מרים אבנרי כהן
דומה ליבי לתינוק
סיפורים קטנים על תקוות גדולות בחדר הטיפול, בנפש וברוח
ידיעות ספרים
תהילה מבקשת למחוק מן הזיכרון פרק מוכתם מעברה כדי שתוכל לשוב ולהרגיש ראויה לאהבה. אופיר משוכנע שהפריצה הגדולה שלו נמצאת מעבר לפינה ומסרב לדמיין כל אפשרות אחרת גם כשהפער בין החלום למציאות גובה ממנו מחיר כבד. צופית גוררת את עצמה מדי בוקר לעבודה בטוחה עם שכר מעולה. בסתר ליבה היא חולמת על עשייה אחרת, אך ברור לה שבגילה מאוחר מדי להתחיל מחדש.
מה מאפשר לנו להמשיך לנוע גם כשהחיים אינם נענים למשאלותינו ולמצוא מרחב של בחירה בתוך מציאות שאיננו יכולים לשנות?
דומה ליבי לתינוק נולד מתוך מפגשים אנושיים בחדר הטיפול. הוא מזמין אותנו לצאת למסע נפשי ורוחני בעקבות היכולת לקוות. בלב הספר עומד המתח שבין התקווה הילדית התמימה, המאמינה שהכול אפשרי, לבין התקווה הבשלה – זו שאינה מבטיחה שהכול יסתדר, אך מדרבנת אותנו להישאר בכל זאת בתנועה.
בעולם רווי אי־ודאות, כאב ואכזבות, התקווה אינה מותרות. היא מאפשרת לנו לדמיין עתיד אחר, לשאת רגשות קשים, להישען על קשר מיטיב ולבחור בצעד הבא גם כשהדרך מעורפלת. דרך סיפורי טיפול, מחקר פסיכולוגי, מקורות יהודיים וכלים מעשיים בודקת מרים אבנרי כהן איך התקווה נולדת בקשר, באילו דרכים הדמיון מצית אותה, מדוע ההסכמה לכאוב מאפשרת לה להתחדש וכיצד טובה פעולה אחת מאלף אנחות. בד בבד היא בוחנת גם נושאים כמו תקוות שווא, פנטזיות הצלה וחשיבה חיובית כפויה.
דומה ליבי לתינוק הוא ספר לכל מי שמבקש לטפח תקווה בחייו ואף להיות סוכן של תקווה בחייהם של אחרים.
ד"ר מרים אבנרי כהן היא פסיכולוגית ומרצה. היא מתעניינת במיוחד ברגעים שבהם אדם יודע הרבה על עצמו ובכל זאת מתקשה לזוז, להשתנות או לקוות. כתיבתה נולדת מן המפגש בין חדר הטיפול, מחקר פסיכולוגי, מחשבה יהודית וחסידית וחיי היום־יום. ספרה הקודם, מתחת לגשר, ראה אור בידיעות ספרים בשנת 2022.
לפניכם המבוא מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
דּוֹמֶה לִבִּי לְתִינוֹק אֱוִילִישֶׁאֶל יָם שׁוֹאֵג יָרוּץ כְּמוֹ אֶל דּוֹד,שֶׁשַּׁלְהֶבֶת לוֹ אָח פִּלְאִי,שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת בּוֹרְאוֹ —מַה זֶּה? וְכֵיצַד?דּוֹמֶה לִבִּי לְתִינוֹק רַב אֵמוּןשֶׁמַּרְאֶה לְזָרדִּמְעָתוֹ וּנְגָעָיו.דּוֹמֶה לִבִּי לְתִינוֹק קָטָןשֶׁנִּכְסָף לְשַׂחֵק בְּטֶרֶם יִישַׁןוְהוּא רָץ וְנוֹפֵל — רָץ וְנוֹפֵל.זלדה
את מי את מנסה להציל?
זה רק עניין של זמן עד שמישהו יחשוף את התרמית שלי. אני מרגישה את זה עמוק בבטן. מתישהו ישימו לב שאני לא פסיכולוגית 'אמיתית', שזו הייתה טעות לקבל אותי ללימודים ואחר כך להתמחות. אני לא מספיק עמוקה ולא מספיק מפותחת רגשית או אינטלקטואלית בשביל כל הסיפור הזה. אני פשוטה מדי, תמימה מדי, זרה בנוף האנושי המתוחכם הזה. ואם ניקח בחשבון את התהומות הפנימיים שלי, אליהם אני נסחפת רצוא ושוב, מתפוגגות לי עוד כמה נקודות זכות. אבל המשיכה שלי לעולם הנפש מרקיעה שחקים, ואני כמהה לעזור לבני אדם להרגיש טוב יותר. אז בינתיים אני כאן, רגועה מבחוץ ומבועתת מבפנים. אלופה בהישרדות ועקשנית להחריד.
רות, בחושיה החדים, עומדת לחשוף את המתחזה שאני. היא מתבוננת בי בעיניה החכמות במבט נוקב, ושוב נאנחת. אני מתכווצת, מפצירה בעצמי לא לקחת אותה ללב. היא המדריכה שלי, אני מתמחה צעירה וחייבת למצוא חן בעיניה. בבוא היום ההמלצה שלה תקבע מתי אגש לבחינת ההתמחות ומה הסיכוי שאעבור אותה בהצלחה.
