רוני אלפנדרי
יומנו של עורך וידאו
עדויות מהשבעה באוקטובר
פסיכולוגיה עברית
הספר "יומנו של עורך וידאו" מאת רוני אלפנדרי מהווה חיבור פסיכואנליטי ופנומנולוגי, הנכתב מתוך פרספקטיבה עכשווית של שנת 2026, תקופה בה החברה הישראלית עדיין שרויה בעיבוד מתמשך של טראומת השבעה באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיה (לרבות גילויי הזוועה הנמשכים, דוגמת הפגיעות המיניות בשבי). המחקר נשען על מיקומו הכפול והייחודי של המחבר: חוקר, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט, אשר פעל כ"עד משני" דרך התנדבותו כעורך וידאו במיזם התיעוד האזרחי "עדות 710". מתוך התמודדות קלינית וטכנית עם 137 עדויות מצולמות של שורדים, המחקר מנסח מחדש את גבולות העדות, העריכה וההקשבה.
המחקר מזהה פער אפיסטמולוגי משמעותי בספרות העוסקת בטראומה: המודלים הקלאסיים מניחים לרוב מרחק אונטולוגי בין העד (השורד) לבין המקשיב (המטפל/המראיין). פרויקט זה חוקר את הדינמיקה הנוצרת כאשר שניהם חולקים מרחב טראומטי קולקטיבי, פעיל ומאיים.
המחקר מרחיב את מושג ההקשבה הקלינית בעת אסון לאומי. הוא מייצר סינתזה תיאורטית בין מושג "האוזן השלישית" של תיאודור רייק, גישת האמפתיה של היינץ קוהוט, מודל ארבעת הערוצים של סלמאן אקטאר והפילוסופיה של ההקשבה האתית של אבי שגיא. השילוב האינטרדיסציפלינרי מאפשר להבין כיצד המקשיב מסוגל לייצר "הכרה הדדית" ולהחזיק את "השלישי המוסרי" (על פי ג'סיקה בנג'מין), תוך שהוא שומר על פרספקטיבה הרמנויטית (ברוח פול ריקר), אף על פי שגם קיומו הסובייקטיבי מצוי תחת איום מיידי.
דרך פרקטיקת העריכה, הספר מציע תרומה מהותית ללימודי זיכרון קולקטיבי. הוא מנתח כיצד זיכרון השואה הופעל מחדש כפריזמה נפשית דרכה מעובדים אירועי השבעה באוקטובר. המחקר מדגים כיצד חוויית ה"אל-ביתי" הפרוידיאנית התממשה באורח מחריד כאשר המרחב הביתי הפך לזירת קטל, וכיצד קריסת האתוס הלאומי של "לעולם לא עוד" עוררה מנגנונים של חזרתיות כפייתית בנפש הפרט והאומה.
באמצעות כלים מתודיים פסיכואנליטיים ופרשניים, המחקר מבצע קריאה קלינית של תהליכי התיעוד וחושף את תנועת הנפש במרחב הציבורי בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, המאופיינת בחרדת איון, פיצול עמוק והשלכות, לבין הניסיון לבסס עמדה דיכאונית. עמדה זו הכרחית כדי לאפשר אבל תקין, אינטגרציה קהילתית, והימנעות מקריסה אל עבר ייאוש טוטאלי או אל נרטיב בלעדי של נקמנות.
הספר מהווה מדריך אתי ומתודולוגי ביקורתי לתיעוד היסטורי בסמוך לאירוע קיצון. הוא מעלה סוגיות מורכבות סביב המתח שבין הדחף האזרחי-משפטי לתיעוד נרחב, לבין הסכנה הקלינית לרה-טראומטיזציה של השורדים. תרומה קלינית ספציפית טמונה בניתוח המורכבות של גביית עדות מקטינים בצל טראומה קיצונית; תוך דיאלוג עם ספרות מחקרית מובילה בתחום, המחקר מסמן קווים מנחים המאזנים בין תיעוד משפטי להגנה נפשית.
