מחשבות על אכזבה, כזב ועצמי כוזב באבהות רעילה
דני שטיינברג
יושב מולי מטופל, אדם בשנות ה-40 לחייו, ומספר לי שלראשונה הצליח להתקבל לתכנית תעסוקתית שחלם עליה וניסה להתקבל אליה במשך שנים רבות. לתהליך הקבלה מספר שלבים, ואותו מטופל נכשל תמיד בניסיונותיו, יחסית בתחילת הדרך. הפעם, לדבריו, הצליח סוף סוף להתקבל לאותה תכנית שכרוכה בנסיעה של מספר שנים לחו"ל. אני ממש מתרגש מההצלחה, ומשבח אותו על כך שהצליח להתקבל. בתגובה, הוא ממש מתענג על הרגע, מחייך, ומבטא שמחה ניכרת, דבר די נדיר בפגישות שלנו. בפגישה הבאה הוא מספר לי שחיכה ממש בקוצר רוח לספר לאביו על ההצלחה, אבל מתאר לי את תגובתו של אביו מול הרצון לשתף: "אבל האנגלית שלך ממש לא טובה, איך תצליח בתפקיד?" שבועיים לאחר מכן, הוא מודיע לי שהחליט להסיר את המועמדות ולהישאר בארץ.
אכזבה הוא רגש שצומח מתוך פער בין הציפייה לבין המציאות או התוצאות. במילים אחרות, אכזבה מורכבת מחלומות מנופצים ומציפיות שלא התממשו. אכזבה היא רגש שחווים באופן אוניברסלי אשר עלול להשפיע עמוקות על רווחתנו הנפשית. זוהי אותה תחושה הכבדה בבטן שמופיעה כשהמציאות לא מתאימה בדיוק למה שקיווינו.
חלומות ושאיפות הם חוויות חיים רגילות, ובצלם של אירועי חיים כאלה יש כאב ועצב שאנו חשים מול מה שלא הושג. בסופו של דבר אכזבה היא רגש אנושי טבעי ואולי בלתי נמנע, כאשר אדם מוצא את עצמו מתמודד עם חלומות שלא מומשו. ואולם, במקרים מסוימים ההתמודדות עם אכזבה היא מורכבת בהרבה.
משמעותו של רגש האכזבה כחוויה "רעילה"
חשבתי על כך שאפשר לנסות ולהעריך את רמת הפגיעות הנרקיסיסטית של אדם כלשהו דרך השאלה הבאה שמופנית אליו: האם יש לך חלום או פנטזיה מהעבר שלא מומשו? כיוון שסביר להניח שהתשובה חיובית, השאלה הבאה נוגעת למידה שבה הזיכרון הזה מלווה אותנו בחיי היומיום ולעוצמת הכאב שכרוכה בו. התשובה לשאלה זו היא המדד לעוצמת הפגיעות.
נושא המאמר הוא אכזבה ביחסי הורים וילדים: מצב בו החלום שההורה לא מימש מושלך על הילד, וגם אינו מתממש דרכו, דבר שיוצר חוויה של אכזבה ועמוקה של אי הצלחה מבחינת ההורה ומבחינת הילד, מעין אכזבה רעילה. המאמר בוחן מספר שאלות: מהי החוויה של ההורה ומהי החוויה של הילד מאכזבה כזו? מה הסכנה הנפשית שטמונה בה? ומהי הנקודה שבה האכזבה או חוסר המימוש של חלומו של האב הופכים "רעילים", ופוגעים בבן באופן קטלני?
האכזבה והחוויה הנרקיסיסטית קשורות, כמובן, בקשר הדוק ביותר: האכזבה חושפת את הפגיעות הטבועה בעצמי הנרקיסיסטי, והתגובה אליה מעצבת את יכולת הנפש לעמוד במגבלות המציאות. כאשר האכזבה אינה נישאת ואינה מתורגמת, היא עלולה להחריף את התלות הנרקיסיסטית ולבסס דפוסים של פגיעה, זעם או ריקנות. אכזבה רעילה עלולה להביא למצב של התפרקות העצמי (Self-fragmentation), כפי שקוהוט תיאר, ולייצר חוויה פנימית של חוסר לכידות, חולשה נפשית, בלבול, חרדה עזה ועוד (Stav et al, 2021).
מעניין לחשוב בהקשר זה על המושג של "עצמי כוזב", כשהמילה כזב היא כמובן מילה נרדפת לשקר. חזן (2014), תיאר חוויה שעלולה להוביל להתארגנות של אישיות גבולית מצב בו ההורה מעביר לילדיו הבטחה שקרית, לפיה הוא, ההורה, "תמיד יהיה איתם ועבורם".