רות משחקת באצבעותיה הארוכות בשרשראות הכסף הכבדות שעל צווארה, אלו שהיא צורפת בעצמה בסטודיו הקטן שלה. היא אינה שבעת רצון ממני: "את לא מרשה לעצמך לצלול לעומק הקושי, להכיר בפתולוגיה, להתוודע אל הייאוש. את ממהרת לצבוע דברים בוורוד, מנרמלת את מה שלא צריך לנרמל. זה עובד ככה רק באגדות, לא בחדר הטיפול".
הפס הכחול העז בעפעפיה של רות ואבן הטורקיז בעגילים שהיא עונדת מהפנטים אותי. אני חולמת בהקיץ. היא מתבוננת בי בשתיקה ואז שבה וטוענת שאינני מכירה במורכבות מצבם של חלק מהמטופלים שלי, ובשל כך נוטעת בהם תקוות שווא. "לא רק שתאכזבי אחרים", היא אומרת במבטא אנגלוסכסי כבד, "אלא שגם את עצמך תתאכזבי, לא תחזיקי מעמד. את משקיעה מאמץ במקומות עקרים שכלום לא עתיד לצמוח בהם".
רות מסתייגת מהאמונה התמימה שלי ביכולתי לשנות את עולמם של מטופליי, ומסמנת אותה במקרה הטוב כ'פנטזיית הצלה', ובמקרה הפחות טוב כחוסר בשלות רגשית או כביטוי לאישיות מלאת הגנות. לא אני המצאתי את 'פנטזיית ההצלה' - זו תופעה מוכרת בקרב מטפלים: דחף עמוק להציל, לרפא, להושיע1. לעיתים טמון בבסיסה סיפור מילדותו של המטפל - ילד או ילדה שחוו את נוכחותו האמפתית של אדם בוגר שטיפח אותם. אך לרוב דווקא היעדרו של קשר בטוח עם דמות הורית הוא שמזין את פנטזיית ההצלה: מתוך פצעי הילדות צומח הרצון להצליח להיות עבור הזולת אותה נוכחות מיטיבה שלא הייתה למטפל כילד.
מטפל בעל פנטזיית הצלה עזה פועל מתוך תחושת כל-יכולות, מאמין שביכולתו להציל כל מטופל2. הוא עשוי לא רק להתאכזב אלא אף לגרום נזק: להתעלם מסימני אזהרה, לדחוף חזק מדי, להיות פוגעני כלפי המטופל מתוך הצורך שלו להיות ה'מציל'. מנגד, מטפל בעל פנטזיית הצלה נמוכה מדי עלול להתאפיין בניכור ושוויון נפש כלפי מצוקת המטופל.
רות משקפת לי בחדות את חוסר האיזון שלי על גבי הסקאלה הזו. אני בולעת את הלשון לנוכח הביקורת, יושבת מולה מאובנת, תולה בה עיני עגל. רות אצילית ומטופחת ואינה צובעת את שערה הארוך והכסוף, נראה שהיא מקבלת בברכה את טביעות ידיו של הזמן. היא מבוגרת ממני ביותר משני עשורים. האם ייתכן שהפער בינינו בהבנת המציאות נובע גם מהפרשי הגיל וניסיון החיים? אני מרגישה קטנה לעומתה במובנים רבים מדי.
כשרות מדברת איתי על פנטזיית ההצלה שלי היא שואלת שאלה שממשיכה להדהד בי ימים ארוכים: "את מי את מנסה להציל? את הילדה הפצועה שבתוכך? את האמונה שלך שהעולם הוא מקום טוב?"
למה כתבתי ספר על תקווה
שני עשורים לאחר השיחה ההיא עם רות, השאלה 'את מי את מנסה להציל?' קיבלה משמעות חדשה. בשבעה באוקטובר, האמונה שלי בעולם טוב וביכולתי לסייע ולהשפיע עמדה למבחן.
עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', נשאבתי בסערה לעיסוק בענייני טראומה. כרבים מעמיתיי למקצוע נרתמתי לשורות המלחמה בתפקידי כפסיכולוגית, והרגשתי שאין די בכל הניסיון שצברתי עד כה לנוכח המציאות המצמיתה הזו. "אל תדאגי, המלחמה תכף תיגמר", עודדתי את עצמי השכם והערב בשבועות הראשונים, נאחזת באמונה שהדברים ילכו וישתפרו. אך מדי בוקר כשקמתי בציפייה לשמוע בשורות טובות חוויתי מפח נפש: בחדשות הופיעו עוד פנים יפות של חיילים שנפלו, החטופים טרם שבו, ובעבודתי פגשתי הורים שכולים ונפגעי טראומה.
התחלתי לעכל את ההבנה שהמציאות הזו לא תחלוף בן לילה. התכווצתי כשפגשתי במראה את עיניי העגומות. אני אוכלת ללא תיאבון, דברים שהיו לי פעם מענגים, הפכו לחסרי טעם. אל הנגינה בפסנתר שתמיד רוממה אותי, לא הצלחתי לחזור מאז שמחת תורה.
בניסיון לעודד את עצמי החלטתי לכתוב מאמר שיתאר את התערבויות החירום שביצעתי בשבועות הראשונים למלחמה. קיוויתי שהדבר יאפשר לי להסתכל על הדברים מהצד, כמו חוקרת שמתעדת בקור רוח מציאות בלתי נתפסת. אך לא הייתי מסוגלת לעשות זאת, משום שתוך כדי כתיבה הצליפה בי האמת: פנטזיית ההצלה שלי דעכה, ואיתה נגוזה גם האופטימיות. האם אני ראויה להמשיך לטפל כעת, כשהעמדה הפנימית שלי נפולה, מיואשת? האם בכוחי לסייע כשאני מדוכדכת? ומצד שני – אנחנו הרי במלחמה – איזו זכות יש לי דווקא עכשיו לשבת באפס מעשה?