בבסיסו הפילוסופי, המחקר רואה בפעולות העדות והעריכה אקט ממשי של התנגדות לכוחות המבקשים להכחיד ולמחוק את הסובייקט. מציאת ה"קול הפנימי" והפיכת החוויה הקטסטרופלית לנרטיב שניתן לתקשרו, מתוארים בספר ככלים קיומיים לבלימת ההתפוררות הנפשית.
הממצאים הקליניים הייחודיים הללו מתגבשים לכלל תשתית מחקרית רחבה. "יומנו של עורך וידאו" מציע מסד תיאורטי ומתודולוגי הכרחי לחוקרים, מטפלים וקובעי מדיניות. הוא קריטי לפיתוח מודלים של חוסן חברתי ולחקר דרכי ההתמודדות, העיבוד וההחלמה מטראומה מסיבית בחברה הישראלית בעשורים הבאים.
ד"ר רוני אלפנדרי, עובד סוציאלי קליני, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. ראש המגמה הקלינית לעבודה סוציאלית והמגמה לעבודה סוציאלית קלינית בשילוב האמנויות במסגרת התואר השני. מנהל התכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר-אילן עד שנת 2022.
לפניכם הספר באורך מלא באדיבות המחבר:
יומנו של עורך וידאו – עדויות מהשבעה באוקטובר
רוני אלפנדרי
The Diary of a Video-Editor: Testimonies from October 7th
Rony Alfandary
עריכה: סימונה באט
עימוד: ענת פלג
עיצוב עטיפה: דורי אלפנדרי
ציור העטיפה: "תקווה" מאת עידית רייזנר אלפנדרי
© 2026 כל הזכויות שמורות לרוני אלפנדרי
מסת"ב 978-965-596-244-4
אין להעתיק, לשכפל, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי, אלקטרוני, אופטי, או מכני (לרבות צילום והקלטה) ללא אישור בכתב מרוני אלפנדרי.
רוני אלפנדרי
תוכן העניינים
פרק רביעי - בחירתו של רוני ספדג' מקיבוץ כיסופים
פרק חמישי – הדרמה של משפחת דימשיץ מקיבוץ חולית
פרק שישי – הקרב של דודי ומיטל רגב מקיבוץ ארז
פרק שביעי – סיפורו של יניב, רבש"ץ מקיבוץ אור הנר
פרק שמיני – אישיטו צ'אנה מאופקים מחפשת את ישראל
פרק תשיעי – ההצלה של יוסף אזיאדנה מרהט
פרק עשירי – לימור משדרות לא מרגישה את ליאור
פרק אחד עשר – הכרת הטוב של מיקי יודקה מקיבוץ עלומים
פרק שנים עשר – מחדר הטיפולים לחדר העריכה
נספח – מאה שלושים ושבע עדויות
קריאה נוספת
תודות
תודתי העמוקה נתונה לכל העדים ומשפחותיהם. למרות שלא פגשתי פנים אל פנים אף אחד מהם, העבודה על עדותיהם הביאה אותי להיות שותף לחייהם. במיוחד אני מודה לשמונה העדים ובני משפחותיהם שעל עדותיהם כתבתי בפירוט בפרקי הספר זה. ההתכתבויות והשיחות איתם, בהן הם אישרו בין השאר את הכללת העדויות בספר, היוו עבורי את נקודות השיא של התהליך כולו. אני מלא תקווה כי ספר זה יסייע להם בתהליך השיקום וההחלמה. בניתוח העדויות נעשה שימוש בתמלול הראיונות שהובאו כמעט במלואם ונערכו רק כדי ליצור קריאה רציפה .כולי תקווה שלא נפלו טעויות כלשהן בתהליך.
