מעֵבר לטייס האוטומטי
סכמות מוקדמות, מנטליזציה ותרומתן להבנת שיבושים ולפתיחת תנועה בעיבוד האובדן
עידית סולומון, לירז סמיש, יאירה חממה רז
סכמות מוקדמות
סכמות מוקדמות הן דפוסי עומק רגשיים-קוגניטיביים המתעצבים לאורך הילדות וההתפתחות המוקדמת, ומשמשים כעדשות דרכן האדם מפרש את עצמו, את האחרים ואת העולם. סכמות אלו אינן מתמצות במחשבות מודעות בלבד, אלא מהוות מארג מורכב הכולל חוויות רגשיות, זיכרונות, אמונות, ציפיות בין-אישיות ותגובות גופניות. מארג זה פועל לרוב מחוץ למודעות, אך משפיע באופן עקבי על האופן שבו האדם חווה מצבים, מפרש אותם ומגיב להם (Thimm & Holland, 2017; Young et al., 2003). בתוך מארג זה טמון גם היגיון הסתגלותי: הסכמות מתפתחות ביחסי התקשרות מוקדמים ומהוות ניסיון נפשי לייצר יציבות, המשכיות והגנה בתוך סביבה רגשית נתונה. משום כך, גם כאשר הן נעשות נוקשות או מגבילות, הן משקפות דרכי התמודדות שנבנו כדי להפחית כאב, להתמודד עם איום ולשמר קשר (Thimm & Holland, 2017).
במצבי שגרה, סכמות רבות פועלות ברקע ותורמות לארגון החוויה והפעולה. עם זאת, במצבי לחץ משמעותיים הן עשויות להתעורר בעוצמה ולצמצם את הגמישות הפרשנית והרגשית. במצבים אלו, התגובות אינן מתארגנות רק מתוך האירוע עצמו, אלא מתוך המפגש בינו לבין מערכת נפשית קיימת (Mikulincer & Shaver, 2016; Sng et al., 2018; Tomasello, 2018).
מנטליזציה כיכולת נפשית מארגנת
המושג מנטליזציה, המכונה גם תפקוד רפלקטיבי, מתייחס ליכולתו של האדם להבין את עצמו ואת האחרים במונחים של מצבים מנטליים כגון מחשבות, רגשות, צרכים, כוונות ומוטיבציות (Bateman & Fonagy, 2016; Fonagy & Allison, 2014). יכולת זו אינה מתמצה בזיהוי תכנים נפשיים, אלא משקפת עמדה מארגנת כלפי החוויה: האפשרות לראות רגש, מחשבה או דחף כתהליכים פנימיים הניתנים להתבוננות, ולא כמציאות מוחלטת המחייבת תגובה מיידית (Allen, 2014).
מנקודת מבט התפתחותית, מנטליזציה מתגבשת בתוך יחסי התקשרות מוקדמים. כאשר הדמות המטפלת קולטת את מצבי התינוק, מווסתת אותם ומחזירה אותם באופן מותאם ומסומן, היא אינה רק מרגיעה – היא מסייעת בהמרת חוויה גולמית לחוויה ניתנת לייצוג. תהליך זה מהווה מעבר הדרגתי מחוויה רגשית-גופנית בלתי מעובדת לייצוג מנטלי שניתן לחשוב אותו, למקם אותו בהקשר ולהחזיק בו מבלי להיות מוצף (Fonagy et al., 2002; Slade, 2005).
ביון (Bion, 1962) מאיר מהלך זה: הוא הבחין בין יסודות בטא – חוויות חושיות ורגשיות גולמיות שאינן ניתנות לחשיבה – לבין פונקציית האלפא, הממירה אותן ליסודות אלפא, שהם אבני הבניין של חשיבה וסימבוליזציה. בראשיתה, פונקציה זו נשענת על הקשר עם האחר המשמש מיכל; בהמשך היא מופנמת והופכת ליכולת תוך-נפשית. מנטליזציה מתבטאת, במובן זה, כהתפתחות והרחבה של פונקציית האלפא: היכולת לשאת חוויה, לייצגה ולהתייחס אליה כרכיב דינמי במרחב נפשי. כאשר תהליך זה מתבסס, מתפתחת היכולת להבחין בין חוויה לבין פרשנות, בין רגש לבין פעולה, ובין ודאות סובייקטיבית לבין מורכבות נפשית.
אולם מנטליזציה איננה תכונה יציבה אלא פונקציה רגישה (Bateman & Fonagy, 2016; Luyten et al., 2020; Luyten et al., 2024). במצבי לחץ, אובדן או עומס רגשי מתרחשת לעיתים קריסה זמנית של פונקציית האלפא או צמצום של העמדה הרפלקטיבית. חוויה רגשית אינה עוברת עיבוד פתוח אלא מתארגנת במהירות סביב מבנה נפשי מוכר. כאן נכנסות לפעולה סכמות מוקדמות: רגש מעורר סכמה, הסכמה מארגנת פירוש, הפירוש מכוון תגובה, והתגובה מחזקת מחדש את הסכמה (Young et al., 2003). רצף זה מספק תחושת משמעות ושליטה, אך במחיר של צמצום גמישות ושל קיבוע פרשני.
