אֶבְיָתָר, הָיִיתָ יָכוֹל לִהְיוֹת אָחִי הַקָּטָן, קוֹלְךָ חָלוּשׁ צוֹעֵק מִן הָאֲדָמָה
עלון פסיכולוגיה עברית | 17/8/2025 | הרשמו כמנויים
בתי עסק רבים שובתים היום, ומפגינים צועדים ברחובות. זה רגע כזה, של ניסיון להפר את הנירמול של חיי היום יום, בשם שיגעון המציאות. בשם כל מי שמצוי בשבי כמעט שנתיים, וכל ימיו הם שביתת קיום, שרידה על חוט השערה, עינוי גוף ונפש. אמלי דמרי, השבה מן השבי, מספרת שכששמעה ברדיו בעודה חטופה שיש שביתה במשק בעקבות רצח ששת החטופים, תהתה לעצמה איך זה שלא כל יום יש שביתה, עד שיחזרו כולם. המחשבות מתגלגלות ומתרחבות לשאלה נוקבת שפועמת לא פעם בין קירות חדרי הטיפול, במלחמה וגם בימים אחרים – עד כמה הניסיון להמשיך ולהחזיק את השגרה הוא אדפטיבי, ומתי קריסה, התפרקות, השבתת כל תפקוד היא היא המחאה העמוקה, והדבר היחיד שעשוי להוביל דווקא לתמורות ותנועה?
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים, חלקם מרפררים לשבר הימים האלה ממש ועוד:
מאמרם של עמית וולק וענת פלג מציג כלי הערכה קליני ואינטואיטיבי למיפוי מיומנויות חברתיות של ילדים בקבוצות טיפוליות. הכלי מאפשר למנחים להעריך את תרומת הקבוצה להתפתחותם החברתית של הילדים על פני חמישה מדדים: גמישות, יוזמה, אמפתיה, ויסות דחפים ורפלקציה. המודל מבוסס על תבוננות גם בקבוצה כשלם וגם בפרטים המרכיבים אותה, ומסייע בזיהוי פערים בין מצב הקבוצה לבין מצבו של כל ילד, לשם תכנון התערבות מיטבית. אף שאינו מתוקף מחקרית, הכלי נמצא שימושי לשיפור ההבנה הדינמית של תהליכים קבוצתיים והשפעתם על הילד.
בטור דעה מעורר מחשבה ולב, ד"ר אפי זיו מנתחת את הרעיון הנפשי של 'פציעה מוסרית'. המושג 'פציעה מוסרית' כטראומה של המעוול, המתעוררת כאשר אדם פועל בניגוד למצפונו – בין אם באמצעות מעשה אקטיבי של פגיעה, ובין אם במחדל מוסרי. להבדיל מפוסט-טראומה, כאן הפגיעה היא פנימית – חשיפה ליכולת לרוע שבתוכי – והיא מלווה בתחושת בגידה כפולה: האדם בוגד בליבת אנושיותו, והמדינה או הצבא שבשמם פעל בוגדים בו. בתוך ההקשר הישראלי הנוכחי, התופעה מחריפה נוכח הפער בין ערכי ההקרבה והשייכות שהצבא מבטיח, לבין המעשים שהוא שולח לבצע, שלעיתים נתפסים כפשעי מלחמה.
במדור הספרים תוכלו להתוודע לספרו החדש של מנשה כהן 'זהות חבולה – על הזדהות עם התוקפן והשלכותיה'. הספר מתאר נפגעי נרקיסיזם אשר נשחקים מהזדהות טראומטית עם מתעללים, ואי לכך נותרים במצב של ניכור ביחסים עמם. מדובר במצבים של קיפאון פוסט-טראומטי שבו לא ניתן להתרחק מהמתעלל ולא ניתן להתקרב אליו, מצבים שבהם התוקפן שבחוץ והתוקפן שהופנם שוחקים באופן מתמיד את נפש הקורבן שנעשה חסר אונים. התפתחות הזהות של הקורבן משתבשת, והוא כסובייקט נשאר כלוא במעין פקעת נפשית-גופנית שמנותקת מהחלל ומהזמן מבלי יכולת להיחלץ. המחבר מעלה כאן טראומות זהות שונות הנוצרות אצל ילדים להורים נרקיסיסטים, ילדים אשר נמצאים בעיסוק נפשי טורדני של חיפוש עצמי, סובלים מלחץ נפשי, ניתוקים ומרגשות אשם קשים. מהנושאים המרכזיים המתוארים בספר: לחיות בחרדה מתמדת, להיות כלואה בתוך עצמי, לחיות לפי הדוקטרינה של השבט, לחיות באשמה מתמדת, להלך על חבל דק, וכשכלו כל הקיצין להיזרק לרחוב בחוסר כול. למרבה הצער, מי שסבל מהזדהות עם התוקפן נוטה לעיתים לשחזר את הדפוס הזה ביחסים עם אחרים, וכך מתהווה העברה בין-דורית של יחסים סאדו-מזוכיסטיים.
