פנטזמה בדרך למקלט | צוות מכון מוביוס
יהודה ישראלי | 9/4/2026 | 114 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מה קורה לטיפול כאשר נשמעת אזעקה באמצע פגישה? כאשר המטפל והמטופל קמים יחד ויורדים למקלט, משהו במבנה המוכר של הטיפול מתערער. דווקא ברגעים הללו, שבהם המציאות פורצת אל תוך החדר, ניתן לראות באופן חד את מה שבדרך כלל נותר סמוי.
במאמר זה נעשה שימוש במונח פנטזמה של לאקאן: הפנטזמה היא לא מה שהסובייקט מדמיין במקום המציאות, אלא היא המציאות הנפשית שדרכה הסובייקט תופס את העולם. היא הדרך שבה הסובייקט מתקין את עצמו בתוך המרחב הסמלי (אוונס, 2005). במאמר זה נבקש לטעון כי מעמדו של האנליטיקאי אינו קבוע אלא תלוי בסטינג, וכי מצבי חירום שבהם פורץ אל הקליניקה הממשי, מה שלא ניתן להסביר או לעבד במילים, חושפים את הפנטזמות של המטפל והמטופל, ולעיתים אף מאפשרים האצה או טרנספורמציה של התהליך האנליטי.
הרעיון נולד בישיבת צוות של מכון מוביוס במהלך חודש מרץ 2026, בעיצומה של המלחמה עם איראן. בקרב הצוות עלו שאלות נוכח המצב החדש: מה עושים עם מטופלת שמודיעה מראש שלא תרד למקלט? האם אחד אמור להוביל את השני בדרך למרחב המוגן? מהי האחריות של המטפל בזמן השהות במקלט, למשל עם מטופל הסובל מחרדה חברתית? כיצד מתפקדים מחוץ לסטינג הטיפולי, ומה קורה לסמכות הטיפולית כשהמטופל פוגש לפתע את ילדי המטפל בממ"ד הביתי?
המציאות הישראלית כופה על הקליניקה מעין מצב של דיכאון פוסט אשפוזי, מצב שבו החזרה לשגרה מתגלה כבלתי אפשרית, והחירום נטמע ככרוניות נפשית. בתוך מצב שבו אין זמן לעצור ולעכל עולה גם השאלה האתית של גבולות הקליניקה. החריגה מהסטינג הטיפולי היא עוד ערעור המשתלב עם ערעור הימים והלילות בגורל המשותף. כמו שאנו לומדים להכיר את השכנים שלנו בפיג'מות, כך נוצרת אינטראקציה לא צפויה בין מטפל למטופל. ניתן לחשוב על כך כעל חשיפה של ממד תיאטרלי הקיים ממילא בטיפול, במובן של ארגון תפקידים ומבנה מוסכם של הופעה, אשר הווירטואליות שלו נעשית מורגשת דווקא כאשר הוא מתפרק.
במונחים לאקאניאניים, הקשר הטיפולי מבוסס על כך שהמטופל מייחס למטפל ידיעה על הלא מודע שלו. אך מטרת הטיפול היא גם לערער על ייחוס זה, כך שהמטופל יוכל להתמקם ביחס לאמירה של עצמו, לפירוש המציאות של עצמו. המטפל נדרש לגלם סמכות זו במידה מסוימת, אך גם לוותר עליה. בדרך למקלט יש סידור מחדש של התפקידים. אחד מהצדדים יכול להיצמד לתפקידים המוכרים מהקליניקה ולהמשיך לדבר מתוכם, או להיכנס לתפקיד אחר ולהכניס את האחר לתפקיד נגדי מתוך תסריט שמקורו ביחסים אחרים. זהו רגע שבו ניתן לראות אילו תפקידים נכנסים לפעולה כאשר המבנה מתערער, ומהי הפנטזמה שמארגנת את היחסים כדי למלא את ההעדר שנוצר.
ניתן לחשוב על חדירת המרחב המוגן אל תוך הטיפול דרך שלושה רגעים בזמן.
