טיפול דינמי בהורים (PPT)
סקירה עדכנית של יישום המודל לטיפול ממוקד בעולמו הפנימי וברגשותיו של ההורה1
מאת ד"ר דרור אורן2
תקציר
הצורך בטיפול דינמי בהורים גובר כיום לאור ההכרה המתפתחת בכך שלהורות יש חלק משמעותי בתחושת המימוש העצמי, בהוויה ובזהות של האדם הבוגר, ובתחושת רווחתו האישית (well being). על רקע זה, פותח לפני כעשור מודל ייחודי של טיפול דינמי בהורים ובהורות. המודל, (Psychodynamic Parenthood Therapy (PPT, פונה להורה, ודן בהוויה ובזהות ההוריות שלה או שלו (אורן, 2011). המודל מתבסס על ההתנסויות בעבודה עם הורים בקליניקה הפרטית והציבורית, באופן ישיר ודרך מודרכים וסטודנטים, שהובילו לפיתוח של מודל המתמקד בעולמו הפנימי של האדם ההורה – ולא בהדרכתו.
בשנים האחרונות ישנה כתיבה ענפה על הטיפול בהורים מהזווית של הטיפול בבעיות של הילדים באמצעות הוריהם, ובהקשר הרחב של שיפור התפקוד ההורי (כהן, 2017). ואולם לעומת הגישות המתמקדות בהורה בעיקר עבור השיפור של רווחת הילדים, מודל ה-PPT מציע שיטה פסיכותרפית המיועדת להורים החווים סבל רגשי בקשר להורות שלהם, ביחס ובהקשר לילדם; הורים החווים תחושות כמו כישלון, חרדת יתר, ניתוק, דחייה ורגשות קשים נוספים הקשורים להורותם. הסבל של ההורה נובע לא אחת מתפיסות לא מעובדות או מרגשות עבר מודחקים, מושלכים או מתעוררים מחדש, ונחווים באופן שלילי בהורות, אל מול הילד/ה, ביחס או כתוצאה מהיחסים עימו או עימה. הורה שחש מנותק, נכשל או מתבייש בעצמו כהורה, יזדקק לחיבור, לתיווך, לשהייה ולעיבוד, בעזרת הדמות המטפלת, בכאב הרגשי שהוצנע.
הטיפול הדינמי בהורים נוצר מתוך צורך לתת מענה למצוקות של ההורים עצמם, גם כאשר הפנייה הראשונית הייתה בעקבות תסמין של הילד/ה. מטרת שיטה זו היא לסייע להורה לשפר את חוויית ההורות שלו/ה, ולעזור לה/לו לחולל שינוי, שכמובן עשוי להשפיע בהמשך על רבדים נוספים ביחסים במשפחה. מיקוד טיפולי זה מציב את ההורה ואת צרכיו במרכז, ולא רק כאמצעי לשיפור תסמיני אצל הילדים. אפשר לבצעו גם ללא עבודה ישירה עם הילד – לפעמים כמיקוד בפסיכותרפיה אינדיבידואלית – ולעיתים נכון לקיימו במקביל לפסיכותרפיה של הילד/ה.
הטיפול הדינמי בהורים מבוסס על תפיסה דינמית המשולבת עם עקרונות מגישות של טיפול משפחתי ומתיאוריית יחסי האובייקט. המאמר הנוכחי מרחיב את העבודות הקודמות שעסקו במיקוד בעבודה דינמית עם הורים מתוך שותפות־יצירה, בהן במאמר על הורות חסומה וממומשת (ישי ואורן, 2006); וכן בהבחנה שנערכה בין הדרכת הורים לבין טיפול בהורים, ובעקרונות העבודה של המודל (אורן, 2011; Oren, 2012). לפיכך, במאמר זה, מעבר להסבר של הרציונל שמאחורי הגישה, יתוארו באופן מעשי הקריטריונים לשימוש במודל; וכן עקרונות העבודה שלו ודרכי יישומו בפועל. נראה באילו מצבים הטיפול באמצעות המודל יכול להיות התערבות טיפולית מתאימה, ומהם הנושאים העיקריים והנקודות שבהם נשתמש כדי ליישם שיטה זו במעשה הטיפולי.
רקע
ישנם סוגים שונים של מודלים ושל הֶדגשים בעבודה טיפולית עם הורים (Chethik, 1976; Manzano, Palacio-Espasa, Zilkha, 1999; Pantone, 2000.; Tsiantis, Boethious, Hallerfors, Horne & Tischler, 2000; Palacio-Espasa, 2004; Piovano, 2004; Novick & Novick, 2005; Sutton & Huges, 2005; Nilsson, 2006; Oren, 2012). בשנים האחרונות מתרחבת הכתיבה על העבודה הטיפולית עם הורים, ומתפצלת לצירים שונים. חלקם מתמקדים ישירות במונח "טיפול בהורות" (כהן, 2017; טנא וברימן, 2018), תוך הבניית דרכים שונות לטיפול בבעיות הילדים באמצעות הטיפול בהוריהם.
כאמור לעיל, המשותף לגישות הללו הוא העמדת ההורות במוקד הטיפול, ושיפור ההבנה של ההורים את ילדם ואת תפקודם ההורי, כמטרות טיפוליות. ההורה הוא במרכז, והוא מטופל כאמצעי להטבת המצב של ילדו. לתוך השדה של הטיפול בהורות מתקבצות כיום מגוון של טכניקות ושל התערבויות המבוססות על עולמות תוכן שונים, מתחום תיאוריות המנטליזציה, ההתקשרות והוויסות
(Fonagy, Steele, Steele, Moran & Higgitt, 1991), דרך גישות המדגישות קשרים ויחסים ועד להתייחסויות לתפיסות של הגל השלישי בפסיכותרפיה. העבודה הטיפולית לפיכך מתמקדת בהורה, בהורות שיצר, ביחסים המשפחתיים ובילדיו.
לעבודה הטיפולית עם הורים יש פנים רבות. בזמנו כתבנו על גיוס ההורה לעבודה טיפולית מעמדה נורמטיבית של שותף החווה מחסום ביצירה ההורית שלו. הגדרנו זאת כהדרכה באוריינטציה פסיכואנליטית (ישי ואורן 2006), כאשר המטפל מכֻוָּון לצעוד יחד עם ההורים בתהליך של גילוי. תהליך זה מטרתו לסייע להורה לעבור מהורות חסומה אל עבר הורות ממומשת, דרך התבוננות בעולמו הפנימי של ההורה.
