הָיְתָה אֵשׁ וְכָעֵת הִיא פָּסְקָה
עלון פסיכולוגיה עברית | 12/4/2026 | 396 צפיות | הרשמו כמנויים
הפסקת אש. רגע אחד מלחמה, טילים מתפוצצים מעל ראשנו, וברגע הבא – הפסקה. לפחות לכאורה. לפחות לבינתיים. ועוד לפני שהספקנו לעלות מן המקלט (ובצפון עוד עולה ויוקדת האזעקה) – התדפקה לה על הדלת השגרה – שלום ילדים, חוזרים ללימודים, שלום הורים, העבודה ממתינה. ואולי לא היו הדברים מעולם? ואם כן – מה היה? ומדוע עצר? ומה קרה אתמול ומה יקרה מחר? מלבד הקושי במעברים חדים מדי בין מצב חירום לבין תפקוד ושגרה, מציפים הימים האלה בלבול וקושי לעקוב אחר סיפור העלילה – גם ברמת פירוש המציאות הסבוכה, וגם ברובד הנפשי. נדרשת עדינות וסבלנות במפגש עם עצמנו, ילדנו ומטופלנו בימים האלה.
השבוע באתרנו מאמרים חדשים וטורים מעוררי מחשבה:
קשיים בוויסות רגשי נצפים בקרב מספר הולך וגדל של ילדים, בני נוער ובוגרים, אך רבים מהם אינם זוכים לטיפול כלל או לטיפול מתמשך, בין השאר בשל עומסים על שירותי הבריאות. הספרות המחקרית בנושא התערבויות של מפגש יחיד (Single-Session Intervention; SSI) מציעה מענה מיידי, נגיש ואף מועיל למגוון קשיים. במאמרם של דן קונפינו ומשה טלמון מוצע שמודל ה-SSI מתאים במיוחד גם לקידום ויסות רגשי. במאמר מוצג המודל והממצאים המחקריים שעליהם מבוססת התאמתו לטיפול בקשיים בוויסות רגשי. לאחר מכן משורטט מתווה להתערבות שכזו בהקשר קבוצתי, אשר ניתן ליישום הן לצורכי טיפול והן למטרות מניעה, ויכול להוות גם בסיס להתערבות פרטנית.
מאמר דעה של יששכר עשת דן במעבר של החברה הישראלית מתרבות סוציאל-דמוקרטית, המבוססת על צדק-חברתי, לתרבות ניאו-ליברלית המדגישה עיסוק אנוכי בעצמי ופחות התחשבות בזולת. ניכר כי תהליך זה משפיע גם על הפסיכותרפיה הנוטה לאמץ עמדה ערכית סמויה המקדמת רווחה נפשית אישית וממעטת לעודד התנהגות פרו-חברתית. המאמר קורא למטפלים לראות בעידוד לאחריות מוסרית מתחשבת וערבות-הדדית, חלק שווה בפסיכותרפיה, כבסיס לרווחה נפשית אישית ולחוסן חברתי רחב יותר. מהלך זה כולל גם פתיחת חדר-הטיפול לקרובי מטופלים כדי להיות שותפים בתהליך הצמיחה האישית של המטופל המתרחש בטיפול, ולצמוח איתו. כך לחבר את המטופל לא רק לעצמו אלא גם למרחבי חייו.
מאמרה של גלי זייצ'יק מציע המשגה של תת־זרם בתוך טיפול בעזרת בעלי חיים, המכונה “גישת הממשות”, וממקם אותו מול הסטינג הפסיכואנליטי המסורתי הנשען על ניטרליות, הפרדה והשהיית השפעת העולם החיצוני. בעוד שבטיפול השיחתי המציאות נוכחת בעיקר דרך דמות המטפל, במפגש עם בעל חיים היא נכנסת לחדר כישות חיה, עצמאית ובלתי צפויה, המייצרת תגובות בלתי־אמצעיות שאינן ניתנות ל”מיסוך” או לפרשנות נוחה.
כיצד טראומות מוקדמות ולא־מעובדות משתחזרות בתוך ההורות דרך מערכת של הזדהויות, ובעיקר הזדהות השלכתית והזדהות עם התוקפן. באמצעות תיאור מקרה של אם ובתה מציגה תמר הלוי במאמרה כיצד חרדה, חוסר אונים ואשמה נעים בין הדורות ומעצבים את יחסי האם־ילדה ואת האקלים המשפחתי. המאמר מציע להבין את ההורות כזירה שבה טראומה ישנה מתעוררת מחדש ומבקשת תיקון. מן המקרה עולה כי עבודה טיפולית עם ההורה, הכוללת תמלול רגשי, החזקה, קידום נפרדות ועיבוד הטראומה, עשויה לצמצם שחזור בין־דורי ולאפשר שינוי ביחסי המשפחה.
