הזדהות עם התוקפן ועם התוקפנות כתופעה חברתית, או: מה יהיה על הילדים משני צדי הגדר?

הזדהות עם התוקפן ועם התוקפנות כתופעה חברתית

או: מה יהיה על הילדים משני צדי הגדר?

מעיין בורשטיין

כבר חודשים שאת המרחב שאנו חיים בו עוטפת יללה. יללה שתוקה של אובדן, כאב, אימה וזעם. יללה שאין לה מילים, כי אבדו והתגמדו אל מול גודל הזוועות. נדמה, שאם מקשיבים עמוק פנימה ועמוק החוצה, בעיקר בשעות בהן העולם שותק והאורות כבים - אולי ניתן לשמוע את הבכי המר של הילדים במרחב כולו, הילדים מכל המקומות, מכל הצבעים, הדתות והשפות. את הילדים מכל צדדיהן של הגדרות. בכי על האובדן והאימה של מה שהיה ומה שעכשיו, ובכי על עתיד לא ידוע, מאיים ואלים.

במאמר זה, אנסה לתפוס את שברירי כאב הזוועות שאין לו מילים, אשר מתגלגל בכולנו ודוקר ופוצע ועם זאת - זרעיו משמעותיים ביותר לגבי הצעירים, מי שאכנה פה "הילדים". אותם צעירים המכוונים למצוא את דרכם, תקוותם ועתידם בעולם מלא תוקפנות ודה הומניזציה. אנסה להמחיש את הרדיו-אקטיביות המתפשטת של תופעת ההזדהות עם התוקפן, ועם התוקפנות. ואת האפשרות, אולי, לחשוב על יציאה ממעגל זוועות של "זה מה שמגיע" (לי, לנו, להם), "מה שהיה הוא שיהיה" ולאפשר הצצה חרדה בחרדת קודש לאפשרות שלאנשים צעירים מכל צידי הגדר "מגיע" משהו אחר.

לעולם נאכל חרב

הזדהות עם התוקפן היא מנגנון הגנה, אשר בשימוש הלא מודע בו, נמנע אדם לחוש רגשות בלתי נסבלים כלפי דמות המפעילה כלפיו תוקפנות. זאת, באמצעות הזדהות עם עמדת התוקפן, עם המסר שלו, ועל ידי אימוץ עמדותיו או התנהגויותיו. כמו כל מנגנוני ההגנה, הזדהות עם התוקפן נועדה לשמור על האדם מפני מפגש עם תכנים, דחפים וחומרים נפשיים באמצעות הרחקתם מן המודעות. אנה פרויד (1977) תיארה את פעילות המנגנון במצבים בהם האדם עומד מול איום חיצוני, למשל תוקפנות למינה, חוויה של ביקורת הרסנית ועוד. בתגובה לכך, האדם הנפגע לוקח אחריות על אותה תוקפנות, באמצעות חיקוי התוקפן או אימוץ סמלי כוח שמאפיינים אותה. כך, המנגנון מייצר התנהגות שתוצאתה נראית כמעין היפוך תפקידים, המותקף הופך לתוקפן. מי שאבדה לו השליטה עושה מאמץ להחזירה אליו לעיתים באופן מעוות. פרנצי התייחס בכתיבתו למנגנון הגנה זה, כחלק מהתיאוריה שלו בנושא טראומה. לפיו, מדובר במצב בו הקורבן שולל את הסובייקטיות שלו עצמו, בכדי "להפוך" למה שהתוקפן מצפה שיהיה, כחלק מניסיון להישרדות (Frankel, 2004). הרמן (1998) מדגישה כי קרבן הטראומה מפנים את המסר של התוקפן, בעיקר את המסר ש"מגיע לי" - מגיע לי להיות קורבן, מגיע לו היחס וההתקפה להם הוא זוכה מן המתעלל בו. חוויה ותפיסה של השלמה - "ככה זה", אין מה לעשות וכיו"ב.