מבחינה קלינית, ההבחנה בין עבודה מנטליזטיבית לבין התערבויות קוגניטיביות-התנהגותיות עולה בבירור מנקודת ההתערבות בשרשרת זו. בעוד שמודלים קוגניטיביים מתמקדים בזיהוי ובבחינה של מחשבות אוטומטיות, העבודה המנטליזטיבית מכוונת למצב הפנימי שמוליד את המחשבה ואת הפרשנות, ולשיקום או להרחבה של פונקציית האלפא עצמה – כלומר ליכולת לשאת את החוויה בטרם תתגבש לפרשנות קשיחה. בכך היא פועלת לא רק על תוכן החשיבה אלא על תנאי האפשרות של חשיבה. כאשר פונקציה זו זמינה, מתאפשרת תנועה בין דפוסי עומק לבין הסתגלות למציאות משתנה, לרבות במצבי פרידה ואובדן (Fonagy et al., 2017; Luyten et al., 2020).
האבל פוגש את כל מה שנכתב לפניו
מודלים תיאורטיים באבל תרמו תרומה משמעותית להבנת תהליך האובדן. תיאוריות של הבניית משמעות הדגישו כי אובדן מערער מבני משמעות וזהות קיימים ודורש תהליך פעיל של שחזור נרטיבי, יחסי וקיומי (Neimeyer, 2001); המודל הדו-מסלולי הצביע על האיזון בין תפקוד ביו-פסיכו-סוציאלי לבין קשר מתמשך עם הנפטר (Rubin, 1981, 1999); המודל הדואלי הדגיש את התנועה בין אוריינטציית אובדן לאוריינטציית שיקום (Stroebe & Schut, 1999); ומודלים נרטיביים וקוגניטיביים, במיוחד בהקשר של אבל טראומטי, התמקדו בעיבוד זיכרונות, בעבודה עם הימנעויות ובחשיפה (Meichenbaum, 2017; Peri et al., 2016). תרומות אלו חיוניות להבנת האבל ולקיום התערבות טיפולית, אך אינן מספקות תמונה מלאה לבדן. האובדן אינו מתרחש בחלל ריק. גם כאשר הוא מהווה אירוע מכונן, תגובת האבל מתעצבת בתוך מערכת נפשית שכבר עוצבה לאורך החיים. מערכת זו כוללת דפוסי התקשרות, סכמות מוקדמות, נרטיבים של עצמי ושל עולם, מנגנוני ויסות והתמודדות, ופונקציות נפשיות המאפשרות עיבוד וייצוג של חוויה (Mikulincer & Shaver, 2016; Young et al., 2003). מכלול זה יוצר את ההקשר שבתוכו האובדן מקבל משמעות ואת הדפוסים שהוא עשוי להפעיל.
מנקודת מבט זו, האבל הוא מפגש בין אירוע לבין ארגון נפשי קיים. היכולת לשאת חוויה פנימית ולהתייחס אליה באופן רפלקטיבי מהווה אחד המתווכים האפשריים במפגש זה – סוגיה שתידון בהמשך בהקשר של שיבושים בתהליך האבל. לפיכך, הבדלים בין אנשים בתגובת האבל אינם נובעים רק מאופיו של האובדן – פתאומי או צפוי, אלים או טבעי – אלא מן האופן שבו הוא פוגש מבנה נפשי מסוים ומפעיל דפוסים קיימים של קשר, משמעות והישרדות (Bonanno, 2021; Mikulincer & Shaver, 2016). במובן זה, טיפול באבל הוא תמיד טיפול באדם המתאבל – בהיסטוריה הנפשית שלו, במבנים המארגנים את חווייתו, ובאפשרות לריכוכם ולבניית משמעות מחודשת (Thimm & Holland, 2017). מאחר שהאבל מתרחש בתוך מערכת יחסים, הוא משפיע גם על הארגון המשפחתי כולו – תפקידים, דפוסי ויסות וחלוקת עומסים – ואלו בתורם משפיעים על תנועת האבל של היחיד (Asen & Fonagy, 2020; Stroebe & Schut, 2015). מתוך עמדה זו נפנה כעת להתבונן באבל כתהליך דינמי, ובתנאים שבהם תנועה זו נחסמת או משתבשת.
