הותיר אחריו תאום
חוויית האובדן של תאומים שכולים לאחר נפילת אח או אחות במלחמת חרבות ברזל
שרון דרייפוס-חנן
כאם לבנים תאומים, אני מתבוננת מזה שנים בקשר שנרקם ביניהם, קשר שהחל עוד טרם לידתם והלך והתעצב לאורך חייהם, מילדות ועד לבגרות. אני ערה לניואנסים הדקים של הקשר הזה: לשפה הלא-מדוברת, למבטים, לתיאום הסמוי, לקרבה וגם למאמץ להיפרד ולהיות מובחנים זה מזה. עם השנים למדתי כי חלק מעומקו של הקשר מצוי דווקא בפרטים הקטנים, אלה שלעיתים קשה להסביר מבחוץ, אך אי אפשר שלא לחוש בהם מקרוב.
אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם מצאו אותי, כמו רבים אחרים, הלומה לנוכח היקף האובדנים. שוב ושוב נפרשו סיפורי חיים צעירים שנגדעו באחת, וכל אחד מהם עורר כאב עמוק כשלעצמו. בתוך הכאב הרחב הזה היה פרט ביוגרפי אחד שכיווץ את לבי גם ממקום אישי: הידיעה כי הנופל או הנופלת הותירו אחריהם אח תאום או אחות תאומה. ברגעים הללו, מתוך היכרותי האימהית הקרובה עם עולם התאומות, יכולתי רק לשער בזהירות, בכאב, ואולי גם באימה ולוּ מקצת האתגרים הנפשיים הניצבים בפני התאום שנותר.
על פי נתון שפורסם במהלך המלחמה, עשרות תאומים ותאומות נותרו שכולים לאחר שאחיהם או אחותם התאומים נפלו במלחמת חרבות ברזל1. מאחורי כל אובדן כזה עומד סיפור של קשר ייחודי שנקטע, ולצדו מי שנותר לשאת לא רק את מות האח או האחות, אלא גם את שברו של קשר שנרקם מראשית החיים והיה לחלק מתחושת ההיות בעולם.
מאמר זה מבקש להפנות את המבט אל התאום שנותר2: אל קולו, אל סיפורו ואל חווייתו הפנימית לאחר אובדן אחיו התאום או אחותו התאומה במלחמת חרבות ברזל. הוא נכתב מתוך ההכרה כי יש מקום לבחון את אובדן התאום גם מעבר לקטגוריה הכללית של "אובדן אח". אף שהנושא הוא חלק מן השדה הרחב של שכול אחים, הספרות העוסקת בקשר התאומי מצביעה על מאפיינים ייחודיים של קשר זה (Tancredy & Fraley, 2006). עם זאת, אין בייחוד של הקשר התאומי כדי להניח אחידות בחוויית אובדנו. מתוך הכרה בריבוי פניה של חוויה זו, המאמר מבקש להאיר כמה מן האופנים שבהם אובדן תאום עשוי להיחוות ולהיחקק בנפשו של מי שנותר.
לצד העיון בספרות המקצועית, לצורך כתיבת המאמר ערכתי ראיונות עם 15 תאומים ותאומות שכולים – זהים ולא-זהים – ממגוון אזורים ומגזרים בארץ, ששכלו את אחיהם או את אחותם במהלך מלחמת חרבות ברזל3. המפגשים עמם פתחו בפניי אפשרות להקשיב מקרוב לאופנים שבהם הם נושאים את האובדן, מבקשים להבין אותו ולעיתים גם למצוא לו מילים.
בנוסף לראיונות, קראתי מאמרי דעה, פוסטים, הספדים וטקסטים אישיים נוספים העוסקים באובדן תאום ובמשמעותו. מקורות אלה אינם מתכנסים לתמונה אחידה, ואולי גם אינם אמורים לעשות זאת. הם מזמינים להקשבה לריבוי הקולות, השפות והדרכים שבהן תאומים ותאומות שכולים מתארים את האובדן, את החיים אחריו ואת המשך הקשר עם מי שאיננו עוד. במאמר הם מובאים מתוך עמדה עיונית-פרשנית, שאינה מבקשת לגזור מהם הכללה אמפירית.
בעבר, אחים ואחיות שכולים של חיילים נותרו במידה רבה "שקופים" בתוך מערך השכול המשפחתי בישראל (Cohen & Mehlhausen-Hassoen, 2025). המאמר הנוכחי נכתב על רקע תהליך מהשנים האחרונות של התרחבות ההכרה במקומם ובחווייתם של אחים שכולים. כחלק מכך התפתחו ארגונים, יוזמות ומסגרות תמיכה המיועדות לאחים שכולים, וביתר שאת בעקבות אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם (אגף משפחות, הנצחה ומורשת, ללא תאריך; זייד, 2025). התפתחויות אלה משקפות שינוי חשוב: מעבר מהתמקדות כמעט בלעדית בהורים השכולים, בבני ובנות הזוג ובילדים, אל הכרה רחבה יותר במעגלי הפגיעה בתוך המשפחה.
עם זאת, המענים הקיימים עדיין נוטים להתייחס לאחים שכולים כאל קבוצה הומוגנית יחסית, וכמעט שאינם מבחינים בין תת-קבוצות בעלות מאפיינים משלהן, ובהן תאומים שכולים. אופיו של אובדן תאום עדיין אינו זוכה להמשגה מקצועית מספקת או למענה מובחן (Creed, 2022; Withrow & Schwiebert, 2005). פער זה מדגיש את הצורך להעמיק את ההבנה של שכול תאום לא רק כאחד מביטוייו של השכול המשפחתי, אלא כאובדן בעל מאפיינים נבדלים, הנוגע במבנה הקשר התאומי ובאופן שבו קשר זה שזור בתחושת העצמי.
מאמר זה יוצא אפוא מתוך הנחה כי אובדן תאום במלחמה הוא חוויה הראויה להתייחסות בפני עצמה בשיח המחקרי, הקליני, החינוכי והקהילתי. תקוותי היא כי העיון בנושא יתרום לא רק להעמקת ההבנה התאורטית של שכול תאום בהקשר של מלחמת חרבות ברזל, אלא גם להרחבת המודעות בקרב אנשי המקצוע. אף שהמאמר מתמקד במלחמה זו ובהקשרה הישראלי המסוים, הוא מבקש להציע שפה שעשויה לסייע גם להבנה רחבה יותר של שכול תאום – הן במצבי מלחמה והן בנסיבות אובדן אחרות – ולהניח תשתית לפיתוח דרכי תמיכה רגישות ומותאמות יותר לתאומים ולתאומות שנותרו לשאת לבדם קשר שהיה מרחב של שניים.
קשר שנולד בשניים: בין "אני" ל"אנחנו"
הבנת הקשר התאומי מתחילה בשאלה רחבה יותר: כיצד נבנים גבולות העצמי, הקרבה והנפרדות בתוך המערכת המשפחתית. בן-פורת (2007) הציעה להבין גבולות אישיים במשפחה כמערך של מרחבים: לכל אדם יש ״טריטוריה״ וקו גבול המבחין בינו לבין סביבתו ומאפשר לו להגדיר את צרכיו הנפשיים והגופניים ולשמור עליהם. גבולות אלה אינם נתונים מראש, אלא מתעצבים בהדרגה בתוך יחסי הקרבה במשפחה, במפגש בין התחום האישי, הזוגי והקבוצתי. על רקע זה, הקשר התאומי מציב תצורה ייחודית: מראשית חייהם נעים התאומים בין קיום אישי נפרד לבין קיום זוגי משותף.
בשונה מאחים הנולדים בזמנים שונים ונכנסים בזה אחר זה למערך המשפחתי, תאומים נכנסים אליו באותה נקודת זמן וגדלים זה לצד זה. כבר ברחם הם מצויים באותו מרחב תוך-רחמי, ובחלק מן ההריונות חולקים גם שליה אחת (Castiello et al., 2010; Marceau et al., 2016; Piontelli, 2002). נקודת מוצא גופנית זו היא ראשיתה של סימולטניות המאפיינת היבטים רבים בחייהם: הם חולקים את אותו רצף גילאי, משתייכים לא פעם לאותן מסגרות, חווים אירועים ומעברים באותו פרק זמן, ותופסים עמדה מקבילה במערך המשפחתי. משום כך, התאומות אינה רק קטגוריה ביולוגית, אלא גם מצב התפתחותי ופסיכולוגי בעל מאפיינים משלו: כל אחד מן התאומים מעצב את תחושת העצמי שלו לצד אחר הנוכח בחייו מראשית החיים (Stewart, 2000).
תנועה זו בין יחידוּת לזוגיוּת ניכרה גם בדברי המרואיינים, שתיארו את עצמם כמי שגדלו מראש בתוך זהות הכוללת בו-זמנית "אני" ו"אנחנו". כך, למשל, תיארה תמרה, שאחיה התאום יאיר נהרג בתקרית מבצעית בדרום בתחילת המלחמה:
"אף פעם לא הייתי רק אני. תמיד נכנסתי לחדר עם עוד נוכחות, גם אם הוא לא היה שם בפועל. זה היה כאילו אנחנו באנו לעולם כחבילה – תמרה ויאיר, ורק אחר כך כל אחד למד את השם הפרטי והקונטור שלו".
הנוכחות המתמשכת של התאום מראשית החיים עשויה לשמש בסיס לקשר התקשרות משמעותי .מן הספרות עולה כי תאומים, בהשוואה לאחים שאינם תאומים, נוטים יותר לראות באחיהם דמות התקשרות משמעותית במערך הרגשי שלהם. הקשר התאומי עשוי למלא פונקציות של קרבה, ביטחון והרגעה, ובבגרות להוסיף ולתפוס מקום מרכזי לצד קשרים משמעותיים אחרים, ובהם קשר זוגי וחברויות קרובות (Fraley & Tancredy, 2012; Tancredy & Fraley, 2006). אצל רבים מן התאומים נשענת הקרבה גם על היסטוריה משותפת, שפה רגשית פנימית וזיכרון חיים הנבנה במקביל (Foy et al., 2001). לכן אין מדובר רק בקשר קרוב יותר במובן הכמותי, אלא באיכות חווייתית ייחודית של הקשר, המתאפיינת בידיעה הדדית עמוקה ולעיתים כמעט מובנת מאליה (Segal & Knafo-Noam, 2024).
ידיעה הדדית זו קיבלה ביטוי מוחשי בדברי המרואיינים, שתיארו קרבה שאינה נזקקת תמיד למילים. כך, למשל סיפרה יעל, שאחותה התאומה נוגה הייתה קצינה שנהרגה בדרום בתחילת המלחמה:
"עם אחותי התאומה לא הייתי צריכה להסביר איך אני מרגישה. היא רק הייתה שומעת את ה'הלו' שלי בטלפון והייתה כבר יודעת מה איתי עוד לפני שסיפרתי. היה בינינו משהו מאוד שקט ומאוד עמוק, כמו שפה ללא מילים, לא היה צורך בכלל לתרגם."
לצד הקרבה והביטחון, החיים המתמשכים זה לצד זה עשויים לעצב גם את האופן שבו כל אחד מן התאומים מכיר את עצמו, שכן אחד ממאפייניו המרכזיים של הקשר התאומי הוא שחיי התאומים מתעצבים מן הרגע הראשון בתוך סביבה רפלקטיבית. נוכחותו הרציפה של האחר הדומה מחזירה לכל אחד מהם את דמותו שלו ומעצבת לאורך זמן את תחושת העצמי. פלוטניק (2012) תיארה זאת באמצעות המושג "חיים בצל המראה": בשנות החיים הראשונות, תאומים רבים מזהים את דמותם דרך נוכחותו של אחיהם, שאליו נחשפו ברציפות מרגע לידתם. כך נבנית בהדרגה ההבחנה בין העצמי לבין האחר.
אולם גם לאחר שהבחנה זו מתבססת, החיים לצד "מראה אנושית" קרובה כל כך ממשיכים להשפיע על האופן שבו כל אחד מן התאומים מזהה את עצמו ביחס לאחר. עם השנים, ככל שמתפתחות יכולות, תכונות ומיומנויות אישיות, ההשוואה ההדדית עשויה לחדד עוד יותר את היחס בין הדומה לשונה. היבט זה עלה בבירור גם בראיונות, שבהם תיארו המרואיינים התבוננות מתמשכת בעצמם דרך אחיהם התאום. שחר, שתאומו ירדן נהרג במהלך הלחימה בחזית הצפונית, אמר:
"למדתי מי אני גם דרך מי שהוא. אם אמרו עליו שהוא השקט, אז אני הבנתי שאני הרעשן; אם הוא היה הילד היציב והמתמיד, אני מצאתי את עצמי במקום היותר משתנה ולא מצליח להיות עקבי. הרבה מהזהות נולדה מתוך ההשוואה, לא רק מתוך בחירה."
דווקא בתוך קרבה זו מתרחשת גם משימה התפתחותית :גיבוש תחושת עצמי מובחנת. הקשר התאומי עשוי לכלול, לצד הלכידות וההישענות ההדדית, גם תחרות ומאמץ לנפרדות – ניסיון מתמשך לברר שאלות כגון: מי אני ביחס אליך? במה אני דומה לך ובמה אני נבדל ממך? התחרות בין תאומים אינה נוגעת רק למשאבים חיצוניים, כגון תשומת לב הורית או הכרה חברתית, אלא גם לצורך בביסוס תחושת עצמי בתוך קשר שבו האחר קרוב ודומה כל כך.
המשימה ההתפתחותית שתוארה כאן כמשימה שמלווה את התאומות אינה מחייבת אפוא לבחור בין קרבה לנפרדות, אלא לארגן שוב ושוב את היחסים בין שני קטבים אלו. אין זו תנועה חד-פעמית מן ה"ביחד" אל ה"לחוד", אלא תהליך מתמשך של תנועה הלוך ושוב, שבו מתעצבת האפשרות להיות נפרד מבלי לוותר על השייכות לקשר (Amani & Shariatipour, 2021; Kramer et al., 2026; Segal & Knafo-Noam, 2024).
תהליך זה אינו מתרחש רק בין התאומים לבין עצמם; גם המבט הסביבתי מעצב אותו. תאומים, ובייחוד תאומים זהים, גדלים לא פעם תחת מבט הרואה בהם יחידה אחת: הם מושווים זה לזה, מתוארים כזוג ולעיתים מזוהים דרך דמיון חיצוני, התנהגותי או חברתי. מבט זה עשוי להעמיס על תהליך הגיבוש העצמי שלל השוואות, דמיון וציפיות סביבתיות. ואולם, חשוב להדגיש כי התרת ההזדהות (deidentification) בין תאומים אינה בהכרח ביטוי לריחוק או להיחלשות הקשר; לעיתים זהו דווקא תהליך התפתחותי תקין, שבאמצעותו כל אחד מן התאומים מבקש לעצב זהות משלו, תוך שמירה על קרבה, אמון ונאמנות לקשר (Kramer et al., 2026). במילים אחרות, נפרדות אינה עומדת בסתירה לקשר התאומי, אלא עשויה להיות תנאי חשוב להתפתחותו.
