הו מישל, אני כבר לא יודע מה לעשות
עלון פסיכולוגיה עברית | 17/5/2026 | 691 צפיות | הרשמו כמנויים
הלילה זכה נציג ישראל בארוויזיון נעם בתן במקום השני והמרשים עם שירו 'מישל'. ברקע, פרישתן של מספר מדינות אירופאיות מהתחרות כמחאה נגד השתתפות ישראל בתחרות. השנה, כמו עוד עדות לקרע במציאות המוכרת בתוכו אנחנו מתקיימים - גם האסקפיזם המתוק מהדהד את המתח והקונפליקט ששזורים כאן בכל מובן כבר כמעט שלוש שנים. אל האסקפיזם תמיד יוצאים ממציאות מכבידה אליה גם חוזרים בלית ברירה - הנפש והמיינד מחפשים מרחב מוגן של הנאה, הרפיה, ולפעמים שכחה. ובכל זאת, כבר הרבה זמן שהאסקפיזם לא היה משימה מאתגרת כל כך.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים שמתעקשים לא לברוח מהמציאות המורכבת:
בעקבות אירועי ה-7.10, הוקמה קבוצה מקוונת לנשים גרושות שאיבדו את בן זוגן לשעבר ואבי ילדיהן במהלכם. הקבוצה הוקמה ביוזמת המשתתפות והונחתה על ידי מנחות מעמותת עמך במטרה לתמוך ולעבד את האובדן, במציאות חברתית שבה אבל מסוג זה כמעט ואינו זוכה ללגיטימציה ומודר מהמרחב החברתי-ממסדי, שכן הנשים אינן נתפסות כ"אלמנות". הדיון במאמרן של נירית ילין, תמר שטקלר, ענת שוורץ ולירון בן-עזרא, מתמקד בשלוש תמות של הכרה שפעלו במרחב הקבוצתי: הכרה חיצונית, הכרה פנימית והכרת המנחות. המרחב הקבוצתי אפשר נראות, שייכות ולגיטימציה הדדית, לצד עיבוד חוויות האובדן של המשתתפות.
מלחמת "חרבות ברזל" הובילה לעלייה משמעותית במספר הגברים והנשים המתמודדים עם תסמיני פוסט-טראומה (PTSD) בעקבות שירות מילואים ממושך, ושבים לביתם כשהם שונים מכפי שיצאו. לעיתים, לצד הפגיעה האישית מתרחשת פגיעה עמוקה במערכת הזוגית, הנדרשת להתמודד עם שינוי בתפקוד, באינטימיות, בחלוקת התפקידים ובתחושת הביטחון המשותף. מאמרה של ערגה קפולניק מציג תיאור מקרה של טיפול זוגי בזוג שבו הגבר מתמודד עם פוסט-טראומה מהלחימה, בעוד האישה חוותה תקופה ממושכת של החזקת הבית והילדים בעורף. דרך המקרה נבחנת הדיכוטומיה של "חולה" ו"בריאה", ונשאלת השאלה האם מדובר בפציעה פרטנית או במערכת זוגית שנפגעה בדרכים שונות. לצד זאת נידונות דילמות אתיות וקליניות הנוגעות לעמדת המטפלת, לשאלת המחויבות, ולתזמון הטיפול הזוגי כאשר טראומה פעילה נוכחת בחדר. הדיון משלב חשיבה מערכתית ודינמית עם מושג ה"שלישיות" (Thirdness), ומציע לראות בטיפול הזוגי מרחב שבו ניתן לשאת בו-זמנית פגיעוּת, שונות ואחריות למרחב הזוגי והמשפחתי, מבלי לקרוס לקיטוב. מתוך כך מוצעת עמדה טיפולית ביחס להתמקמות המטפלת במציאות ישראלית רוויית טראומות מתמשכות.
