מטפלי ביופידבק צריכים להבין בסנכרון ובתהליכים לא מודעים - ומה חוקרי סנכרון צריכים ללמוד מן הקליניקה
ארנון רולניק | 13/5/2026 | 12 צפיות | הרשמו כמנויים
לקראת יום העיון המסקרן שיוזמת האגודה לביופידבק, עם חוקרות סינכרון מרכזיות - אני רוצה להדגיש את הנושאים שיפרו כל אחד מהמשתתפים
מצד אחד, נדמה לי שמטפלי ביופידבק יכולים להעמיק מאוד את הבנתם הקלינית אם יכירו טוב יותר את מושג הסנכרון ואת המחקר העוסק בהשפעות ההדדיות, המודעות והלא מודעות, בין בני אדם.
מצד אחר, אני סבור שגם חוקרי הסנכרון עצמם יכולים ללמוד מן הקליניקה הביופידבקית, משום שחדר הטיפול חושף באופן חי ועדין תהליכים של ויסות, השפעה הדדית, קרבה, עומס, ריחוק ושינוי.
כיצד מטפל הביופידבק משפיע על המטופל
עבורנו המטפלים כדאי לחדד את השאלה הבאה: מהם המרכיבים הטיפולים המאפשרים את השינוי אצל המטופל
לכאורה, התשובה הפשוטה לשאלה מוכרת היטב: המטפל מאפשר למטופל לצפות בתגובותיו הפיזיולוגיות על המסך, ובאמצעות תהליך של trial and error, המטופל לומד להשפיע על מדדיו הפסיכופיזיולוגיים. ברמה זו, הטיפול נתפס כתהליך של למידה, ואימון.
המטפל, המכיר טכניקות רגיעה שונות, משפיע על המטופל גם דרך הוראת נשימה, הרפיית שרירים ודרכי ויסות נוספות, ובכך מסייע בהפחתת עוררות סימפתטית ובהגברת הפעילות הפאראסימפתטית. אולם זהו רק המפלס הראשון, הגלוי יחסית, של ההשפעה הטיפולית.
במהלך השנים טענתי כי ביופידבק מסייע לשינוי לא רק משום שהוא מלמד שליטה, אלא גם משום שהוא פותח חלון להתבוננות במה שמתרחש בנפשו של המטופל ברגעי שינוי פיזיולוגי. כאשר אנו רואים עלייה או ירידה במדדים, אנו יכולים לשאול מה עבר בראשו של המטופל, מה הורגש בגופו, ואיזו משמעות יש לשינוי זה בתוך הקשר הטיפולי. במובן זה, הביופידבק אינו רק מכשיר מדידה אלא גם דרך להתקרב אל רבדים שאינם תמיד נגישים במישרין — ודווקא כאן מתחיל המפגש עם שאלת הסנכרון.
זוהי הטענה המרכזית של הדברים: טיפול ביופידבק איננו מתקיים רק בין מטופל למכשיר, אלא בתוך שדה בין-אישי חי, שבו המטפל והמטופל משפיעים זה על זה ללא הרף. לכן מטפלי ביופידבק צריכים ללמוד על סנכרון כדי להבין לעומק את מה שמתרחש בחדר, ובאותה מידה חוקרי סנכרון יכולים ללמוד מן הקליניקה כיצד תהליכי השפעה הדדית, ויסות ואי-ויסות מתגלמים במצבים אנושיים ממשיים.
