מ"חושך על פני תהום" ל"ויהי אור"
מודל אינטגרטיבי להתערבות קבוצתית קצרה בהתמודדות עם אובדן
אתי אבלין
מבוא
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. (בראשית א, א)
אובדן, על רבדיו, הוא נקודת התפרקות של הסדר הקיים. הרגע שבו המציאות כפי שהייתה מוכרת מתמוססת לכדי תוהו ובוהו. במרחב הנפשי, האובדן מתגלם כחושך, חוסר בהירות וערעור עמוק של משמעות. תהליך האבל, בדומה לעולם שנולד מתוך ה"תֹהוּ וָבֹהוּ" בסיפור הבריאה המקראי, הוא מסע של יצירה מתוך אותו תוהו, מסע של "בראשית" פנימי, שבו מתוך החושך הולך ונולד אור ראשוני של סדר, הכרה ומשמעות.
מטאפורת סיפור הבריאה והתנועה ממחשך לאור נמצאת במרכזו של "מודל ענוו"ה", מודל אינטגרטיבי לעבודה קבוצתית קצרה עם אנשים המתמודדים עם אובדן, שיוצג במאמר זה. העבודה במודל מתבססת על גישות עכשוויות להתמודדות עם אובדן, ומרחיבה אותן באמצעות שילוב של עקרונות גוף-נפש, חוויה קבוצתית ומטאפורה רוחנית כציר משמעות מרכזי.
רציונל תיאורטי
הגישות והמודלים העכשוויים להבנת תהליכי האבל שהתפתחו בעשורים האחרונים מדגישים את המורכבות והדינמיות של ההתמודדות עם אובדן, ומציעים חלופה למודלים שקדמו להם המבוססים על שלבים ליניאריים (Kübler-Ross, 1969). כך, המודל הדואלי להתמודדות עם אובדן (Dual Process Model) מציע כי המתאבל נע בין שני מוקדים: בין העיסוק באובדן (loss-orientation) ובין העיסוק בשיקום ובהסתגלות (restoration-orientation) בתהליך תנודתי מתמשך (Stroebe & Schut, 1999). בדומה, המודל הדו-מסלולי (Two-Track Model) מדגיש שני מסלולים מקבילים: האחד עוסק בתפקוד הביו-פסיכו-סוציאלי ובהסתגלות לחיים לאחר האובדן, והשני בקשר הפנימי המתמשך עם הנפטר: רגשות, זיכרונות ומשמעות (Rubin, 1999).
גישות אלה חולקות רעיון המשותף גם לגישת המשכיות הקשר (Continuing Bonds), אשר גורסת כי שמירת קשר פנימי עם הנפטר אינה פתולוגית כפי שנטען בחלק מהגישות הקלאסיות, אלא חלק מתהליך הסתגלות בריא (Klass et al., 1996). גישה עכשווית מרכזית נוספת היא הגישה הנרטיבית, המדגישה את הצורך בבניית משמעות ובבנייה מחדש של סיפור החיים בעקבות השבר שהאובדן מייצר (Neimeyer, 2001; Gillies & Neimeyer, 2006).
העבודה הקלינית עם שורדים, בני משפחה שכולים וקבוצות קהילה שנפגעו מאירועי ה-7 באוקטובר האירה את תרומתם הרבה של מודלים אלו להבנה מורכבת של תהליכי האבל ולסיוע למתמודדים עם אובדן. לצד מודלים פרטניים, קיימות גם התערבויות קבוצתיות בתחום האובדן, הנשענות על פסיכו-חינוך, תמיכה הדדית, שיתוף נרטיבי ועיבוד רגשי. עם זאת, הניסיון בשטח הצביע על צורך במודל קצר, מובנה ורגיש-טראומה, המשלב באופן מפורש בין גוף, נפש, משמעות ומרחב קבוצתי, ובכך נותן מענה גם למקרים שבהם האובדן נחווה כזעזוע אישי וקהילתי בעת ובעונה אחת.