מאמרן של ג'וליה גוזמן, מאיה וויסמן ודנית אמינוף עוסק בסטיגמה חברתית מופנמת סביב נשאות HIV בקרב עולים דוברי רוסית בישראל, ובאופן שבו טיפול קבוצתי מותאם שפה ותרבות יכול לשמש מרחב לעיבוד זהות, שייכות וגילוי סטטוס. מוצגים תיאור וניתוח של שתי קבוצות תמיכה סגורות במסגרת הוועד למלחמה באיידס עבור דוברי רוסית החיים עם HIV בישראל, בעיקר עולים מרוסיה ומאוקראינה. הדיון מדגיש כי השפה אינה אמצעי תקשורתי בלבד, אלא רכיב טיפולי פעיל המייצר "תנועה כפולה" - בין מדינת המקור ל"ישראליות" ובין "עולם החולים" ל"עולם הבריאים".
סוף הדבר ומעבר לו – הפסיכולוג משה טלמון עוצר ומסכם מחשבות על עולם הטיפול –
"מאמר זה נכתב עבור האתר 'פסיכולוגיה עברית' ועמיתיי למקצוע בישראל. הפסיכולוגיה העניקה לי אינסוף מתנות במהלך יותר מיובל שנים של למידה ועיסוק רצוף ומלא חיים. בעזרת מבט פרספקטיבי ורטרוספקטיבי אנסה לזהות מה השתנה ומה פחות השתנה מראות עיניי לאורך תקופה זו. הנושאים שיידונו: הזמן כמשאב טיפולי; תפקיד השקפת העולם של המטפל; גישת "גם... וגם..." כאלטרנטיבה לחשיבה דיכוטומית; שלושת האדנים במודל הפסיכולוג כמדען-מטפל - עם דגש מיוחד על הטיפול כאמנות יצירתית; מקומו של המטופל כמשתנה המכריע בהצלחת הטיפול. ולבסוף-מבט נושא פני עתיד".
בפסיכובלוגיה
פנטזמה בדרך למקלט - מה קורה לטיפול כאשר נשמעת אזעקה באמצע פגישה? כאשר המטפל והמטופל קמים יחד ויורדים למקלט, משהו במבנה המוכר של הטיפול מתערער. דווקא ברגעים הללו, שבהם המציאות פורצת אל תוך החדר, ניתן לראות באופן חד את מה שבדרך כלל נותר סמוי. במאמר שנכתב על ידי צוות מכון מוביוס (רקפת אמיר, יואב וולף, מיכל וימר, טלי חורב, יהודה ישראלי ונועה שדה) נעשה שימוש במונח פנטזמה של לאקאן: הפנטזמה היא לא מה שהסובייקט מדמיין במקום המציאות, אלא היא המציאות הנפשית שדרכה הסובייקט תופס את העולם. היא הדרך שבה הסובייקט מתקין את עצמו בתוך המרחב הסמלי (אוונס, 2005).
ללכת במים עמוקים: טל פולצ'ק כותב מחשבות על תנודות העצמי והחזקה נפשית בימי מלחמה –
"במהלך השבוע ברגעים בהם אני חושב על הפגישה הטיפולית, אני מוצא את עצמי תוהה איזה עולם יכנס יחד עם המטופל. מאז 07.10.2023, המציאות אינה עוד רקע לחיים, אלא היא הפכה לחדירה, אינטנסיבית ונוכחת. כזו המגישה לנו את העולם במנות גדולות. בתוך המציאות הטראומטית המשותפת שבה כולנו שרויים, אני פוגש שוב ושוב עייפות אונטולוגית, כזו שאינה מרפה גם לאחר מנוחה".
- פרסומת -
קפה במקלט - מרלן מאור כותבת על רגעים קטנים של יחד בתוך מצב החירום –
"כיצד קפה קטן במרחב מוגן, שיחה עם שכן או מפגש קהילתי יכולים להפוך לאחד ממנגנוני החוסן החשובים ביותר של הנפש בזמן איום. בתקופה האחרונה כולנו התרגלנו למראות חוזרים בחניונים רבים בזמן אזעקה : אנשים מביאים כיסאות מתקפלים, שותים קפה יחד, משחקים קלפים, משמיעים מוזיקה, עושים יוגה ,ובעיקר נמצאים יחד. לעיתים נוצרת אפילו אווירה של מפגש חברתי בזמן ההמתנה.".