את מורכבותה של הנפרדות בתוך הקשר התאומי, ואת החשש שזו תיחווה כהתרחקות או כבגידה בקשר, ניסח בועז, שאחיו התאום הראל נפל בקרבות בדרום בתחילת המלחמה:
"רק בשלב די מאוחר הבנתי שלהיות נפרד ממנו זה לא לבגוד בנו. הרבה שנים לא ממש ידעתי איפה אני נגמר ואיפה הוא מתחיל; כל ניסיון שלי להיות אחר או בנפרד הרגיש כמו התרחקות. רק אחר כך הבנתי שאני יכול להיות נפרד ממנו ועדיין להיות גם אחיו התאום וגם אני."
הבחנה נוספת נוגעת להבדלים בין תאומים זהים (מונוזיגוטיים) לתאומים לא-זהים (דיזיגוטיים). הספרות מצביעה על כך שתאומים זהים נוטים לדווח על קרבה גבוהה יותר ועל תלות הדדית רבה יותר, ולעיתים מתוארת אצלם גם נטייה חזקה יותר להשוואה הדדית. הדמיון הגופני והחברתי בין תאומים זהים עשוי להעצים הן את חוויית ה"אנחנו" והן את המאמץ לבסס תחושת יחידוּת. בהתאם לכך, מחקרים מצאו כי תאומים זהים נוטים יותר להשוואה חברתית אופקית, המבוססת על סולידריות, השתייכות ותחושת "אנחנו", בהשוואה לתאומים לא-זהים (Huguet et al., 2017).
עם זאת חשוב שלא להפוך את ההבחנה בין תאומים זהים לתאומים לא-זהים לקביעה מהותנית או היררכית, שהרי ממצאי המחקרים מתארים נטיות כלליות ואין לראות בהם קביעה בדבר עומקו, איכותו או משמעותו של קשר תאומי מסוים. הסתייגות זו חשובה להבנת התאומות בכלל: אין לראות בה תופעה אחידה. לא כל זוג תאומים חווה קשר סימביוטי, לא כל תאום נאבק בגיבוש זהות, ולא כל שונות בין זוגות תאומים מעידה על קושי. קשריהם של תאומים לא-זהים עשויים להיות עמוקים, אינטימיים ומרכזיים לא פחות, וגם בין תאומים זהים עשויים להתקיים ריחוק, תחרות, מובחנות או שונות רבה. איכות הקשר התאומי מושפעת ממכלול רחב של גורמים, ובהם מין, זיגוטיות, מבנה משפחתי, סגנון הורות, שלב התפתחותי והקשר תרבותי. הקשר התאומי מתפתח בתוך מערכת משפחתית וחברתית רחבה ואינו מתקיים בחלל ריק (Huguet et al., 2017; Mark et al., 2017; Segal & Knafo-Noam, 2024).
גם הקולות שעלו בראיונות לא התכנסו לתמונה אחידה, אלא הציגו מנעד רחב של חוויות – גם בתוך אותו קשר עצמו לאורך השנים. גולן, שתאומו מתנאל נהרג במהלך הלחימה בצפון, תיאר כיצד קשר תאומי שנחווה בתחילה כקשה ומרוחק עשוי להשתנות ולהתארגן מחדש לאורך השנים:
"מבחוץ היה נדמה שאם אנחנו תאומים, אז אנחנו אמורים להיות אותו דבר או להיות תמיד ביחד. אבל הקשר שלנו היה הרבה יותר מורכב מזה. זה קשר שהשתנה וזה היה דינמי. כשהיינו צעירים היה בינינו קשה מאוד. לא הסתדרנו בכלל ולא הבנו אחד את השני. לא רצינו להיות ביחד, כמעט אפשר לומר שברחנו אחד מהנוכחות של השני. זה השתנה כשהתבגרנו. זה פשוט היה הקשר שלנו שהתפתח, לקח לנו זמן להבין את התאומות שלנו."
מנעד זה מחדד כי ייחודו של הקשר התאומי אינו מצוי בעוצמת הקרבה כשלעצמה, אלא בצורת החיים שבתוכה שני אנשים גדלים מראשיתם זה לצד זה, ובתוכה מתעצבים גבולות העצמי, ההשוואה, השייכות והמובחנות. הזדהות, תחרות, תלות ונפרדות עשויות לקבל בכל זוג תאומים צורה ומינון שונים, אך כולן מתקיימות על רקע אותה נקודת מוצא התפתחותית משותפת. אם לסכם, התאומות אינה רק סוג של יחסי אחים או תוצאה של דמיון ביולוגי; היא צורת קשר העשויה להשתתף בעיצוב חוויית העצמי והאופן שבו התאום מבין את מקומו בעולם (בן-פורת, 2007; Segal & Knafo-Noam, 2024; Stewart, 2000). נתי, שתאומו עומר נפל במהלך הלחימה בעזה, היטיב לנסח את משמעותה של חוויית חיים זו: "זה לא רק שגדלתי צמוד עם אח. גדלתי עם מישהו שהיה חלק מהאופן שבו הבנתי את עצמי".
כשאחד מן השניים איננו: שכול, זהות והיעדר הכרה
אורן כהן זדה (Cohen Zada, 2026), שבחן במחקרו את חווייתם של עשרים לוחמים ולוחמות שאיבדו אח תאום או אחות תאומה במלחמת "חרבות ברזל", מפרש את האובדן כטראומה כפולה, שכן היא כוללת לא רק את אובדן האח או האחות, אלא גם פגיעה בתחושת העצמי. התבוננות זו מדגישה כי משמעות האובדן נוגעת גם לצורת החיים המשותפת ולזהות שהתעצבה בתוכה. מותו של תאום אינו מתמצה בפרידה מאח או מאחות אהובים; הוא מערער תשתית חיים שנבנתה מראשית החיים ועשוי לטלטל גם את תחושת הזהות ואת ההמשכיות הפנימית של מי שנותר (Segal et al., 1995; Woodward, 2010).
המחקר האמפירי מצביע על עוצמתו של האבל התאומי בהקשרים מגוונים. מחקרם הקלאסי של ננסי סגל ותומס בושרד מהמרכז לחקר תאומים ומאומצים באוניברסיטת מינסוטה הראה כי עוצמת האבל בעקבות מות תאום גבוהה במובהק בהשוואה לאבל על בני משפחה אחרים, וכי עוצמה זו בולטת יותר בקרב תאומים מונוזיגוטיים בהשוואה לדיזיגוטיים (Segal & Bouchard, 1993). ממצאים אלה קיבלו חיזוק גם במחקר מאוחר יותר (Segal et al., 2022). בהמשך לכך, מחקרי עוקבה רחבי היקף מורים על קשר בין אובדן תאום לבין סיכון מוגבר להפרעות פסיכיאטריות ואף לתמותה בקרב התאום שנותר (Song et al., 2020, 2023). תמונה זו מעידה על כך שלאובדן תאום עלולות להיות השלכות נפשיות ובריאותיות משמעותיות ומתמשכות.
עוצמת האבל לבדה אינה ממצה את ייחודו. הספרות האיכותנית והקלינית מתארת חוויה הנוגעת גם בשאלת הזהות – "מי אני בלי התאום?" – ובריקנות ובבלבול העשויים להתעורר עם אובדן נוכחותו הממשית של התאום. בתוך כך, התאום שנותר עשוי להידרש לבנות מחדש את תחושת העצמי שהתעצבה לאורך שנים לצדו, לאחר שצורת חיים שהתארגנה מראש בשניים נקטעה באחת (Creed, 2022; Pietilä Rosendahl et al., 2013; Woodward, 2010).
אצל חלק מהתאומים הנותרים, האובדן מקבל גם ביטוי במישור הגופני. כך תיאר למשל אופיר, שתאומו גלעד נהרג במהלך פעילות מבצעית בדרום:
"מאז שהוא נהרג, אני ממשיך לתפקד, אבל הגוף שלי כאילו עוד מחפש אותו. יש משהו פנימי שלא מצליח להבין שהוא כבר לא כאן. אני מתאר את זה כמו כאבי פנטום – לא חֶסֶר של איבר, אלא חֶסֶר של אדם שלם שהיה חלק ממי שאני ואיך שאני תופס את עצמי כל החיים."
דימוי "כאבי הפנטום" מעניק צורה גופנית לחסר הנוגע גם בתחושת העצמי (Cohen Zada, 2026). מי שאבד אינו רק אדם קרוב ומשמעותי שנוכחותו הייתה חלק מנוף החיים, אלא מי שעצם היותו עיצב את נוף חייו של התאום שנותר ואת האופן שבו הכיר את עצמו והתמקם בעולם. במובן זה, הגוף נעשה זירה נוספת שבה ניכר השבר שנפער בצורת חיים שנבנתה לאורך שנים בשניים.
לצד ממדיה הפנימיים והגופניים של החוויה, עולה שאלה נוספת בזירה החברתית: האם הסביבה יודעת לזהות את האבל התאומי, לתת לו שם ולהעניק לו מקום. אפשר לראות באבל תאומי גם מופע של אבל לא מוכר (disenfranchised grief; Doka, 2002), שכן כאבו של התאום שנותר אינו תמיד זוכה להכרה חברתית או ללגיטימציה מספקת, בייחוד בהשוואה להכרה הניתנת לאבלם של הורים, בני זוג או ילדים. היעדר הכרה זה עלול להעמיק תחושות של בדידות, זרות והשתקה של החוויה (Creed, 2022; Parekh et al., 2025; Pietilä Rosendahl et al., 2013).
כך, התאום השכול עשוי למצוא עצמו מוכר כאח שכול, אך לא תמיד מובן כתאום שכול. את הפער הזה תיאר יאיר, שתאומו רונן נהרג במהלך המלחמה בגבול הצפוני:
"כולם שאלו איך ההורים שלי מחזיקים מעמד, וזה היה ברור לי וכואב, כי הם איבדו בן. בשבעה היו הרבה רגעים שאנשים שאלו אותי איך ההורים, איך המשפחה, ואני זוכר שחשבתי לעצמי שאף אחד כמעט לא שואל איך זה בשבילי להיות עכשיו בלי התאום שלי. הרגשתי שמבינים שאני אח שכול, אבל לא באמת מבינים מה נעלם מהחיים שלי. זה לא רק שמישהו מאוד קרוב אליי מת – זה מישהו שהיה שם איתי מאז שאני זוכר את עצמי."
דבריו של יאיר מצביעים על צורה עדינה של היעדר הכרה. אין מדובר בכך שהשכול עצמו אינו נראה; האובדן המשפחתי נראה וכאבם של הקרובים מקבל מקום. אך המשמעות הייחודית של האובדן עבור התאום נותרת פחות מובחנת. כך עשוי להיווצר פער בין היותו מוכר כ"אח שכול" לבין התחושה שהמשמעות של הישארות ללא התאום אינה מובנת במלואה. הצורך להסביר שוב ושוב מדוע אובדן זה מערער אותו באופן אחר עשוי כשלעצמו להוסיף תחושת בדידות לחוויה שכבר כרוכה בשבר עמוק.
היעדר המשגה מספקת עשוי להופיע גם בחווייתם של התאומים עצמם, כאשר הם מבקשים לתת שם למה שאבד. שחר ניסח את הקושי הזה כך:
"אני אומר שאיבדתי אח, וזה נכון, אבל... [שותק לרגע] זה לא בדיוק זה. הוא היה התאום שלי. אני לא יודע איך להסביר את זה בלי שזה יישמע כאילו אני אומר אותו דבר שוב. פשוט המילה 'אח' לא מספיקה לי. יש משהו במה שהיה בינינו שאין לי ממש שם בשבילו, ואני חושב שגם לעצמי אני עוד מנסה להבין איך לקרוא למה שאבד."
בדבריו של שחר, הקושי אינו רק להסביר לאחרים את האובדן, אלא גם להמשיגו לעצמו. ההיסוס והחיפוש אחר המילה המדויקת ממחישים כיצד "אח שכול" הוא תיאור נכון, אך אינו מצליח להכיל עבורו את מלוא משמעותו של האובדן. במובן זה, שפה והכרה כרוכות זו בזו: כאשר אין לחוויה שם או מסגרת המבחינים בה, קשה יותר גם לזהותה, להבין אותה ולתת לה מקום. התאום עשוי להידרש אפוא לא רק לשאת את האובדן, אלא גם לחפש בעצמו דרך להגדיר מה בדיוק אבד לו ולמצוא את המילים שבאמצעותן יוכל לחלוק זאת עם סביבתו.
הפער בהכרה החברתית והמחסור בהמשגה מספקת משתקפים גם במיעוט הספרות המחקרית והקלינית על חוויית אובדן תאום (Creed, 2022; Segal et al., 2022; Song et al., 2020; Withrow & Schwiebert, 2005). מיעוט זה בולט עוד יותר כאשר מדובר במחקר על אובדן תאום בנסיבות טראומטיות או מלחמתיות, ובייחוד בהקשר הישראלי (אף כי ראוי לציון מחקרו של כהן זדה שהוזכר לעיל; Cohen Zada, 2026). חסר זה מדגיש את הצורך בהעמקה תאורטית, אמפירית וקלינית של אובדן תאום בכלל, ושל אובדן תאום בנסיבות מלחמה בפרט.
אובדן תאום במלחמה: שכול פרטי באור ציבורי
אובדן תאום במלחמה מתעצב במפגש שבין השבר האישי והמשפחתי לבין מציאות טראומטית רחבה, המעניקה למוות משמעות ומקום בזיכרון הקולקטיבי. זהו צומת שבו נפגשים האינטימי והציבורי, המשפחתי והלאומי.
כאשר המוות מתרחש בנסיבות של מלחמה, הוא נכנס כמעט מיד גם לשדה הציבורי: אל התקשורת, שפת הנופלים, אתוס הגבורה, טקסי הזיכרון, קהילת השכול והזיכרון הלאומי. התאום שנותר מתאבל על אחיו התאום או על אחותו התאומה, ובה בעת פוגש את האופן שבו דמותם מסומנת, מסופרת ומונצחת בידי אחרים (Sivan, 1993; Weiss, 1997).
