וילפרד ביון (1897-1979, Wilfred Bion) היה פסיכואנליטיקאי בריטי, והיה לנשיאה של החברה הפסיכואנליטית הבריטית. הוא נולד בהודו למשפחה אירופאית, בגיל 8 נשלח ללמוד באנגליה, ומאז נשאר בבריטניה. הוא לחם בצבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה, ולאחר שחרורו למד היסטוריה ולאחר מכן רפואה, והחל לעסוק בפסיכואנליזה. הוא היה אנליזנט ותלמיד של מלאני קליין ועבד רבות עם מטופלים סכיזופרנים. הוא גויס שנית במהלך מלחמת העולם השנייה, אז החל לטפל במי שנפגעו נפשית במלחמה, שסבלו ממה שאנו מכנים היום הפרעת דחק פוסט טראומתית.
ביון היה בין המקימים של מוסד טביסטוק (Tavistock Institute), ועבר הכשרה אנליטית במשך מספר שנים תחת מלאני קליין. לקראת סוף חייו עבר ביון לקליפורניה בארה״ב, שם הכשיר מספר אנליטיקאים. כתיבתו של ביון נחשבת למסובכת וקשה להבנה, אך ישנם אנליטיקאים רבים היום שעובדים, מלמדים ומפרשים את גישתו. ביון עסק בטיפול קבוצתי ובטיפול אינדיבידואלי.
רעיונותיו המרכזיים של ביון
רכיבי בטא ופונקציית אלפא
רכיבי הביתא בנפש הם חלקים בנפש שלא ניתן לחשוב אותם, להגדיר אותם, חלקים כואבים וסוערים, המחפשים מקום שיקלוט אותם. ביון השתמש במושג "רכיבי ביתא" בנוגע לתחושות העולות בשלבי ההתפתחות המוקדמים של הנפש בינקות. התחושות בשלבים אלו נחוות כרשמים חושיים, רסיסי חוויות ותחושות גולמיות שלא ניתן לחשוב עליהם ואין להם כל ייצוג מנטלי. כשאין ייצוג מנטלי לחוויה, גם לא ניתן להדחיק אותה ולכן היא נותרת מאיימת ורוחשת.
כיצד אותם רכיבי ביתא ראשוניים ובלתי מתוקשרים עשויים לעבור שינוי? באמהות "טובה דיה", האם יכולה לקבל כל הלך רוח של התינוק, להכילו בתוכה ולעבדו באמצעות כלי העיבוד שלה על מנת להשיבו לתינוק בצורה נסבלת וניתנת לעיכול. הלך רוח הזה של האם – ה"רברי", כפי שמכנה אותו ביון – הוא גורם מרכזי במה שביון מתאר כ"פונקציית אלפא" של האם. זהו מעין אנזים של מערכת העיכול המנטלית של האם, המסייע לתינוק לקלוט חומרים בלתי נסבלים כך שניתן יהיה לפרקם ולהפכם לנסבלים עבורו. היכולת של האם לקלוט אל תוכה את התוכן המנטלי שהתינוק עצמו אינו יכול להכיל הופכת את האם למיכל הראשון המחזיק את המוכל, ולאחר מכן הופכת אותה יכולת לחלק מן הציוד המנטלי של התינוק.
מתוך: כהן לב, ד. (2018). גוף המטפל כפונקציית אלפא וכזולתעצמי בטיפול בהפרעות אכילה. פסיכולוגיה עברית.
מיכל/מוכל
המושגים "מיכל" ו"מוכל" משמשים את ביון כדי להסביר פונקציה מרכזית במבנה הנפש, הקשורה בין השאר לחשיבה וליצירה של ידע חדש (שביון מסמן בסימון K – Knowledge). הוא מתאר את המוכל כמורכב מרשמים חושיים שכל הזמן מתחלפים, ואת המיכל כמורכב מפרה-קונספציות, שהן מעין תבניות בסיסיות של חשיבה שתוכנן עוד לא נקבע. החיבור ביניהם יוצר את הפונקציה מיכל-מוכל, שהיא פעולה מתמשכת של פרשנות וחיבורים בין הרשמים החושיים והפרה-קונספציות לכדי קונספציות, כלומר לכדי מושגים המשמשים אותנו לחשיבה, בעוד התוכן המוכל כל הזמן משתנה, וכך גם אופיין של הפרה-קונספציות המרכיבות את המיכל, הפונקציה מיכל-מוכל עצמה היא הווה מתמשך שכל הזמן משתכלל.
מתוך: דינר-דדון, א. (2021). היחסים האדיפליים בין המיכל למוכל. פסיכולוגיה עברית.