אני מוקיר תודה מקרב לב למראיינים הרבים עימם עבדתי. אני מכיר תודה גם לעשרות הצלמים שאת עבודתם ערכתי. נוכחותם המיטיבה והתומכת של המראיינים והצלמים במהלך הראיונות מורגשת בכל פריים ופריים. השיחות שניהלתי איתם במהלך עריכת העדויות היוו מקור השראה ונחמה.
דמויות רבות נוספות בפרויקט "עדות 710" ראויות להכרת תודה ובראשם תמר גן-צבי, ראש מחלקת העריכה, שהשיחות איתה על העדויות השונות ועצותיה הרגישות והטובות ליוו אותי בתהליך קשה זה. תודה עמוקה גם לאנשי ונשות מחלקת עריכת התוכן שעיניהן הטובות דייקו פרטים רבים והן חלק בלתי נפרד מהתהליך המוקפד שכל עדות ועדות עוברת. אני מתנצל בפני כל מי שהייתי איתו בקשר אשר שמו לא הוזכר כאן. כל אחד ואחת מכם מהווה חלק משמעותי במרקם של "עדות 710".
תודה רבה לפרופסור מולי להד, ד"ר בעז שלגי וד"ר אילן שריף שתמכו במהלך הכתיבה. תודה רבה לסימונה באט שעבודתה המסורה שיבחה את כתב היד לרמתו הנוכחית. תודה רבה לענת פלג שסייעה בעימוד הספר במהדורה הדיגיטלית ותודה רבה לליאור גודקאר ומערכת "פסיכולוגיה עברית" שמהווים אכסניה ראויה למהדורה הדיגיטלית של הספר.
תודה עמוקה ועצובה למורי וחברי היקר פרופסור אבי שגיא ז"ל שעודד אותי לכתוב ספר זה ואף הביא לכך שהספר יתקבל לפרסום במסגרת "סדרת תרבות ופרשנות" בהוצאת כרמל. אבי נפטר בטרם עת ביולי 2026. רוחו של אבי שורה מעל ספר זה ורעיונותיו מהווים את עמוד השדרה המוסרי של הספר. החלטתי לאחר מותו לפרסם את הספר במהדורה דיגיטלית חינמית שתאפשר לכל אדם ואדם נגישות מלאה לחומרים אלו השייכים, לתפיסתי, לכולנו.
ובסוף, כמו תמיד, תודתי העמוקה ואהבתי האינסופית לאשתי ושני בני שעבורם אני כותב תמיד מתוך תקווה ואמונה לחיים יצירתיים, מאושרים ומלאי משמעות.
פרק ראשון
ההתחלה ועוד לפניה
יש רגעים שבהם אדם ניצב מול המציאות ומרגיש כיצד היא מנסה למחוק את קיומו. אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם, יצרו מציאות כזו. זוהי מציאות שבה הזכות הבסיסית שלנו להיות סובייקט, אדם בוחר, פועל ונוכח, עומדת בסכנה. כדי לשמור על צלם אנוש ועל הזהות המשותפת שלנו, עלינו למצוא את הקול הפנימי המסרב להיכנע לכוחות המפרקים אותנו. ללא פעולת התנגדות כזו, ללא אותו "לא" מהדהד, אנו ניצבים בפני סכנה ממשית של התפוררות נפשית ופיזית כאחד.
אני כותב שורות אלה בחודש אוגוסט של שנת 2026. בתחילת השנה נמצאה גופתו של רס"ן רן גויאלי בידי כוחות צה"ל, בקבר המוני שבו נטמנו גם חמש מאות גופות נוספות של פלסטינים. השבתו סימנה תיקון חלקי לאתוס הישראלי שנפגע קשות בשנים האחרונות: אין מפקירים אדם, חי או מת, בשטח האויב. רן היה האחרון שהוחזר לארץ מבין מאתיים חמישים ואחד אזרחים ואנשי כוחות הביטחון שנחטפו לעזה בשבעה באוקטובר 2023.