כך נפגשות שתי מערכות משמעות: האחת לאומית וסמלית; האחרת אישית, גופנית ודיאדית ונטועה במרקם החיים התאומי. המפגש ביניהן מורכב במיוחד משום שהאדם שדמותו נכנסת אל הזיכרון הלאומי היה חלק ממרחב יחסים ייחודי (Segal et al., 1995; Withrow & Schwiebert, 2005). משום כך, ניתן לראות את החשיפה הציבורית ככזו שאינה נוגעת רק לדמותו של הנופל; היא כוללת, במידה מסוימת, גם את התאום שנותר ואת הקשר התאומי עצמו. הבנה זו זוכה לחיזוק גם במחקרו של כהן זדה, שמצביע על המחיר האפשרי שלה (Cohen Zada, 2026). בתוך מציאות של טראומה קולקטיבית, התאום שנותר נדרש אפוא להתמודד בעת ובעונה אחת עם השבר הפרטי ועם מסגרת ציבורית המעניקה למוות שם, מעמד ומשמעות (Herman, 1992; Neimeyer, 2001). בשפה הציבורית, האח התאום אינו רק מי שמת; הוא נעשה "חלל", "נופל", "לוחם" או "גיבור". כינויים אלה עשויים להעניק הכרה, גאווה ושייכות, ובד בבד גם להרחיק את התאום המת מדמותו היומיומית, המגוונת והאנושית. רני, שתאומו אור, נהרג בפעילות מבצעית נועזת בדרום במהלך המלחמה, התייחס למתח זה:
"כולם דיברו עליו כגיבור, וזה נכון, הוא באמת היה כזה. אבל לפעמים הרגשתי שאני היחיד שזוכר שהוא גם היה אח שלי, התאום שלי, זה שהיה גונב לי בגדים, רב איתי על שטויות וצוחק איתי באמצע הלילה. בטקסים הוא נהיה גדול כזה, כמעט לא אנושי. ואני רציתי לשמור גם על הילד והשטותניק שגם לו היו את העניינים שלו, כפי שהוא היה איתי."
דבריו של רני אינם מבטאים התנגדות לשפת הגבורה, אלא בקשה להרחיבה: להחזיק לצד הגבורה גם את האנושי, לצד ההקרבה את היומיומי ולצד סיפור הנפילה את סיפור החיים. כך ההכרה הציבורית עשויה להשתלב באבל הפרטי, כל עוד היא מותירה מקום לתאום שנותר לפגוש את דמות אחיו על מלוא גווניה וחד-פעמיותה, כפי שהכיר אותה בחייו.
ההבחנה בין השכול הפרטי לציבורי מתיישבת עם הכתיבה על זיכרון קולקטיבי, שלפיה חברות מעצבות את זיכרון מתיהן באמצעות טקסים, סמלים, אתרי זיכרון ונרטיבים משותפים (Halbwachs, 1992; Nora, 1989). בהקשר הישראלי, זיכרון הנופלים מושרש במסורת תרבותית-לאומית של טקסים ממלכתיים, בתי עלמין צבאיים וסיפורי גבורה. אולם עבור תאום שכול, תהליכים אלה אינם נוגעים רק לדמותו של המת, אלא יוצרים גם מסגור ציבורי חדש עבורו. הוא עשוי להיות מזוהה כ"התאום שנשאר", "התאום של החלל" או כמי שמצופה ממנו לדבר בשם הקשר התאומי. כך נוצרת חשיפה כפולה: דמותו של המת מסופרת ומעוצבת מחדש במרחב הציבורי, ובתוך אותו מהלך משתנה גם האופן שבו התאום שנותר נתפס ומזוהה בעקבות האובדן. החוויה שמתאר נתי ממחישה את משמעותו של מסגור זה:
"אחרי שהוא נהרג, פתאום גם אני קיבלתי תפקיד. לא ביקשתי אותו. בכל מקום הציגו אותי כ'התאום של...' לפני זה הייתי אני, עם השם שלי, עם החיים שלי, אומנם אחד מתאומים, אבל לזה אני רגיל. מה שאני לא רגיל אליו הוא שפתאום הרגשתי שאני נכנס לחדר וכולם מסתכלים עליי דרך מה שקרה לו."
תיאורו של נתי מדגים כיצד לא רק זכרו של המת נעשה ציבורי, אלא גם התאום שנותר עלול למצוא את עצמו, בעל כורחו, בתפקיד ציבורי – כמי שמזוהה עם הקשר התאומי ולעיתים אף נדרש לייצגו.
מורכבות נוספת מתעוררת בין המשמעות המוענקת למוות לבין הכאב שהוא מותיר. השפה הציבורית של גבורה והקרבה ממקמת את המוות בתוך סיפור של שליחות, הגנה ושייכות. משמעות זו עשויה לספק הכרה ועוגן בתוך הכאוס ולהצטרף למשאבים של קשר, תקווה ומסוגלות בתהליכי ההתמודדות (Hobfoll et al., 2007). ואולם גם כאשר התאום שנותר מקבל את נרטיב הגבורה ואף גאה בו, אין במשמעות הציבורית כדי לבטל את החסר האישי. כפי שניסחה זאת חלי, שאחיה התאום שלומי נהרג בחזית הצפונית במהלך המלחמה:
"אני מבינה את הסיפור הגדול שבתוכו הוא נפל וגם גאה בו. אבל הכאב שלי לא מדבר בשפה של שליחות; הוא מדבר בשפה של החדר הריק שלו, של הודעות הוואטסאפ שלי אליו שהמשכתי לכתוב תקופה ארוכה ולא נענו, של מי שהיה איתי עוד לפני שהייתה לזה משמעות לאומית. בשבילי הוא גם פשוט איננו – והאין הזה לא נהיה קטן יותר רק מפני שזה תחת טייטל ציבורי."
- פרסומת -
דבריה של חלי מחזיקים יחד גאווה וכאב, מבלי לדרוש מן האחד לבטל את האחר. כאשר המשמעות הציבורית נעשית דומיננטית או חד-ממדית מדי, היא עלולה לצמצם את האפשרות לבטא כעס, שבר, בלבול או את המשאלה הפשוטה שהאח לא יהיה גיבור אלא יהיה בחיים. לצד זאת, אין לראות בשפת הגבורה גורם מצמצם בלבד. עבור חלק מן התאומים, הידיעה שהתאום פעל מתוך אחריות, נאמנות או מחויבות עמוקה עשויה להשתלב בתהליך הבניית המשמעות באבל (Neimeyer, 2019). השאלה אינה אם לקבל את סיפור הגבורה או לדחותו, אלא אם ניתן לשלבו בסיפור רחב דיו – שבו התאום שמת הוא גם גיבור וגם אדם, גם מי שנפל וגם מי שחי, אהב, פחד, רב וצחק.
היכולת להחזיק יחד את חלקיו השונים של הסיפור מחדדת הבחנה נוספת: בין הנצחה ציבורית לבין זיכרון אינטימי. ההנצחה, מעצם פעולת הסיפור והייצוג, נוטה לברור ולהבליט תכונות, מעשים ורגעים הראויים להיזכר; הזיכרון האינטימי עשוי לבקש דווקא לשמר גם את הפרטים שאינם נכנסים בקלות לסיפור הציבורי – הסתירות, החולשות, ההומור, הפחדים ורגעי היומיום שבאמצעותם האדם נותר מוכר וחד-פעמי. תמרה תיארה זאת כך:
"בטקסים מספרים עליו דרך הדברים הכי יפים וברורים – כמה הוא היה אמיץ, כמה נתן, כמה אנשים אהבו אותו. וכל זה נכון, אבל זה רק חלק ממנו. אני זוכרת גם איך הוא היה נעלב משטויות, את הצחוק של הגרגמל שלו כשהיה מצליח לעצבן אותי בכוונה, את הדברים שרק אני ידעתי שהוא מפחד מהם. אלה לא הדברים שנכנסים למילים שאומרים עליו בטקסים, אבל דווקא בהם הוא הכי אח שלי. אני צריכה לשמור גם אותם, כי אחרת נשאר סיפור מאוד יפה עליו, אבל לא נשאר כל האדם שאני הכרתי."
דבריה של תמרה מבהירים כי הזיכרון האינטימי אינו מתנגד להנצחה הציבורית, אלא מבקש להשלים את מה שפעולת ההנצחה אינה יכולה תמיד להכיל. לצד התכונות והמעשים המקבלים מקום בסיפור הציבורי, התאום שנותר נושא זיכרון שנבנה מתוך היכרות יומיומית ממושכת – גם עם החלקים הפחות ייצוגיים, המורכבים ולעיתים הסותרים של האדם שאבד. דווקא פרטים אלה מאפשרים לו לשמר לא רק את דמותו של הנופל, אלא את האדם שהיה עבורו אח ותאום. במובן זה, הזיכרון האינטימי מחזיק את הדמות בשלמותה ואינו מאפשר לסיפור המוות להחליף את סיפור החיים.
אלא שהרצון לשמר את דמותו רבת הפנים של התאום אינו מחייב לחשוף את הקשר כולו לציבור. בקשר התאומי מצוי ידע פרטי שאינו תמיד נגיש לאחרים: בדיחות פנימיות, השוואות, שתיקות, תחרות ורגעים קטנים של חיים בשניים. ידע זה אינו ניתן לתרגום מלא לשפת ההנצחה, ולעיתים התאום שנותר מבקש לשמור על גבול בין מה שנמסר לציבור לבין מה שהוא מבקש להותיר שמור לעצמו, כחלק מן המרחב הפרטי של הקשר. בועז שיתף:
"יש דברים שאני אומר בטקסים החטיבתיים או ביום הזיכרון, ויש דברים שאני לא אגיד שם אף פעם. לא כי אני מתבייש בהם, אלא כי הם שלנו. אני צריך שיישאר לי משהו שהוא לא של כולם. משהו ממנו שנשאר מהתאום שלי, לא מהחלל של המדינה."
דווקא כאשר דמותו של המת נעשית נחלת הכלל, הבחירה להותיר חלקים מן הזיכרון מחוץ למרחב הציבורי עשויה להגן על האינטימיות של הקשר ולשמר ממנו דבר-מה עבור התאום שנותר. אין זו בהכרח הסתגרות, אלא הכרה בכך שלא כל מה שהיה ביניהם צריך או יכול להפוך לזיכרון ציבורי.
מתוך גבול זה יכולה להתפתח גם אפשרות של בחירה. תאומים שכולים כותבים, מספרים, משתתפים בטקסים מסוימים ונמנעים מאחרים; הם בוחרים מה לחשוף, באיזו שפה ומתי. בכך הם אינם רק נושאי זיכרון פסיביים, אלא משתתפים פעילים בעיצוב מקומו של התאום המת בתוך חייהם ובמרחב הציבורי. בחירות אלה מתיישבות עם גישת הבניית המשמעות, שלפיה האדם האבל פועל לארגן מחדש את סיפור חייו ואת יחסו לאובדן (Neimeyer, 2001). חלי תיארה כיצד התגבשה בהדרגה האפשרות לבחור את אופן נשיאת זכרו של אחיה התאום:
"בהתחלה הסכמתי לכל דבר שביקשו ממני – כתבה, טקס, סרטון, ערב זיכרון. הרגשתי שאם אני אגיד לא, אני כאילו מוחקת אותו. אחר כך הבנתי שאני יכולה לבחור. שיש דברים שמתאימים לי ויש דברים שלא. זה לא אומר שאני זוכרת אותו פחות. זה אומר שאני שומרת על איך שאני רוצה ומסוגלת לזכור אותו, ואיך ומתי אני רוצה לנגוע בכאב האובדן הזה בחיי."
המעבר מהיענות לכל בקשה לבחירה מודעת מאפשר להבחין בין נאמנות לזיכרון לבין השתתפות בכל מעשה הנצחה. הצבת גבול אינה מחיקה של הקשר; היא עשויה להשיב לתאום שנותר מידה של בחירה כיצד, מתי ובאילו מרחבים הוא מבקש לשאת את זכר התאום ואת הקשר עמו.
השפעתו של המרחב הציבורי אינה מסתיימת בשאלת ההנצחה. הציפייה לזכור, לייצג ולהמשיך עשויה להיטמע גם כחובה פנימית – ולעיתים אף כצורך לחיות באופן שייתפס כראוי לנוכח נפילתו של התאום. בנקודה זו נע המבט מן האופן שבו האחרים מספרים את סיפור האובדן אל שאלה פנימית וקיומית יותר, הנוגעת לעצם היותו של אחד מן השניים זה שנותר: מדוע הוא מת ואני נותרתי בחיים?
״למה הוא ולא אני?״: אשמת שורד, גוף וטראומה באובדן תאום במלחמה
השאלה "למה הוא ולא אני?" אינה רק ביטוי לכאב, לגעגוע או ניסיון למצוא הסבר לנסיבות המוות. באובדן תאום במלחמה היא עשויה לבטא חוויית קטיעה טראומטית וערעור עמוק של תחושת ההקבלה והרציפות שאפיינו את חיי התאומים מראשיתם. כאשר מסלול משותף מתפצל באחת – האחד מסתיים והאחר נמשך – עצם ההישארות בחיים עלולה להיחוות כמצב שאין לו פשר מניח את הדעת.
אשמת שורד מתוארת בספרות הטראומה כחוויה שבה עצם ההישרדות לאחר אירוע שבו אחרים מתו נחווית כמערערת ולעיתים אף כבלתי מוצדקת .היא עשויה להתבטא בשאלה החוזרת "מדוע אני נותרתי בחיים?", בתחושות של אחריות או של כישלון למנוע את מות האחר, ואף בחוויה שהמשך החיים כרוך בבגידה במי שמת או בחוב כלפיו (Hutson et al., 2015; Kubany & Manke, 1995; Lifton, 1967; Niederland, 1968).
אצל תאום שכול מקבלת אשמת השורד גוון נוסף, הנובע מההתפצלות הפתאומית של מסלול חיים שהתפתח לאורך שנים במקביל: אם נולדנו יחד, גדלנו יחד ובשלבים רבים אף עברנו תחנות חיים באותו זמן – כיצד ייתכן שאחד מאיתנו ממשיך והשני איננו? יוני, שתאומו יוגב נהרג בקרבות בדרום בתחילת המלחמה, התייחס לכך:
"השאלה הזאת לא עוזבת אותי: למה הוא ולא אני? אנחנו הרי באנו לעולם ביחד. לא במובן שאני באמת חושב שהייתי צריך למות במקומו, אבל יש משהו בראש שלא מצליח לקבל את זה שהחיים שלנו נחתכו אחרת. כאילו מישהו חילק בינינו גורל, והוא קיבל את הסוף ואני קיבלתי את ההמשך."
דבריו של יוני מבהירים כי השאלה אינה עוסקת בהכרח במי היה צריך למות, אלא בקושי לשאת את אי-הסימטריה הקיומית של האובדן – את העובדה שחיים שהתנהלו זה לצד זה חולקו באחת למוות ולהמשך החיים.