האכזבה שקשורה לאותו כזב (שקר), עלולה להוביל לחוויה של שבר, על רקע ההופעה שלו בתוך מערכת יחסים. ההבטחה השקרית יוצרת שבר ומתנפצת האשליה : ההורה שאנחנו כל כך זקוקים לו, לא יממש את ההבטחה. במילים אחרות, במצב כזה ה"שקר" של ההורה מתגלה בעוצמה והופך לאכזבה רעילה, מרסקת, כזאת שמשפיעה על היחסים ובאופן עמוק.
כאשר הורה (או דמות הורית מופנמת) מבטא אכזבה חריפה באופן מתמשך, כחלק מביטוי של ארגון אישיותי כוזב (של ההורה והילד), היא עלולה להיות לא רק חוויה קשה — אלא משבר זהות של ממש. העוצמה שמוענקת לדמות האידיאלית יכולה להיות מעצבת, מגדלת ומצמיחה אבל עלולה להיות גם הרסנית ומפרקת. מדובר בסוג של "חומר נפץ דינמי", באופן שעשוי להתאים לגדילה בתנאים של פוסט טראומה מורכבת (הרמן, 1992). בפוסט טראומה מורכבת מתפתחת חווית עצמי שלילית, עם פגיעה חמורה ביכולת לתת אמון בזולת. במצב זה האחיזה והביטחון הבסיסיים בעולם והאמונה שהעולם הוא מקום בטוח להיות בו מתערערת ויש תחושה שכל העולם מזויף (בולבי, 1988; הרמן 1992).
בחרתי להתמקד ביחסי אב-בן, על אף שמורכבות סביב אכזבה יכולה לעלות גם ביחסי אבות-בנות, אמהות-בנים ואמהות-בנות. ישנם מאפיינים ספציפיים להתמודדות הגברית עם אכזבה: לפי פולק (1998), שטבע את המושג "גבריות רעילה", גברים נוטים להגיע לטיפול בעקבות התמוטטות של העצמי הכוזב, כאשר הציפיות החברתיות לגבריות מובילות אותם לדיכוי רגשי ולסימפטומים כמו דיכאון, כעס, ניכור או משברי זהות. על פי רוב, הלגיטימציה התרבותית לביטוי רגשי בדרך כלל גבוהה יותר כלפי נשים לעומת גברים, ובהתאם לכך נשים פונות לקשר על מנת לשקם את הפגיעה יותר מאשר גברים, אשר פונים לניתוק, לתוקפנות או להפחתה בערך העצמי (לוונט, 1995). לפי לוונט, גברים נוטים, במקרים רבים, לחוות מצוקה פסיכולוגית כאשר הם מרגישים שנכשלו במימוש האידיאלים המופנמים של גבריות. רבים מהם מגיעים לטיפול לעיתים קרובות רק לאחר התמוטטות של מבנה עצמי נוקשה והגנתי. (שם).
אני מציע שהחיבור בין אכזבה המתעוררת בתוך קשר שקרי, או הבטחה שקרית מצד האב, לצד מבנה נפשי של עצמי כוזב, לרוב של שני הצדדים, עלול להיות רעיל ולהוביל לשבר או להתפרקות עבור הבן ולעיתים גם עבור האב. הבן מבין במהלך ההתפתחות אמת קשה: רק אם ירצה את האב ויצליח לממש עבורו את הפנטזיה הנדרשת, יש סיכוי שיזכה באהבתו והערכתו. ההבטחה שקרית מכיוון שאין לבן סיכוי לממש עבור האב את הפנטזיה, והאב לעולם לא יוכל לאהוב או להעריך את הבן כמצופה, כך שלעולם לא תמומש הפנטזיה של הבן לזכות באב אוהב.
קוהוט, במאמר שנכתב בתחילת דרכו (קוהוט, 1959), תיאר מצב שבו ההורה חווה את הילד כאובייקט שאינו נפרד לגמרי, חוויה שעלולה לטשטש גבולות. בכך הניח את היסודות למחשבה שהילד יכול להוות המשך של העצמי ההורי, מעין שלוחה לעולמו הפנימי. הפנטזיה של האב והצורך שלו במילוי העצמי קשורה בחוויה של ריקנות שרק הצלחת הבן עשויה, בתחושה שלו, למלא אותה. כאשר האב הנרקיסיסטי שקוע בדימוי העצמי שלו, תחושת הריקנות משמעה חוסר בעצמי או היעדר עמוק של מהות פנימית (גרין, 1986). גרין טען כי ריקנות ונרקיסיזם הם שני צדדים של אותו מטבע אשר נובעים מכשלים במערכות יחסים התפתחותיות מוקדמות, וכי הנרקיסיזם פועל כמבנה הגנתי כדי לפצות יתר על המידה על ריקנות בסיסית זו. בפתולוגיה, הבן קיים למען מילוי הריקנות של האב. באופן כזה, נבנים יחסים שעלולים להוביל לאכזבה רעילה.
