מחוץ למעגל - קבוצה מקוונת לנשים גרושות שאיבדו את בן זוגן לשעבר בשבעה באוקטובר
נירית ילין, תמר שטקלר, ענת שוורץ ולירון בן-עזרא
מבוא
במאמר נציג קבוצה מקוונת ייחודית לתמיכה ולעיבוד אובדן עבור נשים גרושות אשר בן זוגן לשעבר ואבי ילדיהן נרצח באירועי השבעה באוקטובר. במרכז המאמר עומדת התבוננות בהתערבות קבוצתית שנועדה לתת מענה למעגל פגיעות זה, אשר מצוי במפגש שבין אובדן טראומטי, הורות משותפת לאחר גירושין, והיעדר הכרה חברתית וממסדית. הקבוצה הוקמה בנובמבר 2024 והונחתה על ידי שתי הכותבות הראשונות, עובדות סוציאליות מעמותת עמך. הקבוצה כללה בעיקר נשים. לאור זאת, ההתייחסות לאורך המאמר היא בלשון נקבה. המשתתפות והמשתתפים נתנו את הסכמתם לכתיבת המאמר.
הקבוצה, שהוקמה במסגרת מיזם של משרד הרווחה והביטחון החברתי עם הקואליציה הישראלית לטראומה ועמותת עמך, נולדה מתוך התארגנות קבוצת נשים זו לכדי מאבק משותף ופנייה לרשויות לקבלת הכרה בזכויותיהן, הן במישור הכלכלי והן במישור של תמיכה וליווי רגשי.
המאמר מתאר התערבות קבוצתית שהתקיימה על רקע מלחמה מרובת אובדנים, ואל מול מצב של אבל לא מוכר של המשתתפות, שכמעט ולא זכו להכרה, זכויות ותמיכה. מתוך המפגש הקבוצתי עלו שאלות של נראות, שייכות ולגיטימציה - מצד המוסדות, מצד הסביבה הקרובה ומצד המשתתפות כלפי עצמן. סוגיות אלה נידונות דרך שלוש תמות מרכזיות של הכרה: הכרה חיצונית, הכרה פנימית והכרת המנחות.
המאמר מהווה תרומה לשדה הטיפול הקבוצתי. ראשית, הוא מתאר התערבות עם אוכלוסייה שטרם נידונה בספרות. שנית, המאמר מדגיש את המרחב הקבוצתי כזירה שבה הכרה יכולה להתהוות, בפרט כאשר האבל מודר מן המרחב הציבורי. בנוסף, המאמר מצביע על האופן שבו יחידת ההנחיה עצמה פועלת בתוך אותו שדה חברתי של הכרה והדרה, וכיצד מיקום זה משפיע על התהליך הקבוצתי.
סקירת ספרות
אבל לא מוכר
לצד ידע רב שנצבר בנוגע לאובדן ושכול, מעגלים רבים של מתאבלים אינם זוכים להכרה. לרוב, מתמקד המחקר באובדנם של אנשים בתפקידים הזוכים לאישור והכרה חברתית - הורים, ילדים ובני זוג נשואים (Doka, 1989). המושג "אבל לא מוכר" (Disenfranchised grief) מתייחס לאבלם של אנשים החווים אובדן אך אובדנם אינו מוכר ולא ניתנת להם זכות חברתית להתאבל עליו. אבל זה מתואר כאשר מערכת היחסים, סוג האובדן, המתאבל או נסיבות המוות אינם עומדים בנורמות החברתיות של מי ראוי להתאבל, על אילו אובדנים וכיצד (Doka, 1989, 2002).
לצד התבוננות על האספקטים הרגשיים, הפיזיים, הקוגניטיביים וההתנהגותיים של האובדן, אבל לא מוכר מנכיח את ההיבט החברתי כגורם המשפיע על אבלו של הפרט. הדבר הינו פועל יוצא של "כללי אבלות" הקיימים בחברות שונות, המגדירים מי אמור להתאבל, על מי, כיצד ולמשך כמה זמן, וכן מי זכאי לתמיכה ולאמפתיה (Doka, 2002). כללים אלה יוצרים "משטר אבל" במסגרתו תהיה הכרה ציבורית באובדנים מסוימים, בעוד אחרים נותרים במרחב הפרטי והמתמודדים איתם חווים יגון משולל זכויות. זהו אובדן שקוף, המתבטא גם בהיעדר הכרה ברמת המדיניות החברתית ובהיעדר זכויות ותמיכה מוסדית (לבל, 2013). זאת בהלימה עם כתיבתן של גרינולד ושות' (2025), המתבססת על ההנחה כי המשמעויות האישיות והחברתיות של אירועים נגזרות בהתאם ל"מטריצת היסוד", רשת תקשורת סמויה המעצבת את פרשנויות האירועים (Foulkes, 1971). בהתאם לכך, הן מציעות כי תפיסת אירועים טראומטיים וההכרה בהם מתעצבות לאור התייחסות חברתית לשאלות כגון מהו אסון, מהי תהילה, מהו מוות הירואי, מהו מוות סתמי ומי ראוי להתאבל.