אהבת המטפל/ת בחדר הטיפול - 'ערב צוותא' עם ד"ר גדעון לב
2/6/2024 בשעה 20:00 בבית ציוני אמריקה, תל-אביב

אני מבקשת כי נתבונן הן על המנגנון המוכר לנו מהתיאוריה ומחדרי הטיפול, והן על מצבים חברתיים, של אנשים ידועי סבל, אובדן, כאב ופגיעה אשר חשים פעמים קרובות כי רק כוח, עוד כוח, רק תוקפנות אל מול האחר ומול העולם היא זו שתשמור עליהם. הדברים נכתבים באמפתיה עמוקה, ומתוך היות כולנו חלק מחברה בכאבים גדולים. הכתיבה וההתבוננות מנסות למצוא תקווה ואמונה והבנייה של נרטיב הידועים כמנגנוני חוסן משמעותיים במצבי דחק חריפים.

תושבי האזור שלנו יודעים אלימות המביאה עמה אובדן וכאב עצום במעגלים על מעגלים. כל אדם שחי כאן יכול לספר על האלימות והזוועות שנגעו בדור הסבים שלו, על המוות האלים והמיותר שקצר בדור הוריו, ועל הסבל, התוקפנות, הכאב, הפחד המצמית ותאוות הנקם שכבר נוגעים בדור שלו ושלה.

ככל שאלה רבים, וסאת הייסורים שבה בכל פעם מתמלאת, כן נרקמים סיפורים ואגדות עם מאחדות על טיבו של המוות וקדושתו, על הקדשה והצדקה וצדיקות וחובה למות בחרב, על הקרבה של חיים צעירים ואחרים למען מטרה נעלה. על כך שטוב למות למען, על הכיבוד המחכה למת לצד הסבל של משפחתו וקרוביו, על גורל שאינו יכול לאפשר אחרת, אלא חיים על החרב ותמיד, תמיד - האויב המר והאכזר שהוא תמונת ראי של הטוב, של הקורבן שהוא גם הגיבור. של המעונה המשוחרר. ועל כן, גם ברמה החברתית הגדולה, במאקרו נעשה פיצול בין הטוב לרע, בין הקורבן לתוקפן.

המנגנונים החברתיים שעושים דרכם דרך הזדהות חברתית עם תוקפן, התוקפנות, ועם ייסורים, כאב ופחד ודרכם מסייעים להזדהות עם המסרים כמו "טוב למות בעד...", הטובים והאמיצים נלקחים, הסובל הופך לקדוש, ולעולם נחייה על חרבנו.

כדי להעמיק ולהרחיב חשוב שנתבונן אל מעבר לפיצולים. ע"פ לב (2023) בכל אדם קיימים המרכיבים הנחוצים כדי להפוך הן לקורבן והן למרצח אכזרי. פניו של המתעלל ישתקפו בפניו של הקורבן כבהיכל מראות מעוות שמשלב הזדהויות והשלכות עם פחדים וארכיטיפיים. במאבק ברוע ובתוקפנות, טוען לב, יש לדבוק בכל מחיר בעקרון יחיד, ולעתים קשה מנשוא: לעולם לא למחוק את האנושיות, של אף אדם. ניתן למצוא לכך חיזוק אצל לוינס (2010) אשר טוען כי פניו הגלויות של אדם, כל אדם, ולא הדהוד פחדים, שנאה, סיסמאות והגנות - הם ההזמנה לעסוק באחריותנו לקשרים, כולל קשרים פוגעניים ומלאי אימה. לוינס שם דגש בקשר האנושי על האחריות של אחד כלפי האחר, על המרחק המתקיים ביחסינו עם האחר, האחרות. השוני מאפשר דלק מזין, מפתח, מעשיר ומרחיב. זאת מפני שהניסיון להתמזג עם האחר מזמין התערבבות, הזדהות, חוסר יכולת להפריד בין אני לבין אחר וזאת מתוך רצוננו לעכל את האחר, דבר שאינו אפשרי כלל וכלל.