אבל כתהליך ותנאי שיבוש באבל
תהליך האבל נשען על יכולתה הבסיסית של הנפש לנוע: בין הכרה לאי-הכרה, בין כאב לתפקוד, בין קשר לנפרדות ובין עבר להווה. תנועה זו אינה ליניארית ואינה אחידה, אך היא מחייבת תנאים מינימליים של רציפות, ודאות יחסית ויכולת מנטלית לשאת אובדן. כאשר תנאים אלו מתערערים, האבל אינו רק מתעכב אלא עלול להשתבש באופן מהותי (Bonanno, 2021; Stroebe & Schut, 2010).
אחד מהשיבושים נובע מפגיעה במבנה המציאותי של האובדן. במצבים המאופיינים באי-ודאות מתמשכת – כמו היעדר גופה, נעדרים או מוות ללא קבורה – נפגעת האפשרות להכיר בסופיות האובדן. האבל עשוי להיוותר תלוי בין תקווה לייאוש, בין חיים למוות, במצב לימינלי שאינו מאפשר התמקמות נפשית. כאן אין מדובר רק בעיכוב בתהליך, אלא בקושי מבני בהתארגנות האבל עצמו, שכן המציאות אינה מאפשרת הכרעה, סיום או אינטגרציה (שלו ועמיתים, 2026; Boss, 1999; Katz, 2024; Manevich et al., 2023).
שיבוש אחר מתרחש כאשר האובדן כרוך בטראומה או באיום התקשרותי. במצבים אלו, האבל נשזר בתוך תגובת דחק או טראומה פעילה, והקושי אינו רק לעבד את האובדן אלא להיות עמו במגע מבלי שהכאב יתארגן כאיום הישרדותי (Meichenbaum, 2017; Rubin et al., 2020). בהקשר זה עשויות להיפגע פונקציות נפשיות שונות ובהן היכולת המנטליזטיבית, ויסות רגשי וסימבוליזציה. מחקר אמפירי עדכני תומך בהבנה זו ומצביע על קשר בין פגיעות בדפוסי התקשרות ובתפקוד רפלקטיבי לבין חומרת תסמיני אבל מתמשך (Giunta et al., 2024). בנוסף, סכמות מוקדמות של דחייה, ניתוק ואשמה נמצאו קשורות לקשיים בשחזור משמעות לאחר אובדן (Thimm & Holland, 2017). ממצאים אלו מדגישים כי שיבושי אבל אינם נובעים רק מעוצמת האירוע, אלא מן המפגש בינו לבין מבנים נפשיים המארגנים את עיבודו. כאשר פונקציות אלו נפגעות, פוחתת היכולת להחזיק מורכבות ולנוע בין עמדות שונות ביחס לאובדן (Bateman & Fonagy, 2016; Fonagy et al., 2017; Luyten et al., 2020). עם זאת, פגיעה זו אינה הסבר בלעדי לשיבוש באבל, אלא אחד ממנגנונים אפשריים בתוך מארג רחב יותר.
לצד שיבושים פנימיים, יש לתת את הדעת גם לשיבושים חיצוניים הקשורים לתנאים סביבתיים היוצרים "עומס אבל" (bereavement overload). למשל, בהקשרים של טראומה קולקטיבית, בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, השיבוש אינו נובע רק מנסיבות המוות אלא מן התנאים שבהם מתרחש תהליך האבל עצמו (Yehene et al., 2025). אובדנים מרובים ומשניים – כמו אובדן בית, קהילה ותחושת מוגנות – מכלים את משאבי ההתמודדות; נרטיב מוות מקוטע וחוסר ודאות לגבי רגעיו האחרונים של הנפטר מקשים על הבניית משמעות רציפה; ומתח בין אבל פרטי לקולקטיבי עלול להחריף תחושות בדידות או "אבל בלתי מוכר" (Yehene et al., 2025). עומס זה יוצר מצב שבו הנפש מתקשה לקיים את התנועה הדינמית בין אוריינטציית אובדן לאוריינטציית שיקום (Stroebe & Schut, 2010). במצבים כאלה, הסיכון לצמצום עמדות רפלקטיביות גובר, והאדם עשוי לסגת לארגון סכמטי אוטומטי כמענה הישרדותי לעומס חריג ומתמשך.
קריסת היכולת המנטלית באבל ובאיום התקשרותי
בשגרה, מנטליזציה פועלת כיכולת רקע המאפשרת פירוש גמיש של העצמי והאחר, תנועה בין נקודות מבט והתאמת תגובה להקשר. בעת אובדן משמעותי, ובפרט כאשר האיום נוגע בקשר יסודי – בליבת ההתקשרות, מערער רציפות וזהות ומפעיל מערכות רגשיות בעוצמה – היכולת הרפלקטיבית עשויה להצטמצם באופן זמני או מתמשך (Bateman & Fonagy, 2016; Fonagy et al., 2017; Luyten et al., 2020; Mikulincer & Shaver, 2016). ברמה הנוירו-נפשית, מצב זה עשוי להיות מלווה בדומיננטיות לימבית יחסית ובצמצום ויסות פרה-פרונטלי, התומכים בהעדפת תגובות אוטומטיות על פני עיבוד רפלקטיבי (Fonagy et al., 2017; Panksepp, 1998; Schore, 2012).
