פציעה מוסרית ותיקונה: סיפור אישי והשלכות טיפוליות | נחי אלון
נחי אלון | 3/3/2026 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הרשימה שלפניכם עוסקת בסיפור אישי מחיי על פציעה מוסרית ועל תיקונה. המושג “פציעה מוסרית” נכנס אל עולם הטיפול בשנים האחרונות, ונעשה רלוונטי במיוחד בעקבות מלחמת שבעה באוקטובר; עם זאת, התופעות הכרוכות בו מוכרות זה שנים רבות בישראל ובמדינות אחרות.
רק לאחרונה הולך ומתברר היקפן ועומקן של פציעות כאלה: הן בקרב אנשים שפעלו בניגוד לערכי המוסר שלהם עצמם, הן בקרב מי שנפגעו ממעשים בלתי־מוסריים של אחרים, והן בקרב מי שהיו עדים למעשים כאלה. יש נקודות השקה בין פציעה מוסרית לבין פגיעה פוסט־טראומטית, אך אין מדובר בתופעות זהות: אדם עשוי לסבול מאחת מהן מבלי שיסבול מן האחרת.
בחרתי להעלות את סיפורי האישי בעיקר משום שהוא מציג דרך פחות רווחת לתיקון הפגיעה: במקום להסתפק בשינוי תודעתי ורגשי בלבד, אפשר לבצע מעשי תיקון ממשיים במציאות. את מה שלמדתי מתוך הסיפור האישי שלי יישמתי עם מטופלים במספר דרכים, שהועילו להם מאוד להגיע לשלום פנימי עם העבר.
הסיפור להלן מופיע באופן מלא יותר בספרי "אדון ביאליק, איך ראוי לחיות?" (2022) בהוצאת 'ספרים', עמודים 48-85
חלק א': הכרה בכישלון מוסרי, דיווח ומעשה תיקון במציאות
במלחמת ששת הימים ולאחריה שירתי כמפקד פלוגה בגדוד צנחנים. המלחמה והקרבות שבאו לאחריה לא הותירו בתודעתי – כך חשבתי – משקעים מיוחדים. אבל במשקעים הללו פגשתי, לתדהמתי, כעשור אחרי המלחמה, כשצפיתי בסרט "צייד הצבאים" העוסק בזוועות מלחמת וייטנאם.
פתאום תקפה אותי במהלך ההקרנה תחושה גופנית נוראה, כאילו אני עומד להתעלף, ויחד איתה תגובה רגשית קשה שלא יכולתי לכנותה בשם. לצד התחושה הגופנית המעיקה עלה בי רגש סתום ומכביד שלא הבנתי. ניסיונותיי להתגבר על התחושות באמצעות הסחת דעת לא צלחו. התחושה הנוראה לא לוותה בסיפור, במחשבות או בתמונות, ולא הבנתי כלל מה אירע. נאלצתי להימלט מאולם הקולנוע ולחזור לביתי.
הלילה סירב לחלוף. שעות רבות התהפכתי בכורסה ובמיטתי, מנסה להקל מעליי את התחושה הבלתי מובנת. לראשונה בחיי עלתה בי המחשבה שאולי אני מאבד את שפיות דעתי.
לפנות בוקר התבהרו הדברים במפתיע. לא עלילת הסרט היתה הגורם, אלא סדרה של תמונות מלחמה קצרצרות שהתחלפו במהירות ונועדו להעביר את הצופה מן הסצנות ה"אזרחיות" אל המציאות המלחמתית. במהלך הלילה עלתה לפתע אחת התמונות הללו בבהירות מכאיבה: חיילים אמריקאים מטילים רימון יד לתוך בונקר וייטנאמי ומונעים מהכלואים בו להימלט.
באותו רגע נזכרתי בפעולת כראמה בשנת 1968. השתתפנו בכיבוש מוצב ירדני, ובמהלך הסריקה שלאחר הקרב נתקלתי לפתע בשני חיילים ירדניים ושביתי אותם. במוצב זה שהינו כל אותו יום, תחת הפגזה בלתי־פוסקת, בעוד הקרב מרובה־הנפגעים נמשך סביבנו. לא היתה לנו דרך להעביר אותם למכלאת שבויים, ולא יכולנו לשמור עליהם לאורך זמן. לאחר התלבטות ציוויתי על אחד ממפקדי המשנה להרוג אותם. הוא עשה זאת שלא בנוכחותי, באמצעות רימוני יד.