הבנתי שהמעיינות הישנים והמתוקים שהרוו את צימאוני הידלדלו: אין לי ברירה אלא לצאת למסע גילוי של מעיינות חדשים. וכך במקביל לעבודה היומיומית המטלטלת בצל המלחמה משכתי את עצמי בכוח אל מעיין חדש: לימוד על אודות התקווה. היה לי ברור שכרגע אני מנסה לחלץ את עצמי ממחוזות הייאוש, כדי שאוכל להמשיך להחזיק תקווה גם עבור אחרים.
נשמתי לרווחה כשפגשתי במילותיו של הרב יונתן זקס, שעמד על ההבדל בין אופטימיות לתקווה3. לדבריו, רבים מתבלבלים בין שני המושגים הללו: בעוד שהאופטימיות משקפת אמונה בכך שדברים פשוט ישתפרו, תקווה היא האמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים. אופטימיות נוטה להיות פסיבית, לעיתים תמימה וניתנת לאדם כמתנת שמיים, אולם תקווה היא אקטיבית, דורשת מאמץ וגיוס של אומץ לב. יהודים, לתפיסתו, הינם סוכנים של תקוה, אלו הנושאים את קול התקווה בשיחתה של האנושות4.
דרך מילותיו של הרב זקס למדתי לספר לעצמי את הסיפור מחדש: הבנתי שגם כשהאופטימיות שלנו דועכת, ביכולתנו לטפח תקווה, לגלות אומץ לב, לחזק את האמונה בכוחנו לבנות לעצמנו חיים טובים יותר ובעיקר - לפעול לשם כך. את המסע אל התקווה החלטתי להמשיך בכל הכוח, בפרט ברגעים שבהם חשתי נטולת כוח. הפכתי את הלימוד על התקווה לספורט היומי שלי, בתחילה ביני לבין עצמי, ואחר כך בסדנאות והרצאות לקהלים שונים. גיליתי עד כמה התקווה יקרה ללב כולנו.
כעת אתם מחזיקים בידכם ספר על אודות התקווה שאמנם נולד במלחמה, אך אינו עוסק רק בזמני משבר. הוא מדבר על התקווה שנחוצה לנו בשגרת היום יום.
להפוך פנטזיית הצלה לתקווה
אז מה זו בעצם תקווה? במובן הפשוט ביותר, תקווה היא ציפייה לדבר טוב מתוך אמונה שהוא יקרה5. במבט ביקורתי מעט, כמו זה שבו רות המדריכה התבוננה בי, נדמה שטמונה בתקווה תמימות, נאיביות או אפילו כסילות. לא במקרה בשפה העברית אחת המילים הנרדפות לתקווה היא 'כֵּסֶל', הקשור גם למילה כסיל: אדם שכל כך מצפה לדבר, עד שמרוב השתוקקותו מתעלם מן הנתונים המראים שזה אינו הכיוון המציאותי6.
התקווה במובן של כסל מתפתחת בראשית חיינו7. תינוק שזוכה להורות טובה דיה בחודשים הראשונים לחייו (ורובנו זוכים לכך) חווה את העולם דרך תחושת שליטה בסביבתו, שכן ציפיותיו נוטות להתגשם: הוא בוכה והאם מופיעה ומרימה אותו בזרועותיה, הוא רעב ובמהרה ניגר אל פיו חלב חם. זוהי תקווה כל-יכולה שמתפתחת דרך התמסרות של ההורה, והיא מאפשרת לנו לפתח בינקותנו תחושת אמון בבני אדם ובעצם החיים. גבישי התקווה היקרים הללו נאגרים בקרבנו כצידה לדרך לקראת אתגרי החיים.
אך הישענות בלעדית על תקווה כל-יכולה שכזו עלולה להיות מתעתעת. במהלך התפתחותי תקין, התקווה מבשילה דרך מפגש מחוספס עם החיים. היא נבנית על ידי תסכול שהפעוט חווה כשהוא מתוודע אל מגבלות המציאות וכואב את המתח שבין משאלותיו לבין אי היכולת לממשן. כך מתרחש מעבר מתחושת 'הכל אפשרי' לעבר תקווה בשלה ומעודנת.
כשאני נזכרת בימים המבלבלים של תחילת דרכי המקצועית, מהדהד בי שירה של זלדה "דומה ליבי לתינוק", המתאר את הלב הילדי התמים, הפתוח, המאמין בטוב. שאפתי להציל את העולם וכולם נראו לי ברי הצלה. בימי מלחמת 'חרבות ברזל', כשפנטזיית ההצלה שלי איימה להיכחד, חשתי צימאון ללגום שוב מאותה תקווה פשוטה ותמימה.
המתח הקיומי שבין התקווה הכל-יכולה לבין התקווה הבוגרת מעסיק אותי עד היום. האם ניתן להחזיק בצד התקווה הבוגרת גם בתקווה תמימה, זו המכונה 'כֵּסֶל'? נדמה לי שאחת הדרכים לחבר בין השתיים היא באמצעות שמירה על מגע עם החלקים הילדיים המצויים בכל אחד מאיתנו. "אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו", כך כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק8. חיבור ללשד הילדות שבקרבנו ממריץ אותנו להאמין שהטוב אפשרי גם כשאנו מותשים, אובדי עצות ומבולבלים.
