החזית השקופה - טיפול קבוצתי בתנועה עם אימהות לוחמים ולוחמות
עידית גודס-גרינבאום
מוקדש לזכרה של מירב תאנה ז"ל אם ללוחם קומנדו, שנשאה על כתפיה דאגה ומתח מרובים, ונפטרה בפתאומיות במהלך טקס חיל הרפואה אליו הגיעה לקבל אות הצטיינות בשם בנה, שלחם באותה עת בעזה.
"יֵשׁ עֵצִים וְיֵשׁ סְבַךְ רֵיחַ שֶׁל אֵשׁוּמַרְאֵה עָשָׁן. עִם אִמָּהוֹת לֹא מְשַׂחֲקִיםמַחֲבוֹאִים -בְּקֹצֶר יָדִי מְכַסָּה עַל עֵינַיקוֹלִי אוֹבֵד בִּצְעָקָהאַל-קוֹלִית"מתוך השיר "בקשה" מאת חווה פנחס-כהן, לחישת הארץ לשמים (הקיבוץ המאוחד, 2023)
הקדמה
מאמר זה נולד מתוך מפגש בין שלושה סוגי ידע: הידע הקליני-תיאורטי; הידע האישי שלי כמי שחיה בגופה ובנפשה את החוויה האימהית הנדונה כאן; והידע שצמח בשתי קבוצות טיפוליות שהנחיתי לאימהות לוחמים ולוחמות בחסות ויצ"ו. אני מאמינה שבשילוב ביניהם טמון חלק מכוחו של מה שהתרחש בחדר.
בגוף המטפלת
שבועות מעטים לפני שחרורו המיוחל של בני מהשירות הסדיר התרחש אירוע שטלטל אותי עמוקות. בעת שבני לחם בעזה, אמו של חברו לצוות הגיעה לטקס של חיל הרפואה כדי לקבל בשמו אות הצטיינות. היא נאמה על הבמה נאום מרגש על הגאווה המהולה בפחד, ודקות ספורות לאחר שירדה ממנה נפטרה בפתאומיות. בנה נקרא מהחזית לקבור את אמו, בת 52 במותה.
האירוע חידד בי את הנחישות לייצר מענה שיגיע לאימהות לפני שהגוף קורס, ולאחר שחרור בני מהשירות יזמתי את הפרויקט שבו עוסק מאמר זה.
העובדה שאני עצמי אם ללוחם הייתה, כך אני מאמינה, משמעותית מאוד. ההבנה ממקור ראשון של עוצמת הטלטלה הפנימית סייעה לי בהכוונת הקבוצה, וגם תרמה לאמון של המשתתפות בי כמנחה, משום שהן חיות, כפי שיתואר בהמשך, בתחושה חזקה שחווייתן אינה ניתנת להבנה מבחוץ. אפשר להנחות היטב קבוצה כזו גם בלי התנסות אישית, אך אז חשוב להכיר את החוויה לעומק, ואני מקווה שמאמר זה יתרום לכך. גם העובדה שבני כבר סיים את שירותו חשובה: מנחה הנמצאת בעצמה בחרדה גבוהה עלולה להתקשות בהפרדה ובביסוס מיכל מספק, ותזדקק לסיוע רב יותר בהחזקה.
רקע
מאז אירועי הזוועה של ה-7 באוקטובר 2023 נמצאת מדינת ישראל במצב מלחמה כמעט רצוף, ממושך מכל מה שידעה בתולדותיה. עבור אימהות לוחמים ולוחמות פירוש הדבר חיים לצד אימת אובדן מתמדת. מחקר שנערך במרכז האקדמי רופין, ושכלל שאלון שמילאו 404 אימהות לחיילים וראיונות עומק עם 25 מהן, תיאר מתח ודאגה קיצוניים ומתמשכים, בדידות, חוסר תקווה, ניכור ונסיגה חברתית, פגיעה מוסרית ופגיעה בתפקוד בבית ובעבודה. החוקרות המשיגו תמונה זו כ"טראומת האובדן העמום" (מעריב, 2025; Bar-Lev et al., 2026). [יש להפנות למחקר עצמו ולא לכתבה, ולהוסיף הפניה לבוס (Boss) כמקור מושג האובדן העמום.] כבר בנובמבר 2023 דיווח המרכז הרפואי הלל יפה על עלייה ניכרת במספר הנשים סביב גיל 50, רובן אימהות לחיילים קרביים, שהגיעו עם תסמינים של "תסמונת הלב השבור". תסמונת זו מדמה התקף לב ונגרמת מלחץ נפשי חמור (אבן, 2024). [הכתבה המצוטטת עוסקת במחקר רב-מרכזי בהובלת אסותא אשדוד, ולא בדיווח של הלל יפה. יש להפנות למקור הדיווח עצמו.]
על רקע נתונים אלו בולט המחסור החמור במענים מותאמים. אף שהלחימה ממושכת מכל מה שידעה המדינה, לא גובשו נהלים ומענים מערכתיים להורי לוחמים - לא בצבא, לא במערכות הרווחה ולא במערכת הבריאות [נדרש מקור]. מחקר שבדק הורים לחיילים מצא כי 78% מההורים שדיווחו על מצוקה לא פנו לעזרה מקצועית (Savitsky & Shvartsur, 2024). [נתוני המחקר נאספו בין ינואר לספטמבר 2023, לפני המלחמה, והמדגם כלל גם הורים לחיילים שאינם קרביים. יש לציין זאת בגוף הטקסט.] מעבודתי עם האימהות עולה כי ההימנעות מפנייה לעזרה נובעת, בין היתר, מתחושת אשמה עמוקה ומהצורך להיות "העורף החזק" של המשפחה ושל הבן הלוחם.
מטרת המאמר כפולה. בחלקו הראשון אציע המשגות קליניות ותיאורטיות לשאלה "מה קורה לאם?", על סמך העבודה בקבוצות. בחלקו השני אציג את התהליכים הטיפוליים המרכזיים באמצעות וינייטות וניתוחן הקליני.
שתי הערות מקדימות. ראשית, המאמר מתמקד בחוויה האימהית, שיש לה, כפי שאתאר, היבטים ייחודיים. עם זאת, גם אבות הלוחמים, אחיהם והתא המשפחתי כולו מתמודדים עם קושי רב סביב סכנת החיים המתמשכת של יקירם, וזקוקים מאוד למענים. שנית, שילובן ההולך וגדל של נשים בתפקידי לוחמה מחייב את הצירוף "אימהות לוחמים ולוחמות"; לשם הקיצור אשתמש ב"לוחמים" ככולל גם את הלוחמות.
מודל העבודה והרציונל הקליני
המאמר מתבסס על שתי קבוצות טיפוליות שהנחיתי ברצף, בין דצמבר 2025 ליולי 2026. בכל קבוצה השתתפו לאורך כל התהליך תשע נשים. הסטינג כלל שמונה מפגשים בני שעתיים. נוסף על כך התקיימו כמה מפגשי זום בעיתות ירי טילים, ומפגש מעקב משותף לשתי הקבוצות כמה חודשים לאחר הסיום.
הקבוצה הראשונה התפתחה לקבוצת עיבוד: רוב משתתפותיה הגיעו לאחר שבנן או בתן שוחררו משירות סדיר או ממילואים - על פניו, "אחרי מלחמה". אולם ההתלקחות המחודשת בלבנון ובאיראן במהלך הקבוצה, במסגרת מבצע "שאגת הארי" [להוסיף תאריך והסבר קצר על המבצע כשי שקוראים עתידיים יבינו את ההקשר], שינתה את התמונה ושיבשה את הסטינג: אימהות שהחלו בעיבוד "נזרקו" בחזרה למציאות של גיוס בניהן למילואים וללחימה. הקבוצה השנייה הייתה קבוצה "אקוטית": כל משתתפותיה היו אימהות שבניהן היו בחזית באותה עת, רובם בשירות סדיר.
כל השמות במאמר בדויים, ופרטים מסוימים שונו או הושמטו כדי למנוע זיהוי. המשתתפות נתנו את הסכמתן לאזכור חוויותיהן ללא פרטים מזהים.
