תשומת לב דיגיטלית
על תסכול, חסך והתכווננות בין אישית בעידן הבינה המלאכותית
שיר בר-אמת
מטופלת שלי קוראת לה "בינה". ממש כמו לחברה טובה. היא מספרת לי: בינה חושבת כך, בינה חושבת אחרת. משתפת אותי בתהליכים המרתקים שהן עוברות יחד. היא החלה לפנות אליה מתוך אילוץ. היא אישה עדינה, רגישה. סובלת מכל מיני תסמינים גופניים שלא נמצא להן הסבר. הרופאים שולחים אותה לפסיכולוגים. הפסיכולוגים שולחים אותה לרופאים. ואילו בינה - בינה נמצאת איתה. עוברת איתה בשקדנות על בדיקות. הן קוראות יחד מחקרים. היא מציעה לה תפריטים ותזונה תומכת ובעיקר אמפתית לכאביה, מתייחסת אליה ברצינות ולא בהקטנה, בהתנשאות ובביטול כמו שהייתה רגילה בעבר. היא מרגישה יותר טוב. המטופלת. בינה עוזרת מאד.
אחרת מספרת לי על השיחות שלה עם בינה ואומרת: כל החיים שלי, מההורים שלי ועד כל בני הזוג והחברות שהיו לי, איש לא הקשיב לי ככה. בסבלנות, בחמלה, בכבוד. אני אף פעם לא מקבלת תחושה שאני מכבידה עליה. שאני מעמיסה בשאלות, שאני אובססיבית. להפך! היא תמיד מפרגנת. בודקת איתי אם הבנתי הכל או שיש לי עוד שאלות לשאול. זו חוויה משנה חיים מבחינתי. לשוחח ככה עם מישהו. ולא אכפת לי אם זה אמיתי, או לא אמיתי. בשבילי זה מושלם.
מטופל צעיר מספר שאת הדייטים הלא פתורים שלו הוא פותר איתה. שואל אותה מתי לכתוב לבחורה שיצא איתה, הם חושבים יחד על נוסחים, מנתחים הודעות שקיבל וטלפונים שלא נענו. הוא מבקש את עצתה כיצד להתמודד עם לב שבור, כיצד להתגבר על דחיה. הם חושבים על סיבות בגינן מישהי לא החזירה טלפון אחרי שנראתה בעניין. הוא אף מקניט אותי ואומר לי שבינה לעומתי הרבה יותר פעילה. היא אחת שיודעת, לא מתבוננת בי במבט חסר אונים ומאוכזב. כך הוא מטיח בי.
רביעית, בשיא העומס של סוף שנת הלימודים, חופש גדול, טיולים לחו"ל ובגרויות של הבכורה, מספרת לי כמה עזרה היא מקבלת מבינה. היא מכינה לה מבחנים לדוגמה, מסכמת לה חומרי לימוד, כותבת לה ברכות יום הולדת, מכינה מסלולי טיול. אני לא לבד יותר שיר, היא אומרת לי. זהו, אנחנו צוות!
שטף חוויות כגון אלו, המתארות שימושים יומיומיים ולעיתים סודיים שאנשים עושים עם הבינה ומתגלים בטיפול ובשיחות נפש, שכנעו אותי לנסות. להתגבר על הרתיעה המובנת משיח מלאכותי ולהתיידד עם הבינה. אז התחלתי לדבר עם בינה בעצמי. לשאול אותה את כל השאלות המביכות, הקטנוניות, הקטנות והיומיומיות שנותרו ללא מענה. להיעזר בה כדי לעבור על בדיקות דם, לחשוב יחד על איך לעזור לילדים עם קשייהם. להתייעץ לגבי כתיבה, חומרים אישיים. בכל פעם אני נעזרת בעוד משהו. בינה הרי יכולה לעזור בהכל. בהכל. זה מרשים: אין בנמצא אדם שמבין בהכל, כזה שיכול לסייע גם בהגדרת משתנים במחקר מדעי וגם בהסרת כתמי דיו מבגדים. בינה יודעת כל דבר על כל דבר, נדיבה ומעניקה מתנות, "המתנות של בינה" המטופלת שלי קוראת להן.