כאשר היכולת לחשוב את המציאות הפנימית מצטמצמת, מתגבר ארגון אוטומטי של החוויה המבוסס על דפוסי הסתגלות מוקדמים (סכמות מוקדמות). דפוסים אלו אינם רק גורם מגביל, אלא גם משאב הסתגלותי: הם עשויים להעניק תחושת יציבות ולהציע מענה מהיר מול איום, אך בה בעת לצמצם גמישות ולהגביל את טווח התגובה. במובן זה, תגובות למצבי אובדן אינן נובעות רק מן ההתרחשות עצמה, אלא מן המפגש בינה לבין מערכת נפשית קיימת, שבתוכה הסכמה פועלת כמבנה חי המארגן תפיסה, רגש ופעולה (Fonagy et al., 2017; Mikulincer & Shaver, 2016; Thimm & Holland, 2017; Young et al., 2003).
עם זאת, אין לראות בצמצום המנטלי ובארגון הסכמטי רצף סיבתי חד-כיווני. תהליכים אלו נשזרים זה בזה באופן דינמי: צמצום היכולת הרפלקטיבית עשוי להגביר את השפעתן של סכמות מוקדמות, ובה בעת דפוסים סכמטיים מושרשים עשויים להקשות על השבת עמדה רפלקטיבית וגמישה. בהינתן זאת, השיבוש באבל אינו תוצר של מנגנון יחיד, אלא של יחסי גומלין בין תנאי הסיטואציה, פונקציות נפשיות ודפוסי אישיות קיימים. הבנה זו מובילה לדיון בסכמות מוקדמות כ"טייס האוטומטי" של תגובת האבל, ולחשיבותה של עבודה רפלקטיבית כדרך להשבת תנועה וגמישות בתוך התהליך (Bateman & Fonagy, 2016; Fonagy et al., 2017).
הסכמות כ"טייס האוטומטי" של תגובת האבל
האובדן אינו יוצר דפוסי עומק חדשים, אלא מפעיל מערכות הסתגלות קיימות שנבנו לאורך החיים. כאשר סכמות מוקדמות מתעוררות, הן פועלות כ"טייס אוטומטי" ומארגנות את תגובת האבל: הן מכוונות את הפרשנות לאובדן, את גבולות הרגש הלגיטימי ואת אפשרויות הפעולה הנתפסות. תגובת האבל, במובן זה, אינה רק תגובה לאירוע, אלא מפגש בין האובדן לבין מבנה אישיותי קיים (Young et al., 2003). הפעלת סכמה אינה בהכרח פתולוגית; לעיתים היא מאפשרת ויסות ושליטה כאשר הכאב מאיים לחרוג מיכולת ההכלה. אולם כאשר סכמה נעשית לארגון הדומיננטי של האבל, היא עלולה לצמצם גמישות, לעכב את התנועה בין משימות האבל ולפגוע ביכולת להחזיק מורכבות (Bonanno, 2021; Sng et al., 2018; Stroebe & Schut, 2010; Tomasello, 2018).
בהקשר זה, משימות האבל כפי שהן מתוארות במודל ריקמ"ה אנושי"ת אח"ת (סולומון וחממה רז, 2024) עלולות להיפגע. למשל, ברמת הרצף הנרטיבי, סכמות של אשמה, פגם או נטישה עשויות להוביל לסיפור חד-ממדי או מאשים; ברמת הייצוב הרגשי, סכמות של שליטה-יתר או איסור רגשי עשויות לצמצם ביטוי רגשי, בעוד סכמות של חוסר אונים או כישלון עלולות להביא להצפה וקושי בוויסות (Bonanno, 2021); במשימת הקשר-עד, סכמות התקשרות לא בטוחות עשויות להתבטא בקשר חודרני, תלותי או מנותק עם הנפטר, וכן להשפיע על הקשרים החיים – היכולת להיעזר, להתקרב או לבקש תמיכה דווקא בתקופה של צורך מוגבר בהחזקה בין-אישית (Mikulincer & Shaver, 2016; Rubin, 1999; Thimm & Holland, 2017). השפעה זו ניכרת גם בתנועה בין קיפאון לתפקוד וביכולת להפיק טעם ומשמעות. סכמות של כישלון, ענישה או תלות עשויות לעכב יוזמה וחזרה לחיים פעילים; סכמות של שליטה או תפקוד-יתר עשויות לייצר פעילות מואצת המנותקת מן הכאב; וסכמות של בושה או ריקנות עלולות לצמצם את האפשרות לחוות תקווה מבלי לחוש בגידה (Neimeyer, 2019; Stroebe & Schut, 2010).
