אל תעשקוני ייסורים - שחזור טראומות דרך מערכת של הזדהויות
תמר הלוי
זלדה
אֲנִי בְּבֵיתִי שׂוֹכֶֶבֶתוְהַיָּם מֵרָחוֹק מֵרָחוֹקבַּחשֶׁךְ יַהֲלוֹךְ.הָשְֹאִירוּ מְעָט אוֹרבִּיאַל תַּעַשְׁקוּנִי יִסּוּרִים
פתיחה
לחדר הטיפול מגיעה משפחה: אֵם, אָב ושתי בנות. הטיפול מתחיל בבת הבכורה ובהמשך הופך לליווי הורים - מה שנהוג לכנות הדרכת הורים או עבודה עם הורים. כבר מן ההתחלה מתבהרת תחושה של משקל רב־דורי: הבת נושאת על כתפיה את האֵם, והאֵם נושאת על כתפיה את הסבתא. קשיים עוברים מדור לדור. ייסורים של ממש.
בשעות אחר הצהריים והערב, כשהמשפחה מתכנסת, הבית מתנהל לעיתים כשדה קרב. סטייה קטנה מן ה"נתיב הנכון” מציתה התקפי זעם - של הבת הבכורה, של אחותה, ולעיתים גם של האֵם. האב נותר לאסוף את השברים. בתוך הדינמיקה הזאת פגשתי עוצמות של חרדה משתקת, חוסר אונים ואשמה. טראומה רודפת טראומה. בתוך אמביוולנטיות עזה בלט הפחד לגלות את הדבר המסתתר, ולצדו גם הרצון למצוא אותו. בעיניים בוכות, מלאות כאב, ביקשה ממני האֵם גאולה.
ליווי הורים במסגרת הקליניקה נושא לעיתים אופי דומה לטיפול ממשי. ההורה מבקש "כלים” שיסייעו לו לנהל את חיי המשפחה באופן מיטיב. אולם גם כאשר יש רצון טוב, התכוונות, נתינה והכלה, הורים רבים מוצאים את עצמם שבויים במעגלים של תסכול, אשמה וחוסר אונים. לא פעם הם חשים שהקושי נוגע גם בהם כהורים וכאנשים, ובכל זאת נוטים לחפש את מקור הבעיה בעיקר בילדיהם. ביחסים משפחתיים כל אחד משפיע על האחר באמצעות מערכת של הזדהויות - מודעות ולא מודעות - הקושרות את בני המשפחה בקשרים סבוכים.
במקרה שאציג, הטיפול מתחיל כטיפול פרטני בבת הבכורה, א'. כבר במפגש הראשון ניכר כי לא' קושי להיפרד מן האֵם. בהמשך האֵם תתלווה גם למפגשים נוספים. השתיים זקוקות זו לזו, והחרדה נוכחת בחדר. בשיחות עם האֵם מתברר עד כמה הרגישות שלה קשורה בטראומות הנוגעות לחוויית ההורות. האֵם מבקשת לחלוק את משקל ההורות; היא מבקשת שותפות. הקשר בינינו נעשה קרוב, והטיפול - הכולל גם הדרכת הורים - מיטיב עם א' ומצבה משתפר. אולם כאשר מתרחשת נסיגה, חוסר אונים משתלט על האֵם עד כדי שיתוק ומחשבות ייאוש. באחת הפעמים עלה בי פחד שמא א' סובלת מקושי שעדיין לא התגלה. האֵם חיפשה אבחנה - כזאת שתקל על רגשות האשמה ותסדר מחדש את המציאות.
הטיפול בא' הסתיים לאחר תשעה חודשים, וחודש כמה חודשים לאחר מכן בצורת הדרכת הורים. בפרק השני של התהליך פגשתי בעיקר את האֵם, ולעיתים הצטרף גם האב. ההדרכה נפתחה בגילוי סיפור חייה של האֵם, הרווי בטראומות ילדות ובטראומות הקשורות בכל אחד מהוריה. היא דיברה על "שיגעון” רב־דורי, ובמילים חבויות הפקידה בידי את הפחד העמוק המקנן בה: שמא גם בתה סובלת מ"שיגעון”.
