לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
לידה בואקום - על ריקנות ועל הניסיון לצמוח מתוכה

לידה בואקום - על ריקנות ועל הניסיון לצמוח מתוכה

רועי סמנה | 11/10/2015 | הרשמו כמנויים

כשהדלת נסגרת מאחורי אריק* אני רואה על הפרקט טפטופים של חלקים מהפגישה שלנו, טפטופים שמגיעים עד הכורסא ממנה התרומם לפני רגע. שיירים דביקים של תובנות מרוסקות, רסס של רגש, פירוש או שניים מעוכים. כשאצא בסוף היום מהקליניקה אגלה שהשובל ממשיך עד הכניסה לבניין ושם, פחות או יותר, נעצר. סביר להניח שכשיצא לרחוב דבר מהפגישה כבר לא נותר בתוכו. מחר בבוקר הרצפה תישטף והזכר היחיד למה שהתחולל בינינו הערב יישאר בראשי.

אני לומד עם הזמן שככה זה אצלו: הוא מדפדף בין אנשים, בין חוויות, כמו שמדפדפים בקטלוג של איקאה. שעות הפנאי שלו מוקדשות בעיקר לצפייה רפטטיבית בסרטוני היאבקות ביו-טיוב של קווין וקארי ואן-אֶריק**, גיבורי ילדותו בשנות השמונים או למשחק בלתי-נלאה בפלייסטיישן. הוא משתמש בסרטונים ובמשחקים כהגנות אוטיסטיות מרגיעות, אך התחבושות הרגשיות הללו הופכות עבורו מהר מאוד לחוסמי עורקים. הוא מספר לי על חוסר שקט, על שעמום, ובשלב מסוים מצליח לנסח את המילה ריקנות.

*****

מטפלים רבים שמים דגש, בעקבות ביון, על הצורך להגיע למפגש הטיפולי ריקים: מתשוקה, מזיכרון, מיומרה להבנה. אבל הריקות הזו שונה מאוד מהריקנות עליה מדבר אריק. בעוד שהריק מהסוג הראשון פתוח, רצפטיבי ומצפה לקלוט פנימה חוויות ותחושות, הריק מהסוג השני מהווה חלל סגור: רחם שלא יכולים להתפתח בו חיים.

גרוטשטיין, בגרסה הפרטית והמעניינת שלו לרעיון דחף המוות, רואה בדחף הקונטרוברסלי הזה מעין מלאך שומר הבא להצלה כאשר החיים הופכים בלתי נסבלים, בלתי אפשריים, ומסייע לנו "למות" קצת על מנת להיות מסוגלים להישאר בחיים***. אני מדמיין את דחף המוות ככלב שמירה אימתני אך נאמן, המופיע כשנשרקת שריקה בתדר שרק הוא יכול לשמוע. נכון, הוא תוקף חיבורים (עם הזולת, בין מחשבות וכו'), אך הוא עושה זאת על מנת לגונן על האדם שלמענו ותחת חסותו הוא פועל. אם מגע רגשי עם העולם נתפס כמסוכן, כמכאיב באופן שאין להעלות על הדעת, הרי שהדבר האדפטיבי לעשות יהיה לשמור על מרחק ממנו, לפתח ממברנה עבה, בלתי-חדירה. לאלחש גם במחיר של שיתוק וקיפאון. וכך, מי שנגזר עליו, כמו אריק, לקרוא בתכיפות גבוהה לעזרתו של דחף המוות, נאלץ למעשה להדוף חוויות. אלו מנתרות ממנו מיד חזרה כמו כדור שפוגע בקיר או, אם הצליחו להסתנן פנימה, דולפות בהקדם האפשרי מראש-המסננת שלו, מותירות חלל סטרילי, מעוקר.


- פרסומת -

*****

אריק זוכר (מעט) אירועים מהילדות, אבל לרוב בקווים כלליים בלבד. היה רע לתפארת, אבל מה אפשר לעשות לגבי זה עכשיו? מה שהיה היה. מה הטעם לדוש בזה? הוא שואל.