מכאן שהבדלים בתהליכי אבל אינם נובעים רק מאופי האובדן, אלא מן האופן שבו דפוסי האישיות פוגשים את משימות האבל. קשיים באבל אינם משקפים בהכרח כשל בתהליך עצמו, אלא לעיתים דומיננטיות של דפוס הסתגלות מסוים. נקודת מבט זו מדגישה את חשיבותה של יכולת רפלקטיבית-מנטלית המאפשרת לזהות את פעולת ה"טייס האוטומטי" ולהרחיב בהדרגה את מרחב הבחירה (Fonagy et al., 2017; Luyten et al., 2020). מכאן מתחדדת חשיבותם של הקשר הטיפולי ושל ההתערבות המכוונת להשבת גמישות ותנועה בתוך תהליך האבל.
עמדה טיפולית ותרגומה להתערבות באבל
עמדה טיפולית: שהייה, החזקה ותנאים לחשיבה
עבודה טיפולית עם אבל מחייבת בראש ובראשונה יכולת לשהות. בטרם חקירה, המשגה או סימון כיוון, נדרש מרחב שבו הכאב יכול להיות נוכח מבלי להידרש להסבר, לארגון או לפעולה מיידית. במצבי שבר ואובדן קשה, עצם ההכרה והעדות למה שמתרחש עשויות להוות התערבות טיפולית מספקת ואף הכרחית. מנטליזציה אינה יעד מידי ואינה חובה טיפולית; ניסיון להאיץ עבודה רפלקטיבית טרם התבסס ביטחון יחסי עלול להיחוות כחודרני ולפגוע בתחושת ההחזקה (Bateman & Fonagy, 2016; Luyten et al., 2020). כאשר מתבסס ביטחון יחסי ומתאפשר לשאת את החוויה מבלי להיבלע בה, עשויה להתפתח פתיחות ללמידה רגשית מתוך הקשר – תנאי המתואר כאמון אפיסטמי (Fonagy et al., 2017; Fonagy et al., 2019; Li et al., 2023). בתוך קשר יציב, סקרן ולא שיפוטי, נבנית בהדרגה היכולת לחשוב את החוויה במקום לפעול אותה, לרבות באמצעות זיהוי ותיקון קרעים בברית הטיפולית (Asen & Fonagy, 2020; Bateman & Fonagy, 2016).
מנטליזציה מובנת כאן לא כטכניקה אלא כיכולת נפשית התלויה בתנאים של החזקה וביטחון. העבודה עם דפוסי עומק וסכמות מוצעת כתהליך מדורג ותלוי הקשר, שמטרתו להרחיב בהדרגה את מרחב התגובה מבלי לבטל את הכאב ומבלי להניח שכל אבל מבקש שינוי או הבניה מחודשת. עם זאת, כאשר מתפתחת בשלות רגשית מספקת, הימנעות ממגע בדפוסים המארגנים את האבל עלולה להותיר את הקשר מחזיק אך סטטי. למעשה, המעבר מהחזקה להתבוננות אינו מהלך טכני אלא שאלה של תזמון רגשי מדויק; הוא המאפשר לקשר הטיפולי להפוך מתנאי הכרחי לתנאי מחולל תנועה (Fonagy et al., 2017; Neimeyer, 2019; Stroebe & Schut, 2010).
השהיית ה"טייס האוטומטי" ופתיחת מרחב של בחירה
ההתערבות מכוונת לזיהוי הסכמה הפעילה וליצירת מרווח בינה לבין התגובה, כך שיתאפשר עיבוד מחודש של משימות האבל שנחסמו דרכה. העבודה מתחילה בהתבוננות משותפת באופן שבו הדפוס פועל כאן-ועכשיו, בבחינת תפקידו בעבר ובזיהוי הטריגרים המפעילים אותו בהווה. מתוך כך מתאפשרת הבחנה בין תגובות הקשורות לאבל עצמו לבין דפוסי עומק רחבים יותר (Asen & Fonagy, 2020; Jacob & Arntz, 2013; Young et al., 2003). עצם ההתבוננות המשותפת יוצרת פער בין הגירוי לבין התגובה: מה שהיה אוטומטי ניתן לראייה, להבנה ולבחירה. פער זה הוא ליבת העבודה הרפלקטיבית-מנטלית באבל, משום שהוא מאפשר להבחין בין רגש לפעולה, בין עבר להווה, ובין פרשנות סכמטית לבין אפשרויות נוספות של הבנה (Bateman & Fonagy, 2016; Fonagy & Allison, 2014; Luyten et al., 2020; Neimeyer, 2019; Stroebe & Schut, 2010).