בתינוק רב האמון, כמו זה הניבט אלינו משירה של זלדה, טמונה סכנה ופגיעות בעקבות תמימותו, אך מנגד טבועים בו כוחות חיים אדירים: הסקרנות והאומץ להתנסות, לשאול, להיפתח אל הלא נודע, לקום מנפילה ולהתחיל מחדש. יש בתקווה זו כוח בריא שלעיתים אנו המבוגרים זנחנו בצד הדרך. לכן, כשאני נכנסת לחדר הטיפול, פוסעת לצידי לא פעם ילדה תמימה וסקרנית שמסרבת להתפעל ממצוקות החיים. הילדה אינה מתגנבת לשם, היא אורחת של כבוד.
הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון, ממליץ לכל אדם בוגר לנסות להתחבר לדמות הילד שבתוכו לכמה דקות, מדי יום ביומו9. בעוד שהמבוגר צמצם את תקוותיו ואת ציפיותיו, הילד עודנו חולם ומתפלא. הוא קולט את החוויה בצורה עמוקה יותר מאשר המבוגר, וחש שהעולם הנראה לעין אינו הדבר היחיד, יש מעבר לו.
כדי להתקשר לתודעת הילד השוכנת בקרבנו, אני אוהבת לדמיין את הסיפור על החסיד שהגיע בשעת לילה מאוחרת אל בית רבו אי-שם בערבות אוקראינה. הרבי רצה לכבד ביי"ש את אורחו העייף מתלאות הדרך, אך לא מצא משקה בביתו ואף לא שליח שילך אל בית המרזח. משום כך החליט לומר לחסיד שלו: "המתן כאן, ואני אלך אל החדר השני ואחפש איזה נער שאוכל לשלוח". הוא יצא מביתו בשקט והלך בעצמו אל בית המרזח. כששב בשמחה עם היי"ש, שאל אותו תלמידו: "היכן הנער שמעלת כבודו אמר שישלח?" והרבי השיב לו: "את הנער שהייתי אני בקטנותי טמנתי בתוך נפשי, ובעת הצורך אני מוציא אותו ומשתמש בו".
הספר הזה אמנם עוסק בתקווה, אך אינו שופע תמימות: שזורים בו סיפורים על אתגרים והתמודדויות. משום כך, נצא למסע הזה בחברת הילד רב האמון ועתיר התקווה הטמון בכל אחד מאיתנו.
לאט לאט
מי היה מאמין שאמצא את עצמי צופה באדיקות בסרטונים בטיקטוק. לפני שפגשתי את אוריה, רק ידעתי במעורפל שקיים דבר כזה, טיקטוק. עכשיו זה הפך לחבל ההצלה שלי. רגע לפני עוד פגישה עם אוריה, כשהייאוש המלווה בריח זיעה חמוץ עומד לנקוש בדלתי, המוזיקה הקצבית והתנועות המהפנטות שבוקעות מהמסך עוזרות לי להחזיק את הראש מעל המים. מצאתי את עצמי צופה שוב ושוב באוריה מן העבר, זו שרוקדת את החיים. הייתי חייבת לצרוך את המנה הזו כדי לא לטבוע בתהומות הייאוש; נזקקתי להוכחה דיגיטלית לכך שהאישה החיה הזו אכן קיימת, שבתוך שברי ההריסות שלפניי מסתתרת תקווה.
אוריה היפה מתבוננת בי בעצב בעיניים ירוקות ומלוכסנות, מבטה מיוסר וקודר. זה כמה חודשים שהיא מגיעה אליי מדי שבוע, ובכל פגישה מקפידה לומר בטון נטול רגש: "אני לעולם לא אחזור לעצמי". הדיכאון שלה הקפיא אפילו את יכולתה לפרוק כאב דרך בכי.
אוריה, רקדנית ומורה למחול בסוף שנות העשרים לחייה, הגיעה אליי בשל דיכאון לאחר לידת בתה הבכורה. כבר מהרגע הראשון המם אותי הדיסוננס בין דמותה התמירה והיפה, לבין התחושה שהגוף האצילי הזה חסר חַיּוּת. דכאון אחרי לידה הוא מסוג המצבים שמגייסים אותי בכל הכוח. אני מתחילה את הטיפול מלאת מוטיבציה לעשות כל שביכולתי כדי שאוריה תתאושש מהר ככל האפשר, תחזור ליהנות מהחיים, לרקוד כמו שהיא אוהבת ובעיקר לשקוע באִמָּהוּת לתינוקת המתוקה שלה.
אוריה גררה את עצמה לטיפול מדי שבוע וגם לוותה על ידי פסיכיאטר, שהתאים לה טיפול תרופתי, אולם הדיכאון העיקש סירב ללכת. בתחילה היא הייתה מגיעה לפגישות עם בן זוגה ועם תמי התינוקת. אז עוד אפשר היה להרגיש אנרגיה של חיים בחדר, נכנס ריח תינוקי מענג. היו גם רגעים קטנים, שבריריים, בהם אוריה החזיקה את תמי שהשמיעה קולות גרגור מתוקים, וראיתי צל של חיוך חטוף בפניה. אך כאשר בתה החלה ללכת למטפלת, אפשר היה למשש את תחושת החידלון שאפפה את הפגישות שלנו.