ואמנם, הספרות העדכנית על טראומה ותהליכי גוף-נפש מציגה עדויות הולכות ומתרבות לכך שעיבוד רגשי עמוק מחייב התייחסות לתגובות גופניות ולוויסות סומטי (Almeida et al., 2019; Kuhfuß et al., 2021), וכיום יש הכרה בחשיבות העבודה הגופנית בעיבוד טראומה (van der Kolk, 2015). לצד זאת, מחקרים עדכניים מצביעים גם על כך שתהליכי בנייה מחדש של משמעות באבל אינם מתרחשים רק ברמה האינדיבידואלית, אלא מעוצבים באופן עמוק בתוך הקשרים קבוצתיים וחברתיים, שם נוצר הדהוד בין נרטיבים אישיים ומתפתחת תחושת קהילה סביב הכאב (Smid, 2020). בהקשר זה, מקום מרכזי ניתן לפעולת העדות: עצם האפשרות לספר את החוויה בפני אחר נוכח, שאינו ממהר לפרש או לתקן אותה, מאפשרת תיקוף, הפחתת בדידות והתחלה של ארגון רגשי ונרטיבי מחודש.
מתוך שילוב תובנות אלה נולד המודל המוצג במאמר זה – מודל ענוו"ה. מודל ענוו״ה הוא מודל אינטגרטיבי קצר מועד (בין 6 ל-12 מפגשים) ורגיש טראומה המשלב בין גוף, נפש ומשמעות בתוך מרחב קבוצתי. המודל מתבסס הן על עקרונות של טיפול קבוצתי והן על תיאוריות ומודלים לעיבוד אבל ואובדן שבמרכזם התנועה הדינמית בין התמקדות בכאב ובאובדן לבין תנועה לשיקום ולצמיחה (Stroebe & Schut, 2010), ומדגיש כי הקשר עם הנפטר אינו מסתיים עם האובדן – אלא משתנה (Klass et al., 1996). בנוסף, המודל שואב מהגישה של הבניית משמעות באבל (meaning reconstruction) לפיה מציאת משמעות היא ליבת ההתאוששות (Neimeyer, 2001). כחלק מכך, העבודה במסגרת המודל מתבססת על מטאפורת סיפור הבריאה.
שם המודל מורכב מחמשת הרכיבים המרכזיים בו, שמשמשים כמסגרת לשלבי העבודה הקבוצתית: עוגנים, נוכחות, ויסות רגש, מציאת משמעות ("ויהי אור"), והשראה. בהתאם למבנה ואורך הקבוצה, לכל רכיב מוקדש זמן שבו העבודה מתעמקת. באנלוגיה לסיפור הבריאה, כל שלב בתהליך הטיפולי מסמל תנועה נוספת ממחשך אל אור, מרגע ה"בראשית" של המפגש עם הכאוס, אל עבר היכולת לחיות עם השבר. עם זאת, אין מדובר בתהליך ליניארי, אלא בתנועה חוזרת בין הרכיבים בהתאם לתוכן שעולה בקבוצה. בתוך כך, מונחים ודימויים מתוך הטקסט המקראי עצמו ("ותראה היַבשה", "ויבדל אלוהים", "ויהי אור", "רוח אלוהים") מבטאים רכיבים במסע האישי והקבוצתי: חיבור לעוגנים וליציבות, נוכחות ושהייה בכאב, ויסות רגשי וחמלה, חיבור לאמון הראשוני שאפשר לראות דבר מה מעבר לחושך, הכרה שהחיים ממשיכים ושאפשר לחיות חיים של משמעות עם הכאב לצד התקווה, וזיהוי של מקורות השראה פנימיים וחיצוניים.
המטפל במודל ענוו״ה אינו "יוצר יש מאין", אלא מארגן את הכאוס הקיים באמצעות עמדה של הקשבה, הבחנה, החזקה וענווה – התמקמות בעמדת "לא-יודע" המאפשרת למטופלים להוביל את הסיפור המתהווה. בדומה למושג ה-holding environment של ויניקוט, המתאר סביבה טיפולית המעניקה החזקה פסיכולוגית – מקום בטוח שבו ניתן לשהות, לנוח ולהתארגן מחדש (Winnicott, 1965) – גם במודל זה המטפל משמש כעוגן המייצב את התהליך הרגשי. הסביבה המוחזקת מאפשרת למשתתפים לפגוש תכנים כואבים ללא הצפה, ולהרגיש שהם נישאים על ידי נוכחות יציבה ולא-שיפוטית.
