פציעה מוסרית כבגידה כפולה
אפי זיו
המסה מבוססת על הרצאה שניתנה ב-4.8.2025 מטעם פסיכואקטיב וחיילים למען החטופים לקהל של מטפלים.ות, חיילים.ות ומשפחותיהם.
המסה הנוכחית עוסקת בפציעה מוסרית כטראומה של המעוול. פציעה מוסרית מתייחסת לפציעה הפסיכולוגית והרוחנית ממנה סובל מי שמוצא עצמו מעורב בגרימת עוול כלפי זולת או זולתים אחרים.
ההמשגה רלוונטית לאזורי חיים שנשלטים על ידי נוכחות מאסיבית של טראומה (למשל בזמן הקוביד היה שיח מאד ער על פציעה מוסרית שחווה הצוות הרפואי; ניתן לדבר על פציעה מוסרית בנוגע לטראומות חברתיות כמו אלימות נגד נשים, או גזענות) אבל, לרוב מדובר בספרות המקצועית, על פציעה מוסרית של חיילים, שהיו חשופים לאזורי לחימה.
הפסיכיאטר ג'ונתן שיי (Jonathan Shay) טבע את המושג "פציעה מוסרית" בספרו "אכילס בווייטנאם" (1995) בהתבסס על עבודתו עם חיילים משוחררים שלחמו בווייטנאם1.
בשונה מפוסט טראומה, פציעה מוסרית מעולם לא הוכנסה כאבחנה ל-DSM. כתוצאה מכך, פציעה מוסרית מוכרת פחות ונמדדת פחות על אף שהיא יכולה להיחשב כגורם מרכזי בריבוי ההתאבדויות של חיילים מאז פרוץ המלחמה (למעלה מ-50 חיילים התאבדו מתחילת המלחמה: 17 ב-2023, 23 ב-2024, 16 ב-2025). משום כך, ראוי שנחשוד שרבים מהחיילים שאנחנו פוגשים, מתמודדים עם פציעה מוסרית עם או בלי פוסט טראומה.
פציעה מוסרית ופוסט טראומה הן שתי אבחנות חופפות, אבל שונות מבחינות רבות. בפוסט טראומה הפצצה, הסכנה, האיום במוות היה בחוץ והציב את האינדיבידואל במצב של חרדה קיומית או סכנת מוות. בפציעה מוסרית, הפצצה היא בפנים. העצמי לא פוגש את קורבנותו מול עולם אכזר, אלא את אכזריותו, את מסוגלותו לרוע.
ב"מחשבות לעת מלחמה ומוות" שפרויד (1915)2 כותב חצי שנה אל תוך מלחמת העולם הראשונה, הוא מסביר, שהאכזבה שלו מעצמו ומעמו על ההתלהמות העיוורת מהמלחמה, מקורה באשליה שיכולנו אחרת. הוא כותב: "במציאות הם [אנחנו] לא הידרדרו לתהומות עמוקים כל כך כפי שחששנו, מכיוון שמעולם לא האמירו כה גבוה כפי שחשבנו שעשו" (60). זו דרכו לומר, שהמלחמה משחררת בכולנו, את מה שהוא יכנה חמש שנים מאוחר יותר (1920): דחף המוות. "הנפש הפרימיטיבית היא נצחית במובן המלא של המילה" הוא חותם (1915, 61).
פרויד הניח שבכולנו מתקיימים דחפים נקמניים, רצחניים, הרסניים, חייתיים, שאנחנו לומדים לעדן או לייצר עליהם שליטה כזו או אחרת, על אף שהם כל הזמן רוחשים בתוכנו. לכן, מול הנטיות האנטי-סוציאליות הללו אנחנו מפתחים את הנטיות הסוציאליות: הערכים, המוסר והמצפון, שתפקידן לעדן ולתרבת את אותם הדחפים, על מנת שנוכל לחיות בחברה שמעדיפה שיתוף פעולה, אהבה וערך לחיים של עצמנו ושל אחרים. "פציעה מוסרית" מתייחסת ליציאה של "הנפש הפרימיטיבית" משליטה.
"פציעה מוסרית" מתייחסת אם כך, למעשים שמהווים בגידה במה שנכון מוסרית. ניתן לחלק את המעשים הללו לשתי קבוצות:
מעשים שבוצעו כפעולות אקטיביות (acts of commission): לפצוע, להרוג, לאנוס, לגנוב, להרוס רכוש.