פרויד טוען כי באדם קיים יצר מוות - כמיהה אל האין שהיא גם ההתמזגות עם הכל. דחף המוות הפרוידיאני העוסק במשיכה להרסני ולממית, פריצת כל הגבולות הגופניים, הנפשיים והתרבותיים. חשיפה לחומרים שספוגים בדחף מוות פועלת כחומר נפשי רדיואקטיבי, חודרת שכבות הגנה, ומעוררת תשוקות ותאוות אסורות באסורים. אם מבקשים ללמוד יצר פסיכולוגי זה, ואת מי שמקדשים אותו, ראשית יש להכיר בפיתוי שהוא מציב — לא רק לאויבינו אלא גם לנו (פריבס, 2023). כך ניתן להתענג על טשטוש האבחנה בין אדם לאחר, בין אדם ל"דבר", בין עורף לחזית (פלורסהיים, 2014), בין לוחם ל"בלתי מעורב".

בעתות של דחק חריף, יצמצמו מרחבי החשיבה והפעולה שלנו להישרדותיים ולמחויבי המציאות בלבד. העולם המנטאלי יצטמצם למה שהוא קריטי, ושיש בו אלמנטים של הגנה ומתח חריף. נעדיף את המוכר והדומה, נדחה את הריבוי ואת השונה. ע"פ קריסטבה (1988) נצמצם בעתות אלה את מי שאנו שייכים אליו כגוף חברתי לשתי קטגוריות והן - דם ואדמה. מי שחולק עמנו את אותו דם, ומי שחולק איתנו את אותה אדמה - הוא יהיה הידיד, המשפחה, העם, זה שניתן לבטוח בו. מי שלא - ייחשד כאויב, ידחה. צמצום זה מדלל את השיח הפנימי והחיצוני ומהווה הזמנה ופיתוי לקיטוב ולהסתגרות.

מסלול הסמכה בהתמקדות מקצועית למטפלים
בחסות המכון הבינלאומי להתמקדות בניו-יורק. וקורסי התמקדות פרונטליים.

מרחב ההכחשה, העמידה מהצד ורעב כרוני

'יכולת הכחשה סבירה' או 'מרחב הכחשה' (Plausible Deniability) הוא סוג של הכחשה בתחום היחסים הבינלאומיים. מדובר ביכולת של מדינה, או ישות דומה, להכחיש פעולות שביצעה, באופן שיעורר ספק בדבר אחריותה. זאת, כאשר היא מזהה שאין לצד השני מוטיבציה רבה לפעול בתגובה. ברור למדינה שאם תודה בפעולות אלה, יקשה על הצד השני שלא להגיב (יחזקאלי, 2023).

אם נתאים את "מרחב ההכחשה" לעולמות של יחסים בן אדם לעצמו ובין אדם לאחר, נוכל להציע הסבר לחיים בתוך מצב שבו החומר הנפשי קשה מדי להכלה ועל כן מתגונן האדם או מתגוננת החברה באמצעות מנגנון של הכחשה, אולם יתרה מזאת - ההכחשה אינה רק מגינה כמנגנון הגנה אלא יכולה גם ליצור מרחב של הכחשה - מעין "רצועת ביטחון" דינאמית או קפואה שבחיי הנפש של פרט או של קבוצה. ועל כן מרחב הכחשה נפשי - חברתי יכול לשמש כר נרחב, קולקטיבי שמונע יכולת להשתנות גם כאשר העובדות והמציאות גלויות לפרטים. למשל בנושא של הסבל שסובל האחר המוגדר כתוקפן, כאויב. אם לשם דוגמה ידוע כי כ-30 אלף נפש נהרגו במלחמה בעזה או שבעזה שורר רעב קשה והפרט והקולקטיב הישראלי נותר שווה נפש, ייתכן שהוא שוהה במרחב הכחשה. דבר דומה לכך יהיה בתגובה של האחרים הרדיקליים, מן הצד השני של הגדר אשר אינם יכולים לגלות נגיעה רגשית לאובדן עצום של אזרחים ביישוביי הנגב המערבי ובזוועות שהתרחשו שם. האם אין יכולת לראות את האנושי, הפגיע והכואב במי שמוגדר אויב, שאינו חולק עמי דם ואדמה?

