אַרְבָּעָה נְעָרִים, אולי חֲמִשָּׁה, מטלטלים מכונית, פניהם מְעֻוָּתוֹת מֵחֶדְוַת הַהרס
עלון פסיכולוגיה עברית | 26/4/2026 | 455 צפיות | הרשמו כמנויים
ביום העצמאות נדקר אנושות ימנו זלקה ז"ל על ידי חבורת נערים, כעבור כמה ימים נרצח בבאר שבע צעיר נוסף, דסטאו צ'קול, גם הוא על ידי נערים. האירועים החריפים האלה מעוררים מחשבות על מערכות החינוך, הרווחה, ובטחון הפנים שלנו, אבל גם תהיות על האופן בו שנים בהן מלחמה ותוקפנות הן חלק בלתי נפרד מההוויה היום יומית במרחב שלנו, משפיעות על הנוער בכללותו, מחלחלות דרך הסדקים ומבעבעות באזורים חשוכים, ללא השגחה או טיפול.
השבוע באתרנו מאמרים חדשים, מאמרים ותיקים העוסקים באלימות של בני נוער, וטור נוקב שגם הוא לא מדלג על הנושא.
מאמרן של עידית סולומון, לירז סמיש ויאירה חממה רז עוסק בשילוב סכמות מוקדמות ומנטליזציה בתהליך עיבוד האובדן, ומציע תשתית תיאורטית להבנת המנגנונים הנפשיים המארגנים את תנועת האבל ואת התנאים המאפשרים או חוסמים אותה. נקודת המוצא היא כי אובדן אינו מתרחש בחלל ריק, אלא פוגש מערכת נפשית קיימת. בהתאם לכך, תגובות אבל מובנות כאן כמפגש בין האובדן לבין דפוסי עומק, סכמות מוקדמות וארגוני התקשרות פעילים. מצבי אובדן עלולים להיחוות כאיום על הרציפות הנפשית, הקשר והמשמעות, ובכך להציב את הנפש בסיכון לקריסה זמנית או מתמשכת של היכולת לחשיבה רפלקטיבית ולסימבוליזציה. במצבים אלו, התגובה עשויה להתארגן סביב דפוסים אוטומטיים מוכרים - מעין "טייס אוטומטי" רגשי וקוגניטיבי. כאשר מצב זה מתמשך, עלולים להיווצר שיבושי אבל, המתבטאים בקושי לנוע בין משימותיו התהליכיות של האבל ובתוכן.
מאמרה של דניאלה ברסקי בוחן את משחק "מונופול" כעוגן טיפולי בעידן המאופיין בחוסר ודאות (VUCA) ובהקשר של טיפול רגשי בבתי ספר יסודיים בתקופת מלחמת "חרבות ברזל". מתוך ניסיון קליני בשדה החינוכי מוצע להבין את המונופול כ"שלישי טיפולי" וכאובייקט שלישי המאפשר יצירת מרחב ביניים (ויניקוט) בין מציאות לדמיון וכגשר בטוח בקשר בין מטפל למטופל. דרך מודל גש"ר מאח"ד של אילון ולהד נבחנת תרומתו של המשחק להפעלת עוגני גוף, שכל, רגש, חברה, אמונות ודמיון, ולפיתוח חוסן, ויסות רגשי ומיומנויות חברתיות. תיאורי מקרה ממחישים כיצד משחק מובנה ובעל חוקים ברורים יכול להפחית איום, לאפשר התנסות בטוחה בהפסד וניצחון, לחזק תחושת מסוגלות ולצמצם את הפער בין המרחב הטיפולי לבין המציאות המורכבת של חיי הילדים.
והנה שני מאמרים שהתפרסמו באתרנו בעבר, ועוסקים באלימות בני נוער ובאלימות בכלל -
"גשר על פני מים סוערים": פרוטוקול להתערבות פסיכולוגית-חינוכית בעקבות אירוע אלימות קשה מאת תרי שטרנברג-זמיר
התגברות מקרי האלימות במערכת החינוך פוגעת בתחושת המוגנות של תלמידים, הורים ואנשי צוות, ואף מייצרת קרעים ופיצולים בקהילה. לפסיכולוגים החינוכיים בשיתוף צוותי החינוך יש תפקיד חשוב במניעתם של אירועים אלה, וכן בהתמודדות עמם כאשר הם מתרחשים. מאמר זה מציג פרוטוקול להתערבות פסיכולוגית בעקבות אירוע אלימות חמור המתרחש במוסד חינוכי. פרוטוקול זה נועד לשמש כעוגן מקצועי המסייע לארגן את החשיבה, לנוכח ההצפה הנחווית במצבים אלה. לשם כך, הוא מתבסס על אינטגרציה בין מודלים ועקרונות בתחום מניעת האלימות ובתחום החירום. הפרוטוקול מציע רצף של התערבויות פרטניות ומערכתיות המתייחסות למעגלי הפגיעות השונים, במטרה לאחות את השסעים שנוצרו בעקבות המקרה. כל זאת, תוך ייצור של מעגלי הכלה שיאפשרו ויסות רגשי ואינטגרציה, ותוך הנכחה של ערכי הקהילה והקולות החיובים שבתוכה.