ההקשר המלחמתי עשוי להחריף את אשמת השורד, שכן הוא ממקם את המוות בתוך שדה של בחירה, סכנה, הקרבה ואחריות. גם כאשר התאום שנותר לא היה באותו מקום, לא שירת באותה יחידה ולא היה יכול למנוע את האירוע, הוא עלול לחוש קרוב לרגע המוות מכוח הקשר התאומי. הידיעה כי התאום נהרג "שם" – בקרב, במוצב או בפעילות מבצעית – עלולה לעורר בו תחושה שהיה עליו להיות קרוב יותר, להגן, לדעת, להרגיש או לחלוק במשהו מן הסכנה. אין מדובר בהכרח באשמה הנשענת על אחריות ממשית, אלא בתחושה שבתוך קשר קרוב כל כך היה עליו לדעת או לחוש שמשהו מתרחש. אופיר אמר:
"אני יודע שלא יכולתי לעשות כלום. אני אומר את זה לעצמי אלף פעמים ביום. אבל זה לא באמת עוזר. כי חלק ממני עדיין שואל איך יכול להיות שלא עזרתי לו. בדיעבד, כששחזרתי את יום הנפילה של גלעד, בשעה שהוא נפגע פתאום התחלתי להרגיש לא טוב – הייתה לי סחרחורת והרגשתי דפיקות לב. חשבתי שלא אכלתי ושתיתי מהבוקר ושאולי התייבשתי. שתיתי הרבה ואכלתי משהו, לקחתי כדור לכאב ראש והמשכתי. מאז זה מכרסם אותי מבפנים. איך הוא היה שם ונפגע, ואני המשכתי את היום שלי. זה מרגיש כאילו נכשלתי באיזה תפקיד שאני יודע מהראש שלא באמת היה לי, אבל אני מרגיש שהיה לי. זה רודף אותי."
בדבריו של אופיר בולט הפער בין הידיעה שלא הייתה לו אפשרות למנוע את מותו של אחיו התאום לבין התחושה שנכשל בתפקיד שלא היה לו במציאות, אך נחווה בעיניו כחלק מן הקשר התאומי. התחושות הגופניות שחווה באותו יום נטענות בדיעבד במשמעות חדשה: מה שבזמן אמת נתפס כחוויה ניטרלית, מקבל לאחר האובדן מטען רגשי הנטוע בקשר, ונעשה מוקד לשאלה אם היה עליו להרגיש, לזהות או להבין שמשהו אירע לאחיו התאום.
כהן זדה בוחן במחקרו את מורכבותן של אשמת השורד והפגיעה המוסרית לאחר אובדן תאום במלחמת "חרבות ברזל" (Cohen Zada, 2026). בקריאה לצד דבריו של אופיר, דיון זה מזמין להתבונן בפער שבין היעדר יכולת ממשית למנוע את המוות – לבין תחושת אחריות עמוקה כלפי התאום. אצל אופיר, פער זה מתבטא בתחושה שנכשל במחויבות הנחווית כחלק מן הקשר, אף שהוא יודע שלא היה בכוחו להגן על אחיו.
אשמת השורד והמוות הטראומתי מופיעים כאן גם הם בזיקה לגוף, לצד חוויית החסר הגופני שתוארה קודם באמצעות דימוי ״כאבי הפנטום״. תגובות לאירועים טראומטיים עשויות להתבטא בדריכות, בעוררות, בקיפאון, בניתוק, בהפרעות שינה ובחוויות דיסוציאטיביות (Herman, 1992; van der Kolk, 2014). לצד תגובות אלה, דבריו של אופיר ממחישים כיצד גם הפרשנות הניתנת לתחושות גופניות בדיעבד עשויה להשתלב בחוויית האובדן. כפי שמראה גם כהן-זדה, בתוך קשר שבו קרבה וידיעה הדדית היו חלק ממארג החיים, תחושות אלה עלולות להיעשות מוקד לשאלות של אחריות ומחויבות (Cohen Zada, 2026). הממד הגופני נוגע אפוא כאן הן למצוקה הכרוכה במפגש עם מציאות טראומטית והן לאופן שבו החוויה הגופנית נקשרת לתחושה שהיה על התאום שנותר לדעת, להרגיש או להגן.
ברגעי הבשורה, ההלוויה, הזיהוי, המפגש עם חפצים או שמיעת עדויות על רגע המוות, התאום שנותר עשוי לחוות את עצמו כנוכח במתרחש ובה בעת מנותק ממנו. חוויות אלו מוכרות בספרות הטראומה כתגובות אפשריות לאירוע מציף, שבו הנפש מתקשה לשאת את עוצמת המציאות (Herman, 1992). בהקשר התאומי, חוויית הניתוק עשויה לשאת משמעות נוספת: לא רק "זה לא קורה", אלא "זה לא יכול להיות מה שקורה לנו". בהקשר זה שיתפה תמרה:
"ברגע שסיפרו לי, שמעתי את המילים, אבל הן לא הרגישו קשורות אליי. כאילו מדברים על מישהו אחר, על משפחה אחרת. רק כשפתחתי את הטלפון וראיתי את ההתכתבות האחרונה שלנו, נפל לי האסימון והבנתי פתאום שזה אנחנו. שזה התאום שלי. שזה קרה לנו, לחיים שלנו. עד אז הגוף שלי כאילו שמר אותי בחוץ, לא נתן לי להיכנס באמת לתוך הדבר הזה, לתוך האירוע משנה-חיים הזה."
המעבר מ"מישהו אחר" ל"זה אנחנו" מסמן את הרגע שבו המרחק המגן נסדק והאובדן נעשה למציאות השייכת לחייה שלה. הגוף, לדבריה, החזיק אותה לרגע מחוץ לידיעה שעדיין לא ניתן היה להיכנס אליה במלואה.
אשמת השורד אינה מסתיימת ברגע המוות ובעיבודו. היא עשויה לשוב דווקא כאשר החיים מתחילים לנוע מחדש. עבור חלק מן התאומים, חזרה ללימודים או לעבודה, כניסה לזוגיות, שמחה או תכנון העתיד עשויים לעורר כאב ואף להיחוות כבלתי מוצדקים. כל תנועה קדימה מציבה זה לצד זה את החיים שנמשכים ואת אלה שנקטעו. רני סיפר:
"כל דבר שאני עושה מאז שהוא נהרג מרגיש מבלבל ומורכב. אם אני מצליח במשהו, מיד עולה לי מחשבה שהוא לא יזכה לזה. אם אני צוחק, יש לי רגע של אשמה. אם אני מתכנן משהו קדימה, אני שואל את עצמי באיזו זכות. כאילו החיים שלי ממשיכים, אבל לידם כל הזמן עומדים החיים של אור, שהוא חלק ממני, שנעצרו."
דבריו של רני ממחישים את התמשכותה של אשמת השורד לאורך הזמן ואת התמורה שהיא עשויה לעבור, שכן היא לא מסתכמת בשאלה הראשונית "מדוע נותרתי אני בחיים והוא לא". בהמשך, אל מול רגעים שבהם החיים שבים ונפתחים – למשל, ביחס לאפשרות לדמיין עתיד – היא עשויה להיטען מחדש לנוכח הפער בין החיים שנמשכים לבין אלה שהסתיימו.
לעיתים אשמת השורד מקבלת צורה מחייבת עוד יותר: תחושה שעל התאום שנותר לחיות "עבור שניים" .הרצון לשאת את התאום המת בתוך החיים ולהמשיך ערכים, חלומות, הרגלים או בחירות שנקטעו עשוי להעניק משמעות ולשמר את הקשר. אלא שכאשר רצון זה מלווה באשמה, הוא עלול להפוך את החיבור למשא מחייב. התאום שנותר עלול לחוש כי עליו להצדיק את הישארותו בחיים באמצעות חיים "ראויים", משמעותיים או נאמנים לזכר התאום. במצב כזה, המשך החיים עשוי להיתפס לא כזכות טבעית, אלא כחוב.
"מאז שיותם נהרג, אני מרגיש שכל החלטה שלי נמדדת גם דרכו. לפעמים זה מרגיש שאני חי עם רשימה בלתי נגמרת של דברים שאני צריך להספיק גם במקומו. אני לא באמת יודע איפה מתחיל הצורך שלי לפצות על זה שהוא כבר לא יחיה ולא יעשה את כל הדברים שהוא רצה ותכנן לעשות, ואיפה מתחילים החיים שלי והרצונות שלי."
אמירתו של יואב, שתאומו יותם נהרג במהלך הלחימה בדרום, מראה עד כמה דק הגבול שבין נשיאת התאום המת בתוך החיים לבין הפיכת ההמשך לחובה פנימית – ניסיון לפצות באמצעות החיים שנותרו על אלה שהסתיימו. כאשר גבול זה מיטשטש, הקשר עשוי להעניק כיוון ומשמעות; יחד עם זאת, האפשרויות שהחיים ממשיכים להציע עשויים להפוך בעטיו של הקשר למחויבויות שיש למלא בשם מי שאיננו.חשוב משום כך להבחין בין אשמה לבין קשר. לא כל תחושת מחויבות לתאום המת היא בהכרח אשמת שורד, ולא כל רצון לשאת משהו ממנו אל תוך החיים מבטא קושי. השאלה היא כיצד מתארגן הקשר: האם הוא מאפשר משמעות, קרבה והמשכיות לצד קיומם של רצון ובחירה אישיים, או נעשה תובענות פנימית המצמצמת את האפשרות לחיות.
בתוך תהליך האבל עשויה אפוא להיפתח בהדרגה שאלה אחרת: לא רק "למה אני חי במקומו?", אלא "מה אעשה עם החיים שנותרו לי, כאשר הוא חלק ממני ואיננו?". זוהי תנועה אפשרית מן הצורך להצדיק את עצם ההישארות בחיים אל האפשרות להעניק משמעות לחיים הנמשכים לאחר השבר. גישות של הבניית משמעות באבל מדגישות כי תנועה כזו אינה מבטלת את הכאב, אלא עשויה לאפשר יצירת רציפות חדשה בין העבר, האובדן והעתיד (Attig, 1996; Neimeyer, 2001).
"אני לא חושב שכבר אין לי אשמה. היא שם. אבל היום אני מנסה לא לתת לה להיות הדבר היחיד שמחבר אותי אליו. אני רוצה שהקשר איתו יהיה גם אהבה, גם זיכרון, גם צחוק, לא רק השאלה למה אני נשארתי. אולי זאת הדרך שלי להתחיל לחיות בלי להרגיש שאני משאיר אותו מאחור."
דבריו של שחר אינם מתארים את היעלמות האשמה, אלא שינוי במקומה בתוך הקשר. השאלה "למה הוא ולא אני?" אינה נעלמת, אך היא עשויה להיעשות חלק מסיפור רחב יותר, שבו האשמה אינה עוד הדרך היחידה לשמור על נאמנות לתאום שאיננו.
אם כן, אשמת השורד באובדן תאום במלחמה מתהווה במפגש שבין הקשר התאומי, מוות פתאומי ואלים והֶקשר מלחמתי הטעון במשמעויות של אחריות, הקרבה וגבורה. מנקודת מבט זו, אשמת השורד היא אינה רק מחשבה שגויה שיש לתקנה, אלא לעיתים ביטוי לכאב הכרוך בעצם האפשרות להמשיך לחיות כאשר התאום איננו. כאשר האשמה אינה עוד הדרך היחידה לשאת את הזיקה אליו, נפתחת שאלה אחרת: כיצד הקשר עם התאום שמת מוסיף להתקיים בתוך חייו של מי שנותר?
בין היעדר לנוכחות: התאום המת בחייו של התאום שנותר
מותו של תאום קוטע את צורתו החיה, הגופנית וההדדית של הקשר. קולו אינו נשמע עוד, ואין אפשרות לפגוש את מבטו או לקבל ממנו מענה ממשי. ואולם העובדה שהקשר אינו יכול עוד להתקיים כהתרחשות חיה והדדית בין שניים אין פירושה שהוא חדל להתקיים; הוא עשוי להוסיף להיות שזור בזהותו, בזיכרונו ובעולמו הפנימי של התאום שנותר.
ההבחנה בין הקשר עם האדם הקונקרטי לקשר עם דמותו המופנמת מתיישבת עם המפנה התאורטי שמייצגת תאוריית הקשרים המתמשכים (Continuing Bonds), אשר ערערה על מודלים קלאסיים שראו בפרידה ובניתוק מן המת תנאי מרכזי לעיבוד האבל4. הפסיכולוג דניס קלאס ושותפיו (Klass et al., 1996) הציעו להבין את האבל לא כתהליך המכוון לניתוק מן המת, אלא ככזה שבו הקשר עמו עשוי להשתלב מחדש בחיי האדם האבל. קשרים מתמשכים עשויים להתקיים בדיבור פנימי, בחפצים, בטקסים, בערכים, בזיכרון, בפעולות יומיומיות ובאופן שבו האדם מבין את עצמו ואת סיפור חייו. לפיכך, אין לראות בהם בהכרח ביטוי לקיבעון או לפתולוגיה, אלא לעיתים מרכיב מרכזי בארגון מחודש של החיים לאחר האובדן (Klass et al., 1996; Klass & Steffen, 2018).
בהקשר של אובדן תאום, לרעיון זה רובד נוסף: הקשר התאומי היה שזור מלכתחילה בתחושת העצמי. מכאן מתחדדת שאלת המשכיותו: כיצד קשר שאינו יכול עוד להתרחש בין שניים יכול בכל זאת להוסיף להתקיים בתוך חייו של אחד? (Segal & Bouchard, 1993; Segal et al., 1995; Woodward, 2010).
מושג "הנוכחות", שמפתח הפילוסוף אסא כשר (2024) מוסיף לדיון הבחנה פילוסופית בין קיומו של אדם לבין נוכחותו. כשר שואל מהו מקומם של המתים בתוך "הסיפור הנמשך של חיינו אנו", ומתאר אפשרות שלפיה סיום חייו של אדם אינו מביא בהכרח לסיומה של נוכחותו בחייהם של מי שנותרו. נוכחות זו עשויה להתבטא באופן שבו מי שמת מוסיף לקבל מקום במחשבותיהם, ברגשותיהם ובמעשיהם של החיים אחריו.
מכאן ניתן לחשוב על היעדר ונוכחות לא כעל ניגודים המבטלים זה את זה, אלא כשני מישורים שעשויים להתקיים בו-זמנית. התאום איננו עוד, והקשר אינו יכול עוד להתקיים כקשר חי, גופני והדדי בין השניים; ובה בעת הקשר עמו עשוי להוסיף ולהתקיים בתוך עולמו הפנימי, זהותו וסיפור חייו של התאום שנותר. הנוכחות, במובן זה, אינה שימור קפוא של הקשר בצורתו הקודמת; מקומו של התאום המת והאופן שבו הקשר עמו נחווה ונישא בתוך החיים עשויים להשתנות ולהתעצב לאורך הזמן.
