספת שהיא שפת האומנויות: לאה מטפלת באמנות ואילנה מטפלת במוסיקה. מוסיקה ואומנות חזותית שלובות זו בזו ומשפיעות אחת על השנייה. גירוי חושי המתקבל ממדיה אחת משפיע על חוויה חושית במדיה אחרת. במחקר של גרוק וויגראם (2007) התגלה כי האזנה למוסיקה מעוררת דימויים ויזואליים וזיכרונות שבאים לידי ביטוי באמצעות יצירה באומנות חזותית ומילולית. סטיינהארדט (2021) מציין כי המעגל המוסיקלי המשותף משמש גשר לנורמליות ומספק לאימהות ולילדים הזדמנות מיוחדת להתחבר למשאבים הפנימיים האישיים שלהן.
כולם בסירה אחת
אחת לשבוע במשך חמישה חודשים אנחנו מגיעות לבית אפור דו קומתי ברחוב קטן. בכל קומה סלון קטן ובו מטבח זעיר, שולחן וכסאות, ספה עם שולחן קפה וטלוויזיה. מסדרון צר מוביל לחדרים קטנים – חדר לכל משפחה, מקלחת ושירותים משותפים. הבית מוקף חצר צרה, אליה ניתן לצאת גם מהסלון ובקומה השנייה מרפסת קטנה עם דגל אוקראינה. הבית מאכלס כ-6 משפחות: ילדים חולים, אימהותיהם ואחיהם, שעבורם מקום זה הפך לחוף מבטחים בארץ זרה.
כל כניסה שלנו לבית מלווה בחששות ודאגה הנובעים מהמחשבה "האם כולם בסדר או שהמצב הבריאותי של מישהו החמיר?". הבית שקט ואפלולי, חנוק, כל החלונות סגורים. אנחנו מרגישות שצריך להכניס אור ואוויר – פותחות את החלונות ואת הדלת לחצר הקטנה. בתוך ספת הסלון שמורים החומרים שהבאנו וצריך להזיז את הכריות והחפצים היום יומיים כדי לפתוח את הספה ולהוציא את החומרים. על אחד הארונות במסדרון עוד ארגז עם חומרים ותיקיית העבודות. על השולחן יש עקבות של אוכל ומשחקים שבהם שיחקו. אנחנו מפנות את השולחן, מסדרות עליו את חומרי האמנות וכך הוא הופך ללב הסטודיו שסביבו מתאספים. העבודות שמורות בתיקיית קרטון גדולה. זה ההסכם הטיפולי שעשינו בתחילת התהליך: העבודות תישמרנה בתיקייה עד סוף פעילות הקבוצה. לעיתים העבודות רטובות, לכן הן מונחות להתייבש בחוץ ומוכנסות לתיקייה רק בביקורנו הבא כעבור שבוע. הן ממשיכות להחזיק את הרצף בנוכחותן במרכז. גם החומרים נודדים עם הזמן מהארון לשולחן הסלון והופכים לחלק חשוב וזמין גם בהעדרנו. גרוס-שטרית (2012) טוענת כי הארגון הייחודי של חדר הטיפול באומנות המחייב תנועה, שימוש בחפצים וחומרים, מדמה ומשחזר את החיים.
כמו סירת אומנות המושטת בידי שתי מטפלות ועוגנת בחוף, כך נכנס הסטודיו שלנו לסלון הבית בו חיים האימהות והילדים, ומביא איתו כלי נגינה וחומרי אומנות, המזמנים מרחב וזמן להתחברות למשאבים פנימיים וכוחות, לצורך עיבוד חוויות קשות וטיפוח תקוות וחלומות.
סיפור הים הצפוני והחיים שקפאו
המפגש נפתח בהעברת תוף ים של אילנה בין חברי הקבוצה שמוזמנים להביע את שלומם גם במילים. לפעמים הגלים מהססים לבוא, שקטים כמעט ולא נשמעים, ולעיתים סערה פנימית משתקפת בצלילים. המוסיקה של התוף יכולה לספק רגיעה ושחרור אך גם אובדן שליטה על העוצמה של הצליל.