אפשרות התבוננות נוספת על כך היא על פי ההגדרה של "פציעה מוסרית" (וייס, 2024), או על פי לוי-בלז (2023) על מושג נוסף אותו הוא מכנה 'הפגיעה המוסרית'. פגיעה מוסרית היא טראומה המתעוררת כשאדם מבצע או נוכח כעד או אינו מונע מעשים שאינם עומדים בקנה אחד עם הנורמות הערכיות שלו והמוסר הפנימי שלו. במצבי לוחמה, אגרסיה, וסיכון חיים מתקיים בלבול מוסרי בין טוב לרע, מותר ואסור. ללא טיפול בפגיעה זו - טיפול שחלקיו תרפויטיים, חלקיו רוחניים וחלקיו חברתיים - לא תוכל להיות הרחבה של המודעות והפעולה האנושית אשר בה טמון גם דחף המוות על היבטיו השונים, וההבנה כי רוע נמצא בכל אחד מאיתנו.

בהמשך לכך, חשוב להזכיר את "נטיית העומד מן הצד". הסיבות הפסיכולוגיות לנטייה האוניברסלית לעמוד מן הצד נחקרו בייחוד על ידי דארלי ולאטנה. ב-1968 פרסמו השניים מאמר רב-השפעה שכותרתו "ההתערבות של העומדים מן הצד במצבי חירום: פיזור האחריות".

הממצא המשמעותי ממחקרי העומד מן הצד היה שככול שגדל מספר העדים למצב חירום מסכן חיים, כך קטן הסיכוי שמישהו מהם יעשה דבר מה. כלומר, ככל שיש יותר עדים, יש פחות היחלצות לעזרה. יש פחות סיכוי בהכרת פניו של האדם האחר, השונה. יש יותר סיכוי לפציעה מוסרית. ומסקנה נוספת, מטרידה יכולה להיות - מנגנונים פסיכולוגיים רבי עוצמה גורמים לנו לסלק מן התודעה שלנו את ההבנה שקורה עכשיו משהו איום ונורא, ויש צורך לפעול.

עמדת הקורבן מאפשרת לבצע 'הפרדה מוסרית', הנקראת גם 'זיכיון מוסרי' (עפ' ברטל ורביב, 2021). פירוש הדבר הוא, שבשל היות האדם קורבן מותר לו לעשות מעשים לא מוסריים לקבוצה אחרת. תופעה זו מתקשרת ל 'השתקה מוסרית', שפירושה הוא שהמסר אל המתבונן מן הצד, המבקרים, הוא שאסור לבקר את מעשיו של הקורבן שהפך תוקפן. וזאת בשל קורבנותו וחוסר האונים שלו בעבר ובעיקר בשל בדידותו בהתמודדות האיומה שלו. דבר זה מבטא מעין התחשבנות היסטורית המחפשת נרטיב. בנוסף, מרכיבים כמו תחושה וחוויה של 'צדקת הדרך', של קורבנוּת ושל דה-לגיטימציה קבועה של האויב והאדרה עצמית; 'הפעולה הצבאית שלנו היא המוסרית, הנכונה, זו שתשכין צדק', 'אנחנו הקורבנות הנצחיים'. מנטליות של מצור, של דחק, שאין לאן ללכת אלא רק להתחפר ולספוג אלימות ולהפיק אותה כמצב הישרדותי מתמיד (ברטל ורביב, 2021).