אני מניח שביום העיון נשמע על חידושים מסקרנים בתחום הסינכרון ואין זה מתפקידי לסקור אותם כאן . כשהתחלתי לעסוק בתחום נשענתי על עבודות שהתפרסמו כבר לפני יותר מ עשרים שנה של פרופ' רות פלדמן. חןקרת ישראלית זו פיתחה מודל המתאר כיצד המערכות הביולוגיות של האם והתינוק מתואמות זו עם זו. הסנכרון בא לידי ביטוי בכמה רמות:סנכרון התנהגותי: התאמה בין קצב הדיבור, המגע והמבט של האם לבין התגובות של התינוק. סנכרון פיזיולוגי: מחקריה הראו כי בעת אינטראקציה קרובה, קצב הלב של האם ושל התינוק נוטים להסתנכרן. כמה שנים לאחר מכן התחלתי אני לחשוב על המרכיבים הבין אישים בטיפול ביופידבק במאמר שכתבתי עם פסיכואנליטיקן אמריקאי כבר לפני 15 שנה הראינו שמטפל הביופידבק משחזר עם המטופל שלו חוויה ילדית ראשונית של חוסר שליטה ב תגובותיו ההפיזיולוגיות. במאמר זה טענו שבעצם חלק מהתהליך איננו דווקא בשליטה האוביקטיבית של המטופל במדדים אלא בחוויה של "לחלק עם אדם אחר את חווית חוסר השליטה וההתמודדות עימה .יתרה מזו טענו במאמר אחר כי עצם "הנוכחות ההורית המקבלת של המטפל עם המטופל המתמודד עם חווית הוויסות העצמי"- היא לעיתים חשובה יותר מעצם התרגול. כאן אנחנו כבר מתקרבים לשאלות שעולות ממחקרי הסנכרון העוסקים בהשפעה הלא מודעת של אדם על זולתו.
החוקרות המצוינות שיציגו בכנס ודאי יתארו הוכחות רבות לשאלת ההשפעה הלא מודעת של המטופל על המטפל וההפך. אני אשמח אם מטפלי הביופידבק הצעירים יקחו מכאן את ההבנה כי מה שעובד בטיפול הוא לא רק "הטכניקה שהמטופל לומד" ולא רק סוג הפידבק הנראה לעין אלא גם תהליך הוויסות הלא מודע המתקיים בין הדיאדה הטיפולית.
על המשולש הטיפולי ועל ה Shared Experience
אני רוצה להפנות את תשומת לב כולנו לייחוד נוסף של טיפול הביופידבק שמזרז עוד יותר את תהליך הסנכרון : בעוד שבטיפול רגיל המטופל יושב מול המטפל והם מסתכלים האחד אל השני. בטיפול ביופידבק יצרנו את המשולש הטיפולי בו המטופל והמטפל מתבוננים ביחד במסך המציג את המדדים . מצב זה בו שני אנשים רואים אותו דבר יוצר מצב של shared experience מצב המעודד סינכרון והשפעה לא מודעת של אדם על זולתו . יוליה גולנד ועמיתיה הראו זאת בלא מעט מחקרים בה שני נבדקים ראו אותו סרט ונראה שהשפיעו אחד על זולתו.
כשכתבנו על כך טענתי שזהו מצב שבו "האלמנט השלישי בחדר" מסייע מאוד לתהליך הטיפולי. ובעצם הצעתי שלעיתים ניתן להעצים טיפול דווקא על ידי יצירת מצב בו המטופל והמטפל צופים ביחד במרכיב שלישי ודנים בו.
מה יכולים חוקרי סנכרון להפיק מהדיאלוג עם מטפלי הביופידבק
גם חוקרי הסנכרון יכולים ללמוד רבות מן הידע הקליני שהצטבר בחדר הטיפול הביופידבקי. אם החלק הראשון של הדיון עסק בשאלה כיצד מושג הסנכרון מעמיק את הבנתנו את המתרחש בין מטפל למטופל, הרי שהחלק השני מבקש לטעון כי חדר הטיפול עצמו הוא גם מעבדה אנושית עשירה, המספקת לחוקרי הסנכרון תצפיות, שאלות והשערות שלא תמיד עולות מתוך המחקר הניסויי לבדו.
הלקח הראשון שחוקרי סנכרון יכולים ללמוד מן המטפלים הוא שסנכרון אינו תמיד תהליך מיטיב ופשוט. מנקודת מבט קלינית, יש מצבים שבהם עצם נוכחותו של המטפל, גם כשהיא אמפתית ומכילה, עלולה דווקא להקשות על המטופל לווסת את עצמו. כלומר, אם הסנכרון נתפס לעיתים קרובות כתהליך חיובי של התאמה, הקליניקה מזכירה לנו כי יש לבחון גם את מחירו האפשרי: מתי השפעה הדדית מסייעת לארגון פנימי, ומתי היא מעמיסה, מציפה או מפריעה ללמידת ויסות עצמי.