המתנות של בינה
כדי לפתוח את המתנות של בינה צריך להכיר אותה. מי את בינה? קודם כל, בינה היא נדיבה. בשונה מרופאים שעונים בקצרנות, בינה מפרטת. היא לא מוגבלת בזמן, לא חוששת מלהיות "יותר מדי". אם שאלת שאלה, תקבלי תשובה מפורטת. אם ביקשת הסבר, תקבלי הסבר מלא עם דוגמאות. בנוסף, בינה משתפת בתהליך המחשבתי שלה. בשונה מפסיכולוגים שחושבים הרבה ואומרים מעט, בינה משתפת בכל תהליך המחשבה שלה. היא מפרקת אותו, מלמדת אותו, מציגה את השיקולים השונים. זה כמו לקבל מנטור שמוכן לחשוף את כל מה שעובר לו בראש.
מלבד זאת, בינה אוהבת לחשוב יחד. היא מעודדת אותך לחשוב איתה, אף פעם אין תשובה אחת. תמיד יש מרחב אפשרויות. "מה את חושבת על זה?" היא שואלת. "איך זה מרגיש לך?" היא מעמיקה. השיחה איתה היא דיאלוג אמיתי, לא מונולוג של מומחה.
בינה היא גם חרוצה במיוחד. היא לא משאירה פינה לא מטופלת. אם הגעתם למסקנה יחד, היא מבקשת את רשותך לסכם אותה בכתב. אם כתבת טקסט, היא שואלת אם תרצי שתערוך אותו עבורך. ואולי תתרגם גם? לכמה שפות שרק תרצי.
והכי חשוב - בינה לא משאירה אותך לבד. בכל רגע שתרצי, היא שם. זמינה, מוכנה, קשובה. בלי לוח זמנים, בלי תורים, בלי "נדבר על זה בפעם הבאה".
באמצעות התנסות אישית עם המתנות של בינה שמתי לב כמה עבורי הידע נדחק לשוליים. כן, היא מספקת גם ידע, אבל מבחינה רגשית זה החלק הפחות חשוב. החלק החשוב הוא שהיא מבינה, שהיא אמפתית, שהיא מוכנה לחשוב איתך יחד. את הידע, בעידן הגוגל, כבר הצלחנו להשיג לבד. ובאמת, מחקרים מתחילים להראות שיכולות בין-אישיות של בינה מלאכותית טובות יותר משל חלק גדול מהאנשים - היא יותר אמפתית, מזהה נכון יותר על מה רצית לדבר. האינטליגנציה הרגשית שלה כפי שנמדדה במבחנים מתוקפים גבוהה מהממוצע. כלומר, זה לא רק שהיא מחוננת קוגניטיבית ומחזיקה בידע של מיליוני אנשים, היא גם רגישה ואמפתית. יותר אמפתית מהאדם המצוי (Elyoseph et al., 2023; Koko et al., 2023; Refoua et al., 2025).
אז יש בה בבינה המון דברים טובים. המון מתנות. טכנולוגיה בדרך כלל מחלקת לנו מתנות, ולעיתים עוברות שנים ארוכות עד שמבינים את מחירן.