מ' מנגנת חזק ומתלוננת על אחרים שמנגנים חזק מדי וזה לא נעים לה. תוף הים מעלה זיכרונות, תחושות, חוויות ורגשות מתקופות יותר טובות. מ' משתתפת במעגל, אך בהסתייגות, צריכה שאחרים יתאימו את עצמם אליה. הנגינה דורשת שימוש בזרועות הידיים ומספקת את היכולת לשמור על שליטה פיזית בתוף עצמו ועל הצליל.
צלילי הים התפוגגו ומ' בת ה-18, הצעירה מבין שלושה אחים, מתיישבת ליד השולחן הקטן ומפסלת דובון לבן, איש שלג ועץ נובי-גוד. התמה החורפית משקפת את מציאות חייה שקפאו בעקבות התפרצות המחלה בעוד שבני
גילה המשיכו להתפתח במסלול חייהם. הכל בחייה סובב סביב המחלה. ביצירתה מ' חוזרת לדימויי הילדות החורפיים ומפסלת בפלסטלינה דובה לבנה ואת הדובון אוּמְקָה, שמוכרים מתוך סרט מצויר. בדומה לאימא דובה המלמדת את אוּמְקָה הקטן איך למצוא מחסה במאורה ואיך לתפוס דג לארוחה בסביבה הקפואה בים הקרח הגדול, מ' מתגוררת בחדר אחד עם אימה המספקת לה הזנה פיזית ורגשית, תמיכה והכלה. קשה לגור בשכנות כפויה עם הילדים הקטנים והאימהות שלהם. מ' חולה ואיננה בשליטה על חייה, היא מנסה לשרוד. אין לה עצמאות ונפרדות ויש בה כעס, תסכול וכאב. כעת, בשיא הקיץ הישראלי, במקום לחיות באביב של גיל 18 המחלה כופה עליה חורף וקיפאון. חזרה לדימויים המתוקים והילדיים של נובי גוד מאפשרת התרפקות על זיכרונות.
מוטיבים של הילדות
אילנה מנגנת בגיטרה שיר ערש, שיר של אימא דובה לאוּמְקָה הגור. אפשר לראות שמ' נהנית מצלילי השיר המוכר. "נראה כי כל מפגש עם מוזיקה מוכרת – בין אם האזנה פעילה ובין אם העלאת דימוי, מפעילה קפסולת זיכרונות ואת המשמעויות האישיות המאוכסנות בין הצלילים" (גלבר, 2018).
השמש האדומה מהסרט המצויר, מופיעה גם בציור הנוף של מ' בסגנון יפני, שהיא מבצעת בדיוק וקפדנות של מתבגרת. שמש זו מתכתבת עם השמש שנאכלת ע"י הכריש בסרט המצויר אוּמְקָה. לאה ניגשת למ' היושבת בנפרד ומשוחחת איתה תוך כדי העבודה. מ' מספרת על התנפצות חלומה להיות טייסת.
שמש, עץ, שמיים וים. מ' תלויה בין החיים למוות, ספק זריחה, ספק שקיעה והיא רק בת 18.
"העיסוק ביצירה והשימוש במטפורה המבריאה, עשויים לפתח כוחות של חיים, התחדשות ומציאת פתרונות בהתמודדות עם מחלה, אובדנים ומוות ומשפרים את תחושת היכולת והערך העצמי, גם כשמערכות גופניות פגועות מאוד." (חזות ושגב-שהם, 2002).