טבעו של אבל לא מוכר מחריף את הקשיים הקיימים ממילא בהתמודדות עם אובדן, בשל היעדר הכרה ותמיכה חברתית. לעתים הָאָבֵל מודר מריטואלים או גורמים מארגנים המאפשרים להתאבל, כגון מעורבות בתכנון ההלוויה או השתתפות בה. במקרה מהסוג המתואר האדם נותר לבד עם אבלו הפרטי - בלי שניתן לו זמן להתאבל, ללא הזדמנות לדבר על האובדן וללא אפשרות לקבל אמפתיה ונחמה. הדבר מערער את תחושות השייכות, החיבור והביטחון בקשרים החברתיים ומייצר חוויה של ניכור, בדידות, בושה ונטישה (Doka, 1989; Kauffman, 2002).
במקרים אלה, שלילת הזכות להתאבל עלולה להחריף את הסיכון להתפתחות אבל מורכב ומתמשך, המתבטאים בהפרעה ביכולת לחוות את האובדן, לעבד אותו ולשלבו בנרטיב האישי (רובין ואחרים, 2016). סיכון זה אף גדל, בנסיבות מוות טראומטיות, בלתי צפויות ואלימות, שאפיינו את האובדנים של השבעה באוקטובר (גרשפלד־ליטוין, 2025).
לצד האובדן הטראומטי, חברות הקבוצה נאלצו להתמודד עם מורכבות הסטטוס המשפחתי, כגרושות, ועם הצטלבות סטטוס זה עם האובדן. לבל (2013) התייחס ל"משטר האבל" כבעל תפקיד בשימור הסדר החברתי הקיים, בין היתר בשימור התא המשפחתי וגבולותיו. האוכלוסייה הנידונה במאמר אינה נכנסת להגדרה הרשמית של בני משפחה אשר החברה מכירה באובדנם, ובפרט כאשר מדובר בבני זוג לשעבר, דבר המערער על מבנה המשפחה "המקובל". בכתיבה על גרושות שהתאלמנו חווית האובדן מתוארת כמושתקת, ושאינה זוכה ללגיטימציה חברתית ומודרת ממעגלי האבל. בהקשר זה, מודגשת החשיבות בהרחבת גבולות ההכרה החברתית כך שיכללו מגוון רחב יותר של אובדנים ונרטיבים (Sapphire & Scott, 2016; Tullis, 2017).
מותו של בן זוג לשעבר מתרחש בתוך מערכת קשרים רגשיים והוריים שנמשכו גם לאחר הגירושין, ומציב את ההורה שנותר בעמדה כפולה של התמודדות עם אבלו האישי לצד אבלם של הילדים (Scott, 2000). במקרה הזה זוהי התמודדות כפולה ומכופלת של ריבוי אובדנים שעל האם לשאת - התמודדות עם רצח אלים של אדם שהיה חלק משמעותי מהחיים, לצד המורכבות הקיימת בזוגיות שהסתיימה. זאת בנוסף לאתגרי הורות לילדים שהתייתמו לאחר גירושי הוריהם במצב של טראומה קולקטיבית ומלחמה.
התערבות קבוצתית כמענה
קבוצה מהווה זירה ייחודית לעיבוד חוויות אובדן וטראומה, בשל האפשרות לייצר תחושת שותפות והכרה הדדית. יאלום (Yalom, 1995) תיאר את עקרון האוניברסליות, החוויה של המשתתף כי אינו לבדו בסבלו, כאחת מאבני היסוד המרפאות בטיפול קבוצתי. עקרון זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר באוכלוסיות שאובדנן אינו זוכה ללגיטימציה חברתית, שכן הקבוצה יוצרת "קהילת שווים" המעניקה תוקף רגשי וחברתי לחוויות מושתקות.
בהקשר של טראומה קולקטיבית נמצא כי עבודה קבוצתית מאפשרת עיבוד משותף של חוויות טראומטיות, תורמת לנירמול החוויה הרגשית, מחזקת תחושת ביטחון ומסוגלות, ומגבירה חוסן אישי וקהילתי (Biracyaza &Habimana, 2020). בכך, הקבוצה אינה רק אמצעי טיפולי אלא גם פלטפורמה ליצירת קהילה מתמודדת, המסוגלת להכיל את המורכבות של אובדן טראומטי ולתת לו מקום לגיטימי.
כך עלה גם בכתיבה על התערבויות קבוצתיות אחרי השבעה באוקטובר: מסגרות אלו העניקו לגיטימציה ותמיכה רגשית, חיזקו מנגנוני הסתגלות והתמודדות וטיפחו שותפות בקרב אוכלוסיות מגוונות (אבידור ופלגי, 2024; לאוב, 2024; פולק, 2025). בהלימה לכך, התערבות קבוצתית מהוות מענה מומלץ לטיפול ולסיוע במצבי אסון מרובה נפגעי אובדן ושכול (בן סימון ושות', 2024).