סקירה תאורטית
במאמר "עכבה, סימפטום וחרדה” (1926) מציע פרויד לחשוב על החרדה לא רק כתוצאה של סכנה, אלא כאות שהאני מפיק מול סכנה מתקרבת. החרדה מסמנת חוסר אונים, ומפעילה מערך הגנתי עוד לפני שהאיום "מתממש” (רולניק, 2007). מבחינה זו, האני הוא בית היוצר של האפקט החרדתי. הסכנות משתנות בהתאם לשלב ההתפתחותי, אולם בלב הדברים ניצבות סכנות של פרידה, אובדן אובייקט ואובדן אהבתו. במקרה הנוכחי, חרדתה של האֵם מתעוררת במיוחד ברגעי נסיגה של הילדה, כאילו עצם התערערות תפקודה של א' מוכיחה שהקטסטרופה כבר כאן.
קליין (1936) מדגישה היבט אחר של החרדה. מבחינתה, החרדה אינה רק תגובה לסכנה חיצונית או פנימית, אלא שכבה נפשית בסיסית הקשורה לקונפליקט שבין יצר החיים ליצר המוות. משום כך, החרדה מלווה את הנפש מראשיתה ופועלת גם כמנוע התפתחותי. היא עשויה להתבטא כחרדה רודפנית, שבה האיום מופנה כלפי העצמי, או כחרדה דפרסיבית, שבה מתעוררים אשמה ודחף לתיקון ביחס לאובייקט. הבחנה זו מסייעת להבין את התנודות אצל האֵם בין תחושת היותה מותקפת וחסרת אונים לבין הצפה של אשמה, חרטה ורצון לתקן לאחר כל סערה.
אוטו ראנק (1924) קשר לראשונה באופן שיטתי בין חרדה לטראומה דרך מושג טראומת הלידה. אולם הלידה אינה הטראומה היחידה; היא משמשת מבנה ראשוני למצבים טראומטיים נוספים. אצל פרנצי הטראומה ניצבת בלב התפקוד הנפשי (Borgogno, 2007). חשיבותו הגדולה היא בהסטת המבט מן האירוע עצמו אל מה שלא התרחש: אל העזרה שלא ניתנה, אל ההחזקה החסרה, אל היעדר ה־reverie. הילד נותר לבדו עם חוויה שאין לה ייצוג. במצב כזה עלולה להיווצר הסתגלות שמצילה את הנפש בטווח המיידי, אך גם מדלדלת את העצמי ואת תחושת הסוכנות שלו.
ויניקוט (1974) מנסח זאת כ"פחד מהתמוטטות”: פחד מפני התמוטטות שכבר התרחשה, אך לא נחוותה בזמן אמת. כישלון סביבתי מוקדם, ובעיקר היעדר החזקה אימהית מספקת, מייצר חוויה שאין לנפש הצעירה יכולת להקיף. ההתמוטטות נשמרת כמעין זיכרון ראשוני, גופני ובלתי מנוסח. לפיכך, האדם עלול לחיות בתחושת איום מתמדת, כאילו משהו נורא עומד להתרחש, בשעה שלמעשה הוא שב ונפגש עם שבר קדום שלא זכה להיחוות ולהיעבד. איכות זו של חרדה - עמומה, טוטאלית, חסרת שם - ניכרה שוב ושוב אצל האֵם, במיוחד כשהתקשתה לשאת נסיגה קטנה בתפקודה של א'.
החשיבה על הזדהויות מאפשרת להרחיב עוד את ההבנה. מנזנו, פלצ'יו אספסה וזילקה (1999) מתארים כיצד הורות מעוררת מחדש ייצוגים פנימיים ותסריטים מוקדמים של יחסי אובייקט. בהזדהות השלכתית, חלקים בלתי נסבלים של ההורה - חרדה, אשמה, תוקפנות, תחושת שיגעון - מושלכים אל הילד ונחווים כבעיה של הילד. הילד הופך אפוא לנשא של מה שההורה מתקשה לשאת בתוכו. במקרה שלפנינו, פחדה של האֵם מפני "שיגעון” קיבל בהדרגה צורה של חרדה מפני "מה לא בסדר אצל א'”.
לצד זאת, מנגנון ההזדהות עם התוקפן, שעליו עמד פרנצי, מסייע להבין כיצד ברגעי הצפה האֵם עוברת במהירות מן העמדה של קורבן חסר אונים אל עמדה אוכפת, כועסת ומעוררת אימה. זהו מהלך הגנתי הישרדותי: במקום לחוות את חוסר האונים, הנפש נאחזת בכוחו של התוקפן. אך המהלך הזה משחזר את הדפוס הטראומטי עצמו. במובן זה, רגעי הזעם בבית אינם רק התפרצויות התנהגותיות; הם זירה שבה טראומה לא מעובדת מוצאת את דרכה להתגלם מחדש דרך מערכת של הזדהויות.