גלי הגאות והשפל
קרל יונג מדבר על מושג "הים" כסמל לחוויות אנושיות משותפות, כארכיטיפ המקשר בין תרבויות. חזות ושגב-שוהם (2019) מציינות כי המטאפורה מסייעת להפנמת רעיון בדרך שאיננה ישירה, אך באופן פרדוקסלי הרבה יותר משמעותית בדרכה. צלילי שפת האם, כמו גם שפת האומנות ומנגינות שירי הילדות מחברות אותנו לזיכרונות ורגשות מהעבר. החיבורים איתנו המטפלות מתרחשים דרך תרבות המוצא המשותפת, למרות היותנו אזרחיות של מדינות כה שונות, יש לנו בסיס משותף שהושרש אי שם בילדות וכולל את סיפורי ושירי הילדות המוכרים, הסימבולים והדימויים האופייניים לתרבות. היותנו ישראליות דוברות רוסית ולא רוסיות מאפשר את היווצרות הקשר והפתיחות. המרחק שלנו מהאירוע שלהם מאפשר לנו להחזיק את המרחב: אנחנו נעות איתם על ציר עבר-הווה-עתיד, מתחברים לכוחות מהילדות, מתקופות טובות, יוצרים ומעבדים חוויות בהווה ורוקמים יחד את העתיד והחלום - שהילדים יבריאו שהמלחמה תיגמר.
כפי שהגאות והשפל נעים במחזוריות שמביאה ומרחיקה את הגלים מהחוף, כך יוצאים חברי הקבוצה מחדריהם למפגשים של הזנה ועיבוד של תכנים סביב המחלה והמלחמה ומה שביניהם. התנועה מתרחשת בשיח ספירלי הלוך וחזור באמצעות הציר שמקשר בין מוסיקה, אומנות ושיחה. בתהליך מקביל גם אנו המטפלות נעות בין תקווה לחרדה לשלומם של הילדים, במעברים בין חוץ לפנים, עוברות בין התרבות הישראלית לשורשים הסובייטים, בין זיכרונות הילדות למציאות בוגרת. אנחנו נמצאות במסע ליצירת אינטגרציה של חלקי הפאזל הרבים וגם מלוות את האימהות והילדים החולים במסע שלהם בין משברים בהם הגלים סוערים לבין רגעי חסד של גלים שקטים.
בין ים המתים לים החיים
באחד המפגשים אנחנו מגיעות ומגלות שמ' אימצה את האומנות כמרחב לפעילות עצמאית, מרחב שמאפשר לה שליטה. היא מראה לנו בגאווה לוויתן שעשתה בטכניקה מיוחדת שלמדה מיו-טיוב. אנחנו שמחות על כוחות היצירה של מ', אך שמות לב שהיונק האצילי פצוע בחלקו הקדמי, משהו השתבש בעיסת הנייר והוא אמנם שוחה במי הים הפסטליים, אך נראה לכוד.
מ' מציירת ציורים רבים בפורמטים קטנים, ביניהם חתול עם צרור של נוודים על מקל וכיתוב "אני רוצה לים". בספרות, הים מסמל לעתים קרובות את כוח הטבע התובעני וההפכפך ואת המורכבות של החוויה הרגשית, ומאידך, מסמל גם חופש, מחזוריות, מסע, אתגרים, צמיחה ושינוי. "החומרים לוקחים חלק "פעיל" בעבודתו של המטופל בכך שהם מאתגרים את חושי הראייה והמגע, הם מגרים עוררות רגשית ומודעות בו-זמנית" (בטנסקי, 1995, 1985, כפי שצוטט אצל גרוס-שטרית, 2012). וכך בציור של החתול המבוצע בחומרים נשלטים בפנדה, טושים וצבע במסגרת פורמט קטן, באים לידי ביטוי הצורך בשליטה, הכמיהה למסע אל מול המצב הקיומי של המתנה להחלמה.
מ' מביעה בעבודה זו כמיהה לים שטומן בחובו פוטנציאל לצאת לחופשי, למרחבים, ים של אפשרויות, של בחירות. מיכל אינסופי, רחמי, מערסל, של התחלה ומעליו המיכל האינסופי של השמיים, אליו היא צעירה מדי להגיע.
סיפור הים האפל - מים אסורים
שטיינהרדט (2004) מציינת כי המים הכרחיים לקיומם של החיים. "כל סוגי המים מהווים סימבולים לאם הגדולה וקשורים ללידה, לעיקרון הנשי, לרחם האוניברסלית, ל'פרימה מטריה' למי הפריון, להתחדשות ומעיין החיים." (קופר, 1978, אצל שטיינהרדט, 2004, עמ' 158).