כאשר הסביבה הראשונית היא מזניחה, כאשר החוויות לא זוכות להדהוד אצל אמאבא, הילד, שבמקום לינוק חלב ינק אויר, נשאר לעיתים קרובות, לאורך חייו, עם שיירים לא מעובדים של תחושות שעליו לפלוט מיד, משום שלא התפתחה אצלו מערכת עיכול רגשית טובה-דיה. באופן כזה הוא אומנם לא נבנה מהרבה מהחומרים המזינים המגיעים אליו, אך גם אינו מורעל מאלו המקולקלים. בולאס מאמין שרגשות ורעיונות שעוברים הגליה מהמודע פועלים כמו מגנט המושך אליו עוד ועוד רעיונות ורגשות, כלומר התהליך הדיסוציאטיבי במקרים כאלו עלול להיות ממאיר ולכבוש עוד ועוד מעוזים של חוויה. דחף המוות הופך למשאבת ואקום. ואקום, כידוע, משמש לבידוד, ובמקרה של אריק לבידוד ואיטום נפשי.

*****

הוא הרבה "לא יודע". אבל אי-הידיעה אינה מעוררת אצל אריק סקרנות. הוא ממהר לפרסס ברגע שנתקל בשלט "אין כניסה" בנפשו, לא מתווכח ולא שואל שאלות.

כאן אני, המטפל שלו, נכנס לתמונה. עם אריק, שעזרו בא מהאַין, שלמד לאיין את עצמו כדי לשרוד, אני לא יכול להסתפק בהכלה שקטה. אני מרגיש מחויב להשקיע מאמץ אקטיבי להדביק אותו בסקרנות שלי לגביו, להתעקש להניח זכוכית מגדלת על בדלי תחושות וזיכרונות, לנסח את החוויות שטרם נוסחו, לחלום את הידוע שטרם נחשב. כל זה בניסיון להפרות אותו ולהצמיח חיים היכן שהרבה שנים הייתה שממה, להוליד בואקום שבתוכו משהו חדש: יכולת עיכול שתאפשר לו לוותר על שירותיו הטובים של דחף המוות. שנינו מקווים ללטף יום אחד בחיבה את ראשו של הדחף הנאמן הזה, להיפרד ממנו ולשלוח אותו לדרכו.

* למען הסר ספק: כמו תמיד, התיאור אינו מתייחס למטופל ספציפי כלשהו, בעבר או בהווה.

** ראו כאן: https://goo.gl/i4z2Dn

*** "למות במידה ההכרחית מבלי להגזים / לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה" כותבת ויסלבה שימוברסקה בשירה "אוטוטומיה" (מתוך: "בשבח החלומות" בתרגום רפי וייכרט).

לקריאה נוספת -

אנזייה, ד., אני-עור. תל-אביב: תולעת ספרים, 2004

ביון, ו.ר., ללמוד מן הניסיון. תל-אביב: תולעת ספרים, 2004

בולאס, כ., גנרה נפשית. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015

Grotstein, J. S., "...But at the same time and on another level...": Psychoanalytic theory and technique in the Kleinian/Bionian mode. London: Karnac, 2009

Stern, D. B., Unformulated Experience: From Dissociation to Imagination in Psychoanalysis. London: Routledge, 2003


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, פסיכואנליזה, תיאורי מקרה, תיאוריות יחסי אובייקט
עידן רוה
עידן רוה
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
קרן ירושלמי
קרן ירושלמי
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר מיכה וייס
ד"ר מיכה וייס
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עומר חיות
עומר חיות
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה
ד"ר  מיכל מן
ד"ר מיכל מן
עובדת הוראה
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, נתניה והסביבה
רשא מוסא-קעואר
רשא מוסא-קעואר
פסיכולוגית
חיפה והכרמל

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אוליביה סיטבוןאוליביה סיטבון31/8/2018