מכאן שהמוקד הטיפולי אינו רק הפחתת סימפטומים או "שיפור התנהגות”, אלא יצירת מרחב שבו החרדה תוכל להיעשות ניתנת לחשיבה. כאשר החוויה הטראומטית מקבלת שם, נשאת בתוך קשר ומוחזרת לילד באופן מעובד, נפתחת בהדרגה אפשרות לנפרדות, להחזקה ולשינוי.
דרך עדשה זו, המקרה של א' אינו רק סיפור על ילדה חרדתית או על אם שמתקשה להציב גבולות. זהו מקרה שבו הורות מפעילה מחדש טראומה רב־דורית, והילדה נעשית אתר של הזדהויות והשלכות. רגעי הזעם, הכאוס והבקשה הנואשת ל"כלים” ייקראו להלן לא רק כקשיי התנהגות, אלא כשחזור של דפוסי יחסים טראומטיים: פחד עתיק מתעורר, מקבל שם חדש ומחפש פתרון מיידי. תיאור המקרה יראה כיצד ההזדהות ההדדית בין האֵם לבת מצמצמת בתחילה את האפשרות לנפרדות, וכיצד עבודה הדרגתית של החזקה, תמלול רגשי ושינוי באופן התגובה מתחילה להחזיר לבית מרחב של חשיבה וקשר.
תיאור המקרה
פרק ראשון: הטיפול בא'
א' הגיעה לטיפול בהיותה בת חמש. אחותה ש' הייתה בת שנתיים. ההורים נשואים ומתגוררים יחד. סיבת הפנייה הייתה חרדה, הימנעות, קושי להביע את עצמה וקושי ניכר במצבים חברתיים. בבית תוארו בכי, התפרצויות זעם וקושי רב.
במפגש הראשון נראה כי א' מתקשה להיפרד מן האֵם. ביקשתי מן האֵם להישאר במהלך המפגש. בחדר הטיפול היו מיניאטורות, ארגז חול, חומרי יצירה ומשחקים. א' גילתה סקרנות, אך בחרה להימנע. היא הביטה שוב ושוב בעיני האֵם, מבקשת את אישורה ואת הסכמתה. הבת והאֵם נצמדו זו לזו. הרגשתי את החרדה של א', וגם את החרדה של האֵם. בכל פעם שהדלת נפתחה נראתה האֵם במתח פנימי שהוסתר מאחורי חיוך רחב. בחלוף הזמן הבנתי שהפרק הזה בטיפול שימש מעין עיבוד קרקע לעבודה העמוקה יותר, שנעשתה בהדרכת ההורים - ובעיקר בהדרכת האֵם לעבר ההורות.
המפגשים הראשונים התאפיינו בחששה של א' להישאר לבד בחדר. בזמן יצירה או משחק הצליחה א' להרחיק מעט את הפחד, אולם בכל פעם שכמו "נזכרה” בו, שב הפחד לקנן בה בעוצמה. היא ביקשה שוב ושוב את נוכחות האֵם, ובהחלטה משותפת החלה האם להגיע עם בתה למפגשים. במהלך הפגישות ביקשה א' את התפעלותה של האֵם ואת קרבתה.
לאחר מספר מפגשים שלחה לי האֵם הודעה בעקבות התפרצות זעם של א' מרוב קנאה לאחותה. היא כתבה: "אני זקוקה לכלי קונקרטי... למקרים שבהם א' מאבדת את העשתונות מרוב קנאה לאחותה, ומתחילה להשתולל ולהרוס דברים... היא ממש התחרפנה... פיזרה את כל הפאזל שאחותה הרכיבה, צרחה, נשכבה על הרצפה...”. בסוף ההודעה הוסיפה: "אני אוהבת את שתיהן ואתן תמיד לשתיהן כל מה שהן צריכות... לא יודעת איך לנהל את המעבר ביניהן...”. האֵם ביטאה חוסר אונים. עוצמת הכעס של א' הבהילה אותה, בלבלה אותה ובעיקר עוררה בה חרדה. כך הלכה ונבנתה בינינו שותפות טיפולית. הבנתי עד כמה האֵם זקוקה לקשר קרוב איתי, שיסייע לה להחזיק את עצמה מול עוצמות הרגש.