גם הילדים האחרים בסטודיו שלנו מציירים ים: ים עם בעלי חיים עתיקים ופצועים, דגל שמכיל בתוכו ים, חול וחיטה, ים של קיא ומים אסורים שט' לא יכול לשתות כי הם מסכנים את חייו.
ט' בן 6 אך מבחינה פיזית נראה קטן לגילו, בעל יכולת ורבלית טובה שאוהב גיבורי על ולגו. אחת הידיים נפוחה מדיאליזה וקשה לו להשתמש בה. חל עליו איסור רפואי על שתיית מים, ולכן כל הזמן נדרשת השגחה צמודה, כך שגם בשירותים אין לו פרטיות.
ט' חוזר מאשפוז יותר איטי ולא זוכר מה קרה. הוא מבקש מלאה לשבת לצידו ולעזור לו ליצור ערבובי צבעים שמתמוססים במים בעודו מתבונן מוקסם מיכולתו לשנות את צבעם. במפגש הבא, אנחנו מביאות פיפטות וצבעי מים וט' ממלא מיכלים במים צבעוניים, כמה לעוד ועוד מים. המים גולשים החוצה ונשפכים, ט' נלחץ – הוא נרטב, אולי זה אסור, מזיק, אולי אימא תכעס?
במפגש אחר ט' יוצר גיבורי על בעלי ציפורניים חדות וכועס מאוד על אימו ורוצה לשרוט אותה. נ' אחת האימהות שהיא לב הקבוצה לא מתאפקת, היא מסבירה לנו שאימו של ט' אינה "מפלצת" – המים מהווים עבורו סכנת חיים ממשית. ט' מדביק ציפורני פלסטלינה צהובות וחדות ומאיים להרוס לילד השני את המשחק. אילנה בוחרת לנגן עם תוף הים דקלום הקשור לים סוער הקובע מקצב למשחק הפסלים המשקף את מצב רוחו של ט'. תוף ים מאפשר ליצור סופה של צלילי ים סוער, המוחזקת במסגרת המעגלית והחזקה של התוף וכך נענוע משותף והקשבה לקצב הגלים מווסתים ומשככים את הסערה הפנימית של ט'. הסיפור של המחלה, של סכנת המוות המרחפת, של הניתוק מהבית והשהייה הממושכת בבתי חולים, מלווה אותם זמן רב. אצל חלק מהילדים כמעט מרגע לידתם.
בין כאן לשם והים
המסע שלנו המנחות, מתחיל לפני זמן רב לחופי הים התיכון. שתינו חדשות בארץ. השנים עוברות, ויד המקרה (למעשה יה"ת) מפגישה אותנו באופן מקצועי בסטודיו בטוח שניידר. שם נוצר חיבור מיוחד לקבוצת האימהות והילדים החולים שהגיעו לישראל. יש לנו תרבות מוצא משותפת, אך אנחנו, ישראליות ממוצא סובייטי, נשות מקצוע.
בהדרכה עם תמר חזות דמיינו את יעדי המסע שלנו עם הקבוצה. ידענו שאנחנו נכנסות למים סוערים. קיווינו לפתח אצל משתתפי הסטודיו את החיבור לעולמות הרגש וליצור מרחב בטוח לביטוי אישי וקבוצתי.
לאורך חמישה חודשים אנחנו יודעות עם הקבוצה עליות ומורדות. גורמים רבים משפיעים על הפעילות שלנו: המצב הבריאותי של המשתתפים, מצבי רוח המושפעים מאירועי המלחמה באוקראינה, פעילויות מעשירות שונות שנכנסות לשעת המפגש וקוטעות את הרצף. לעומת זה - הסטודיו והמפגש איתנו הופכים להיות מרחב וזמן משמעותי, של יצירת חיבורים, אשר מתרחשים באמצעות יצירה בחומרי האמנות, בהאזנה למוסיקה ובשיח. החיבורים של האימהות והילדים לאומנות ולמוסיקה מחזקים את הקשרים בין האימהות, תורמים לתחושת המסוגלות שלהן ושל הילדים ומהווים אפיק לביטוי עצמי.