מצבי דחק חריפים, אשר נמשכים לאורך זמן, שוחקים מאוד את יכולת ההתמודדות ואת המשאבים ומביאים למעין רעב תמידי, דריכות, חוסר. אבקש להתבונן על מאפיינים של רעב פיזיולוגי וממנו להשליך על רעב או מחסור קיצוני הן בתחום הגופני והן בתחומים נפשיים וחברתיים.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

כאשר אדם מתמודד עם רעב, תודעתו עסוקה רק בהשגת מזון. זוהי חרדה מתמשכת של אדם לעצמו וליקרים לו. רעב מעורר את תגובת הסטרס. תסמינים של עצבנות, עייפות, קשיי שינה ופחד מוגברים. גם התפקוד הקוגניטיבי נפגע. אדם מורעב מתקשה בריכוז, בקבלת החלטות ובשליפה מזיכרון, וכל זה מחמיר עוד יותר את החרדה. חוסרים תזונתיים עלולים לפגוע במצבים נפשיים, ביכולתו של המוח להשתמש בזכרונות קיימים וליצור חדשים. עלולים להיווצר מצבי דיסאוריינטציה, קושי לקבל החלטות ושיקול דעת לקוי. ויסות רגשות נפגע, ולאור כל זאת, נורמות חברתיות מסורתיות ומוסריות עלולות להיפרם. המצב ההישרדותי עוקף ומעקם את כללי ההתנהגות והחוקים (רוזנבלום, 2024). מצבי רעב כאלה - גופני, נפשי, חברתי הינם מצבי סבל ודחק קיצוניים. הם מצבים שמגלמים התעללות ויחסי תוקפן-קורבן, הם עלולים להוות מעגל סגור של אלימות ואילמות שחלק ממהותם הוא השלמה והזדהות עם התוקפן ועם התוקפנות.

לימוד של חמלה, ריפוי פציעות מוסריות

"אני הילד באוגנדה, רק עור ועצמות/ רגליי דקות כמקלות במבוק/ ואני סוחר הנשק/ המוכר כלי נשק קטלניים לאוגנדה/ אני הילדה בת ה 12/פליטה על דוגית קטנה/שמשליכה עצמה לאוקיינוס/אחר שנאנסה על ידי שודד ים/ ואני שודד הים/ ליבי עדיין אינו מסוגל לראות ולאהוב......

.....אנא קרא לי בשמותיי האמיתיים,

כדי שאוכל להתעורר

ואת דלת ליבי,

אפשר יהיה להשאיר פתוחה לרווחה

דלת החמלה."

(תיך נאת האן: "אנא, קראו לי בשמותיי האמיתיים).

מורה הזן הידוע, תיך נאת האן, מציע בשיר הזה את האפשרות שאנו מכילים רוע ועצב, פגיעות ותוקפנות, חמלה ופוגענות. אם נכיר בכך ("נקרא בשמותינו האמיתיים") ואם נלמד קבלה, חמלה עצמית וחמלה לאחר נוכל לעשות שינוי ולצאת ממעגל של פגיעה ותקיפה, היפגעות והזדהות.

האם לעולם נאכל חרב? האם לעולם נאדיר מוות, נקדשו ונקדש הקרבה ומות קדושים? האם נחייה במרחב ההכחשה? האם לעולם נחיה חיי רעב וצמצום, מחכים למלחמה הבאה וזוועה, לרעב, להשמדה? האם יש סיכוי כלשהו לחיי נפש אחרים לילדים משני צידי הגדר? הנה כמה אפשרויות אשר ניתן כעת להרהר בהן.

נתחיל עם אפשרות החלימה. חלומות, במשמעותם החיובית מתקשים לאחוז באדם במצבי דחק מתמשך (רסנר וזעירא, 2014). חלימה על עתיד טוב יותר מבטאת קיומו של גורם חוסן של אופטימיות ואף דמיון במידת מה. חלומות הם חרב פיפיות כי הם כוללים גם חלומות רעים ואף סיוטים שמייצגים את אפשרות ההיתקעות בטראומה והייאוש (כפי שמודגם אצל נצר, 2024). חלימה יכולה לבטא ולגלם הן את הרדיפה והסגירה והן את הסיכוי והפתיחה. החלימה במשמעות של - מה אני רוצה ומאחלת לעצמי ולחברה בה אני חיה, בהקשרים של שינוי, יצרי חיים, נכונות להרחיב את המבט והחשיבה מעבר למותקף והישרדותי. אני רוצה לא לחיות על חרבי. אני רוצה להכיר את האחר שאינו רק "משלנו" - מעיקרון הדם והאדמה.