הבאת גופתו של רן ז"ל לקבורה בישראל הייתה לא רק מימוש של ציווי יהודי עמוק, נושא שאליו אשוב בפרק השמיני, אלא גם ציון דרך משמעותי במסע שיקום, אישי וחברתי כאחד. כתיבת ספר זה היא תרומתי הצנועה למסע זה. כמו רבים החיים בישראל, אירועי השבעה באוקטובר איימו לערער את תחושת הביטחון הקיומי ואת תחושת השייכות שלי. המילים הנכתבות כאן מאפשרות לי להפיח חיים מחודשים במקומי בעולם; לחזור ולנשום כאזרח ישראלי פעיל, הנטוע עמוק בהוויה המקומית ושותף לה, לעיתים אף מתוך תחושת גאווה.
לכתוב על הזוועה: בין קריסת השפה למחויבות לדבר
חלפו כמעט שלוש שנים מאז התקפת חמאס על יישובי הנגב המערבי. הנתונים היבשים מוכרים לכולם: כאלף ושלוש מאות נרצחים ונופלים, מאתיים חמישים ואחד חטופים וחטופות, גברים, נשים וילדים, שנקרעו מביתם; אלפי פצועים בגוף ובנפש; ועשרות קהילות שהפכו לשדה קרב ועיי חורבות. באותן שעות אימה פרצו אלפי מחבלים את גדר המערכת ופשטו על הבתים, השדות וצירי התנועה. הם עברו מדלת לדלת, הציתו בתים על יושביהם, טבחו במשפחות בתוך המרחבים המוגנים וביצעו מעשי אכזריות שיטתיים, לא רק כדי לפגוע בגוף, אלא כדי לערער מן היסוד את תחושת המוגנות הבסיסית ביותר.
ניתן לשוב ולתאר את השעות והימים ההם בניסיון להבינם, להכילם, ליישבם עם השכל הישר; אך עצם קיומם וההיזכרות בהם מעיד על עומק החולשה שבה הייתה נתונה מדינת ישראל באותה שבת קשה ובימים שלאחריה. כל יום שחולף מוסיף מידע, אך גם מדגיש עד כמה ההתרחשויות עצמן אינן פוסקות, ועיתים אף מייתרות, או לפחות מיישנות, את הרלוונטיות של המילים הנכתבות בהווה. ואף על פי כן אין דרך אחרת לכתוב על העבר.
במקביל, מעבר לגדר, המציאות ברצועת עזה באותה תקופה עברה טרנספורמציה של חורבן כמעט מוחלט. הנתונים מצטברים לכדי מספרים שקשה לתפוס: למעלה משבעים אלף הרוגים וכמאה ושבעים אלף פצועים, המותירים אחריהם חברה פגועה ומעגלי שכול עצומים. החורבן הפיזי הגיע לממדים חסרי תקדים: כשמונים אחוז מהמבנים ברצועה ניזוקו או נהרסו כליל, והותירו אחריהם מיליוני טונות של הריסות, שקברו תחתיהן שכונות שלמות. כשני מיליון בני אדם, כמעט כל אוכלוסיית הרצועה, נעקרו מבתיהם שוב ושוב, והם נעים בתוך מרחב שחרב. גם כאן, הכתיבה מנסה להכיל אובדן שמשנה את פני האזור לדורות, בעוד ההווה עדיין נאבק להתקיים בצלם של רעב, חולי ומאמצי שיקום ראשוניים.
רבות נאמר ונכתב כי "כלו המילים" לתיאור הזוועות שחווינו. אמירות אלו מזכירות את הדיון סביב זיכרון השואה. עוצמת האירועים נדמת כמגמדת את יכולת השפה האנושית לתארם ולעבדם. אולם דווקא בימים כאלה, המילים אינן אוזלות, הן ברשותנו והן הכרחיות יותר מאי פעם.