בהמשך, כדי לחדד את התאמת מבנה הטיפול לצורכי המטופלים, נערכה ההבחנה בין סוגי התערבויות שונות עם הורים. החל מייעוץ והדרכת הורים, דרך עיסוק בהורות באמצעות טיפול דיאדי וטיפול משפחתי ועד להתמקדות בהורה ובהורות (אורן, 2011). בפועל, ההתנסויות בעבודה עם הורים בקליניקה הפרטית והציבורית, באופן ישיר ודרך מודרכים וסטודנטים, הובילו לפיתוח מודל המתמקד בעולמו הפנימי וברגשות של ההורה – ולא בהדרכתו. מודל ה-PPT מפריד לרגע את ההורה מתפקידו ההורי ומתמקד בו כאדם, שהוא גם הורה (Oren, 2012). זאת מתוך ההבנה שההורות במהותה היא לא רק תפקיד שעל האדם למלא.
כיום אכן רווחת יותר הבנה כי הורות היא שלב התפתחותי פסיכולוגי מרכזי (Benedek, 1959), והיא משמשת הוויה וזהות חשובה בציר המימוש האישי של האדם (אורן, 2015א., אורן 2015ב). לכן העבודה הדינמית עם ההורים יכולה להיות מרכז הטיפול, או להיות משולבת עם שיטות עבודה טיפולית נוספות, בילד ובמשפחה. במאמר הנוכחי נציג את יישום המודל ברמה המעשית, מתוך הניסיון שנצבר בשנים האחרונות.
אתגרי המודל
העבודה הטיפולית עם הורים בנושאים של הורותם היא מורכבת ומאתגרת מאוד. הסתכלות רחבה ומקיפה על ההורה דורשת שילוב של התבוננות ברקע הדינמי ובהקשר המשפחתי־תרבותי שלה או שלו, והתחשבות בצרכיו, בכוחותיו ובחולשותיו. כדי ליצור שינוי, על המטפל להחזיק באופן אקטיבי את הסיטואציה המורכבת.
בפנייה לטיפול בעקבות קושי של הילד, פעמים רבות ההורה אינו רואה עצמו כמטופל. חששות ואשמה, לצד יכולות אינטרוספקציה מוגבלות, מביאות לכך שנפגוש הורה המתקשה להבין את הצורך, ואת הקשר, שבין שהייה בעולמו הפנימי לבין מצוקתו המשפחתית וההורית – ולבין המצוקה של ילדו.
אתגר נוסף עבור המטפל הוא לעבוד עם שני מטופלים במיקוד אישי ולא כזוג, כאשר ברקע יש את קשיי הילד/ים, וההזדהות האפשרית עם מצוקתם הנמשכת ועם צורכיהם. מעבר לכך, בכל התערבות כזו ישנה בחירה – בין התמקדות ב"יחידה ההורית": הגורם השלישי הנוצר מחיבורם של שני אנשים בוגרים המגדלים את ילדיהם מתוך תפיסת עולמם; או בהורה כאדם, כאשר ברקע מתקיים בדרך כלל מעגל נוסף של כוחות, והוא המציאות החיצונית המקרינה לחצים משלה. לכן לצורך הקיצור נשתמש במונח "טיפול בהורים", כאשר ברור שהוא עוסק בהם ובהורות שלהם.
לנוכח אלה, המטפל מתנהל במערך של העברות ושל העברות נגדיות, בעיקר כאשר תפקידו אינו תפקיד של מחנך או של בעל הידע, אלא כזה המוליך את תהליך ההתבוננות הפנימי של ההורה.
מורכבות נוספת היא הצורך להישאר עקבי ויעיל בהובלת נתיב עיקרי בתוך המעגלים וההקשרים הרבים הללו. תפיסה אינטגרטיבית פירושה לפעול מתוך הכלה וחיבור של התמונה כולה: הדינמיקות, הצרכים והשחקנים הלוקחים חלק בדרמה הבינאישית ובמערכת המשפחתית, על מפגשה עם התוך־אישי.
במהלך השנים למדנו כי כדי לסייע למטפלים המעוניינים ליצור תפיסה אינטגרטיבית, ולהוביל קו טיפולי יעיל וממוקד, שלעיתים יהיה גם קצר, רצוי לבצע מיקוד והבנייה שיסייעו להתערבות להיות מותאמת, מעשית ויעילה. לפי תפיסה זו, המטפלים צריכים להתחיל באנמנזה ובתהליך שיחות היכרות מעמיק עם ההורים, ותוך כדי תהליך זה לגבש השערות טיפוליות, להחליט אם להציע לראות את הילד, את המשפחה או הרכב בתוך המשפחה, או להציע להורים להתמקד בעצמם.
מה מייחד את ההורות – ואת המודל?
אנשים יכולים לבחור דרך וסביבת חיים, בן או בת זוג, או קריירה שיתאימו לעולמם הפנימי. הם יכולים לעצב לעצמם את מה שנוח להם ולהימנע מהמכאיב, המבלבל והמציף. ואולם כאשר אדם מחליט – או נקלע – להיות הורה, מתרחשות התעוררות וטרנספורמציה רגשיות אחרות. מההורות, בניגוד לכל הממדים האחרים, לא ניתן לסגת. חוויית ההורות עשויה להפגיש את ההורה עם רגשות, התמודדויות ועוצמות חזקות ביותר. כך קורה באופן טבעי והתפתחותי למרביתנו כהורים.
לעיתים, ילד/ה, או שלב התפתחותי, מזמן לאדם רגשות כואבים וקונפליקטים לא פתורים המתממשים בחיי היומיום. למעשה הילד או הילדה כמו נותנים עידוד כפוי להורה להיפגש עם הילד שבתוכו, עם ההורה שרצה להיות ועם כאביו הבאים לידי ביטוי עם או עקב המפגש עם ילדו או ילדתו.
הדגש על ההורים כמטופלים הוא משמעותי, לא רק מבחינת נקודות ההתמקדות השונות, אלא מבחינת הבנת המטפל את הממדים הטרנספרנסיאליים השונים בפוזיציות השונות של הטיפול (Oren, 2020). בהדרכה הורית, המטפלים הם בעלי המומחיות. בטיפול דינמי – הם יותר בתפקיד מעודדים את תהליך הגילוי של ההורה את עולמו הפנימי.
ישנם כותבים (מנזנו, פלצ’יו אספסה וזילקה, 2005, למשל) השואפים או הנאלצים ליצור התערבות דינמית פסיכואנליטית פרשנית בפגישות בודדות במהלך העבודה עם ההורים. לתפיסתם, ההשלכות ההוריות קשורות קשר ישיר לתסמינים שהילדים מציגים, להבנת ההשלכה ההורית ולפרשנותה; ואלה הן המקור לשינוי בהורים ובמשפחה. את השימוש, אולי הראשון, של המושג טיפול בהורות (Parent Therapy) עשו ג'ייקובס ווקס, שכתבו על עבודה עם ההורים תוך שילוב של גישה דינמית התייחסותית, עם הרכיב ההדרכתי הפסיכו־חינוכי (Jacobs & Wachs, 2002) וגם כניסיון לנוע בין הדרכה לטיפול, ובין הממד הפנטזיומטי למציאותי (גנץ, 2015).