בסיפור הבריאה, המושג של "יום השבת" כמרחב של עצירה, נשימה והתבוננות מגלם את פעולת ההחזקה עצמה, ומייצג את תפקיד המטפל. במסע הקבוצתי במודל ענוו"ה, רגעי המנוחה ופסק הזמן מן המלאכה הרגשית מזמינים את המשתתפים לפגוש את השקט והקדושה המאפשרים עיבוד, צמיחה, ובריאה פנימית מחודשת. תפקיד זה דורש מהמטפל יכולת להיות נוכח מבלי להשתלט, להאיר מבלי לבטל את החושך, ולנוע לצד הקבוצה בקצב שמכבד את תנודותיה ואת ריבוי הסיפורים הנישאים בתוכה.
רכיבי מודל ענוו״ה: עוגנים, נוכחות, ויסות רגש, "ויהי אור" (מציאת המשמעות), השראה
עוגנים
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם". (בראשית א, ו)
השלב הראשון בתהליך הוא יצירת עוגן – כל גורם המסייע למשתתף לחוש יציבות, ביטחון, שליטה יחסית ויכולת להישאר במגע עם עצמו בתוך חוויה מטלטלת. עוגנים יכולים להיות גופניים, רגשיים, חווייתיים, קוגניטיביים ובין-אישיים. בהקשר זה, גם גבול הוא עוגן: הוא מבחין ומבדיל בין המרחב הפנימי לבין המרחב הקבוצתי, בין הצפה לבין התבוננות, ובין כאב משתק לבין כאב שניתן לשאתו בתוך מסגרת מוחזקת. במודל ענוו״ה, העוגנים הם המסגרת הראשונית שמאפשרת למשתתפים להבין מה קורה להם, לתת שם לחוויה, ולהבחין בין הכאוס הפנימי לבין המרחב המחזיק.
הפעילויות בשלב זה אינן מכוונות עדיין לעיבוד מעמיק של הכאב, אלא ליצירת תנאים שיאפשרו בהמשך להתקרב אליו באופן מדורג ובטוח. האקלים הלא-שיפוטי מזמין ביטוי רגשי זהיר ומוחזק, והקבוצה משמשת "יבשה בתוך המים" – מקום שאפשר לעמוד עליו, לנשום ולדבר מבלי לטבוע בחוויה.
מטרות מרכזיות של העבודה בשלב זה: לבסס תחושת קרקוע, ביטחון והחזקה; לסמן מסגרת וגבול ברור של המרחב הקבוצתי; ולצייד את המשתתפים בעוגנים פסיכו-חינוכיים וחווייתיים שיאפשרו תנועה הדרגתית ולא מציפה אל החומר הכואב.
דוגמאות להתערבות: המנחה מזמין את המשתתפים לתרגול נשימה קצר ולזיהוי נקודת יציבות בגוף, כגון כפות הרגליים, הנשימה או מגע הידיים. לאחר מכן ניתן להציע ציור מנדלה או סימון חזותי של "מקום בטוח" כפעילות מארגנת ומרגיעה (ולא כהעמקה ישירה בטראומה). אפשרות נוספת היא עבודה עם השלמת משפטים קצרים, כגון: "מי כמוני מרגיש ש...", "מה שעוזר לי להחזיק כרגע הוא...", או "ברגעי הצפה אני זקוק/ה ל...". הטקסטים הקצרים משמשים עוגן מילולי, המאפשר לתת שם לחוויה בלי להרחיב אותה מעבר ליכולת ההחזקה של הקבוצה.
נוכחות
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". (בראשית א, ד)
הנוכחות מאפשרת לאדם לראות את עצמו ואת האחר, ולהרגיש קיים בתוך סביבה תומכת. במודל ענוו״ה, הנוכחות אינה רק זמינות רגשית, אלא פעולת עדות: המטפל והקבוצה משמשים עדים לחוויה, מעניקים לה תוקף, ומכירים בקיומה מבלי למהר לפרשה, לתקן אותה או להחליפה בתקווה מוקדמת מדי. עצם היות החוויה נראית ונשמעת הוא תנאי מרכזי להחלשת חוויית הבדידות ולהתארגנות רגשית מחודשת. דרך ההיזון הקבוצתי נוצרת נראות הדדית, והתהליך יוצר חוויה של החזקה, אמפתיה ותקווה.