על רקע הספרות על סוגיות האבל שלא זוכה להכרה ועל משטור האבל, על בסיס האופנים שבהם היבטים אלה מצטלבים עם המשמעות החברתית של גירושים, ומתוך הבנות בנוגע לתרומתן של קבוצות במצבי אובדן ושכול, מתחדדת חשיבותו של מושג ההכרה. מדובר גם בהכרה חברתית־ממסדית שמקנה לגיטימציה, זכויות ומשאבים, גם כהכרה סובייקטיבית של האדם באבלו ובזכותו להתאבל, וגם כהכרה הדדית המתאפשרת במרחב הקבוצתי. לכן, במאמר זה נציע את ההכרה כמסגרת מרכזית להתבוננות בקבוצה.
תיאור הקבוצה
כאמור, הקבוצה היא פרי יוזמתן של נשים גרושות אשר איבדו את ההורה השותף באירועי שבעה באוקטובר ולהן ילדים בטווח גילים רחב. לפתיחת הקבוצה קדם תהליך בנייה שנמשך מספר חודשים. לבסוף, הקבוצה נפתחה עם חמש משתתפות. המשתתפות נבדלו זו מזו בכמה מאפיינים, בין היתר מועד פרידת בני הזוג לשעבר, אופי הקשר ביניהם טרום האובדן ומידת השותפות בגידול הילדים. בין חלקן הייתה הכרות מוקדמת שנולדה מתוך המאבק המשותף על זכויותיהן. הקבוצה התקיימה אחת לשבוע, למשך שעה וחצי בזום, מאחר שהמשתתפות מתגוררות במקומות שונים בארץ. המפגשים התקיימו בערב, אחרי סיום שגרת היום עם הילדים.
בשלב הראשון כלל התהליך עשרה מפגשים, במהלכם הביעו המשתתפות רצון להמשיך את קיום הקבוצה. לאחר פנייה לגורמים הרלוונטיים, אושרו שמונה מפגשים נוספים. לאחריהם, בקשה נוספת להארכתה לא אושרה והקבוצה הסתיימה בתום 18 מפגשים. במהלך פעילות הקבוצה הצטרפו אליה שתי משתתפות נוספות ושתי משתתפות סיימו את השתתפותן. כשלושה חודשים לאחר הסיום התקבל אישור למימון המשך הקבוצה, אולם הניסיונות לגייס את המשתתפות לא צלחו והקבוצה לא שבה לפעול.
דיון
במסגרת הדיון נבקש לעסוק בסוגיית ההכרה, שהייתה מרכזית בקבוצה, דרך שלושה היבטים המתקיימים בזיקה זה לזה - הכרה חיצונית, הכרה פנימית והכרת המנחות.
הכרה חיצונית
המאבק הציבורי שניהלו המשתתפות להכרה בזכויותיהן ובזכויות ילדיהן ליווה את התהליך הקבוצתי מראשיתו. כך נוצרה זירה נוספת של הכרה - מתוך בקשת הכרה מן המדינה, הן יצרו מרחב שבו תתאפשר גם הכרה הדדית ביניהן. זהו תהליך של "הכרה המזינה הכרה": הצורך בהכרה חיצונית מצד המדינה הוליד קבוצה ששואפת ליצור הכרה הדדית בין חברותיה, והכוח הקבוצתי, בתורו, חיזק את יכולתן לצאת אל המרחב הציבורי ולהמשיך במאבק.
רגע משמעותי, הממחיש כיצד הזירה הציבורית חודרת למרחב הקבוצתי, התקיים במפגש בערב שבו התקבל התיקון לחוק בכנסת, שהושג בזכות מאבקן ושיפר את זכויותיהן וזכאויותיהן. יחד "הרמנו כוסית" בזום, והמשתתפות עיבדו את חוויותיהן מיום מרגש זה. במפגשים שלאחר מכן, עלו לצד תחושת הישג והתרגשות גם חוויות של אכזבה וייאוש על מה שלא הושג, וכן פערים בין המשתתפות בנוגע לאופן שבו הן מבקשות להמשיך במאבק. אירוע זה הדגים כיצד הכרה חיצונית יכולה לעורר תקווה, ובו בזמן להציף פערים ותסכולים.
בראשית התהליך הקבוצתי הוקדש זמן רב להחלפת מידע: זכויות, גורמי טיפול וסטטוס המאבק. ניכר כי מפגשיהן של המשתתפות עם מוסדות כרוכים במאמצים להכרה וכי בפניותיהן לגופים ולאנשי מקצוע נתקלו במקרים רבים באטימות ובתגובה של הפניה לכתובת אחרת. כמנחות, בהתחלה נטינו לראות בשיח הקונקרטי פן שמרחיק את הקבוצה ממשימתה ומעבודה רגשית. בדיעבד, ניתן להבין התרחשות זאת דרך אחד הגורמים המרפאים שתיארו יאלום ולשץ (2006), הקניית ידע. כאשר נשים החשות חסרות אונים מול מערכות שונות עוזרות זו לזו לעשות סדר, להבין הליכים ולקבל החלטות, נוצר עבורן עוגן של שליטה ואחיזה במציאות כאוטית. הידע שזרם ביניהן לא נגע רק להחלפה של אינפורמציה, אלא היווה ביטוי לאכפתיות שלהן זו כלפי זו, למוכנות שלהן להשקיע אחת בשנייה ולבנות תחושת מסוגלות משותפת. זהו למעשה ביטוי גם לרכיב מתן העצה הישירה, שאצל יאלום ולשץ (2006) אינו נמדד רק ביעילות הפתרון אלא בעצם ההצעה. חברות הקבוצה נתנו עצות, שיתפו בניסיון והציעו כיווני פעולה מגוונים, גם ביחס להיבטים הביורוקרטיים וגם בהתמודדות היומיומית עם הילדים, עם החברות ועם משפחתו של הגרוש. בכך הלכה ונבנתה תשתית של דאגה הדדית, תנאי בסיסי ליצירת יחסים של הכרה בין חברות הקבוצה.