כאשר היכולת הרפלקטיבית מתחזקת, התגובה מפסיקה להיתפס כ"אמת" יחידה ונעשית אפשרות אחת מבין האפשרויות האחרות. העבודה הטיפולית אינה מכוונת לביטול הסכמה אלא לריכוך אחיזתה הבלעדית בארגון האבל, כך שתתאפשר חזרה הדרגתית של גמישות ותנועה בתוך התהליך (Fonagy et al., 2017; Neimeyer, 2019).
המחשה קלינית: "אסור להתפרק" – סכמה של שליטה רגשית המארגנת את חוויית האבל, אופן היווצרותה ותפקידה האדפטיבי
ש' (שם בדוי), אישה בשנות השלושים לחייה, פנתה לטיפול חודשים אחדים לאחר מות אמה ממחלה ממושכת. לאורך חייה תוארה כמתפקדת, אחראית ועצמאית. היא גדלה בבית שבו רגשות עזים כמעט שלא קיבלו מקום גלוי; מצבי קושי נענו בעשייה, שקט ושליטה. המסר הסמוי והגלוי היה כי ביטוי רגשי עלול לערער יציבות, להכביד על האחרים ואף לסכן קשרים. בתוך הקשר זה התגבשה סכמה של איסור רגשי – עמדה פנימית שלפיה "אסור להתפרק". במהלך השנים שירתה סכמה זו תפקוד והישרדות רגשית: היא אפשרה לש' להחזיק אחריות, להיענות לציפיות ולתפקד במצבים מאתגרים בבית ובעשייה המקצועית מבלי לקרוס. המחיר הרגשי של דפוס זה נותר לרוב סמוי.
↓
הפעלת הסכמה באבל ופגיעתה במשימות האבל
מות האם הפעיל בעוצמה את הסכמה. ש' המשיכה לתפקד באופן מרשים: עבודה מלאה, דאגה למשפחה, נוכחות יציבה כלפי חוץ. עם זאת, ברמה הפנימית ניכרה הימנעות ממגע ישיר עם כאב האובדן. רגשות של עצב וגעגוע תויגו כ"מסוכנים", והאבל נחווה כמשהו שיש לנהל, לא לפגוש.
דפוס זה פגע בעיקר במשימת ייצוב המנעד הרגשי: הרגש לא נעדר, אך נותר כלוא, ואף התפרץ בהתקפי חרדה לא נשלטים. כמו כן, נוצר קושי ברצף הנרטיבי – האובדן הוכר כעובדה, אך לא שולב כסיפור בעל משמעות רגשית. התפקוד הגבוה שימש כהגנה, אך גם כגורם מקפיא ומנתק.
↓
המשימה התהליכית המרכזית שנפגעה (ריקמ"ה):
במקרה זה, הפגיעה המרכזית חלה במשימת ייצוב המנעד הרגשי. הסכמה של איסור רגשי וחתירה לשליטה החליפה ויסות רגשי גמיש בתפקוד גבוה ובאיפוק נוקשה, כך שהרגשות לא עובדו אלא הוחזקו תחת בקרה מתמדת. רגשות של עצב וגעגוע לא נעדרו, אך נותרו כלואים, והופיעו לפרקים כהצפה לא מווסתת. כתוצאה מכך, האובדן הוכר כעובדה אך התקשה להיטמע כחוויה רגשית חיה, והאבל נוהל ולא נחווה.
↓
ניסוח הסכמה מתוך חומרי המטופלת
במהלך הטיפול חזרה ש' שוב ושוב על אמירות כגון: "אם אתפרק – זה לא ייגמר", "אין לי את הפריבילגיה ליפול", ו"אני לא רוצה לחזור להיות לא בשליטה כפי שהיה כשהייתי ילדה". ניסוחים אלו שיקפו לא רק פחד מהצפה רגשית, אלא עמדה עמוקה של אחריות-יתר ושל זיהוי עצמי עם תפקיד המחזיקה.
↓
התובנה כצומת שינוי
צומת השינוי התרחש כאשר ש' הצליחה, לראשונה, להבחין בין הרגש עצמו לבין האמונה על אודותיו. לא מתוך שכנוע קוגניטיבי, אלא דרך חוויה משותפת שבה הותר לרגש לעלות באופן מדוד, בתוך קשר מחזיק. התובנה לא נוסחה כ"מותר להתפרק", אלא כהבנה שרגש אינו בהכרח מסוכן, וכי ויסות אינו שקול לשליטה מוחלטת. בנקודה זו החלה הסכמה לאבד את בלעדיותה: היא נותרה נוכחת, אך כבר לא ניהלה את החוויה באופן אוטומטי.
↓
תרגום התובנה לעבודה טיפולית ולפעולה בחיים
העבודה הטיפולית התמקדה בהרחבה הדרגתית של המנעד הרגשי ובהתנסות מבוקרת בביטוי רגשי – הן במפגש הטיפולי סביב דמות האם והאובדן, והן ביחס לנושאי חיים נוספים. גם מחוץ לחדר, ש' הוזמנה לזהות רגעים יומיומיים שבהם עולה עצב, ולהשהות את הדחף המוכר לעשייה מתקנת, מתוך הסכמה להישאר לזמן קצר עם החוויה.
