או אני או אתה?
שלישיות והתמקמות בטיפול זוגי בפוסט-טראומה לאחר מלחמה
ערגה קפולניק
מבוא
מלחמת "חרבות ברזל" יצרה בישראל מציאות ייחודית של גיוס מילואים רחב היקף וממושך, שבה חיי משפחות רבות התארגנו סביב נוכחות והיעדרות לסירוגין. גברים רבים יצאו לתקופות לחימה ארוכות, בעוד בנות זוגם נשארו בעורף, מחזיקות את הבית והילדים תחת איום ביטחוני מתמשך, אזעקות ואי-ודאות. בתוך מציאות זו נוצר פיצול עמוק בין "חזית" ל"עורף", פיצול שלא תמיד מתאחה עם החזרה הביתה.
חלק מהגברים שיצאו למלחמת "חרבות ברזל" חוו במהלך המלחמה אירועים טראומטיים אשר הביאו להתפתחות תסמינים של פוסט-טראומה. על פי הנתונים שמסר משרד הביטחון, מהשבעה באוקטובר 2023 ועד לחודש דצמבר 2024 התקבלו באגף השיקום בקשות מ-6,410 מבקשי הכרה בפגיעה על רקע נפשי (לא נמסרו נתונים ספציפיים לפוסט-טראומה). חיבור של 8,633 נפגעי פוסט-טראומה שהיו מוכרים ערב המלחמה עם מספר מבקשי הכרה על רקע נפשי במלחמת חרבות ברזל מעלה כי מדובר ב-15,043 נפגעים. היקף התופעה רחב ומשמעותי, ואינו נוגע רק למקרים בודדים (פלג-גבאי, 2025).
הספרות המחקרית מלמדת כי מצוקה פוסט-טראומטית אינה תופעה פרטנית בלבד, אלא תהליך מערכתִי המשפיע על הדינמיקה הזוגית ועל איכות הקשר (סולמון, 2025;Itzhaky et al., 2017; Goff & Smith, 2005). תסמינים של הימנעות, דריכות יתר וקהות רגשית נקשרו לירידה באינטימיות, לעלייה בקונפליקטים ולתחושת בדידות בתוך הקשר. המושג "טראומטיזציה משנית" (Figley, 1983) מתאר את האדוות הרגשיות שחווה בן או בת הזוג, הנושאים בעול תפקודי ורגשי מתמשך.
חרף הידע המחקרי הרב על הפגיעה בלוחמים רבים, במערכת הזוגית שלהם ובבנות זוגם, אתוסים ומסרים תרבותיים רבי-עוצמה המאפיינים את החברה הישראלית עלולים להקשות על הכרה הדדית בפגיעוּת של שני בני הזוג: אידיאל הלוחם, ערך ההקרבה, ציפייה לעמידות וחוסן, ולעיתים גם הנחה סמויה כי בת הזוג "תישא בעול" ותתמוך בתהליך השיקום. מסרים אלה עלולים להעמיק דיכוטומיה של "פצוע" לעומת "בריאה", או של "גיבור" לעומת "מתלוננת" .
כאשר זוג פונה לטיפול זוגי לאחר שירות מילואים ממושך, הנטייה הדיכוטומית הזאת מתחדדת: האם מדובר בזוג שבו אחד "חולה" והשנייה "בריאה"? האם תפקיד הטיפול הוא לתמוך בשיקומו של הנפגע באמצעות גיוס בת הזוג, או לראות בזוגיות עצמה מרחב שנפצע ודורש עיבוד משותף? ומהי עמדת המטפלת כאשר אחד מבני הזוג מוכר כנכה על ידי גורם שיקומי המממן את הטיפול?
בהמשך הדיון אציע לבחון שאלות אלו דרך תיאור מקרה, תוך הישענות על חשיבה מערכתית ודינמית ועל מושג ה"שלישיות" (Thirdness), מרחב התייחסותי המאפשר החזקה בו-זמנית של שני סובייקטים שונים, מבלי לקרוס לעמדה דיכוטומית של "או אני או אתה". אטען כי בטיפול זוגי בפוסט-טראומה, האתגר המרכזי אינו רק ויסות תסמינים, אלא יצירת מרחב שבו ניתן לשאת יחד פגיעוּת, אובדן ושונות, מבלי להגדיר אחד כ"חולה" ואחת כ"בריאה".
תיאור מקרה
ביוני 2025 פנתה אלי נעה, בת זוג של מתמודד עם פוסט-טראומה, וביקשה להתחיל טיפול זוגי עם סיום תקופת המילואים הממושכת של בן זוגה. שירות המילואים שלו נמשך כמעט שנתיים מלאות, אשר נחוו על יד נעה כנצח בשל משך ההיעדרות, אי הוודאות והדאגה הרבה. נעה תיארה תחושת התרחקות ובדידות עמוקה, אך גם ציפייה שעם חזרתו של אורן הביתה החיים ישובו למסלולם, והיא תזכה להכרה על ההתמודדות שנשאה כמעט לבדה בשנתיים האחרונות.