מטרות מרכזיות של העבודה בשלב זה: החזקת מרחב בטוח ומוגן; חוויית "אני נראה, אני מוחזק".
דוגמאות להתערבות: תרגיל "מעגל עדות וכוחות": כל משתתף מוזמן לשתף משפט קצר המתאר מה נוכח בו ברגע זה, ללא דרישה להסביר או להצדיק. חברי הקבוצה מתבקשים לשקף – על פתקיות או בקול – מה שמעו, איזה כוח זיהו בדובר, ומה נגע בהם בדבריו. כך נוצרת חוויה של "אני נראה, אני נשמע, ויש מי שמחזיק איתי את הסיפור". התרגיל מדגיש עדות הדדית, ולא ניתוח של התוכן.
ויסות רגשי
"וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין אוֹר וּבֵין חֹשֶׁךְ". (בראשית א, ד)
ויסות רגשי מקדם תחושת שליטה ומסוגלות עצמית בתוך מצבי הצפה (Stroebe & Schut, 2010). במודל ענוו״ה שלב הוויסות עוסק ביכולת ליצור הבחנה פנימית בין הצפה לבין חוויה ניתנת להכלה. הוויסות לא נועד להעלים את הכאב, אלא לאפשר שהייה בטוחה בו. בשלב זה נלמדים כלים לוויסות רגשי, בהתאם לגישות של ויסות גוף-נפש באבל טראומטי (van der Kolk, 2014).
מטרות מרכזיות של העבודה בשלב זה: לאפשר למשתתפים להרגיש את הכאב מבלי לטבוע בו, להחזיק אותו מווסת.
דוגמאות להתערבות:
- טכניקות עצירה, נשימה מודעת, ריכוך שרירים (עש״ן ד״ק) (לאור ואחרים, 2014).
- שיתוף ב"סיפורי הצפה" – תיאורים קצרים של רגעים שבהם הכאב, החרדה או הזיכרון נעשו חזקים מדי – ולאחריהם תרגול "זום אאוט" קבוצתי: הקבוצה מסייעת להרחיב את המבט, לזהות מה קרה לפני ההצפה, מה עזר אפילו במעט, ומה יכול לשמש כעוגן בפעם הבאה. כל משתתף יכול להציע דרך אחרת להירגע, להחזיק או לנשום.
- הרחבת הסיפור האישי: כתיבת "סיפור הצפה", קריאתו בקול, והרחבתו מתוך פרספקטיבה קבוצתית.
"ויהי אור" – משמעות
"וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" (בראשית א, ה)
- פרסומת -
מציאה של משמעות אינה מבטלת את האובדן, אלא מאפשרת לחיות עמו בתוך רצף החיים (Neimeyer, 2001; Gillies & Neimeyer, 2006). העבודה על משמעות במודל ענוו״ה אינה תנועה ליניארית מחושך לאור, אלא הכרה בקיומם המשותף: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר". שלב מציאת המשמעות הוא שלב הבריאה הפנימית – יצירת משמעות חדשה מתוך ההרס. המשתתפים עוסקים בשאלה "מה השתנה בי מאז האובדן?" ויוצרים נרטיב חדש. ברמה הקבוצתית, כל משתתף יוצר נקודת אור קטנה, וביחד מתהווה "ויהי אור" קבוצתי.
מטרות מרכזיות של העבודה בשלב זה: לסייע למשתתפים לזהות כיצד האובדן שינה את סיפור חייהם, אילו ערכים וקשרים ממשיכים להתקיים לצד הכאב, ומה הם ניצני המשמעות, האחריות, התקווה או הבחירה שיכולים להופיע בתוך המציאות החדשה.
דוגמאות להתערבות:
- עבודה עם השיר "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים קצרים", המתאר תהליך התפתחות באמצעות המטפורה של נפילה חוזרת לבור והלמידה ההדרגתית למצוא דרך אחרת: המשתתפים מוזמנים לזהות את ה"בור" שבו נפלו, את ה"רחוב" שבו הם הולכים שוב ומועדים ליפול, ואת "הרחוב האחר" שאליו הם מתחילים לפנות, תחילתה של תקווה.