במצבי קושי - בכי, התפרצות זעם, השתוללות - נשמעה האֵם במצוקה גוברת. היא תיארה תחושה מתמדת של עמידה על המשמר, של צורך לאכוף, לכעוס, להחזיק גבולות בלי הרף, ולבסוף אמרה: "די, אני מותשת”. התסכול עבר במהירות מחוויה נקודתית לחוויה כללית, שואבת ומרוקנת, שהציפה את האֵם ואת כוונתה הטובה. במצבים אלה כעסה של האֵם הופיע כתגובה מיידית לחוסר האונים, וכך נבנה מעגל שבו הכעס של הילדה עורר את חרדתה של האֵם, וחרדת האֵם הגבירה את הכאוס.
במהלך ההדרכה ליוויתי את האֵם בניסיונה להבין את התנהגות הבת ולמצוא דרכי התמודדות. א' נעה בין ימים טובים של תפקוד והתנהגות נוחה לבין ימים סוערים ומאתגרים. כאשר הצליחה להתנהל ביציבות, ובמיוחד מחוץ לבית, האֵם חשה הקלה רבה ואף התרגשות. אולם כאשר חזרה התפרצות, כל ההתקדמות כמו "נמחקה” מן התודעה, והאֵם שבה לחפש פתרון מיידי.
באחת ההתפרצויות עלה חשש עמוק יותר. לאחר תקופה טובה תיארה האֵם בוקר קשה במיוחד, ובו אמרה א' "יש לי בלאגן בראש, בגלל זה אני לא מצליחה לבחור”. כאן הופיע לראשונה פחד נוסף: שמא א' סובלת מקושי שאינו בגדר הנורמלי. האֵם חיפשה "כלי קונקרטי” שיעזור לה להרגיע, להחזיר לפוקוס ולהתארגן, אך מאחורי הבקשה לכלי עלתה גם משאלה עמוקה יותר: שמישהו יהיה שם במקומה, יידע מה לעשות, ידבר במקומה, יצליח במקום שבו היא מרגישה שנכשלה.
בהמשך עברה המשפחה לעיר אחרת. א' החלה להביע התנגדות למפגשים. באחת הפעמים הגיע האב במקום האֵם. א' הייתה נינוחה בהרבה, נשארה בחדר לבדה, צחקה, יצרה ושיתפה. המפגש היה מוצלח במיוחד. גם האֵם הצליחה לראות שנוכחותה שלה מקשה על א'. בעקבות זאת הומלץ כי האב ילווה את א' למפגשים. המעבר לכיתה א' עבר היטב, ניכרה התקדמות משמעותית, וההורים דיווחו על שיפור בתפקודה של א'. לאחר תשעה חודשים הסתיים הטיפול בא'. במפגש הסיום ביקשה האֵם להמשיך בהדרכת הורים.
פרק שני: הדרכת ההורים
הפרק השני החל מספר חודשים לאחר סיום הטיפול בא'. המצב בבית היה קשה, והאֵם ביקשה להיפגש שוב. לדבריה, "עכשיו זה הזמן שאדע, כדי שההדרכה תוכל להיות מועילה”. במפגש זה שמעתי לראשונה את סיפור חייה. אביה, בן לניצולי שואה, נשא עמו חרדה קיומית וייסורים רבים. בילדותה, כאשר הרגיש זעם, נהג להכות אותה ואת אחיה. אמה עברה מערך יחסים מורכב במשפחתה. הוריה התגרשו כשהאֵם הייתה ילדה, ובהמשך מצבו הנפשי של האב הלך והתדרדר עד מותו. הרקע הזה לא הובא לידיעתי עד אז. החשיפה יצרה מסגרת חדשה להבנת המתרחש.