העובדה הנבחרת
העובדה הנבחרת היא מונח שאימץ ביון מתוך אמונתו כי בעמדה טיפולית החפה מזיכרון ומתשוקה והנטועה בתשומת לב מרחפת ואחידה, עובדה כלשהי מדברי המטופל תלכוד את תשומת לבו של המטפל. בדומה למתרחש במצבי אינטואיציית ה״אאוריקה״ במדע, כל העובדות האחרות תתכנסנה לדפוס ברור בהתאם לקשר שלהן לעובדה שנבחרה. העובדה שלכדה את תשומת לב המטפל תורמת גם להבנתם של מצבים אחרים, שלא נראו עד כה כקשורים זה לזה.
מתוך: ורטהיים, י. (2016). מה בטיפול מביא לשינוי? - חלק ב'. פסיכולוגיה עברית.
חלימה
ביון הציב את החלימה במרכז התפקוד הפסיכולוגי, והעביר את הדגש של תיאוריית החלום מן המשמעות הסימבולית של החלום לתהליך החלימה עצמו: הדרך בה אנו חולמים העסיקה אותו יותר מן התוכן הסימבולי של החלום. עבור ביון, החלימה היא היא הפונקציה הפסיכואנליטית הראשונית של הנפש (Ogden, 2005). בכך, הוא התכוון שהחלימה היא האמצעי לחתירה לאמת בעזרת חשיבה ורגש, בעוד שאצל פרויד בכל חלום אנו מנסים לחמוק מן האמת של החוויה הרגשית שלנו. ביון תופס את הנפש כרעבה לאמת, בעוד פרויד הדגיש את הסילוף וההסוואה של החלום באמצעות התוכן הלטנטי והרוויזיה המשנית. אמנם גם ביון חושב שעבודת החלום משנה את האמת המקורית, אך לדעתו גרעין האמת נשמר; החלימה מסווה את האמת כדי לגונן עליה. כאשר איננו מסוגלים לחלום, אין ביכולתנו לבצע עבודה פסיכולוגית חיונית - מודעת ולא-מודעת - עם ההתנסויות הרגשיות שלנו.
מתוך: נילמן, א. (2011). העברה והעברת נגד: פרדיגמת החלימה של ביון. פסיכולוגיה עברית.
התקפות על החיבורים
ביון מתאר את ההתקפות הסדיסטיות של התינוק על השד כהתקפות על אובייקטים המייצגים חיבורים. הוא מתאר הרסנות זו כמנגנון של הנפש לפצל ולהשליך בתוכה, בהזדהות השלכתית, חלקי עצמי בלתי נסבלים שאינם ניתנים לעיכול ולהכלה. ההתקפות נעשות גם נגד הרגש, ולכן נגד הקשר עם האובייקט וגם נגד החשיבה עצמה, באמצעות חוסר היכולת לחשוב, או בגמגום או בשתיקה בטיפול.
מתוך: אייכלר, ע. צמח, ל. (2022). מאפייני טראומה משנית בקרב מטפלים באומנויות המטפלים בילדים עם אוטיזם בגני תקשורת. פסיכולוגיה עברית.
O
ביון המאוחר מתייחס למורכבות של תהליך התפתחות החשיבה מנקודת מבט שונה מזו המופיעה בכתביו הקודמים. בספריו המוקדמים נקודת מבטו הינה מדעית. כלומר, הוא מנסה ליצור ולהשאיל כלים מדעיים ומתמטיים על מנת לגעת, להבין, ולהעביר את מהות ההתרחשות הרגשית במפגש הטיפולי. בספר Transformations, הוא כותב באירוניה, שהשתעשע במשחקים מתמטיים, ונעשה ער למוגבלות של נקודת המבט המדעית. בתחילת הספר הוא מדגים את הרעיון של טרנספורמציה על ידי שימוש בממד האמנותי ובהמשך הספר מתייחס לכך שמבין את משמעות דברי המטופל דרך החוויה האסתטית ולא המדעית. בסוף הספר הוא מפתח את הרעיון של O, שהוא האמת האבסולוטית, ההכרה שקיימת מציאות נפשית בתוך הסובייקט שהיא בלתי ידועה. ביון משאיל מושגים אלו מתחומי המיסטיקה, הפילוסופיה והאסתטיקה על מנת להעמיק את ההבנה של המציאות הנפשית.
איננו יכולים להגדיר את תכניו של O, אלא להרגיש סוג של חיבור רגשי שמתוכו נוצר משהו חדש, שלא היה ידוע עד כה. הדגש הוא על התהליך לא פחות מאשר על התוכן המסוים המתגלה לנו. על דרך ההשאלה ניתן לומר, שהחוויה המוסיקלית נוצרת ומתהווה לפני שהמילים ידועות לנו. זהו state of mind של becoming.
מתוך: לנדאו, מ. (2009). מחשבות, משמעות ואנטי משמעות. פסיכולוגיה עברית.