אורן ונעה, זוג בסוף שנות השלושים לחייהם, נשואים כשמונה שנים, היו עד למלחמה זוג מצליח ומתפקד. שניהם סיימו תארים ראשונים, עבדו בעבודות משמעותיות המניבות הכנסה גבוהה, רכשו דירה וגידלו שלושה ילדים צעירים בגילאי גן ובית ספר יסודי. כמו זוגות רבים בגילם, עבדו שעות רבות. אורן היה המפרנס העיקרי, ונעה לצד עבודתה נשאה באחריות המרכזית לבית ולילדים. הייתה זו חלוקת תפקידים ברורה ומוכרת לשניהם.
בשבעה באוקטובר, עם פרוץ המלחמה, יצא אורן למילואים, בתחושת שליחות ומשמעות רבה. הוא תיאר תחושה שהוא מגן בגופו על משפחתו, שומר שלא יחדור איום לביתם. הייתה לו תחושת חובה מוסרית עמוקה. הוא הרגיש משמעות רבה בעשייה, מחובר לחבריו ליחידה, יודע את תפקידו, הם פעלו לדבריו "כמכונה משומנת". נעה התחברה לתחושת המשמעות שהוקרנה מאורן, היא "ג'ינגלה" בין הבית לעבודה, נעזרה בהוריה, זכתה להתחשבות במקום העבודה. באוויר הייתה תחושה כללית של הערכה כלפי אורן שנלחם בחזית, וכלפיה שנשאה בעול העורף. בתוך הקושי הייתה גם תחושת גאווה. המילואים נמשכו כשנתיים עם הפוגות קצרות בבית.
עם הזמן, משהו השתנה. אורן הפך לאורח בבית. פחות מעורב בחינוך הילדים, פחות לוקח אחריות על מטלות הבית. יוצא ונכנס מהמערכת המשפחתית. מגיע לחופשות קצרות ואז שב לחזית. נעה החלה לחוש שהבית כבר אינו מרכז עבורו. כשהגיע הביתה היה לו פחות סבלנות לילדים ולנעה. הוא כבר לא נהנה להזמין חברים. שמח לחזור לצבא. החיים בבית נחוו כמשהו משני, אולי אפילו מכביד. נעה התבוננה בשינוי בחרדה הולכת וגוברת, מבלי שיהיו לה מילים ברורות לתאר מה השתנה ומה איבדה.
בשלב מסוים שיתף אורן שעבר אירוע קשה במיוחד במהלך פעילות מבצעית. הוא החל טיפול פרטני, אך המילה "פוסט-טראומה" עדיין לא נאמרה בקול רם. אורן סירב להכיר בעובדה שנפצע, הוא סיפר לעצמו שכאשר המילואים יסתיימו הכול יהיה בסדר, שהוא אדם חזק, לא נשבר בקלות. נעה החלה לצבור תסכול, לצד הדאגה אליו הופיע פחד מהעתיד. היא פנתה לטיפול פרטני, רצתה תמיכה, רצתה שמישהו יכיר בעומס שלה, רצתה להרגיש פחות לבד.
באחת החופשות ניסה אורן לחזור לעבודה במשרד שבו עבד במקצועו, אך התקשה להתרכז, עשה טעויות, היה חסר סבלנות. לבסוף הוצעה לו חופשת מחלה על ידי המעסיק. נעה פנתה אליי וביקשה לשמור מקום לטיפול זוגי שיתחיל עם סיום המילואים. היא הרגישה שהמרחק ביניהם הולך וגדל, והעובדה כי כל אחד מהם נמצא בטיפול פרטני מסייעת לכל אחד מהם – אבל לא מקרבת בניהם.
המילואים הסתיימו. אורן חזר הביתה והוא היה שונה. לא רק מהאורן שיצא למילואים לפני שנתיים – אלא גם מזה שהיה מגיע לחופשות קצרות. לא הייתה לו סבלנות לילדים, הוא לא היה מסוגל לצאת לטיול בשבת, פחד לצאת ללא נשק, פחד להישאר לבד עם הילדים, היה עצבני ומסוגר. הילדים החלו לחשוש להתקרב. נעה והילדים נעו סביבו בזהירות, מנסים להבין איך ואם להתקרב. נעה התפרקה, בכתה הרבה, התכנסה בתוך עצמה והתקשתה מאוד לתפקד בעבודתה. שנתיים חיכתה לרגע הזה שיכיר בעול שנשאה, שיחלוק איתה מחדש את החיים, שיחזרו לישון יחד, שיצאו לחופשה זוגית. אך אורן היה שקוע בעצמו, מנסה לווסת את עצמו, חרד, מותש, מעדיף להיות לבד, מתקשה לשאת רעש, נמנע.