בין מלל לתנועה
הבחירה בעבודה גופנית-תנועתית קבוצתית כהתערבות מרכזית, שעליה נשען העיבוד המילולי, מבוססת על האפשרות ליצור במרחב הגופני-תנועתי מיכל ביוניאני. מיכל כזה מאפשר עיבוד של חוויות לא מסומלות השוכנות בגוף (רכיבי בטא גולמיים; Bion, 1962). לבחירה זו כמה נימוקים ספציפיים לעבודה עם אימהות לוחמים, שעליהם ארחיב בהמשך:
- אי-האפשרות הנרטיבית לדבר את החוויה האימהית;
- סכנת ההצפה המילולית בטרם התבסס מיכל מספק;
- מיקומה של החוויה האימהית בגוף;
- הצורך של האם בוויסות גופני-עצבי-רגשי;
- החיבור לכוחות ולמשאבים רוחניים, קהילתיים ויצירתיים, המתאפשר במפגש עם הגוף האישי והקבוצתי.
מבנה המפגש
כל מפגש כלל חימום גופני, התנסות תנועתית ושיח, במבנה זה:
סבב פתיחה (צ'ק-אין): מדרגת מעבר מהמרחב שבחוץ למרחב הקבוצתי. הנשים משתפות בתמצית - בדימוי, בתנועה, בצליל או במילים - בתחושה שאיתה הגיעו, בצורך שלהן מהמפגש, או במה שעליהן להניח, או להניח לו, כדי להיות נוכחות במלואן.
מפגש עם הגוף: תנועה רכה ואיטית, תוך הפניה עדינה של קשב לא שיפוטי לתחושות הגוף, לתמיכת הקרקע (בשכיבה, בישיבה או בעמידה) ולנשימה.
תנועת המעגל: התנועה מתחילה בהנחייתי, בליווי מוזיקה ומקצב. הקצב מסייע לוויסות מערכת העצבים, והחיקוי מאפשר לנוח מחשיבה, להרפות שליטה ובהדרגה לחוש פחות נפרדות ויותר השתייכות לגוף קבוצתי שנע יחד. זהו אחד העקרונות המרכזיים של גישת ריו אביירטו (בספרדית: "נהר פתוח") - גישה בין-לאומית להתפתחות האדם שמקורה בארגנטינה, המשלבת תנועה, מוזיקה, מדיטציה ומגע, ונשענת על "מעגל השבט" שהיה נהוג בתרבויות רבות. גם מריאן צ'ייס, מחלוצות הטיפול בתנועה, פיתחה מודל של מעגל תנועתי בעבודתה במחלקות לבריאות הנפש (Sandel et al., 1993). במעגל כולן נראות באופן שווה, והתנועה המשותפת משרה תחושת הרמוניה ורשות פנימית להתרחב ולשחרר אנרגיה שנצברה. לעיתים מצטרפים שירים שמילותיהם נוגעות בחוויה האימהית המשותפת.
בהדרגה עוברת ההנחיה במעגל מהמנחה לנשים עצמן. ליצירה התנועתית הספונטנית, המהודהדת בגופן של שאר האימהות, יש חשיבות מכרעת: ביטויים רגשיים כלואים מוצאים שפה, ושפה זו נעשית זמינה יותר ככל שהאימהות מתנסות בה. המעגל עשוי להתפזר לתנועה חופשית במרחב ולהיאסף שוב.
התערבות תנועתית ממוקדת תמה: התנסות בזוג, בשלישייה או בקבוצה קטנה, המאפשרת מגע עם סוגיית ליבה - קונפליקט פנימי או דפוס קשר. בשלב זה איני מסבירה את הרציונל שמאחורי ההתנסות, כדי לאפשר חוויה שאינה מתווכת שכלית.
אינטגרציה ואיסוף: תנועה חופשית במרחב, המאפשרת רובד נוסף של פורקן ושל אינטגרציה ספונטנית ברמה האישית. לאחריה מתרחש איסוף קבוצתי במעגל תנועה רך, קרוב ואינטימי. בחלק מהמפגשים התאפשרה גם שכיבה להרפיה - שלב של החזקה ומנוחה ממשיות, שבו הגוף-נפש יכול להטמיע את החוויות החדשות.
בפועל החלקים מתפתחים זה מתוך זה, לעיתים בסדר שונה, והמוקד הוא מה שמתרחש כאן ועכשיו.
שיתוף ועיבוד מילולי: בתום החלק התנועתי מתיישבות האימהות למעגל שיח. ההכוונה העדינה לדבר "מתוך" הגוף והחוויה מאפשרת שיח עמוק שאינו נאחז במסגרות הנרטיביות המקובלות.
כל מפגש מסתיים במעגל תנועה, מעין טקס של לכידות ותפילה משותפת.
חלק ראשון: מה קורה לאם?
הופעתה המחודשת של הקונסטלציה האימהית
דניאל סטרן (Stern, 1995) תיאר כיצד בהיריון ולאחר הלידה מתארגן אצל האם ארגון נפשי ייחודי, שאותו כינה "הקונסטלציה האימהית". במרכזו עומדת שאלה אחת: האם תוכל לשמור על ילדה בחיים? בבסיסו פחד ראשוני, שאם לא תעמוד במשימה יהיה כישלונה קיומי - מה שסטרן כינה בלשון חדה "MURDER BY PROFOUND INADEQUACY". וויניקוט (Winnicott, 1956/1958) תיאר מצב נפשי זה עוד קודם לכן וכינה אותו "מושקעות אימהית ראשונית": התגייסות טוטאלית לצורכי התינוק, מצב כה קיצוני שלדבריו היה נחשב למחלה לולא ההיריון.
סטרן ראה בקונסטלציה האימהית ארגון זמני: כשהילד גדל ורוכש עצמאות, הדריכות וההתמסרות הטוטאלית פוחתות, ועימן המיקוד הבלעדי בהישרדותו ובגדילתו. האם שבה להיות אדם בפני עצמו, לצד היותה אם. זוהי, לפי סטרן, ההתפתחות הנורמטיבית של הזהות האימהית. אולם מה קורה כאשר הילד הבוגר נמצא שוב בסכנת חיים ממשית, מוחשית ויומיומית? מהעבודה עם המשתתפות בקבוצות התרשמתי כי הקונסטלציה האימהית מופעלת מחדש, בעוצמה הדומה לזו של ראשית החיים.
לפי סטרן, הקונסטלציה האימהית מורכבת מארבע תמות הפועלות בו-זמנית. תמת החיים והגדילה (Life-Growth) היא הדאגה העזה לחיי התינוק ולגדילתו. תמת הקשר הראשוני (Primary Relatedness) היא המיקוד של האם בקשר הרגשי-גופני עם התינוק. תמת המטריצה התומכת (Supporting Matrix) היא מערכת התמיכה שהאם זקוקה לה כדי להתמסר למושקעות זו. תמת ארגון הזהות מחדש (Identity Reorganization) היא שינוי הזהות האימהית וארגונה סביב המציאות החדשה.
אני מוצאת כי כל אחת מהתמות האלו חוזרת להיות מרכזית בחווייתה של אם שבנה יוצא למלחמה ושוהה בה זמן רב. תמת החיים והגדילה עומדת בבסיס הדריכות, האשמה והמחשבות החודרניות על אובדן הבן. תמת הקשר הראשוני עומדת בבסיס החיפוש הבלתי פוסק אחר סימנים למצבו, ובבסיס הפרדוקס שמתרחש במפגש עימו. תמת המטריצה התומכת עומדת בבסיס חוויית השקיפות והבדידות החברתית. תמת ארגון הזהות מחדש עומדת בבסיס משבר הזהות האימהית, מ"אידיאל החוזק" ועד השאלה "מי אני עכשיו?" כשהבן משתחרר. גם תופעות שאתאר בעזרת מושגים של תיאורטיקנים אחרים - הסומטיזציה, הניתוק וחוויית הזמן - הן ביטויים להפעלת הקונסטלציה בתנאים שאינם מאפשרים את מימושה. בהמשך חלק זה אדון בתמות לפי סדר זה.
את התהליך אפשר לתאר כ"לידה הפוכה": הבן חוזר בתודעת האם להיות חלק מגופה, כפי שחוותה אותו כתינוק. בראשית החיים שימש גופה של האם לתינוק סביבה מווסתת ומגינה. כשהבן בשדה הקרב, שכבה ראשונית זו מתעוררת מחדש, והגוף האימהי מגיב כאילו הילד הוא חלק ממנו. "רק רציתי להכניס אותו חזרה לרחם", אמרה אחת האימהות בקבוצה. אחרת אמרה: "אני לא יכולה להיכנס למיטה החמה כשהבן שלי בקור, בחוץ, ואין לו מיטה לישון בה." גופה של האם מסרב להיות מוגן כל עוד גופו של הבן חשוף. כמה אימהות דיווחו שאיבדו חלקית את חוש הטעם, כאילו גופן מסרב לכל חוויה של עונג כל עוד הבן אינו בטוח.