פרק מהספר, ' הפואטיקה של הזהות', זמין לקריאתכם - מורכבות הזהות האנושית כישות דינמית ומתפתחת. הזהות אינה ניתנת להגדרה פשוטה, אלא מתהווה לאורך החיים דרך חוויות, חיפוש עצמי וגילוי. היא משלבת מרכיבים גלויים ונסתרים, ומושפעת מהמתח בין הילדות לבגרות. הפרק מדגיש את הפער בין תפיסת הזהות העצמית לבין איך אחרים רואים אותנו, ואת האפשרות לחקור ולשחק עם זהויות שונות. באמצעות שירה ודוגמאות ספרותיות, מוצגת הזהות כתהליך יצירתי מתמשך, הדומה לפיסול או יצירת אמנות, שבו האדם מעצב את עצמו לאורך חייו.
וספר מסקרן נוסף 'חמישים דקות' מאת גיא עינת, גם הוא מבקר במדור הספרים - שני גברים יושבים זה מול זה בשתיקה כמו שני אקדוחנים במערבון רגע לפני קרב היריות. אחד מהם מייצג את החורף, את הגשם, את הרגש. השני צחיח כמו קיץ, מחוספס, מגיע כמו צייד לחדר הטיפול. ריטואלים מחברים ביניהם, מחוות גוף ורגשות שתוקים. שניהם יודעים כי יִנצלו או יטבעו בכוח היחד. הספר כולל מאמר מאת ד״ר אפי זיו, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, אשר נכתב במיוחד עבור הספר ומתכתב עימו. ״זו יצירה חשובה הנותנת קול לתהליך המתרחש בחדר סגור, בארבע עיניים, בין מטופל למטפל. נדמה לנו שהם שונים מאוד, אבל הפואמה מפגישה אותנו גם עם הדמיון שביניהם, ואף עם התלות ההדדית. אנו נחשפים בעת ובעונה אחת לשני הקולות – קולו השתוק של המטופל וקולו הפנימי של המטפל הנאבק לסלול עבורם דרך״. ענת לוין, עורכת הספר. מספר פרגמנטים ואחרית דבר זמינים לקריאתכם.
ובפסיכובלוגיה
פרופ' ארנון לוי שואל 'האם לבינה מלאכותית יש תודעה? ואם כן — מה טיבה?', אלא שהכתובת שלו לחיפוש אחר תשובה, היא הבינה המלאכותית בכבודה ובעצמה:
"בדיאלוג סוקרטי שקיימתי עם ישות בינה מלאכותית – אותה כיניתי "אלֶתיה הצגתי בפניה את אחת השאלות המסקרנות של עידן הדיגיטל: האם מכונה יכולה להיות בעלת תודעה? ואם כן — באיזה מובן? האם תודעה תלויה בהכרח בגוף ביולוגי ובחוויה סובייקטיבית (qualia)? או שהיא עשויה להופיע גם במערכות דיגיטליות מורכבות, הפועלות בעולם של שפה, הקשרים ולמידה?"
אֶבְיָתָר / יונת רום
הָיִיתָ יָכוֹל לִהְיוֹת אָחִי הַקָּטָן
קוֹלְךָ חָלוּשׁ צוֹעֵק מִן הָאֲדָמָה
מְבַקֵּשׁ!
אֶבְיָתָר,
סָבְתָא שֶׁלִּי הָיְתָה מַשְׁקָה אוֹתְךָ מְרַק עוֹף, לְאַט מְאוֹד מְאוֹד. כְּמוֹ צִפּוֹר.
אֶבְיָתָר -
בֵּין שְׁבִיל לָאֲוִיר
כֹּבֶד צְעָדַי
בִּירוּשָׁלַיִם
מַפִּיל וַדַּאי
עָפָר עַל רֹאשְׁךָ
מִדָּרוֹם. מִתַּחַת לַחֻרְבוֹת
מוּל הַיָּם הַפָּתוּחַ
אֲנִי אֵינֶנִּי אִי,
אֶבְיָתָר
אֵינֶנִּי אִי .
אֵינֶנִּי אִי!
אֲבָל זֶה לֹא מוֹעִיל לְךָ.
אַתָּה נֶחְסָר.
אֶבְיָתָר.
Photo by Ahmed Zayan on Unsplash