התמונה הקצרה בסרט העלתה בתודעתי את האירוע הנשכח הזה, שלא העסיק אותי במשך עשר שנים. הזיכרון היה בהיר לחלוטין. באופן מפתיע, המועקה הבלתי־נסבלת הוקלה באחת: סוף סוף הבנתי מה קרה לי בסרט. עתה הופיעה ידיעה חדה ונוקבת: מה שעשיתי לפני עשור, ושלא הטריד אותי עד אז, היה פשע מלחמה.
ואז נזכרתי בפשע נוסף: בעזה, במלחמת ששת הימים, הוריתי לאנשי לארוב לתושבי עזה שעסקו בביזה של מחנה או"ם, כדי להפסיק את הביזה – ואם צריך, גם באמצעות ירי חי. כך עשינו, ואנשיי ירו למוות בשני אנשים שלא פשעו.
ההכרה כי "עשיתי פשעי מלחמה" היתה קשה מנשוא. התחושה הזאת עוררה בי מאליה את השאלה הדוחקת: מה עליי לעשות כדי לתקן את מעשי הפשע הללו?
לפתע הופיעה בעיני רוחי דמות נוספת: הנזיר הישיש ("סטארץ") זוסימה, מורהו האהוב של אליושה קרמזוב, בספרו של דוסטוייבסקי "האחים קרמזוב". על ערש מותו מספר הישיש לאליושה תלמידו על גלגולי חייו. בעברו היה קצין צבא צעיר והולל, שהסתבך בקלות דעת בדו־קרב. לאחר סערת נפש מכאיבה הבין שמעשיו היו פסולים, התוודה עליהם בפומבי, פרש מן הצבא ופנה לחיי רוח כנזיר וכמורה. לימים עודד אחרים שפשעו לעשות כמוהו: להסגיר את עצמם, להתוודות ולשלם על חטאם. עתה הציב לפניי סיפורו של הישיש מופת אנושי של תיקון.
השעה היתה ארבע לפנות בוקר. ירדה עליי שלווה גדולה. עתה ידעתי מה עליי לעשות. נטלתי עט ונייר וכתבתי מכתב ארוך אל הפרקליט הצבאי הראשי, ובו דיווחתי על שני האירועים שהתעוררו בזיכרוני.
בצד הקול שהמריץ אותי לכתוב שמעתי גם קול אחר: "אל תפעל בקלות דעת. לפני מעשה כזה, שעלולות להיות לו תוצאות כבדות, מוטב שתתייעץ עם אנשים שאת דעתם אתה מעריך". חשבתי עם מי להתייעץ, ואז הבנתי שאף אחד לא יסכים עם החלטתי, וכל אחד ינסה להניא אותי ממנה בנימוקים שונים. לפיכך החלטתי שלא להתייעץ, ולפעול אך ורק על פי צו לבי.
עם שחר שלחתי את המכתב. הייתי בטוח שבעקבותיו יעמיד אותי צה"ל לדין, והייתי מוכן למצוא את עצמי כלוא בבית סוהר לזמן לא קצר. במכתב כתבתי, בין היתר:
אל: הפרקליט הצבאי הראשישלום רב,ברצוני להביא בפניך דברים אשר לאחרונה הטרידו אותי וגרמו לי להתלבטות.אני רס"ן בשירות קבע, פסיכולוג במקצועי, משרת בשירות קבע בצה"ל.בתקופת מלחמת ששת הימים ולאחריה הייתי מפקד פלוגה בצנחנים.בשנים 1967–1968 הייתי אחראי למעשים אשר גם אז הרגשתי שאינם מוצדקים, אולם עתה החלטתי לחלוק אותם איתך.האירוע הראשון היה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בעזה. שימשנו כחיל מצב בעיר ואחד מתפקידינו היה למנוע ביזה על־ידי תושבים מקומיים.במסגרת תפקיד זה יזמתי, מתוך קלות דעת שאני מצטער עליה כיום, טיפול רדיקלי בביזה. במחנה או"ם נטוש, שבו הסתובבו בוזזים, פיזרתי מספר חיילים למעין מארב, ומן הפקודות שנתתי השתמע שיש לפתוח באש ואף להרוג, ולא נרתעתי מפני אפשרות זו. ואכן, הופיעו מספר תושבים. חיילי פתחו באש והרגו שני אזרחים. אני לא הייתי נוכח במקום, אבל הייתי האחראי היחיד למעשה.