בנקודה זאת הגיעו אליי, להתחלת הטיפול הזוגי. נעה רצתה קרבה ושיתוף, אורן רצה שקט ולבד. בשלב זה אורן כבר התחיל להכיר בכך שהוא מתמודד עם פוסט-טראומה, ובטיפול הפרטני שלו רצה להבין את הקשיים ואת עצמו, רצה ללמוד להקשיב לצרכיו ובעיקר רצה להצליח לישון. נעה רצתה שיחלים וכמה שיותר מהר, היא פחדה שאם ייתן לעצמו "לצלול לתוך המחלה", לא יוכל לצאת. כך נוצר ביניהם ניגוד אינטרסים עמוק. הצעתי דימוי של נדנדה: נעה אמרה: "אם נופלים מהנדנדה צריך לעלות עליה מיד בחזרה". אורן אמר: "אם נופלים צריך רגע להבין את הנפילה, אולי למצוא נדנדה אחרת". נעה פחדה שהם נזרקים ממסלול החיים שהכירו. אורן פחד לחזור למסלול שאינו מסוגל עוד לשאת.
במפגשים הרגשתי את הפער ביניהם בעוצמה רבה. כל אחד היה שקוע בכאבו. כל מבט ביניהם שיקף אובדן. נעה ראתה בעיניו של אורן את הנסיגה פנימה, ההתכנסות, ההימנעות, ופחדה שזהו העתיד. אורן ראה בעיניה אכזבה, והרגיש שלא רק שהוא מאכזב את עצמו – הוא מאכזב גם את נעה.
בשלב זה אורן התקשה לשתף את נעה, כי הרגיש ששיתוף בכאב ובייאוש שלו מאכזבים את נעה, והוא נסגר עוד יותר בתוך עצמו. נעה רצתה קרבה, אך לא רצתה לשמוע את הכאב וחוסר האונים של אורן. מצאתי את עצמי נעה ביניהם, לעיתים באופן שהפתיע גם אותי. רגע אחד כועסת על נעה שאינה מגלה די חמלה, רגע אחר מזדהה עמה ורוצה להגן עליה. לעיתים רואה באורן פצוע מלחמה הזקוק להגנה, ולעיתים מתקשה מול הימנעותו וסגירותו. גם הם חוו אותי כלא מדויקת: נעה הרגישה שאני בצד של אורן, אורן הרגיש שאני נוטה לצד של נעה.
עלה ספק, אולי הטיפול הזוגי קשה מדי כעת? אולי מוקדם מדי? אני רציתי להחזיק תקווה, אך גם ידעתי שפוסט-טראומה עלולה להיות מחלה ממושכת וכואבת. ההבנה הייתה כי כל אחד מבני הזוג חווה אובדן גדול, וכי הם חווים גם אובדנים משותפים, אך הם מתקשים מאוד לשתף ולהתמודד יחד עם האובדנים והמציאות החדשה שנכפתה עליהם בעקבות הפציעה של אורן.
בהמשך העבודה התברר כי החלוקה ל"חולה" ו"בריאה" אינה פשוטה וחד-משמעית. אורן לא היה "החולה" היחידי בחדר. כאשר נעה הייתה ילדה, אימא שלה נפצעה בתאונת דרכים קשה והפכה לנכה. אירוע זה שינה את פני משפחתה, החדר התמלא אז לא רק בטראומה עכשווית, אלא גם בזיכרון של טראומה מוקדמת. כאשר אורן אובחן עם פוסט-טראומה, נעה לא ראתה רק את בן זוגה, כמאובחן עם נכות. היא ראתה את עצמה כילדה שאיבדה את אמה שלה ואת השתנות המשפחה בעקבות הנכות. אורן היה עבורה הבטחה לחיים אחרים, יציבים ובריאים – והחלום הזה נסדק. כך הבנתי שבחדר יושבים שני אנשים עם חרדה עמוקה. אורן חרד מפני עצמו, נעה חרדה מפני אובדן החיים שדמיינה, והזוגיות הפכה לזירה שבה נפגשו שתי פגיעויות, אך ללא יכולת לדבר עליהן.
הבנתי כי המקרה של אורן ונעה אינו רק סיפור זוגי מורכב, אלא זירה שמחייבת אותי לבחון מחדש את עמדתי הטיפולית. הדילמות שעלו בחדר: למי המחויבות? האם הבעיה זוגית או פרטנית? מהו תזמון נכון להתערבות זוגית? ביקשו עיגון תאורטי. בנקודה זו הבנתי כי האינטואיציות שלי אינן מספיקות, וכי אני זקוקה למסגרת שתסייע לי לחשוב את מה שמתרחש בחדר. המודל של הופר ודריידן (2004) סיפק עבורי שפה וארגון להבנת הדילמות שעלו.
דיון
בשאלה מהי דרך ההתערבות המתאימה ביותר עבור נעה ואורן אדון באמצעות המודל של הופר ודריידן (2004) המוצג בספר "טיפול זוגי – מדריך", תוך התייחסות לכל אחד משלושת חלקי המעגל (ראו איור 1):
- התבוננות תלוית הֶקשר – כיצד הזוג הגיע? מיהו הלקוח?