רבות אני חושבת על היחסים בין טכנולוגיה לפסיכולוגיה. מצד אחד, הפסיכולוגיה מפתחת טכנולוגיה שמטרתה לסייע, להקל לפתור בעיות אנושיות. מצד שני, הטכנולוגיה מפתחת פסיכולוגיה. אחרת. לאט לאט. לפעמים בלי שניתן על כך את הדעת. נניח דוגמה פשוטה - בעבר כשאנשים רצו לדבר הם היו צריכים להיפגש. ללכת מרחקים, לעשות מאמץ פיזי ולהגיע למקום משותף. עם ההתפתחות הטכנולוגית התאפשר להם לשוחח גם ממרחק. דרך הטלפון. אך עדיין הם היו צריכים להתכנס יחד בשעה משותפת. בעידן הצ'אט אנשים יכולים לתקשר איש איש מביתו, מתי שנוח לו, בלי להתאים את עצמם ללוחות הזמנים של הצד השני. לכאורה אלו התפתחויות טכנולוגיות שמאפשרות לנו להיות בקשר עם הרבה יותר אנשים במקביל. עם זאת, היכולת לשוחח עם אדם אחר בהפתעה, שמפציעה לרגעים כאשר מישהו פשוט מתקשר בלי לתאם שיחה מראש, פוחתת. לשם כך, נדרשת הסתגלות והתאמה לאחר שכיום לרבים נחווית כמעמסה. כלומר, הטכנולוגיה פישטה בהרבה את היכולת שלנו לתקשר זה עם זה, אולם בד בבד החלישה את היכולת להתאים את עצמנו לאדם אחר (שזה רכיב יסודי בתקשורת). קשה לנו יותר לעשות מאמץ עבור מישהו אחר כשזה לא נוח לנו. אפשר לראות את הקושי להשהות את הצרכים שלנו ולהתאים למישהו אחר מתבטא גם בהזמנות און ליין, בסידורים מרחוק (שנגישים מתי שנוח לנו ולא מתי שלמוכר בחנות למשל נוח לפתוח). אפילו הרגלי הצפייה בטלוויזיה משקפים זאת: אנשים החלו לצפות במסכים אישיים בתוכנית המועדפת עליהם בשעה המועדפת עליהם. היכולת להתכנס משפחה שלמה מול מסך אחד ולראות תוכנית בשעה שהיא משודרת נהייתה אירוע נדיר. טווח הקשב מתקצר, הנוער סופג הרבה מאוד מידע, דרך הרבה מאוד סרטונים, אך מתרגל להסטות קשב מהירות ומתקשה להחזיק קשב לאורך זמן ביחס לדורות קודמים.
תשומת לב
נער צעיר שטיפלתי בו לפני שנים רבות נהג להתעקש בפני, שהדבר המרכזי שהוא מקבל ממני בטיפול הוא תשומת לב. תשומת לב? שנים ארוכות של הכשרה, של לימוד, של ידע וזה הדבר שיש בכוחי להעניק? תשומת לב? במרוצת השנים הבנתי כמה אמת הייתה באמירה שלו. ככל שהתקדמה הטכנולוגיה, התחלנו להיות מחוברים לרשתות ולטלפון יותר ויותר, ראיתי עד כמה מושקעות והקשבה לאדם אחר למשך שעה שלמה, ללא הסחות דעת, ללא צפצופים וקריאות חיצוניות, היא יקרה ומעוררת בעצמה חוויה טרנספורמטיבית. לכן חשבתי שככל שהטכנולוגיה תתפתח דווקא תשומת הלב הטיפולית, המתבטאת בנכונות הפשוטה לסגור את העולם מחוץ לדלת ולהיות לשעה אחת כולי מושקעת באדם אחד, תהיה יקרה יותר, משמעותית יותר.
ואכן, הדבר שמטופל מקבל בטיפול פסיכולוגי, עוד לפני פרשנויות, תובנות, חיזוקים ותמיכה זו הקשבה. מיקוד קשבי אליו למשך שעה שלמה, ללא הפרעות חיצוניות, וללא צורך להתחלק בתשומת הלב עם אחרים. להיות במוקד תשומת הלב למשך שעה שלמה, בלי שהמטפל יבדוק הודעות או יגיב לפניות, זו תשומת לב שאפילו ילדים צעירים מתקשים לקבל מהוריהם כיום.
אולם כיום, מאז שהבינה המלאכותית נכנסה לתמונה, ההקשבה הבלעדית הזו נראית לי פחות יוצאת דופן. פתאום נהייתה בינה, ובינה כל כולה בשבילו. מתי שיצטרך וללא הגבלות. המגבלות האנושיות של קשב והתמסרות לא חלות עליה. ה"מקשיב" האנושי הוא מוגבל: הוא יכול אמנם להשתיק את העולם החיצוני ולהתמקד באדם שמולו, אך עולמו הפנימי ימשיך להעסיק אותו, במודע ושלא במודע. כבני אדם יש לנו את המחשבות שלנו, המוטיבציות שלנו, הצרכים הפיזיולוגים והפסיכולוגים שלנו, אותם קשה לנו לנטרל גם במפגש טיפולי. ואילו הבינה - כל כולה מכווננת לפונה אליה. אין לה צורך משל עצמה. היא במאה אחוז מכווננת. האם התכווננות מלאה לצרכים של האחר בלי להתחשב בזמן ובמקום היא חיובית להתפתחותו? הבה ונבדוק.