האירוע השני התרחש בשנת 1968. השתתפתי עם פלוגתי במבצע כראמה. תפקידנו היה להשתתף בכיבוש מוצבי דאמיה. במבצע שביתי שני לגיונרים וציוויתי לכלאם. מתוך התכחשות למה שהאמנתי שהיה עליי לעשות אמרתי לאחד ממפקדי המשנה לחסל את השבויים. הוא עשה כך, לא בנוכחותי, אולם תוך קבלת הוראתי והסכמה עימה.כאמור, הפרשות הללו לא הטרידו אותי אלא לעיתים רחוקות. מצאתי לעצמי צידוקים רבים. הכרתי רבים שעשו מעשים דומים וליבם לא נקפם. אולם כיום בגרתי, וכשאני מסתכל אחורה אני מתבייש במעשיי אלו. איני רוצה להתכחש לעבר ולנתק אותו מעצמי... אני מרגיש שכדי שאוכל להסתכל ביושר בעיני עצמי ולראות עצמי כאדם מוסרי – עליי לדווח על כך ולעמוד לדין על מעשים אלו...אני מאמין כי שומה על צה"ל, כיום כבעבר, למנוע מעשים מעין אלו שעשיתי אז ושאחרים אולי עושים היום. אם צריך, יש להעניש את האשמים, גם אם מדובר בי עצמי.
ענייני וחוות הדעת של הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר) הובאו בפני פורום המטכ"ל. הפצ"ר קבע שמסיבות משפטיות טכניות אי־אפשר להעמידני למשפט צבאי, אבל ראוי לשחררני משירות קבע בצה"ל על התנהגות שאינה הולמת קצין.
הוזמנתי לבירורים עם הפצ"ר, ראש אכ"א והרמטכ"ל כדי לדון בהמלצת הפצ"ר, שנראתה לי מתאימה ולא התנגדתי לה. הוקל להם כששמעו את הסכמתי. הם הבינו את משמעות הפיטורין, הציעו לי עזרה במעבר החד משירות בן חמש־עשרה שנים לחיים אזרחיים, וסייעו לי במעבר מורכב זה. אני מכיר להם תודה על כך.
הפרשה לימדה אותי להבין שגם אדם טוב עלול לעשות מעשים רעים, ושבכל זאת אין הוא בהכרח זהה למעשיו; ולפיכך כל מעשה הוא בר־תיקון. הרגשתי שהמכתב והפיטורין מצה"ל היו מענה מספק על מעשי העבר שלי, הן מצד צה"ל והן מצד עצמי. אני עשיתי מה שלבי אמר לי לעשות, וצה"ל עשה מה שהיה עליו לעשות. התיק סגור.
חלק ב': תיקון מוסרי באמצעות לימוד ומעשה רוחני
עשר שנים מאוחר יותר, כשעסקתי בטיפול ועמדתי בראש קליניקה קטנה, החלטתי לקחת חופשה בת שנה ולטייל במזרח כתרמילאי. במהלך הטיול בנפאל נודע לי על קורס בן חודש אודות הבודהיזם הטיבטי. הצטרפתי אליו מתוך סקרנות. במהרה הבנתי שפגשתי, כמעט באקראי, משנה פילוסופית, פסיכולוגית ומוסרית מן הדרגה הגבוהה ביותר, והתעמקתי בה יותר ויותר. בין היתר עסקנו באינטנסיביות באימוני מדיטציה ובעיון בסוגיות מוסריות ובנושא המוות.
כך, למשל, אמר לאמה זופה, מורה טיבטי גדול שלימד בקורס:
"עלינו לדעת להפריד בין המעשה לבין העושה. יכול אדם, בנסיבות מסוימות, לעשות מעשי פשע, ובנסיבות אחרות לפתח מודעות, לתקן את מעשיו ולתת ביטוי לטבעו האמיתי – טבע החמלה והחכמה".
