דונלד ויניקוט (Donald Winnicott, 1896-1971) היה רופא ילדים ובהמשך נעשה לפסיכואנליטיקאי. ויניקוט נולד ופעל באנגליה, ועל אף שצמח כפסיכואנליטיקאי מתוך רעיונותיהם של מלאני קליין וזיגמונד פרויד, הוא התפתח באופן מקורי ועצמאי, ופיתח מספר רעיונות משמעותיים בפסיכואנליזה בת ימינו. כמו כן, ויניקוט עסק רבות בנסיון להבין את עולמו הפנימי של התינוק ואת מהות ומשמעות הקשר בין האם לתינוקה.
רעיונות מרכזיים שפיתח ויניקוט
עצמי כוזב. ויניקוט תיאר לראשונה מצב של אדם שלא היה עסוק בקונפליקט מייסר בשל דחפים שאינו יכול לספק, אלא מצב שבו אדם, שעל אף שמתפקד ומתנהל בחברה באופן מתקבל על הדעת - חש כאילו הוא אינו הוא עצמו. ויניקוט טען שמצב זה מתפתח בינקות, בשל היענות וטיפול האם בתינוק ללא התייחסות למאפיינים האישיים והעמוקים של חוויית התינוק. לדידו של ויניקוט, המרחק בין עצמי אמיתי לעצמי כוזב אינו דיכוטומי אלא מצוי על רצף, בין מצב של עצמי אמיתי בריא, לבין מצב של עצמי כוזב קיצוני.
אם-טובה-דיה. ויניקוט טבע את המושג אם-טובה-דיה כדי לתאר דמות מטפלת שמצליחה לספק את סוג הסביבה שהתינוק זקוקה לה; מצב שבו האם מסגלת את עצמה ואת קיומה - תוך ויתור משמעותי על הסובייקטיביות שלה - כדי להיענות כל כולה לצרכיו של התינוק. ויניקוט גרס שבעקבות התנהלות זו של האם, התינוק יגדל להיות אדם שתופס את עצמו ואת חייו כאמיתיים (ולא כוזבים) ומלאי משמעות. ויניקוט האמין שבמצב תקין, האם מצליחה להשהות את הסובייקטיביות שלה ולהפוך למי שמוקדשת כל כולה ליצירת סביבה מיטיבה לתינוקה. רק בהמשך התפתחות התינוק היא שבה, בהדרגה, להיות אדם סובייקטיבי ונפרד בעל צרכים.
מרחב מעברי. ויניקוט התייחס לאדם שחי כל כולו במציאות האובייקטיבית כאל אדם בעל עצמי כוזב, כמי שמכוונן לגמרי לציפיות של אנשים אחרים. החוויה המשלימה, שהיא החוויה שהיא סובייקטיבית לחלוטין, נחווית על ידי התינוק בשלבים הראשונים באמצעות ההחזקה של האם שמאפשרת לתינוק לחוות את תשוקותיו ואת עצמו כ״מרכז היקום״ – כמשמעותי וכמרכזי באופן בלעדי. בין שתי צורות החוויה האלה הגדיר ויניקוט צורת חוויה מעורבת, שמשלבת את שתיהן, ואותה מגדיר ויניקוט כ״חוויה מעברית״ או ״מרחב מעברי״: זהו אזור הביניים של החוויה אשר שוכן בין הפנטזיה, שמושפעת כל כולה מהמציאות הפנימית, הסובייקטיבית, לבין המציאות האובייקטיבית. ויניקוט גם טבע את מושג ״אובייקט המעבר״, שנועד לרפד את הנפילה מעולם שבו תשוקותיו של הילד שולטות באופן אומניפוטנטי, לעולם שבו הוא נדרש להתאים את עצמו למציאות ולתשוקותיהם ודרישותיהם של אחרים. המרחב המעברי הוא גם המרחב שבו יכול הילד (ואחר כך המבוגר) ליצור ולשחק, וזה לדידו האזור שממנו נובעות התרבות והאמנות.
היכולת להיות לבד. במאמרו על 'היכולת להיות לבד' (1958), בחן ויניקוט את התפתחותה של יכולת זו מתוך הנחה ש"היא אחד הסימנים החשובים ביותר לבשלות בהתפתחות הרגשית". בעיני ויניקוט, היכולת להיות לבד מתפתחת בהדרגה ולאורך זמן, מתוך החוויה הראשונית והבסיסית של הימצאות התינוק לבד בחברת אחר משמעותי, דוגמת אמו (או "תחליף אם": אביו או מבוגר משמעותי אחר). במילים אחרות, החוויה של להיות לבד קורמת עור וגידים כאשר האם, כדמות מרגיעה ועוטפת, מחזיקה (holding) את הרך הנולד באמצעות נוכחותה. נוכחות מרגיעה ומעוררת אמון זו, מרחפת ברקע ומאפשרת ל'אני' הלא בשל של הילד להיתמך ולהתחזק באמצעותה. באופן זה, הילד הצעיר מפנים את החוויה שבה הוא והאם נמצאים לבד ביחד (לבד־יחד), צובר ביטחון ביכולתו להיות מה שהוא, כך שבחלוף הזמן מתפתחת היכולת להיות לבד גם ללא נוכחות האם הממשית ובלי שחוויית הלבד תעורר חרדה.
מתוך: פלק, ב. (2020). על 'היכולת להיות לבד' יחד ובנפרד כחלק מיחסי הורה־ילד: מבט תיאורטי ומעשי. פסיכולוגיה עברית.