גרינולד ושות' (2025) כתבו על כוחות תרפויטיים בקבוצות שהתקיימו בצל הטראומה של השבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיה. כוחות אלה מתוארים ומומשגים כרבדים שונים של יחסי אחאות שמאפיינים עבודה קבוצתית. כוח אחד שתואר הוא "אחים לצרה", פן שמתקשר לאוניברסליות ולשותפות הגורל, גורמים שנתפסים כמרפאים בספרות המקצועית (יאלום ולשץ, 2006). הנשים היו אחיות לצרה זו לזו, כחלק מהחוויה המשותפת שהקבוצה העניקה למשתתפות, בייחוד על רקע הבידוד החברתי והשקיפות שנלוו למצבן, וחוו קרבה והזדהות. כוח אחר קרוי "אחים ואחרים", והוא מתאר את האפשרות לצאת מאימוץ אמיתות נוקשות ורגרסיביות המאפיינת מצבי טראומה, באמצעות היכל המראות של הקבוצה: כשהמשתתפת שומעת פרשנות אחרת להתנהגות המשפחה או המוסדות, נפתחת האפשרות למסגור מחדש של המציאות. בקבוצה נוכחנו פעמים רבות שבמקום נרטיב אחד נוקשה נוצרים סדקים שמאפשרים חשיבה וגמישות. גורמים נוספים שתיארו גרינולד ושותפותיה (2025), כמו "אחי אייכה?" בו הקבוצה משיבה ומחברת את המשתתפות זו לזו ולמציאות, במיוחד על רקע ההתבודדות וההתרחקות המאפיינת מצבים טראומטיים, בלט גם בתהליך הקבוצתי: הקבוצה "החזיקה" את החברות בזיקה מתמשכת זו לזו, בדאגה לנוכחות של מי שנעדרה, ביוזמות יצירת קשר, ובתחושה שהמאבק הציבורי שומר עליהן והן שומרות עליו. הופעתו של גורם "עדות אחאית" שאליו התייחסו בספרות, ניכרה בכמיהה של משתתפות הקבוצה לכך שמישהי מבפנים, שחולקת נתיב דומה, תאשר לא רק את עובדת האירועים, אלא גם את המשמעויות העמוקות שלהם.
ברוח הגותה של בנג'מין (2013), המציעה כי על מנת שהאדם יחווה באופן מלא סובייקטיביות יש להכיר בזולת כסובייקט אחר ונפרד, כלומר יש צורך בקיומה של הכרה הדדית, ניתן לחשוב על הקבוצה כמרחב שבו ההכרה ההדדית בין המשתתפות - היכולת לראות זו את זו כסובייקטיביות נפרדות אך שוות ערך - היותה תנאי להתפתחות תחושת העצמי שלהן. כך נשים שאבלן הושתק במרחבים אחרים יכלו לבנות חוויה משותפת, שבה האובדן שלהן מוכר ומקבל תוקף. בזאת, הקבוצה היוותה מרחב שבו הכרה חיצונית ופנימית מזינות זו את זו ויוצרות אפשרות מחודשת לשייכות ולסובייקטיביות.
הכרה פנימית
כאשר הסביבה אינה מכירה באבלו של אדם, הוא עשוי להפנים את המסרים המועברים אליו, דבר העלול להוביל לשלילת האבל מבפנים (Kauffman, 2002). מתוך כך ניתן להציע כי קיומו של המרחב הקבוצתי במציאות החיצונית אפשר תנועה אל עבר המרחב הפנימי של כל משתתפת, כך שהתפתחה אצל כל אחת, בדרכה ובקצב שלה, הכרה בעצמה, באובדן ובזכאותה להתאבל.
אולם, מובן שדרך זו להכרה פנימית הייתה רצופה אתגרים, דבר שעשוי לשקף את הקושי של אותן נשים שהודרו להכיר באובדנן ולאפשר לעצמן להיתמך ולקבל מקום. ראשית, נתקלנו בקושי בגיוס המשתתפות, אף על פי שהקמת הקבוצה הייתה יוזמה לצורך שעלה מהשטח. מתוך עשרות משפחות העונות לאוכלוסיית היעד קיבלנו רק פניות מעטות. גם בפגישות המקדימות המעטות שהתקיימו ביטאו המועמדות בעיקר דאגה לילדים ולצרכיהם, חיפשו הדרכת הורים ומיעטו להתייחס לעצמן.