גם גישות נרטיביות לאבל מדגישות כי אובדן משמעותי מחייב ארגון מחודש של סיפור החיים בעולם שהשתנה: בספרו המשפיע, הפסיכולוג רוברט נימאייר תיאר את האבל כתהליך של הבניה מחודשת של משמעות (Neimeyer, 2001); בדומה, הפילוסוף תום אטיג תיאר אותו כ"למידה מחדש של העולם" (Attig, 1996). באובדן תאום, תהליך זה נוגע גם לסיפור על אודות העצמי, שנרקם מלכתחילה לצד אדם אחר וכעת נדרש להימשך בהיעדרו.
אחת הזירות הראשונות שבהן ניכרת נוכחות זו היא הגוף. בחלק הקודם נדון הגוף כזירת הטראומה – המקום שבו נרשמים ההלם, החסר והחיפוש אחר התאום שאיננו. כאן מוצע מוקד התבוננות נוסף, הרואה את הגוף כזירה של מתח בין שתי תנועות: הוא נושא את הדמיון הגופני, את הזיכרון ואת המשכיות הקשר, ובו בזמן מעורר צורך במובחנות ובשמירה על גבולות העצמי. מתח זה קיבל ביטוי בדבריו של יואב:
"כל הזמן אומרים לי: 'אתה מזכיר אותו בתנועה של היד, בריצה, בחיוך'. פעם זה היה מעצבן אותי. עכשיו כשאומרים לי את זה, אני מרגיש שהוא עדיין נמצא ככה איכשהו איתי. כשאני משחק כדורגל עם החברים וצועק בדיוק כמוהו, אני מרגיש כאילו אני נותן לו מקום לחיות עוד קצת בעולם הזה. אבל אני גם לומד להגיד: זה הגוף שלי. זה איזון עדין בין לקחת אותו איתי לבין לא לאבד את עצמי."
דבריו של יואב ממחישים כיצד הגוף נעשה בו-זמנית זירה של המשכיות ושל מובחנות: הדמיון מאפשר לשאת משהו מן הקשר, ואילו האמירה "זה הגוף שלי" מסמנת את הגבול המאפשר לנוכחות אחיו להתקיים מבלי לטשטש את תחושת העצמי.
לצד הגוף, גם חפצים והרגלים יומיומיים עשויים לשאת את המשכיות הקשר. מדים, נעליים, פלייליסט, חדר, כלי נגינה או פריט אישי אינם משמשים רק כמזכרות; הם עשויים להפוך לאובייקטים נושאי קשר, המעגנים אותו במעשה חוזר ופרטי. דווקא חפצים שאין להם מעמד רשמי של הנצחה מבהירים כיצד הקשר ממשיך להתקיים במרקם הדק של השגרה. תמרה סיפרה:
"את הקפה של יום ראשון בבוקר אני שותה במאג שהיינו שותים קבוע יחד לפני שהיינו מתפצלים ויוצאים מהבית כל אחד לבסיס שלו. המאג שלי כבר סדוק קצת, אבל אני מתעקשת רק עליו. זה הדבר הכי טיפשי, אני יודעת, אבל ברגע שאני מחזיקה את הכוס הזאת – כאילו משהו מה'אנחנו' חוזר. פעם היינו רבים מי ישטוף את הכוסות; היום אני שוטפת אותה בכוונה לאט, כאילו כדי לא למהר לשחרר."
הכוס הסדוקה מחזיקה בו-זמנית את הסדק שנפער בחיים ואת האפשרות להוסיף לגעת בקשר. היא אינה מבטלת את ההיעדר, אלא נותנת לקשר אחיזה מוחשית בתוך היומיום; ה"אנחנו" שב לרגע, לא כמציאות החיה שהייתה, אלא כנוכחות הנארגת בתוך ההווה (כשר, 2024; Klass et al., 1996; Maddrell, 2013).
צורה נוספת של נוכחות היא הדיאלוג הפנימי. עבור תאומים רבים, התאום היה לאורך החיים נמען קבוע למחשבות, להתלבטויות, לבדיחות, לכעס וגם שותף לשתיקות. לאחר מותו, הדיאלוג הפנימי אינו בהכרח הכחשה של המציאות, אלא דרך שבה הקשר עמו מקבל צורה פנימית ומוסיף להתקיים בעולמו של התאום שנותר. אופיר סיפר:
"בלילה, כשאני לא נרדם, אני מריץ איתו שיחות כאילו אנחנו עדיין מדברים מהבסיס. אני מספר לו מה קרה לי היום, מה חדש עם ההורים, עם החברה. זה נשמע אולי מוזר, אבל זה מרגיע אותי לדעת שהקשר איתו לא נגמר, זה ממש הלחיץ אותי בהתחלה מה אני אעשה בלעדיו. הוא פשוט עבר אליי פנימה וזה עובד לי."
המשפט "הוא פשוט עבר אליי פנימה" מתאר את השינוי שחל בקשר: מהדדיות חיצונית בין שניים להפנמה של הקשר בעולמו של התאום שנותר. התאום המת אינו יכול עוד להשיב, אך הוא עשוי להוסיף להתקיים כנמען למחשבות, כקול מלווה וכדמות מופנמת – וכך נשמר משהו מרצף הקשר במקום שבו ההדדיות החיצונית נקטעה.
שינוי זה אינו נוגע רק לאופן שבו הקשר עם התאום המת מוסיף להתקיים, אלא גם לאופן שבו התאום שנותר מבין את עצמו לאחר האובדן. הזהות התאומית אינה נמחקת עם המוות, אך היא נדרשת לקבל צורה חדשה – כזו המאפשרת לתאום שנותר להיות אדם נפרד, ובה בעת לשאת עמו קשר שהיה חלק מן האופן שבו הכיר את עצמו. כפי שסיפר יוני:
"כל החיים הייתי 'אחד מהתאומים'. בצבא היינו 'צמד' שעוברים שלבים במסלול. עכשיו, אחרי שהוא נפל, שואלים אותי 'איך אתה מסתדר לבד?'. אני לא יודע לענות. אני מרגיש שאני עדיין חצי זוג. אני לא רק אני – אני אני-והוא, גם כשאני נכנס לבד לחדר וגם כשנשארתי לבד בעולם החומר, מה שנקרא."
הביטוי "אני-והוא" מתאר זהות הנדרשת למצוא צורה חדשה לאחר שהקשר חדל להתקיים בין שניים בעולם הממשי. אין זו תנועה פשוטה מן ה"אנחנו" אל ה"אני", אלא ניסיון להיות "אני" נפרד ובו בזמן לשאת בתוכו קשר שנותר חלק מסיפורו העצמי (Neimeyer, 2001).
מן הצורות שבהן הקשר נישא בגוף, בחפצים, בדיאלוג הפנימי ובתחושת העצמי, נפנה כעת להתבונן באופן שבו הוא משתלב בחיים הנמשכים. לעיתים נוכחות זו נשזרת דווקא בתנועה קדימה. בהמשך למתח שנדון בחלק שדן באשמת השורד, חשוב להבחין בין התקדמות הנחווית כחוב לבין פעולה שבה הקשר נעשה גם מקור לליווי, לכוח ולמשמעות. חלי סיפרה:
"כששלומי נהרג, אני הייתי בתחילת קורס קצינים. אם הייתה התלבטות אם להמשיך אחרי ההלם של הנפילה שלו, מהר מאוד היה לי ברור שאני ממשיכה – שאני חייבת בשבילו. הוא ליווה אותי כל הקורס, עם הפלייליסט שלו באוזניות שלי בכל רגע שהתאפשר לי. עם כל הקושי שהיה לי, סיימתי את הקורס איתו ובשבילו. הוא היה איתי כל הזמן, עודד אותי בשיחות שהיו לנו בראש שלי. במגרש המסדרים, בטקס, הודיתי לו בלב. גם שם, ברגע החשוב הזה, הוא היה איתי."
הפלייליסט, השיחות הפנימיות והנוכחות שחשה בטקס הופכים את שלומי למלווה פנימי במסלול שחלי עצמה ממשיכה לצעוד בו .המילים "אני חייבת בשבילו" משמרות את המתח שבין חובה לבחירה, אך לצדן עולה רובד נוסף: הקשר אינו רק דבר שיש לשאת, אלא גם מקור לליווי, לרציפות ולכוח בתוך תנועה של המשך והתפתחות אישית.
עם הזמן עשויה השאלה לקבל ניסוח פנימי עוד יותר: לא רק כיצד להמשיך כשהתאום נוכח בתוכי, אלא איזה מקום לתת לנוכחות הזאת. השפה החברתית של "להמשיך הלאה" עלולה שלא להתאים לחווייתו של תאום שכול, משום שהיא מניחה כי המשימה המרכזית היא להשאיר את המת מאחור. שפת הקשרים המתמשכים והנוכחות מציעה שאלה אחרת: לא אם התאום המת יהיה נוכח, אלא באיזו צורה תשתלב נוכחותו בחיים. יהל, שתאומו מורן נהרג במהלך הלחימה בחזית הצפונית, אמר:
"בהתחלה כולם אמרו לי: 'אתה צריך לשחרר', 'לתת לו לנוח', 'להמשיך הלאה'. זה רק גרם לי להיאחז בו יותר חזק. הרגשתי שאף אחד לא מבין שאי אפשר פשוט לשחרר מישהו שהיה חלק ממך כל החיים. עם הזמן הבנתי שהשאלה היא לא אם הוא יהיה בחיים שלי או לא – הוא יהיה בכל מקרה – אלא איפה אני שם אותו בתוכי. בקדמת הבמה? בשורה הראשונה של הכאב? או במקום יותר שקט, שבו הוא עדיין איתי, אבל לא תופס את הנפח של כל החיים שלי. יש ימים ותקופות שזה כואב כל הזמן ויש כאלו שפחות. זה משתנה ולא קבוע. בכל מקרה זה עזר לי להבין שאני לא צריך לבחור בין לשכוח אותו לבין לחיות כל הזמן בתוך הזיכרון והכאב."
הביטוי "איפה אני שם אותו בתוכי" מציע שפה של מיקום פנימי לנוכחותו של התאום המת. אין מדובר בבחירה בין היעדר לנוכחות – שני מישורים המתקיימים בו-זמנית – אלא בתנועה דינמית שבה מקומה של הנוכחות בחיי הנפש עשוי להשתנות שוב ושוב. לעיתים היא קרובה ובולטת ותופסת נפח רב בחוויה, ולעיתים היא מקבלת מקום שקט יותר. אין זו תנועה ליניארית של התרחקות מן התאום ככל שחולף הזמן, אלא שינוי מתמשך במידת הבולטות והמרכזיות של נוכחותו ובעוצמת הכאב בתקופות וברגעים שונים (Klass et al., 1996; Stroebe & Schut, 1999).
דבריו של יהל מדגישים אפוא את הדינמיות של מקומו הפנימי של התאום המת. בריאיון על השכול, דויד גרוסמן מרחיב את המבט מן המיקום הפנימי אל עצם היחסים עם המת – ואל האפשרות לשמור אותם בתנועה גם בתוך החיים המשתנים (אליה, 2019): "הדבר הכי חיוני בשכול הוא לשמור את היחסים בתנועה. לשמור על חיות במגע, [...] לא לתת לערוצים שביני ובינו להיסתם, [...] למצוא דרך לחזור מתודעת המוות אל החיים. כי אני רוצה לחיות".
בדבריו של גרוסמן, התנועה אינה מתייחסת רק למקום שהמת תופס בחיי הנפש, אלא לאפשרות שהקשר עמו עצמו יוסיף להשתנות עם החיים. "לשמור את היחסים בתנועה" פירושו לא לקפוא סביב רגע המוות, אך גם לא להידרש להותיר את המת מאחור; לאפשר לקשר לקבל צורות שונות, כך שיוכל להוסיף ללוות את החיים מבלי לעצור את התנועה בהם.
אם כן, הקשר עם התאום המת מתארגן מחדש במרחב הפנימי; אולם בה בעת הארגון מחדש מתרחש גם במשפחה – המערכת שבה נולד הקשר התאומי, התקיים ונקטע, ושבה מקבל האובדן גם ממד בין-אישי ומערכתי.
הנותר בבית: התאום השכול בתוך המשפחה המשתנה
הקשר התאומי אינו מתקיים רק בין שניים; לאורך השנים הוא נעשה גם חלק ממבנה המשפחה עצמה – מן המארג הרגשי, הסימבולי והיומיומי שלה. עם מותו של אחד התאומים, המשפחה אינה מאבדת רק בן או בת, אח או אחות; היא מאבדת גם את המרחב התאומי שהתקיים בתוכה – צורת קשר שנכחה בחיי הבית ונשזרה בסיפור המשפחתי.
עבור התאום שנותר, האובדן הפרטי מתרחש אפוא בתוך מערכת שנפגעה כולה .מבטם של ההורים משתנה, יחסי האחים עשויים להתעצב מחדש, תפקידים נעים בין בני הבית, וחפצים וסיפורים מקבלים משמעויות חדשות.
מן הבחינה המערכתית, מותו של בן משפחה אינו אירוע המתרחש רק בנפשו של היחיד, אלא טלטלה המחייבת את המשפחה לארגן מחדש את גבולותיה, תפקידיה, דפוסי הקרבה שבה ואת סיפור ההמשכיות שלה (Walsh & McGoldrick, 2004). מחקרים וכתיבה על אבל משפחתי מדגישים את תפקידה של התקשורת בין בני המשפחה– בדיבור ובשתיקה – ושל סיפורים משותפים באופן שבו האובדן מקבל פשר (Bosticco & Thompson, 2005; Rosenblatt, 2000). מנקודת מבט זו, האבל אינו רק סכום האבלים הפרטיים של בני המשפחה, אלא תהליך בין-אישי שבו הם מגבשים יחד את משמעות האובדן ואת מקומו של מי שאבד, לעיתים מתוך צרכים וחוויות שונות. באובדן תאום, להתארגנות זו נוסף ממד ייחודי: המשפחה נדרשת לעצב מחדש לא רק את מקומו של התאום שמת, אלא גם את מקומו של התאום שנותר בתוכה.
מות ילד מטלטל את תחושת הסדר הטבעי, את רציפות ההורות, את דימוי העתיד ואת הזהות המשפחתית (Rando, 1986; Riches & Dawson, 2000; Rosenblatt, 2000). ההורות אינה מסתיימת עם מותו, אלא משנה את צורתה: ההורה מוסיף לשאת את הילד שמת בזהותו, בזיכרונו ובנרטיב המשפחה. כאשר הילד שמת היה תאום, ההורות למי שאיננו ממשיכה להתקיים לצד חייו הנמשכים והמשתנים של התאום שנותר.