הרגע הראשון: אזעקה
אפשר להתחיל את רצף התפרקות התפקידים ברגע הראשון של האזעקה. אם האנליטיקאי ראה את עצמו כאדון יחיד על ספינתו (lacan, 1977), מוכן לחתוך את הפגישה על פי שיקול דעתו, האזעקה מפקיעה ממנו סמכות זו. היא מפקיעה ממנו את היכולת להחליט מתי ואיך מסתיים המפגש. אם החיתוך האנליטי פועל כפירוש שמאפשר מעבר מעבר למילים, שימוש במילים כסולם איתו מטפסים אל מעבר למשמעויות (וויטגנשטיין, 1995), הרי שהאזעקה היא פריצה של מה שלא ניתן לסימבוליזציה, התערבות שמפרקת את המבנה הסמלי של הקליניקה וחושפת את אופיו השברירי.
מטופלת סבלה מסימפטום של שמיעת תחילת האזעקה בכל אופנוע שהאיץ באופק. ניתן לראות בכך שימוש בסימפטום כדי לארגן את המציאות ולהיות מוכנה למה שעלול להתרחש. אך האזעקה עצמה היא אירוע אחר, כזה שאינו ניתן לעיבוד באותו אופן. ברגעים כאלה הפרשנות הרגילה פחות מספיקה. הניסיון להסביר או לתת משמעות למה שקורה כאשר טילים נופלים עלול להפוך לבריחה מן המפגש הישיר עם המציאות. בתוך המקלט, נדרש לעיתים סוג אחר של עבודה, נוכחות בתוך השבר מבלי למהר לייצר משמעות.
הרגע השני: חשיפה
הרגע השני שאחרי האזעקה הוא רגע של חשיפה. הסופר Orson Scott Card טען שלא ניתן להפריד בין עלילה לדמות, שכן העלילה מציבה משבר שבתוכו הדמות מתעצבת דרך בחירותיה (Card, 1988). בדומה לכך, האזעקה פועלת כאירוע עלילתי המעמיד את הדמויות במבחן. מי קם ראשון, מי מוביל, מי נצמד, מי שותק?
מנקודת מבטו של המטופל, מתגלה כאן המטפל כדמות, אדם עם אופני תגובה, עם חרדות או היעדרן, בתוך סיטואציה ממשית. ההבחנה בין העמדה האנליטית לבין הנוכחות האנושית נעשית פחות ברורה. לעיתים המטופל מתאר זאת דרך פרטים קונקרטיים: "פתאום ראיתי את השורשים הלבנים", "הוא בדק את אפליקציית פיקוד העורף במתח", "הוא נמנע מסמול טוק במבוכה". כאן מתאפשרת נפילה של אידיאל. דווקא במקום שבו מתערערת האידיאליזציה, מתאפשרת היתקלות עם משהו שאינו נתמך עוד בדימוי, ואשר עשוי להניע את האנליזה באופן אחר.
מה נדרש מהמטפל ברגעים כאלה? להסכים לנפילת האידיאל, ולא למהר לשחזר אותו. לשאת את העובדה שהוא מופיע גם כאדם, ולא רק כפונקציה. כך הירידה למקלט יכולה לתפקד כזרז לתהליך.
במקרה אחר, נערה עם צורך מופרז בשליטה נקלעה עם המטפלת למקלט ציבורי. הסיטואציה, שהייתה מחוץ לשליטתה, אפשרה לה להפסיק לרגע להיות הילדה הסימפטומטית ולהופיע אחרת. במקביל, גם המטפלת אינה מחוץ למה שמתרחש, אלא נלכדת בתוכו דרך עצם השתתפותה.
ומה נשאר מהמטפל ומהמטופל כאשר התפקידים מתערערים? לא משהו חדש, אלא משהו שהיה שם ומתבהר: שניהם כפופים לשפה ולמבנה משותף. בזמן האזעקה הדבר נעשה מוחשי יותר, כגורל משותף וכהגנה חלקית מפני מה שאין לו מילים. ואולי זו שאלה שלא שייכת רק למטפלים, אלא לכל קשר שבו התפקידים מתערערים. השאלה היא עד כמה יוכלו לחזור לעמדותיהם הקליניות לאחר החשיפה, והאם ניתן להמשיך ולהפיק ערך טיפולי ממשחקי התפקידים גם כאשר יודעים שהם כאלה.