- גישת המטפל – אילו בעיות יש לזוג? במה על הטיפול להתמקד? ומה תהיה מטרתו?
- התהליך – כיצד בני הזוג נעזרים בי?
התשובות לשלוש השאלות הללו אינן טכניות בלבד. הן מאפשרות לבחון את הדילמה המרכזית שהלכה והתחדדה לאורך העבודה: איזה אופן טיפול מתאים לזוג שבו אחד מתמודד עם פוסט-טראומה ומוגדר "חולה", בעוד האחרת מוגדרת "בריאה"? והאם ההבחנה הזו עצמה מחזיקה לאורך זמן?
איור 1: כצד אנסה לעזור לזוג זה? (מתוך: הופר ודריידן, 2004)
1. התבוננות תלוית הֶקשר – כיצד הזוג הגיע?
הזוג הגיע דרך הפניה של עובדת שיקום במשרד הביטחון. כבר בנקודת הכניסה מוגדרת הפציעה: אורן הוא הנכה, הוא המטופל שבגינו מתקבל המימון לטיפול. המסגרת הממסדית מסמנת את מוקד הבעיה, הפוסט-טראומה שלו. אולם ההפניה עצמה מנוסחת כבקשה "לסייע לזוג לתפקד טוב יותר יחד". כאן נפתח מרחב פרשני, האם מדובר בגיוס בת הזוג לתמיכה בשיקומו של הגבר? או בעבודה משותפת על שינוי זהותי, על אובדן זוגי ועל האפשרות לחלום עתיד אחר? המודל של הופר ודריידן מדגיש כי שאלת ההקשר אינה שולית. ההקשר התרבותי, החברתי והממסדי משפיע על אופן הגדרת הבעיה ועל עמדת המטפלת.
בטיפול של נעה ואורן, אנו מצויים לאחר מלחמה ממושכת, שבה גברים רבים נפצעו בנפשם. החברה הישראלית נושאת אתוס של הקרבה ושל פציעה למען הכלל. בתוך הקשר כזה קל מאוד לאמץ עמדה שבה הלוחם הוא המרכז, והעורף מתארגן סביבו.
השדה הזה נכח גם בי, לעיתים מבלי שאבחין בכך. מצאתי את עצמי נעה בין הזדהויות סותרות: רוצה לחמול על אורן שנפצע "למעני, למען מדינת ישראל", רוצה להגן על נעה שלא תישחק ולא תוותר על עצמה, רוצה שתישאר ותסייע לו, ורוצה שהוא יראה גם את האובדן שלה ולא רק את עצמו. ההתלבטות הזו לא הייתה רק רגש אישי, היא שיקפה את המתח בחדר בין פציעה מוכרת וממוסדת לבין פציעה שקטה יותר, שאינה מוכרת רשמית אך נחווית בעוצמה. ההזדהויות הסותרות שלי היו חלק מהשדה הזוגי, ביטוי לפיצול שבין "חולה" ל"בריאה".
מכאן מתחדדת השאלה: מי הלקוח? הגבר המתמודד עם פוסט-טראומה? האישה המגלה שחייה השתנו ללא ודאות לגבי משך ועומק השינוי? הזוג כישות? או שמא ההקשר הממסדי עצמו הוא גורם פעיל שיש להביא בחשבון? הספרות הישראלית מדגישה כי פוסט-טראומה אינה נותרת בגבולות הפרט אלא פועלת מערכתית (סולמון, 2025). כבר בשלב זה מתערערת ההנחה הדיכוטומית של "חולה ובריאה".
2. גישת המטפל – האם הבעיה זוגית?
השאלה השנייה במודל עוסקת בהגדרת הבעיה ובמטרת ההתערבות. האם מדובר בבעיה פרטנית של אורן, אשר השלכותיה נוגעות לזוגיות? או שמא מדובר בתהליך מערכתִי שיש לראותו כמשותף? עצם השאלה חשפה בי הטיה אפשרית: האם אני מצפה מנעה להיות סובלנית יותר לתסמינים של אורן? לקבל את ההסתגרות, את ההימנעות, את הצורך בוויסות עצמי? חלק מהטיפול בפוסט-טראומה אכן מלמד צמצום גירויים, הסתגרות עד יעבור זעם, התרחקות זמנית. אך מי משלם את מחיר הצמצום הזה? מי מחזיק בינתיים את הילדים, את הבית, את הרצף? רצף הגישות הטיפוליות של הופר ודריידן מציג בקצה אחד עבודה זוגית עם כל פרט בחדר, בקצה האחר עבודה מערכתית ודינמית הרואה בזוג ישות נפשית (ראו איור 2).