איילת דיווחה על שיעול כרוני שמלווה אותה מאז גיוס בנה ללחימה. השיעול נפסק רק כשהבן בבית, וחוזר בכל לילה כשהוא שב לשירות. "כבר כולם שמים לב לזה", אמרה. "שום דבר לא מרגיע אותו עד שהוא לא נרגע לבד."
אפשר לראות בשיעול ניסיון לפלוט את מה שהגוף-נפש של האם אינו יכול לעכל.
על האשמה
כאן פועלת במלוא עוצמתה תמת החיים והגדילה. הדיסוננס המרכזי שחוות האימהות הוא זה: הקונסטלציה האימהית מופעלת בעוצמה ראשונית ומייצרת דחף עז להחזקה ממשית, פיזית וקרובה - ובדיוק אז אין לאם כל אפשרות ממשית להגן. הפער בין עוצמת הדחף לחוסר היכולת לפעול יוצר חוויה לא מסומלת של אובדן וחוסר אונים, המוצאת את ביטויה בגוף. נוצר מעגל קסמים: חוסר האונים מעורר אשמה רבה, והאם חשה ייסורי מצפון על כל רגע שאינה עימו ושומרת עליו; האשמה מובילה לדריכות מוגברת, הדריכות לחוסר אונים גדול יותר, וחוזר חלילה.
תמר עיני-להמן (2025) טבעה את המושג "אשמה אימהית רב-שכבתית" במאמרה "אמהות על חוט דק", העוסק באימהות לניצולי מסיבת הנובה. אני מבקשת לשאול מושג זה לגבי אימהות שבניהן לחמו באירועי ה-7 באוקטובר עצמו, וכן בקרבות מאוחרים יותר שבהם נפגעו ונפלו חבריהם. גם אימהות אלו נושאות אשמה מרובדת: אשמת ניצולים כלפי האימהות השכולות; אשמה על שלא יכלו להגן על בניהן מהאירועים הטראומטיים; אשמה על שהן לכאורה "ללא פגע", בעוד הבנים נושאים צלקות לשארית חייהם. והן חשות אשמה גם על שאינן מוצאות דרך לסייע לבנים כעת. לאימהות אלו קראתי "אימהות ה-7.10", ובהמשך אתאר את העבודה הייחודית איתן.
מירב רוט (2023) מתארת את הנטייה ההורית לאמץ אשמה קיצונית ורודפנית כמנגנון שליטה ואשליית כוח, וכהגנה מפני חוסר האונים. אשמה זו מונעת מהורים לאחר אסון לחזור לחיים מלאים, הכוללים הנאה, שמחה ואפילו נשימה מלאה, שכן אלו נחוות כבגידה בילד. זו העמדה הסכיזו-פרנואידית שמצאתי אצל רבות מהאימהות - עמדה המייצרת קיפאון וצמצום. [נדרשת הפניה לקליין]
סומטיזציה וניתוק רגשי
כאשר תמת החיים והגדילה מופעלת במלואה ואין לה מוצא בפעולה ממשית של הגנה, היא מוצאת את דרכה אל הגוף. הקונפליקט, שאין לו פתרון, מילים או הכרה, מייצר שריון גופני-רגשי כהגנה מפני קריסה. וואן דר קולק (van der Kolk, 2014) תיאר בהרחבה את השיבושים ההורמונליים והעצביים ואת ההשלכות הבריאותיות של דחק קיצוני מתמשך. [האזכור לא מפותח - יש לקשרו לדיווחי המשתתפות או להשמיטו.] כל המשתתפות בשתי הקבוצות דיווחו על תסמינים גופניים שלדבריהן התפתחו במהלך המלחמה, כגון פיברומיאלגיה, מחלות אוטואימוניות, שיעול כרוני, קשיי נשימה וכאבי לסת. רבות מהן דיווחו גם על רמות שונות של ניתוק רגשי. רונה שיתפה:
"ההגנה של הניתוק שלי התחילה כשהבן החליט ללכת לקומנדו. התנגדתי אבל לא רציתי לעצור אותו. בשירות שלו חוויתי טלטלה נוראית שלא יכולתי לשאת, וניסיתי כל מיני סוגי טיפול. מה שקרה זה שלאט לאט יצרתי הגנות של ניתוק, שהלכו והתקבעו, והיום אני בניתוק רגשי שלא יכול להרגיש ממש לא את הרע ולא את הטוב. ואני כאן כי אני מבינה שזו הדרך לשנות את זה."
רונה מתארת תהליך שנמשך שנים: הקונסטלציה האימהית הופעלה, לא נמצא לה מיכל, והפתרון שמצאה הנפש היה ניתוק כרוני. הניתוק הגן עליה מכאב ומחרדה, אך גם פגע קשות ביכולתה לחוש חיות, חיבור ושמחה. מנגנון זה חזר בגרסאות שונות אצל אימהות נוספות.
דליה: "במהלך המלחמה ובעוד הבנים בצבא... אני לא נשמתי - פיזית. חייתי על משאפים. לא עשיתי שום דבר מהנה או ספורטיבי, לא בכיתי. כאן אני נזכרת איך לנשום וגם יכולה קצת לבכות."
נוסף על כך, ידיעות על נפגעים חודרות חדשות לבקרים לתודעת האם ומאיימות לפרק את מעטה ההגנה שבנתה. מנקודת מבט ביו-אנרגטית (Lowen, 1975; Reich, 1942), כל אירוע כזה, כל "הותר לפרסום", מייצר גל של טעינה המחייב פריקה. אלא שאין דרך לפרוק, כי צריך להיות חזקה, והפריקה גם אינה יכולה להיות מלאה, כי האיום לא חלף. כך נוצרות שכבות של "מחזורי הישרדות בלתי מושלמים" (Levine, 1997), המצטברות בגוף לאורך זמן - שכבה על שכבה, אירוע אחר אירוע.
יפעת סיפרה כיצד במהלך הלחימה הגיעה ידיעה שהפלוגה של בנה נפגעה. המ"פ כתב בקבוצת הווטסאפ של ההורים הודעה על מספר הרוגים. באותו רגע יפעת, שמעולם לא נטתה להקאות, הקיאה בעוצמה את כל תוכן קיבתה. מאז, ובחלוף חודשים רבים, היא מסתובבת עם תחושה תמידית שהיא עומדת להקיא, במיוחד סביב כל טריגר הקשור ללחימה.
בכל מצב חירום מוכר יש גבולות ברורים בזמן: מצב החירום מתחיל, מגיע לשיאו ומסתיים. הגוף, מערכת העצבים והנפש מכוונים למבנה זה - גיוס משאבים בזמן האיום, ואחריו ירידה לרגיעה והתאוששות. אולם אימהות לוחמים חיות במצב שגופן אינו ערוך לו: מצב חירום ללא נקודת סיום. בזמן כתיבת שורות אלו נמשכת הלחימה כמעט שלוש שנים, ואין לדעת מתי תסתיים. הגוף אינו מסוגל להישאר בעוררות מתמשכת בלי ירידה. התוצאה היא תשישות כרונית, שחיקה של מנגנוני הוויסות ודריכות שהופכת ל"טבע שני". לואן (Lowen, 1975) תיאר זאת בהקשר של הגנות כרוניות: מה שמתחיל כתגובה לאיום הופך עם הזמן לאישיות.
חוויית הזמן המעגלי והחיים בעולמות מקבילים
האם נדרשת לחיות בו-זמנית בשני "עולמות זמן", שאף אחד מהם אינו בא לידי ביטוי בשני. העולם הראשון הוא עולם החירום: הבן בחזית, והזמן מושהה עד שישוב בשלום. אין בו שגרה, עתיד או תכנון. יש "ספירת זמן" מהרגע שבו הבן "נכנס", מהשיחה האחרונה, עד מועד היציאה הצפוי או הלא ידוע - וחוזר חלילה, באופן מעגלי. העולם השני הוא עולם השגרה: הבוס מצפה לדוח, הרכב צריך טיפול, ויש ילדים נוספים הזקוקים לתשומת לב, להזנה ולפניות. עולם זה אינו עוצר; הוא דורש תפקוד נורמטיבי בשעה שרוב משאבי הנפש מגויסים למקום אחר. [כאן המקום לקשר את הדיון למאמרן של בר-לב ועמיתותיה (Bar-Lev et al., 2026), שעניינו המרכזי עצירת הזמן והתכווצותו אצל אימהות ללוחמים.]