ביטוי נוסף לאמביוולנטיות של המשתתפות ניכר בכך שהמפגשים הראשונים התאפיינו בנוכחות דלה ובקושי לשמור על רצף השתתפות. חשנו שהמשתתפות מתקשות להתמקם אל מול קיומה של הקבוצה ולהזדהות עם מטרותיה. לאור זאת נידונה בקבוצה במפורש האפשרות לסיימה, אולם המשתתפות הביעו רצון להמשיכה ואף היו מוכנות לפעול כדי לגייס חברות נוספות ולעודד השתתפות. להבנתנו, אפשר לראות במחויבותן המחודשת לקבוצה וברצונן להמשיך ולקיימה אקט של הכרה בעצמן ובחשיבות רווחתן הנפשית. זהו ביטוי לכך שההכרה החיצונית הקבוצתית היא משאב שהולך ומתרגם להכרה פנימית בזכות ובזכאות לקבל מקום ולהיתמך.
התנועה שהתרחשה בקבוצה באה לידי ביטוי גם בתכנים שהועלו לאורך המפגשים. בתחילה שיקפו התכנים את המציאות הכאוטית ואת הצורך לשרוד ולהתארגן במהירות בתוכה. המשתתפות העלו את ההתמודדויות המורכבות עם הילדים עקב אובדן האב, את שגרת היומיום שהשתנתה ואת הדאגה והאחריות שעל כתפיהן כנושאות בתפקיד תיווך ושימור הזיכרון של האב. עם התקדמות המפגשים החלו חברות הקבוצה לספר בהרחבה רבה יותר על הגרוש ועל מערכת היחסים שלהן עמו לפני הפרידה ולאחריה - כיצד הכירו, מה אהבו לעשות יחד, חלומות משותפים שרקמו וגם עניינים שלא הסתדרו, מה שהכאיב, הכעיס ואכזב. המשתתפות הביעו סקרנות זו כלפי זו, שאלו שאלות ושיתפו בחוויות דומות ושונות, ובכך כמו התפנה מקום לאובדן הפרטי שלהן, אובדן של מי שהיה דמות משמעותית בחייהן.
אובדן הגרוש הפגיש גם עם אובדן הקשר הזוגי בעבר. עבור חלקן, הקבוצה איפשרה לעבד את הפרידה הקודמת. מספר משתתפות הביאו חלומות על הגרוש או סיפרו כי רק עכשיו, שנים לאחר הפרידה, הן מגיעות להשלמה איתה. באמצעות הענקת ממשות לקשרים שנחוו ואפשרות להביע רגשות מורכבים מבלי לבטלם ולהקטינם, נתנה הקבוצה לחברותיה לגיטימציה להתאבל. ניתן לומר שבאופן כללי זוהי חוויה בין-אישית הפוכה לזו שנחווית במרחבים אחרים, באמצעות הקשר עם המנחות ועם המשתתפות הנוספות. באופן זה, כל אחת מהמשתתפות הגיעה להכרה פנימית כזו או אחרת ביחס לאבל של עצמה.
ההכרה הפנימית התבטאה גם בכך שהמשתתפות החלו להתבונן יותר ויותר על עצמן, על רצונותיהן וצרכיהן האישיים. כך, עלו תכנים הנוגעים למציאת מענים טיפוליים נוספים לקידום הרווחה האישית, לבחינת כיווני התפתחות מקצועית, לחיפוש אחר מימוש עצמי ולמחשבות על זוגיות. הקבוצה ליוותה את המשתתפות בתהליכים אלה וחיזקה את הלגיטימציה הפנימית להפנות מבט קדימה. דוגמה מובהקת לכך הייתה הצורך של אחת המשתתפות להירשם לקורס שנערך באותו יום שבו נפגשה הקבוצה. בהסכמת כולן שונה יום המפגשים, כדי לאפשר לה להמשיך לקחת חלק בקבוצה. כך, ההכרה הקבוצתית והפנימית שלה בצרכיה האישיים ובזכותה לצמיחה לוותה גם בהכרה קבוצתית ממשית.
באחד המפגשים האחרונים עסקו המשתתפות בסוגיה של רכישת רכב. התפתח שיח ער, ותהינו יחד איתן מה מסמל עבורן הרכב. הן יצרו תסריט דמיוני שבו כל אחת מהן נוסעת ברכב חדש, אוחזת בהגה, מנווטת, נהנית מהדרך, פותחת חלון ומאזינה למוזיקה. בשיח עלה כי הרכב מקפל בתוכו תחושת חופש לצד חזרת תחושת שליטה. התנועה בשיח, אולי בדומה לנסיעה ברכב, גילמה מעבר מהיעדר הכרה באובדן, להכרה בו ומשם להכרה בחיים, מעבר המסמן חזרת סובייקטיביות ואפשרות לחיות לצד האבל.
הכרת המנחות
במהלך המפגשים התברר כי לא רק המשתתפות מבקשות הכרה, אלא גם המנחות. הקשר בין ההכרה במשתתפות לבין ההכרה בנו כמנחות הלך והתברר כיחס הדדי: ככל שהתחדדו חוויית הערך והמשמעות של הקבוצה עבורן, כך התאפשר לנו להכיר בערך עבודתנו ולהיענות באופן גמיש ומכיל לצרכיהן.