הזדהות עם התוקפן ועם התוקפנות כתופעה חברתית, או: מה יהיה על הילדים משני צדי הגדר? מאת מעיין בורשטיין
במאמר מציעה הכותבת התבוננות על מצבנו כחברה בקונפליקט עם חברות-שכנות ומנסה להתמודד עם רגשות אל אימה, זעם, יאוש ותוקפנות גם דרך התבוננות חברתית עם מושג ההזדהות עם התוקפן, ומרחיבה זאת להזדהות עם התוקפנות. במאמר נסקרות עמדות מקצועיות שונות על מקומה של התוקפנות אצל התוקף ואצל הנתקף, ההשלכות של מצב ארוך-טווח של תוקפנות מסיבית, ואפשרויות נוספות בעיקר לטובתם של הצעירים משני צידי הגדר.
ובפסיכובלוגיה – ד"ר ניצה ירום כותבת על סדיזם ודיסוציאציה קולקטיביים: מבט קליני, אתי וחינוכי –
'אף אחד לא מטפל' כי מסגרנו אותם כ'נוער הגבעות' ו'טרור יהודי', והאסוציאציה של טיפול לא עלתה במוחם של אנשי הטיפול השונים. הם הופקרו חברתית, והונחו להיות מוסללים לטרור על ידי מבוגרים אידיאולוגיים, בעלי אינטרס, שעבורם הם עושים את 'העבודה השחורה'. אשליית הכוח האדנותי שהם מגלים גם כלפי החקלאים הפלסטינאים וגם כלפי שלטונות הצבא ואחרים שבאים לנסות לשים גבול ו לעזור למקומיים - היא פועל יוצא לא של אידיאולוגיה - כי הרי הם חוזרים שוב ושוב על אותן המילים 'הקב'ה נתן לנו את הארץ והיא שלנו'; זהו 'טלאי' מנטלי מינימלי לליבוי אלימות חסרת גבולות ודה-הומניזציה. העובדה שלרוב נוער זה פועל כשפניו רעולות ואלות מתנופפות בידיהם תדיר - הופכת גם אותו ליצור דמוני, בלי זהות וקווים אנושיים בסיסיים. אי אפשר לזהות אותם כדי למשמע או לטפל. כך הם נוחים לתפעול אלים.."
* / טל ניצן
אַרְבָּעָה נְעָרִים, אוּלַי חֲמִשָּׁה, מְטַלְטְלִים מְכוֹנִית,
פְּנֵיהֶם מְעֻוָּתוֹת מֵחֶדְוַת הַהֶרֶס.
תַּחַת גַּלְגַּלֶיהָ מִשְׁתַּפֶּלֶת תְּהוֹם.
בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנִית יוֹשֵׁב יַלְדֵּךְ.
הִנֵּה הִיא נוֹטָה.
שִׁמָמָה מִסָּבִיב, שְׁמָמָה.
בְּיָדַיִךְ וּבְלִי לְנַסּוֹת אַתְּ יוֹדַעַת,
שׁוּם קוֹל לֹא יִבְקַע מִגְּרוֹנֵךְ.
מַה תּעֲשִֹי.
אַרְבָּעָה נְעָרִים, אוּלַי חֲמִשָּׁה, מְטַלְטְלִים מְכוֹנִית,
תַּחַת גַּלְגַּלֶיהָ מִשְׁתַּפֶּלֶת תְּהוֹם.
הַיֶּלֶד בַּמְּכוֹנִית אֵינוֹ יַלְדֵּךְ.
יַלְדֵּךְ בַּחוּץ אִתָּם,
פָּנָיו מְעֻוָּתוֹת מֵחֶדְוַת הַהֶרֶס.
מַה תּעֲשִֹי.
Photo by Jilbert Ebrahimi on Unsplash