- תרגיל הכרת תודה ודו-שיח פנימי: המשתתפים מתבקשים לכתוב שני משפטים קצרים. ביד הדומיננטית הם כותבים משפט המתחיל ב"מה שלמדתי על עצמי מאז האובדן הוא..."; ביד הלא-דומיננטית הם כותבים משפט המתחיל ב"מה שהכאב שלי מבקש שאדע הוא...". השימוש בשתי הידיים נועד להאט את הכתיבה, לעורר קשב גופני ולפתוח מרחב בין ידיעה גלויה לבין תובנות עמוקות יותר. התרגיל פועל בהשראת עקרון הגירוי הדו-צדי המוכר מעבודת EMDR, המקדמת אינטגרציה בין חוויה רגשית לעיבוד קוגניטיבי (Shapiro, 2018). לאחר מכן מתקיים שיתוף קבוצתי קצר, ובו כל משתתף בוחר "משפט אור" אחד – משפט שמבטא אפשרות זעירה של משמעות, חמלה או המשכיות.
השראה
"רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב)
שלב הסיום בעבודה הקבוצתית לפי מודל ענוו"ה מתמקד בזיהוי מקורות השראה פנימיים וחיצוניים, וביכולת של כל משתתף להפוך למקור השראה לאחרים. מתוך ההשראה מתאפשרת חזרה הדרגתית של תחושת חיות, נשימה ויכולת לדמיין עתיד. בסיפור בראשית, ההשראה מקושרת ל"רוּחַ אֱלֹהִים" שמתוארת כ"מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" – רוח שאפשר לראותה ככוח מחיה, נושם, שאינו תוצר של מאמץ אלא של פתיחות.
מטרות מרכזיות של העבודה בשלב זה: מציאת מקורות השראה פנימיים וחיצוניים; הפיכת הכאב למנוע עשייה.
דוגמאות להתערבות: עבודה עם שירים, טקסטים ותמונות שמעוררים השראה; דיון קבוצתי:
"מה נותן לי השראה?", "איך אני הופך מקור השראה לאחרים?"
דיון
במאמר הוצג "מודל ענוו״ה", מודל אינטגרטיבי לעבודה קבוצתית קצרה עם מתמודדים עם אובדן, שפותח מתוך עבודה קלינית בשטח עם שורדים, בני משפחה שכולים וקבוצות קהילה שנפגעו מאירועי ה-7 באוקטובר. המודל גובש ונוסה במסגרות קבוצתיות שונות, והוא מיועד לשימוש בידי אנשי טיפול והנחיה בעלי הכשרה מתאימה לעבודה עם אובדן וטראומה.
כדי לבחון את יעילות המודל עדיין נדרש מחקר שיטתי, שיסייע להבין את האפקטיביות שלו, לדייק את רכיביו, לקבוע את ה"מינון" האופטימלי של המפגשים, לזהות מי עשוי להרוויח ממנו יותר ואילו קבוצות אוכלוסייה מתאימות במיוחד, ולבחון את תרומתו ביחס להתערבויות קבוצתיות אחרות בתחום האובדן.
עד שיתאפשר מחקר כזה, הניסיון הקליני בשטח מצביע על כמה תרומות מרכזיות: יצירת מרחב קבוצתי בטוח לשיתוף באובדן; הפחתת תחושת בדידות ובושה; חיזוק יכולת הוויסות בעת הצפה; מעבר הדרגתי מעמדה של כאוס וחוסר אונים לעמדה שבה ניתן לתת שם לחוויה; וחיזוק האפשרות למצוא משמעות, קשר ותקווה מבלי למחוק את הכאב.
מודל ענוו״ה שואב כאמור את השראתו מהמרחב הסימבולי של סיפור הבריאה ומשלב אותו עם מודלים תיאורטיים מרכזיים באבל, בהם המודל הדואלי, המעודד תנועה גמישה בין התמקדות בכאב לבין פנייה לעשייה ולשיקום (Stroebe & Schut, 1999), המודל הדו-מסלולי, המדגיש את חשיבות הקשר הרגשי עם הנפטר לצד התפקוד היומיומי (Rubin, 1999), תאוריית המשכיות הקשר, המדגישה גם היא את חשיבות הקשר פנימי מתמשך עם הנפטר (Klass et al., 1996) והגישה הנרטיבית-משמעותית, שמתרכזת בבנייה מחדש של סיפור החיים (Neimeyer, 2001). החידוש המרכזי של המודל הוא האינטגרציה בין מודלים אלו לבין עבודה גופנית וחווייתית במרחב קבוצתי, המעניקה תוקף גם לשפה הסימבולית והרוחנית של חוויית האובדן. שילוב זה מעניק למודל רלוונטיות מיוחדת בהקשרים של טראומה קהילתית, שבה הגוף, הקשרים והנרטיב עוברים זעזוע עמוק, והצורך בחוויית שייכות וריפוי משותף מתעצם.