הרכיב הטראגי ביחסים מתקשר לכך שהאכזבה המתמשכת של האב היא ביטוי להשלכה, להזדהות, ולציפייה הנרקיסיסטית של האב ממנו עצמו. ממבנה אישיות כוזבת כזו של האב נובע חוסר היכולת שלו להכיל כישלון (אמיתי או מדומה) של הבן, מכיוון שהבן נחווה כאובייקט שמוטלת עליו משימת גאולה – משימה שכמובן לא ניתן לעמוד בה. כאשר הבן לא עומד בציפיות, לא מדובר רק בכישלון שלו עצמו, אלא בהחייאת הפצע של האב. נקודה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב בתיאורים של אכזבה רעילה. האב נוטה להשתמש בבן כאובייקט עבור עצמו, בניסיון להכיל את כישלונו הפרטי ואת ניפוץ החלום האישי שלו.
בדוגמא בה נפתח המאמר, הבן מתרגש לקראת הרגע בו האב יביע את גאוותו בבן שהגיע להישג הנכסף והצליח לממש את החלום לנסוע כשליח לארה"ב, ובמקום התפעלות זוכה שוב בביטול ובוז. הרמז לשבר הוא הוויתור של הבן על החלום, חלום שהוא למעשה כפול: גם החלום על הנסיעה הנכספת וגם החלום לזכות בהערכת האב.
אחזור שוב על תמצית ההצעה: פגיעה נפשית קטלנית מתרחשת כאשר חווית האכזבה מתעוררת בין אב לבנו, כתגובה נפשית המעידה על קשר שהתיימר להיות אמיתי ומתברר ככוזב, כחלק מחוויה מתמשכת של עצמי כוזב. בפגיעה נפשית כזו, ההבטחה למימוש הפנטזיה של הבן במסגרתה האב רואה אותו ומכיר בו מתבררת כשקרית. זוהי חוויה שעלולה להיות הרסנית ומפרקת עבור העצמי. כמו בדוגמא, האכזבה עלולה לשבור חלום לרסיסים. עוצמת הפגיעה שנחווית אל מול אכזבתו של האובייקט המשמעותי ביותר להתפתחות הנפש (במקרה זה אב, אבל במקרים אחרים אם/דמות מטפלת כלשהי) עלולה להיות בלתי ניתנת לתיקון.
כעת ננסה ללמוד על חווית האכזבה הרעילה דרך מספר סיפורים המתארים יחסי אב-בן: סיפור מקראי, תיאור מתוך מחזה, ותיאור קטע מתוך טיפול.
הערה מקדימה לניתוח התיאורים הבאים: בתיאוריות פסיכואנליטיות קיימת הסכמה רחבה לכך שהתפתחות נפשית תקינה תלויה במענה רגשי רציף ומיטיב מההורה. הסכמה זו חוצה את כל האסכולות הפסיכואנליטיות השונות (Pine, 2006), כדרישה התפתחותית מרכזית ומהותית. בחרתי במספר מודלים מרכזיים כדי לדון בדוגמאות, אך ניתן היה להשתמש במודלים פסיכואנליטיים נוספים, אשר בוודאי היו מאירים באור נוסף את החוויה המתוארת.
דמותו של שאול והאכזבה של שמואל
הסיפור המקראי מתאר יחסים מורכבים בין שמואל לבין שאול. שמואל הוא לא אביו הביולוגי של שאול ולא מגדל אותו בילדותו, אך הוא בהחלט מהווה דמות סמכות אבהית ואב רוחני בעבורו. בתחילת הדרך המשותפת שלהם שמואל ממליך את שאול למלוכה אך בהמשך מתפתחת אכזבה המובילה לנתק ביחסים. שמואל בוחר בו, מושח אותו למלוכה, מעניק לו עצות והנחיות, סמלים ונבואות. שאול, מצדו, נדרש לציית, לקבל, לחכות — ולא אחת נראה כמי שתלוי באישורו של שמואל כדי לבסס את מעמדו כמלך.
החטא הראשון — הקרבת העולה מתוך לחץ — מפגיש את שאול עם אכזבתו החריפה של שמואל. במקום הבנה או תמיכה, הוא סופג דברי נזיפה קשים, ואפילו עתידו המלכותי נשלל ("לא תקום מלכותך"). זהו הרגע שבו האב מתנכר לבן.
בהמשך, בחטא עמלק, הפער בין שאול לשמואל כבר בלתי ניתן לגישור. שאול מקבל ציווי מפורש שלא להשאיר זכר מעמלק ומהשלל, ואכן שאול הורג את כל עמלק, מלבד אגג מלך עמלק שנותר בחיים. בתגובה למילוי הלא מדויק של הציווי, שמואל קורע את גלימתו של שאול — סמל לקריעת הקשר (מותו של הקשר) והטקסט קובע:
"וְלֹא-יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת-שָׁאוּל עַד-יוֹם מוֹתוֹ, כִּי-הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל" (שמואל א ט"ו, ל"ה).
עוצמת התגובה היא אימתנית.