בתוך מציאות זו, התאום שנותר עשוי לחוש כי הוא נוכח בבית בשני אופנים: כעצמו, ובד בבד כמי שדמותו, גופו, קולו או מחוותיו מעוררים בבני המשפחה את זכרו של התאום שאיננו. כאשר הדמיון בין התאומים בולט, הוא עלול לחוש שעליו להיזהר בנוכחותו בבית ואף בדרך שבה הוא מבטא את כאבו ,כדי שלא להוסיף על כאבם של האחרים. רני שיתף:
"מאז שאור נהרג, אני מרגיש שלפעמים אני לא נכנס הביתה לבד. יש את החדר שלו, התמונות, הדברים שנשארו, אבל יש גם אותי – ואני יודע שכשמסתכלים עליי, לא תמיד רואים רק אותי. לפעמים אני מרגיש שהם רואים בי גם אותו. זה יכול להיות נעים לרגע, אבל מיד מגיע גל הכאב שאחרי. אז אני משתדל להחזיק את עצמי, לא להתפרק לידם, לא להראות כמה קשה לי, אפילו קצת להיזהר בתנועות, במילים, בכל מה שמזכיר אותו. כאילו עצם זה שאני דומה לו כל כך עלול לייצר למשפחה שלי כל פעם לחץ על הפצע המדמם ממילא. ובתוך כל זה אני נשאר עם שאלה ובעיקר עם תחושה מעיקה של לבד: אם אני זה שמזכיר אותו, ואם אני זה שצריך לא להכאיב להם – איפה יש מקום לזה שגם אני כואב כי אני איבדתי את התאום שלי וזה בלתי נסבל בשבילי?"
דבריו של רני מאפשרים לראות, מנקודת מבטו של התאום שנותר, את המשימה הכפולה שהמבט ההורי נדרש להחזיק לאחר אובדן תאום: להמשיך לשאת את הקשר עם הילד שמת, ובה בעת להוסיף לראות את הילד החי כאדם נפרד, בעל כאב וצרכים משלו. למבט ההורי יש בהקשר זה משמעות החורגת מיחסי ההורה והתאום שנותר בלבד; הוא עשוי להתוות גם את האופן שבו המשפחה כולה מחזיקה את מקומו של התאום שמת ואת מקומו של התאום שנותר בתוכה.
הקושי שרני מתאר אינו טמון רק בכך שבני המשפחה עשויים לראות בו גם את אחיו, אלא בכך שהוא חווה את עצם נוכחותו כתזכורת העלולה להכאיב להם, ולכן מרסן את כאבו שלו. כך עלול אבלו להידחק מאחורי תפקיד משפחתי של הגנה, יציבות והמשכיות. השאלה "איפה יש מקום לזה שגם אני כואב" מחדדת את המחיר האפשרי של עמדה זו: דווקא מתוך אהבה ורצון שלא להוסיף על כאבם של האחרים, התאום שנותר עלול להעניק פחות מקום לכאבו שלו בתוך המשפחה.
מורכבות זו ניכרת גם במרחב הביתי עצמו, שבו בני המשפחה נושאים את האובדן בדרכים שאינן תמיד זהות. חדרים, חפצים ותמונות אינם רק מזכרות; הם עשויים לשאת את המשך הקשר עם התאום שאיננו .אם בחלק הקודם הודגש תפקידם של חפצים בהמשכיות הקשר עם המת, בתוך המשפחה מקבלים החפצים גם משמעות מערכתית: אותו חפץ או מרחב עשוי לשאת משמעות שונה עבור בני הבית השונים (Klass et al., 1996; Packman et al., 2006). לביא, שתאומו עוז נהרג בפעילות מבצעית בדרום במהלך המלחמה, סיפר:
"החדר שלו נשאר כמעט אותו דבר. בהתחלה זה הרגיש לי נכון, שאסור להזיז כלום. אחר כך זה התחיל להיות לי קשה. הייתי נכנס לשם ומרגיש שהוא גם הכי נוכח וגם הכי לא נמצא. ההורים שלי רצו לשמור הכול, ואני הבנתי אותם, אבל בשבילי לפעמים החדר הפך למקום שלא איפשר לי לנשום. כאילו הבית כולו עצר במקום שבו החיים של עוז נעצרו."
דבריו של לביא אינם מציבים זיכרון מול שכחה, אלא חושפים את המתח בין דרכים שונות לשאת אותו אובדן. בני משפחה שונים עשויים להזדקק למידה שונה של קרבה או מרחק מן האופנים המוחשיים שבהם זכרו של המת נוכח בבית. אך השונות אינה מתקיימת רק ביניהם; גם אצל אותו אדם הצורך בקרבה או במרחק עשוי להשתנות לאורך הזמן .עבור הוריו, שמירת החדר עשויה לבטא אהבה, געגוע ונאמנות; עבור לביא, אותה שמירה, שהייתה בתחילה נכונה גם מבחינתו, נעשתה בשלב מסוים מכבידה והפכה את החדר למקום שבו קשה לו לנשום ולנוע. כך נעשה החדר מוקד שבו נפגשות דרכים שונות – ומשתנות – לשאת את נוכחותו של מי שאבד. השאלה המערכתית אינה אם לשמור או לשנות, אלא כיצד לאפשר לבני המשפחה מרחב לתנועה ביניהן, מבלי שצורה אחת של זיכרון תקבע את האופן שבו הבית כולו נושא את האובדן.
אם חפצים מארגנים את הזיכרון במרחב, טקסים וסיפורים מארגנים אותו בזמן המשפחתי. הפסיכולוגיות ברונה רומנוף ומאריון טרנציו מציעות להבין טקסי אבל כאמצעים המעניקים צורה לחוויית האובדן, מסייעים בארגון משמעות ומסמנים את המעבר אל מציאות חיים שהשתנתה (Romanoff & Terenzio, 1998). בתוך המשפחה, צורתם של הטקסים יכולה להשתנות בהתאם לאופן שבו בני הבית מבקשים לשאת את זכרו של מי שאיננו. יוני, שהתאום שלו יוגב נהרג בחזית הדרומית בתחילת המלחמה, אמר:
"בהתחלה ההורים השאירו לו כיסא בשולחן שבת. זה היה לי בלתי נסבל. כל ארוחה הרגישה כמו טקס מוות. באיזשהו שלב הצעתי משהו אחר: לא כיסא ריק, אלא רגע קבוע שבו כל אחד מבני המשפחה מספר עליו משהו קטן – 'מה הוא היה אומר', 'מה הוא היה חושב'. זה הרגיש לי כמו דרך 'יותר חיה' להחזיק אותו איתנו. הוא לא 'הכיסא הריק'; הוא מישהו שמדי שבוע אנחנו בוחרים להביא לזמן המשפחתי שלנו. הוא לתמיד יהיה חלק מהסיפור שלנו ביומיום."
הצעתו של יוני מסמנת מעבר מסימון סטטי של החסר אל צורת זיכרון חיה ומשותפת. במקום שהיעדרו של יוגב יוצג שוב ושוב באמצעות המקום הריק, המשפחה יוצרת רגע שבו דמותו נוכחת דרך דיבור, זיכרון ושיתוף. בכך מתחדדת האפשרות של המשפחה לא רק לשאת את הזיכרון, אלא גם לעצב לאורך הזמן את האופן שבו הוא מקבל מקום בזמן המשפחתי. בתוך תהליך זה מתעצבים מחדש לא רק מקומו של התאום שמת, אלא גם מקומו של התאום שנותר בתוך המשפחה .משמעותי במיוחד שהתאום שנותר הוא שיוזם את השינוי: הוא אינו רק מושפע מדרכי האבל המשפחתיות, אלא שותף פעיל בעיצוב האופן שבו אחיו מוסיף להיות נוכח בחיי הבית.
אחת הזירות שבהן מקומו המשתנה של התאום שנותר נעשה טעון במיוחד בתוך המשפחה הוא שדה ההשוואה בין התאומים. במהלך החיים, תאומים רבים גדלים בתוך השוואות – מי שקט יותר, מי מזוהה עם התחום הריאלי ומי עם ההומני, מי "החזק" ומי "הרגיש". עם השנים, הבחנות אלה עשויות להפוך לחלק מן האופן שבו כל אחד מן התאומים מוכר לעצמו ולמשפחה. לאחר מות אחד מהם, ההשוואה אינה בהכרח נעלמת; היא מתקיימת מעתה בתנאים אחרים: התאום החי ממשיך להשתנות ולהתפתח, ואילו דמותו של התאום שמת נשמרת בזיכרון המשפחתי בתוך ההגדרות והזיכרונות שנקשרו בו. יקיר, שתאומו בניה נהרג בחזית הצפונית במהלך המלחמה, סיפר:
"מגיל קטן הייתה במשפחה שלנו בדיחה פנימית, אבל היה בה גם הרבה מן הרצינות .שנינו נחשבנו חכמים, אבל היה ברור גם במה אנחנו שונים :מי הבלגניסט – שזה אני [מחייך] – ומי המסודר, האחראי והפדנט – שזה היה בניה. כל החיים ניסיתי להיות גם דומה לו וגם לא. אחרי שהוא נהרג זה הסתבך עוד יותר. פתאום כל דבר שעשיתי נמדד מולו – אם אני דומה לו, זה כואב; אם אני שונה ממנו, זה מרגיש לפעמים כמו התרחקות. בבית הרגשתי שאין לי דרך להיות אני. או שאני מזכיר אותו יותר מדי, או שכשאני לא, אני מרגיש שאני בוגד בו ובמי שהיינו ביחד."
דבריו של יקיר מראים כיצד הבחנות משפחתיות בין התאומים אינן נוצרות בהכרח באמצעות הגדרות נוקשות; הן עשויות להתהוות גם דרך הומור, כינויים וסיפורים חוזרים, ובהדרגה להשתתף באופן שבו כל אחד מהם תופס את עצמו ומזוהה בתוך המשפחה. לאחר האובדן, הבחנות אלה אינן בהכרח נעלמות, אלא נטענות במשמעות חדשה .המשימה ההתפתחותית של נפרדות אינה נעלמת, אלא משנה את זירתה: מן היחסים בין שני תאומים חיים, המשתנים זה לצד זה, אל התמודדות עם דמותו של התאום שמת כפי שהיא נשמרת בזיכרון המשפחתי. התאום שנותר נדרש להמשיך את תנועת התפתחותו מול דמות שנותרה קפואה בזמן, ובתוך כך למצוא אפשרות להיות נפרד ממנה מבלי לחוות את השינוי כהתרחקות או כבגידה בקשר.
גם כאשר האבל הוא משפחתי ומשותף, אין פירוש הדבר שאובדנו של כל בן משפחה זהה: כולם איבדו את אותו אדם, אך כל אחד איבד קשר אחר עמו (Rosenblatt, 2000; Walsh & McGoldrick, 2004). אצל התאום השכול, לאובדן האח נוסף רובד הנובע מאופיו המסוים של הקשר התאומי – קשר שנבנה מראשית החיים בשניים ושאחיו האחרים אינם יכולים להכיר מבפנים (Segal et al., 1995; Woodward, 2010). גולן אמר:
"האחים שלי איבדו אח, וזה כאב עצום. אבל לפעמים הרגשתי שהם לא מבינים מה זה בשבילי. לא כי הם לא רצו, אלא כי הם לא היו בתוך ה'אנחנו' הזה. הם יכלו להגיד 'איבדנו אותו', ואני כל הזמן הרגשתי שאיבדתי גם אותו וגם את המקום שלי בתור אחד משניים. אני לא שם את זה על המשקל, אבל אצלי אבדו כל כך הרבה דברים שהם לא מבינים."
דבריו של גולן מחדדים את הבדידות שעשויה להתקיים גם בתוך אבל משפחתי משותף. אצל גולן, לאובדן האח נוסף גם אובדנו של המקום שהיה לו כ"אחד משניים" – ממד שאינו משותף לאחיו באותו אופן. ההבחנה בין אבלו של התאום לאבל של בני המשפחה האחרים לא נועדה ליצור היררכיה בין האבלים ואינה מבקשת לקבוע שעוצמת כאב אחד גדולה מאחר; היא מדגישה כי אותו מוות מקבל משמעות שונה עבור כל בן משפחה בהתאם לקשר שהיה לו עם המת. משום כך, גם בתוך משפחה אחת עשויים להתקיים מסלולי אבל שונים, בהתאם למבנה הקשר עם המת, למקומו של כל אדם במערכת המשפחתית ולמשמעות שהקשר נשא עבורו.
בתוך מערכת משפחתית שנפגעה באחת, אשמת השורד עשויה לקבל ממד נוסף לזה שנידון לעיל: היא עשויה להתגלגל לתפקיד משפחתי. אובדן משנה לא רק את הרכב המשפחה אלא גם את מערך היחסים והתפקידים בתוכה, ומחייב את חבריה להתארגן מחדש סביב החסר שנוצר (Walsh & McGoldrick, 2013). התאום שנותר עלול לחוש כי עצם הישארותו בחיים מחייבת אותו להחזיק את הבית, להרגיע את הוריו, להגן על אחיו או לגלם עבור המשפחה את האפשרות להמשיך. תפקידים אלה אינם תמיד מוטלים עליו במפורש; לעיתים הם נוצרים מתוך תחושת אחריות פנימית, מן המבט המשפחתי ומן הרצון לצמצם את כאבם של האחרים – דפוס המתואר גם במחקר על אחים שכולים הנוטלים על עצמם אחריות מוגברת לשלומם של הוריהם לאחר האובדן (Towers, 2025).
כאשר תחושת האחריות מתבססת לכדי תפקיד משפחתי, מחירה עשוי להתבטא גם בצמצום תנועתו ההתפתחותית של התאום שנותר. יציאה מן הבית, התרחקות או בניית חיים משלו עלולות להיחוות בעיניו לא רק כצעדים טבעיים של נפרדות, אלא כמעין אובדן נוסף עבור הוריו. גם מבלי שיתבקש להישאר, הוא עשוי לצמצם את תנועתו כדי שלא להוסיף על כאבם. בועז אמר:
"הרגשתי שאם אני נוסע, אם אני יוצא, אם אני מתחיל לבנות לעצמי חיים, משהו מזה מכאיב להם. כאילו כל צעד שלי קדימה מזכיר שהוא לא יכול לעשות את הצעד הזה. אז הייתי נשאר הרבה בבית, לא תמיד כי רציתי, אלא כי הרגשתי שאם אני אתרחק גם אני, זה יהיה להם עוד אובדן ויכביד על הצער העצום שכבר קיים."
בדבריו של בועז, הבית נעשה עבור התאום שנותר בעת ובעונה אחת מקום של שייכות ומקום של חוב. כל צעד החוצה עשוי להיחוות בשני מישורים בו-זמנית: כתנועה טבעית של החיים, אך גם כתזכורת לפער שבין חייו הממשיכים להיפתח ולהשתנות לבין מסלול החיים שנקטע אצל התאום שמת – תזכורת שהוא חושש שתכאיב גם להוריו. בנקודה זו פוגש האבל המשפחתי את משימת הנפרדות של התאום שנותר: להמשיך להיות בן ואח בתוך משפחה שנפגעה עמוקות, מבלי שתפקידו יהיה למנוע ממנה כאב נוסף; לשאת את הקשר עם התאום שמת, מבלי לוותר על זכותו לנוע, לבחור ולבנות את עתידו שלו.