השילוב מתבסס על ההבנה שגוף ונפש פועלים כמערכת אחת מתהווה, וכי לעבודה חווייתית-גופנית יש תפקיד מהותי בעיבוד של טראומה ואובדן. במודל ענוו"ה, הגוף משתמש כאתר של עיבוד, ויסות והחזקה. המיקוד בתחושות, בנשימה ובעוגנים גופניים מאפשר פירוק של הצפה רגשית וחרדה (van der Kolk, 2014).
בעת היישום הקליני של מודל ענוו"ה יש להביא בחשבון כמה שיקולים חשובים. סוג ראשון של שיקולים קשור לגורמים הקשורים למטפל: יישום המודל דורש מיומנות טיפולית מותאמת ושיקול דעת קליני, שכן לא כל מטפל מיומן בשילוב מסוג זה של מרכיבים גופניים וחווייתיים, ויישום לא מדויק של טכניקות גוף-נפש עלול להוביל להצפה בלתי רצויה.
סוג שני של שיקולים קשור לגורמים הקשורים למטופל. ראשית, כמו בכל מודל קבוצתי, במודל ענוו״ה נדרש הערכה של התאמת המטופל לקבוצה. לא כל משתתף מתאים לעבודה קבוצתית קצרה סביב אובדן. כך למשל, מטופלים הנמצאים בעיצומה של תגובה טראומטית חריפה, המאופיינת בדיסוציאציה, הצפה פיזיולוגית קיצונית או חוסר ויסות משמעותי, עשויים להזדקק תחילה לעבודה אינדיבידואלית לפני כניסה למרחב קבוצתי.
שנית, למודל ענוו״ה יש ממד רוחני-מטפורי מובהק, הנשען על סיפור הבריאה. עבור רבים זהו מרחב משמעות שמעמיק את התהליך, אולם עבור אחרים הוא עשוי להיות זר, לא רלוונטי, או לעורר הסתייגות. לכן נדרשת רגישות תרבותית, דתית וחברתית כדי להבטיח שהמטאפורה תשרת את המשתתפים. המודל דורש מהמנחה גמישות ואת היכולת לסטות מהמטאפורה במידת הצורך ולהחליפה בשפה אחרת שתתאים לקבוצה.
עבור משתתפים מתאימים, האנלוגיה לסיפור הבריאה מסייעת למסגר את האבל כתהליך דינמי, ולא כאירוע טראומטי מקובע. כפי שהוצג לאורך המאמר, היבטים שונים של התהליך מוצאים ביטוי ברכיבים של סיפור הבריאה, שבהם נעשה שימוש בעבודה הקבוצתית. כך למשל רגע ה"בְּרֵאשִׁית" הוא רגע המפגש עם הכאוס, ההלם, החושך; הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" מתחבר לרגע ההכרה, האמון הראשוני שאפשר לראות משהו מעבר לחושך; הפסוק "וְיִבָּדֵל אֱלוֹהִים בֵּין אוֹר וּבֵין חֹשֶׁךְ" קשור ליצירה של גבולות, הבדלה בין חלקים ועיבוד רגשי. בדומה, "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" נקשר להכרה שהחיים ממשיכים, ושאפשר לחיות עם הכאב לצד התקווה; ואילו הפסוק "רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" מתחבר לזיהוי של מקורות השראה פנימיים וחיצוניים, וליכולת של כל משתתף להפוך למקור השראה לאחרים.