בשלב הזה שאול נשאר נטוש, רדוף, אובד. כתוב שרוח רעה תוקפת אותו. אין ספק ששאול מתמוטט אל מול נטישת האב (הרוחני) ואינו מסוגל לתפקד בהמשך. אם נתבונן במתרחש, תחילה דרך המונחים של פרויד (1949), ניתן לומר שהאכזבה משפיעה עמוקות על שאול: הוא לא יכול להזדהות עוד עם שמואל ולראות בו סמכות מגדלת. האב דוחה ומרחיק את הבן, ומונע ממנו לתקן את הקרע. הזעם של שמואל, שמתבטא בענישה מחמירה מאד, מצביעה על אכזבה בלתי ניתנת לשינוי.
כאן טמון עומק הפגיעה: היעדרותה של אהבה והערצה מצד האב (קוהוט, 1971), מרוקנת את שאול, מערערת את יכולתו לתפקד כמלך, ופוגעת עמוקות במצבו הנפשי. אל מול טראומה אמפתית קשה זו, הפוגעת במבנה ובלכידות העצמי, העצמי מאבד את הזולתעצמי שלו ועובר תהליך התפרקות קשה. התוצאה היא התמוטטות פנימית, חרדה קיומית, סימפטומים דיסוציאטיביים ולעיתים, בדומה למה שעבר שאול, חוויות של התפוררות (קוהוט ו-וולף, 1978).
נדמה לי שבנג'מין (1988) תנסח את זה כך: אי ההכרה של שמואל בעצמאותו, בנפרדותו ובאישיותו הסובייקטיבית של שאול, וכן ביכולתו לקבל החלטות משלו ולמצוא את דרכו האישית (החלטה להעלות קורבן על פי שיקול דעתו), הורסת את העצמי של שאול, ומובילה להתפרקות החוויה הקוהרנטית שבתוכו (פרנויה, מצבי רוח משתנים, דכאון). אפשר לטעון, עדיין בהשראת בנג'מין, שהכישלון של שמואל להכיר בסובייקטיביות של שאול, כמלך עצמאי ולא רק כשליח, מהווה כשלעצמו פצע נפשי. זהו כשל בהכרה הדדית, שמוביל להסלמה ביחסים, לאי־אמון ולהתפרקות הקשר. זהו מעבר מהדדיות לכפייה, ממערכת יחסים של הכרה למערכת של דומיננטיות והכנעה.
עוצמת הפגיעה של שאול, ההתפרקות הטוטלית ואי היכולת להמשיך בתפקידו כמלך היא תוצאה של האכזבה שלו משמואל, שלא מתפקד עוד כדמות אמפתית אלא כשופט, גורם סמכותי שמוכיח ומטיל משימות בלבד. בשלב זה, שמואל לא רואה את שאול אלא רק את הציפייה שייענה לדגם של הנהגה רוחנית וצייתנית.
כשם שבמשפחות רבות זרע האכזבה המאוחרת נקשר בהתפתחות ראשונית של עצמי כוזב, אפשר לראות שגם בסיפור התנ"כי שאול מתבסס כדמות כוזבת. שמואל עצמו אינו מעוניין בדמות של מלך ורואה בתפקיד כזה בגידה באל. גם שאול עצמו לא רואה את עצמו בתחילה כמלך, והוא נבחר לא מתוך אהבה אליו כי אם מתוך כפייה היסטורית. כמו ילד שנולד למשפחה שבה הוא נדרש למלא תפקיד של בן מושלם וייצוגי, כך גם שאול אמור לספק את הסדר ולא להגשים את עצמיותו. הסטייה של שאול מהציווי של שמואל (שמואל א', טו) מביאה לתגובת זעם חריפה מאד: שלילת המלכות. זהו רגע שבו העצמי הכוזב שלו מתמוטט לחלוטין, משום שכולו היה תלוי בהכרה חיצונית. ברגע שנלקחה ההכרה, שאול עצמו הלך לאיבוד.
בהמשך הדרך, שאול רודף את דוד, שדרכו האל בחר להמשיך את השושלת. בסיפור התנ"כי, דוד הוא התגלמות של "עצמי אמיתי" – חי, מוזיקלי, מוערך בזכות אישיותו ולא רק בזכות סמכותו. שאול, לעומתו, מאבד שליטה, נתקף בחרדות, ואף פונה לבעלת האוב – מעשה של חיפוש אחר "קול" פנימי שיאמר לו מיהו, לאחר שננטש על ידי שמואל ואיבד את קולו. הפער בין שאול לדוד משקף את הטרגדיה של שאול, שחווה כאב עמוק של חיים תחת עצמי כוזב – חיים של תפקוד נטול חיות. הקשר עם שמואל, האב הסמלי, לא אפשר תיקוף או הכלה, אלא כלל גזרות, ציפיות ושיפוט. במובן זה, הסיפור מהווה משל עתיק לקשר כושל בין ילד לאב שאינו מצליח לראות אותו באמת.