הבית לאחר אובדן תאום אינו רק המקום שבו נשמר זכרו של מי שאבד; הוא המרחב שבו המשפחה לומדת לשאת יחד את היעדרו ואת המשך החיים, ונדרשת לעצב מחדש הן את מקומו של התאום שמת והן את מקומו של התאום שנותר בתוכה .כאשר בני המשפחה יכולים להתאבל בדרכים שונות ולשאת את הקשר עם התאום שמת בצורות שאינן זהות, התאום שנותר יכול להישאר חלק מן המשפחה ומסיפורה מבלי שמקומו יצטמצם למי שמזכיר את המת, מגן על האחרים או ממשיך בשמו. כך נשמרת שייכותו למשפחה מבלי שיידרש לוותר על נפרדותו ועל עתידו, ומתאפשר לראות בו לא רק את מי שנותר לאחר מות תאומו, אלא אדם שלם – הזכאי לאבלו, לנפרדותו ולהמשך חייו.
המשפחה היא המעגל הקרוב ביותר שבו נישא האובדן, אך היא אינה היחידה. מכאן מתרחב המבט מן הבית אל מעגלי החיים הנוספים – ואל תפקידם בליווי.
להחזיק בקשר מבלי להיעלם לתוכו: עקרונות לליווי תאומים ותאומות שכולים במעגלי החיים
כעת נתרגם את ההבנות שנפרשו לאורך המאמר לעקרונות מנחים להכרה ולליווי במעגלי החיים המקיפים את התאום שנותר. ליווי תאום שכול אינו מתמצה בחדר הטיפול; הוא מתעצב גם בתוך המשפחה, בקשרים הזוגיים והחברתיים, במערכת הצבאית, במקומות העבודה והלימודים ובקהילה. מעגלים אלה אינם רק הרקע שבו מתרחש האבל; הם שותפים בעיצוב המקום שיינתן לאובדן ולקשר התאומי המתמשך, ובמתן אפשרות לתאום שנותר לשוב ולהשתייך, להשתנות ולהתפתח לצדו.
ליווי רגיש מבקש ליצור תנאים שבהם התאום שנותר יוכל לשאת עמו את הקשר עם התאום שמת, ולאפשר לקשר להשתנות ולהתארגן מחדש בתוך החיים – מבלי שיכתיב לבדו את זהותו, את בחירותיו ואת דרכו. את העקרונות לכך ניתן לארגן סביב שלושה יסודות: הכרה, בחירה ושייכות.
הכרה: להכיר בייחודו של הקשר התאומי – מבלי לראות בתאום שנותר את המשכו של מי שאבד
הכרה בייחודו של הקשר התאומי אין פירושה לזהות את התאום החי עם מי שמת. אמירות כגון "עכשיו אתה צריך לחיות גם בשבילו", "נשאר לנו אותך" או "אתה כל כך מזכיר אותו" עשויות להיאמר מתוך אהבה וגעגוע, אך להיחוות כעומס כבד. הן עלולות להציב את התאום שנותר בעמדה שבה מצופה ממנו להיות בעת ובעונה אחת גם הוא עצמו וגם מי שאיננו.
ליווי מיטיב מבקש לפנות אל התאום שנותר כאדם בפני עצמו: להכיר בזכותו להשתנות ולבחור את מסלול חייו, ולאפשר לו לקבוע כיצד ובאיזו מידה יישא עמו את הקשר ואת הזיכרון. אין בכך מחיקה של הדמיון או של נוכחות התאום שאבד, אלא שמירה על ההבחנה בין המקום שמוסיף להיות שמור למי שאיננו לבין חייו של מי שנותר – שאינו נדרש לייצגו, לחיות במקומו או למלא את החלל שהותיר.
בהקשר זה, כהן זדה מציע טיפול הממוקד בחוויה התאומית, לצד התאמות מערכתיות התומכות בביסוסה מחדש של זהות נפרדת (Cohen Zada, 2026). הצעה זו משתלבת בעמדת הליווי המוצעת כאן: להכיר במשמעותו של הקשר התאומי ובאובדנו, ובה בעת לפגוש את התאום שנותר כאדם בעל צרכים, רצונות ומסלול חיים משלו.
בחירה: לאפשר תנועה בין קרבה, זיכרון וגבול
הכרה בקשר אינה מספיקה אם אינה מלווה במרחב בחירה באשר לאופן שבו התאום שנותר מבקש לשאת את הקשר בחייו. לעיתים יבקש התאום שנותר לדבר על התאום שמת, להזכירו או לציין תאריך משמעותי; בעת אחרת ירצה להניח לזיכרון לזמן-מה, להימנע משיחה עליו או להיות "כמו כולם". האבל אינו מתנהל בקצב אחיד, ואין לראות במעברים אלה סתירה או חוסר עקביות, אלא ביטוי לתנועה המתמשכת בין התקרבות אל האובדן לבין הפוגה ממנו ופנייה אל משימות החיים (Larsen et al., 2025; Stroebe & Schut, 1999; Walsh, 2023).
חברים, בני זוג וחברי קבוצת השווים עשויים להימנע מהזכרת התאום שמת מחשש להכאיב או, לחלופין, להעלות את זכרו בכל מפגש מתוך רצון להראות שאינו נשכח. שתי העמדות עלולות להחמיץ את צרכיו המשתנים של התאום השכול כאשר הן נשענות על הנחה מוקדמת במקום על הקשבה. יהל שיתף: "לפעמים רציתי שיזכירו אותו, ולפעמים לא יכולתי לשמוע את השם שלו כי זה הכאיב מדי. הכי עזר לי כששאלו אותי, ולא החליטו בשבילי".
ואכן, אחת הפעולות הפשוטות והחשובות ביותר שהסביבה יכולה לנקוט היא לשאול בעדינות – ולא להניח מראש: האם מתאים לדבר עליו כעת? כיצד תרצה לציין תאריך משמעותי? האם יש דברים שתרצה לשמור לעצמך? עצם השאלה משיבה לתאום שנותר מידה של בחירה בתוך מציאות שבה ניטלה ממנו שליטה בסיסית, ומאפשרת לסביבה להתאים את נוכחותה לצרכיו המשתנים.
מרחב הבחירה נדרש גם כאשר הזיכרון יוצא אל המערכת הצבאית, הקהילה והתקשורת. מפקדים, חברים ליחידה וגורמי הנצחה יכולים להזמין את התאום שנותר לקחת חלק בטקסים, בסיפור הציבורי ובמפעלי הנצחה – אך חשוב שההזמנה תישאר אפשרות ולא תהפוך לציפייה. יש לאפשר לתאום הנותר לקבוע את היקף מעורבותו ולשנותו לאורך הזמן.
אותו עיקרון חל גם על גבולות החשיפה. כאשר סיפורו של הנופל מובא בכתבה, בריאיון או בסרט הנצחה, יש לברר אילו חלקים מן הסיפור מבקש התאום שנותר לחלוק ואילו הוא מבקש להשאיר בתוך המרחב הפרטי של הקשר. סירוב להתראיין, הימנעות מחשיפה או בקשה להגביל שימוש בחומרים אישיים עשויים להיות דווקא דרך לשמור על האינטימיות של הקשר – ועל עצמו בתוכו.
שייכות: לאפשר לתאום שנותר לשוב אל החיים כאדם שהשתנה
לצד הכרה ובחירה, נחוצה גם אפשרות להשתייך מחדש למסגרות החיים מבלי להידרש לשוב להיות כפי שהיה. מקומות עבודה, מוסדות לימוד ומסגרות קהילתיות עשויים לשמש מקור לרציפות, שייכות ומשמעות, אך הם עלולים גם לשדר ציפייה סמויה שהאדם ״יחזור לעצמו״ וימלא מחדש את תפקידיו כפי שעשה בעבר. עבור התאום שנותר, החזרה מתרחשת מתוך תחושת עצמי שהשתנתה; היא דורשת אפשרות להיות מוכר כאדם שיש בו רציפות עם מי שהיה לפני האובדן, ובה בעת כמי שהאובדן שינה אותו.
תאומים ותאומות שכולים עשויים להזדקק לגמישות בהיקף העומס, להתאמות זמניות ולרגישות סביב תאריכים טעונים. לצד זאת, חשוב שלא לפגוש אותם רק מבעד לשכול ולא להניח שכל תגובה, הצלחה או קושי נובעים ממנו. האתגר הוא להכיר בנוכחותו של האובדן מבלי להפוך אותו לזהות היחידה, ולאפשר השתייכות מחודשת שאינה מותנית במחיקת השינוי שהתרחש (Pitimson, 2021; Reed, 2024). כך למשל סיפר לביא: "אחרי שעוז נהרג, כולם היו מאוד נחמדים, אבל הרגשתי שהם מחכים שאחזור להיות מי שהייתי. ואני כבר לא בדיוק האדם הזה. האובדן של עוז הוא אירוע חיים ששינה אותי. יש את הלפני ויש את האחרי".
ליווי רגיש במסגרת העבודה או הלימודים נשען אפוא על שיח פתוח ומתמשך: לברר אילו התאמות נחוצות כעת, לאפשר להן להשתנות עם הזמן ולהכיר בכך שתפקוד חיצוני אינו מעיד בהכרח על סיומו של האבל. לצד ההכרה בצרכים אלה, חשוב להמשיך לפגוש את האדם דרך יכולותיו, קשריו, תחומי העניין שלו והאפשרויות הנפתחות בחייו. גם הקהילה יכולה לסייע בהשתייכות המחודשת לא רק באמצעות טקסי זיכרון, אלא ביצירת מרחבים שבהם התאום השכול יכול להיות נוכח כאדם שלם, מבלי להידרש להופיע תמיד כנציגו של מי שמת.
שלושת היסודות – הכרה, בחירה ושייכות – מציעים עמדה של ליווי שאינה מבקשת לקבוע כיצד נכון להתאבל, לזכור או להמשיך. היא מכירה בייחודו של הקשר מבלי לטשטש את נפרדותו של התאום שנותר; משיבה לו אפשרות לקבוע כיצד, מתי ובאיזו מידה יפגוש את הזיכרון ויחלוק אותו עם אחרים; ומאפשרת לו לשוב ולהשתייך לחייו מבלי להצטמצם לתפקיד שהתהווה בעקבות האובדן.
ליווי כזה אינו נשען על נוסחה אחת, אלא על נוכחות רגישה, עקבית ולא כופה, הקשובה לאופן שבו חווייתו של התאום שנותר משתנה לאורך הזמן. במובן זה, המסר העמוק שהסביבה יכולה להעביר לתאום שנותר, גם ללא מילים, הוא: אינך נדרש להפסיק לאהוב את מי שאבד כדי להמשיך לחיות; ואינך נדרש להפוך להיות הוא כדי לשמור עליו בתוכך.
בראשית פנימית: לשאת לבד קשר שנולד בשניים
גם כאשר המעגלים הסובבים מעניקים הכרה, בחירה ושייכות, מלאכת ארגונו מחדש של הקשר נמשכת בעולמו הפנימי של התאום שנותר. אל מלאכה פנימית זו נפנה כעת לסיכום. המחשבות המוצגות באחרית-דבר זאת לא נועדו לסגור את הדיון באובדן תאום, אלא להתבונן בתנועה הנפשית ובמלאכה הפנימית העשויות להתהוות לאחריו. הן מובאות בניסיון להתעכב על השאלה כיצד ניתן לשאת לבד קשר שנולד בשניים לאחר שאחד מן השניים איננו, וכיצד עשויים החיים להתארגן מחדש לאחר שצורתם המשותפת השתנתה לבלי שוב.
אבלין (2026) מציעה לחשוב על האובדן כעל רגע שבו הסדר הקיים מתפרק והמציאות המוכרת מתמוססת לכדי תוהו ובוהו נפשי. האבל אינו מצטייר רק כתנועה של הסתגלות להיעדר, אלא גם כתהליך איטי, לעיתים כמעט בלתי נראה, של בריאה מחודשת: ניסיון לברוא מן החושך צורה ראשונית של סדר, הכרה ומשמעות. כאשר מדובר באובדן תאום, תהליך זה נעשה מורכב במיוחד. מתוך התוהו, התאום שנותר נדרש למצוא באיטיות דרך לחיות מתוך מה שנשבר. ה"בראשית הפנימית" אינה אפוא התחלה המנותקת מן העבר, אלא ראשית הנושאת בתוכה את סימני החיים שהיו ואת היעדרו של מי שהיה שותף להם.
מן הקולות שהובאו במאמר עולה כי לאחר מות התאום, המעבר מן ה"אנחנו" אל ה"אני" הוא אינו מעבר פשוט: ה"אנחנו" אינו חדל להתקיים, אך גם אינו יכול להישאר כפי שהיה. הוא נדרש להתארגן מחדש ולקבל צורה שאינה מוחקת את נפרדותו של התאום שנותר, ומאפשרת לו להמשיך בחייו לצד הקשר, מבלי שייתפס הדבר כוויתור עליו. כך, האתגר אינו להיפרד מן הקשר, אלא לאפשר לו להשתנות מבלי שהאדם החי ייעלם בתוכו.
בריאה פנימית זו אינה מתגבשת ברגע אחד. היא שבה ומתעצבת לאורך הזמן, במפגש עם געגוע, שמחה, בחירה ושינוי. לעיתים הקשר מעניק כוח ומשמעות, ולעיתים הוא מכביד או תובע; מלאכת ה"בראשית הפנימית" טמונה באפשרות לתת לו לנוע ולהשתנות עם החיים, מבלי לתבוע ממנו צורה אחת סופית.
בתנועה זו נשמר מקום גם לתאום שנותר. האהבה יכולה להישמר מבלי לתבוע קיפאון; הנאמנות למי שאיננו יכולה להתקיים לצד נאמנות לחיים הנמשכים. זוהי אולי אחת המשמעויות העמוקות של אובדן תאום ושל האבל שבעקבותיו: ללמוד לשאת לבד את מה שלא נולד לבד – לא מתוך השלמה מלאה, איחוי שלם או ויתור על הקשר, אלא מתוך ניסיון מתמשך לברוא בנפש מקום שבו השניים עדיין רשומים, גם כאשר רק אחד מהם ממשיך ללכת בעולם. זוהי ה"בראשית הפנימית": התחלה שאינה מוחקת את מה שהיה, אלא נולדת ממנו; תנועה עדינה שבה כאב האובדן אינו מתפוגג, אך בתוכו מתחילים להסתמן קווי מתאר של חיים.
תודות
תודתי העמוקה לתאומים ולתאומות שהסכימו להיפגש עמי ולשתף אותי בסיפורם. הכנות והפתיחות שבהן דיברו על האובדן ועל החיים שאחריו יישארו עמי עוד זמן רב.