בהדרכה תיארה האֵם מציאות יומיומית כמעט בלתי נסבלת. כמעט בכל ערב הייתה נקלעת לקונפליקט אחר. התנהגות הבנות הקצינה: דעתנות, נוקשות, צורך בשליטה, התקפי זעם והרס. נדמה היה כי המשפחה נעה בין שני מצבי קצה - התפרצויות זעם, צרחות ופירוק מזה, וקרבה, שותפות ושמחה מזה. האֵם ניסתה להכיל ולהבליג, אולם ברגע שהרגישה מותקפת - במיוחד כאשר היה מגע פיזי מצד הבנות - או ברגע שחשה חוסר אונים, הייתה עוברת במהירות מאֵם לקורבן, ומיד אחר כך מגיבה בזעם חריף ומעורר אימה. לעיתים מצאה את עצמה יוצאת מן הבית כדי לאפשר לבעלה להרגיע את הרוחות. לאחר כל אירוע כזה הייתה מוצפת רגשות אשמה, שהגבירו עוד יותר את חוויית הכישלון האימהי.
בשלב זה היה צורך ראשוני לנטרל את הדינמיקה ההרסנית בבית. ברגעי קונפליקט הצרחות מצד הבנות ומצד האֵם הלכו וגברו עד נקודת שיא, עד שהעייפות והתשישות עצרו את הסחף. הצעתי לאֵם לשנות את תגובתה באופן מהותי: כאשר מופיע התקף זעם המלווה בצרחות, לדבר דווקא בשקט. המשימה הייתה פשוטה ומדויקת: כאשר אחת הבנות צורחת, לפנות אליה בקול שקט ולומר "אני לא יכולה לשמוע אותך כשאת צורחת”. האֵם אימצה את התפקיד בנחישות, ובתוך זמן קצר פחתו הצרחות בבית באופן משמעותי.
במקביל הסברתי לאֵם את חשיבות השיח שלאחר מעשה. לא שיחה טכנית, אלא שיחה רגשית: לזהות את הרגש שמאחורי ההתנהגות - קנאה, תסכול, פחד, תחרות, החמצה - ולעזור לילדה להכיר בו. ניסחתי עבורה רצף פשוט: הילד מתנהג, ההורה מבין, ההורה מעבד, ההורה מחזיר לילד, והילד מתחיל לעכל בעצמו. עקב בצד אגודל, דוגמה אחר דוגמה, ליוויתי את האֵם בבניית בית אחר: פחות שדה מוקשים המתפוצץ חדשות לבקרים, ויותר מקום שבו מתחיל להתקיים דיאלוג. היא למדה לראות את בנותיה בבהירות רבה יותר, ולעבד עבורן את התחושות והרגשות שהציפו אותן. כך יכלה להחזיר להן את עצמן כבמראה, באופן ברור ומובן יותר.
האֵם כתבה לעצמה כל דבר, שיננה, דקלמה, בתקווה שכאשר יגיע רגע משברי תמצא את "הזיכרון הנכון” ולא תחולל עוול נורא. הכרת התודה שלה נשמעה לעיתים כחוויית הצלה. היא חוותה הצלחה בפתרון בעיות ובניהול הבית, ורק לעיתים רחוקות יותר הופיעו התקפי זעם בעוצמות הקודמות. אולם מתחת לשיפור הממשי בתפקוד המשיך לפעום פחד עמוק, במיוחד סביב א'.
האֵם הוסיפה לחפש אבחנה או הגדרה לא', כזו שתוכל "לסדר את ערוצי החשיבה”, להחזיק את הקושי ולהקל על האשמה. למרות השיפור הניכר במצבה של א' - היציבות במצב הרוח, העלייה ביכולת לשאת תסכול, ההתמודדות הטובה יותר עם פחדים וקנאה - נותר חשש קטסטרופלי, כאילו בכל רגע עלול להתרחש אסון. כל נסיגה בתפקודה של א' עוררה מחדש חרדה עזה מצד האֵם. היא הייתה מגיעה למצבים של בכי ואומרת: "שמישהו יגיד לי מה יש לילדה שלי... משהו לא בסדר אצלה...”.
בשלב זה הבנתי שגם חזרה פשוטה לסיפור חייה של האֵם לא תספיק כדי לשנות את הפחד העמוק. באחת הפגישות עלה מושג הטראומה. חזרתי עם האֵם למקום שבו חוותה את האימהות לא' כטראומה. התבהר כי בכל פעם שא' נסוגה, הטראומה שבה ומופעלת. האֵם מתחברת מיד למקום הטראומטי שלה, ומשם משליכה את החרדה על א'. בפגישה הזאת הצליחה לראות, לראשונה, כיצד החרדה הקשורה לטראומה שלה עצמה מולבשת על א'. הצעתי לה לפנות לטיפול אישי לשם עיבוד הטראומה. לראשונה התחבר מצבה של האֵם למצבה של א' באופן גלוי: לא רק כשתיים הסובלות זו לצד זו, אלא כמשקפות ומשתקפות זו בזו. האֵם החלה טיפול.