הגישות הללו מורכבות לביצוע: ליישומן דרושים ניסיון רב וביטחון לצד יכולת לנוע באופן אקטיבי ולעיתים באותה פגישה, בין רבדים של שהות לבין רבדים של הכוונה, כאשר המטפל מחזיק ומפרש גם את המרכיבים הטרנספרנסיאליים בטיפול.
בפועל, אנו נתקלים בהורים המתקשים לפענח או לפתור את הקונפליקטים המתקיימים בבסיס הסבל שלהם בהורות, ואלה מקשים על התפתחות הזהות ההורית שלהם, ועל מימוש הפוטנציאל ההורי שלהם. ההורים הללו זקוקים לתהליך שבעזרתו ניתן יהיה לשהות בחווייתם ההורית: מרחב שבו יוצרים הכלה, סבלנות וסובלנות, גם אל מול הפנטזיה שלהם לפתרון מיידי של "הבעיה של הילד". זהו תהליך המייצר שהות לקיום של שיח על רבדים שונים בהורות שכל הורה מביא לתוך התפקיד ההורי: למשאלות, לרגשות ולקשיים שההורים חווים בהיותם בתפקיד ההורי, ומתוך מיקוד תהליכי בהם עצמם, ולא רק כאמצעי לשיפור רווחתם הנפשית של ילדיהם.
כאשר אנו כותבים על מצוקה ביחס לחוויית ההורות, אין מדובר במצוקה שבחזקת המעמסה הרגשית הטבעית הנובעת מהאחריות של התפקיד ההורי, אלא הרבה מעבר לה. בטיפול הדינמי בהורים אנו מציעים להורים סטינג שונה, שבו ההורה (או בעדיפות: שני ההורים) נמצאים בחדר, כאשר העבודה מתמקדת בציר ההורות – הווה, עבר, פנטזיה ומימוש. האדם הפונה לטיפול מקבל מרחב לְגַלּוֹת, לדבר, לחוות ולעבד את הורותו הסובייקטיבית.
הקשיים ההוריים יכולים להופיע בו־זמנית עם הקושי של הילד או הילדה, או בנפרד ממנו. כאמור, אנו תופסים כיום את ההורות גם כשלב התפתחותי, וכמטלה מורכבת ומאתגרת של האדם הבוגר בשלב היצרני והפורה של חייו (אריקסון, 1958), המצריכים התפתחות נפשית מתמדת. אם האֵם או האב סובלים מהורותם, הם יכולים, בעזרת תהליך פסיכולוגי, לחיות אותה באופן מתפתח ומשתפר, אם יתגייסו לאפשר לעצמם ליצור מגע עם ההוויה הרגשית שלהם בעזרת אדם שלישי.
טיפול דינמי בהורים יכול להיות טיפול ממוקד נושא ויכול להיות גם טיפול קצר מועד: לעיתים ניתן להגיע להישגים משמעותיים בטיפול של בין עשרה לחמישה עשר מפגשים. בפעמים אחרות, הטיפול הדינמי בהורים ילווה את ההורים לאורך פרקי זמן ממושכים יותר. ככל שאנו מרחיבים את ההתנסות שלנו בשדה עם מודל הטיפול הדינמי בהורים, אנו ממשיכים ללמוד יותר מהאנשים הנעזרים בו כיצד להתאים את דרכי הטיפול לצרכים שלהם (;Oren, 2012 אורן, 2015א, 2015ב). הניסיון שלנו מלמד גם שאם הורים מגיעים לטיפול בגלל קשיים של ועם ילדיהם, הם עדיין זקוקים לסביבה בטוחה שבה הם יכולים לנהל דיאלוג פתוח על הדילמות והקשיים שלהם כהורים (ישי, ישי ואורן, 2019).
הטיפול הדינמי בהורים ובהורות אינו סותר את הצורך בייעוץ אחר, כמו טיפול פסיכולוגי בילדים, הדרכת הורים והתערבויות טיפוליות אחרות. המודל מתמקד כאמור באותם הורים המתקשים להתמודד עם חוויות קשות הקשורות להורותם. בגלל או בזכות ילדם, הם יצטרכו להתמודד עם רגשות שהם נמנעו מהם בעבר, ועם הפערים בין התפישות של עצמם כהורים לבין הרצונות והערכים שהשפיעו על תפישות אלה. בהתאם, הטיפול הדינמי בהורים מיועד לא רק להוות אמצעי לשיפור מערכת היחסים עם הילדים או לשיפור התנהלותם ההורית, אלא גם לתת דגש עליהם כבני אדם, שההורות ומכלול הרגשות, התפיסות, המחשבות והפנטזיות הכלולים בהורותם הם חלק חשוב בזהותם, ובהתאם – השינוי בהם הוא הבסיס לשיפור רווחתם האישית.
מתי המודל מתאים
ילדינו מביאים אותנו לעיתים קרובות להתמודד עם רגשות עזים, כמו אהבה, התרגשות, שמחה וסיפוק מצד אחד, ודאגה, עצב וכאב מצד שני. לעיתים הם מכריחים אותנו להתעמת עם התוקפנות שלמדנו לעקוף, עם חוסר האונים שהצלחנו להימנע ממנו עד כה בחיינו הבוגרים, ועם מגוון רחב של תגובות רגשיות אישיות שקשה לנו להתמודד איתן (Manzano et al, 1999). ואולם הורה יכול להתפתח, אם יבחר להתבונן ולשהות במרחב הזה. כאשר המטפלים פתוחים לשאלה מיהו המטופל – ההורה, הילד, היחסים או שילוב שלהם – הם יכולים לספק לפונים מענה טיפולי מתאים.
באופן טבעי, הורים שואפים להעניק לילדיהם את הטוב ביותר, רגשית והתפתחותית (אורן, 2016). עם זאת, לעיתים ההורות כרוכה כאמור בסבל הנובע מקשיי הילדים ומהדרישות מההורה. לעיתים מצוקותיהם של ההורים אינן מידתיות ביחס לקשיים שהם חווים עם ילדיהם: דאגה הנובעת מתחושת הכישלון שלהם, או מהתעוררות של רגשות קשים מעברם או מדפוסי החיים שלהם; או רגשות הקשורים לקונפליקטים וסכסוכים אינטרה־פסיכיים לא פתורים. במקרים אלה, טיפול בילדים או התערבויות הממוקדות בהבנה טובה יותר של הילד, או יצירת שינוי ביחסים עימו, אינם המענה הטיפולי המדויק – ואף עלולים להיות לא יעילים.