תודה מיוחדת גם לתאומים ולתאומות שכולים שפגשתי וליוויתי במסגרת עבודתי לאורך השנים, על מה שלימדו אותי מקרוב על הכאב, האהבה והכוח הכרוכים בנשיאתו של קשר שנולד בשניים.
בנימה אישית, בניי התאומים, יונתן ואיתמר, היו נוכחים לאורך כתיבת המאמר – במחשבה ובשיח. הכתיבה נגעה בי לא אחת גם כאם, ונקודת מבטם כתאומים העמיקה את הבנתי.
על כך, ועל הרבה שמעבר למילים – תודה לשניהם.
הערות
- המאמר מתייחס לאובדני תאום שהתרחשו מפרוץ מלחמת חרבות ברזל ועד כניסתה לתוקף של הפסקת האש ברצועת עזה, ב-10 באוקטובר 2025 (מערכת אתר צה"ל, 2025). האומדן המספרי המובא כאן נשען על הנתון העדכני ביותר שאותר בנושא, שפורסם באפריל 2025 (זייד, 2025), ומשקף את המקרים שהיו ידועים ונכללו בפרסום עד אותה עת. לפיכך, ייתכן שאינו כולל מקרים נוספים שאירעו או נודעו לאחר מועד הפרסום.
- לשם שמירה על רצף הקריאה, נעשה במאמר שימוש במונחים "התאום שנותר" ו"התאום השכול" כמונחים הכוללים תאומים ותאומות כאחד. כאשר הדברים מתייחסים למרואיינת מסוימת, נשמרת לשון הנקבה.
- מטעמים אתיים ולשם שמירה על פרטיותם של המרואיינים, בני משפחותיהם והנופלים, השמות והפרטים המזהים שונו או טושטשו. ההשתתפות בראיונות הייתה וולונטרית, והתקבלה הסכמתם המפורשת של המרואיינים לשילוב ציטוטים מדבריהם במאמר. הציטוטים נערכו במידת הצורך לשם בהירות ולצמצום אפשרות הזיהוי, תוך הקפדה על שימור משמעותם המקורית. אל המרואיינים הגעתי באמצעות הפניות ממרואיינים אחרים ומאנשי קשר, באופן שהתאים לרגישות הנושא ולקושי הכרוך בפנייה ישירה לתאומים ולתאומות שחוו אובדן תאום במלחמת חרבות ברזל.
- פרויד נחשב לאחד ממייצגיה של תפיסת האבל הקלאסית, שלפיה עבודת האבל כרוכה בהסגת ההשקעה הליבידינלית מן האובייקט האבוד ובהפנייתה מחדש. אף שפרויד לא ניסח זאת במונחי "שחרור" או "ניתוק", כתיבתו ב"אבל ומלנכוליה" שימשה בסיס למודלים מאוחרים שראו בהתרופפות הקשר עם המת חלק מרכזי מעיבוד האבל (Freud, 1917/1957).
מקורות
אבלין, א׳ (2026). מ"חושך על פני תהום" ל"ויהי אור": מודל אינטגרטיבי להתערבות קבוצתית קצרה בהתמודדות עם אובדן. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=5071
אגף משפחות, הנצחה ומורשת (ללא תאריך). השתתפות בקבוצות תמיכה: מרחב שיח בטוח למשפחות השכולות. משרד הביטחון. https://mishpahot-hantz...pport-groups
אליה, א׳ (2019). דויד גרוסמן: "לא הייתי מוותר על הכאב, זה מה שמאפשר את הקשר עם בני". Ynet, 29.3.2019. https://www.ynet.co.il/...icle/5485359
בן-פורת, ו׳ (2007). תאומים וגבולות – מבט על "מדינת התאומים" בתוך המרחב המשפחתי. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=1122
זייד, ל' (2025). האחים ששכלו את החצי השני שלהם במלחמה: "היינו בן אדם אחד". N12, 30.4.2025. https://www.mako.co.il/...28691026.htm
כשר, א׳ (2024). ספר הנוכחות. כתר.
מערכת אתר צה"ל (2025). צפו בעדכון דובר צה״ל, 10.10.2025. https://www.idf.il/את...-ל-10-10-25
פלוטניק, ר׳ (2012). "שנינו ביחד וכל אחד לחוד": תאומים והורות לתאומים. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=2801
Amani, M., & Shariatipour, A. (2021). Comparison of self-differentiation and identity statuses in twins and nontwins. Twin Research and Human Genetics, 24(3), 176–183. https://doi.org/10.1017/thg.2021.28
Attig, T. (1996). How we grieve: Relearning the world. Oxford University Press.
Bosticco, C., & Thompson, T. L. (2005). The role of communication and story telling in the family grieving system. Journal of Family Communication, 5(4), 255–278. https://doi.org/10.1207...698jfc0504_2
Castiello, U., Becchio, C., Zoia, S., Nelini, C., Sartori, L., Blason, L., D’Ottavio, G., Bulgheroni, M., & Gallese, V. (2010). Wired to be social: The ontogeny of human interaction. PLOS ONE, 5(10), Article e13199. https://doi.org/10.1371...pone.0013199
Cohen, A., & Mehlhausen-Hassoen, D. (2025). Young bereaved siblings of security personnel in Israel: The role of parents and professional helpers in satisfying their needs. OMEGA–Journal of Death and Dying, 91(1), 301–324. https://doi.org/10.1177...228221133578
Cohen Zada, O. (2026). "I remained half a person": The phenomenology of twin loss among combat soldiers in the Iron Swords War. OMEGA–Journal of Death and Dying. Advance online publication. https://doi.org/10.1177...228261426081
Creed, J. M. (2022). The uniqueness of twin loss and grief. Bereavement, 1, 1–5. https://doi.org/10.54210/bj.2022.8
Doka, K. J. (Ed.). (2002). Disenfranchised grief: New directions, challenges, and strategies for practice. Research Press.
Foy, A. K., Vernon, P. A., & Jang, K. L. (2001). Examining the dimensions of intimacy in twin and peer relationships. Twin Research, 4(6), 443–452. https://doi.org/10.1375/twin.4.6.443
Fraley, R. C., & Tancredy, C. M. (2012). Twin and sibling attachment in a nationally representative sample. Personality and Social Psychology Bulletin, 38(3), 308–316. https://doi.org/10.1177/0146167211432936
Freud, S. (1957). Mourning and melancholia. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 14, pp. 243–258). Hogarth Press. (Original work published 1917)
Halbwachs, M. (1992). On collective memory (L. A. Coser, Ed. & Trans.). University of Chicago Press.
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery. Basic Books.
Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., Friedman, M., Gersons, B. P. R., de Jong, J. T. V. M., Layne, C. M., Maguen, S., Neria, Y., Norwood, A. E., Pynoos, R. S., Reissman, D., Ruzek, J. I., Shalev, A. Y., Solomon, Z., Steinberg, A. M., & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry, 70(4), 283–315. https://doi.org/10.1521...007.70.4.283
Huguet, P., Carlier, M., Dolan, C. V., de Geus, E. J. C., & Boomsma, D. I. (2017). Social comparison orientation in monozygotic and dizygotic twins. Twin Research and Human Genetics, 20(6), 550–557. https://doi.org/10.1017/thg.2017.61
Hutson, S. P., Hall, J. M., & Pack, F. L. (2015). Survivor guilt: Analyzing the concept and its contexts. Advances in Nursing Science, 38(1), 20–33. https://doi.org/10.1097...000000000058
Klass, D., Silverman, P. R., & Nickman, S. L. (Eds.). (1996). Continuing bonds: New understandings of grief. Taylor & Francis.
Klass, D., & Steffen, E. M. (Eds.). (2018). Continuing bonds in bereavement: New directions for research and practice. Routledge.
Kramer, L., Dean, C. M., Dean, A. A., & Morgan, M. S. (2026). Forging one’s identity as a twin: Balancing sibling cohesion and deidentification. Journal of Social and Personal Relationships, 43(1), 305–329. https://doi.org/10.1177...075241265474
Kubany, E. S., & Manke, F. P. (1995). Cognitive therapy for trauma-related guilt: Conceptual bases and treatment outlines. Cognitive and Behavioral Practice, 2(1), 27–61. https://doi.org/10.1016...9(05)80004-5
Larsen, L. H., Hybholt, L., & O’Connor, M. (2025). Lived experience and the dual process model of coping with bereavement: A participatory research study. Death Studies, 49(6), 743–754. https://doi.org/10.1080...2024.2355244
Lifton, R. J. (1967). Death in life: Survivors of Hiroshima. Random House.
Maddrell, A. (2013). Living with the deceased: Absence, presence and absence-presence. Cultural Geographies, 20(4), 501–522. https://doi.org/10.1177/1474474013482806
Marceau, K., McMaster, M. T. B., Smith, T. F., Daams, J. G., van Beijsterveldt, C. E. M., Boomsma, D. I., & Knopik, V. S. (2016). The prenatal environment in twin studies: A review on chorionicity. Behavior Genetics, 46(3), 286–303. https://doi.org/10.1007...9-016-9782-6
Mark, K. M., Pike, A., Latham, R. M., & Oliver, B. R. (2017). The maternal emotional climate predicts twin sibling relationship quality. Twin Research and Human Genetics, 20(2), 150–160. https://doi.org/10.1017/thg.2017.8
Neimeyer, R. A. (Ed.). (2001). Meaning reconstruction & the experience of loss. American Psychological Association.
Neimeyer, R. A. (2019). Meaning reconstruction in bereavement: Development of a research program. Death Studies, 43(2), 79–91. https://doi.org/10.1080...2018.1456620
Niederland, W. G. (1968). Clinical observations on the “survivor syndrome.” The International Journal of Psychoanalysis, 49(2–3), 313–315.
Nora, P. (1989). Between memory and history: Les lieux de mémoire. Representations, 26, 7–24. https://doi.org/10.2307/2928520
Packman, W., Horsley, H., Davies, B., & Kramer, R. (2006). Sibling bereavement and continuing bonds. Death Studies, 30(9), 817–841. https://doi.org/10.1080...180600886603
Parekh, R. P., Sobczak-Edmans, M., & Williamson, I. (2025). Rediscovering the forgotten mourners’: A qualitative synthesis of adults’ accounts of sibling bereavement experiences. Death Studies. Advance online publication. https://doi.org/10.1080...2025.2598355
Pietilä Rosendahl, S., Bülow, P. H., & Björklund, A. (2013). Images of sorrow–Experiences of losing a co-twin in old age. Health, 5(12A), 64–73. https://doi.org/10.4236...2013.512A009
Piontelli, A. (2002). Twins: From fetus to child. Routledge.
Pitimson, N. (2021). Work after death: An examination of the relationship between grief, emotional labour, and the lived experience of returning to work after a bereavement. Sociological Research Online, 26(3), 469–484. https://doi.org/10.1177/1360780420946344
Rando, T. A. (Ed.). (1986). Parental loss of a child. Research Press.
Reed, K. (2024). “I was just left to get on with the job”: Understanding grief and work through a relational lens. Sociology, 58(5), 1136–1152. https://doi.org/10.1177...385241235816
Riches, G., & Dawson, P. (2000). An intimate loneliness: Supporting bereaved parents and siblings. Open University Press.
Romanoff, B. D., & Terenzio, M. (1998). Rituals and the grieving process. Death Studies, 22(8), 697–711. https://doi.org/10.1080/074811898201227
Rosenblatt, P. C. (2000). Parent grief: Narratives of loss and relationship. Brunner/Mazel.
Segal, H., & Knafo-Noam, A. (2024). The dual journey: The development of twins’ relationships throughout childhood. In J. J. Lockman (Ed.), Advances in Child Development and Behavior (Vol. 67, pp. 273–298). Academic Press. https://doi.org/10.1016....2024.07.006
Segal, N. L., & Bouchard, T. J., Jr. (1993). Grief intensity following the loss of a twin and other close relatives: Test of kinship-genetic hypotheses. Human Biology, 65(1), 87–105.
Segal, N. L., Miller, S. A., & Niculae, F. J. (2022). Twin study of genetic relatedness and bereavement related measures: Updated analyses and the mediating role of grief. Personality and Individual Differences, 194, Article 111587. https://doi.org/10.1016....2022.111587
Segal, N. L., Wilson, S. M., Bouchard, T. J., Jr., & Gitlin, D. G. (1995). Comparative grief experiences of bereaved twins and other bereaved relatives. Personality and Individual Differences, 18(4), 511–524.
Sivan, E. (1993). To remember is to forget: Israel’s 1948 war. Journal of Contemporary History, 28(2), 341–359.
Song, H., Larsson, H., Fang, F., Almqvist, C., Pedersen, N. L., Magnusson, P. K. E., & Valdimarsdóttir, U. A. (2020). Risk of psychiatric disorders among the surviving twins after a co-twin loss. eLife, 9, Article e56860. https://doi.org/10.7554/eLife.56860
Song, H., Shang, Y., Fang, F., Almqvist, C., Pedersen, N. L., Magnusson, P. K. E., Larsson, H., & Valdimarsdóttir, U. A. (2023). Mortality among twin individuals exposed to loss of a co-twin. International Journal of Epidemiology, 52(2), 600–610. https://doi.org/10.1093/ije/dyac145
Stewart, E. A. (2000). Exploring twins: Towards a social analysis of twinship. St. Martin’s Press.
Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death Studies, 23(3), 197–224. https://doi.org/10.1080/074811899201046
Tancredy, C. M., & Fraley, R. C. (2006). The nature of adult twin relationships: An attachment-theoretical perspective. Journal of Personality and Social Psychology, 90(1), 78–93. https://doi.org/10.1037...3514.90.1.78
Towers, L. (2025). ‘There’s a huge hole left in the middle of the family’: Locating family practices within the context of (sibling) bereavement. Families, Relationships and Societies, 14(2), 177–193. https://doi.org/10.1332...068706068793
van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.
Walsh, F. (2023). Complex and traumatic loss: Fostering healing and resilience. Guilford Press.
Walsh, F., & McGoldrick, M. (Eds.). (2004). Living beyond loss: Death in the family (2nd ed.). W. W. Norton.
Walsh, F., & McGoldrick, M. (2013). Bereavement: A family life cycle perspective. Family Science, 4(1), 20–27. https://doi.org/10.1080....2013.819228
Weiss, M. (1997). Bereavement, commemoration, and collective identity in contemporary Israeli society. Anthropological Quarterly, 70(2), 91–101.
Withrow, R., & Schwiebert, V. L. (2005). Twin loss: Implications for counselors working with surviving twins. Journal of Counseling & Development, 83(1), 21–28. https://doi.org/10.1002...05.tb00576.x
Woodward, J. (2010). The lone twin: Understanding twin bereavement and loss (Rev. ed.). Free Association Books.