מיה הוד רן - מאלימות לחרות, מהמזבח אל התפילה –
"לפני כמה ימים ראיתי ברחוב אבא לתינוקת. הוא הרים אותה בידיים שביקשו להיות לה עריסה, ברכות אינסופית ששמורה למפגש ראשוני עם חיים. אבל המבט שלי נתקע בדיסוננס: על מכנסיו היה נעוץ אקדח, ועל כתפו, במקביל לגופה הרך של בתו, היה תלוי רובה. המראה הזה – של היד המלטפת והיד האוחזת בנשק – העלה דמעות בעיניי. הוא זיקק עבורי את הניגוד אותו אנו חווים והפך לטבעי כל כך: לצד עורק החיים הפועם, מתקיים מרחב שבו האלימות גואה, מחלחלת אל תוך היומיום ברשתות, בכבישים ובמילים שהופכות לנשק".
גיא סימון מגיב למאמר דעה של ד"ר ירון גיל וכותב על הצד האפל של הפסיכואנליזה: על הסכנה שבפתולוגיזציה של המצפון והמוסר –
במאמר דעה שפורסם בהארץ באוקטובר האחרון ("כשהטענה לג'נוסייד פוגשת את הצורך הלא־מודע באשמה"), מציע ד"ר ירון גילת, פסיכיאטר במקצועו, ניתוח פסיכואנליטי לתופעה שמטרידה אותו: ישראלים החשים אי־נוחות מוסרית עמוקה לנוכח המתרחש ברצועת עזה. הוא מבקש להסביר מדוע חלקם אימצו אורח חיים מצומצם, מתקשים לשמוח, ואף מזדהים עם הטענה שישראל מבצעת רצח עם. תשובתו חד־משמעית: לא תפיסה מוסרית או פוליטית של המציאות עומדת בבסיס תחושות אלה, אלא "צורך לא־מודע באשמה". כך הופכת הפסיכואנליזה לכלי שנועד להסביר, ובפועל לנטרל, עמדה מוסרית. גילת טוען כי "אשמה נוירוטית מאפשרת להאמין בהאשמה מופרזת על רצח עם, מפני שהיא עונה על צורך לא־מודע ולא מפני שהיא נכונה עובדתית", ומסיק מכך שהג'נוסייד "איננו עובדה אלא פנטזיה של מוסר". כדי לבסס טענה זו הוא נשען על פרויד ולאקאן. במבט ראשון מדובר במהלך תיאורטי מתוחכם. אולם בבחינה מדוקדקת מתברר כי אין כאן עיסוק ישיר בטענה המוסרית עצמה, אלא ניסיון להסביר את עצם הופעתה באמצעות קטגוריות קליניות מקטינות, משטיחות ומצמצות. במעשה זה גילת מצטרף לצד האפל של הפסיכואנליזה.
שמירה על החיבורים במערכת החינוכית: יסכה יצחק בקריאה ביוניאנית על תפקיד הפסיכולוג בבית הספר -
"מהי משמעות תפקידו של הפסיכולוג בבית הספר? כיצד עבודתו היומיומית שלעיתים נחווית כשגרתית, הינה קריטית לשמירה על החיבורים במערכת ולבריאות הנפשית שלה? שאלות אלו עומדות בבסיס מאמר זה, המציע קריאה ביוניאנית של תפקיד הפסיכולוג בבית הספר, תוך הדגשה על הפעולות היומיומיות, שהן הבסיס המאפשר למערכת לחשוב, לעבד רגשות, ולפעול באופן יוזם ומתפתח".
ד"ר חנה דויד כותבת על מחוננות ופעילות-יתר של נוירוני המראה –
"הנה כי כן אנו רואים, שבעוד הנסיונות הרבים שנעשו במהלך עשרות שנים להסביר את ההבדלים באינטליגנציה הקוגניטיבית ולאחר מכן – גם אלו באינטליגנציה הרגשית באמצעות הגנטיקה, עלו בתוהו, הרי התפתחותם של מדעי המוח עושה זאת בהצלחה לא מבוטלת. נותר רק לקוות, שהדעה הקדומה, לפיה אינטליגנציה קוגניטיבית גבוהה מופיעה תדיר עם אינטליגנציה רגשית נמוכה, תיעקר במהרה מן השורש, וניתן יהיה להתרכז בפתרון בעיותיהם של ילדים מחוננים רבים, בעיות הנובעות בחלקן הגדול מאי-התאמת סביבתם הלימודית והרגשית לצרכיהם".