סיפור נוסף שעשוי לבסס את רעיון אבהותו הכושלת של שמואל הוא התיאור של בניו, יואל ואביה, אשר מונו על ידי שמואל לשופטים בבאר שבע, ועליהם נאמר ש"לא הלכו בדרכיו": השניים מתוארים כמושחתים שנטו אחר בצע ושוחד, ועובדה זו היתה בין הגורמים שגרמו לזקני העם לדרוש מלך (שמואל א', פרק ח'). רוב המדרשים מנסים לטעון שאין מדובר בבנים חוטאים. אבל מדרש תנחומא (1903), מפרש שאפילו הצדיקים הגדולים, כמו שמואל, לא בהכרח מצליחים להנחיל את דרכם לילדיהם: אין לאדם ביטחון שהשפעתו נמשכת גם בדור הבא. אולי שמואל, המאוכזב מבניו שלו, משליך את כל אכזבתו על שאול: העונשים, שנדמה שהם לא מידתיים, מצביעים על שבר באמון וזעם עמוק על חוסר הציות, שמתקשר אמנם לשאול ולקרע האישי מול שמואל, אך גם לפצע נרקיסיסטי עמוק יותר. שמואל, שמחויב כל כולו לציווי ה', מרגיש עד עמקי נשמתו את כישלונו, הן בחינוך בניו והן בבחירתו של שאול שאינו מציית לו ומגיב בעוצמה לדחייה.
נבחן כעת תגובת אב אחר, שבאופן מובהק משליך את כישלונו האישי על בנו.
הדהודים בספרות – ווילי לומן כאב מאכזב
דוגמא נוספת המציגה את חווית הבן של האב המאוכזב ממנו מופיעה בעוצמה רבה במחזה "מותו של סוכן" של ארתור מילר. ווילי לומן הוא דמות של גבר שמתמוטט מול עינינו הצופים — לא רק כלכלית, אלא גם נפשית ותפקודית, וגם סביב התנהלותו בתור אב. ווילי עצמו אינו מסוגל להתמודד עם כישלונותיו, ומשליך את אכזבתו על ביף, הבן. במובן זה, ווילי הוא גם כשלון מאכזב בעצמו, גם אב שמאוכזב מבנו וגם אב שמאכזב את בנו. בסיפור זה, ההשלכה בולטת במיוחד: הבן הוא שלוחה נרקיסיסטית של האב, וכישלון הבן מהדהד את כישלונו המוחלט של האב.
במחזה זה, שתיים מהדמויות הראשיות, הרלוונטיות לעניין, הן ווילי לומן, סוחר נודד בן 63, אשר חולם על הצלחה כבירה שלא הגיעה מעולם ומאמין שהצלחה מגיעה לאנשים פופולריים ונחמדים, רעיון שמחלחל עמוקות לדור הצעיר ובייחוד לביף לומן, בנו הבכור, בן 34, שהיה בעבר כוכב פוטבול. לאורך השנים, ווילי היה משוכנע שביף יהפוך לאדם מוצלח וחשוב, אך ביף הוא נווד שאין לו עבודה קבועה. הוא עובד בחוות, רחוק מאוד ממה שחלם עבורו אביו, דבר שמייצר קונפליקט עז בין השניים.
המחזה מתרחש במהלך יומיים האחרונים בחיי ווילי לומן. ווילי חוזר הביתה באמצע נסיעת עסקים ומתלונן על עייפות ובלבול. הוא מתחיל לחוות הזיות וזיכרונות מהעבר שמתערבבים עם ההווה. בהזיות, מופיע זיכרון טראומטי מהעבר: ביף גילה שווילי בגד באשתו (אמא של ביף) במלון בבוסטון. אותו גילוי היה הרסני ביחסי האב והבן: הבן התאכזב עמוקות מאביו, הפסיק להעריץ אותו והחל להיכשל בלימודים ובחיים. מתברר שווילי לא רק בגד באשתו, אלא גם שיקר לעצמו ולמשפחתו לגבי הצלחתו כסוחר. הוא מעולם לא היה סוחר מצליח כפי שטען, והיה תלוי בעזרה כספית שקיבל מחבר.
הנה דיאלוג בין ביף לאביו, המדגים את הדינמיקה בינהם:
ביף: "אבא, תראה אותי. אני כלום. אני לא מנהל, לא איש עסקים, לא מצליח, לא מי שחשבת שאני. אני פשוט בנאדם רגיל, עובד, מתאמץ. אין בי כלום מיוחד. אין בי כישרון גדול. אתה חייב להפסיק לחלום בשבילי."
וילי (נסער, מסרב להאמין): "אתה לא יכול להגיד את זה! אתה בן שלי! אתה נולדת לגדולה! אתה אמור להיות משהו!"
ביף (מתחנן כמעט): "למה אתה לא יכול לקחת אותי כמו שאני? אני לא רוצה לחיות בשקר יותר. כל החיים שלי רצתי אחרי ציפיות שלא שלי. הן שלך."