עקרונות תיאורטיים ויישומיים - קבוצות חברתיות מהוות מרחב התפתחותי־טיפולי ייחודי לקידום השתתפות חברתית, ויסות רגשי וקוגניציה חברתית בקרב ילדים ונוער עם אוטיזם. מאמרן של יעל גוטר ודגנית רותם מציע מסגרת אינטגרטיבית המאפשרת תרגול של תיאוריית התודעה (Theory of Mind), למידה חברתית־רגשית (SEL) ושימוש בגישות קוגניטיביות־התנהגותיות (CBT). ומציג פרוטוקול עבודה ישים למנחות ומנחים במסגרות חינוכיות וטיפוליות. בפרוטוקול מודגשים עקרונות של תחושת ביטחון ושייכות, שפה מנטלית, כללים מבוססי משמעות ותיווך בזמן אמת, לצד אתגר ההכללה מן הקבוצה אל חיי היומיום. המאמר צמח מתוך צרכים שעלו בשטח, אליהם נחשפו במסגרת הדרכה וליווי של מנחות קבוצות חברתיות, במסגרות חינוכיות ובמסגרות פרטיות. המאמר מיועד למנחי קבוצות חברתיות שעברו הכשרה בסיסית בהנחיית קבוצות (הוא אינו תחליף להכשרה).
ובפסיכובלוגיה -
ד"ר ארנון רולניק תוהה בטור מעניין - מטפלי ביופידבק צריכים להבין בסנכרון ובתהליכים לא מודעים - ומה חוקרי סנכרון צריכים ללמוד מן הקליניקה?
"זוהי הטענה המרכזית של הדברים: טיפול ביופידבק איננו מתקיים רק בין מטופל למכשיר, אלא בתוך שדה בין-אישי חי, שבו המטפל והמטופל משפיעים זה על זה ללא הרף. לכן מטפלי ביופידבק צריכים ללמוד על סנכרון כדי להבין לעומק את מה שמתרחש בחדר, ובאותה מידה חוקרי סנכרון יכולים ללמוד מן הקליניקה כיצד תהליכי השפעה הדדית, ויסות ואי-ויסות מתגלמים במצבים אנושיים ממשיים".
וד"ר חנה דויד כותבת על אמפתיית-יתר בקרב מחוננים: עוד 'תוצר לוואי' של פעילות-יתר של נוירוני המראה.
"רגישות-היתר, שהיא אחד מהמאפיינים הבולטים של מחוננים, יכולה להופיע כאינטליגנציה בין- אישית, תוך-אישית, אבל גם כצירוף של השתיים. דהיינו: כאשר המחוננת ניחנה בפעילות-יתר של נוירוני המראה, ייתכן שתהיה מאוד מודעת לעצמה, לצרכיה ולרצונותיה, ותבין אותם היטב, אבל בד-בבד תוכל גם לא רק להבין את הזולת, אלא אף תרגיש אותו, ואף תזדהה אתו. שניות זו מקשה לא פעם להבין התנהגויות מסוימות בקרב מחוננים. לדוגמה: אצל בנות בעלות אמפתיית-יתר שנתפסות כאוהבות אדם, עם חברים שמבקשים את קרבתן, קיים הצורך של "זמן לבד" שכבר ברברה קר זיהתה אותו וכיום מוכר כהכרחי בוויסות של אנשים בעלי אמפתיית-יתר.
מישל
מישל זו אהבה רעילה
אני באפלה
איך השארת אותי בצל
כוכבת בלי תהילה
משוגעת גדולה
אני קם ונופל
הו מישל
אני כבר לא יודע מה לעשות
את היית האור שלי
אלוהים, אני מתחנן אליך - תעיר אותי
צללתי אל תוך החושך
החזר לי מעט תקווה ואת, העלמה שלי
אז אני רוקד, רוקד עם הכאב
עוד תראי אותי צוחק, צוחק שוב
את הכאב שלי, ואני הייתי רק תפאורה
צעקתי, צעקתי, צעקתי, צעקתי
מישל!
אני נותן לך ללכת, להתראות יפה שלי
אני נותן לך ללכת, אבל אני אוהב אותך
מלכת הבעיות
מישל, מישל, מישל, מישל
הולך בפלורנטין
עיניים כמו האוקיינוס, זכרונות
אני מאבד את השפיות שלי
מלאך, אבל האם זה בעצם גיהנום
לכוד בקרוסלה שלך
מסתובב שוב ושוב
תחת הכישוף שלך
ואולי בסוף יהיה לנו טוב
מתפלל עליך שתזכי לאהוב
בין דמעה לדמעה
יש מי שישמע
יש מי שישמע
(מילים: צליל קליפי, נדב אהרוני ויובל רפאל, לחן: צליל קליפי ונדב אהרוני)
Photo by Romain Taupiac on Unsplash