חדר אושר - ד"ר רחל קואסטל כותבת על פעילות גופנית ונפש –
"אפשר היה לחשוב שלפדל במרץ על אופניים שלא זזות לשום מקום יהיה אפקט מעצבן ומתסכל, אך באופן מפתיע, ובעיקר בנקודות שיא המאמץ, משהו נפתח בשוטטות יצירתית ותובנות חדשות באות. החוויה מעלה שאלות בסיסיות לגבי הגוף האורגני, אותה מכונה מסתורית שסוחבת את המוח שנותן לה תודעה, מטרה, תשוקה. הדבר הזה שבגללו גורשנו מגן עדן. ישנה נקודה מתוקה של איזון גופני ומנטלי שאני אוהבת להיות בה וקנאית לה. לא מדובר בזן או בהתעלות בשום צורה, אלא במין מצב אוורירי של הממברנה בין הפנים לחוץ, שמאפשר לי להיות בזרימה ובקשב בכל הזירות"
- פרסומת -
רות נצר משוחחת עם הצ'אט ומזמינה אותו לנתח את שיר הנשמה שלה, דרך חשיבה יונגיאנית ובכלל.
ולסיום טור מן העבר הלא רחוק – רגע אחרי מלחמת איראן הראשונה כתב רועי סמנה על - חזל'ש – על המעבר החד מדי בין חירום לשיגרה -
"חוסן" היא המילה שנשמעה הכי הרבה באמצעי התקשורת בשניים עשר ימי המלחמה, מלבד אולי "התרעות". מבוקר ועד לילה שיבחו, היללו וקילסו את חוסנו של העם, את חוסנו של הציבור, את חוסנו של העורף. ואני, עם עורף תפוס משינה על מיטת נוער בממ"ד, תהיתי מה בדיוק ציפו לראות: המונים בוכים בחוצות הערים? מה בדיוק היה משדר העדר חוסן, מעיד על התפרקות קולקטיבית? Sחוסן אמיתי, כפי שיודעים אנשי חינוך, טיפול וקהילה, אינו הדחקה של כאב אלא היכולת לשאת אותו, לעבד אותו, ולהתייצב מחדש מתוך התמודדות. הוא כולל אבל, בלבול, חרדה, ולא רק "תפקוד". אבל נראה שהשיח התקשורתי מבלבל בין חוסן לבין חסינות. כאילו חוסן הוא היכולת לא להיפגע בכלל, לא להישבר, להמשיך כרגיל. מה שנחגג תחת דגל ה"חוסן" עלול, בעצם, לשדר מסר שמזמין ניתוק רגשי או אטימות.
הפסקת האש / אורין רוזנר
הָיְתָה אֵשׁ
וְכָעֵת הִיא פָּסְקָה.
הַמֶּמְשָׁלָה הוֹדִיעָה שֶׁיֵּשׁ הַפְסָקָה
וּבְאֵין אֵשׁ אֶפְשָׁר לָלֶכֶת לָעֲבוֹדָה,
וְהָאֲנָשִׁים הָלְכוּ לָעֲבוֹדָה וּבֶאֱמֶת
לֹא הָיְתָה אֵשׁ בָּעֲבוֹדָה.
הֵם הָלְכוּ לְסִדּוּרִים וְלֹא הָיְתָה אֵשׁ
בַּסִּדּוּרִים.
הָאֲנָשִׁים פָּנוּ זֶה לְזֶה בָּרְחוֹב וְאָמְרוּ
פָּסְקָה הָאֵשׁ, פָּסְקָה הָאֵשׁ,
כַּמָּה טוֹב שֶׁפָּסְקָה,
הֵם אָמְרוּ וְגַם הִתְכַּוְּנוּ, בֶּאֱמֶת טוֹב יוֹתֵר
בְּלִי הָאֵשׁ הַמַּבְעִיתָה,
רַק שֶׁמִּכָּל דָּבָר יָצָא לָהֶם עָשָׁן,
בְּכָל דָּבָר רָאוּ אֵשׁ שֶׁכָּבְתָה,
וְגַחֶלֶת בָּעֲרָה לָהֶם בַּבֶּטֶן,
הֵם לֹא הֵבִינוּ מָה לָחֲשָׁה אֲבָל
זֶה הָיָה כָּל כָּךְ חַם
וְהֵם הִרְגִּישׁוּ שֶׁזֶּה תֶּכֶף
שׁוּב מִתְלַקֵּחַ.
Photo by George Zargaryan on Unsplash