לאחר הגילוי חזרו שיחות ההדרכה להיות רוויות בבכי ובהצפה. למרות השינוי הרב שהתחולל בניהול הבית, האֵם המשיכה להרגיש מצוקה. כל שיחה הרגיעה ברגע נתון, אך לא נספגה. עמדנו בפני מכשול עמוק יותר. באותה תקופה שלחה האֵם את א' לטיפול אחר, וסיפרה על קושי ביצירת קשר משמעותי עם המטפלת. שוב ושוב שאלה אם מותר לה לבקש מן המטפלת קרבה ושותפות. כאן התברר מימד נוסף: הקשר הסימביוטי בינה לבין אמה. האֵם סיפרה כי רק לקראת גיל שלושים הצליחה לבקש נפרדות. לדבריה, הקשר עם אמה נשא אופי של הזדהות מוחלטת: בכל פעם שהייתה במצוקה, אמה הזדהתה איתה, "יחד היינו צוללות למעמקים ויחד טובעות”.
בשיחותינו עברנו מן היחסים עם אמה אל היחסים שלה עם א'. שיקפתי לאֵם את הדרך שבה היא מתחילה להיות נפרדת מא' דווקא כאשר אינה שוקעת איתה למצולות, אלא נעשית עמוד שדרה נוכח: כזה שמכיר בקושי, ברגישות ובחולשות של א', אך אינו מתמזג איתה. האֵם הביאה דוגמה מאירוע עם הסבתא. הסבתא נתנה שיעורי עזר לא' לאחר יום לימודים. א' הייתה עייפה, אך התקשתה לומר זאת, וגם התקשתה לדחות את הסבתא. המצוקה שלה הלכה וגברה. בשלב זה התערבה האֵם, ביקשה מן הסבתא לסיים את הביקור, ובהמשך הסבירה לה שא' פשוט לא יכלה עוד. ההבנה, הנפרדות והשמירה על א' הצליחו כאן במיוחד. דרך הדוגמה הזאת השתקפה בפני האֵם יכולת חדשה הנבנית בה בהדרגה: היכולת להחזיק את ילדתה בלי להיבלע בה, ולבנות עצמי הורי נוכח וחי.
לאחר אחת הפגישות כתבה לי האֵם: "פשוט התפרקתי בלי שום קשר לכלום... תודה שעזרת לי לחדד מה אני באמת צריכה, ובכלל... לפרוק ולאסוף בחזרה...”. המשפט הזה תפס במדויק את תנועת העבודה כולה: מן ההתפרקות אל האפשרות להיאסף.
דיון
המקרה מדגים כיצד חרדה אינה פועלת רק כסימפטום מבודד או כתגובה למצבי לחץ עכשוויים, אלא כדרך תפיסת מציאות המשפיעה הן על עולמה הפנימי של האֵם והן על דפוסי הקשר עם בנותיה. שילוב בין תפיסותיהם של פרויד וקליין מאפשר להבין כיצד החרדה פועלת בו־זמנית כהגנה מפני סכנה והתפרקות, וככוח המארגן את חוויית הקשר עם האובייקט. בתוך כך, האימהות אינה רק שלב התפתחותי, אלא זירה שבה מופעלות מחדש חרדות מוקדמות בלתי מעובדות.
בהיסטוריה ההתפתחותית של האֵם ניתן לזהות שני מוקדי חרדה מרכזיים: מחד, חרדת איום ותוקפנות הקשורה לדמות האב; ומאידך, חרדת נפרדות הקשורה לקשר הסימביוטי עם דמות האם. קונפליקט כפול זה יוצר מבנה נפשי שבו קרבה רגשית נחווית בו־זמנית כהגנה וכאיום. בתוך מבנה כזה, יחסים אינטימיים - ובמיוחד יחסי הורה־ילד - עלולים להפעיל מחדש חרדות מוקדמות ולהוביל לתנודות בין התמזגות יתר לבין תגובות תוקפניות או מתפרקות.