מחדלים או הימנעות מנקיטת עמדה או פעולה (acts of omission): מה שאנחנו נכנה "משת"פיות", אי הגשת עזרה במצב חירום, הפקרה, שיתוף פעולה עם הוראות בלתי חוקיות, העלמת עין ומידע.
במובן הזה, אני אקדים ואומר שלדעתי כולנו כרגע סובלים או מועדים לסבול מפציעה מוסרית. בהנחה שיתברר שישראל אכן אחראית לפשעי מלחמה, לרצח עם, להרעבה, להפקרת החטופים על ידי הממשלה, כולנו (ואני מתכוונת גם לנכדים ולנינים שלנו) נתמודד לדורי דורות עם השאלה איפה היינו, האם שתקנו או התנגדנו, האם נקטנו עמדה או שיתפנו פעולה. כולנו נתמודד עם "פציעה מוסרית".
בתחילת המלחמה נדמה היה לי שהדילמה המרכזית שאני פוגשת בקליניקה היא אם להישאר בארץ או לעזוב (זו שאלה שלעיתים נמצאה כקשורה גם בטראומה של הקורבן, של מי שבא ממשפחות שעברו את השואה למשל).
נדמה לי שבנקודה הנוכחית בזמן, הדילמה הזו הוחלפה בנוכחות מאסיבית של דילמה מסוג אחר. דילמה מוסרית. כזו שמאפיינת את הטראומה של המעוול: האם בעתיד אנחנו נמצא את עצמנו כמו הפולנים, הגרמנים? האם אנחנו בתוך "אזור העניין"3, יודעים מה קורה מעבר לגדר ובכל זאת מסרבים לדעת?
"פציעה מוסרית" היא טראומת בגידה כפולה. היא טראומת בגידה של האדם בליבת האנושיות שלו עצמו. אבל בו זמנית היא טראומת בגידה של הצבא ושל המדינה באדם שמצא את עצמו בוגד בעצמו.
התפקיד של הצבא בעיצוב הזהות של האינדיבידואל בישראל הוא עצום4.
למעשה כשחייל מתגייס לצבא, הוא מתבקש להפקיד את העצמי שלו מאחור ולהתמסר לצבא שמבטיח להפוך אותו לאדם המוסרי האולטימטיבי: כזה שמגן על המשפחה שלו, על הקהילה שלו, על המדינה שלו. האדם המוסרי האולטימטיבי יהיה מוכן להקריב את חייו למען כל זה. הוא יהיה מוכן לוותר על הכל. הצבא בחסות המדינה מבטיח לעצב אני מוסרי עליון תמורת ההפקדה של העצמי הילדי, המפונק, העסוק בעצמו. בתמורה הוא מבטיח לתגמל בהסללה לחיים טובים יותר, למעמד אזרחי נעלה, לכבוד אנושי. גיבור הוא מי שהסכים להעמיד את צורכי הזולת לפני צרכיו. ברמה אחרת, מובטחת לעד שייכות. כך, העובדה שאדם שירת בצבא (בוודאי בתפקידי לחימה) מעניקה לו מעמד יציב של אזרחות, לגיטימציה ושייכות.
מרבית האנשים שאני פוגשת בחודשים האחרונים בקליניקה, איבדו אמון מוחלט בממשלה ובצבא. הם מתנגדים למה שאנחנו עושים בעזה וביהודה ושומרון. יש כאלו שסירבו מאז ומתמיד, יש כאלו שמסרבים עכשיו ויש שמתגייסים בגלל שעבורם לסרב זה לבגוד בכל מה שהם גדלו עליו: למשל, הם לא ישאירו את החברים שלהם לבד, הם לא יפקירו את החטופים, גם אם הם מבינים בתוכם שהמשך המלחמה רק מסכן אותם שלא לדבר על הורג אותם. הם לא מצליחים להפר את ההבטחה שלהם למדינה ולעצמם בלי להרגיש שהם בוגדים. בגלל התשתיות העמוקות שחיילים כבר מגיעים איתן לשירות (האידאליזציה של ההקרבה), גם לסרב ירגיש תמיד כמו פציעה מוסרית. זה מלכוד בלתי נמנע למרבה הצער. כדי להגיד "אני מסרב" אני חייב לצאת כנגד כל מה שגדלתי עליו.