הריקנות היא הסטן בהיתגלמותו. הפעם אגיב לדבריך כמטופלת, אשר לצערה הרב מאוד תחושת הריקנות מוכרת לה היטב היטב, מעולמה הפנימי.
ריקנות היא תחושה איומה. היא ענן שחור ודביק. היא קשה מנשוא. היא קשה יותר, בעיניי, מתחושות אשר מתלוות למחלות קשות ואולי סופניות.
התחושה שאין לחייך כל ערך או משמעות היא נוראית יותר מן המוות בכבודה ובעצמה.
הריקנות, והדיכאון המתלווה לה, הם ההיפך מאהבה. לא ההיפך משמחה, אלא ההיפך מאהבה.
חיים ללא רגשי אהבה הם חסרי ערך לחלוטין.
וכפועל יוצא מכל זה, יש כמה דברים שאני רוצה להגיג למטפלים/ות אשר באים אליהם מטופלים שסובלים מתחושות של ריקנות ודיכאון:
אנא התייחסו לתחושות של המטופל כפי שהייתם מתייחסים לתחושות של אדם אשר חווה אבדן חמור ביותר. מוות.
אנא התייחסו לתחושות אלו בכבוד, ברצינות, באמפטיה כפולה ומכופלת.
אנא מחקו כל חיוך מהצד (!!!!)
גם אם המטופל עשיר, בעל מעמד סוציו-אקונומי גבוה, או כל דבר אחר אשר נתפס בעיניי החברה כדברים שאמורים להעלים דיכאון.
תמיד יש סיבות לתחושת הריקנות.
האשמה והבושה מאוד מאוד תשבשנה את העבודה הטיפולית.
על כן, העבודה הטיפולית בזמן דיכאון מז'ורי היא לדעתי, על גבול הבלתי אפשרי.
חשוב ביותר שלא תיבהלו ולא תירתעו מתחושות הריקנות של המטופלים שלכם. זה נשמע מובן מאליו, אבל זה בכלל לא כך.
כדי להיות מסוגל להכיל תחושות ריקנות, צריך להיות סוג של מלאך.
וזה גם ובעיקר אומר להרחיב את הלב.
אני רוצה להגיד שכדי להצליח לעזור למטופל/ת אשר חווה ריקנות, צריך קודם כל לאהוב אותו.
זה הסיכוי היחיד שלכם לעזור לו.
וזה לא תלוי בשנות השכלה בתחום, במספר תארים או מאמרים אקדמאיים שתפרסמו, וגם לא בעלות שעת הטיפול שלכם.
זה תלוי, בעיקר, היכולת האישית שלכם לאהוב.


רועי סמנהרועי סמנה16/10/2015

תודה רוני, תמיד כיף לקבל ממך מחמאה... [ל"ת].

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף16/10/2015

כתמיד. אתה מפיח חיים גם במטופל וגם בתיאוריה!

רועי סמנהרועי סמנה15/10/2015

תודה ענבל!. אלוורז אכן היוותה השראה לרשימה הזו ובכלל לעבודתי הטיפולית במקומות האלו.

רועי

ענבל רולרענבל רולר15/10/2015

מרתק. ואפשר שאנו עמלים להתהוות עימו ועבורו- עם המטופלים שכמותו - כ"נוכחות חיה"..המזמינה אל מחוץ לואקום
(אן אלווראז. בהוצאת תולעת ספרים 2005)

רועי סמנהרועי סמנה14/10/2015

תודה גבע. אני שמח לשמוע שהרשימה מצאה הדהוד אצלך.

רועי

גבע גלגבע גל14/10/2015

כתיבה נהדרת - כמה אמיתי ועצוב. הזכרת לי מטופל שלי משנה שעברה, בחטיבה העליונה, שבפגישה השניה הבנתי עד כמה הוא לא זכה שיתפעלו ממנו, שיתעניינו בו באמת, וברגע ש"הוצאתי מים מהסלע", משהו השתחרר, לפחות בחדר...
המון תודות

רועי סמנהרועי סמנה11/10/2015

תודה רבה אריאלה. שמחתי על תגובתך.
רועי

אריאלה פרידמןאריאלה פרידמן11/10/2015

מקסים כתמיד, ומעורר מחשבה. תודה! [ל"ת].