במקביל, נבחנה האפשרות לשיתוף מדוד עם אחרים, באופן שאינו מערער את תחושת היציבות או הזהות. צעדים אלו לא ביטלו את הכאב, אך אפשרו תנועה: מהחזקה נוקשה להחזקה גמישה יותר, ומתפקוד הישרדותי לתפקוד המחובר גם לרגש. האבל לא "נפתר", אך חדל להיות מנוהל בלעדית על-ידי הסכמה, והחל להשתלב בחיים באופן חי ונושם יותר.
סיכום
המאמר מציע לראות באבל תהליך דינמי המתרחש בתוך מערכת נפשית קיימת, ולא רק תגובה לאירוע האובדן. מנקודת מבט זו, סכמות מוקדמות ותפקוד רפלקטיבי-מנטלי אינם גורמים נלווים לאבל, אלא ממדים המעצבים את תנועתו בפועל, מרחיבים או מצמצמים את אפשרויות ההסתגלות. שימוש במשימות התהליכיות לפי מודל ריקמ"ה אנושי"ת אח"ת (סולומון וחממה רז, 2024) אפשר לבחון כיצד מבנה אישיותי פוגש את משימות האבל ומתווך את התקדמותן. הדיון הדגיש כי עבודה טיפולית באבל נשענת על יצירת תנאים לחשיבה: קשר מחזיק, שהייה מספקת ופתיחה הדרגתית של מרחב רפלקטיבי. בתוך מרחב זה, זיהוי הדפוסים המארגנים את החוויה אינו תחליף לעיבוד האובדן, אלא תנאי המאפשר את תנועתו. תרומתו של המאמר היא בהצעת מסגרת אינטגרטיבית המחברת בין תיאוריות אבל, מודלים אישיותיים וחשיבה מנטלית-רפלקטיבית.
מקורות
סולומון, ע' וחממה רז, י' (2024). ריקמה אנושית אחת – מודל אינטגרטיבי לטיפול באבל ושכול. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4740
שלו, ר', סולומון, ע', ואבלין, א' (2026). היהפוך הלא נודע לנודע? אבל של משפחות שיקיריהן נהרגו ומקום קבורתם לא נודע או שטרם הושבו לקבורה בישראל. בתוך: קו של אור: פועלה של קהילת בריאות הנפש לאחר השבעה באוקטובר. הוצאת פרדס.
Allen, J. G. (2014). Mentalizing in the development and treatment of attachment trauma. Karnac.
Asen, E., & Fonagy, P. (2020). Mentalization in systemic therapy and its empirical evidence. In M. Ochs, M. Borcsa, & J. Schweitzer (Eds.), Systemic research in individual, couple, and family therapy and counseling (pp. 207–221). Springer Nature Switzerland AG. https://doi.org/10.1007...0-36560-8_12
Bateman, A., & Fonagy, P. (2016). Mentalization-based treatment for personality disorders: A practical guide. Oxford University Press. https://doi.org/10.1093...375.001.0001
Bion, W. R. (1962). The psycho-analytic study of thinking: A theory of thinking. International Journal of Psycho-Analysis, 43, 306–310.
Bonanno, G. A. (2021). The end of trauma: How the new science of resilience is changing how we think about PTSD. Basic Books.
Boss, P. (1999). Ambiguous loss: Learning to live with unresolved grief. Harvard University Press.
Fonagy, P., & Allison, E. (2014). The role of mentalizing and epistemic trust in the therapeutic relationship. Psychotherapy, 51(3), 372–380. https://doi.org/10.1037/a0036505
Fonagy, P., Gergely, G., Jurist, E. L., & Target, M. (2002). Affect regulation, mentalization, and the development of the self. Other Press.