הקיפאון והרפיון מול הזוועה הם תגובה אנושית מובנת. אך אין לאפשר להם להפוך להרגל של קבע. מה שנחווה לעיתים כאי-יכולת לכתוב אינו אלא תירוץ שמטרתו להימנע מהתמודדות עם ניסוחם של משפטים מייסרים המעמתים אותנו עם המציאות הקשה.
אני פועל בשדה שבו נידונה רבות שאלת גבולות השפה, ואי-היכולת המילולית לתאר זוועות. הספרות הטיפולית עוסקת בהרחבה במרחבים שבהם מאבדת השפה את אחיזתה. מעשי אכזריות, דחפים של הרס עצמי, סדיזם ופרוורסיה נתפסים לעיתים קרובות כביטויים של פגיעה רגשית מוקדמת, שהתרחשה בשלבי התפתחות פרימיטיביים שבהם השתבש דבר מה מהותי. תופעות אלו אינן רק פתולוגיות, אלא הן מהדהדות קטסטרופות עמוקות, ולעיתים דוממות, המעוגנות ביסודות העצמי.
עובדים סוציאליים קליניים, כמוני, ניצבים לא פעם בפני מצבים רגשיים כאלה הממאנים להתנסח במילים, ובפני פגישות המעוררות תחושת חוסר אונים ומשבשות את תחושת המסוגלות האישית והמקצועית. ברגעים אלו קיימת נטייה לסגת אל קטגוריות אבחוניות נוקשות, כאילו שסיווגים חמורים עשויים לתחום את מה שמתנגד להבנה. זיגמונד פרויד התייחס לדילמה זו באופן נוקב במאמרו משנת 1937, "אנליזה סופית ואינסופית", שבו התייחס לתשתית האישיות והכיר בכך שמצבים רגשיים מסוימים עשויים להימצא מעבר להישג יד הטיפול הקונבנציונלי.
בפרק פתיחה זה, אציג את טענתי כי, על אף האמור, משימתו של כל אדם – ואף אחריותו האתית כאיש מקצוע, כאזרח וכאדם – היא לשאוף ללא הרף להעניק ביטוי מילולי בהיר לכל חוויה חושית, רגשית וקוגניטיבית, בין אם היא חבויה, מודחקת או מושתקת. זהו לב העשייה הטיפולית: נותנים קול למה שחמק מניסוח מילולי, למה שנמנעה ממנו חשיפה בשל עכבות פנימיות, קונפליקטים לא פתורים, פצעים רגשיים וכוחות חברתיים בדמות איסורים וסטיגמה.
עלינו להתנגד לפיתוי להסתתר מאחורי הטענה שתופעות נפשיות מסוימות מצויות מעבר למילים. אין בכך כדי לרמוז שאנו אוחזים בידע מוחלט, אלא להדגיש את מחויבותנו המתמשכת לחיפוש אחר ההבנה. משימתנו היא לעגן את עבודתנו במושגים רציונליים ומנוסחים בבהירות, ולא להסוות את חוסר הוודאות בשפה מעורפלת או מיסטית. חובה זו נועדה לאפשר לנו להמשיך ולהקשיב לעדותם של השורדים, לא רק לצרכי תיעוד, אלא כדי להתוות דרך אתית לנו ולבאים אחרינו.
מן השפה אל הפעולה: המעבר למעורבות אזרחית
בימים שלאחר פרוץ המלחמה, עם התגבשותה ההדרגתית של ההכרה, גם אם חלקית, בעוצמות האירועים, מצאתי את עצמי מחפש דרכים לחזור ולהרגיש פעיל נוכח הזוועה. לאחר שעות ארוכות שבהן הייתי דבוק למסכים – ערוצי טלוויזיה, אתרי חדשות בשפות שונות לרבות אל ג'זירה, והרשתות החברתיות – וצפיתי בתיעוד הישיר של הזוועות שחוללו מחבלי הנוח'בה, הבנתי שאם לא אקום ואמצא דרכים לשוב לפעול בעולם, אהיה שותף לתחושת החידלון והתבוסה.