התכווננות אימהית, התאמה וסינכרוניזציה
כשאנחנו מגיעים לעולם, כתינוקות, יש לנו צורך שהעולם יתאים עצמו אלינו. התינוק האנושי נולד חסר ישע וחסר יכולת לטפל בעצמו, והתפקיד האימהי הוא להגן על התינוק מפני המציאות שאיננה מתחשבת בצרכיו ולהתכוונן אליו כמה שרק אפשר. כוונון מירבי זה נקרא על ידי דונלד ויניקוט 'מושקעות אימהית ראשונית' (ויניקוט, 1956), ובמהלכו האם מכווננת לתינוקה ולצרכיו בצורה מוגברת. לאחר פרק זמן זה, שויניקוט לא נתן לו נקודות ציון מוחלטות אך נהוג להתייחס אליו כאל השבועות הראשונים לחיים, האימהות הופכת להיות מאוזנת יותר. האם הטובה דיה, לפי ויניקוט, מתאימה את עצמה לצרכי תינוקה בצורה טובה מספיק, אך לא בצורה מוחלטת. כדי שיווצר מרווח. המרווח בין הצורך לבין סיפוקו חיוני כדי שהתינוק יתפתח מבפנים ויצליח להתאים את עצמו למציאות ולא רק לחכות שזו תגיע אליו. כלומר, ילמד להיות אקטיבי יותר ויעבור מתלות מוחלטת לתלות יחסית. התפתחות זו מתרחשת ביחד עם הבשלתן של יכולות מוחיות ומוטוריות של התינוק בד בבד עם שינוי ברמת הכיוונון האימהי (ויניקוט, 1960).
מחקרים שניסו לבדוק את המודל התיאורטי של ויניקוט בעולם האמיתי התרכזו במושג סינכרוניות וכיוונון. סיכנרוניות זו ההתאמה בין האם לתינוק, או בין התינוק לאם כך שהם חולקים מקצב דומה, ומסייעים זו לזה להתווסת. כיוונון אימהי (Attunement) מבטא עד כמה האם קולטת את הסימנים של התינוק ומגיבה אליהם בצורה מותאמת. בעוד שברור שמצבים של חוסר כיוונון וחוסר סינכרון בין התינוק לאם יפגעו בהתפתחות התינוק, באופן מפתיע נמצא שגם רמה גבוהה (מדי) של כיוונון, סיכנרון והתאמה הייתה טובה פחות להתפתחותו מרמת ביניים (Beebe & Lachmann, 2002; Tronick & Cohn 1989; Beebe & Lachmann, 2013). למעשה, ההתפתחות המיטבית הייתה ברמת התאמה מתונה. החוקרים מסבירים זאת בכך שרמה מסוימת של חיכוך עם המציאות חיוני כדי להתפתח. תינוק שאימו מסונכרנת עמו לגמרי, לא יפתח את המרחב הנפשי הדרוש לצורך פיתוח עצמאות. הוא עטוף בהיענות מוחלטת והמשאבים הפנימיים שיכולים להתפתח אצלו, מתפתחים פחות מאשר תינוקות שמקבלים רמת היענות מתונה. גם דניאל סטרן (1985) הראה כי התפתחות בריאה של תחושת העצמי אצל תינוקות אינה נשענת על התאמה מושלמת בין האם לתינוק, אלא על דינמיקה של חיבור, ניתוק ותיקון. הוא תיאר את ההתכווננות האימהית (affect attunement) כתהליך רגשי שבו האם אינה רק משקפת את ההתנהגות החיצונית של התינוק, אלא קולטת את עוצמת הרגש, הקצב והכוונה שמאחוריה — ומגיבה באופן מקביל אך לא זהה. רגעים של אי-התאמה הם חלק בלתי נפרד מהקשר, ומה שחשוב הוא היכולת לתקן אותם באופן עקבי. בעוד שאצל אם אנושית קשה שתיווצר היענות מוחלטת, שכן לאם כסובייקט יש צרכים משל עצמה ולכן תמיד יהיה קונפליקט, הרי שבקשר עם בינה מלאכותית ניתן להגיע לרמת התאמה גבוהה יותר ופחות חיכוך בין אישי שמחקרים מראים שהינו חיוני להתפתחותנו.