הרמן (1998) עוסקת בתהליך של ההכרה כחלק משמעותי בהתמודדות ואף בהחלמה ממצבי דחק קיצוניים וטראומה. תהליך כואב וסיזיפי של הכרה במה שקרה לכל אחד מהשותפים בקונפליקט, באשמה, באובדן, בכאב. וגם בפציעה המוסרית, כתוקפן, כקורבן. ההכרה של הכלל בפצעו של הפרט או הפרטים שנפגעו כחלק מתהליך החלמה, ואנו נסתכל גם על תהליכי הכרה של חברה אחת בתוקפנותה מול אחרת, הכרת כאב של חברה שלמה שנתפסה כאויב שיש לפצוע אותו ולהכאיב לו, ואחריות החברה התוקפת. וכך גם מן הצד השני של השותפים בקונפליקט, בקונפליקטים אלימים קשים וממושכים במדינות שונות ובחברות שונות נוסה מהלך זה כחלק מהחלמה, ניתן לראות בעיקר סביב תהליכי ריפוי חברתי כ"ועדות האמת והפיוס" בדרום אפריקה וברואנדה (שעיו,2007).

אפשרות שמתחברת לכך היא של מעשים ומעין כפרה על מה שכונה פגיעה מוסרית (לוי- בלז, 2023, וייס, 2024). יצירת תובנות, הרחבת המחשבה ההישרדותית למרחבי חשיבה וגם למרחבי פעולה ועשייה. זאת גם לצורך חוויה של מסוגלות, טקסי מעבר והחלמה, יכולת לצאת ממקובעות חלומות הבלהה והסיוט (נצר, 2024) לעבר מרחבים שיאפשרו מעבר לחלימה ועשייה שונה. ייתכן וכך יוכל גם להיבנות נרטיב זהיר, חלופי, לנרטיב החברתי המזדהה עם התוקפן, עם התוקפנות.

האם חברות יכולות לשנות נרטיב? או להרחיב נרטיב אל עוד אפיקים ומרחבים? זוהי דרך של אומץ ורגישות של צעדים קטנים. של כמויות משמעותיות של חמלה כלפי עצמי וחברת "הדם והאדמה" שלי, ושל האחרים. זוהי דרך של הרמת המבט אל עבר פניו של האחר הרדיקלי, הבלתי ניתן לעיכול בשונותו (לוינס, 2010). בהתבוננות אמיצה, יש סיכוי שנגלה שהאחר הזה הוא לא מאוד שונה. לא בסבל שלו, לא בתוקפנות שלו.

רוצה לטפס בקריירה? נשאר לך רק לבחור איך!
מגוון מיומנויות טיפול וניהול מתקדמות, באוניברסיטה המובילה בישראל.

שינוי נרטיב מ- "זה מה שמגיע לי, לנו" קרי - חיים על החרב, פחד, כאב ושנאה. אל נרטיב של - "זה מה שמגיע לילדינו, משני צידי הגדר" - אפשרות של בריאות, שובע, שקט. אפשרות לחלום חיים עם מרחבים אחרים.