הגעה לחוף מבטחים זמני
אנחנו מתלבטות, מתי הזמן הנכון לסיים? התהליך מגיע לשיאו בתערוכת הסיום שלקראתה ניכרת התרגשות. תחושת הגאווה והמוטיבציה לעשייה היצירתית מתחזקות מאוד. התערוכה כוללת מיצב בחצר הבית שמנכיח את יצירות האומנות ומלווה בפסקול של מוסיקת רקע המורכבת משירים שהאזנו להם במפגשינו. ההשראה המיוחדת יוצרת אווירה של לכידות, שייכות ומסוגלות. כולם מתרגשים להתבונן יחד על התהליך. האימהות הופכות להיות שותפות פעילות. מכבדות אותנו במטעמים באווירה ביתית ובאופן מפתיע, רגע לפני שאנחנו יורדות מהספינה, פותחות בפנינו סיפורים שטרם שמענו, אשר משלימים את הפאזל אודות נרטיב הגעתם לבית החולים בארץ כדי להציל את הילדים החולים.
פעילות הסטודיו תמה, אך המסע של קבוצת שניידר ממשיך וכך גם נמשכים חוטי הקשר שלנו איתם. כמו מגדלור צופה למרחוק אנחנו ממשיכות להתבונן ולעקוב אחריהם ולדאוג לשלומם. נפגשנו עם ז' שהציגה תערוכה מציוריה בלובי של בית החולים כחלק מהמשך התפתחותה היצירתית בעקבות הסטודיו.
במסע זה, השטנו את ספינת הסטודיו שלנו בין משברי הים ומערבולות לבין אדוות רכות שמלחכות חופים. נוצר מרקם עדין של יחסים בין נוסעי הספינה למטפלות השייטות המנווטות בין השרטונים הלא צפויים. כאימהות, המפגשים השאירו בנו חותם משמעותי לגבי חווית הנדודים והפליטות והחיים בצל מחלה קשה בארץ זרה. כעולות לשעבר במסע הארוך של חיינו, החוויה העוצמתית הזו אפשרה לנו סגירת מעגל ואינטגרציה בין הזהויות שלנו. הגענו לחוף מבטחים.
“The sea is the favorite symbol for the unconscious, the mother of all that lives.”
מקורות
גלבר, י. (2018). רגעים מוזיקלים בטיפול הנפשי. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3633
גרוס-שטרית, ש. (2012). כחומר ביד היוצר - שימוש בחומרים בטיפול באמנות כביטוי וחיבור למצב רגשי. https://www.smkb.ac.il/...shimrit-gros/
חזות, תמר, ושגב-שהם, אלסה (2002). כוחה של היצירה בעבודת התקווה ובחוויית ההתקשרות שבין מטפל למטופל. בתוך: פינצובר עדנה, הצבעים השחורים מתו והצבעים השמחים נצחו. הקיבוץ המאוחד. https://asa.ono.ac.il/%...D7%AA-%D7%94
שטיינהרדט, ל. (2004). בין כוכבי שמיים לחול הים: עשיית דימויים בטיפול באמנות ובמשחק בחול. הוצאת שער הים. רמת השרון.
Grocke, D., & Wigram, T. (2007). Receptive Methods in Music Therapy: Techniques and Clinical Applications for Music Therapy Clinicians, Educators and Students. London and Philadelphia: Jessica Kingsley.
Jung, Carl Gustav. “The Special Phenomenology of The Child Archetype,” in The Collected Works of C.G. Jung. Ed. Sir Herbert Read et al. Trans. R. F.C. Hull. 2nd ed. Princeton, NJ: Princeton University Press, 2014, vol. 9.
Steinhardt, T. L., Mortvedt, S., & Trondalen, G. (2021). Music therapy in the hospital-at-home: A practice for children in palliative care. British Journal of Music Therapy, 35(2), 53-62. https://doi.org/10.1177...575211029109
Soyuzmultfilm. (Золотая коллекция Союзмультфильм). (2021, November 25). Umka. [Video]. YouTube.https://www.youtube.com...%D0%A1%D0%A0