הריח של אוריה היה חמוץ. בעזרת בעלה והוריה הצליחה לטפל בבתה התינוקת אך הזניחה את עצמה. התרופות שניתנו לה לא סייעו והוחלפו בזו אחר זו. ובכל זאת, מדי שבוע, הצליחה לגרור את עצמה לטיפול, מתיישבת מולי, תולה בי את עיני החתול הירוקות והעצובות שלה ושואלת: "איך זה שעדיין לא התייאשת ממני?" לא הייתי מסוגלת לומר לה את האמת, לשתף אותה בכך שהייאוש ממצבה מתגנב גם לליבי.
הדיכאון של אוריה לא היה רק היעדר הנאה וכוח; הוא נכח בחדר כמו שומר סף עקשן. בכל פעם שניסיתי להגניב קרן אור זעירה של תקווה, נדמה היה שהדיכאון הודף אותי, שואג עליי שזה חסר סיכוי. מדי פעם היו לאוריה כמה ימים טובים ואז קרסה שוב, מרוסקת מכך שההתאוששות הייתה זמנית ומתעתעת. היא סירבה לתפוס כל חבל שזרקתי לעברה, התקשתה לבצע אפילו דברים קטנים.
מה קורה כאשר פנטזיית ההצלה של המטפל פוגשת אדם המסרב להינצל? מה ניתן לעשות אל נוכח מי שלא מתקיימת בנפשו האמונה ביכולתו להיחלץ מן התהומות?10 כשישבתי מול אוריה הדהדו בי מילותיה של רות המדריכה שניסתה 'לגמול' אותי מפנטזיית ההצלה שלי. אולי באמת הגיעה העת להיגמל סופית? שאלתי את עצמי. אך משהו בתוכי התקומם - האם עליי להנמיך את האמונה שלי ביכולתה להירפא ולחזור לעצמה?
ידעתי שאותו דחף עמוק להושיע, שנולד לא פעם מתוך פצעיו של המטפל עצמו, אמנם עלול להיות מסוכן, אך הוא גם מנוע שאי אפשר לטפל בלעדיו. ללא הפנטזיה הזו, לא ניתן לשאת עבור הזולת מצבים אפלים כל כך כמו זה שאוריה נצורה בתוכו. חשתי שהיא משוועת לכך שאראה את האור המצפה לה בקצה המנהרה, עד שתוכל להבחין בו בעצמה. נאבקתי בייאוש שאיים גם עלי והמשכתי לומר לה: "את תתאוששי. אין לי מושג מתי ואיך זה יקרה, ומה מכל הדברים שאנחנו מנסות לעשות בסופו של דבר יעזור, אך את תתאוששי".
בכל פעם שאמרתי זאת ליבי החסיר פעימה. "שקרנית, רמאית!" צעק עליי העצמי הֶחָרֵד, המיוסר ואכול הדאגה שלי, "איך את מעיזה להבטיח לה הבטחות? מי עָרֵב לך שהיא תתאושש?" "אף אחד לא עָרֵב לי", ענה הקול הענייני של העצמי הנחוש והעקשן שלי. "זה ייקח זמן ויצריך עוד מאמץ, אך בסופו של דבר זה יקרה".
באחת הפגישות אוריה הראתה לי סרטוני ריקוד שלה בטיקטוק, כדי להעניק לי 'הוכחה חותכת' לכך שלעולם לא תחזור לעצמה. בשמלת ערב תכולה ונוצצת ושיער אסוף בקפידה היא הסתחררה לצלילי מוזיקה לטינית. הפער בין אוריה שעל המסך לבין האישה הכבויה בחולצה המרופטת שישבה מולי היה כל כך חריף, שהוא ממש הכאיב לי בגוף. אוריה הראתה לי את הסרטונים כדי להוכיח לי שאין תקווה. לרגע כמעט נפלתי בפח הזה, אבל פתאום הבנתי שזה הפוך: זו התקווה. צרכתי את הסרטונים הללו באדיקות לפני הפגישות איתה, חשתי שהוטמן בהם קוד סודי של הבטחה.
לאחר זמן מה הגיעה חופשת הקיץ. עליתי עם משפחתי צפונה, לקמפינג השנתי שלנו על גדות החצבני. בזכות אוריה הטלפון שלי לא הפסיק לרטוט על שולחן הפיקניק. בין קולות המים הזורמים בנחל לבין הצחוק והמריבות בין ילדיי, חדר כל הזמן קולה של אוריה, שהקליטה לי הודעות. כעסתי על כך שהיא משביתה את יכולתי להתנתק וליהנות בחופשה, ובו זמנית חשתי אַשְׁמָה על כך שלי יש את מה שלה אין: היכולת הפשוטה ליהנות מהחיים.
לאחר שקצת נרגעתי, פתאום שמתי לב לטון ההודעות שלה. זה לא היה הדיבור המונוטוני הרגיל. שמעתי טון אחר, תובעני ומתמרמר "אני לא יכולה יותר להמשיך ככה!" היא אמרה בתקיפות. היא לא הזכירה את המנטרה "לעולם לא אחזור לעצמי". סוף סוף הרגש פרץ החוצה: אמנם הוא לא היה נעים אך בלט בחיותו. חייכתי לעצמי. הכעס שלה היה סימן החיים הכי יפה שראיתי ממנה עד כה. הגיע הזמן לנסות שוב לחבר אותה לעשייה. נתתי לה משימה קטנה, ובפעם הראשונה היא התגייסה לעניין.
