פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אז למה לי תיאוריה עכשיו?

אז למה לי תיאוריה עכשיו?

רועי סמנה | 24/12/2014 | הרשמו כמנויים

שחקן הבייסבול האגדי יוגי ברה (נא לא לבלבל עם הדוב האגדי יוגי בר) אמר פעם ש"בתיאוריה אין הבדל בין תיאוריה לפרקטיקה. בפרקטיקה יש". האנליטיקאית ננסי צ'ודורו סוברת כי עד שהמטפל אינו מניח את התיאוריות שלו בצד ומקשיב למטופל באופן פתוח, הוא אינו יכול לדעת אילו תיאוריות יהיו מתאימות עבורו. מצד שני, ללא תיאוריה בכלל המטפל, לדעתה, הוא חסר אונים ואין ביכולתו לסייע. אם כן, התיאוריה, על אף שאינה משתדכת תמיד בקלות לפרקטיקה, היא נכס יקר עבורנו. היא משפיעה על האופן בו אנחנו משפיעים על המטופלים שלנו. אייגן, למשל, כותב ש"גם אם התיאוריה חסרת תועלת או אפילו מזיקה ללא הנימה או המגע הקליני ה'נכונים', הרי שאם המטפל בקיא ומתמצא בחקירות התיאורטיות, ייתכן שנימת דיבורו וסגנונו יתאפיינו בניואנסים מעודנים יותר ובתוכן תקשורתי עשיר יותר" (עמ' 24).

שורשיה היווניים של המילה תיאוריה במילה שוברת-הצלחות theao, שמשמעותה "מבט". אלברט איינשטיין הזהיר אומנם ש"התיאוריה קובעת את גבולות מה שאנחנו יכולים לראות", אבל ללא תיאוריה טובה לצידנו אנחנו עלולים להיות עיוורים להרבה ממה שמתרחש מסביב (או בפנים).

אכן, המצב הוא מורכב: מחד, אפשר להתייחס לתיאוריה כמספקת פונקציות של החזקה ושל הכלה, כזולת-עצמי מיטיב ומפתח. מאידך, התיאוריה עלולה להיות גם רודפנית, מסרסת ונוגפת* (impinging) ולצמצם את שדה הראייה במקום להרחיבו. הרבה תלוי, איך לא, בפרקטיקה. האם ניתן לתיאוריה להיות המשרתת הטובה שהיא יכולה להיות או נאפשר לה להשתולל כאדונית שתלטנית? האם נדע מתי לאחוז ומתי להרפות ולקפוץ, כמו שמנסח זאת אייגן, "לתוך אוקיינוס החיים" (עמ' 25)? האם נוכל לשמור על כמה נקודות-מבט, לעיתים סותרות ומבלבלות, או שנתקבע באזור הנוחות של תיאוריה אחת שאנו שולטים בה, אבל בעצם שולטת בנו? האם נחפש רק מתחת לפנס או שנרשה לעצמנו לנדוד אל אזורים אפלים, חסרי שם?

התיאוריה היא עדשה. לעיתים היא מגדילה, לעיתים היא מקטינה. היא יכולה לקרב או להרחיק. עלינו להחזיק בסט גדול של עדשות אם ברצוננו לראות את הדברים שמעבר, לקרוא בין השורות, להבחין באותיות הקטנות. עלינו להאמין בתאוריות שלנו, אבל לזכור שיש הבדל בין אמונה לידיעה. לזכור שלפעמים מטאפורה היא רק מטאפורה. שעלינו לבנות מודל חדש עבור כל מטופל ומטופלת שאנו פוגשים, אם איננו רוצים לצקת אותם לתוך מודל קיים.

אם נלמד לטפס בזהירות על כתפי נפילים, אם נשתמש בתיאוריה באופן שיאפשר לנו לחלום אותה בדרכנו, לברוא אותה מבראשית בצלמנו, יתכן שלא נמציא מחדש את הגלגל, אבל נוכל אולי לתרום מיסב** חדשני למחסן חלקי החילוף הפסיכואנליטי או לכל הפחות לארגז הפרטי שלנו.