מוקד עבודתו של הטיפול הדינמי בהורים לפיכך הוא עולמו הפנימי של ההורה, שביטויו המועצם נוצר על ידי אירוע בעבר או על רקע דפוס החוזר על עצמו בהורותו. טיפול דינמי בהורים מתחיל במישור של הכאן ועכשיו, ונוגע במצוקת ההורה עם, כלפי וביחס לילדו בהווה. מההווה נע המיקוד הטיפולי אל העבר האישי, המשפחתי והתרבותי. זאת באמצעות התייחסות להעברות בין־דוריות, ולייצוגים של משפחת ההורה ושל דפוסי האישיות שלו או שלה – והכל בתוך ההקשר הממוקד של ההורות. כאשר מבוגרים שואלים שאלות על זהותם ההורית, או מביעים דאגה חריפה מהילד שלהם (שאינה בהכרח מתיישבת עם המצב האובייקטיבי), הטיפול המתאים ביותר עשוי להיות התמקדות בהורה ובזהות ההורית.
אלה הם הקריטריונים שבהם הטיפול הדינמי בהורים (PPT) הוא הטיפול המתאים:
- הורה החווה תחושות שליליות (נמשכות ועוצמתיות) ביחס להורות שלו;
- כאשר מתעוררים רגשות שליליים עזים כלפי הילד, כמו בושה, כעס, דחייה, אכזבה, ניתוק, גועל, שנאה וכדומה, הבאים לידי ביטוי בהתנהגותם או בחוויה הרגשית של אחד ההורים או שניהם, למשך זמן (רגשות שכמובן אינם תמיד גלויים או מוצגים באופן ישיר למטפלים);
- כאשר מתעוררים רגשות שליליים עזים סביב וביחס לילד/ה כגון: דאגה, תסכול, עצב, חוסר הבנה בלתי נתפס, שאינם פרופורציונליים לבעיות המתוארות של הילד;
- כשישנה חוסר התאמה בין הערכת הקשיים או תכונותיו של הילד על ידי הסביבה לבין הערכת ההורה/ים. כלומר: ההורה רואה את הילד באור שלילי יותר מאשר העולם שבחוץ;
- כאשר קיים פער משמעותי בין התפקוד הרצוי של ההורה לבין רצונותיו ותפיסותיו העצמיות. כלומר, ההורה רוצה להתנהג בצורה מסוימת אך אינו מצליח בכך, לרוב עקב מחסום פנימי שמעכב אותו.
מניסיוננו, אם מופיע אחד או יותר מהקריטריונים הללו, יש לשקול להציע להורים חוזה של טיפול דינמי להורים עוד בשלב ההיכרות והאנמנזה.
בהתאם, שליטה במגוון מסלולים של התערבות טיפולית עם ההורים חשובה כדי שמטפלים יוכלו להתמודד ביעילות עם הצרכים הספציפיים של המשפחה (,Roth & Fonagy, 2004 אורן, 2015 א). ההבנה שיש צורך ב-PPT עשויה לנבוע מסוגיות שעלו בטיפול זוגי, או כתוצאה מהפניה הקשורה לקושי של הילד. מכאן שעל פי הדעה המוצגת במאמר זה, כאשר ילד מופנה לטיפול על ידי אחד מהוריו או על ידי אחרים, תפקידם הראשוני של המטפלים הוא להעריך מיהו המטופל: הילד, הורה אחד, שני ההורים, ההורות, ההורה מול יחסי ילדים, או שילוב של כל האמור לעיל – ולתכנן את הטיפול בהתאם. ללא ניסיון רציני לבצע הערכה כזו, מטפלים עשויים ליצור חוזה טיפול קלוקל (Beall, 1972) ו/או להטיל שלא במתכוון את התפיסה התיאורטית הראשונית שלהם על המטופלים (ישי, אורן, ישי, 2013; ישי, 2015). בכך הם עלולים לשגות במיקוד או במציאת הדרך היעילה לטפל ולהגיע לתוצאות המקוות.
לעיתים הורים מגיעים להדרכה או לטיפול סביב קושי הממוקד לכאורה אצל ילדם, ובמהלך האנמנזה או לאחר יצירת הקשר הטיפולי עם הילד, הם יביעו רגשות אינטנסיביים כלפיו של אכזבה, סלידה, התרחקות או דחייה; תחושה של החמצה; חוסר הבנה או עצב עמוק וכדומה. במקרים אלה יש לשקול להוסיף לטיפול בילד או במתבגר תהליך של טיפול דינמי בהורים.
ישנם מקרים שבהם הורה חווה לאורך זמן רגשות שליליים כלפי מי מילדיו. הוא אולי יפנה לטיפול פרטני, אבל במקרים רבים הוא יפנה למטפלים העובדים עם ילדים ועם הורים, כאשר הפנייה עצמה תסתמן כלא ברורה. במקרים אלה, אחד ההורים יכול להיות המטופל העיקרי, או במוקד הטיפול לתקופה, בעוד שבן הזוג יכול לשמש עד חשוב לקשייו. מסלול ההתערבות עשוי להשיק לנושאי זוגיות או לנושאים אישיים מאוד, אך הדגש והמיקוד הם על העמקה של החוויה ההורית ועל שיפורה. הניסיון מלמד שתהליכים אלה יכולים להסתיים במצב שבו הורה אחד נמצא במוקד הטיפול והשני נוכח, או בשינוי ובהחלפת המוקד, להורה האחר ולמצוקתו בהמשך התהליך.
לבסוף, כדאי לזכור כי כל הורה הוא שונה וייחודי, וכל משפחה היא תרבות שיש ללמוד אותה. לכן כל הורה זקוק לתהליך המותאם ליכולותיו ולצרכיו. מודל ה-PPT מסתמך כאמור על עקרונות של כמה גישות – טיפול דינמי, פסיכותרפיה דינמית לטווח הקצר, עקרונות מתיאוריות משפחתיות כמו אלה של בואן Bowen, 1978)) ותיאוריית יחסי האובייקט.
דוגמה קלינית
זוג הורים צעיר מגיע להתייעצות. ההורים מביעים דאגה רבה כלפי בתם, כבת הארבע. לדברי האם, לילדה יש בעיות בפרידה בבוקר, היא מרבה לבכות מתסכולים שונים והיא לא נענית למשחק חברתי בגן. האם היא בהיריון, ושני ההורים לחוצים. הם אינם יודעים כיצד לעזור לבתם, ואם יש צורך בטיפול רגשי או בבקשות סיוע נוספות עבור ילדתם. דאגתם מוגברת מהחשש שלבתם תהיה נסיגה לאחר הלידה הצפויה, והם מבקשים התערבות מהירה.