לא הייתי יחיד. רבים מאזרחי ישראל, שלא נפגעו ישירות מהתקפת החמאס או מהתקפות חיזבאללה, התגייסו לפעולות התנדבות מתוך תחושת שותפות ואחריות אזרחית עמוקה. לצד השסעים הפוליטיים המוכרים שלא איחרו לשוב ולהופיע, ניכרה בחברה הישראלית, או לפחות בחלקים נרחבים ממנה, ערבות הדדית מרשימה.
מאות אלפי אזרחים הקדישו מזמנם לפעילויות התנדבותיות מגוונות: חיילי מילואים ותיקים, שלא המתינו לקריאה מסודרת, ויצאו ביוזמתם ליישובי הנגב המערבי; חמ"לים אזרחיים שהוקמו בימים הראשונים, כדי לנהל מערך הסיוע לאלפי האזרחים שפונו מן הדרום והצפון; התארגנויות שהתבססו בחלקן על תשתיות של ארגוני המחאה שפעלו בשנים הקודמות.
בכל רחבי הארץ הורגשה תחושת דחיפות, ואולי אף הכרח, להתגייס וליטול חלק במאמצי השעה.
להיות אזרח מעורב :שורשים ביוגרפיים
מקצוע העבודה הסוציאלית כרוך, מעצם מהותו, במעורבות פעילה במרחב החברתי שבה האדם חי, והוא נושא עמו ציווי אתי עמוק: לפעול בתוך החברה ולמענה, מתוך מחויבות לערכים מקצועיים ואנושיים. עבורי, מעורבות אזרחית לא הייתה רק תגובה למציאות, אלא המשך ישיר לזהות מקצועית ואישית.
מודעותי לממד האתי של מעורבות זו החלה כבר במהלך שירותי הצבאי בראשית שנות השמונים, אז נחשפתי לאירועים שהותירו בי רושם עמוק, מטריד ובל ימחה. סירבתי לקחת חלק בפעילות צבאית שלה התנגדתי.
מאוחר יותר, באמצע שנות השמונים, במהלך לימודיי באנגליה והכנת עבודת הגמר לתואר ראשון בצילום, זמן רב לפני שחשבתי על הכשרה כעובד סוציאלי וכפסיכותרפיסט, בחרתי לחקור את עבודותיהם של ארבעה צלמים שפעלו לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.
התייחסותם של צלמים לאירועים שאותם הם מתעדים נוטה לעיתים קרובות להיות עטופה בהילה של ריאליזם ואותנטיות, המשמשת להם כהגנה מפני ביקורת או חשד להטיה. הסמכות הנגזרת מן היומרה להראות "את מה שבאמת קרה" מטשטשת את ההבחנה החיונית בין האירוע לבין ייצוגו, ומסווה את התפקיד הפעיל שממלאים הצלם והצופה גם יחד.
שאלתי את עצמי מה ידעו צלמים אלו בזמן אמת, ומה הייתה מידת ההשפעה של תצלומיהם, שלעיתים היו מזעזעים. מחקרי שכלל את עבודותיהם של מרגרט בורק-וייט (1904–1971) וג'ורג' רודג'ר (1908–1995), שניהם פוטו-ז'ורנליסטים, לצד ג'ו היידקר (1916–1997), קצין נאצי, ורומן וישניאק (1897–1990), צלם יהודי, לימד אותי רבות על צילום, על החיפוש אחר האמת ועל שימור העדות.
במהלך כתיבת התזה פניתי לג'ורג' רודג'ר בבקשה להיפגש עימו כדי לשוחח על החלטתו לחדול מצילום בתום מלחמת העולם השנייה. פניתי גם לרומן וישניאק וג'ו היידקר אך לא זכיתי מהם למענה.