עבודת ההנחיה התרחשה בתוך מרחב מקוון וכאוטי, על רקע מצב חירום והיעדר יציבות מערכתית. המציאות הטראומטית המשותפת, שבה גם המנחות חוות את אירועי המציאות כמתקיפים ומאיימים (נוטמן-שורץ, 2022), יצרה תנאים שבהם שאלות של החזקה, ביטחון וגבולות הפכו מרכזיות. הראשוניות שבהקמת הקבוצה וריבוי הגורמים המעורבים, עוררו בנו שאלות חוזרות ומגוונות: למי עלינו לפנות כדי לפרסם את הקבוצה כאשר המידע על המשפחות נמצא בידי גורם שאינו המממן? מי הגורם אשר קובע כמה משאבים יוקצו לפעילות הקבוצה? מהם גבולות האחריות שלנו?
אל תוך מערכות יחסים קיימות בין חלק מהמשתתפות, שנוצרו סביב המאבק הציבורי ומילאו גם פונקציות של תמיכה וחברות, הוזמנו אנו כמנחות להיכנס. בראשית הדרך חווינו זרות: זו הייתה קבוצה יוזמת, אקטיבית וחזקה, שאליה אנו הצטרפנו מבחוץ. עלתה בנו שאלה מהותית לגבי הצורך שלהן בנו ולגבי משמעות תפקידנו בתוך קבוצה שפועלת. מול זרם המידע, עדכוני המאבק והבירוקרטיה ושטף השיח, חווינו קושי "להשחיל מילה", להחזיק קו מנחה או לחוש נוכחוֹת. מבעד למסך, נוכחותנו לעיתים נדמתה לנו שולית עד כדי שקופה. בעוד אנו עסוקות בניסיון להתמקם ולהבין את תפקידנו כמנחות, המשתתפות פתחו את הנושא והתייחסו לחוויותיהן אל מול ההנחיה. אחד הקולות שעלה ביטא חוויה כי המנחות שיפוטיות כלפי הקבוצה וכלפי התכנים שהמשתתפות בוחרות להביא, ומתמקמות כצופות מן החוץ – מעין אנתרופולוגיות מתבוננות, במילותיהן של המשתתפות. קול אחר ביטא תחושה כי ההנחיה אינה מחזיקה די הצורך; בהתאם לכך עלתה בקשה שנבנה את המפגשים באמצעות נושאים מוגדרים. אמירות אלה, לצד הקושי להיכנס לשיח במפגשים הראשונים וההתעלמות ממה שנאמר על ידינו, עוררו בקרבנו תחושות מחיקה, ביטול והיעדר משמעות.
חוויה זו מתיישבת עם מושג האנטי גרופ המתייחס לרכיבים השליליים וההרסניים בקבוצה המאיימים להחריב אותה, אשר נושאים גם פוטנציאל יצירתי (Nitsun, 1996). לפי ניצון, במקרים רבים רגשות קשים כגון כעס, אכזבה וחוסר אמון מפוצלים ומושלכים על המנחה, בעוד שהקבוצה נחווית כמקום טוב. תהליכים אלה עלולים לעורר אצל המנחה תחושות כישלון, חוסר אונים ואשמה, ואף פיתוי להגיב מתוך עמדה סמכותית נוקשה או בנסיגה. בקבוצה שלנו, הבחירה לנסות להכיל את התחושות, לשמור על המסגרת ולא להשיב בתגובה מיידית, אפשרה בהדרגה להפוך את חומרי האנטי גרופ לדלק לשיח אותנטי יותר על צרכי הקבוצה, על אחריות הדדית ועל שאיפתן של המשתתפות להמשיך ולקיים את המרחב.
העבודה במרחב מקוון זימנה מורכבות נוספת. וינברג (Weinberg, 2016) הציע לכנות את הסטינג של קבוצות מקוונות "מכל דולף", שם המצביע על חוסר היציבות של קירות הסטינג, באופן שדורש מן המנחה נוכחות עקבית ומחזיקה. חווייתנו הייתה דומה: לצד העבודה על תכנים, מצאנו עצמנו משקיעות מאמצים רבים בהיבטי החזקה - שליחת תזכורות, הקפדה על קיום המפגשים גם כאשר ציפינו למיעוט משתתפות, שיחות מעקב עם משתתפות שנעדרו והתייחסות לכניסות ויציאות של חברות בתוך פגישה שהתקיימה. במקביל התמודדנו עם אתגרים של סודיות ופרטיות: ילדים נוכחים בבית, קולות ברקע, השתתפות מתוך רכב או במהלך הכנת ארוחת ערב. לעיתים חשנו שהשקענו מאמץ ניכר בהדבקת סדקי המכל על חשבון התבוננות על התהליך הקבוצתי. בעזרת הדרכה זיהינו כי עצם היכולת לשמר מסגרת רציפה וברורה אך גם גמישה, היא ביטוי מרכזי לתפקידנו כמחזיקות. בתוך המציאות המשברית, המכל הקבוצתי, על אף דליפותו, הפך למרחב מחזיק שבו נשמרו גבולות, שעה ומסגרת, גם כשהעולם שבחוץ געש ורעש.