*************
נותרו מקומות אחרונים בקבוצת הקריאה בהנחייתי שתעסוק בטקסטים פסיכואנליטיים קלאסיים וחדשים. אתם מוזמנים להתרשם (ולהירשם) כאן: https://www.smore.com/5dmxq


*התרגום החדש (והיפה) למילה impingement מופיע ב"חסך ועבריינות" של ויניקוט והסבר על הבחירה בו מצוי בעמודים 71-73

**הסבר קצר על מיסבים - http://he.wikipedi...D7%91



לקריאה נוספת -

אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010

Almond, R., The holding function of theory. Journal of the American Psychoanalytic Association, 51: 131-153, 2003

Bollas, C., The Freudian moment. London: Karnc, 2007

Chodorow, N., From behind the couch: Uncertainty and indeterminacy in psychoanalytic theory and practice. Common Knowledge, 9: 463–487, 2003

Wachtel, P. L., Cyclical psychodynamics and the contextual self. Hove, East Sussex: Routledge, 2014

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה21/1/2015

תודה למגיבים. תודה לקוראים ותודה למגיבים שהאירו את עיניי. מרגש לפגוש באנשים שקוראים וחושבים ותורמים את חלקם להתפתחות התיאוריה.
רועי

רוני כרמלירוני כרמלי26/12/2014

הרצף בין התיאוריה לפרקטיקה. תודה רועי, מעורר מחשבה.
נדמה לי שהסזורה בין התיאוריה לפרקטיקה, דומה לסזורה בין הפירוש לאסוציאציה חופשית, כך שהתאוריה בהולדתה היא למעשה פרקטיקה. קיים רצף בין התאוריה לפרקטיקה לצד הנבדלות. זהו אולי ההבדל בין תיאוריה חיה (במפגש הטיפולי) לתיאוריה מתה שנכפית וחדלה להתקיים במפגש.
אגב, הפועל היווני הוא אמנם גם "להסתכל על..." אבל גם 'לשער', 'לשקול'.... כך שהמתח בין הדברים קיים כבר במקור היווני.
הפועל השגור יותר לפעולת הראייה היוונית הוא - orao.

משה נח-מטותמשה נח-מטות26/12/2014

תודה. ניסחת שוב בסגנון ייחודי ומקסים הרהורים ומחשבות מעוררי השראה, תודה.

סילביה איילוןסילביה איילון24/12/2014

תודה רבה ....... תודה רבה כתמיד למחשבותך,לרצון עז שלך לשתף אותנו,ולעודד אותנו להמשיך להיות נאנמים לרגשות שחווים מטופלינו.......

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס24/12/2014

התיאוריה של המטפל, התיאוריה של המטופל. הי רועי,
מסכימה מאד עם דבריך. הדיאלקטיקה בין ידיעה ואי-ידיעה ובין שימוש בתיאוריה לבין פתיחות לנתונים המופיעים "כפי שהם", חשובה מאד ומבקשת מאתנו להכיל אותה בלי לשמוט אף אחד מהקטבים שלה.

כאשר אתה כותב: "האם נוכל לשמור על כמה נקודות-מבט, לעיתים סותרות ומבלבלות, או שנתקבע באזור הנוחות של תיאוריה אחת שאנו שולטים בה, אבל בעצם שולטת בנו?", אתה כמובן מתאר גם מטרה טיפולית חשובה: לסייע למטופל/ת לפתח סבילות גבוהה יותר לעמימות ומורכבות, על החרדה שהן מעוררות, יכולת להשהות את ארגון נתוני המציאות לתוך תבניות קיימות ולהחליף נקודות מבט בגמישות על פי הצורך. כותבים התייחסותיים (ודאי גם אחרים) מדגישים את החשיבות של הרחבת היכולות האלה, המאפשרת לתפוס את המציאות בצורה עשירה ומדויקת יותר, להשתנות ולהתפתח.
ומה שנכון לגבי מטופלינו כמובן לא יכול שלא להיות נכון לגבי עצמנו...





עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח24/12/2014

כיף לקרוא. היי רועי,

הפער בין מה שכתוב בתיאוריה, לבין מה שקורה בקליניקה דורש מאיתנו שתי תנועות הפוכות- הראשונה היא לדעת (ללמוד מגוון תיאוריות) והשנייה היא לא לדעת (לתרגל להרפות מהידיעה ופשוט להיות עם מה שקורה), ולעבור בין התנועות האלו בגמישות. או במילים של ישראל אלירז (מתוך הבט, עמ' 25)
"הבן את התשוקה
לרוץ
על גבי אלכסוני הגדרות
ואנכי הרשתות
הרם קליפות צבע, יחל
להיווצרות החלקות"

בטוחה שקבוצת הקריאה בהנחייתך תסייע ליצור רשת תיאורטית שבעזרתה יהיה ניתן להאמין גם בערך החלקות
עדי