מחקרם של יצחקי ואחרים מצא כי רמות גבוהות של תסמיני PTSD קשורות להסתגלות זוגית נמוכה יותר, וכי את הקשר מתווכת תחושת בדידות (Itzhaky et al., 2017). אכן, הבדידות של אורן והבדידות של נעה היו נוכחות מאוד בחדר. שניהם, כל אחד מסיבותיו, התקשו מאוד לחלוק את הפחדים והחרדות שלהם. אורן פחד לאכזב את נעה, חשש ששיתוף בקשיים שלו יכביד על נעה עוד יותר; נעה חשה שאורן שקוע בעצמו ומתקשה מאוד להיות אמפתי כלפיה, ובנוסף חשה אכזבה מתפקודו של אורן וחשש לבטא את הביקורתיות שלה בקול רם.
המקרה שלפנינו מדגים גם את המורכבות שעליה מצביעים דקל ואחרים (2025) במקרים שבהם אחד מבני הזוג מתמודד עם פוסט-טראומה, ואת הדו-כיווניות של התהליך: תסמיני ההימנעות, דריכות היתר וקשיי הוויסות האופייניים לפוסט-טראומה פוגעים באינטימיות ובתקשורת; אך במקביל, גם מאמצי התאמה מצד בת הזוג עלולים לשמר את התסמינים. במילים אחרות, לצד ההשפעה של הפציעה על הזוגיות, חשוב להביא בחשבון את השפעת התגובה לפציעה על הזוגיות. כך, ככל שאורן נסוג לצורך ויסות עצמי, נעה נטלה יותר אחריות; ככל שהיא נשאה יותר, גברה תחושת חוסר המסוגלות שלו. המעגל הזוגי הפך למנגנון שמחזק את הפציעה. בנוסף, כפי שמדגישים נסים ודקל (2025), אירועים טראומטיים קודמים עלולים לשמש טריגר. ואכן, טראומת הילדות של נעה הופעלה מחדש. הפוסט-טראומה של אורן לא הייתה רק אירוע עכשווי, היא נגעה בפצע מוקדם של נעה.
איור 2, הפורס את רצף גישות ההתערבות, יחד עם הספרות שתוארה, עזרו לי למקם את ההתערבות שלי בצד הימני של התרשים: בהתערבות המחזיקה את הזוג כישות נפשית שבה נפגשים שני עולמות פנימיים, וגם כתת-מערכת בתוך סביבה ומשפחה ומתייחסת להקשר התרבותי הרחב. מתוך כך בחרתי להתמקם באזור המשלב עבודה מערכתית ועבודה דינמית.
איור 2: רצף גישות טיפוליות (מתוך: הופר ודריידן, 2004)
3. כיצד בני הזוג נעזרים בי – התהליך
השאלה השלישית במודל של הופר ודריידן עוסקת בתהליך. הופר ודריידן (2004) טוענים כי האופן שבו בני זוג מציגים את הקשיים שלהם הוא גורם חשוב בקבלת החלטות על אופן הטיפול. לדבריהם, כדי לבסס את ההחלטה על אופן הטיפול על המטפלת להתייחס לשלוש שאלות:
- מה מידת המחויבות של בני הזוג לעבודה על הקשיים בזוגיות?
- מהו מוקד התסמינים? כאשר קשיים חמורים באים לידי ביטוי בתוך מערכת היחסים ומחוצה לה, הטיפול המקביל (פרטני וזוגי זה לצד זה) נחשב לאפשרות הטובה ביותר;
- מה משכם של הקשיים? המתמודדים עם קשיים שהחלו יחסית לאחרונה צפויים להפיק יותר מטיפול משותף, בהשוואה למטופלים המתמודדים עם קשיים כרוניים.
על פי המודל של הופר ודריידן נראה כי טיפול זוגי, במקביל לטיפול פרטני, יכול להיות האופן המתאים לטיפול בנעה ואורן. אולם המודל גם מעלה לבטים, לגבי השאלה "של מי הטיפול" ו"מי המטופל/ת המרכזי/ת". במקרה זה, נעה היא שפונה לטיפול זוגי, מתוך תחושת התרחקות וחוסר יכולת לדבר עם אורן. אורן מגיע מתוך רצון "לא לאכזב יותר". במקביל לפנייה לטיפול זוגי, כל אחד מבני הזוג היה גם בטיפול פרטני. הטיפול הפרטני של כל אחד מבני הזוג נתן מענה ברמה האישית, אך לא נתן מענה ברמת התקשורת והקרבה הזוגית.
כבר בפנייה לטיפול הזוגי ניכרת הא-סימטריה: נעה מבקשת קרבה ושיח, אורן מבקש לתקן ולהיות "מספיק טוב". הפגישות הראשונות קשות. כל אחד היה שרוי בכאבו. המבט ההדדי משקף אובדן. נעה רואה בעיניו של אורן עתיד מאיים, אורן רואה בעיניה של נעה אכזבה, ומרגיש שאכזבתו מוכפלת. כאן הופיעה הדינמיקה שמתארת בנג'מין: קריסה ל-Twoness (Benjamin, 2014). לפי בנג'מין, יחסים טיפוליים וזוגיים נוטים להיסחף למבנה של "עושה–נעשה לו", "קורבן–תוקפן", "או אני – או אתה". במבנה זה אין מרחב לחשיבה או להכרה הדדית. נדנדת "או אני – או אותה" ממחישה זאת היטב (ראו איור 3): אם אחד למטה, השני למעלה. זהו מבנה של קיטוב.