אם כך, לב המורכבות של "פציעה מוסרית" היא כזו: חייל מתמסר להקרבת עצמו למען ערכים מוסריים שהמדינה והצבא נתפסים כאמונים עליהם. הוא מפקיד את תמימותו ואת אמונו בידי הריבון. הוא מפקיד את ידיעתו ואת הכלים הפנימיים שיכולים היו לעמוד לרשותו על מנת לקבל החלטות, להכריע הכרעות מוסריות. הוא מנתק את עצמו ממערכת השיקולים הפנימית שלו ומפקיד אותה מתוך אמון מלא בידי המדינה והצבא.
כך מתרחשת "פציעה מוסרית" כטראומת בגידה כפולה: כשהמדינה מעבירה לך את המסר שאתה עושה את הדבר המוסרי בעולם ולמעשה שולחת אותך לבצע פשעי מלחמה, היא בוגדת בך וגורמת לך לבגוד בעצמך. כך אתה פוצע את עצמך מבלי דעת. כך נטמן בנפשך זרע הפורענות שעתיד לנבוט ברגע שתיחשף האמת.
אחרי מלחמת העולם השניה, ב-1946 נטליה גינזבורג כותבת מסה שנקראת "בנו של אדם". היא כותבת כך: "אנחנו לא יכולים לשקר בספרים שלנו, ואנחנו לא יכולים לשקר בשום דבר שאנחנו עושים. וזה אולי הדבר הטוב היחיד שהביאה איתה המלחמה. לא להיות מסוגל לשקר, ולא לסבול שמשקרים לנו".
על מנת שלא נשקר לעצמנו, על מנת שנכיר באפשרות שמשקרים לנו, רבים מאיתנו צריכים לשקם את יכולתנו להתנגד. החייל שהפקיד את זכותו להתנגד בידי המדינה והצבא צריך להשיב אותה אל עצמו. נדרש לכך אומץ לב מיוחד כיוון שהשבה זו כרוכה בכאב נפשי עצום.
אני לא יודעת להגיד לאף אחד בעולם באיזה רגע הוא לא יכול להיות מסוגל לשקר או לסבול שמשקרים לו. אני יודעת להגיד שבכל מצב, ראוי שאדם יקח את האחריות להכרעותיו המוסריות לידיו. בהעדר אפשרות להחליט שהאחריות למעשים שלי, ולהכרעות המוסריות שלי היא עלי, אנחנו מדברים בשפה של כתות. בכת אסור לערער. בכת אסור להעלות שאלות. בכת אסור לבגוד בנאמנות שניתנה א-פריורית.
לערער ולשאול שאלות משמעות לא לוותר על הזכות לשאול על מוסריותם (ועל המטרה) של המעשים שאדם נשלח לבצע. זו עדות למצפן מוסרי פעיל ורגיש שער לפעולתו הבנאלית של הרוע5.
כשמטופל שלי, שירה ופצע ילד במהלך שירות צבאי קרבי ביחידה מובחרת, בוכה על הילד ומתייסר מדאגה לשלומו, דמעותיו משיבות לו את אנושיותו. כשהוא מסכים לכתוב מכתב לילד הזה. כשהוא חושב על איך לתקן. איך לתקן מולו, איך לתקן מול עצמו, הוא מציל את עצמו מפציעה מוסרית כרונית.
פציעה מוסרית יכולה לגרום לדיכאון, להתנהגויות מגוונות של פגיעה עצמית (התמכרויות למיניהן, התנהגויות מסכנות חיים, פציעות עצמיות ממשיות), לעלייה במחשבות אובדניות ובאובדנות. בפציעה מוסרית אשמה היא מטריית העל של כל המופעים הללו.
אנחנו רגילים לחשוב על אשמה במונחים פתולוגיים. אנחנו רגילים לרצות לעזור לאנשים להרגיש פחות אשמה. אבל בפציעה מוסרית, אשמה היא תקווה. אשמה היא חלק מההחלמה ולא הבעיה. אל לנו להיבהל מהאשמה אלא לעמוד מולה באומץ ולעבוד איתה כדי לחצוב דרך לתיקון, להחלמה.
אין בינינו מומחים בתוך המצב הנוכחי. כולנו פוצעים ופצועים. כולנו הופקרנו למוסריותנו. כולנו חסרי אונים מול המתחולל לנגד עינינו. אנחנו אחראים על הנפשות של עצמנו, של המשפחות שלנו, של החטופים שמופקרים בשמנו, של כל מי שנרצחים ונהרגים בשמנו. אנחנו אחראים מול אבותינו ואמהותינו דורות אחורה ואנחנו אחראים על מה שיוותר לדורות הבאים.