מכאן עולה שאלת מחקר חשובה: האם ניתן לווסת את מידת הסנכרון בתוך המפגש הטיפולי, ולא רק למדוד את עצם קיומו. כמטפל אני מוצא שלעיתים נכון דווקא "להקטין את נוכחותי" — בדיבור, במבט, בקצב או בהתערבות — כדי לאפשר למטופל מרחב גדול יותר לארגון עצמי. עבור חוקרי הסנכרון זו הזמנה לחקור לא רק כיצד בני אדם מסתנכרנים, אלא גם כיצד הם משנים, מצמצמים או משהים סנכרון בהתאם לצורך הרגשי והטיפולי.
הלקח השני נוגע לטיפול זוגי ומשפחתי. במאמרים אחרים הראינו כי הוספת הביופידבר לטיפול מערכתי יכולה להעשות בתהליך מדורג: תחילה כל אדם לומד לווסת את עצמו בעזרת החיישן והמשוב, ולאחר מכן הוא לומד לדעת כיצד הוא משפיע על הוויסות של בן זוגו או בן משםחתו. מתפתחת האפשרות לבחון כיצד מצבו של האחד משפיע על האחר. זוהי סיטואציה בעלת ערך מחקרי מיוחד, משום שהיא מאפשרת להתבונן במעבר שבין ויסות עצמי לבין ויסות הדדי. עבור חוקרי הסנכרון, זהו מודל חי שבו אפשר לבדוק האם שיפור ביכולת הוויסות של כל פרט בנפרד מוביל בהמשך גם לסנכרון טוב יותר, גמיש יותר ומסתגל יותר בתוך הקשר הזוגי או המשפחתי.
נקודה נוספת שחוקרי הסנכרון יכולים ללמוד מן המטפלים קשורה לטיפול מרחוק, כלומר למצב שבו הטכנולוגיה משנה את תנאי המפגש האנושי. מקובל להניח כי כאשר מטפל ומטופל אינם חולקים אותו מרחב פיזי, חלק מערוצי הסנכרון נחלשים או משתנים; אך ייתכן שבתנאים מסוימים ערוצים אחרים דווקא מתעצמים. למשל, לקרבה של הפנים למצלמה, לגודל הפנים על המסך ולמידת הנוכחות החזותית עשויה להיות השפעה משמעותית על עוצמת הקשב, החיקוי וההשפעה ההדדית. לכן הקליניקה מציעה כאן לא רק התרשמות טיפולית אלא כיוון מחקרי קונקרטי: לבחון כיצד מאפייני הממשק הטכנולוגי מעצבים את רמת הסנכרון המודע והלא מודע בין בני אדם.
לסיכום. מטפלי ביופידבק צריכים ללמוד על סנכרון משום שהטיפול שלהם אינו מתרחש רק בין מטופל למכשיר אלא בתוך שדה בין-אישי חי, שבו קצב, נוכחות, ויסות והשפעה הדדית פועלים ללא הרף.
אך באותה מידה, חוקרי הסנכרון צריכים ללמוד מן המטפלים, משום שהקליניקה חושפת שוב ושוב עד כמה סנכרון הוא תהליך מורכב, תלוי הקשר, ולעיתים גם ambivalent — כזה שיכול לסייע, להפריע, להרגיע, להציף, לארגן או לערער. אם נצליח לחבר בין הדיוק המדיד של המחקר לבין הרגישות הדקה של ההתבוננות הקלינית, נוכל להבין טוב יותר לא רק כיצד אנחנו משפיעים על המטופלים, אלא גם כיצד הם משפיעים עלינו, וכיצד נוצרת בתוך המפגש הטיפולי אפשרות ממשית לשינוי.