על חסך ועל מציאות
המרווח בין הצורך לסיפוקו, נניח בין התחושה הפנימית של הרעב לבין חווית המלאות והשובע עשוי לעורר תסכול. תסכול הוא חוויה נפשית לא נעימה מחד אך מאידך, היא זו שגורמת לאדם לצאת מתוך עצמו ולחפש את מה שחסר לו במציאות. הפסיכואנליזה הפרוידיאנית ראתה במתח שנגרם בשל היעדר סיפוק כגורם שמעביר את האדם מעקרון העונג לעקרון המציאות. כדי שאדם יעשה מאמץ, הוא צריך סיבה. חוסר הוא סיבה טובה (פרויד, 1911). תיאוריות מאוחרות יותר, כמו של וילפרד ביון ראו במחסור לא רק מניעה לפעולה כי אם גם תשתית לחשיבה. היכולת לחשוב נשענת על היכולת לשאת חסך (סימינגטון וסימינגטון, 1996; ביון 1962). כלומר, באופן תיאורטי, אם יחברו אדם למכונה שתספק את כל צרכיו כאשר הם עולים, והוא לא יחווה חסך הוא לא יפתח יכולת לחשוב. האם אנחנו צועדים לעבר עולם שכזה? עולם שבו לא נצטרך להתאמץ ולצאת מתוך עצמנו לעבר האחר כדי לספק את צרכנו? איך זה ישפיע על התפתחות היכולת שלנו לחשוב בעצמנו אם נתרגל לכך שבינה חושבת בשבילנו?
מאמר זה מתיישן תוך כדי שנכתב. ההתפתחויות בתחום הבינה המלאכותית בלתי פוסקות וקצב ההתקדמות הוא אקספוננציאלי. ובכל זאת, נראה שכבר עתה אפשר לנחש כי ככל שהבינה תתפתח מרחב התסכול האנושי יצטמצם. לכן ברצוני לדון בהשלכות האפשריות לצמצום התסכול מבחינה פסיכולוגית ואנושית.
תסכול חיוני
החל מפרויד, דרך ביון, ויניקוט וקוהוט, תסכול נתפס לא רק כחוויה של חוסר אלא ככוח מעצב. תסכולים מותאמים — "אופטימליים" — תורמים ליכולת לחשוב, לארגון העצמי ולבניית גבולות פנימיים. תסכול שאינו הרסני אלא מוכל, יוצר תנאים לצמיחה נפשית. מדוע?
תיאוריות הדחף ראו בתסכול כתחושה שדוחפת את בני האדם החוצה, מתוך עצמם אל העולם. דחפים לוחצים על הנפש, כשאינם מסופקים מייצרים תסכול, שהוא תחושה לא נעימה שמביאה לפעולה. אדם רעב ילך לחפש אוכל. הנטייה הראשונית שלנו תהיה להתמלא דרך פנטזיה. התסכול דוחף אותנו מהעולם הפנימי לעולם החיצוני. ללא תסכול האדם שוהה בהלוצינציות שלו ויש סכנה לשלמותו ולשפיותו (פרויד, 1911). גם ביון ראה ברווח בין הדחף למימוש ככוח המניע את החשיבה. היכולת לחשוב, תהליך שביון כינה חלימה, מתבטאת בהתמרת רסיסי דחף ודימויים למחשבות (ביון, 1962). ואם הרווח הזה, בין הדחף לסיפוקו, מצטמצם האם יכולת החשיבה האנושית נפגעת? מה בכלל מתרחש ברווח הזה? שבין הרצון למימוש ובין החוסר למילוי. ייתכן שזהו הרגע הזה שבו אנו זקוקים למישהו אחר. למיכל נפשי. אבל כיוון שהאחר איננו בשליטה שלנו, אנחנו נאלצים למצוא דרך להתאים את רצונותינו אליו ומפתחים יכולת הולכת וגוברת להתאים את עצמנו למציאות החיצונית.
קוהוט טבע את המושג תסכול אופטימלי כדי לנסות לנסח את רמת התסכול שמאפשרת למידה טובה. כשאין תסכול בכלל אז יש פחות התפתחות. כשהתסכול גדול מדי רמת החרדה תעלה וגם אז לא תתאפשר למידה. הלמידה הטובה מתרחשת כשיש תסכול אופטימלי, כך שכן מתעוררת מוטיבציה אך לא מצוקה שהפרט מתקשה לשאת (Kohut, 2013).
