מהי אמפתיה?
אמפתיה היא פעולה של הבנה, מודעות ורגישות באמצעות חוויה של עולמו הרגשי והקוגניטיבי של אדם אחר. במילים פשוטות, זו היכולת לדמיין ולהבין כיצד זה ״ללכת בנעליו״ של האחר. הפסיכולוג מרטין הופמן (2000) הגדיר אמפתיה כתגובה רגשית המאופיינת ברגשות דאגה, סימפתיה, חמלה ורוך כלפי אדם אחר ורצון להקל את מצוקתו. הופמן הדגיש את ההיבטים הרגשיים והקוגניטיביים של האמפתיה: לדבריו אמפתיה היא תגובה רגשית התואמת את מצבו של האחר יותר מאשר את מצבו של ה"אני". האדם האמפתי קשוב לסימנים המצביעים על מצבו הרגשי של האחר, ועם זאת הוא ער לעובדה שהוא נפרד ממנו.
מתוך: אברהם, י. (2011). "אין מצב שמפנים את הגב": עבודה כיתתית בנושא דחייה חברתית. פסיכולוגיה עברית.
מה ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה?
סימפתיה ואמפתיה הם מושגים שקשורים זה לזה, ושניהם קשורים לחוויה אל מול אדם אחר. בעוד אמפתיה מאפשרת לנו לדמיין ולחוות את הרגשות של אדם אחר, סימפתיה היא מושג המתאר את הרגשות המתעוררים בנו ביחס לרגשותיו של אדם אחר (שאינם בהכרח קרובים לרגשות ולחוויה שלו). לדוגמה, כאשר אדם אחר חווה אובדן, תגובה אמפתית תהיה הבנה של צערו ונסיון לשוות בדמיוננו את התחושות שמלוות אובדן שכזה. תגובה סימפתית, לעומת זאת, יכולה להיות רחמים, חמלה או נסיונות לעודד אותו ולעזור לו לחשוב על דברים אחרים.
מה ההבדל בין אמפתיה להזדהות?
באמפתיה יש מימד מסוים של הזדהות, מכיוון שאנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות את החוויה של האחר ולהזדהות איתה. יחד עם זאת, לרוב נהוג להתייחס למה שמכונה הזדהות כאל מצב שבו ההזדהות עם האחר היא מוחלטת, עד כדי כך שלא ברורים הגבולות בין האני לבין האחר; ההשתתפות בחוויה היא מלאה, והשניים הופכים למעשה לאחד מבחינה רגשית. באמפתיה, לעומת זאת, אדם אחד מדמיין, חושב ואף מרגיש את מה שקורה אצל האדם השני, אך הוא אינו מזדהה עמו באופן מוחלט עד לרמה שהוא אינו יכול להבדיל עוד בין החוויה שלו לבין חווייתו של האדם האחר. במילים אחרות, באמפתיה נשמר מרחק מסוים, בעוד שהזדהות יוצרת קרבה וזהות מוחלטות. לדוגמה, כאשר אנחנו פוגשים אדם שחווה אובדן, הזדהות תגרום לנו לחוות באופן מלא את חווית האובדן שלו, לחוש את הצער והיגון שלו ואולי אף להזדקק לנחמה ועזרה בעצמנו; אמפתיה, לעומת זאת, תהיה האפשרות להצליח להרגיש ולהבין את מה שהוא מרגיש, אך לא בהכרח לחוות זאת באופן מלא (וכך נוכל להישאר בעמדה שמורה, שמאפשרת לנו לעזור לאדם האחר).
אמפתיה בטיפול
הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הווארד א. בוק מגדיר את האמפתיה כחוויה שהיא על סף המודעות, ספונטנית ותוך־נפשית. יש לה רכיבים רגשיים וקוגניטיביים שמתרחשים בתוך המטפל, שבאמצעותם הוא מבין ויודע את מה שהמטופל חווה באופן מודע או לא. בוק מציין שבהגדרה זו, אמפתיה היא מצב של איסוף מידע פנימי על האחר, אבל ההגדרה זו אינה מתייחסת למה שנעשה עם המידע שנאסף – לטוב ולרע (שהרי אפשר בהחלט גם לנצל יכולת כזו לאיסוף מידע והבנה של האחר למטרות זדון).
בוק מגדיר מצב בטיפול שהוא מכנה היות אמפתי (being empathic) - מצב שלדעתו מצריך תנועה של המטפל מעמדה משקיפה לעמדה משתתפת ובחזרה; הדבר מצריך בו זמנית חוויה של היות עם המטופל מבחינה רגשית, ובמקביל גם ניסיון לחשוב על המטופל ממרחק. התנועה הזו מבדילה בין אמפתיה להזדהות ולהשלכה, שבהן יש אובדן של אובייקטיביות והפונקציה של המטפל היא בעיקר הגנתית ולא מודעת.
מתוך אמפתיה: תפיסות מוטעות ושימושים לא נכונים בפסיכותרפיה - סקירת מאמרו של הווארד א. בוק
האם אפשר ללמוד אמפתיה?
מחקרים מראים שאפשר לפתח אמפתיה באמצעות אימון באמפתיה (Empathy Training), כלומר, לאמן ילדים לראות את העולם מנקודת מבטו של אדם אחר. כשילד לומד לשים עצמו בנעליו של האחר, יהיה לו קשה הרבה יותר לפגוע בו או לפעול באלימות כלפיו – ישירה או עקיפה. נורמה פשבאך (1997) יזמה תכנית לאימון באמפתיה שהופעלה בכיתות ג–ה של בית הספר היסודי. העבודה נעשתה בקבוצות קטנות (ארבעה–שישה ילדים) וכל פעילות נמשכה 20–30 דקות. באחת הפעילויות התבקשו הילדים לדמיין מגוון נקודות ראות באמצעות מענה על שאלות שונות, כמו: "איך היה נראה העולם לו הייתם קטנים כמו חתול?" או "איזו מתנת יום הולדת תשמח כל אחד מבני המשפחה שלך?". בפעילות אחרת של התכנית הקשיבו הילדים לסיפור שסיפרה להם המורה, ואז סיפרו את הסיפור מנקודת הראות של כל דמות המופיעה בסיפור. פשבאך גילתה במחקרה כי האימון באמפתיה של כלל ילדי הכיתה הביא ליותר התנהגות חברתית חיובית בכיתה והפחית אלימות ישירה ועקיפה בין התלמידים (Feshbach, 1997).
אברהם, י. (2011). "אין מצב שמפנים את הגב": עבודה כיתתית בנושא דחייה חברתית. פסיכולוגיה עברית.
