אפשרי שפסיכולוגים נרתעים ממחשבות על סדיזם קולקטיבי ?
ד"ר ניצה ירום | 20/3/2026 | הרשמו כמנויים
המספר הדו-סיפרתי של קוראים לפוסט הקודם 'מחשבות על סדיזם קולקטיבי' - היה יחידי לעומת כל פוסט אחר שעלה בסביבת הזמן הקרובה לו וזכה למספר קוראים תלת או ארבע סיפרתי. עובדה זו מזמינה אותנו הפסיכולוגים לחשוב עליה!
דו-סיפרתיות השוואתית בולטת זו של קוראים מעידה על הימנעות או רתיעה - וחשוב שנבין ממה אנחנו נרתעים ולמה. באנו למקצוע שמחייב התבוננות במורכבות הנפש שלנו וביכולת להיות במגע עם כול חלקינו, והנה אנו נרתעים ממבט מתבונן.
במסה 'על המאוים' (פרויד, 1919/1988, The Uncunny, וידוע גם כ'האלביתי') - פרויד מציין בפנינו את הרתיעה של האדם ממבטו של האחר, כי, לדידו, האחר יכול לראות בנו דברים שלא היינו רוצים לראות או להכיר כחלק מאתנו. ואכן, א.נשים לא רוצים לראות סדיזם בעצמם ובקרוביהם, אלא שרק המוכנות להכיר בקיומו - היא המאפשרת להימנע מלפעול אותו.
'הסדיזם הקולקטיבי' פרושו לראות התאכזרות או סדיזם המופעלים ברמה הציבורית. פרופ' מירב רוט היא אחת מא.נשי המקצוע הרהוטים המדברים בעת האחרונה מעל הבמות הציבוריות לגבי בריאות הנפש בהקשר חברתי-פוליטי (במצבים שלטוניים שונים) - התגייסות שמעידה על כך שא.נשי המקצוע יוצאים מהרמטיות חדר-הטיפול אל הזירה הציבורית-חברתית-פוליטית כדי שהידע והערכים המלווים את הטיפול הנפשי יעזרו במחשבה על חיי הפרט והחברה.
בהרצאתה 'קוים לדמותה של בריאות נפש פוליטית' (ביום העיון 'משבר חברתי כקרע נפש - האיום בדיקטטורה והזדמנות לתיקון', ראו: יו-טיוב) מסבירה פרופ' רוט שהפסיכולוגיה של היחיד ושל השלטון בנויה מאותם יסודות, במצבים של פתולוגיה ובמצבי בריאות נפשית. במצבי פתולוגיה רואים בפרט ובחברה צורות שונות של דיקטטורה פנימית: בפרנויה נראה דיקטטורת חרדה - שמפעילה את הפרט ואת החברה להשליך כל מה שרע על האחר. בפיצול אישיות - מדובר בהפרדת מצבי עצמי שונים, וקיומם בנו כמנותקים. בפסיכופתיה נראה דיקטטורה של דחפים התוקפים את הזולת, דרך שימוש כוזב בשפתו ובמנהגיו. צורות שלטוניות דיקטטוריות במהותן מתאפיינות בתהליכים הללו. בריאות נפשית, לעומת זאת, מתקיימת בדמוקרטיות וליברליות: היחיד חופשי ונינוח להיות במגע עם כל חלקיו - איד, סופר אגו ואגו, כאשר כוחות האגו מווסתים בין התפרצות היצר (היצר התוקפני בענייננו), המוסר והערכים, ובין המציאות. נוסיף כי מאוחר יותר וילפרד ביון תרם לנו את המושג 'התקפה על החיבורים' כדי לתאר תהליכים פתולוגיים בחיינו - כאשר, מחמת פחד, אנו מנתקים את החיבורים בין ייצוגי האני והמציאות, בין האני והאחר, בין התוקפנות והאמפתיה, ומותקפת בנו היכולת לחשוב ולהעלות שאלות.
תפקידנו כאנשי טיפול ובריאות הנפש הוא לעזור לכל אדם לחלץ עצמו מדיקטטורה נפשית כך שיהפוך להיות הריבון של כל הקולות הפנימיים שלו, וסובלני לגביהם. בציבור, אומרת רוט, בריאות נפש שלטונית מתקיימת באיזון בין כל הקולות שבתוכו - רצונות הבוחרים והנבחרים (האיד), וריסון הדחפים כדי להתחשב בכל סקטור בחברה, כשהרשות השופטת שומרת על כך. החוק שומר שלא נפסיק להתייחס לאחר בסובלנות ושנמנע כפרטים וכקבוצה מלהתעלל ולהשפיל אותו, או להתעלם מקיומו.
