גם העץ אומר רק גזע ועלים (2016)
עלון פסיכולוגיה עברית | 14/8/2016 | הרשמו כמנויים
אווירת "החופש הגדול" אופפת את כולנו בשבועות האחרונים; הגבולות מתרופפים והילדים מפזמים לעצמם שהם כל-יכולים. ילדים ככל הנראה אינם זקוקים בכלל לחופש הגדול כדי להרגיש כך, אך תהליך ההתבגרות מורכב בין השאר מסדיקה מדורגת של תחושת האומניפוטנטיות, וההכרה בגבולות היכולת. אסתי פלד עוסקת בגבולות כוחות הריפוי של הפסיכואנליזה. אם אנו מאמינים בקשר בין הגוף לנפש, היא שואלת, האם הפסיכואנליזה לא אמורה לרפא גם תחלואים גופניים? האם התייחסות לסימפטומים כ"פיזיים" או גנטיים אינה בגדר תבוסתנות? מתוך תהיות על המרחב המתעתע שבין גישור למטרת גירושין לבין טיפול רגשי, שי גיל מדגיש דווקא את הצורך בהכרה בגבולות התהליך. על אף האתגרים הניצבים בפני מגשר משפחתי בעל הכשרה טיפולית. הוא קורא להקפיד על ההבחנה בין גישור לטיפול. בסקירה החדשה של סדרת "נפגשים בקולנוע" בוחנת חלי טל שלם את גבולות העצמי ואת הגבולות בין הדמיון למציאות. בניתוח מרתק ורב ממדי של הסרט "פרסונה" מתבררים גם גבולות הפירוש מול יכולתו של הלא-מודע להכיל היבטים רבים מבלי להכריע ביניהם. גם רות נצר נוגעת בפער בין הפרשנות לאמת בעקבות צפייה בסרט "קואן של אביב". היא מציעה אפשרויות התבוננות שונות בפרדוקס המגולם בסרט, שבו אותן יכולות המוכרות כסגוליות הן אלו המגבילות ומונעות את מימוש הפוטנציאל. "לא לומר את הכל; גם העץ אומר רק גזע ועלים ומשאיר שרשים באפלה לא לעבור כל הגבולות; גם אלוהים מספר רק שמש, ירח וכוכבים ומשאיר יקומים מעבר למכאובי-הדעת. לא לפרוש את האדם עד תום." (שלמה טנאי, 'להשאיר', מתוך "עד שהגיע היום")