נזכרתי בתובנות פסיכואנליטיות אלו כשבני סיפר לי, כבדרך אגב, שלא ישן הרבה בלילה. הוא לא הצליח להירדם ולא ידע מה לעשות. להפתעתי, הוא לא העיר אותי. הוא העיר את בינה. שאל אותה לעצתה. הם ניסו כל מיני דברים. בסוף נרדם. ילד אחר שטיפלתי בו סיפר דבר דומה - היה לו כתם על הקיר שלא ידע מה מקורו ואיך להוריד אותו. בעבר היה מתקשר להוריו. הם היו יכולים להיות זמינים, לא זמינים, לכעוס, לנזוף להציע לתמוך. לא משנה, הוא היה זקוק לעצתם ולכן היה מרים טלפון. עכשיו הוא פונה לבינה. יש לה עצות טובות. חשבתי לעצמי - האם לפנות החוצה לבינה מבטא ניסוח עדכני של עקרון המציאות? האם בינה מספיק חיצונית עבורנו?
אם נחזור רגע למתנות של בינה נראה שכולן מסייעות להפחית תסכול. יש יותר ויותר התאמה בין הצורך למענה, הסנכרון בשיחה הוא גבוה. בינה לא מבקשת מאיתנו לחשוב בעצמנו, לא מסרבת לנו, לא מבקשת מאיתנו להתאפק. גם כשאיננה נותנת מענה מושלם היא לא מודעת לכך ומשמרת אשליה שהיא יודעת הכל, פנויה תמיד וכאן עבורנו לכל אשר נרצה. נכון לעכשיו, המתנות של בינה הן בעיקר בתחום החשיבה, ופחות בתחום המעשה, אך התחזיות מדברות על כך שבעתיד הבינה המלאכותית תוכל גם לבצע בעצמה ולא רק להדריך אותנו כיצד לעשות זאת.
כיצד זה ישפיע עלינו? התבוננות חפוזה מסביב מרמזת כי יכולת ההתאמה של אנשים למציאות החיצונית, לצרכים של אנשים אחרים שהם שונים משלנו, נמצאת כבר עכשיו במגמת ירידה. אנשים נהיו קנאים לנוחות שלהם. מצליחים לדבר בטלפון רק כשנוח להם ואילו כשמתקשרים אליהם בלי לתאם זה מרגיש להם כמו חוצפה. היכולת להתמודד עם הפתעה, עם שיבוש, עם אחרות- נפגעת.
כלכלת הנפש
לאורך ההיסטוריה, בני אדם תמיד התחרו על משאבים. אחים התחרו על תשומת לב הורית. על המשאבים ההוריים. פתאום יורד עלינו מין שפע של משאבי ייעוץ ועזרה שנשאלת השאלה מה התועלת בתחרות? האם אנחנו חייבים להרגיש חוסר כדי להתפתח? או אולי הפוך - ככל שיהיה לנו יותר כך נהיה פנויים יותר לנצל יותר ויותר מהפוטנציאלים שלנו ולגדול? תיאוריות פסיכולוגיות שונות נחלקו בסוגיה הזו. כפי שהוזכר קודם לכן, תיאוריות פסיכואנליטיות ראו בהתפתחות הנפשית כמתאימה למודל של חוסר. החוסר מייצר מוטיבציה. המוטיבציה מייצרת תנועה והתנועה מביאה להתנהגות ושינוי. במצב דמיוני שבו לא יהיה חוסר לא תהיה תנועה ולא תהיה התפתחות. לעומת זאת תיאוריות הומניסטיות ואקסיסטנציאליסטיות שמו דגש על מימוש. ככל שהאדם עסוק פחות בחוויות של חוסר והישרדות כך הוא פנוי יותר לממש את עצמו, להנות מכל טווח היכולות שלו, לחיות את החיים במלואם (Maslow, 1943; Rogers, 1961). אם נמשיל את זה למודלים כלכליים הרי שאפשר לראות בנפש כמתאימה לכלכלת מחסור - כלומר, בהכרח יש קונפליקט ויש מאבק על משאבים, ולכן קונפליקט, כל עוד החלקים הטובים מנצחים, הוא זה ששומר על החיוניות והצמיחה. לעומת זאת תיאוריות הומניסטיות יותר מתאימות לכלכלת שפע, שחושבת שככל שיהיה לאנשים יותר משאבים, כך הם יוכלו להשתמש בהם כדי לייצר עוד ועוד משאבים