חזל'ש – על המעבר החד מדי בין חירום לשיגרה

רועי סמנה | 1/7/2025 | הרשמו כמנויים

השיננית שלי מספרת שהנכד שלה, בן השנה וחצי, מרדים את עצמו עם חיקוי של קולות אזעקה עולה ויורדת. בזמן כתיבת שורות אלו אנחנו כשבוע מאז הפסקת האש במלחמה עם איראן. או חודש. או שנה. אין לי באמת תחושת זמן. השיננית שלי אומרת שהשבועיים של המלחמה היו שבועיים קשים עבורה, עם האזעקות והטילים והבומים, "ככה זה אצל אנשים חרדתיים כמוני". ואני אומר לה שמה שהיא הרגישה זו לא חרדה, זה פחד אמיתי, פחד מוות.

"ברוב המקרים של טראומות ילדות", כותב פרנצי ביומן הקליני, "אין להורים כל עניין להעמיק את הרשמים בילד, להפך, הם כמעט תמיד מעודדים הדחקה כדרך טיפול: 'זה שום דבר', 'לא קרה כלום', 'אל תחשוב על זה יותר'... רמזים דקים של הילד נתקלים בהתעלמות או אפילו נהדפים כלא מהוגנים; כל זאת בהסכמה מלאה של הסביבה ובנחישות רבה כל כך, שהילד נסוג ומוותר עד מהרה על כוח השיפוט העצמי שלו" (עמ' 65). אנחנו הילדים של קיץ 25. מישהו העיר אותנו באישון לילה, סיפר לנו שמתחילה מלחמה, ושניים עשר ימים אחר כך סיפר לנו שהיא נגמרה, שזה היה רק חלום רע, שאפשר לחזור לישון. או אפילו טוב יותר: אפשר לחזור לשיגרה. ממאה לאפס בשניה.

***

זה לא שילידי המקום הזה לא רגילים במעברים חדים. גדלתי עם הנאום השנתי של ראש העיר על במת האמפיתאטרון החגיגית, שדיבר בכל שנה על הסזורה המרשימה שבין יום הזיכרון לבין יום העצמאות. באותה עיר, כשהלנה ראפ ז"ל נרצחה בפיגוע דקירה, המשכנו את הלימודים למחרת, מרחק קצר מזירת הרצח, כאילו כלום (אם כי בכיתה התלחששו שפירקו למורה לערבית את האוטו). אבל הפעם המעבר היה על סטרואידים. עוד עדות לרוח הזמן, שעל פיו הזמן הוא מוגבל ומהירות ויעילות, טוען בולאס, באות בו על חשבון רפלקציה. התרבות העכשווית, אם כן, דורשת מאיתנו להזדרז, לא לבזבז זמן על עיכול. כמו באותה חומוסייה מיתולוגית שבה היו נתבעים הסועדים "לבלוע, לא ללעוס".

לשפה, אני מניח שקוראיי כבר יודעים היטב, יש משמעות. "בעזרת שפה מילולית, אדם אינו רק מסוגל לתקשר עם אחרים במילים, הוא גם חושב במילים", כותב אוגדן בספרו האחרון. "הוא נעשה מסוגל לחשוב על עצמו ועל המחשבות שלו. נוצרת מציאות שבה דברים אינם פשוט מתרחשים; אלא, הדברים מתרחשים ביחס לעצמי מתבונן" (p. 86). הוא מציע שבאמצעות שפה נוצרת לא רק תקשורת, אלא גם תודעה רפלקטיבית. אולי זו הסיבה שתחושת הזמן מתערפלת כשאין מילים, כשאין רווח לעיבוד.

תכנית לימודים רשת לאקניאנית
השנה נוסף מסלול התנסות קליני המאפשר שילוב בין עבודה קלינית במרפאה לבריאות הנפש, ובין למידה תאורטית

"לנפש דרוש זמן לפעול, לשכל דרוש זמן לחשוב, לנשמה דרוש זמן להרגיש, לחיים דרוש זמן להתפתח" אומר אייגן (עמ' 294). אבל מה יהיה על החוסן אם ניקח את הזמן להתאבל, לעבד את הטראומה, אם נשתהה?

***

"חוסן" היא המילה שנשמעה הכי הרבה באמצעי התקשורת בשניים עשר ימי המלחמה, מלבד אולי "התרעות". מבוקר ועד לילה שיבחו, היללו וקילסו את חוסנו של העם, את חוסנו של הציבור, את חוסנו של העורף. ואני, עם עורף תפוס משינה על מיטת נוער בממ"ד, תהיתי מה בדיוק ציפו לראות: המונים בוכים בחוצות הערים? מה בדיוק היה משדר העדר חוסן, מעיד על התפרקות קולקטיבית?