בעתות של דחק חריף, החוויה היא של "אין מקום בלב לשאת עוד". ובעיקר לא לשאת את האחר, את השונה. שקשה עד בלתי אפשרי ליצור אמפתיה לסבלו של האחר הרדיקלי. שלא ניתן לראותו. אולם אם לעוד רגע קל נקדיש התבוננות על הדבר, נבין שאנו משקיעים אנרגיות לא מבוטלות ב"לפנות לו מקום", ולראותו: כאשר הראיה והמקום עטופים בזרות עוינת ותוקפנית. האנרגיה מושקעת בכך והפעולה נעשית. אולי יהיה אפשר לצד העוינות, לפנות מעט מקום גם לכאב של האחר, לסבלו. יש סיכוי שפינוי מקום זה יזלול פחות אנרגיה.

"כל שושנה היא אי

של השלום המובטח,

השלום הנצחי.

 

בכל שושנה מתגוררת

ציפור ספירית

ששמה "וכתתו".

 

ונדמה

כה קרוב

אור השושנה,

כה קרוב

ניחוחה,

כה קרוב

שקט העלים,

כה קרוב

אותו אי -

קח סירה

וחצה את ים האש" (זלדה)

מקורות

Darley, J. M. & Latané, B. (1968). "Bystander intervention in emergencies: Diffusion of responsibility". Journal of Personality and Social Psychology. 8 (4, Pt.1): 377–383. doi:10.1037/h0025589. PMID 5645600. S2CID 9665680. Archived from the original on 2013-05-07. Retrieved 2011-02-06.

Frankel, J. (2004). Identification with the aggressor and the 'normal traumas': Clinical implications. Frankel, Jay. International Forum of Psychoanalysis, Vol 13(1-2), May 2004, 78-83.

ברטל, ד., רביב, ע. (2021). אזור הנוחות של חברה בסכסוך. כנרת זמורה דביר.

הרמן, ג'. (1998). טראומה והחלמה. עם עובד.

וייס, ר. (2024). יש דבר כזה "פציעה מוסרית", וחשוב להתייחס לכך ברצינות. ידיעות אחרונות, ינואר, 2024: https://www.ynet.co.il/...le/lu0g5kx7j

יחזקאלי, פ. (2023). יכולת הכחשה סבירה / מרחב הכחשה – לתת לאחרים תירוץ. https://www.xn--7dbl2a....p5OPIvA.dpbs

לב, ג. (2023). כדי למוטט את הרוע, צריך ראשית להבין שהוא נמצא גם בכל אחד מאיתנו. הארץ, דצמבר 23: https://www.haaretz.co....mpaign=Share

לוי בלז יוסי. (2023). האויב שבפנים: פגיעה מוסרית והשלכותיה הנפשיות. שיחות. ל"ז, חוב. 2. עמ' 173-180.

לוינס, ע. (2010). כוליות ואינסוף. ירושלים: הוצאת מאגנס.

נצר, ר. (2024). הסרט 'ואלס עם באשיר' - על טראומה, אשמה מוסרית וחלימה. פסיכולוגיה עברית, פברואר 2024. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4695

פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל-אביב: דביר.

פלורסהיים, ד. (2014). מרחב מוגן : מטופל ומטפל במציאות של טראומה מתמשכת. פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/....asp?id=3168

פריבס, ע. (2023). דחף המוות הוא אחד היצרים האפלים ביותר. אסור להתעלם ממנו. הארץ, דצמבר, 23: https://www.haaretz.co....mpaign=Share

קריסטבה, ז'. (1988). זרים לעצמנו, רסלינג, תל אביב.

רוזנבלום, ע. (2024). הגוף נחלש, הנפש מתמלאת חרדה וייאוש, והמוח חושב רק על דבר אחד: מזון. הארץ, ינואר 2025: https://www.haaretz.co....mpaign=Share

רסנר. נ, וזעירא, ע. (2014). נערות במצבי מצוקה קשים, סקירת ספרות. מכון חרוב. https://haruv.org.il/wp...%D7%9D-1.pdf

שעיו, ק. (2007). ועדות האמת והפיוס. https://lib.cet.ac.il/p...?author=2307

תיך נאת האן (2016)."אנא, קראו לי בשמותיי האמיתיים". https://fullhandsnow.wo...%D7%90%D7%9F/