המורה מנה שלבים בתיקון פעולה שאינה מוסרית, ובפיתוח מידות מוסריות:
- חרטה (לא אשמה!) – חרטה היא מחשבה שמובילה לעשייה, בניגוד לאשמה המוליכה לדיכאון משתק. אשמה מכוונת לעבר ועסוקה בשאלה "מה היה", ואילו החרטה מכוונת לעתיד ועסוקה בשאלה "איך אמנע בעתיד ממעשים דומים".
- פיתוח עמדה מוסרית וחומלת כלפי נפגעי העוול, ויתרה מזו – כלפי כל היצורים.
- החלטה נחרצת שלא לחזור על המעשים השליליים.
- פעולה מתקנת חיובית, שיש לה שתי פנים:
- תיקון על־ידי אימון התודעה: אימון הרוח על־ידי לימוד וקריאה במקורות העוסקים במוסר, מדיטציה על המוות, התעמקות בטעות ובעיוורון שהובילו למעשה, וחשיבה על טוב ליבם של הברואים.
- פעולה כלפי אנשים, לאו דווקא כלפי אלו שניזוקו – סיוע להפחתת הסבל, הוראה ולימוד, השתתפות בפיתוח תודעתם.
לשלבים אלו הוספתי את העיקרון היהודי של הימנעות מקנאות־יתר במעשי התיקון, מתוך האשליה שניתן להגיע לתיקון שלם שיבטל את כל הנזקים שנגרמו.
דבריו של המורה דיברו אל לבי. נוכחתי שהנושאים הללו היו מקור לקשיים נפשיים לא מבוטלים לחלק מן המשתתפים – ואני בתוכם. ראיתי שמספר משתתפים ישראלים התקשו מאוד בפרקים הללו, לאחר שעברו מקרים רבים של אובדנים מכאיבים ושל אחריות מצמיתה. כמה מהם עזבו את הארץ לצמיתות, כדי להתרחק מן העומסים הנפשיים הכרוכים במלחמות.
בלימוד מורכב זה שוב פגשתי את הנושאים המוסריים שהעסיקו אותי עשר שנים קודם לכן, אך הפעם המפגש התנהל בתוך סביבה שהיתה מוכנה לעיין בסוגיות הללו ולסייע בהתמודדות עמן.
לפיכך החלטתי להתייעץ עם לאמה זופה על המשך התיקון שלי. הוא הקשיב בהשתתפות ובחמלה, והציע תהליך תיקון שכלל כמה פרקטיקות מורכבות: מדיטציות על שינוי התודעה, פיתוח טוב־לב אוהב, ובמיוחד – פעולה למען צמצום האלימות באזורנו בצורות שונות. לקחתי על עצמי את האימונים הללו ברצינות רבה, אף שמימושם נמשך שנים ארוכות, ובצידם השתתפתי גם בקבוצות שעסקו בנושאי שלום.
תוצאה בלתי צפויה היתה שהעיסוק בבודהיזם הטיבטי הפך להיות מרכיב חשוב בחיי ברמה היומיומית. מתוך הלימוד הזה צמחו שני ארגונים: פרופ' יעקב רז ואני יסדנו את בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית "פסיכודהרמה", שהיה מחלוצי הוראת הבודהיזם בישראל; וחברי מייקי גינגולד ואנוכי יסדנו את "יטי"ב – ידידי טיבט בישראל", שעזר רבות לקהילה הטיבטית הגולה בהודו. אני גאה בתוצאות מעשי התיקון הללו.
מאז הגעתי ללימוד הבודהיזם חלפו עוד כארבעים שנה. כיום אני מרגיש שהתיקון הושלם במידה מספקת. המושג "פגיעה מוסרית", שבא לעולם שנים רבות לאחר האירועים הללו, נתן כותרת קולעת למה שהציק לי – משהו שלא היה בגדר פגיעה פוסט־טראומטית, אלא מהות שונה: מוסרית.
השלכות טיפוליות
בזמן פרשת המכתב הייתי בטיפול פסיכואנליטי. המטפל ביקש שנבין מה מקורות תחושת האשמה שצפה בי. אני התעקשתי: "אני לא מרגיש שאני אשם – אני באמת אשם!" והוספתי: "הסוגיה שלי איננה מתחום הפסיכולוגיה, כי אם מתחום האתיקה". במשך כמה חודשים לא הצלחנו להגיע לתמימות דעים בשאלה לאיזה תחום שייכת הסוגיה. בסופו של דבר ויתר האנליטיקאי (ומן הסתם הגדיר בליבו את עמדתי כקושי אישי ביחס לחקירה האנליטית).