בשבועות הבאים כבלי הייאוש של אוריה החלו להשתחרר. לאט לאט היא התאוששה. טעם החיים והיכולת ליהנות מהם, לרצות, להתרגש - הכול חזר אליה בהדרגה. היא שבה לחיים פעילים, בתחילה מתוך עשייה כפויה ומלאכותית, ועם הזמן מתוך חיבור ותשוקה.
אוריה לימדה אותי על הצורך לרדת עם הזולת לתהומות ייאושו מבלי להיבלע שם עימו ומבלי להאיץ בו לצאת. הבנתי שמה שהגן עליי בחדר הטיפול מול הייאוש שלה, היה לא רק הידע המקצועי שלי וניסיוני הטיפולי, אלא גם אותו כֶּסֶל ילדותי, אותה תמימות שעליה כתבה זלדה בשירה "דומה ליבי לתינוק". לא היה די במיומנות בשיטות טיפול שונות: היה עליי להסיר את משקפי המבוגר המפוקח והספקן, כדי להתרגש מריקודי הטיקטוק של אוריה ולהאמין שבעצם יושבת מולי רקדנית מלאת חיים, שרק לרגע התחפשה לאישה מדוכאת.
סבתי נתנה לי פעם עצה – אלנה מיכאלקובה11
סָבָתִי נָתְנָה לִי פַּעַם עֵצָה:בִּזְמַנִּים קָשִׁיםהִתְקַדְּמִי בִּצְעָדִים קְטַנִּים.עֲשִׂי אֶת מָה שֶׁעָלַיִךְ לַעֲשׂוֹת,אֲבָל לְאַט לְאַט.אַל תַּחְשְׁבִי עַל הֶעָתִיד,אוֹ עַל מָה שֶׁעָלוּל לִקְרוֹת מָחָר.שִׁטְפִי אֶת הַכֵּלִים.לְאַט.הֲסִירִי אֶת הָאָבָק.לְאַט.כִּתְבִי אֶת הַמִּכְתָּב.לְאַט.הָכִינִי אֶת הַמָּרָק.לְאַט.אַתְּ רוֹאָה?אַתְּ מִתְקַדֶּמֶת,צַעַד אֶחָד בְּכָל פַּעַם.קְחִי צַעַד אֶחָד וְאָז עִצְרִי.לָנוּחַ מְעַט.תְּשַׁבְּחִי אֶת עַצְמְךָ.קְחִי צַעַד נוֹסַף.וְאָז עוֹד אֶחָד.לֹא תָּשִׂימִי לֵב,וְהִנֵּה הַצְּעָדִים שֶׁלָּךְמִזְדָּרְזִים מֵעַצְמָם.וְיַגִּיעַ הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁבּוֹתּוּכְלִי לַחְשֹׁב עַל הֶעָתִידלָבוֹא,מִבְּלִי לִפְרֹץ בִּבְכִי.
האבנים הענקיות בחיינו
משל למלך שהייתה לו אהבה עזה לבנו היחיד. כשבגר הבן, שלח אותו למרחקים ללמוד חכמות. בתום מסעו הארוך שב הבן המלומד אל הארמון. קרא המלך לבנו, הצביע על אבן עצומה בגודלה שהייתה מונחת בחצר הארמון וציווה עליו להעלותה אל עליית הגג.
עמד הבן המום מול האבן הענקית, שהייתה כבדה כאבן רחיים. כל ניסיונותיו להשתמש בחוכמתו העמוקה ובתכסיסים מבריקים עלו בתוהו. לבסוף התייאש. ליבו התמלא צער, הוא התבייש והתייסר על שאינו מסוגל למלא את רצון אביו.
חש המלך בצער בנו ואמר לו: "בני היקר, היעלה על דעתך שאצווה עליך דבר כזה - לקחת את האבן כמות שהיא ולהעלותה בשלמותה? כוונתי הייתה שתיקח פטיש ותכה באבן. בכך תפורר אותה לחתיכות קטנות ותוכל להעלותה מעט מעט אל העלייה".12
איך אנחנו מתייחסים ל'אבנים הענקיות' בחיינו? מה הגישה שלנו כלפי התמודדויות שנראות לנו בלתי אפשריות בעליל? רבי נחמן מברסלב מתייחס לאתגרים ה'בלתי עבירים' שאנו פוגשים דרך סיפורו של בן מלך מלומד, שכל החוכמה שרכש במסעותיו אינה מועילה לו לצורך הגשמת בקשת אביו. האב האוהב מאפשר לבנו להתנסות בחוסר אונים, אכזבה וכאב. הוא מבחין בצערו, אך לא מעלה את האבן במקומו. המלך משתוקק לגלות לו סוד של חיים, ו'ממסגר מחדש' את האתגר (כלומר עושה Reframing): במקום לתפוס את העלאת הסלע כמשימה המצריכה מאמץ הרואי חד פעמי, הוא מציע להפוך זאת לתהליך מתמשך.
לשם כך על הבן לקחת בידו כלי עבודה קטן: פטיש. לא מנוף ענק, לא כלי שמשתווה בחוזקו לסלע, אלא דווקא חפץ חלש בהשוואה לאבן האדירה. בפטיש הקטן טמון כוח של עמל, עקביות ויגיעה: היכולת לפורר את הסלע לאט לאט היא זו שתאפשר להעלות את כולו. ברגע שבו מתגלה דרך לפרק את הבלתי אפשרי לחלקים שאפשר לשאת, חוסר האונים מתחיל להתחלף בתקווה.