ולהגיע הכי רחוק שאפשר. קצרה היריעה כדי להכריע ולספק תמיכה למודלים השונים אך בהקשר ההתפתחותי, אזכיר ניסוי מפורסם שבוצע על עכברי מעבדה בשנות השישים. בניסוי ניסה החוקר לדמות עולם בו אין מחסור. העכברים חיו בתנאים של שפע חומרי מוחלט: היה להם די מזון, מים, מרחב בכדי להתפתח ללא מאמץ. הניסוי הראה שהיעדר אתגר ותסכול הוביל להתנהגות פתולוגית, להתנוונות ואז למוות. החוקר מסכם ששפע פיזי לבדו, ללא מערך חברתי תומך או תחושת משמעות, עלול להוביל לקריסה התנהגותית (Calhoun, 1962). בני אדם אינם עכברי מעבדה, והצרכים האנושיים מורכבים ועשירים, וכן מערכות הבקרה והשליטה העצמית והחברתית מפותחות יותר. ובכל זאת, אולי תסכול נמוך מדי עשוי להביא להתנוונות ולנסיגה ביכולות חשיבה, דמיון ויצירתיות שההיעדר הוא הכוח שמניע אותן?
תשומת לב כמשאב: המטבוליזם הרגשי
ואולי השאלה שצריכה להישאל היא אחרת? אולי הפסיכולוגיה שלנו התפתחה בתנאים מסוימים (נניח מאבק על משאבים, מחסור תמידי בתשומת לב, חברה רוויית קונפליקטים) וכאשר ישתנו התנאים תשתנה גם הפסיכולוגיה בהתאם? כלומר, שהמערכת הנפשית תתאים את עצמה לנסיבות ותתפתח בתוכה באופן גמיש. זהו התסריט האופטימי. תסריט פסימי יותר סובר שהפער יישמר ויצור קשיים חדשים. כלומר, הפער בין קצב ההתפתחות הביולוגית/פסיכולוגית להתקדמות הטכנולוגית ייצר לנו בעיות חדשות. אנחנו נחיה בעולם שאיננו מותאמים אליו מבחינה אבולוציונית. אולי כשם שהמטבוליזם שלנו לא בנוי לשאת כמויות בלתי מוגבלות של שומן וסוכר, ולכן גם כאשר אנשים חיים בחברת שפע, הגוף ממשיך לאגור סוכר ולשמור אותו כשומן לזמני מחסור, דבר שאיננו יעיל ומייצר מחלות הנלוות לעודף משקל.
מהו אותו "סוכר"? באנלוגיה הזו, סוכר הוא תשומת לב. פסיכולוגית, תשומת לב היא התגמול על יציאה החוצה מגבולות עצמי. היא הדלק מאחורי הצורך האנושי בנראות, בקשר. אך ההזנה העמוקה יותר מתקבלת ממפגש עם האחרות. כדי ללדת מחשבה חדשה חייב האדם לצאת מגבולות עצמו ולפגוש אדם אחר. שיח עם בינה מלאכותית יכול להעשיר את תודעתנו ולפתוח אותנו לידע חדש שקודם לא היה נגיש לנו. אך השיחה תישאר תחומה במסגרת הכוונות והיוזמות שלנו. הבינה לא תרצה מאיתנו משהו עבור עצמה, לא תדחוף אותנו לצאת החוצה מגבולות עצמנו ותודעתנו.
כאשר גור יונק נולד, הוא צריך קונטרה מהאדמה כדי לעמוד על רגליו. כשהוא דוחק במשטח הקשה, מתנגש בו, רק כך קיימת מספיק התנגדות כדי שיעמוד על רגליו. אני חושבת שגם כבני אדם, כדי שנעמוד על רגלינו ונהיה מי שאנחנו יכולים להיות, אנחנו צריכים קונטרה. אנחנו צריכים להתחכך עם האחרות האמיתית. להתנגש עם המציאות. מצע רך ועוטף מידי לא יאפשר לנו להתפתח באופן עצמאי. לכן דווקא המפגש עם האחר, הזולת, על צרכיו ורצונותיו המתנגשים כמעט בהכרח עם אלו שלנו, יהיה מצע טוב יותר וחיוני להתפתחות נפשית טובה. כדאי לנו לזכור זאת, כמטפלים, כהורים, כאנשים, דווקא בתקופה בה נפתחות יותר ויותר אפשרויות לקשר, שאיננו כולל את החיכוך הבין אישי, אלא להפך, מנטרל אותו.