התנהלות הקבוצה בזום, שכללה גם כניסות באיחור, היעדרויות או השתתפות במקביל לפעילויות אחרות הצטרפה לתחושת חוסר הערך שלנו ולשאלת יכולתנו להציע מרחב מוגן. בעבודה המשותפת בהדרכה הצלחנו לראות חלק מן ההפרעות הללו לא כהתנגדות בלבד, אלא גם כביטוי ממשי למורכבות חיי היומיום של נשים שהפכו בבת אחת לאימהות יחידניות באבל. חשבנו על החוויה שנוצרה גם כביטוי להזדהות השלכתית - המפגש עם תחושת השקיפות שלנו כמנחות הדהד עבורנו את תחושת השקיפות שהמשתתפות עצמן חוות בחברה. חווינו על בשרנו תחושות של חוסר נראות, עומס תפקידים וקושי למצוא מקום. בתהליכים אלה היה עלינו להכיל ולעבד את החומרים הגולמיים שנמסרו לנו על ידי הקבוצה, ולהשיב אותם בצורה מעובדת יותר. עיבוד החוויה הזו סייע לנו להעמיק את ההבנה ואת היכולת לפגוש אותן במקום זה.
בסופו של דבר, נכונותנו לקיים שיח כנה ופתוח בנוגע לחוסר שביעות הרצון מההנחייה, להתנהלות בזמן המפגשים ולסוגיות של סטינג, מבלי להיבהל מהיבטים אלה, נסכה במשתתפות תחושת ביטחון ואפשרה לקבוצה להתחבר לרצונה לחיות ולחזור לעבוד. ויניקוט (2009) הדגיש את חשיבות היכולת של הדמות המטפלת לשאת תוקפנות מבלי לפרק את הקשר. בקבוצה, נשיאת התוקפנות היא מרכיב מרכזי ביצירת מרחב בטוח לשינוי. עבור המשתתפות, שחוו שקיפות, הדרה וביקורת חברתית, האפשרות להביע כעס, תסכול או מחאה במרחב הקבוצתי ולגלות שהקשר מחזיק מעמד, הייתה חוויה מתקנת עמוקה. כאשר תכנים ותהליכים מורכבים זכו להבנה ולהכלה, הם חדלו להיות איום והחלו לשמש חומר גלם לאותנטיות, נראות ושייכות מחודשת. בקבוצה נוצרה אפשרות לחוות את העצמי במלואו, כולל חלקים טעונים, ולקבל עליהם הכרה מבלי שהמסגרת תתפרק.
תפקידנו כמנחות מתחבר גם לכתיבתו של דסברג (1987) על המטפל כמייצג את החברה שבתוכה הוא חי. להבנתו, המטפל מושפע מן הנורמות והערכים של החברה, וזהויותיו החברתיות עלולות להציב אותו, באופן בלתי מודע, בצדה של החברה כנגד הנפגע. גם בקבוצה נדרשנו לבחון את עמדתנו: האם אנו משחזרות, ולו חלקית, את עמדות החברה כלפי המשתתפות, או מצליחות לעמוד לצדן כמייצגות פן אחר, רואה, מכיר ומתקף של החברה.
לבסוף, על סמך התהליכים שתוארו, ניתן לומר כי התקיימה בקבוצה תנועה מתמשכת בין מתן הכרה לבין קבלת הכרה, שהמחישה את היחסים בין המשתתפות, המנחות והמערכת. תפקידנו כמנחות עבר תהליך: מהתגלמות של האחר החיצוני, שאינו מבין או מכיר, הפכנו בהדרגה לאובייקט שנתפס כרואה, אכפתי ומחויב. במובן זה, ההכרה שקיבלו המשתתפות מאיתנו ומהמערכת, לצד ההכרה שהעניקו זו לזו ולנו, יצרה מארג של סולידריות במציאות רוויית משבר וטראומה, שבו נוכחים גם כאב, כעס ותסכול, וגם מחויבות, החזקה ואכפתיות.
סיכום
מאמר זה מתמקד בתיאור וניתוח של התערבות קבוצתית מקוונת לנשים גרושות אשר בן זוגן לשעבר נרצח באירועי השבעה באוקטובר. באמצעות בחינת העבודה הקבוצתית, המאמר מאיר חוויות של שכול, אובדן והדרה חברתית, המתקיימות בהקשר של גירושין, טראומה לאומית ומלחמה.
ההתערבות שתוארה, קבוצה מקוונת לנשים גרושות אשר בני הזוג שלהן לשעבר נרצחו באירועי השבעה באוקטובר, פעלה כמרחב ליצירת הכרה. במסגרת העבודה הקבוצתית נשזרו זה בזה רבדים שונים של הכרה באבל ובאובדן: ההכרה האישית של כל משתתפת, ההכרה מצד חברות הקבוצה האחרות, ההכרה הממסדית-מערכתית וכן ההכרה בקבוצה ובמנחות שלה. לקבוצה מסוג זה יש תרומה משמעותית כמרחב להתמודדות עם אובדן שאינו מוכר, בפרט בהקשר של אוכלוסייה כזו המצויה בשולי ההכרה של השכול האזרחי. בעינינו, הקבוצה הייתה הזדמנות לאפשר לנשים האלו לעבור מן השוליים אל המרכז, ולזכות בהכרה לה הן ראויות.