מערכת העצבים מתקשה להתמודד עם עמימות קיומית לאורך זמן. אחד הביטויים הקשים לחוסר היכולת לשהות בעמימות הוא תופעה שאימהות רבות דיווחו עליה: מחשבות חודרניות המציירות את קבלת הבשורה על אובדן הבן. זהו ניסיון של הנפש לנחות, ולו נחיתת כאב, מתוך הריחוף הבלתי נסבל של אי-הידיעה.
שירה סיפרה שהיא מתמודדת כל הזמן עם תסריטים חיים שבהם היא רואה כיצד מבשרים לה על אובדן בנה. עם כל דיווח על חלל נוסף היא חשה שהגורל מתקרב אליה, כאילו החבל מתהדק על צווארה. "אני כל הזמן עסוקה במחשבות שמגיעות וכמה להדוף אותן. פה בקבוצה המסר הוא לא להדוף - אני לומדת לא להאמין להן, לא להיבהל כל כך כשהן מגיעות."
חיפוש הסימנים והפרדוקס של המפגש עם הבן
ביטוי מובהק לתמת הקשר הראשוני הוא הרגישות המוגברת לסימני התינוק. האימהות בקבוצות היו עסוקות מאוד בחיפוש סימנים למצבו של הבן ברבדים שונים: באילו תנאים הוא נמצא, מה מצבו הגופני והרגשי, מה הוא אוכל, איך הוא ישן. כשהבן בשדה הקרב, החיפוש פעיל אך הסימנים חסרים, או מגיעים "מיד שנייה". הוואקום מתמלא בפנטזיות חרדתיות. האימהות חשות שעליהן להכיר את מצבו של הבן מקרבה בלתי אמצעית. כדברי אחת מהן:
"אני יודעת שבבוקר יכתבו בקבוצה שהכל בסדר. אבל אני לא מאמינה לזה."
גם המפגש עם הבן עצמו טומן בחובו פרדוקס, שעלה בשתי הקבוצות. הפיכתו של הבן ללוחם משבשת את מהלכם הטבעי של תהליכי הנפרדות בין האם לילדיה, ומשליכה את שניהם לזירה לא מוכרת ביחסיהם. אצל האם מופעלת מחדש תמת הקשר הראשוני, אך היא אינה תואמת את צורכי הבן. אפשר היה להניח שהמפגש עימו יביא לאם הקלה, אולם פעמים רבות קורה ההפך: המגע מחריף את הדיסוננס ומעמיק את חוסר האונים. הסיבה נעוצה בדינמיקה שבצד הבן. כל עוד הוא בלחימה, מערכת ההגנה הנפשית שלו - ה"שריון" - מונעת ממנו מגע עם צורכי הרוך שלו. הלוחם אינו יכול להרשות לעצמו לחוש צורך בחיבוק, בנחמה, בהחזקה, כי עליו להיות כשיר בכל רגע לשוב ללחימה. כך נוצרת מציאות כואבת: האם מגיעה למפגש עמוסה בצורך לתת ולקבל - לגעת, לדאוג, לחוש מקרוב שהוא בסדר - והבן מגיע בשריון. פעמים רבות הוא מדבר מעט, אינו משתף ואינו מאפשר חדירה רגשית, ולעיתים אף תוקפני או מרוחק. מצב זה מעורר שאלה זהותית חריפה: מה תפקידי עכשיו? ממשבר הזהות האימהי הראשוני - "האם אוכל לשמור עליו?" - מתפתח משבר משני: "האם אני רלוונטית לחייו בכלל? האם יש לנו שפה משותפת לדבר בה?"
נילי שיתפה: "מול הבן שלי אני חווה טלטלות כשקורים דברים ללא ידיעתי, ומצד שני כשהוא בא לספר אני רוצה גבול ומרחק ולא רוצה לדעת. ידעתי שנכנס כשלא אמר, לא רציתי לשמוע כשרצה לספר. אבל אז השתהיתי והזמנתי אותו לספר, כשסיפר הרגשתי את פער השפות והחוויות... לא גידלתי ילד כדי שיהיה לוחם עם שפה של לוחם."
גם כאן אפשר להבחין בהגנות הנוקשות שנוצרות מול המציאות הלא מעוכלת (לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע). האם מתאבלת על הקרבה המוכרת שנעלמה. רובד נוסף של כאב נובע מכך שגם המטרה האימהית שהנחתה אותה לאורך חייו פועלת כעת נגדה. נילי ידעה שבנה מתעקש לחזור ללחימה, אף שעמדה בפניו אפשרות אחרת. האם שגידלה את בנה להיות אדם בעל ערכים ומחויבות מגלה שאותם ערכים בדיוק מסכנים אותו.
שקיפות חברתית, נסיגה וצמצום
כינון הקונסטלציה האימהית דורש מהאם את כל משאביה, ולכן הדגיש סטרן את מערכת התמיכה החזקה שהאם זקוקה לה בתקופה זו מסביבתה ומאמה שלה - המטריצה התומכת. המילה matrix מקורה בלטינית, ופירושה "רחם". בחירה זו מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר המאמר: כפי שאראה בהמשך, מה שהאם זקוקה לו אינו רק "מערכת תמיכה" במובן התפקודי, אלא רחם - מרחב שמחזיק, מכיל ומזין אותה. מכאן נגזרים גם אופייה ותפקידה של הקבוצה הטיפולית.
אימהות הלוחמים נותרו ללא מערך תומך; הן עצמן עוגן התמיכה של התא המשפחתי. יתר על כן, כפי שמתארות בר-לב ועמיתותיה (Bar-Lev et al., 2026), הבית, שאמור להיות מבצרן, הופך לזירה של ציפייה קטסטרופלית; ובשל הצורך לשדר חוזק לבן ולמשפחה, הוא הופך גם לבמה מנוהלת רגשית במקום למרחב אותנטי.
קריסת המטריצה התומכת מורגשת במלוא חריפותה בחוויית השקיפות והבדידות החברתית, שהאימהות בשתי הקבוצות תיארו בעקביות: בעוד הן חיות "מחוץ לזמן", סביבתן חזרה זה מכבר לשגרה. הנשים הדגישו את היעדר ההכרה החברתית. "אנחנו עוד יותר שקופות עכשיו", אמרה אחת האימהות לאחר הכרזת "סיום המלחמה", כשבניהן עדיין היו בחזית. "כולם אומרים שהמלחמה הסתיימה. על מה הם מדברים???"
כנרת, בת קיבוץ, ראתה כל חייה בקיבוץ בית ובקהילה משפחה. כשבנה נשלח שוב ושוב ללחימה, החיים בקיבוץ התנהלו כשגרה.
"תמיד ראיתי את העתיד שלי בקיבוץ, כמקום שאני רוצה לחיות בו את כל חיי. היום אני כבר לא רואה את זה כך. איני יכולה לראות בקיבוץ בית יותר אם בשעתי הקשה ביותר המצוקה שלי הייתה שקופה."
ההזנחה שכנרת מתארת ממשית: הקהילה אכן המשיכה בשגרה, ואין לקרוא את דבריה כהשלכה בלבד. עם זאת, ברמה הנפשית אפשר לראות כיצד מציאות זו מייצרת גם הגנות בעלות אופי סכיזו-פרנואידי, המשליכות את ההתקפה שהאם חווה בתוכה החוצה, אל הסביבה והחברה, ומחריפות את חוויית הנטישה.
אימהות רבות סיפרו על נסיגה חברתית: כשהן חוות את המידע התקשורתי כמתקיף ואת הסביבה כמנוכרת ולעיתים אף נוטשת, הן מצמצמות את המגע עימה. הצמצום מחזק בתורו את הבדידות וחוסר האחיזה, במעגל שאין לו פתרון. שרון שיתפה:
"החברה הכי טובה שלי במשך שנים רבות לא התקשרה אליי במשך חודשים, למרות שידעה שהבן שלי בעזה. אחרי זמן רב כשהתקשרה, אמרה שהבת שלה בהיריון ולכן הייתה עסוקה. אני לא יכולתי לקבל את זה. היא בכלל לא יכלה להבין מה עובר עליי. לא הצלחתי להמשיך את הקשר איתה אחר כך. כך אבד לי הקשר החברי הקרוב ביותר שהיה לי."