הרגע השלישי: יצירה
הרגע השלישי הוא יצירה של מציאות חדשה. המטפל והמטופל נדרשים למצוא דרך לפעול בתוך מצב שאין לו פתרון ברור. כאן נדרשת עמדה אתית: מהן גבולות הקליניקה? מהי האחריות של המטפל מחוץ לחדר, וכיצד להתמודד עם ציפיות שעולות בתוך הקשר?
גם המטפל וגם המטופל עשויים להישבות בפנטזמות שלהם על מהות היחסים. לאקאן מצביע על כך גם ביחס לאנליטיקאים עצמם, כאשר הוא מתייחס לתלמידיו של פרויד: אברהם, פרנצי ונונברג (Lacan, 1998). על פי גישתם התיאורטית הוא מצביע על פנטזמות אפשריות המפעילות אותם: אברהם רואה את עצמו כדמות אם, פרנצי מתמקם על הציר של יחסי אב-בן, ונינברג רואה בעצמו כאל הפוסק בין דחפי החיים והמוות; כלומר גם האנליטיקאי אינו חף מפנטזמה.
ומה לגבי הפנטזמה של המטופל? דוגמה לכך היא מטופלת שמסרבת לרדת למקלט. ניתן לראות בכך עמדה פנטזמתית שמבטאת גם עמדה אתית, סירוב להיענות לתביעה של האחר (Lacan, 1992). אם המטפלת בוחרת להישאר עמה, היא נכנסת גם היא לתוך אותו מבנה. נוצר מצב שבו שתיהן פועלות בתוך מסגרת משותפת, גם אם לא מודעת.
האקראיות של המציאות החדשה במקלט עשויה לאפשר יצירה חדשה לטובת הטיפול. כיצד ניתן לכתוב מחדש את היחסים? כאן עולה המושג סינטום: טיפול לא רק כקריאה של המציאות הלא מודעת אלא כתיבה של נרטיבים ומשמעויות שהמטופל יכול לזהות את עצמו בהן. דוגמה ליצירה משותפת כזאת מופיע בדיאלוג הבא:
מטופלת שהתלוותה למטפלת למקלט מתבוננת בה בזמן שהיא גוללת בטלפון באי שקט. המטפלת אומרת בקול רם: "12. הם שיגרו 12 טילים", והמטופלת עונה: "אז יש מספר". המטפלת מרימה מבטה ומשיבה: "זו התערבות טובה", ומניחה את הטלפון.
ברגע זה מתהפכת חלוקת התפקידים. המטופלת מפרשת כמטפלת, והקשר ביניהן מקבל צורה חדשה. יצירה של משהו אחר בתוך הקשר. דווקא במקום שבו המסגרת מתפרקת, מתאפשרת לעיתים כתיבה מחודשת של היחסים, מתוך התמודדות משותפת עם מה שלא ניתן להעמיד במילים.
ייתכן שהשאלה איננה רק כיצד לשמור על הטיפול בזמן חירום, אלא מה ניתן ללמוד על הקשר האנושי לטובת הטיפול דווקא כאשר הוא יוצא ממסגרתו הרגילה.
נכתב על ידי צוות מכון מוביוס: רקפת אמיר, יואב וולף, מיכל וימר, טלי חורב, יהודה ישראלי, נועה שדה.
בבליוגרפיה
אוונס, ד' (2005). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. רסלינג.
ויטגנשטיין, ל' (1995). חקירות פילוסופיות. הוצאת מאגנס.
Card, O. S. (1988). Characters & viewpoint. Writer's Digest Books
Lacan, J. (1977). Écrits: A selection (A. Sheridan, Trans.). W. W. Norton & Company. (Original work published 1966)
Lacan, J. (1992). The Seminar of Jacques Lacan, Book VII: The Ethics of Psychoanalysis (D. Porter, Trans.). W. W. Norton & Company.
Lacan, J. (1998). The Seminar of Jacques Lacan, Book XI: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (A. Sheridan, Trans.). W. W. Norton & Company.