במהלך האנמנזה עלו ההתלבטויות של האם לגבי עיתוי ההיריון, וכן חוסר הסכמות עזות בין ההורים לגבי תפקידו ההורי של האב ונוכחותו בבית. שני ההורים נושאים מטענים כבדים עוד מתחילת הורותם, ונראה שהמרחק הרגשי ביניהם והקושי הקיים ביחידה ההורית כרוכים בחוסר עיבוד של החוויה ההורית, שנהפכה למטען. ההצעה לשהות במרחב ההורי נענתה בהסתייגות, אף ששני ההורים מנוסים בתהליכים טיפוליים אישיים בעברם.
המטפל מגייס את ההורים לחוזה טיפולי ממוקד, ומציע הגדרה של מספר מפגשים שלאחריהם תבוצע הערכת מצב, כאשר הם יכולים לבחור במי להתמקד תחילה. חמישה המפגשים הבאים עוסקים בהורות של האם, בעברה, במשאלותיה כלפי ההורות, במשקל האשמה שהביאה איתה לאימהותה ובקשיי הנפרדות שלה. במפגש השישי מבקש האב לדבר על קשייו הוא. לתחושתו, הוא אינו מצליח להיות נוכח כאב כפי שהיה רוצה בכך. לפיכך שלושה המפגשים שלאחר מכן עוסקים בכאב שלו ובהבנת עולמו הפנימי.
ביטוי הכאב ההורי של האב, ההקשבה, והתובנות החדשות המתעצבות אצל שניהם יוצרים הקלה באווירה הכבדה שליוותה אותם בשנים האחרונות. הם מסבירים שהם מבינים את המרחק, את ההאשמות ההדיות ואת הפערים שנוצרו בהם, על רקע ההבנה של כל אחד את חווייתו של האחר. במפגשים הבאים שניהם מתייחסים באופנים חדשים להבנות שלהם לגבי עצמם בהורות ומתייחסים גם לחוויית ההורות העכשווית. במקביל פוחתת החרדה אצל כל אחד מהם. האם פחות לחוצה והאב מוצא את עצמו פעיל יותר ומעז יותר. היחסים עם הילדה משתנים. לקראת תום 12 המפגשים נערכת הערכה מחדש של החוזה הטיפולי. להורים אין כל צורך שהילדה תיפגש בעצמה עם איש מקצוע והטיפול מסתיים.
יסודות של הטיפול הדינמי עם הורים
מגע רגשי חיובי – הורה המגיע לטיפול בעקבות קושי של ילדו לרוב אינו רואה את עצמו כמטופל, או ככזה שעליו לעבור תהליך אישי משמעותי. לכן במפגשים הראשונים, אחת המשימות העיקריות של המטפל בהורים, בדרכו ליצור ברית טיפולית איתם ולהציע להם חוזה מותאם, היא להביא למגע אותנטי עם החוויה והרגש של ההורה – בעיקר עם ההורה שנזהה כי הוא או היא פחות מעוניינים בתהליך. זהו הבסיס הקובע פעמים רבות את הצלחת הקשר עם ההורים.
מגע רגשי לפיכך הוא השאיפה ליצור מפגש אותנטי של המטופלים עם חוויות רגשיות הנוגעות להורותם. בחדר הטיפול נבנה מרחב המאפשר גילויים וסקרנות, במטרה להבין ולעבד את הרגשות שבאים לידי ביטוי בהורות, ולחבר בין עברו של ההורה לחוויית הורותו בהווה.
כבר במפגש הראשון נכוון את ההורה לזיכרון של חוויה רגשית טובה עם הילד, לתחושה או לאירוע שבהם חווה משהו מרגש או מיוחד יחד עם הילד ובהקשר אליו. זאת כדי שבמפגש יעלו תחושות של התרגשות וחיוביות, שיכולות להוות חידוש עבור ההורה, ושעשויות לגייס את ההורה לתהליך של התבוננות בעצמו ובמצב שנוצר.
חשיפת הכאב רגשי – אלה הם רגשות שליליים של ההורה כלפי עצמו כהורה או כלפי ילדו, הנמשכים לאורך זמן והגורמים לתסכול, למצוקה, לאשמה ולכאב רגשי בכל הקשור להורות. מרבית ההורים יסוו רגשות אלה מאחרים ואף מעצמם. ההורים עשויים להציג את הילד כקשה או בלתי נסבל, כמו היו רוצים שהמטפל יאשר להם שהילד או הילדה עצמם הם פגומים.
המלכודת במקרה כזה היא כפולה. אם המטפלים יחוו, יראו וישקפו להורים ילד/ה "אחר", ההורים עלולים לחוות את המטפלים ככאלו שהולכו שולל אחר הילד/ה. מנגד, אם המטפלים יאוששו את ה"בעייתיות" של הילד או הילדה, הם לא יעודדו את ההורים להתבונן בעצמם. לכן נשאף לנוע בין לחצי ההורים מצד אחד לבין צרכיו של הילד מצד שני, כדי להוביל את ההורים להביע את כאבם מהזווית שלהם.
תמות ונושאים מרכזיים ב-PPT
נושאים אלו יובילו את מהלך הטיפול. כל אחד מהם עשוי להבהיר אירועים אישיים, תפיסות ו/או קונפליקטים שהם המקור לכאב הרגשי אצל ההורה או ההורים.
התמודדות וטיפול בסוגיות הללו יכולים להוביל להרחבת החוויה ההורית מזווית נוכחת ובוגרת יותר. כלומר: להכיר בהורים שהיו לי (עבר), בהורה שרציתי להיות (פנטזיה ותיקון), בהורה שאני כלפי ילדיי (השוואה), ובהורה שאיני – ושאולי לא אהיה (ציפיות).
גיל מקביל – לעיתים קרובות הורה מגיע לטיפול בגלל קשיים הקשורים לגיל או לשלב ההתפתחותי שבו נמצא ילדו. במקרים רבים, חוויותיהם של האב או של האם מאותו גיל מופעלות, ומשמשות בסיס להבנת מחסומים, לדאגות או למצוקה של ילדם.
הורות השוואתית – הרחבת השאלות לגבי מהלך ההתפתחות של הילדים האחרים במשפחה: גיל, נושא או סוגיות עם ילדים אחרים במשפחה, בהקשר השוואתי.
פנטזיות ומשאלות – מה היו החלומות של ההורה על הורותו? איזה בית הוא דמיין למשפחתו?
ציפיות – מה היו הציפיות לגבי לידת ילדים? מה הייתה ההתנהגות הצפויה כלפיהם וכלפי הקשר איתם? מה לא היה צפוי לקרות, אבל קרה?