אידיאל החוזק והמשבר בזהות האימהית
אל מול האשמה המפרקת עומד מה שאני מכנה "אידיאל החוזק האימהי": הציפייה, חברתית ופנימית כאחד, להיות "חזקה" - לתפקד, לשמור על שגרת הבית, לא להתמוטט, לא להכביד על הסביבה ועל הבן הלוחם. גם אמירות של גורמי צבא ומדינה שידרו לאימהות שהן "חיילות במערכה" [נדרש מקור או דוגמה]. אידיאל זה עומד בסתירה מוחלטת לקונסטלציה האימהית המופעלת: הקונסטלציה רוצה להחזיק, לשמור, להזדעק; האידיאל דורש ניתוק, שריון ושתיקה.
כאן פועלת התמה הרביעית של סטרן, ארגון הזהות מחדש, אך בכיוון הפוך: במקום שהזהות האימהית תתארגן סביב צורכי הילד, היא נדרשת להשעות את עצמה. אני מבקשת לטעון כי לא רק הזהות האימהית האישית נמצאת במשבר, אלא גם מקומן החברתי של האימהות. אימהות מקנה לאישה מעמד ומקום חשוב בחברה: יכולתה להביא חיים לעולם, ויכולותיה כמזינה ומגדלת, מוערכות ונתפסות כציר מרכזי לקיום החברה ולהמשכיותה וכעוגן אתי. בעת מלחמה, הדאגה האימהית נתפסת כמכשול שיש להזיז הצידה. מה קורה לאם שמתבקשת להשעות את אימהותה? אחת האימהות תיארה את הדיסוננס הזה בהתנסות אמנותית:
"בציור ציירתי את המציאות כעמוד ישר, ואותי מתנודדת ולא יודעת איפה הציר שלי. תוך כדי ציור הבנתי שהמציאות אינה עמוד ישר, וציירתי אותה מחדש כקו זיגזג. זה לא אני לא בסדר, זו המציאות. במרחב הזה אני חוזרת למצוא את הסנטר שלי בתוכי."
חלק שני: תהליכי הריפוי בקבוצה
לדבר מהגוף
הדחף הראשוני של הנשים היה "לספר את הסיפור" במילים, וכך לקבל הכרה ולמצוא את המכנה המשותף ביניהן. הן ביקשו לחלוק מידע מפורט: היכן היה הלוחם בכל שלב, עם מי, מה אירע לו, מה צפוי לו. לכאורה שיתוף זה מעניק לאם נראות והכרה, אך בפועל הנרטיב הזה מסתיר אותה וממסגר אותה כדמות משנית באירוע.
בר-לב ועמיתותיה (Bar-Lev et al., 2026) מתארות את כישלון השפה ומסגרות המשמעות התרבותיות לעגן את חוויית האימהות. מעבודתי עולה כי ההתייחסויות החברתיות שהן מקבלות נעות בין גבורה לקורבנות, ובאף אחת מהקטגוריות האלו הן אינן מוצאות את מקומן. בהיעדר נרטיב חלופי הן מביאות לקבוצה את הפירוט העובדתי כמעין "כרטיס ביקור", בתקווה שדרכו יהיה אפשר "לבקר" בחווייתן הפנימית העמומה והסוערת. לכן יש משמעות מיוחדת למדיום טיפולי המתגבר על "אי-האפשרות הנרטיבית": החוויה הגולמית מגולמת בגוף ובתנועה, ומחזירה לאם גישה לחוויה הפיזית-רגשית שממנה נותקה בעקבות מנגנוני הצמצום וההגנה.
אפשר לראות בהתנהגות זו גם דחף "להקיא" את המידע הלא מעוכל, מתוך פנטזיה סמויה שהקבוצה תוכל לעכל אותו עבורן.
בנסיבות של משבר האמון הציבורי שנוצר בעיקר בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, כל אפשרות של מיכל מחזיק מוטלת תחילה בספק. הקבוצה מתחילה את דרכה כמרחב מסוכן, שבו ביטוי ופורקן של אחת עלולים להיחוות כנגיפה (Impingement) עבור האחרת. המודעות לסכנת ההצפה הרגשית בקבוצה, בטרם התבסס מיכל פנימי וקבוצתי מספק, היא כאמור אחד הנימוקים לבחירה בעבודה גופנית-תנועתית כהתערבות מרכזית.
התרת סבך האשמה
האימהות אינן נכנסות לסטודיו ומדברות אשמה. כלפי חוץ דבר אינו ניכר: הן מפטפטות בקולניות בפינת הקפה, כמו כל קבוצת אימהות. אך כשמתחילה התנועה הגופנית פוגשים את הקיפאון והצמצום, ורק אחר כך אפשר לפגוש גם ברמה ההכרתית את ממדי האשמה ואת השלכותיה.
בתהליך קצר מועד יש מקום רב יותר ל"התערבויות מקדמות" מאשר בתהליכים דינמיים ארוכי טווח. בקבוצות שתיארתי חשתי שנושא האשמה הוא גם מוקד טיפולי בפני עצמו וגם מחסום בפני עבודה גופנית-רגשית מקדמת רווחה. לכן בחרתי להביא אותו "לשולחן" באופן פעיל במפגש השני. פיזרתי על רצפת החדר משפטים שונים, למשל: "אם ארשה לעצמי לחיות וליהנות, אני בוגדת במי שנשאר עם הכאב". הנשים הסתובבו בין המשפטים, וביקשתי מהן לחפש משפט שהן מזדהות איתו ולעמוד לידו. מהקבוצה ביקשתי לוודא שמי שנעמדת אינה נשארת לבד: אחרת תעמוד מאחוריה ותניח יד על כתפה, לרגע של השתהות (מיינדפולנס) עם התחושות, הרגשות והמחשבות העולים. כך התקיימו כמה סבבים.
עדות אחאית זו, שבה תיקפו זו את תחושת האשמה של זו, אפשרה להן גם להתחיל לזהות את הדימוי העצמי האומניפוטנטי הכרוך בהפעלת הקונסטלציה האימהית. רק מתוך חוויית התאומות וההכרה ההדדית יכלו להתחיל להסכין עם מציאות שבה אינן יכולות למנוע אסון, ובהדרגה לשחרר את עצמן מכוחה המקפיא של האשמה הרודפנית.
חלק מ"אימהות ה-7.10" הגיעו לקבוצה כשיחסיהן עם הבן כאובים. אצל חלקן התפתח דפוס של ריצוי מתוך אשמה, כלפי בן שחזר מהמלחמה טעון בחוויות קשות והפנה כלפיהן אגרסיה. להתרשמותי, תהליך עיבוד האשמה בקבוצה הביא לשיפור בהתמודדותן וביחסיהן עם הבן. [על סמך מה? דיווחי הנשים, מפגש המעקב?]
דרך החוויה הזו עבר גם מסר על האתיקה של המרחב המשותף: כאן פוגשים אמת, גם אם היא כואבת. כאן לא נשארים לבד. כאן הגוף הוא חלק אינטגרלי, והתמיכה עוברת דרכו. כאן מתקיימת רשת של אכפתיות ואחריות הדדית.
השבת הקול האימהי
הפסיכולוגית הפמיניסטית קרול גיליגן (Gilligan, 2011) תיארה כיצד תנאים חברתיים ותרבותיים מביאים לאובדן הקול הנשי, וכיצד במצב זה הנשים עצמן מאבדות מגע עם חווייתן הפנימית. במלחמה האימהות הופכות לדמויות צללים, בלי קול, נרטיב או תפקיד ברור - כמו שרה אמנו בסיפור העקידה, שאינה צד לו ואין לה קול בתוכו.
בתהליך הקבוצתי בא היעדר הקול לידי ביטוי קונקרטי וסמלי גם יחד, באמצעות השפה הגופנית:
במהלך התנסות תנועתית במעגל, שבה כל משתתפת הביעה בתנועה את תחושותיה וחברותיה שיקפו את תנועתה בו-זמנית, אורלי הדגימה תנועה של צעקה: היא פרשה את ידיה לצידי פיה כמו רמקול, פיה נפתח במלואו - ולא יצא ממנו שום קול. בשיתוף המילולי באותו מפגש התייחסה למה שחשה באותו רגע ואמרה: "אני מפחדת שאם באמת אשחרר ואצעק את הצעקה שיש בתוכי, אני אתפרק."