טראומות קולקטיביות בכלל ופציעה מוסרית בפרט מלווה, מגדירה, מעצבת פרטים, משפחות קהילות ומדינות במשך דורות. במובן זה, האחריות להחלמה שלנו מתחילה בעצמנו אבל האדוות שלה הן אינסופיות.
החלמה בהקשר של פציעה מוסרית היא מסע רוחני. החלמה מפציעה מוסרית משמעה מחויבות לתיקון. תיקון מול עצמי, תיקון מול הזולתים שפשעתי מולם, תיקון ושיקום הזכות לחיות כאדם מוסרי בעולם שנעשה פחות ופחות מוסרי.
חשוב לומר שכשיש לקיחת אחריות מצד המדינה על העוול שנעשה, כשיש הסדרה מדינתית להחלמה מפציעה מוסרית (truth and reconciliation בדרום אפריקה, בצ'ילה), אנשים לא נותרים לעבודת החלמתם לבדם. בהעדרה של הסדרה כזו, התהליך הזה הוא הרבה יותר בודד וקשה.
אני רוצה לסיים בקטע מספרו של אורי אבנרי שיצא לאור ב-1950 ונקרא "הצד השני של המטבע"6. הוא כותב בשם חייל שמת, כך:
"אני מת. אתם שומעים? אני מת. מ-א-א-א-א-ת. אין לי צורך באזכרות שלכם. לי אינכם יכולים עוד לעזור. אינני בא אליכם בטענות. אבל יכולים אתם לעזור לבנים אחרים, להורים אחרים. לכו וצעקו ברחוב – אתם שומעים? צעקו ברחוב שגידלתם אותי עשרים וארבע שנים לחינם, שנהרגתי לפני שהספקתי לעשות משהו בחיים. צעקו ברחוב להורים האחרים שלא יניחו להוציא את בניהם למלחמה. שלא ירשו!
- פרסומת -
ואתם שם [הוא פונה אלינו] חבורת חמורים שכמותכם, הפסיקו לצ'זבט על המלחמה כאילו הייתה הרפתקה נהדרת. לכו וצעקו את האמת – ששנאתם את המלחמה, שהיא מעוררת בכם בחילה. יש לכם אחים צעירים – ספרו להם את האמת, שלא יתגעגעו למלחמה שנייה, מפני שהם יהיו הרוגיה. אם יש לכם דם בתחת, אל תעמדו לי כאן כמו סריסים. לכו ודאגו שהמדינה הזאת שלכם תהיה מדינה הגונה, שתוכלו לחיות בה כבני אדם ולא כהרוגים בחופשה, המחכים לצו תנועה לשמיים. זה תלוי בכם – אתם מבינים? רק בכם!".
המסה הנוכחית לא עסקה דווקא במוות הפיזי אלא במוות הרוחני שמביאה איתה פציעה מוסרית. אסור לנו להיות לבד. להתנגד דורש קהילה. ויש קהילה. הושיטו את הידיים שלכם ותמצאו ידיים מושטות אליכם. בואו נדליק רשת של אורות אל מול האופל שאנחנו מתמודדים מולו במציאות ובתוכנו.
הערות
- Shay, J. (1994). Achilles in Vietnam: Combat Trauma and the Undoing of Character. Simon and Schuster.
- פרויד, ז. (1915). "מחשבות לעת מלחמה ומוות". בתוך: תרבות, דת ויהדות. כרך ה'. תל אביב: רסלינג.
- "אזור העניין" סרט משנת 2023. במאי: ג'ונתן גלייזר.
- המסה נכתבה בלשון זכר על אף שהיא רלוונטית גם לנשים. אני סבורה שחשוב לתת את הדעת על המימד המגדרי בפציעה מוסרית (ראו סרטה של תמר ירום "לראות אם אני מחייכת" (2007) שעוסק כל כולו בפציעה מוסרית של נשים). הבחירה לכתוב בלשון זכר היא כי אני מאמינה שהתשתיות לפציעה המוסרית של גברים בחברה בישראל הן עמוקות בצורה בלתי רגילה.
- ארנדט, חנה (2000 [1964]). אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע. תל אביב: בבל
- אבנרי, א. 1990. הצד השני של המטבע. זמורה ביתן. עמ'231 (המהדורה הראשונה יצאה לאור ב-1950)