כך, על ציר הקיטוב של "חולה ובריאה" נחוותה לעיתים הדינמיקה בין אורן לנעה. הרגשתי אחריות כבדה שלא תישאר עם אורן בגללי, שלא תלך מאורן בגללי, שהוא לא ילך ממנה בגללי. האחריות הזו שיקפה את המאבק על מיקום בתוך הנדנדה. כאילו לא ניתן להיות עם שניהם יחד, וחייבת להיות בחירה באחד/ת שפירושה לא להיות עם האחר/ת. מצבי קיטוב מביאים למקום של צודק ולא צודק, אמפתי ולא אמפתי, רגיש ולא רגיש, וכן הלאה. במצבים אלה לא מתאפשר לשני בני הזוג להיות צודקים, כואבים, פגועים.
איור 3: נדנדת "או אני או אותה"
החלופה שמציעה בנג'מין היא Thirdness, שלישיות. אם להמשיך את דימוי הנדנדה, חלופה זאת מגולמת בנדנדת "גם וגם" (ראו איור 4) – מרחב שבו ניתן לשבת יחד או בנפרד, אך בתוך מבנה משותף (Benjamin, 2014). השלישיות אינה עמדה סמכותית של המטפלת, אלא מרחב שנבנה בתוך הקשר. שינוי מתרחש דרך התמסרות (surrender) לתהליך המשותף, ולא דרך כניעה או הכרעה מי צודק.
איור 4: שלישיות – נדנדת "הגם וגם"
כאשר נעה הצליחה לומר שהיא מפחדת לאבד את החיים שחלמה עליהם, ואורן הצליח לומר שהוא מפחד לאבד את עצמו ואת המשפחה, נוצר רגע של שלישיות, שבו ניתן היה לחוש כי משהו בחדר משתנה. לא היה זה ביטול הפער, אלא נשיאתו המשותפת.
החוויה הקלינית שתוארה עלתה בקנה אחד עם הספרות המחקרית העוסקת בהשפעת החשיפה לאירוע טראומטי על מערכת היחסים הזוגית. ספרות זאת התפתחה משמעותית בשנים האחרונות, בין השאר לאור הגישה האקולוגית, שרואה את השלכות החשיפה לאירוע טראומטי כמושפעות מהמערכות המקיפות את הנפגע, ובהן המערכת הזוגית, המשפחתית והקהילתית. הגישה האקולוגית לא מתמקדת רק בהשפעות הישירות של החשיפה לטראומה על האדם שחווה אותה, אלא גם בוחנת את השלכותיה על הקרובים לו, ובהם בני זוג, תוך בחינת הקשרים הדו-כיווניים ביניהם (דקל ואחרים, 2025).
כדי להסביר את הקשר המורכב בין השפעות החשיפה לטראומה לבין המערכת הזוגית, פותחו מספר מודלים תאורטיים. ״מודל ההסתגלות הזוגית למצוקה פוסט-טראומטית״ (Goff & Smith, 2005) מבוסס על ההנחה כי מצוקה פוסט-טראומטית משפיעה באופן שלילי לא רק על שורד הטראומה, אלא גם על בת/בן הזוג ועל האינטראקציה ביניהם. נוסף על כך, המודל מציע כי יכולת ההתמודדות של שני בני הזוג מושפעת מיחסי גומלין בין מספר גורמים, שבהם רמת תפקוד ולחץ אישיים, משאבים אישיים קודמים וגורמי תמיכה זוגיים, הכוללים מיומנויות תקשורת, ביטחון ויציבות, מודעות לטראומה ואינטימיות רגשית בין בני הזוג. בהתאם, ניכר כי המצוקה הפוסט-טראומטית של אורן לא השפיעה רק עליו, וכי הייתה לה השפעה מהותית על חייה של נעה ועל חיי הילדים. בנוסף, ככל שהטיפול התקדם התבהר כי לקשיים בתקשורת הזוגית שקדמו לפציעה הייתה השפעה על היכולת של בני הזוג להתמודד במשותף עם השינויים שחלו בחייהם, וכי תסמיני הפוסט-טראומה, כמו הימנעות והסתגרות, הקצינו דפוסים שהיו קיימים גם בעבר.