- פרסומת -
אחרי "שתיקה" ממושכת, קולה של אורלי סירב לצאת. חלק ממנה רצה להשמיע זעקה, וחלק אחר היה מגויס בעוצמה לחסום כל צליל. החשש "להתפרק" היה משותף לנשים רבות: הן חששו שלא הן ולא הקבוצה יוכלו להכיל את עוצמות הכאב והאימה שיפרצו מתוכן. ככל שהתאפשר יותר להביע את האימה הכלואה ואת החשש ממנה, אפשרו לעצמן אורלי ונשים אחרות להשמיע בהדרגה יותר קול - מאנחות כבדות ועד נהמות זעם, צהלות שמחה, שירה וצעקות מחאה.
החוויה של אורלי, זעקה גדולה הממאנת לצאת, הייתה עמומה ולא נגישה - רכיבי בטא, במונחיו של ביון (Bion, 1962): חוויות חושיות גולמיות, כאוטיות ולא מסומלות. ברגע ההוא קיבלה צורה באופן ספונטני, והפכה לתחושה מוגדרת שאפשר לשהות בה וגם לדימוי מתקשר, שהנשים הדהדו ואחר כך עיבדו יחד.
אני מבקשת להציע כי לרגעים כאלה משמעות נוספת. ביחד המהדהד את הרגשות ואת האתיקה האימהית, האימהות אינן רק מוצאות מחדש את קולן האישי. הן מקבלות אישוש לכך שהערכים שהן נושאות, שהמלחמה דחקה לשוליים ולתחום הפרטי, תשתיתיים לחברה כולה, ויש להדהד אותם גם עכשיו. את נקודת העיגון הפנימית הזו הן נושאות איתן גם אל המציאות המלחמתית.
יציאה מהקיפאון ומהניתוק הגופני-נפשי
העבודה התנועתית הפגישה את הנשים עם העומס הגופני, הדריכות, הריסון והקיפאון. התנסות באיכויות המנוגדות ובמעבר ביניהן אפשרה להן להרחיב בהדרגה את המנעד הזמין להן. המלחמה כפתה עצירה של היבטי חיים מסוימים וחסמה תנועות אימהיות טבעיות, ובה בעת דרשה המשך תנועה במישורים אחרים. לכן באחד המפגשים התנסינו בדיאלקטיקה שבין עצירה לתנועה, לצד הדיאלקטיקה שבין אילוץ חיצוני לבחירה פנימית. יונית שיתפה:
"כל הזמן הרגשתי שאני רוצה לעצור. לעצור את עצמי, לעצור את כולם, לעצור את הטירוף. לא היה בי שום רצון לנוע. רק עכשיו, בתוך המרחב הזה, אני מגלה רצון חדש לנוע."
אחד הממדים המרכזיים של העבודה הקבוצתית הוא מה שאני מכנה "הרשות לחיות": הרשות לנשום, לנוע, להתרחב, לחוש שמחה, להיות חיה - לצד הדאגה ולא במקומה. רשות זו אינה ניתנת במילים; היא מתרחשת בהדבקה ובהדהוד הגופני של המנחה ושל המשתתפות. וויניקוט (Winnicott, 1971) תיאר את המרחב הפוטנציאלי כאזור מעברי שאינו כפוף לחוקי המציאות הרגילה - לא בריחה ממנה, אלא השעיה מפוקחת שלה. זה בדיוק מה שהקבוצה יוצרת: אקסטריטוריה לנשימה ולפורקן.
"אני לא יודעת איך וגם לא רוצה להסביר לבעלי או לאחרים מה עושים בקבוצה הזו. כשאני חוזרת הביתה, אני משתדלת להימנע משיחות, אני נכנסת למיטה בלי להתקלח, כי אני רוצה לשמר כמה שיותר את התחושה של המעטפת הזו שעוטפת אותי."
כל עוד הבן בלחימה, ביטאו האימהות צורך חזק בקבוצה כאובייקט מעברי בין המציאות הפנימית לחיצונית. הן תיארו עצמן כנעדרות "עור" במובן הנפשי שתיארה אסתר ביק (Bick, 1968), או כבעלות עור מחורר שהכול חודר דרכו. המרחב הקבוצתי יוצר סביב האם מעין עור מחודש, המספק עטיפה חלקית גם כשהיא יוצאת ממנו. במונחיו של סטרן, הקבוצה מתפקדת כמטריצה תומכת חלופית. הצורך העז בקבוצה, שעלה מהמשתתפות, הביא אותי לנסח את המושג "אימהות קולקטיבית": האופן שבו אימהות מחזיקות יחד את אימהותן ברגעיה השבירים ביותר. כשאחת קורסת, האחרות מחזיקות; כשאחת אינה יכולה להשמיע קול, גופן של האחרות מהדהד את תנועתה.
אמון מחודש בעולם ובעצמן
האימהות בנו לעצמן הגנות נפשיות שונות. אצל חלקן התבטא בעיקר ניתוק רגשי - צמצום המגע עם אנשים, שכבה של קהות, כיבוי פנימי. אחרות "ברחו מן הבשורה" (על שם ספרו של דוד גרוסמן, 2008) - מחוסר האונים הבלתי נסבל ומהאימה - אל עשייה קדחתנית למען חיילים, מפונים וחטופים, או אל מאבק ומחאה.
לכל אחד מהמנגנונים היה מחיר. שובם של כל החטופים, החיים והחללים, היה נקודת ציון קריטית, אם כי לא מספקת. גם עבור חלק מאימהות הלוחמים הוא פתח אפשרות לעבד את השבר הנורא ולהתאבל עליו:
שרון הייתה פעילה במאבק לשחרור החטופים לאורך כל התקופה שבה בנה שירת במלחמה, וגם אחרי שהשתחרר. ביום שבו הושבה גופתו של החטוף האחרון והמאבק הגיע לסיומו, הגיעה שרון לפגישת הקבוצה ונעמדה בכניסה לסטודיו. בבת אחת פקעה ההחזקה: כל גופה רעד והיטלטל, והיא לא יכלה לעמוד על רגליה. אחר כך סיפרה: "לא יכולתי להוריד את סיכת החטופים מחולצתי בלעדיכן."
שרון, שעד אותו רגע הייתה מהמוחזקות שבקבוצה, הפכה את המאבק להשבת החטופים למגן שהחזיק את נפשה. ברגע שהמאבק הסתיים עלתה האימה שהייתה מתחתיו: האימה מאובדן הבן, מהתפרקות החלום הציוני שהיה ציר מרכזי בחייה, מאובדן האחיזה בעולם. גופה של שרון ידע שאת הסיכה עליה להוריד דווקא במרחב הזה.
כשקרסה, אחזנו בגופה כדי שתוכל להרפות מההחזקה העצמית ולאפשר פורקן מלא. זו אחת ההתערבויות החשובות בעבודה הביו-אנרגטית של רייך ושל ממשיכו לואן: כשהגוף והנפש בשלים לפורקן, תמיכה בהחזקת הגוף מאפשרת הרפיה ושחרור הביטוי התקוע. גופה של שרון רעד בגלים הולכים ובאים של בכי ואנחות - כל מה שנצבר במשך שנתיים וחצי. הזמנתי אותה לשכב על המזרן בחיקי, והגוף נרגע לאט. אחר כך חילקתי את הקבוצה לשלישיות, ובכל שלישייה ביקשה כל אחת מחברותיה את מה שנזקקה לו. שרון ביקשה מחברותיה לשכב איתה על המזרן, אחת מלפנים ואחת מאחור, ולחבק אותה. הן שכבו כך, מחובקות זו בתוך זו, במשך עשר דקות. תמונה זו לא תימחה מזיכרוני.
וויניקוט (Winnicott, 1960) תיאר כיצד ההחזקה (Holding) הפיזית היא הבסיס לתחושת הביטחון הנפשי. שרון נזקקה לאפשרות לרגרסיה אל חוויית ההחזקה הראשונית כדי לאחות את תחושת האמון בעולם. כפי שסיפרו מאוחר יותר, החוויה הייתה משמעותית מאוד גם עבור שותפותיה.
אדוות הטראומה פוגעות בתפקודי הקשר והיחסים [נדרש מקור]. חלק ניכר מהנשים דיווחו על נסיגה מקשרים, מתוך תחושה שיש תהום שאי אפשר לגשר עליה בינן לבין הסביבה, או מתוך תחושת נטישה ובגידה מצד סביבה שממשיכה בחייה. כדי לאפשר לאימהות להתבונן בדפוסיהן הוצעו התנסויות תנועתיות ששילבו אינטראקציה בין-אישית בצורות שונות. מתוך חוויה של הכרה, הכלה ואמון יכלו חלק מהאימהות להרחיב שוב את החיבור והתקשורת גם עם אנשים מחוץ לקבוצה. איילת שיתפה במפגש המסכם:
"הקבוצה החזירה לי את האמון באנשים, ועוד יותר את האמון בשבט הנשי... בכלל לא רציתי מאז תחילת המלחמה לשמוע דיבורים של אנשים, התנתקתי, לא יכולתי לשאת חוויות של מי שלא נמצא במצב שלי. היום אני חוזרת לתקשורת עם אנשים ויכולה גם לקבל תחושות של מי שאין לו בן משרת."