וילי (מתפרץ): "אז כל זה – כל מה שעשינו – היה לשווא? כל ההקרבות שלי, כל התקוות...?"
ביף (בחצי בכי): "כן, אולי כן. כי זה לא היה שלי. זה היה שלך. אתה לא מבין אותי, אבא. אני אוהב אותך. אבל אתה חייב לראות אותי." (מילר, 1998).
בדיאלוג זה ניתן לראות שהאב חי מתחת למסכה הסתגלותית שנבנית כדי לענות על דרישות הסביבה הלא-אמפתית. הבן, שכבר התפכח מהאשליה ומהכזב, אינו חש צורך להמשיך ולשחק תפקיד, ובשלב זה לא מפחד לאכזב את ההורה או לאבד את הקשר עמו. המחיר ששילם בעבר הוא אובדנה של חוויה של ערך ואמביציה, ושל תחושה פנימית ספונטנית, יצירתית ואותנטית של הוויה.
המחזה מציג את האופן שבו האב משליך על בנו את הצורך לתקן את חייו שלו. כאשר ביף אינו מצליח להגשים את החלום, ההשלכה מתנפצת, והאב נכנס למעגל של הכחשה, כעס ודיכאון. האכזבה מהבן היא אקט שמחייה את הפצע הנרקיסיסטי של האב (""אל תגיד לי שאתה כלום! אתה הבן שלי!") ומבליטה את העצמי הכוזב שפיתח לאורך השנים כדי להסתיר חוויה פנימית של חוסר ערך. גם במערכת יחסים זו נוכל לראות כיצד ווילי לא מתפקד כזולת עצמי עבור ביף וגם לא עומד כאובייקט לשימושו (ויניקוט). וילי אינו רואה או מכיר בסובייקטיביות של ביף: הוא רואה בו הרחבה של עצמו, ולכן כל סטייה (למשל, האמת שביף "לא מיוחד") נחווית כבגידה (בנג'מין). לבן לא היה קיום בפני עצמו, אלא רק פוטנציאל "להציל" את ווילי מחוויה של כשלון חיים ומהעצמי הכוזב בתוכו הוא חי, ולנסות ולהגשים את חלומו המתפורר. לכן, ווילי לא הכיר בבנו כישות נפרדת, אלא ראה בו שלוחה של עצמו.
ניתן גם להתבונן במחזה כמציג מאבק אדיפלי בין שני גברים (שחקן פוטבול מול אדם המגשים את החלום האמריקאי), אך זהו מאבק שמותיר את הבן מקובע – הוא נאלץ להכיר בכך שהאב לא מהווה עבורו דמות סמכותית חזקה, וכך לא מסוגל להשלים את התהליך הנורמטיבי של הזדהות איתו ושל הפנמתו לצורך עיצוב הסופר-אגו שלו. כלומר, הוא נכשל לגבש את זהותו הגברית ונסוג ביחס ליכולת שלו להגיע לפתרון הקונפליקט האדיפלי (פרויד). זה מוביל לכשלון בגיבוש זהותו הגברית ולנסיגה ביכולת להגיע לפתרון הקונפליקט האדיפלי. ברמת הפרטים עצמם, ביף לא מתחתן, לא מפתח קריירה מקצועית ומרגיש כושל וחלש, דבר שמשחזר את חווית האב.
ההמחשה החדה ביותר ליחסים אלו בא לידי ביטוי בדיאלוג הבא בין לאביו. ביף פונה לאביו בתחינה: "פעם אחת בחיים שלך תביט בי ותראה מי אני! אני לא מנהיג גברים, ובלי צחוק, אני עסק כושל!" בתגובה, עונה לו ווילי - "אתה... אתה אפס!" במעמד זה נחשף הלב הכואב של האכזבה: הבן מבקש שיכירו באמת שלו, והאב, שאינו מסוגל לשאת את הקריסה של הפנטזיה, דוחה אותו ונשבר.
מקרה קליני: דורי וזאב
דורי, גבר בן 35 (שם בדוי), הגיע לטיפול בעקבות פיטורין מהעבודה. לדבריו, לא הבין מדוע קרס דווקא עכשיו. הוא תיאר תחושת ניכור עמוקה, ריקנות, ועייפות מ"המשחק הזה של החיים", כפי שניסח.
בפגישות הראשונות בלט דורי כמאופק, מרצה, כזה שמנסה "לעשות הכול נכון". כשהתבקש לתאר את רגשותיו, התקשה לעשות כן.
בהדרגה, עלתה דמותו של אביו של דורי – זאב – כאדם קר, ביקורתי ונוקשה. זאב, קצין בקבע לשעבר, הצטייר כאדם שכולו "פוזה". דורי תיאר אותו כאדם שלא חשף רגש, שלא גילה עניין רגשי אמיתי בילדיו. דורי התקשה לזכור רגע שבו ראה את אביו מבטא רגש כלשהו – עצב, שמחה. כעס דווקא כן פגש.