מודל נוסף, מודל ״התגובות הדיאדיות לטראומה״ (Marshall & Kuijer, 2017), מרחיב את ״מודל ההסתגלות הזוגית למצוקה פוסט-טראומטית״ ומתמקד בהשפעות של חשיפה לאירוע טראומטי על כל אחד מבני הזוג ועל הקשר הזוגי. בנוסף, הוא מרחיב את המודל הקודם בהתייחסות לכך שטראומה עשויה להוביל גם להשפעות חיוביות, לצד ההשפעות השליליות. מודל זה סייע לי כמטפלת להחזיק את התקווה ואת האמונה כי לצד ההשפעות השליליות יכולות להיות גם השפעות חיוביות לשינויים שעבר הזוג. אורן ונעה כנראה לא ישובו להיות הזוג שהיו לפני הפציעה של אורן, אבל אולי בכוחה של הפציעה גם לצקת משמעויות ותובנות חדשות ולשפר את הקשר הזוגי.
בהתאם למודלים אלה, מחקרם של יצחקי ואחרים מדגיש כאמור את הבדידות כמקשה על ההתמודדות (Itzhaky et al., 2017); דקל ואחרים (2025), מצביעים על הדו-כיווניות ועל האפשרות לצמיחה זוגית; ליבמן ואחרות מדגישות את חשיבות ההתייחסות למאפייני הקשר טרם הטראומה (Liebman et al., 2020).
נסים ודקל (2025) מציעים ארבעה ממדי התערבות: חידוש הביטחון והוויסות לא רק ברמה האישית אלא בזוגיות עצמה, חידוש השיח והתקשורת הרגשית, חזרה לפעילויות משותפות, והפרדה בין מחשבות לזהוּת: לא "אני הפוסט-טראומה", ולא "אני החזקה". בתהליך העבודה עם אורן ונעה ניסינו לגעת בארבעת הממדים הללו. זו תהליך של ריקוד עדין, אשר נבנה לאט. המעבר בין ארבעת המדדים הללו אינו לינארי אלא נעשה בתהליך ספיראלי, שבו עובדים בו-זמנית על ארבעתם.
עבדנו על תהליכי הוויסות בניסיון להגיע למצב שבו כל אחד מבני הזוג ינסה לשתף את רעהו מתי הוא מתקרב לקצה גבול ההכלה שלו, מתי הוא צריך עזרה או שקט. זהו תהליך מורכב שתחילה נחווה קשה עלי ידי נעה, שחשה שאורן לא מתאמץ מספיק, ועל ידי אורן שחש שנעה לא מבינה עד כמה הוא מתאמץ. עם זאת ניכר תהליך של חידוש השיח, שבו נעה יכלה לשתף מה עבר עליה בכל התקופה שבה אורן היה בשירות מילואים, ואילו אורן יכול היה לשתף במה עבר עליו בתקופת המילואים. בממד הפעילות המשותפת, אורן ונעה אף יצאו לבית קפה במשותף. ההתקדמות בממד של ההפרדה בין המחשבות לזהות עדיין בתחילתה.
סיכום: פציעה, זוגיות והתמקמות טיפולית
המפגש עם אורן ונעה לימד אותי כי למרות הקושי בהחזקת הטיפול הזוגי, יש לו חשיבות רבה בהפחתת הבדידות וצמצום המרחק בין בני הזוג. בטיפול זוגי בפוסט-טראומה השאלה איננה רק כיצד להפחית תסמינים, אלא כיצד לשאת מורכבות מבלי למהר לארגן אותה. הדיכוטומיה של "חולה ובריאה" מפתה כי היא יוצרת סדר. היא מאפשרת לדעת למי לכוון חמלה, ממי לבקש סבלנות, ואיפה למקם אחריות. אך בחדר הטיפולים היא התגלתה עבורי כמבנה מצמצם, ולעיתים אף מסוכן.
בתחילת הדרך הרגשתי שאני נעה בתוך נדנדה פנימית משלי: רגע אחד מזדהה עם אורן פצוע מלחמה, מותש, נאבק להחזיק את עצמו, ורגע אחר מזדהה עם נעה, אישה שחייה השתנו באחת, הנדרשת לשאת יותר ממה שתכננה. מצאתי את עצמי שואלת: למי אני מחויבת? מי זקוק להגנה? האם נכון לעודד אותה להישאר? האם אני משתפת פעולה עם ציפייה תרבותית שתישא בעול? האם מוקדם מדי לטיפול זוגי?
בדיעבד אני מבינה שההתלבטויות הללו לא היו מכשול, אלא חומר גלם טיפולי. ההזדהויות הסותרות שלי שיקפו את הפיצול הזוגי. הרצון "להציל" צד אחד שיקף את הקריסה ל"או אני – או אתה". ככל שניסיתי להכריע, כך הרגשתי שהמרחב מצטמצם. רק כאשר הסכמתי להישאר בתוך אי-הוודאות, מבלי להכריע מי צודק ומי פצוע יותר, התאפשרה תנועה אחרת.