מקורות
אבידור, ש. ופלגי, י. (2024). התערבות קבוצתית עם ניצולים זקנים ממתקפת הטרור בשבעה באוקטובר. חברה ורווחה, מ"ד(1), 18-29.
בנג'מין, ג'. (2013). הכרה והרס: מתווה של אינטרסובייקטיביות. בתוך ס. א. מיטשל ול. ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת (עמ' 228-261). תולעת ספרים.
בן סימון, ב., טופורק בר, א., קרמל-שיפמין, א., שורק, י., רזניצקי, ש. ויעקובוביץ, י. (2024). בצל מלחמת חרבות ברזל- עקרונות עבודה ודרכי התערבות לאחר אסון מרובה נפגעים ובעקבות האובדן והשכול: סקירת ספרות. מאיירס ג'וינט ברוקדייל.
גרינולד, נ. סטולפר, א. וציגנלאוב, א. (2025). מ"אחים" את השברים: כוחה התרפויטי של קבוצה בצל טראומה קולקטיבית. בתוך ב. שלגי וש. זיו ביימן (עורכים), מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה (עמ' 343-364). מודן.
גרשפלד-ליטוין, א. (2025). "מלחמה זה דבר בוכה"- ייחודיות תהליכי האובדן והאבל בעקבות אירועי 7 באוקטובר. בתוך שלגי, ב. וש. זיו ביימן (עורכים), מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה (עמ' 257-278). מודן.
דסברג, ח. (1987). החברה הישראלית מול טראומה מאורגנת או: המטפל מול הניצול. שיחות, 1(2), 98-103.
ויניקוט, ד. ו. (2009). תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית. בתוך ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 94-109). עם עובד.
יאלום, א. ולשץ, מ. (2006). טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה. כנרת, זמורה ביתן, דביר.
לאוב, מ. (2024). שבט אחים. בתוך מ. ברנע-אסטרוג וי. אלוני (עורכים), הנותרים- מפגשים טיפוליים בעקבות שבעה באוקטובר (עמ' 47-55). אפיק.
לבל, א. (2013). אובדן 'לא מוקר'- שכול אנטי הגמוני ומסגור מחדש של טראומה: הוויית הקיפוח היחסי של משפחות נרצחי הטרור בישראל. בתוך ה. שנון-קליין, ש. קרייטלר ומ. קרייטלר (עורכות), טנטולוגיה- מדעי האובדן, השכול והאבל: נושאים נבחרים (עמ' 227-262). פרדס הוצאה לאור.
נוטמן-שורץ, א. (2022). מציאות טראומטית משותפת. בתוך א. נוטמן-שורץ (עורכת), עבודה סוציאלית תחת אש: תיאוריה, מחקר והתערבות (עמ' 19-47). בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללת האקדמית ספיר, פרדס.
פולק, י. (2025). "טראומה בסירה אחת"- מציאות טראומטית משותפת והקבוצה הטיפולית במלחמת "חרבות ברזל". https://www.hebpsy.net/....asp?id=4844
רובין, ש., מלקינסון, ר. וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול. אוניברסיטת חיפה, פרדס.
Biracyaza, E., & Habimana, S. (2020). Contribution of community-based sociotherapy interventions for the psychological well-being of Rwandan youths born to genocide perpetrators and survivors: Analysis of the stories telling of a sociotherapy approach. BMC Psychology, 8(1), 102.
Doka, K. J. (1989). Disenfranchised grief. In K.J. Doka (Ed.), Disenfranchised grief: Recognizing hidden sorrow (pp.3-11). D.C. Health & Co.
Doka, K. J. (2002). Introduction. In K. J. Doka (Ed.), Disenfranchised grief: New directions, challenges, and strategies for practice (pp. 5-22). Research Press
Foulkes, S. H. (1971). Access to unconscious processes in the group analytic group. Group Analysis, 4(1), 4-14.
Kauffman, J. (2002). The psychology of disenfranchised grief: Liberation, shame, and self-disenfranchisement. In K. J. Doka (Ed.), Disenfranchised grief: New directions, challenges, and strategies for practice (pp. 61-78). Research Press
Nitsun, M. (1991). The anti-group: Destructive forces in the group and their therapeutic potential. Group analysis, 24(1), 7-20.
Sapphire, P., & Scott, S. (2016). The disenfranchised: Stories of life and grief when an ex-spouse dies. Routledge.
Scott, S. (2000). Grief Reactions to the Death of a Divorced Spouse Revisited. Omega: Journal of Death and Dying, 41(3), 207–219.
Tullis, J. A. (2017). Death of an ex-spouse: Lessons in family communication about disenfranchised grief. Behavioral Sciences, 7(2), 16.
Weinberg, H. (2016). ‘Impossible groups that flourish in leaking containers’- Challenging group analytic theory? Group Analysis, 49(4), 330-349.
Yalom, I. D. (1995). The theory and practice of group psychotherapy (4th ed.). Basic Books.