"אני זוכר", סיפר דורי, "שהייתי עומד מולו עם ציור שעשיתי, והוא היה אומר – 'בסדר, תתקדם".
כאן עלתה הבחנה טיפולית: דורי הפנים את המענה הזה כדרישת יסוד – להיות ילד 'מתפקד', 'שקט', 'נכון', ולא ילד מרגיש. ההתאמה המוגזמת לציפיות היא שהולידה את העצמי הכוזב של דורי עצמו. אותה הגנה הופיעה גם מולי בטיפול, תוך דיכוי העצמי האמיתי שמתחבא ובוודאי מחכה להכרה.
באחת הפגישות, סיפר דורי בכאב על פנטזיה רבת-שנים:
"פשוט רציתי שהוא פעם אחת יסתכל עליי ויגיד "אני רואה אותך, דורי. אני גאה בך. אבל זה לא קרה אף פעם".
בעקבות השיחות שלנו, דורי סיפר שבאחת הפגישות הוא החליט להעז ולפתוח מול האב את רגשותיו. הוא שיתף את אביו בקשיים שחווה לאחרונה, כולל פיטורים שהשאירו אחריהם תחושת ריקנות. התגובה המילולית של האב הגיעה אחרי שתיקה ארוכה והייתה לקונית: "לפחות עשית מה שצריך. לא כולם מצליחים בזה". שם הסתיימה השיחה. רגע זה תואר על ידי דורי כ"התרסקות". התקווה הסמויה שיום אחד יהיה קשר אמיתי עם אביו – קרסה.
ויניקוט כתב כך: "העצמי הכוזב מונע קשרים אמיתיים. הוא מייצר קִרבה מזויפת במקום אינטימיות, תפקוד במקום חוויה חיה. כשהאדם מזהה זאת – הכאב הוא עצום אך הוא גם פתח לריפוי" (Winnicott, 1960).
העצמי האמיתי החל להתהוות מולנו באותן פגישות, שבהן דורי החל לבכות לראשונה בנוכחותי. בכיו לא היה רק התאבלות על אב שאינו רואה – אלא גם על עצמו, בן שנאלץ להסתתר עשרות שנים כדי לשרוד.
בהמשך הדרך בטיפול נבנתה בהדרגה תחושת אחיזה (holding) שמתוכה דורי העז להביא צדדים לא מתפקדים, פגיעים, סותרים. המרחב הטיפולי הפך להיות הסביבה המחזיקה שלא הייתה לו בילדות – מקום בו מותר לו לא לרצות, לא לדעת, לא להיות מושלם.
בנג'מין (1995) הציעה מושג נוסף שההתעמקות בו עשויה לשפוך אור על מה שהניע את דורי, בגיל 35, לחפש שוב את הרגש האוהב והחומל של אבא. היא דיברה על פנטזיית התיקון (repair fantasy) כחלק מהדינמיקה הלא מודעת שיש לנו ביחסים, במיוחד עם דמויות הוריות או סמכותיות בעבר ובהווה.
לפי בנג'מין, במקרים רבים ילדים (ולעיתים גם מבוגרים) נושאים תקווה עמוקה אך לא מודעת לכך שמאמץ מספק והתנהגות נכונה יובילו לתיקון הקשר הפגוע עם ההורה. זהו מנגנון שמשרת את התקווה לחיבור, לאהבה, להכרה. בכתיבתה של בנג'מין יש דגש על כך שהפנטזיה הזו אינה פתולוגית כשלעצמה, אלא מהווה ביטוי לצורך האנושי הבסיסי באינטראקציה הדדית ובהכרה הדדית. עם זאת, כאשר אותה פנטזיה נעשית חסרת תוקף היא עלולה להפוך למלכודת, במיוחד אם היא קשורה להתנהגותו או לתפקודו של הורה לא מסוגל, נרקיסיסטי או נעדר רגשית, כגון זאב. דורי, שחווה דחייה מתמשכת, אמר לעצמו שפשוט עוד לא מצא את הדרך הנכונה לגרום לאביו לאהוב אותו. המשפט הזה כואב, אבל הוא מחזיק תקווה שהיא קריטית ושקרית, שהרי קשה יותר להכיר בכך שבאמת אין לו על מה להישען.
הטיפול אפשר לדורי להכיר בכך שגם אם ימשיך להתאמץ וגם אם יתפקד מושלם, הקשר הפגוע עם ההורה לעולם לא יתוקן. הרגע הזה הופיע באותה שיחה שהסגירה את חדלונו של אביו. במקביל, הטיפול והנוכחות האמפתית שנחווית בו אפשרו לראשונה אבל על מה שלא היה. התרסקות הפנטזיה כואבת, אך היא גם רגע של פיכחון עמוק. כאן יכול להתרחש שינוי מהותי: במקום להמשיך לנסות לזכות באהבה ובגאווה שלא יבואו, אפשר להתאבל על האובדן ולהכיר באמת הכואבת: לא היה לי הורה מיטיב שראה אותי. ההבנה הזאת מאפשרת לכעס, לצער, לאכזבה ולריקנות לעלות. מכאן אפשר להפסיק להחזיק בתקווה כוזבת, להשתחרר ממנה ואולי, ברוחו של המאמר, להפסיק גם להתאכזב.