הפטיש אמנם מצטייר ככלי כוחני, אך צורת העבודה עימו לנוכח הסלע האימתני מזכירה לי את פעולת המים העדינה שבהם צפה רבי עקיבא שוחקים סלע. הסיפור הבא מעניק לנו קריאת כיוון נוספת ביציאתנו למסע אל התקווה13:
עקיבא בן הארבעים עמד ליד הבאר, מביט במים הזורמים. ארבעים שנה של רעיית צאן, של בורות וחוסר ידיעה, וכעת הוא עומד ומתבונן באבן השחוקה שבשולי הבאר.
"מי חקק את האבן הזו?" שאל את העוברים ושבים, מצביע על השקע העמוק שנוצר באבן.
"עקיבא", הם שואלים אותו, "האם אינך מכיר את הפסוק 'אבנים שחקו מים'? טיפות המים הנופלות על האבן יום אחר יום, שנה אחר שנה, הן שיצרו את החריץ הזה".
עקיבא עומד דומם, מביט במים הזורמים, באבן השחוקה, ומשהו בתוכו מתעורר. "אם טיפות מים רכות יכולות לחקוק באבן קשה, הרי שגם אני מסוגל להתחיל ללמוד".
עוד באותו יום הוא אוזר אומץ וצועד לבית מדרשם של הילדים, מתיישב לצד בנו. לומד אות אחר אות, מילה אחר מילה, בסבלנות של טיפות מים החוקקות באבן. לאט לאט, טיפה אחר טיפה.
המדרש מגלה לנו מה התחולל בנפשו של רבי עקיבא בזמן שעדיין היה 'סתם' עקיבא, איש מבוגר, רועה צאן אנאלפבית, עני ומתוסכל. התבוננות בפעולת המים העדינה והעקבית על גבי הסלע חוללה מהפך בחייו. מראה זה הטביע בו אמון שניתן להתחיל מחדש בכל שלב, בתקווה סבלנית ועדינה14. שנים רבות לאחר מכן, יהיה זה רבי עקיבא שיחל לבנות מחדש באומץ את בית מדרשו לאחר מות עשרים וארבעה אלף מתלמידיו במגיפה, כאשר מתוכם נותרו לו רק חמישה15. הוא יהיה זה שישחק למראה שועלים המהלכים בין חורבות בית המקדש, ויצליח להפיח תקווה בחכמים הבוכים שסביבו16. המים ששחקו אבן באיטיות לימדו אותו שיעור קוסמי על אודות תקווה.
נחזור לשאלה שבה פתחנו: איך אנחנו מתמודדים עם הסלעים האימתניים שהחיים מזמנים לנו? כיצד אנו מרימים אותם מעלה? רבי עקיבא ורבי נחמן, מגדולי המקווים שידע העם היהודי, מלמדים בסיפור חייהם, בתורתם ובפרט בדרך התמודדותם עם משברים כיצד אפשר לטפח תקווה. ננסה לפורר את הייאוש עם פטיש עדין, או לשחוק אותו בְּרַכּוּת עם מים חיים - לאט לאט, בסבלנות17. החציבות הקטנות בסלע, הטפטוף העדין של המים, העבודה המתמשכת בנפש ובעולם המעשה, הם עבודת התקווה.
ארבעה שערים לתקווה
התקווה הפועמת בקרבנו מעניקה לנו אומץ להפוך לאדם שאנו רוצים להיות.
מחקרים שונים מעידים כי אנשים בעלי רמות תקווה גבוהות משגשגים במערכות יחסים, בלימודים, בעבודה, בהתמודדות עם משבר18. סטודנטים מלאי תקווה משיגים ציונים גבוהים יותר, עובדים מלאי תקווה מתקדמים מהר יותר, וזוגות המתאפיינים ברמות תקווה גבוהות מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר מהקשר. התקווה פועלת כגורם ממתן של דיכאון וחרדה, וקשורה ליכולת טובה יותר להתאושש ממשבר: אנשים מלאי תקווה אינם נתקלים בפחות קשיים מזולתם, אך מתמודדים עימם באופן שונה.
כמו כל מיומנות, טיפוח תקווה דורש תרגול. בספר זה נטפח את יכולתנו לקוות. לצורך כך ניכנס בארבעת השערים הבאים:
בשער הראשון – 'הדמיון הוא כַּן השיגור של התקווה' – נצלול אל הקשר שבין דמיון לתקווה ונתוודע אל סיפורי התמודדות שבהם הדמיון הצית או שמר על אש התקווה. נעמוד גם על צידו האפל של הדמיון, ונשאל כיצד נוכל לאזן אותו כך שיתמוך בתקווה בצורה בריאה.
בשער השני – 'ראשית הבריאה בתקווה' – נתמקד בהתפתחות התקווה, נעקוב אחר תהליך היווצרותה בנפש האדם ונתוודע אל מקומה בבריאה. נראה כיצד היא נוטה להיסדק דווקא בזירת היחסים האינטימיים ונבין מדוע שם היא גם מסוגלת לעבור תיקון מרפא.
בשער השלישי – 'המקווים ממאנים להתנחם' – נתבונן בממד הרגשי של התקווה ונשאל מה התקווה מבקשת מהעולם החווייתי רגשי שלנו. נתוודע אל החזקת תקווה מתוך שבר ונחקור את היכולת הנפשית להיות במגע עם רגש לא נעים כדרך המלך לביסוס תקווה.