כאב ואבל – עבודה דרך הצער והחרטה על טעויות שנעשו, וקבלה ואבל על ההורה שיכול היה להיות. הכרה ולקיחת אחריות, דרך התמודדות בריאה עם רגשות אשם וניסיון לפעול למען סליחה, תיקון וקבלה של ההורות כפי שהיא, דרך עיבוד היחסים המופנמים עם הוריו של ההורה ועד ההורה עצמו.
שחזור בית הילדות – אווירה, רגשות וזכרונות העולים מבית הילדות, שעיצבו באופן מודע או פחות מודע את ההתנהלות בבית: מה לעשות, איך להיות או ממה להימנע. לדוגמה: "החלטתי שאצלי יהיה בית רגוע"; "הכי חשוב לי שהילדים יראו הורים אוהבים"; "אצלנו לא יפנקו את הילדים והם לא יקבלו כל מה שהם מבקשים", וכדומה.
סיפורי דורות – סיפורי משפחה חשובים שהועברו במהלך הדורות. לפעמים אירועים, מערכות יחסים או תפיסות ואמונות מקורם בדור של הסבים. אירועים שקרו לפני זמן רב יכולים עדיין להשפיע על כל המשפחה. סיפורים אלה רלוונטיים לתהליך הטיפולי.
תהליכים רגשיים רצויים בטיפול דינמי בהורים
להשתהות, להישאר ולהתעכב – לא תמיד די בגילוי, בהיזכרות ובבירור. לאחר שהגענו לנקודה חשובה, הקשורה לבסיס הכאב הרגשי, יש צורך להרחיב, לזכור, להרגיש, להשתהות ולחוש את הכאב המורגש, עד שנגיע למעין תחושה של תשישות. העיבוד של משמעות הרגש, הבנתו וקישורו להווה, יגיעו לאחר מכן.
הבנייה – המפגש בין מה שנחווה ומורגש לבין מה שנלמד והובן במהלך הפגישות, באופן שמסביר כעת את מקור הכאב הרגשי, ההתנגשות והקושי, וכך מזמין דרכי התמודדות, הקלה ותובנות נוספות, שנוצרו באופן עצמאי וספונטני. שלב זה מתרחש לפעמים באמצע הטיפול ובפעמים אחרות בשלב מתקדם יותר בתהליך. שימוש בהבניה באמצע שלב יכול להיות אמצעי לקידום או לחיזוק מה שכבר הושג.
אינטגרציה – הקשר בין רגש להבנה, ובין עבר והווה. האינטגרציה עוזרת למטופל להתבונן בסיטואציה כהורה בכאן ועכשיו, לקבל אחריות תוך התחשבות בחוויות הורות העבר שלו, ולשאוף לשפר את המצב.
בין טיפול אישי בהורה לטיפול בשני ההורים
טיפול דינמי בהורים הוא יעיל במיוחד כאשר עובדים עם שני ההורים בחדר, אך הוא יכול להתבצע גם עם הורה אחד. המודל מיושם כמיקוד זמני או מרכזי בטיפול אינדיבידואלי במבוגר. כאשר הפנייה הראשונית היא סביב הילד, ישנו יתרון בסטינג של מפגש עם שני ההורים יחד, גם אם המיקוד נותר באחד מהם בלבד. הניסיון מלמד כי כאשר עובדים עם שני ההורים, פועלים בחדר כמה כוחות חיוביים מעבר לטיפול פרטני.
ראשית: המוטיבציה – ההורים שותפים בתהליך שנועד לסייע לשאיפה הטבעית שלהם להיות מיטיבים יותר בהורות, שהיא אישית אך היא גם מטלה משותפת ומאחדת. שנית, העובדה שההורה השני נוכח מחזקת את הטיפול, למרות המיקוד ביחיד, כחלק מהשדה הנורמטיבי של ההתפתחות המשפחתית. מעבר לכך, הורה אחד יכול לתמוך, להכיר ולהבין טוב יותר את האחר, כאשר זה חושף את חוויותיו הפנימיות, כמיהותיו וכשליו. המוקד יכול להתחיל בהורה שהצורך הרגשי שלו נוכח יותר, ובהמשך להיות מוסב אל ההורה השני.
אין מדובר בטיפול זוגי, עם זאת. חלק מהחזקת התהליך היא שמירת המיקוד בהורה ובהורותו, ושמירה על העדר זליגה לאישי הכללי או לזוגי. לכן עבודה עם שני הורים היא יעילה יותר.
ואולם ישנם מקרים, כמו למשל כאשר יש גירושים בקונפליקט גבוה, או כאשר הורה אחד נעדר או אין שום דרך לערבו, שנסתפק בעבודה באמצעות המודל עם הורה אחד. האומנות הטיפולית של המטפלים בהורים היא היכולת להבחין הבחנה מושכלת ולהתאים את המודל להורה, בהתאם לאישיותו, לצרכיו, ליכולותיו, ולדינמיקה המשפחתית.
טיפול בהורות – לא בזוגיות
ישנם זוגות שיחסיהם נוטים להיות סגורים, ונעדרים רמה גבוהה של חשיפה, כנות ופתיחות כלפי רבדים אישיים. במקרים אלה הטיפול הדינמי בהורים עשוי להביא לרמת חשיפה גבוהה של ההורים, מעבר לרצונם או ליכולתם. לעיתים יהיה קשה למטפלים להישאר במיקוד ההורי ולא לזלוג לרובד הזוגי או לממדים אחרים במישור האישי.
משום כך על המטפלים להבחין למי, ומתי, סוג טיפול זה פחות מתאים. כך למשל, טיפול זה פחות מתאים עבור זוגות הזקוקים בעדיפות ראשונה לעבוד על הזוגיות עצמה, ולא על ביטויה ההורי. גם כאשר הזוגיות נמצאת במשבר או בקונפליקט גבוה, בחירת סוג תהליך כזה, המבוסס על יכולת של הקשבה והכלה, לא תהיה נכונה. בנוסף, כאשר יש פער גדול בין ההורים, אחד מהם עשוי להתקשות לשמור על הקשבה רצופה לאחר.
מצד שני לעיתים, כאשר מגדירים זאת כחלק מהחוזה הטיפולי, גם אנשים שאינם נוטים להבעה או לביטוי רגשיים עשויים להרוויח מסוג כזה של עבודה טיפולית. בכל מקרה, המטלה של המטפלים היא להוביל באופן אקטיבי את מיקוד הטיפול באחד, בנוכחות האחר – וזוהי החזקה לא קלה. לכן, כדי לעבוד עם שני ההורים בחדר חשוב לשמור על מיקוד בעבודה של אחד, ולא להתפתות לעבודה זוגית.