סיכום
בכל המקרים שתיארתי, ספרותיים וטיפוליים, הבנים לא מסוגלים לשחרר את הפנטזיה שהשינוי יקרה – הפעם השבר המתמשך עם האבא יתוקן. כולם רודפים אחרי האשליה השקרית והכוזבת: הפעם אבא יכיר בי, יראה אותי, יתגאה בי...
הפנטזיה שנוכל לתקן את הקשר עם הורה שלא באמת היה שם מחזיקה אותנו בחיים, אך גם מחזיקה אותנו שבויים. ברגע שהיא מתנפצת, הכאב עצום – אך דווקא משם יכולה להתחיל תנועה חדשה, של אבל ושל גילוי העצמי.
בכל המקרים ניתן לחוש בעצמי הכוזב של האב: החזקת פנטזיה ביחס לבן, אשר הניפוץ שלה פוגע גם בהגנות של האב ומביא את הבן להתפרקות. שמואל מגיע למסקנה ששאול אינו ראוי להיות מלך וגם לא לקשר איתו. ווילי נחשף כאדם וסוחר כושל, דבר שמביא להתאבדותו וגם לחדלונו של בנו, ביף. זאב לא מסוגל להיות במגע עם עולמו הרגשי, ונשאר מנותק, ללא יכולת לספק עבור בנו את האפשרות לתיקון. בכל המקרים העצמי האמיתי חבוי עמוק מאד, ללא אפשרות לגילוי.
בבסיס, כל הדמויות האבהיות מובילות לחוויה פנימית פגומה של בניהם, של התרוקנות, של הצמדות לעצמי כוזב ושל אכזבה עמוקה. זוהי אבהות רעילה שהכזב והאכזבה הם חלק בלתי נפרד ממנה.
ואולם, ניתן להתעודד במילותיה של בנג'מין: רגע המגע עם האכזבה ועם ההתמוטטות, הוא גם רגע התקווה שהאבל על מה שלא ניתן לתיקון יאפשר את השינוי המיוחל. אחרי ההכרה באובדן אותם בנים יכולים להשתחרר מהאכזבה ומהכזב לטובת חיבור לעצמי אמיתי ושלם יותר.
מקורות
בולבי, ג'. (1988). על הידיעה של מה שאין אמורים לדעת וההרגשה של מה שאין אמורים להרגיש. בתוך: בסיס בטוח, עמ' 106-120. תל אביב: עם עובד.
הרמן, ג' (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד.ו. (1969). השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות. בתוך: משחק ומציאות (1995). עורך: ר. קולקה, תל-אביב: עם עובד.
מילר, א'. (1998). מותו של סוכן (תרגום: אהרן אמיר). תל אביב: ספריית פועלים.
Benjamin, J. (1988). The Bonds of Love: Psychoanalysis, Feminism, and the Problem of Domination. New York: Pantheon Books.
Benjamin, J. (1995). Recognition and Destruction: An Outline of Intersubjectivity. In Like Subjects, Love Objects: Essays on Recognition and Sexual Difference. Yale University Press.
Freud, Sigmund. The Ego and the Id. The Hogarth Press Ltd. London, 1949.
Green, A. (1986). On Private Madness. London: Hogarth Press.
Kohut, H. (1959). Introspection, Empathy, and Psychoanalysis: An Examination of the Relationship Between Mode of Observation and Theory. Journal of the American Psychoanalytic Association, 7, 459–483.
Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self: A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disorders. New York: International Universities Press. [עברית: קוהוט, ה'. (2022). האנליזה של העצמי. רסלינג].
Kohut, H., & Wolf, E. S. (1978). The disorders of the self and their treatment: An outline. International Journal of Psycho-Analysis, 59, 413–425.
Levant, R. F. (1995). Toward the reconstruction of masculinity. In R. F. Levant & W. S. Pollack (Eds.), A new psychology of men (pp. 229–251). Basic Books/Hachette Book Group.
Pine, F. (2006). The Four Psychologies of Psychoanalysis and Their Place in Clinical Work. In A. M. Cooper (Ed.), Contemporary psychoanalysis in America: Leading analysts present their work (pp. 489–513). American Psychiatric Publishing.
Pollack, W. (1998). Real Boys: Rescuing Our Sons from the Myths of Boyhood. Henry Holt and Company.
Stav, O. S., Sharabany, R., & Mikulincer, M. (2020). Studying Self-Fragmentation from Kohut’s Self Psychology Perspective: Development and Validation of the Fragmented Self Inventory. Psychoanalytic Psychology, 38(1), 39–48.