חוסן אמיתי, כפי שיודעים אנשי חינוך, טיפול וקהילה, אינו הדחקה של כאב אלא היכולת לשאת אותו, לעבד אותו, ולהתייצב מחדש מתוך התמודדות. הוא כולל אבל, בלבול, חרדה, ולא רק "תפקוד". אבל נראה שהשיח התקשורתי מבלבל בין חוסן לבין חסינות. כאילו חוסן הוא היכולת לא להיפגע בכלל, לא להישבר, להמשיך כרגיל. מה שנחגג תחת דגל ה"חוסן" עלול, בעצם, לשדר מסר שמזמין ניתוק רגשי או אטימות.

לא יכולתי שלא להיזכר במם האינטרנטי של הומר סימפסון* שמציג חזית שרירית מרשימה, כשמאחורי גבו הוא אוסף את כל שומני הטורסו שלו לפקעת דחוסה. אה כן, ויש לו גם קליפס שתופס את השומן העודף, איך לא, בעורף.

במציאות המשותפת ההזויה שלנו, "חוסן" במובנו הציבורי והמוטעה עשוי להסתיר, אם כן, הסתגלות פתולוגית. המושג הפרדוקסלי החכם הזה, שתבעו אטווד וסטולורו, מתייחס למנגנון לא מודע המשרת את צרכי ההתקשרות ומשמר את הקשר עם זולת משמעותי על-ידי אימוץ ההשקפות והתחושות שלו על חשבון חווייתו האישית של האדם. "כאשר הארגון הפסיכולוגי של ההורה אינו יכול להתאים את עצמו לצרכים המשתנים... של הילד המתפתח... המבנה הפסיכולוגי של הילד יסתגל למה שמצוי" (p. 69).

***

"אנו עשויים ללכת רחוק מדי בדמיון שלנו," כותב אייגן, "אבל גם המציאות היא מוגזמת" (עמ' 286). כל מי שהסתופף במקלט או בממ"ד או בממ"ק בתקופה האחרונה וחישב את קיצו לאחור, בזמן שבטלוויזיה נראה מופע בינגו אור-קולי, יסכים איתו. מירב רוט אומרת שעלינו לעזור למטופלים "להסכין עם המציאות", אבל יש מציאויות שאין להסכין איתן. למשל מציאות כמו זו שבה אנשים נדרשים לוותר ברגע אחד על בוחן המציאות שלהם. לוותר על האימה הקיומית ולחזור לתפקד כאילו לא היו דברים מעולם. בשם הכלכלה, בשם העוצמה, בשם החוסן.

בשם האלוהים, מגיעה מדליה לכל מי שמצליח להחזיק מעמד בארץ הזו, ארץ שיושביה היא אוכלת. לכל מי שגדל לתוך טילים ופיגועים וחטופים ומלחמות ומבין, שלמרות הכל, גם הילדים שלו גדלו לתוך המראות והקולות האלו, שהנכדים שלו שרים לעצמם שיר ערש עולה ויורד, ומתפלל שהדורות הבאים יחוו משהו אחר. כי כמה עוד אפשר לסחוב? פצע על פצע, שנים על גבי שנים, בחריקת שיניים, בחריקת בלמים.

***

בקטע נהדר בסדרה, הומר סימפסון, אהוב ליבי, קורא ברכבו ספר עזרה-עצמית שבו הטיפ הראשון הוא לחיות כל יום כאילו הוא יומך האחרון. בפריים הבא הוא נראה מחוץ לרכב, במגרש חניה, ממרר בבכי. נדמה שכל מי שחי כאן בשבועות האחרונים, בין אזעקה לשגרה, יכול למצוא את עצמו באותו רגע אבסורדי שבו הדמעות נובעות לא רק מהכאב, אלא גם מהפער הבלתי נתפס בין מה שקרה לבין מה שנדמה שמצופה מאיתנו להרגיש.

* ראו כאן: https://knowyourmeme.co...ons-back-fat

לקריאה נוספת –

אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010

פרנצי, ש., היומן הקליני. תל אביב: עם עובד, 2013

רוט, מ., מלנכוליה אהובתי: על כוחו הנפשי המרפא של הקדיש. מקור ראשון, 2019. אוחזר מתוך https://www.makorrishon...daism/183513/

Atwood, G. E., & Stolorow, R. D., Structures of subjectivity: Explorations in psychoanalytic phenomenology. Hillsdale, NJ: Analytic Press, 1984

Bollas, C., Psychoanalysis in the age of bewilderment: On the return of the oppressed. The International Journal of Psychoanalysis, 96(3), 535-551, 2015

Ogden, T. H., What Alive Means: Psychoanalytic Explorations. London & New York: Routledge, 2024