הטקס החברתי החסר
מימי קדם השתמשו בני אדם בטקסים קהילתיים כדי להתמודד עם רגשותיהם העזים והמפחידים ביותר. אימהות שהתמודדו קודם לבדן, בין קירות ביתן, חוו את התנועה במעגל ואת המקצב המשותף כמיכל לאימה המשותפת. העבודה נעשית טקסית מעצם החיבור לתבנית קדמונית החוזרת בכל תרבות ("האלמנט הפרימורדיאלי"; Foulkes, 1964). בתוך מבנה זה כל מחווה - פרישת ידיים לשמיים, התכנסות לחיבוק במעגל - מדברת בו-זמנית אל החוויה האישית ואל חוויה אנושית קולקטיבית החורגת ממנה: העצמה, צער או תפילה מול מציאות קשה. כאן נכנס לפעולה גם הרכיב הרוחני: יונג (Jung, 1959/1969) תיאר את הלא-מודע הקולקטיבי כשכבה נפשית המשותפת לבני האדם, שבה שוכנות תבניות ארכיטיפיות. אפשר לחשוב על הטקס הקבוצתי כמפגש עם תבניות כאלה ועם כוחות הריפוי הגלומים בהן.
מתי אפשר להרפות? ההבדל בין קבוצת "אחרי" לקבוצת "בתוך"
השוני בין הקבוצות מאפשר להתבונן במשמעות העיתוי של ההתערבות. בקבוצה שבה כל הבנים היו בלחימה בפועל, ההתערבות הייתה גם מניעתית: היא נועדה למנוע שבר שהחוויה המתמשכת עלולה להותיר בגוף-נפש האימהי. בקבוצה שבה הבנים כבר שוחררו מהלחימה שהחלה ב-7 באוקטובר, התאפשר עיבוד בדיעבד של הטראומה, ואפשר היה לגשת למחוזות "הרגרסיה בשירות האגו" (Kris, 1952). הנשים בקבוצה זו התנסו בהתנסויות עמוקות של תלות, היזקקות וקרבה אינטימית. הן התמסרו זו לזו בתרגילי הובלה בעיניים עצומות ובמגע גופני תומך, ונענו להתנסויות חקירה פתוחות יותר. הן אף מיפו בגופן את ציר הזמן של הטראומה והחלו לעבד את שורשיה האישיים, ובהם, למשל, מורשת השואה המשפחתית.
בקבוצה שבה הבנים היו בלחימה בפועל ניכרה התנגדות רבה יותר להתנסות תנועתית עצמאית או אינטראקטיבית שהנחיותיה עמומות מדי, או שבה התבקשו הנשים למסור יותר שליטה זו לזו. הן העדיפו בבירור ובעקביות תנועה משותפת - במעגל או במבנה אחר, ובלבד שיכלול את הקבוצה כולה. בתוך מבנים כאלה יכלו למצוא דרגות הולכות וגדלות של אקספרסיביות. נראה כי במצב האיום האקוטי שבו היו נתונות, הן נזקקו יותר לתחושת הגוף המשותף כמיכל.
מעניין שבקבוצה הראשונה לא חל שינוי במוטיבציה לעבודה רגרסיבית לאחר שזו התבססה, גם כאשר בניהן של המשתתפות גויסו שוב ללחימה בלבנון עם פתיחת מבצע "שאגת הארי".
מי אני עכשיו? היום שאחרי
האימהות שבניהן השתחררו סוף-סוף העלו בדרכים שונות את השאלה: מי ומה אני עכשיו? הזהות שנוצרה בשלוש שנות לחימה אובדת, ומשימת "השבת העצמי" אינה פשוטה. זוהי שוב תמת ארגון הזהות מחדש, הפעם בתנועה לעבר אינטגרציה של חלקי זהות שאבדו בדרך ושל חלקים שנוצרו תחת לחץ. כל אלה הוזמנו במכוון לקבל מקום לזיהוי, לביטוי ולאבל משותף. הקבוצה תרגלה חמלה עצמית במקום הביקורת הפנימית שהפנו האימהות כלפי עצמן על השינויים שחלו בהן. המרחב הקבוצתי אפשר מגע עם דפוסים הגנתיים ישנים, שהמלחמה לא יצרה אלא חידדה והגדילה עד שאי אפשר היה להתעלם מהם. בתוך כך הופיעה מוטיבציה חדשה לשינויים עמוקים, ואפשרות לנוע לעברם.
אורלי, שהגיעה לקבוצה לאחר סיום השירות הממושך של שניים מבניה במלחמת חרבות ברזל (אחד בסדיר ואחד במילואים), תיארה את תחושתה:
"אנחנו לא אותה משפחה. מאז ה-7 לאוקטובר כל מה שמעניין את בעלי זה המילואים, הוא התמסר לזה לחלוטין, והבנים, הם כבר לא אותם בנים שהיו לי. המשפחה שהיינו כבר לא קיימת, עכשיו יש משהו אחר. אני הייתה חזקה לאורך כל הדרך, אבל אני כבר לא מצליחה להרגיש, לא פחד, לא שמחה, לא עצב, אני רוצה לבכות אבל לא יכולה. אני רוצה להצליח לבכות."
כמה חודשים לאחר סיום הקבוצה התקיים מפגש המעקב. בו שיקפו המשתתפות לאורלי את השינויים שחלו בה, שהתבטאו בתנועתה ובהתנהלותה: זרימה, רכות, נינוחות. אורלי סיפרה שהעבודה בקבוצה על ציר הזמן אפשרה לה לקשר בין דפוס ההתמודדות שלה במלחמה לבין טראומת עבר, ושבזכות הקבוצה הלכה לראשונה בחייה לטיפול.
גם רונה, שבקבוצה הראשונה התוודעה לנטייתה לניתוק רגשי שהמלחמה החריפה מאוד, בחרה להמשיך בדרך והצטרפה לקבוצה השנייה: [הקבוצה השנייה הוגדרה כקבוצת אימהות שבניהן בחזית. יש להבהיר על סמך מה הצטרפה אליה רונה.]
"איבדתי את הרוך, איבדתי את החמלה. בניתי חומות - לא רציתי כלום מאף אחד, נכנעתי לעולם שאין בו תקווה. היום אני יודעת שהעולם לא ישתנה, אבל אני לא מוכנה לחיות ללא תקווה. אני בוחרת בתקווה, באפשרות לבקש ולקבל ולא להתרחק ולהיסגר. אני נפתחת חזרה לחמלה."
ההנעה המחודשת של כוחות החיים מובילה להבניה זהותית מחודשת וליצירת משמעות מתוך השבר. זרעי הצמיחה הפוסט-טראומטית, גם אם עדיין רכים, כבר נטמנו.
סייגים ומגבלות
כאמור, בכל אחת מהקבוצות התמידו תשע נשים לאורך כל התהליך. נוסף עליהן היו כמה נשים שנשרו לאחר מפגש אחד או שניים. אני מבקשת למיין אותן לשתי קטגוריות, שדרכן אפשר להתבונן בסייגים ובאתגרים של התערבות זו.
בקטגוריה הראשונה נשים שעצם ההשתתפות בקבוצה העוסקת בעיבוד חוויות קשות התבררה כלא מתאימה עבורן. כך, למשל, אם לחייל שרק סיים את הכשרתו השתתפה בקבוצה שבה רוב האימהות התמודדו עם לחימה ממושכת של בניהן, כולל ב-7 באוקטובר, ועם חשיפתם לאירועי קרב ולטראומה. היא פרשה לאחר כמה מפגשים, משום שחשה שרמת החרדה שלה עולה בעקבות שיתופי האימהות האחרות. אם אחרת גילתה היאחזות נוקשה בהגנה של חסימת מחשבות שליליות, ובאופן עקבי הגיבה לאמירות של אימהות אחרות: "חס וחלילה, אסור לך לחשוב ככה, תחשבי רק טוב". גם היא פרשה בשלב מוקדם, ולתחושתי נזקקה למענה אישי יותר.