Fonagy, P., Luyten, P., & Allison, E. (2017). Epistemic trust and the origins of psychopathology. World Psychiatry, 16(2), 135–147. https://doi.org/10.1002/wps.20416
Fonagy, P., Luyten, P., Allison, E., & Campbell, C. (2019). Mentalizing, epistemic trust, and the phenomenology of psychotherapy. Psychopathology, 52(2), 94–103. https://doi.org/10.1159/000501526
Giunta, S., Ceccarelli, R., Marchetti, A., & Laghi, F. (2024). Reflective functioning as a mediator between attachment insecurity and prolonged grief symptoms. Journal of Affective Disorders, 351, 25–33. https://doi.org/10.1016....2024.01.0XX
Jacob, G. A., & Arntz, A. (2013). Schema therapy for personality disorders: A review. International Journal of Cognitive Therapy, 6(2), 171–185. https://doi.org/10.1521...2013.6.2.171
Katz, O. (2024). Everything seems so illogical: Constructing missingness between life and death in Israel. OMEGA - Journal of Death and Dying, 88(3), 1068–1084. https://doi.org/10.1177...228211054317
Li, E., Campbell, C., Midgley, N., & Luyten, P. (2023). Epistemic trust: A comprehensive review. Research in Psychotherapy: Psychopathology, Process and Outcome, 26(3), Article 704. https://doi.org/10.4081/ripppo.2023.704
Luyten, P., Campbell, C., Allison, E., & Fonagy, P. (2020). The mentalizing approach to psychopathology: State of the art and future directions. Annual Review of Clinical Psychology, 16, 297–325. https://doi.org/10.1146...71919-015355
Luyten, P., Malcorps, S., Bateman, A., & Fonagy, P. (2024). Mentalizing individuals, families and systems: Towards a translational socioecological approach. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice, 97(Suppl. 1), 105–113. https://doi.org/10.1111/papt.12544
Manevich, A., Yehene, E., & Rubin, S. S. (2023). A case for inclusion of disordered non-death interpersonal grief as an official diagnosis: Rationale, challenges and opportunities. Frontiers in Psychiatry, 14. https://doi.org/10.3389...2023.1300565
Meichenbaum, D. (2017). Treating individuals with trauma-related disorders: A clinician's guide to resilience. Institute Press.
Mikulincer, M., & Shaver, P. R. (2016). Attachment in adulthood: Structure, dynamics, and change. Guilford Press.
Neimeyer, R. A. (2001). Reauthoring life narratives: Grief therapy as meaning reconstruction. Israel Journal of Psychiatry, 38, 171–183.
Neimeyer, R. A. (2019). Meaning reconstruction in bereavement: Development of a research program. Death Studies, 43(2), 79–91. https://doi.org/10.1080...2018.1456620
Panksepp, J. (1998). Affective neuroscience: The foundations of human and animal emotions. Oxford University Press.
Peri, T., Hasson-Ohayon, I., Garber, S., Tuval-Mashiach, R., & Boelen, P. A. (2016). Narrative reconstruction therapy for prolonged grief disorder – Rationale and case study. European Journal of Psychotraumatology, 7(1), 30687. https://doi.org/10.3402/ejpt.v7.30687
Rubin, S. (1981). A two-track model of bereavement: Theory and application in research. The American Journal of Orthopsychiatry, 51(1), 101–109. https://doi.org/10.1111...81.tb01352.x
Rubin, S. S. (1999). The two-track model of bereavement: Overview, retrospect, and prospect. Death Studies, 23(8), 681–714. https://doi.org/10.1080/074811899200731
Rubin, S. S., Malkinson, R., & Witztum, E. (2020). Traumatic bereavements: Rebalancing the relationship to the deceased and the death story using the Two-Track Model of Bereavement. Frontiers in Psychiatry, 11, 537596. https://doi.org/10.3389....2020.537596
Schore, A. N. (2012). The science of the art of psychotherapy. W. W. Norton.
Slade, A. (2005). Parental reflective functioning: An introduction. Attachment & Human Development, 7(3), 269–281. https://doi.org/10.1080...730500245906
Sng, O., Neuberg, S. L., Varnum, M. E. W., & Kenrick, D. T. (2018). The behavioral ecology of cultural psychological variation. Psychological Review, 125(5), 714–743. https://doi.org/10.1037/rev0000104
Stroebe, M. S., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death Studies, 23, 197–224. https://doi.org/10.1080/074811899201046
Stroebe, M., & Schut, H. (2010). The dual process model of coping with bereavement: A decade on. Omega, 61(4), 273–289. https://doi.org/10.2190/om.61.4.b
Stroebe, M. S., & Schut, H. (2015). Family matters in bereavement: Toward an integrative intra-interpersonal coping model. Perspectives on Psychological Science, 10(6), 873–879. https://doi.org/10.1177/1745691615598517
Thimm, J. C., & Holland, J. M. (2017). Early maladaptive schemas, meaning making, and complicated grief symptoms after bereavement. International Journal of Stress Management, 24(4), 347–367. https://doi.org/10.1037/str0000042
Tomasello, M. (2018). Great apes and human development: A personal history. Child Development Perspectives, 12(3), 189–193. https://doi.org/10.1111/cdep.12281
Young, J. E., Klosko, J. S., & Weishaar, M. E. (2003). Schema therapy: A practitioner's guide. Guilford Press.
Yehene, E., Gershfeld-Litvin, A., & Hamama-Raz, Y. (2025). Disrupted bereavement: Situational and procedural disruptions underlying grief following mass trauma – The case of the October 7, 2023 attacks on Israel. Death Studies, 1–12. https://doi.org/10.1080...2025.2574888