העיוורון המקצועי, ההימנעות שלנו כאנשי מקצוע מקריאה אודות נתוני ההתנכלות מצד פורעים יהודיים באזורי יהודה ושומרון בתושבים הפלשתינאים באזורים אלה (כפי שהועלו בפוסט הקודם שלי) - פוגעים ביכולת הטיפולית שלנו ובתפקיד החברתי שנועד לנו. הכחשת רוע הטמון בהתעללות בילד או בפגיעות מיניות או בכל צורה של 'גזלייטינג' בינאישי - לא תאפשר לנו להתרכז בקולות, ברגשות, בסצנות שעולות בטיפול, שמטרתו היא לעבד את הקולות הללו, את הטראומות שרודפות את הגבר או האישה מן הילדות דרך ההתבגרות אל הבגרות והזקנה.
אם נזדהה עם הורה 'נחמד' שפוגע בילדו, אם נקיים ברית לא מודעת של שתיקה עם אדם נעים, שמתעלל, שמשקר, שגונב - לא נוכל לעזור לו כאשר לא נוכל להקשיב להיבטים הפוגעניים שעולים ויעלו בתהליכי הטיפול. אין לנו דרך אם לא נשתמש ביכולות לעקוב אחרי הנפש במורכבויותיה ובנטיותינו - להשליך על האחר, להשפיל כדי לשאוב תחושת ערך, לבודד חלקי נפש/עצמי שמאיימים על דמותנו החיובית.
פרופ' יוסי לוי בלז הוא עוד איש מקצוע שנטל על עצמו להשכיל את הציבור המקצועי והרחב לגבי היבטים של התמודדות עם טראומה, כולל את חלקנו כמטפלים בסיוע האישי והציבורי להתמודדות הזאת. הוא קורא (בהרצאתו: 'צמיחה מתוך משבר' ובהרצאותיו הנוספות, ראו: יו-טיוב) לפסיכולוגים ולאנשי בריאות הנפש האחרים לשמש כמנהיגים קהילתיים. את הצעדים הראשוניים בדרך לחוסן וצמיחה בעקבות השבר הלאומי והאישי של ה 7.10 הוא רואה, ראשית לכול, בהושטת יד לאחר, כך יוצרים שייכות וחוסן. הושטת היד של אנשי הטיפול תתבטא בלקיחת אחריות מצידם כמנהיגים ציבוריים/קהילתיים - כאשר הם מכילים רגשות של חרדה, דכאון, בדידות, כעס, עלבון, אשמה וחוסר אונים ומרחיבים אותם אל הלכי הנפש הציבוריים; הצמיחה מתוך משבר וטראומה מתמצת במשפטו של בלז: "כל אבן שפגעה היא עוד אבן שאתה אבנה גשר".
כאן אני מצרפת גם את האכזריות - את אי ההכרה באדם האחר, בחייו, בחיי משפחתו וברכושו - כפורקן ייצרי של חרדה המושלכת אל האחר. שימת גבול משפטי וחוקי היא פן אחד בהקשר זה, אבל הפן של בריאות הנפש הציבורית הינו היכולת של המטפלים לראות שמעשי אכזריות אלה מצמצמים את האדם או הקבוצה המסוימת להיות האדם האכזר, חסר האמפתיה, המתעלל. אחריות המטפלים כמנהיגים קהילתיים מתבטאת בהכוונה חברתית להכלת רגשות מגוונים במקום ריכוזם ברגש נקמה אחד, ולהכרה בכבוד האדם שהיא הבסיס לטיפול הנפשי שאנחנו מציעים. כי אם זה לא יעמוד לרשותנו - מה יש לנו להציע?
האבן שלנו לבניית גשר לשפיות היא ביכולת להתבונן ולהכיר באלימות הנגרמת במקומותינו, שהיא בחזקת 'סדיזם קולקטיבי'. קשה לשמוע - אבל זו חייבת להיות המהות הנפשית שלנו. נרמול זה לא חוסן. ובינתיים בשטח המצב מחמיר!