כלומר בזמן נתון, כאשר המיקוד הוא בהורה א', הורה ב' הוא בתפקיד נוכח משמעותי, שומע ועד. כאשר המוקד מתחלף, לאחר כמה פגישות, הורה ב' מדבר והורה א' מקשיב ומתפקד כעד. כאשר שומרים על מיקוד בעולמו הפנימי של האדם ההורה, פחות תהיה בעיה של זליגה או סטייה לעבודה במרחב הזוגי.
העברה בטיפול בהורים ובהורות
בסטינג של הדרכה יש קשר בין מנחה, מדריך והורה לומד. יחסי העברה הם כלפי הסמכות של בעל המקצוע המומחה. בטיפול דינמי בהורים יכולה להתווסף לכך גם הכמיהה של המטופל לראות במטפל דמות מיטיבה ומכילה, וגם כהורה חליפי עבורו – ממשי ונוכח. בפועל יש בחדר שני ילדים פוטנציאליים והורה אחד.
הטיפול בשני הורים מזמן מרכיבים השלכתיים אדיפליים מתוקף היותם חלק ממשולש יחסים בחדר הטיפול. אלא שיש כאן גם אנלוגיה לשני ילדים הנאבקים של מקומם בתוך היחס, המקום, השיפוט והגאווה ההוריים של המטפל. מזווית נוספת, בטיפול בהורות יכולה גם להיות אווירה של שיתוף פעולה ממקום אחאי, בוודאי כאשר המטפלים מצטרפים ממקום של שותפי יצירה למשל (ישי ואורן, 2006).
בנוסף, בטיפול דינמי בהורים חשוב להיות ערים להעברה הנגדית העשויה להתעורר במטפלים מול הורות נחשקת או מרגיזה, מתסכלת או מרתיעה. תפקיד המטפלים בטיפול בהורים נע בין אקטיביות – הובלת התהליך ושמירה על מיקוד בהורות, לבין הכלה ושהייה פסיבית במרחב הגילוי. השתהות והרגשה, ואז חזרה לממדי הפירוש וההבניה. רכיבים גבריים ונשיים, ילדיים ובוגרים, העברות בין־דוריות ומכלול היחסים המשפחתיים המשתחזרים – כל אלה נעים בחלל המפגש בחדר הטיפולים.
דוגמה קלינית
זוג הורים מגיעים להערכה על רקע קשייו של בנם, בגיל העשרה, במסגרת חינוך אלטרנטיבית. הם שואלים את המטפלת היכן מתחנכים ילדיה שלה. המטפלת מבינה שבעצם ההורים תוהים עד כמה הם יוכלו לתת אמון ולהיחשף כלפי מטפלת שאינה שייכת לאותה תפיסת עולם ייחודית שבחרו כהורים.
בהמשך מתברר שמבחינת האם הדברים מורכבים עוד יותר: היא זו שדחפה לדרך חינוך זאת. כעת הקשיים של בנה המתבגר וההסתייגות של בעלה ממצב היחסים בין המחנך לילד, מערערים אותה. היא חשה מותקפת, והיא זקוקה לבניית ברית חזקה עם המטפלת, כדי שתוכל להגיע לרובד של פתיחות שיאפשר לה לבדוק עם עצמה את צרכיה העמוקים והקונפליקטואליים; מה שעשוי לאפשר לבן זוגה לוותר על עמדה נוקשה וצדקנית, ולאפשר לעצמו להתבונן ולשהות במרחב אי הידיעה המשותפת.
עבודה בטיפול דינמי בהורים משלבת לפיכך ידע, התנסות ויכולת להתגמש בעבודה במישור הבין־אישי והתוך־אישי, תוך הכרה בתהליכי ההעברה הנוכחים במפגש. לשם כך רצוי שאנשי מקצוע המעוניינים ליישם דרך זו של טיפול, יקבלו הדרכה, ויהיו אמונים גם על תפיסות ועל תהליכים דינמיים, על תיאוריות יחסי אובייקט, על הבנה משפחתית ועל נקיטת עמדה טיפולית אקטיבית.
סיכום
טיפול דינמי בהורים (PPT) הוא מודל של עבודה טיפולית ממוקדת או ארוכת טווח, עם הורים החווים רגשות שליליים ומצוקה בהורות שלהם, בהקשר של עצמם או של ילדם או ילדתם או של היחסים איתם. המודל מבוסס על עבודה קלינית שנערכה לאורך שנים, בפרקטיקה הפרטית והציבורית. המודל נוצר כמענה לצורך קיים, שאותו פגשנו לא מעט בעבודה עם מבוגרים, עם מתבגרים ועם ילדים. המודל מציע דרך מעשית, יצירתית ומובנית, להעמקה בתוך הֶקְשֵׁר מוגדר וממוקד.
לעיתים מבוגרים פונים לטיפול עקב מצוקה שלהם בחוויית ההורות שלהם. במרבית המקרים עם זאת, הם יפנו בעקבות בעיה, קושי או מצוקה של ילדם. לדעתנו, מתוך תפיסה אינטגרטיבית של עבודה טיפולית עם הורים, רצוי לחשוב ולפעול באופן גמיש, בהינתן הממצאים של מפגשי ההיכרות והאנמנזה. כלומר, נשאף ליצור חוזה טיפולי המותאם לאדם ולמשפחה, אחרי שנגבש הבנות לגבי מיהו המטופל, ומה נכון לו ולמשפחה כולה.
לצורך כך, יש לראות את ההורים כשני אנשים, שלכל אחת ואחד מהם יש צרכים, משאלות, כוחות, קשיים ורצונות – הן כבני אדם והן כהורים. בטיפול דינמי בהורים אנו מאפשרים לפיכך להורה להיות המטופל. לא רק עבור ילדו ובמטרה להביא לשיפור תפקודי בהורות, אלא עבור עצמו – האדם שהוא גם הורה.
סוג טיפול זה יכול לעמוד בפני עצמו, או לצד הטיפול בילד. בעקבותיו, לפעמים יהיה נכון להחליף את סוג הטיפול ואת החוזה הטיפולי ולעבור להדרכה הורית.
נבחר במיקוד זה במקרים שבהם אנו כקלינאים מתרשמים כי יעיל יותר להקשיב לכאב של ההורה ולתת לו מקום; לשים לב לפערים שבין ההורה שרצה להיות לבין ההורה שהוא או היא בפועל; ולרגשות הקשים שההורות מזמנת עבורם. בתהליך זה נתבונן בחוויה הרגשית של ההורה, ונשהה בה, כל פעם עם הורה אחד, כאשר ההורה השני משמש עד לתהליך. זאת תוך גילוי והתבוננות דינמית בקשר שבין הכאן ועכשיו להקשרֵי העבר ולראיית העתיד, וכן תוך חתירה להבנת האדם בתוך ההקשר התרבותי של משפחתו ושל אישיותו.