אני מוצא שהגישה הרווחת בטיפולים בפציעה מוסרית דומה לזו של המטפל שלי: הכוונה לתמורה פנימית שתביא לשינוי בתחושת האשם – לחמלה עצמית, לסליחה עצמית, לקבלת המעשה והעושה וכיוצא בזה. במקרה האישי שלי לא התאימה עמדה זו למטופל העיקש שאני הייתי; ואילו מאמציי לפעול לתיקון ברמה המעשית הועילו לי. מבחינתי, מהות התיקון היתה בכך שהוא היווה ניסיון להחזיר לעולם מעט מן הטוב שגרעתי ממנו במעשי הפסולים.
לימים פגשתי כמה וכמה מטופלים שאף הם ראו עצמם כ"אשמים" ולא כנושאי "תחושת אשמה", וראו את מצוקתם כמוסרית ולא כפוסט־טראומטית. כמוני, גם הם נכנסו לעימותים חוזרים עם מטפלים שהתמקדו ב"תחושת אשמה" במקום ב"אשמה". גישת התיקון שהצעתי התאימה לעולמם, היתה להם קלה יותר לעיכול, ונסכה בהם מידה של התלהבות ורצון לחשיבה משותפת ולפעולה.
בין היתר טיפלתי במטופל שסבל, לצד פגיעה פוסט־טראומטית קשה, גם מאשמה על נפילתו בשבי. הפגשתי אותו עם מפקד הגדוד שלו מן המלחמה, שערך תחקיר צבאי יסודי ו"זיכה" את החייל מכל אשמה על השבי. לימים הפגשתי אותו גם עם הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, שערך גם הוא תחקיר, זיכה את החייל מכל ההאשמות שהאשים את עצמו, והעניק לו מעין צל"ש.
"מעין משפט" ערכתי, בעזרת קצין בכיר בצה"ל, לעובד צה"ל שנשא אשמה כבדה על תאונה שגרמה למות חברו לעבודה, ועל כך שהעלים מהחוקרים ידיעה על כשלי בטיחות נרחבים במקום עבודתם. תהליך זה שחרר לחלוטין את האשמה הכבדה שהביאה את האיש להסתגרות דכאונית קשה.
קצין אחר, שרבע מיחידתו נפגע קשות בקרב, סבל מאשמה על כך שלא נלחם במפקדיו שהחליטו, עוד לפני המלחמה, לגנוז אמצעי בטיחות שהיה מונע את האסון. הוא בחר לכתוב ספר מפורט על תולדות האסון, כדי לעודד מפקדים בצה"ל שלא לשתוק נוכח טעויות של מפקדיהם. כתיבת הספר ופרסומו פתרו תגובה מוסרית ופוסט־טראומטית קשה כחמש־עשרה שנים לאחר הקרב.
צעיר שנשא אשמה כבדה על פזיזות בטרק בחו"ל החליט לדבר עם נוסעים צעירים ועם בני משפחותיהם על טרקים אחראיים ועל מניעת מצבים קיצוניים. בכל המקרים הללו דחו המטופלים את עצם המינוח "אתה סובל מרגשות אשמה" וקבעו שהם "אשמים ממש".
מעשי תיקון כאלה ניתן למצוא בהנחיות לכפרה שנהגו בדתות שונות, שהטילו על אשמים מטלות של עלייה מפרכת לרגל, השתתפות בסיוע לנזקקים, תרומות כספיות בשירות הדת והקהילה ועוד. הפסיכולוגיה המודרנית התיימרה להחליף את הסיוע שנתנו מורי הדת – כמרים, רבנים ואחרים – אך החליפה את רעיון תיקון העולם ברעיון החלש יותר של "תיקון ההרגשה". במקום להישאר רק בגבולות הרגש, אנו יכולים ללמוד מחכמת הדתות ולפעול גם לתיקון העולם.
אם יש לקוראות ולקוראים התנסויות נוספות בכיוונים של אמצעים טיפוליים לקידום תיקון־עולם, אשמח לקבל סיכומים שלהן/שלהם. אולי נוכל לפרסם יחד אוגדן של סיפורים טיפוליים כאלה.
