הַכֹּל מַעֲצִיב, חֹשֶׁךְ מֻקְדָּם, אִי הֲבָנוֹת וַעֲיֵפוּת, שְׁתִיקוֹת וְדִבּוּרִים

עלון פסיכולוגיה עברית | 30/11/2025 | הרשמו כמנויים

אולי גם אתם שמתם לב שהמרשתת מלאה בטורים ופוסטים שמנסים לנסח משהו אישי-כללי על הלך הרוח המלווה את הסדרה החדשה של נעה קולר – 'מקום שמח'. הנה תמצות שלא עושה ספוילרים לסדרה המומלצת הזו: עבור כל כוכבי הסדרה, החיים - לא מצליחים להרגיש חיים, המקום השמח - לא משמח, והחיפוש אחרי מקום אחר, שמח 'באמת' - הוא עניין די מעציב ומכאיב. הסדרה מפעילה רבים כי היא נוגעת באיזה הוויה שלרוב אנחנו לא רואים מוגשת ככה על המסך הקטן, בפרק ועוד פרק, בלי ניסיון לסגת לטשטוש הכאב, או למרוח בשכבת לקה את המציאות המתסכלת. ובזום אאוט – אפשר לחשוב על האופן בו 'מקום שמח' תופס את ליבם של רבים, דווקא בימים בהם 'שיא' המלחמה מאחורינו, מוד החירום פחות פעיל, והשגרה, עם הטעינות הטראומטית שנצברה בתוכה, מתיישבת בתוכנו – זרה ומוזרה, מבקשת זמן התרגלות ולמידה.

השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים מגוונים ומעשירים וטורים מעוררי מחשבה:

הדאיה אבו שחיטה אלהוזייל מציגה במאמרה מבט קליני ותרבותי תוך התמקדות בחוויות של אובדן, שכול וטראומה. המאמר מדגיש את הפער בין הכאב שחווים בני החברה הבדואית לבין ההכרה הציבורית והלאומית באובדן זה, ומציג את מושג "אבל לא מוקר" – אובדן שלא זוכה להוקרה חברתית – כמרכזי להבנת המצוקה. דרך שני מקרים קליניים, מתואר כיצד היעדר טקסי אבל מסורתיים, ביקורת חברתית פנימית, ופיצול זהותי בין נאמנות למדינה לבין תחושת שייכות לקהילה, מעצימים את הפגיעה הנפשית. המאמר קורא לטיפול רגיש־תרבות, המכיר במשמעות הסמלית של טקסים, סמלים וחוויות תרבותיות, ומציע לפתח מודלים טיפוליים מותאמים לחברה הבדואית. הוא מדגיש את חשיבות ההכרה הציבורית בכאב, ואת הצורך בשיח רפלקטיבי בין־קהילתי שיאפשר הכלה של מורכבות הזהות והאובדן.

קבוצות הדרכה למטפלים באומנויות
הקבוצות מתקיימות בזום פעם בשבועיים .

דן סויסה מציג במאמרו מודל טיפולי חדשני להבנת מיניות האדם ולעבודה טיפולית בתחום התחושתיות והאינטימיות המינית. המודל מתבסס על שתי פירמידות מקבילות ומשלימות: פירמידת התחושתיות, המתמקדת במודעות גופנית, הנאה חושית, עונג מיני ונוכחות במגע; ופירמידת האינטימיות, העוסקת בהרשאה פנימית, אינטימיות עם העצמי, אינטימיות בין-אישית ויכולת לקיים יחסי מין מתוך קשר רגשי. כל פירמידה בנויה מארבעה שלבים דינמיים, המאפשרים התבוננות רב-ממדית בגוף, בנפש ובקשר. המודל מציע מסגרת אבחונית והתערבותית גמישה, המשלבת בין גישות פסיכולוגיות, תיאוריות התקשרות, ממצאים נוירופסיכולוגיים ופרקטיקות טיפוליות מגוונות. הוא נועד להרחיב את ארגז הכלים של מטפלים, להעמיק את השיח הטיפולי על מיניות, ולהציע דרך רגישת קשר להתמודדות עם חסמים, טראומות ודפוסי נתק בתחום זה.

יעל גוטר, דגנית רותם ואודליה אלקובי חזרו מביקור לימודי בפינלנד, המדגיש את מערכת החינוך המובילה שלה, ובמיוחד את למידת כישורים חברתיים-רגשיים (SEL) ופיתוח מנהיגות. המאמר מציג את הגישה הפינית המאופיינת באוטונומיה גבוהה של מורים, אמון עמוק במערכת, ומחויבות לנגישות וצמיחה אישית. המחברות מציגות את מודל "כישורי ילדים" של פרופסור בן פורמן, המתמקד בהפיכת אתגרים לכישורים נרכשים באמצעות מחויבות פומבית, תמיכה חברתית וחיזוק חיובי. כמו כן, מוצגת תוכנית "מנהיגות צעירה" לגיל הרך, המטפחת ערכים של כבוד, שיתוף פעולה ואומץ לב באמצעות תפקידי מנהיגות מתחלפים ופעילויות מעשיות. המאמר מתייחס גם לאופן שבו המערכת הפינית מתמודדת עם אתגריה הייחודיים – כגון חורפים ארוכים ותרבות מופנמת – באמצעות למידה בטבע, סביבות הרגעה ותוכניות SEL מובנות, ומצביעה על הרלוונטיות של גישות אלו ליישום בישראל.

ובפסיכובלוגיה -

לומר ג'נוסייד בעברית - יעל פילובסקי בנקירר מגיבה בטור עמוק ונוקב למאמרו של ירון גילת ב'הארץ' –

"אם כל מילה, כפי שמלמד דרידה, נושאת בתוכה גם את מה שהיא מדירה, הרי שהמילה "שואה" מסמנת את קו הגבול של העברית שמעבר אליו לא ניתן עוד לדבר. היא מגלמת את הטראומה היחידה שעליה רשאית הלשון לזעוק, ובכך גם מחוללת את מחיקתן של טראומות אחרות, שלא יזכו לשם, שלא יכנסו לתחום ה"אבל" הלגיטימי של השפה. המאבק המתמשך במזרח התיכון והזוועות הנגלות לנגד עיננו המשתאות אינו רק מאבק על אדמה ובעלות על אדמה, אלא גם, ואולי קודם כל, על הזכות לעדות ועל הרשות להכיר בכאב. כפי שמסבירה ג'ודית באטלר, השאלה האתית והפוליטית שצריכה לכוון את המצפן המוסרי שלנו כשאנחנו מביטים ומביטות בקונפליקטים ובמלחמות היא ההכרה בטראומה ובאבל. מי הם אלה אשר מהם נשללת הזכות להכיר בכאבם? על מי אסור להתאבל? הרשות להתאבל ולהכיר בכאב היא שיבולת, המסמנת את המעבר שבין הכללה להדרה: בין הטראומה שזוכה להישמר בזיכרון ההיסטוריה לבין זאת שנדונה להישמט ממנו; מי יחשב לאדם שראוי להתאבל עליו ומי יימחק?"

וד"ר חנה דויד חוקרת בעזרת הבינה המלאכותית ומה הקשר בין נוירופסיכולוגיה ולמידה בכל אחד מסוגי בית הספר: המסורתי, האנתרופוסופי או הדמוקרטי? מניתוח מאמר מעניין וחדש ועד ניתוח נתוני בתי ספר בישראל.

Photo by Jr Korpa on Unsplash