תפיסותיהם של פרנצי וויניקוט מסייעות להבין את עוצמת החוויה. טראומה שלא זכתה להחזקה ולעיבוד מספקים עשויה להישאר כחוויה "לא נחווית”, הממשיכה לפעול במבנה הנפשי כתחושת איום מתמדת. במקרה זה, האֵם אינה מגיבה רק אל הילדה הממשית שלפניה, אלא גם אל הצל של התמוטטות קדומה ואל חוסר ההחזקה שחוותה. כאשר א' נסוגה, משתוללת או מתקשה לבחור, האֵם אינה פוגשת רק קושי התפתחותי או רגשי של בתה; היא שבה ונפגשת עם הטראומה שלה עצמה.
מנקודת המבט של הזדהויות, ניתן לראות כי יחסי האם־ילדה מאורגנים במידה רבה דרך הזדהות השלכתית והזדהות עם התוקפן. חלקים בלתי נסבלים של עולמה הפנימי של האֵם - חרדה, אשמה, תחושת שיגעון וחוסר אונים - מוצאים את דרכם אל הילדה. ברגעים אחרים, כדי להימלט מחוויית הקורבנות, האֵם נאחזת בזעם ובאכיפה. באופן זה משתחזר דפוס טראומטי בתוך היחסים המשפחתיים עצמם.
מבחינה טיפולית, המקרה מדגיש את חשיבות העבודה עם ההורה לא רק ברמה ההתנהגותית או ההדרכתית, אלא גם ברמה הרגשית־התפתחותית העמוקה. ה"כלים” היו חיוניים לשבירת הדינמיקה ההרסנית בבית וליצירת שינוי מיידי בהתנהלות, אולם לא היה בהם די. נקודת המפנה התרחשה כאשר האֵם יכלה לראות כיצד הטראומה שלה עצמה מופעלת בתוך ההורות ומושלכת על הילדה. תמלול רגשי, שיח שלאחר מעשה והכרה בהבדל שבין הזדהות לנפרדות יצרו בהדרגה תנועה חדשה: פחות שחזור, יותר עיבוד; פחות התמזגות או התקפה, יותר החזקה.
לבסוף, המקרה מדגיש את חשיבות ההתבוננות בהורות כמקום שבו נפגשים עבר והווה, טראומה ותקווה לתיקון. הבנת ההעברה הבין־דורית של טראומה דרך מערכת של הזדהויות מאפשרת להבין לעומק קשיים הוריים, וגם לחשוב על דרכי התערבות המכוונות לא רק להרגעת הסימפטום, אלא לבנות בהדרגה עצמי הורי נפרד, מחזיק, שאינו טובע יחד עם הילד.
מקורות
אשל, עפרה (2018). הפסיכולוגיה של השיגעון: תרומה מן הפסיכואנליזה / מבוא. בתוך דונלד ו' ויניקוט, הפסיכולוגיה של השיגעון. תל אביב: עם עובד.
גורביץ', חיותה (1985). טראומה נפשית בשלב הרוך. בתוך שנדור פרנצי, היומן הקליני. תל אביב: עם עובד.
מנזנו, ג', פלצ'יו אספסה, פ', וזילקה, נ' (1999). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות. תרגום: רמה אילון. תל אביב: תולעת ספרים, 2005.
קולקר, שרה (2011). פחד מהתמוטטות. בתוך דונלד ו' ויניקוט, עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009.
קליין, מלאני (2017). על הטכניקה: הרצאות מאת מלאני קליין. תל אביב: תולעת ספרים, 2023.
רולניק, ערן (2007). בשבח החרדה. בתוך זיגמונד פרויד, עכבה, סימפטום וחרדה. מבחר כתבים ב'. תל אביב: רסלינג.
שניאורסון, זלדה (2017). כל שושנה היא אי / מבחר. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Borgogno, F. (2007). Ferenczi's clinical and theoretical conception of trauma: A brief introductory map. The American Journal of Psychoanalysis, 67(2), 141-149.
De Bianchedi, E. T., Scalozub de Boschan, L., de Cortiñas, L. P., & de Piccolo, E. G. (1988). Theories on anxiety in Freud and Melanie Klein: Their metapsychological status. The International Journal of Psychoanalysis, 69(3), 359-368.
Eigen, M. (1999). Toxic Nourishment. London: Karnac Books.
Rank, O. (1924). The Trauma of Birth. Translated by Nell James. UK: Nell James.