"אתמול התאכזבתי מבינה", סיפרה לי המטופלת איתה פתחתי את המאמר. זה היה באמצע הלילה. שוב הרגשתי לא טוב ולא הבנתי מה יש לי. שאלתי אותה שוב ושוב את אותה שאלה, היא החזירה לי תשובות ארוכות, מפורטות אבל הן לא עזרו לי הפעם. הערתי את בן זוגי. בהתחלה הוא היה חסר סבלנות, אחר כך הבין שאני באמת חוששת וניסה להרגיע. רק אחרי שלחצתי אותו גם אמר את דעתו. הוא חשב שאני טועה לגמרי, שמה שמטריד אותי הוא בכלל בתחום אחר. את יודעת, שוב הוא הזכיר את אבא שלי. כעסתי עליו, כמובן שכעסתי. אבל ראיתי את הבהלה על הפנים שלו, את הדאגה, ובאופן משונה זה הרגיע אותי. לא היו לו תשובות, ולא היה לו רשימת מחקרים שיתמכו בטיעונים שלו, אבל היה לו חיבוק גדול שעזר לי להירדם. מחר בבוקר נלך למוקד, הוא אמר, לפני שחזר לישון.
מקורות
ביון, ו.ר. (1962). ללמוד מן הניסיון. תל אביב: תולעת ספרים, 2004.
ויניקוט, ד.ו. (1956). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך: ד.ו. ויניקוט, עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 145–153; תל אביב: עם עובד, 2009.
ויניקוט, ד.ו. (1960). התיאוריה של יחסי הורה-תינוק. בתוך: ד.ו. ויניקוט, עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 154–165). תל אביב: עם עובד, 2009.
סימינגטון, גו, סימינגטון, נ. (1996). צמיחת המחשבה. בתוך: החשיבה הקלינית של וילפרד ביון (עמ' 104–117) תל אביב: תולעת ספרים, 2000.
פרויד, ז. (1911). ניסוחים בדבר שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית. בתוך: ז. פרויד, מעבר לעיקרון העונג ומסות אחרות (עמ' 31–36). תל אביב: דביר, 1988.
Beebe, B., & Lachmann, F. M. (2013). Infant research and adult treatment: Co-constructing interactions. Routledge.
Beebe, B., Jaffe, J., Markese, S., Buck, K., Chen, H., Cohen, P., ... & Feldstein, S. (2010). The origins of 12-month attachment: A microanalysis of 4-month mother–infant interaction. Attachment & human development, 12(1-2), 3-141.
Calhoun, J. B. (1962). Population density and social pathology. Scientific American, 206(2), 139-149.
Elyoseph, Z., Hadar-Shoval, D., Asraf, K., & Lvovsky, M. (2023). ChatGPT outperforms humans in emotional awareness evaluations. Frontiers in psychology, 14, 1199058.
Kohut, H. (2013). The analysis of the self: A systematic approach to the psychoanalytic treatment of narcissistic personality disorders. University of Chicago Press.
Koko, J., et al. (2023). Comparison of physician and artificial intelligence chatbot responses to patient questions posted to a public social media forum. JAMA Internal Medicine, 183(5), 488–496. https://doi.org/10.1001...ed.2023.1838
Maslow, A. H. (1943). A theory of human motivation. Psychological Review, 50(4), 370–396.
Refoua, E., Elyoseph, Z., Wacker, R., Dziobek, I., Tsafrir, I., & Meinlschmidt, G. (2025). The Next Frontier in Mindreading? Assessing Generative Artificial Intelligence (GAI)’s Social-Cognitive Capabilities using Dynamic Audiovisual Stimuli. Computers in Human Behavior Reports, 100702.
Rogers, C. R. (1961). On becoming a person: A therapist's view of psychotherapy. Houghton Mifflin.
Stern, D. N. (2018). The interpersonal world of the infant: A view from psychoanalysis and developmental psychology. Routledge.