תפקיד המטפל במודל ענוו"ה מרוכז פחות בהובלת המשתתפים אל מסקנה מוגדרת, ויותר ביצירת תנאים שיאפשרו לתהליך הקבוצתי להתרחש בבטחה. המטפל מחזיק את "יום השבת" של הקבוצה – מרחב של עצירה, נשימה והתבוננות – ומאזן בין התקדמות לבין מנוחה, בין עיבוד לבין ויסות, ובין פתיחת הכאב לבין שמירה מפני הצפה. הוא פועל מתוך עמדה של ענווה ושל "לא-יודע", שאינה מוותרת על אחריות טיפולית אלא מאפשרת למשתתפים להוביל את הסיפור המתהווה בקצב שלהם. עמדה זו דורשת הקשבה פעילה, הבחנה בין תהליכים אישיים וקבוצתיים, יכולת להאט את הקצב בעת הצפה, והכרה בכך שהקבוצה עצמה יכולה להפוך בהדרגה למשאב מחזיק ומווסת. במובן זה המטפל אינו "יוצר יש מאין", אלא מסייע לארגן את הכאוס הקיים ולהפוך אותו לשפה, קשר ומשמעות.
בהתאם למטאפורת הבריאה, מודל ענוו״ה מציע תהליך של בריאה מתמדת: בריאה של שפה, של קשר, של ויסות ושל משמעות. כמו הבריאה, המתרחשת בשלבים, כך מתקדם גם המהלך הטיפולי באופן מדורג: מן העוגנים אל הנוכחות, מן הוויסות אל המשמעות, ומן המשמעות אל השראה וצמיחה.
הנחת היסוד היא שבהתמודדות עם אובדן וטראומה האדם נדרש "להפריד בין אור לחושך" כדי ליצור הבחנה, הבנה ומבנה פנימי חדש. גם התהליך הקבוצתי, בדומה לסיפור הבריאה, דורש סדר, הבחנה וגבול, אך גם רוח, השראה ומנוחה. זהו מסע משותף של גוף ונפש, של יחיד וקבוצה, של חושך ואור. תחילה נוכחים החושך והתוהו, ולאחר מכן מופיע "ויהי אור", ניצוץ ראשון של משמעות, קשר ותקווה. כחלק מהתהליך הקבוצתי, הקבוצה עצמה משמשת מרחב של בריאה: מרחב שבו מתוך כאוס רגשי הולך ונבנה סדר פנימי חדש.
מקורות
לאור, נ', ורסנו אייסמן, ט', חמיאל, ד', וולמר, ל', גוטגלד-דרור, מ', ווינרוט, ח' (2014). "רגע אחרי": שומרים על מרחב מוגן אישי. מרכז חוסר ע"ש כהן-הריס. https://ch-resilience.o...nt-after.pdf
Almeida, A. K., Macêdo, S. C. G. D. M., & Sousa, M. B. C. D. (2019). A systematic review of somatic intervention treatments in PTSD: Does Somatic Experiencing® (SE®) have the potential to be a suitable choice? Estudos de Psicologia (Natal), 24(3), 237–246.
Gillies, J., & Neimeyer, R. A. (2006). Loss, grief, and the search for significance: Toward a model of meaning reconstruction in bereavement. Journal of Constructivist Psychology, 19(1), 31–65.
Klass, D., Silverman, P. R., & Nickman, S. (Eds.). (1996). Continuing bonds: New understandings of grief. Taylor & Francis/Routledge.
Kübler-Ross, E. (1969). On death and dying. Macmillan.
Kuhfuß, M., Maldei, T., Hetmanek, A., & Baumann, N. (2021). Somatic Experiencing effectiveness and key factors of a body-oriented trauma therapy: A scoping literature review. European Journal of Psychotraumatology, 12(1), 1929023.
Neimeyer, R. A. (2001). Meaning reconstruction and the experience of loss. American Psychological Association.
Rubin, S. S. (1999). The two-track model of bereavement: Overview, retrospect, and prospect. Death Studies, 23(8), 681–714.
Shapiro, F. (2018). Eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) therapy: Basic principles, protocols, and procedures (3rd ed.). The Guilford Press.
Smid, G. E. (2020). A framework of meaning attribution following loss. European Journal of Psychotraumatology, 11(1), 1776563.
Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death Studies, 23(3), 197–224.
Stroebe, M., & Schut, H. (2010). The dual process model of coping with bereavement: A decade on. Omega: Journal of Death and Dying, 61(4), 273–289.
van der Kolk, B. A. (2015). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking Press.
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment. International Universities Press.