דוגמה נוספת היא אם ללוחם, שמה-7 באוקטובר ואילך הקדישה את כל זמנה לתמיכה במפונים, בניצולים ובמשפחות הלוחמים, ונחשפה לעוד ועוד סבל. בד בבד החריפו אצלה תסמינים נפשיים וגופניים, עד ערעור חריף של יציבותה הנפשית, אך הדבר לא עצר אותה. גם בקבוצה הטתה אוזן לקשייהן של כל האימהות ועודדה אותן. לאחר שתי פגישות הפסיקה להגיע, כי כאבי הגב שלה ריתקו אותה למיטה במשך שבועות. בשיחה עימי סיפרה שהחליטה לבסוף להפסיק כל עשייה הנוגעת למלחמה. היה זה ביטוי חי לכוחה העצום של הקונסטלציה האימהית, שהביאה את האם לניסיונות הצלה בלתי פוסקים, שנעצרו רק כשהגוף קרס.
בקטגוריה השנייה נשים שהתקשו להתחבר לעבודה התנועתית-גופנית, ובעיקר להיבט האינטרוספקטיבי שלה. בשתי הקבוצות התברר, באופן מפתיע, שדווקא ההיבט האקספרסיבי של התנועה, שנדמה כמאתגר מבחינת חשיפה עצמית, מאומץ ביתר קלות מאשר ההיבט האינטרוספקטיבי, שנתפס אצל מיעוטן כמאיים יותר. משתתפת שפרשה אמרה לי בשיחה: "אני רוצה רק ריקודים שמחים וקצביים".
אף על פי כן, האפשרות לבטא את הקושי והלגיטימציה לשונות אפשרו לרוב הנשים למצוא את מקומן בקבוצה ולעשות בה כברת דרך משמעותית.
גם במהלך המפגשים התעוררו מדי פעם התנגדויות לביטוי התנועתי. דיבורים במהלך החלק התנועתי ראיתי כאיתות לתוכן או לאינטראקציה המעוררים קושי, וסייעתי לנשים לחזור לשפה התנועתית: בהומור, בהכרה בקושי או בשילוב התוכן המילולי בתנועה. בעיבוד המילולי שימשו מצבים אלו מצע להתבוננות.
סייג נוסף להתערבות קצרת מועד זו הוא שסיום הקבוצה, בעוד בניהן של רבות מהמשתתפות עדיין בלחימה, נחווה אצל רבות מהנשים כאובדן נוסף של החזקה. רוב האימהות הביעו צורך בהמשך קיום הקבוצה כל עוד בניהן ובנותיהן בלחימה.
סיכום ומסקנות: לשאת יחד את מה שלא ניתן לשאת לבד
במאמר זה ביקשתי להראות כיצד כינונה מחדש של הקונסטלציה האימהית בעת מלחמה מייצר שבר נפשי-גופני אצל האם. ארבע התמות שתיאר סטרן - החיים והגדילה, הקשר הראשוני, המטריצה התומכת וארגון הזהות מחדש - מתעוררות מחדש, אך כל אחת מהן נתקלת במציאות שאינה מאפשרת את מימושה. האם אינה יכולה להגן, הקשר עם הבן משתבש, מערכת התמיכה נעדרת והזהות נדרשת להשעות את עצמה.
שתי קבוצות רחוקות מלהוות בסיס מספק למחקר, אך דרכן אפשר היה לראות כיצד עבודה המשלבת גוף ותנועה בקבוצת שוות מאפשרת לאם מעבר מהגנות סכיזו-פרנואידיות נוקשות ומסומטיזציה להתארגנות נפשית-גופנית גמישה יותר. בהתארגנות זו יש קבלה רבה יותר של יכולותיה ושל מגבלותיה, ומגע חי יותר עם גופה, עם רגשותיה ועם סביבתה. זאת ועוד, למרות משכה הקצר, העבודה הקבוצתית אפשרה לאימהות להתניע תהליכי ריפוי עמוקים, שטווחם חורג מהמלחמה. אימהות שחוו בגופן ניתוק וצמצום התחברו מחדש לגופן כמשאב וכמצפן, ומצאו אפשרות לקיים זו לצד זו את תנועת החיים והתקווה ואת הדאגה והכאב.
אני מבקשת להרחיב את המושג "אימהות קולקטיבית", שהצגתי לעיל, ולהציע אותו כרעיון מארגן ליחס לאימהות לוחמים. מדינה ששולחת את בניה ובנותיה ללחימה מטילה נטל קולקטיבי על כתפיהן של אימהות בודדות. נטל זה אינו יכול להיות מוחזק לבד - ובכל זאת, ברוב המקרים, הוא מוחזק לבד. הקבוצות שתיארתי מציעות תשובה צנועה לאתגר הגדול הזה: לשאת יחד.
הפער בין עוצמת המצוקה להיעדר המענים מטריד. אף שמלחמת ה-7 באוקטובר היא הארוכה בתולדות המדינה, לא גובשו עד כה מענים מוסדיים המכירים במצוקתם של הורי לוחמים, וגם המענה שהוצג כאן חלקי בלבד. עד שהמדינה תכיר באחריותה ללוות את משפחות הלוחמים ולתמוך בהן, ותיצור את המענים המתאימים, יש לברך על כל יוזמה אזרחית בתחום.
תודות
תודתי העמוקה, ותודת האימהות המשתתפות, לארגון ויצ"ו, שבחר להקים כמה קבוצות כאלה ולהתוות את הדרך, ובמיוחד לגב' שירה שטרנפלד, מנהלת התוכנית, המובילה שורה ארוכה של מענים קבוצתיים לנפגעי המלחמה. תודתי גם למדריכותיי ברכה הדר ויעל הראל על הליווי המסור ועל תרומתן לעשייה ולחשיבה.
מקורות
אבן, י. (2024, 5 ביוני). בעקבות המלחמה: עלייה של כמעט 100% ב"תסמונת הלב השבור". mako. https://www.mako.co.il/...7ef81027.htm [להחליף במקור הדיווח של הלל יפה]
גרוסמן, ד. (2008). אשה בורחת מבשורה. הקיבוץ המאוחד.
המחקר שחושף: אימהות הלוחמים סובלות מטראומה שלא מדברים עליה. (2025, 20 באוקטובר). מעריב. https://www.maariv.co.i...icle-1242951
עיני-להמן, ת. (2025). אמהות על חוט דק. מקבץ, 29(2).
פנחס-כהן, ח. (2023). לחישת הארץ לשמים. הקיבוץ המאוחד.
רוט, מ. (2023). טיפול באובדן טראומטי וראיית האחר. מארג - כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, יא, 225-241.
Bar-Lev, S., Itzhaki Draizin, G., & Gelb, A. (2026). When time stands still: The destructive experience of ambiguous loss among mothers of combat soldiers. Symbolic Interaction. Advance online publication. https://doi.org/10.1002/symb.70067
Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object-relations. International Journal of Psycho-Analysis, 49, 484-486.
Bion, W. R. (1962). Learning from experience. Heinemann.
Foulkes, S. H. (1964). Therapeutic group analysis. George Allen & Unwin.
Gilligan, C. (2011). Joining the resistance. Polity Press.
Jung, C. G. (1969). The archetypes and the collective unconscious (R. F. C. Hull, Trans.; 2nd ed.). Princeton University Press. (Original work published 1959)
Kris, E. (1952). Psychoanalytic explorations in art. International Universities Press.
Levine, P. A. (1997). Waking the tiger: Healing trauma. North Atlantic Books.
Lowen, A. (1975). Bioenergetics. Coward, McCann & Geoghegan.
Reich, W. (1942). The function of the orgasm: Sex-economic problems of biological energy. Orgone Institute Press.
Sandel, S. L., Chaiklin, S., & Lohn, A. (Eds.). (1993). Foundations of dance/movement therapy: The life and work of Marian Chace. Marian Chace Memorial Fund of the American Dance Therapy Association.
Savitsky, B., & Shvartsur, R. (2024). Being a parent of a soldier is a challenging experience: Stress, anxiety, and depression among parents of Israeli soldiers. Stress and Health, 40(4), Article e3377. https://doi.org/10.1002/smi.3377
Stern, D. N. (1995). The motherhood constellation: A unified view of parent-infant psychotherapy. Basic Books.
van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.
Winnicott, D. W. (1958). Primary maternal preoccupation. In Collected papers: Through paediatrics to psycho-analysis (pp. 300-305). Tavistock. (Original work published 1956)
Winnicott, D. W. (1960). The theory of the parent-infant relationship. International Journal of Psycho-Analysis, 41, 585-595.
Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Tavistock.
