בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה: אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת
עלון פסיכולוגיה עברית | 1/11/2026 | 1,003 צפיות | הרשמו כמנויים
בשבוע שעבר נפרדנו בהבטחה להיפגש "מהעבר השני", והנה, מתברר שהצד השני הוא עוד מסדרון ארוך. הקלפיות נסגרו, הספירה הסתיימה, לא הכרעה ולא סגירה, אלא עוד ימים של מגעים, חישובים, האשמות וציפייה. מי שקיווה להתבהרות, מי שחשש מתוצאה מסוימת, מי שפשוט רצה שזה ייגמר: כולנו נשארנו תלויים באוויר. ואולי זה מה שהכי קשה לשאת. לא התוצאה עצמה, אלא ההמתנה. המקום שבו אי אפשר עדיין לשמוח או להתאבל, לנשום לרווחה או להתכונן. בקליניקה, אפשר היה לפגוש השבוע מטופלים עם קשת הרגשות הזו ממש, מרחפת בינם לבינינו – בין אם ביקשו לא להיות במגע, ובין אם הקדישו דקות ארוכות לשיחה על תחושותיהם בעקבות הבחירות. איך אתם חוויתם את השבוע הזה בחדר הטיפולים? לפני יותר ממאה ושלושים שנה כתב משורר צעיר באודסה שיר על אמונה שאינה תלויה בכך שהיום המיוחל קרוב. אולי זה מה שאפשר לבקש כרגע: לא ודאות, אלא יכולת להחזיק תקווה גם כשהיא מתמהמהת.
השבוע באתרנו מאמרים חדשים ועוד:
"מי שלא משרת לא יבין אף פעם בדיוק מה עובר עלינו. זר לא יבין זאת." המשפט הזה, שנאמר על ידי לוחם מילואים ביום חוסן, מבטא את הליבה הכואבת של חוויית "חרבות ברזל": הפער העמוק בין עולם הלחימה - אדרנלין, רעות, אשמה, פחד ואובדן - לבין החזרה הביתה, אל בן או בת זוג, ילדים, עבודה ולימודים, המתקשים להבין את מה שנשאר "בגוף ובנפש". במאמרו של עמיר נהרי מתוארים ימי העיבוד ובניית חוסן הקבוצתיים שנערכו בקרב לוחמות ולוחמי מילואים - מענה מקצועי ייחודי, קצר ומותאם, שנמצא במרחב שבין תחקיר מבצעי לשיחה טיפולית. דרך עשרות קבוצות עיבוד עולה תמונת מצב מרתקת וכנה של עולמם הפנימי: ה"ריקוד" בין משמעות עמוקה לריקנות, בין רעות אחים לבדידות, בין תפקוד גבוה לשחיקה ובין תחושת שליחות לאשמה ופחד.
שרון דרייפוס-חנן מבקשת במאמרה להעמיק בהבנת חווייתם של מי שאיבדו אח תאום או אחות תאומה במלחמת חרבות ברזל - חוויה הניצבת במפגש שבין התאומוּת לשכול מלחמה. נקודת המוצא היא כי אובדן תאום אינו מתמצה באובדן של אח או אחות, אלא כרוך גם בממד ייחודי: קטיעתו של קשר שנשזר מראשית החיים בתחושת העצמי ובחוויה של היות אחד מתוך שניים. המאמר מביא את קולותיהם של תאומים ותאומות שכולים, כפי שעלו בראיונות עמם, ומשלב אותם, מתוך עמדה עיונית-פרשנית, עם הספרות המקצועית ועם טקסטים נוספים העוסקים באובדן תאום ובמשמעותו. מן הדיון עולה כי מות התאום עשוי לערער את האופן שבו התאום שנותר מבין את עצמו ואת מקומו בעולם. הוא עשוי להידרש לארגן מחדש קשר שאינו יכול עוד להתקיים בין שניים, אך מוסיף להיות נוכח בחייו. המאמר מתבונן בתהליכי האבל התאומי, ובמרכזם התנועה המתמשכת בין נשיאת הקשר עם התאום שמת לבין ביסוס הנפרדות והמשך החיים, ועל בסיס זה מציע עקרונות לליווי רגיש ומותאם לתאומים ולתאומות שנותרו.
ובפסיכובלוגיה
ד"ר גד בן שפר כותב על חלומות יום:
"פרויד, במכתב לפליס מ1897 (3 בדצמבר), מכתב שהוא מכנה "משוגענע" (ביידיש), כותב בהומור: "מאז שהתחלתי לחקור את הלא מודע הפכתי למאד מעניין עבור עצמי. חבל שבני האדם שומרים תמיד את הפה שלהם סגור ביחס לדברים האינטימיים ביותר". אני חושב שחלומות הם חוויה אינטימית בשביל כולנו, גם כי הם חושפים את הדברים שאנחנו מעדיפים לרוב לשתוק לגביהם, אבל גם משום שהם חוויה שבאמצעותה אנחנו הופכים למעט יותר מעניינים בשביל עצמנו".
החלטות / בוריס א' נובאק (תרגום: טל ניצן)
בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים
בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.
בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה
בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.
בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים
בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.
בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם
בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.
בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת
בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.
בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים
בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.
בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר
אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.
בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ
בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:
אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.
Photo by Shivansh Sharma on Unsplash