התובנה המרכזי שהפקתי היא שעליי להתמקם לא כמי שמכריעה בין עמדות, אלא כמי שמחזיקה מרחב. שלישיות אינה רעיון תאורטי בלבד, היא עמדה טיפולית אקטיבית. היא מחייבת אותי לשאת את החרדה שלא אדע, שלא אהיה בטוחה, שלא אציל איש. היא מחייבת אותי להכיר בכך שאני חלק מהמערכת, מושפעת מההקשר התרבותי, מהשיח הציבורי על מלחמה, ומהעמדות האישיות שלי.
מתוך התהליך הזה מתגבשות מספר תובנות יישומיות לעבודה זוגית במציאות של טראומה מתמשכת. ראשית, ההתמקמות של המטפלת היא חלק מההתערבות. בירור מודע של שאלת המחויבות ושל ההזדהויות עשוי למנוע קריסה מוקדמת לקיטוב. העבודה אינה רק עם בני הזוג, אלא גם עם העמדה שממנה אני פוגשת אותם.
שנית, חשוב להיזהר מראיית בת הזוג כמשאב שיקומי בלבד. גם כאשר אחד מבני הזוג נושא אבחנה ברורה, הפגיעה אינה חד-כיוונית. הכרה בפגיעותה של בת הזוג אינה מחלישה את תהליך השיקום, אלא מונעת העמקה של בדידות.
שלישית, עבודה זוגית במציאות של פוסט-טראומה דורשת תיאום מתמיד בין ויסות אישי לקרבה זוגית. לעיתים הצורך של אחד להתרחק אינו דחייה, אלא ניסיון הישרדותי. ולעיתים הדרישה לקרבה אינה ביקורת, אלא חרדה עמוקה. תרגום הדינמיקה הזו לשפה משותפת הוא לב העבודה.
לבסוף, במציאות הישראלית העכשווית, שבה טראומה קולקטיבית שזורה בחיים האזרחיים, נדרשת רגישות תרבותית מתמדת. זוגות אינם מגיעים לחדר מנותקים מהשיח הציבורי ומהאתוס הלאומי, וגם המטפלת אינה נייטרלית ביחס אליהם.
אורן ונעה לימדו אותי כי טיפול זוגי בפוסט-טראומה אינו ניסיון "להחזיר את המצב לקדמותו", אלא תהליך של בניית מבנה חדש של יחד. לא אחד נגד השנייה, לא אחד למען השנייה, אלא שני סובייקטים פגיעים הלומדים להחזיק זה את זו מבלי לוותר על עצמם. וגם אני, כמטפלת זוגית, נדרשתי ללמוד להחזיק פציעה מבלי למהר לרפא אותה, ולשאת אחריות מבלי לקחת אותה מבני הזוג. בתוך המרחב הזה, הלא יציב אך החַי, מתחילה האפשרות לשינוי. ייתכן שזהו גם אתגר רחב יותר של טיפול זוגי בתקופה זו, להחזיק תקווה מבלי להכחיש שבר.
מקורות
דקל, ר', קוכמן, ע', חורש, ד', ושובל-צוקרמן, י' (2025). מסע משותף: השלכותיה של מצוקה פוסט- טראומטית על זוגיות והצעות להתערבות. חברה ורווחה, מ"ה, 13–29.
הופר, ד', ודריידן, ו' (2004). טיפול זוגי: מדריך. אח.
סולמון, ז' (2025). שקופים על מגש הכסף: מהלם קרב לפוסט טראומה. כנרת, זמורה.
נסים, ר', ודקל, ר' (2025). בחזרה לקשר: ארבעה ממדים של תקווה לזוגיות לאחר חשיפה לאירועי טרור ומלחמה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4867
פלג-גבאי, מ' (2025). נתונים על הכרה בפוסט-טראומה של חיילים במלחמת חרבות ברזל: מרכז המידע והמחקר - הכנסת.
Benjamin, J. (2014). Beyond doer and done to: An intersubjective view of thirdness In Relational Psychoanalysis, Volume 4 (pp. 91-130). Routledge.
Itzhaky, L., Stein, J. Y., Levin, Y., & Solomon, Z. (2017). Posttraumatic stress symptoms and marital adjustment among Israeli combat veterans: The role of loneliness and attachment. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 9(6), 655.
Figley, C. R. (1983). Catastrophes: An overview of family reactions. In C. R. Figley (Ed.), Stress and the family, Volume II: Coping with Catastrophe (pp. 3–20). Brunner/Mazel.
Goff, B. S. N., & Smith, D. B. (2005). Systemic traumatic stress: The couple adaptation to traumatic stress model. Journal of marital and family therapy, 31(2), 145-157.
Liebman, R. E., Whitfield, K. M., Sijercic, I., Ennis, N., & Monson, C. M. (2020). Harnessing the healing power of relationships in trauma recovery: A systematic review of cognitive-behavioral conjoint therapy for PTSD. Current Treatment Options in Psychiatry, 7(3), 203-220.
Marshall, E. M., & Kuijer, R. G. (2017). Weathering the storm? The impact of trauma on romantic relationships. Current Opinion in Psychology, 13, 54–59.