בשער הרביעי – 'טובה פעולה אחת מאלף אנחות' נתרגם רעיונות לכלים מעשיים. נתבונן בתקווה כתהליך של חשיבה מכוונת מטרה ונתווה דרכים להגשמת משאלותינו. נבין מהי תקווה פעילה המחוברת לערכים ונכיר כלים שבעזרתם ניתן לעבור מאנחה לפעולה.
רגע לפני שנצא לדרך, נציג שלוש הנחות יסוד שילוו אותנו:
ראשית, אנו יכולים ללמוד להיות מקווים יותר. תקווה היא מיומנות תודעתית שאפשר ללמוד ולטפח, כמו שריר שמתחזק כשמאמצים אותו. מכאן שגם אם לא זכינו מעצם טבענו המולד להתברך במתנת התקווה או שתקוותנו נשחקה על ידי תלאות החיים, נוכל לחזק בהדרגה כוח זה בנפשנו.
שנית, כדי לצמוח, התקווה זקוקה לקרקע של קשר בין-אישי. תקווה מתפתחת בקשר אך נוטה גם להיסדק בקשר. מערכות יחסים הן זירת הולדתה, שבירתה, תיקונה ובנייתה מחדש. לכן נתבונן בתקווה כמיומנות שמתקיימת במרחב שבין האדם לזולתו וכן בינו לבין בוראו.
שלישית, התקווה היא תופעה נושאת הפכים. 'נשיאת הפכים' היא היכולת להתקיים בו זמנית עם שתי תנועות נפש שנראות מנוגדות זו לזו19. כך למשל, כדי להחזיק תקווה עלינו להסכים להיות במגע עם רגש לא נעים מבלי לברוח ממנו, ומנגד - לדעת להתנתק מכאב ולעוף על כנפי הדמיון אל תוך מציאות פנטסטית. זוהי דוגמה אחת מני רבות הממחישה כי כדי לקוות, נדרש מאיתנו מה שנדמה כדבר והיפוכו. במסענו אל התקווה יתגלו בפנינו 'סתירות' נוספות, המזמינות אותנו לחוות את התקווה כפי שהיא - תופעה נושאת הפכים.
זהו. אחרי כל ההקדמות – בואו נצא לדרך.
הערות
- Esman, A. H. (1987). Rescue Fantasies. Psychoanalytic Quarterly, 56: 263-270.
- Fairbairn, W.R.D. (1940). Schizoid factors in the personality. In: Psychoanalytic Studies of the Personality, pp.3-27. London: Routledge and Kegan Paul, 1952
- זקס, י' (2015). "פסח על שום מה": הגדה של פסח בביאור ובתוספת מאמרים. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת מגיד. עמ' 232-231.
- זקס, י' (2021). בלשון עתיד. מאנגלית: צור ארליך. הוצאת מגיד. עמ' 235-239.
- מילון אוקספורד.
- מחבר אנונימי (2020) דרוש הקיווי מרבינו הרמח"ל ז"ל מבואר ומפורש. הוצאה עצמית, בני ברק. הקשר בין תקווה לכסל – עמ' יד.
- ויניקוט, ד' ו' (1989). הילד, משפחתו וסביבתו. מאנגלית: יהודית כפרי, הוצאת ספרית פועלים.
- הרב קוק, שמונה קבצים ז, רה.
- יעקבסן, ס' (2019). הדרך לחיים של משמעות: חכמת הרבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מלובביץ'. אריה ניר - מודן.
- שחורי-סטאל, מ' (2021). כאשר פנטזיית ההצלה של מטפל פוגשת מטופל המסרב להינצל. בטיפולנט- הקהילה המקצועית. https://www.betipulnet.co.il/particles/When_the_rescue_fantasy_enconter__a_patient_who_refuses_to_be_saved
- מיכאלקובה, א'. החדר של המפתחות העתיקים. תרגום ועריכה Rasila Deva
- השתפכות הנפש, אות מח.
- אבות דר' נתן, נוסח א, ו; שם, נוסח ב, יב.
- רבי עקיבא למד מן המים על התקווה, וגם בשפה העברית שורש המילה תקווה – קו"י- מתקשר למים. כאשר מים נאספים יחד הם נקווים, כלומר הופכים למקווה מים. המקווה היהודי הוא מקום שמיטהרים בו, כמו נולדים בו מחדש. המים הם החומר הבראשיתי ביותר בעולם, חיי האדם מתחילים בתוך מי הרחם ומסתיימים בטהרה במים.
- מסכת יבמות סב ע"ב.
- מסכת מכות כד ע"א.
- את הפטיש מדמה רבי נחמן לפיו של האדם: מילותיו, אמירתו, תפילתו והתחזקות רצונו. לתפיסתו של רבי עקיבא, היכולת למוסס את לב האבן היא דרך עשייה ולמידה עקבית, שהיא כמים הזורמים בעדינות עיקשת על סלע, ומסמלים את התקווה שתמיד אפשר להתחיל מחדש, ממש מאפס.
- Snyder, C. R., Rand, K. L., & Sigmon, D. R. (2005). Hope Theory: A Member of the Positive Psychology Theory. In: C.R. Snyder & J.L. Lopez, (Eds.), Handbook of Positive Psychology, Oxford university press.
- נשיאת ההפכים בחסידות מתייחסת לרובדי קיום שונים, אך בין השאר מודגשת מאוד ביחס לביטחון בה': מצד אחד – להאמין שמצבי העכשווי הוא הטוב ביותר עבורי, ומצד שני – לחיות בציפייה לגאולה, להאמין, לבטוח ולקוות שהכול יתהפך לטוב גלוי ונראה.