הערות
- המאמר מבוסס על המאמר - Oren, D. (2020). Dynamic parenting therapy - A current review of Psychodynamic Parenthood Therapy (PPT). Journal of Psychiatry and Psychology Research (JPPR), 3(2): 160-163.
- פורום אמפטי"ה – הפורום הפסיכולוגי לייעוץ ולטיפול בהורים; בית הספר לפסיכותרפיה באוריינטציה פסיכואנליטית, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, חיפה; התוכנית לפסיכותרפיה דינמית, בית הספר לעבודה סוציאלית בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב; מ.א. בפסיכולוגיה חינוכית, מכללת תל־חי.
מקורות
אורן, ד. (2011) טיפול בהורות: הבחנה בין סוגי התערבויות טיפוליות עם הורים ומקומו הייחודי של טיפול דינמי בהורות. פסיכו אקטואליה - רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, ינואר 2011, 15-27.
אורן, ד. (2015א). טיפול פסיכו דינמי בהורות – מודל עבודה לטיפול בהורים ובהורות, חברה ורווחה, גיליון ל"ה, 4 (דצמבר 2015): 507-535.
אורן, ד. (2015ב). הורות במחשבה שנייה – להיות הורה – רגשות, מחשבות ומעשים. הוצאת פרדס: חיפה.
אורן, ד. (2016). לשהות או לשחרר - התנהלות עם רגשות במסגרת עבודה טיפולית עם הורים. פסיכו אקטואליה - רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. גיליון ינואר, ע"מ 48-51.
אריקסון, א. (1976). שמונה שלבים של האדם. מתוך: ילדות וחברה. תל אביב: ספריית הפועלים. עמ' 187–196.
גנץ, י. (2015). טיפול בהורות בתנועה גלית: טיפול דינמי מחויב למציאות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy...=3277
הירש, ע. (2019). גמישות פסיכולוגית הורה-ילד: מודל טיפולי של הדרכת הורים בגישת ACT. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy...=3773
טנא, צ., ברימן, ר. (2018). עבודה טיפולית עם הורים. בתוך: סוגיות בפסיכולוגיה חינוכית מהלכה למעשה. עורכות: מי-טל, ש., שלהבת-קניאל, ר. כרך ב'. ירושלים: השירות הפסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך, ע"מ 197—230.
ישי, ר., אורן, ד. (2006). הורות חסומה – והורות ממומשת – על הורות כמעשה יצירה ועל תרומתה של הדרכה דינמית באוריינטציה פסיכואנליטית להורים. שיחות, כרך כ' (3), 251-264.
ישי, ר., אורן, ד., ישי, ג'. (2013). מדיום לביטוי מדיום לריפוי – על המדיום בטיפול, שיחות, כרך כ"ז, חוברת מספר 3, יולי , 304-312.
ישי, ר. (2015). מי יקרא את ספר הפנים-פערי מדיום בין הורים לילדים השלכות תיאורטיות וקליניות. שיחות, כרך כ"ט (3), עמ' 283-289.
ישי, ר. , ישי, ג. , אורן, ד. (2019). הורות בלתי אפשרית: טיפול בהורות חסומה כתוצאה מתגובת דחק לאירועי חיים שליליים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy...=3775
כהן, א. (2017). טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. קריית ביאליק: הוצאת אח.
מילנר, מ. (1952). תפקיד האשליה ביצירת סמלים. מתוך: טירופו הכבוש של האדם השפוי. תרגום דנה רופין. תל אביב: תולעת ספרים. 2006.
מנזנו, ג’., פלצ’יו אספסה, פ., וזילקה, נ. (2005). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות: הקליניקה של ההתייעצות ההורית. מצרפתית: רמה איילון. ת"א: תולעת ספרים.
Beall, L. (1972). The corrupt contract: Problems in conjoint therapy with parents and children. American Journal of Orthopsychiatry, 42(1), 77–81.
Benedek, T. (1959). Parenthood as a developmental phase: A contribution to the libido theory. Journal of the American psychoanalytic Association, 7(3), 389-417.
Bowen, M. (1978). Family therapy in clinical practice. New York: Aronson.
Chethik, M. (1976). Work with parents: treatment of the parent-child relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 1, 453–463.
Fonagy, P., Steele, M., Steele, H., Moran, G. S., & Higgitt, A. C. (1991). The capacity for understanding mental states: The reflective self in parent and child and its significance for security of attachment. Infant mental health journal, 12(3), 201-218.
Jacobs, L.& Wachs, C. (2002), Parent Therapy: A Relational Alternative to Working with Children. Northvale, NJ: Aronson.
Manzano, J., Palacio-Espasa, F., & Zilkha, N. (1999). The narcissistic scenarios of parenthood. The International Journal of Psychoanalysis, 80, 465–476.
Nilsson, M. (2006). To be the sole therapist: children and parents in simultaneous psychotherapy. Journal of Infant, Child, and Adolescent Psychotherapy, 5(2): 206–225.
Novick, K. K., & Novick, J. (2005). Working with Parents Makes Therapy Work. Lanham; Oxford: Jason Aronson.
Oren, D. (2012). Psychodynamic Parenthood Therapy: A model for therapeutic work with parents and parenthood. Clinical child psychology and psychiatry, 17(4), 553-570. Doi: 10.1177/1359104511426403.
Oren, D. (2020). Dynamic parenting therapy - A current review of Psychodynamic Parenthood Therapy (PPT). Journal of Psychiatry and Psychology Research (JPPR), 3(2): 160-163.
Palacio-Espasa, F. (2004). Infant-parent psychotherapy, the transition to parenthood and parent narcissism: Implications for treatment. Journal of child psychotherapy, 30(2): 155–171.
Pantone, P. (2000). Treating the parental relationship as the identified patient in child psychotherapy. Journal of Infant, Child and Adolescent Psychotherapy, 1, 19–38.
Piovano, B. (2004). Parenthood and parental functions as a result of the experience of parallel psychotherapy with children and parents. International Forum of Psychoanalysis, 13, 187–200.
Roth, A., & Fonagy. P. (2004). What Works for Whom? A Critical Review of the Psychotherapy Research. (2nd ed.) New York: Guilford.
Sutton, A., & Hughes, L. (2005). The psychotherapy of parenthood: towards a formulation and valuation of concurrent work with parents. Journal of Child Psychotherapy, 31(2): 169–188.
Tsiantis, J., Boethious, S. B., Hallerfors, B., Horne, A., & Tischler, L. (Eds.) (2000). Work with Parents: Psychotherapy with Children and Adolescents. London: Karnac Books.