רודג'ר השיב לי במכתב מנומס, שבו הודה לי על פנייתי אך הסביר כי אינו מסוגל לשוחח על חוויותיו מאותה תקופה. הוא ציין כי הזיכרונות עדיין מכאיבים לו, וכי קשה לו לעסוק בהם. תגובתו הותירה בי רושם עמוק והיוותה נקודת מפנה בהבנתי את המורכבות הכרוכה במתן עדות.
הבנתי כי עצם ההיזכרות אינה פעולה מובנת מאליה, וכי עבור רבים היא כרוכה במחיר נפשי כבד. אנשים רבים בוחרים להימנע ממפגש עם זיכרונות מכאיבים כדי לשמר יציבות בחייהם, והמאמץ לקיים חיים סבירים אצל אנשים שהיו חלק מאירועים קשים, כרוך לא אחת בהשתקה עצמית. אין זו עמדה שיש לשפוט, אלא תובנה המצביעה על מתח מתמיד בין הצורך לזכור לבין הצורך להמשיך לחיות. תובנה זו מציבה לא אחת פרדוקס מול עקרונות העבודה הטיפולית: לא על הכול ניתן — או ראוי — לדבר, ולא את הכול ניתן, ולעיתים אף אין זה רצוי, לזכור.
בהדרגה התבהרה לי המשמעות של היות אזרח מעורב. מאז, הן בישראל והן בבריטניה, מצאתי את עצמי פעיל בזירות חברתיות שונות, מנסה לחולל שינוי תוך מודעות מלאה למגבלות השפעתי. אני עדיין מונחה על ידי המשנה במסכת אבות האומרת: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".
מתן עדות: הציווי לזכור
ספר זה נכתב על ידי מתוך דחף להיענות לציווי הכפול של זיכרון: הקולקטיבי והאישי. מחד גיסא, הציווי היהודי "לזכור ולא לשכוח", המלווה את העם היהודי לאורך דורות רבים, ומאידך גיסא בקשתה של סבתי, ריטה כהן פארנטי, שכל משפחתה הושמדה בשואה, שלא לשכוח. בקשתה והציווי שהותירה אחריה היה הכוח המניע למחקר מקיף שערכתי על בני משפחתה. סיימתי מחקר זה לפני כמה שנים, וסברתי שבכך אוכל להניח לציווי זה.
ואולם, מאורעות השבעה באוקטובר שבו ועוררו בי את אותו ציווי. מעשי הזוועה, חטיפתם של מאתיים חמישים ואחד אזרחים והאובדן הכבד בעקבות המלחמה המתמשכת, ושעדיין לא ברור אם הגיעה לקיצה, חידדו בי מחדש את הצורך לשוב ולעסוק בזיכרון. מתוך עמדה זו הצטרפתי למלאכת איסוף העדויות, שתתואר בהרחבה בספר זה.
היבט נוסף שדרכו אירועי השבעה באוקטובר מהדהדים את השואה קשור לאמונה שהתעצבה עם הקמת המדינה היהודית: "לעולם לא עוד". כלומר, יהודים לא יעמדו עוד חסרי ישע מול איום של השמדה. גם אני, כישראלי, הייתי משוכנע שלעולם לא אחווה תחושת חוסר האונים דומה לזו שחשו קרוביי, כאשר נלקחו מבתיהם בסלוניקי ובפריז ונרצחו באושוויץ.
ובכן, נראה שטעינו. מעשיהם של מחבלי החמאס בשעות שקדמו לתגובת הצבא היו חמורים לא פחות. לא זו בלבד שהם ביצעו פשעי מלחמה מזוויעים ומיניים נגד גברים, נשים וילדים חפים מפשע, הם חלקו בגאווה שידורים חיים של מעשיהם הברבריים במדיה החברתית. הם התגאו בפשעי המלחמה שביצעו במטרה לזרוע אימה עמוקה, כחלק ממטרתם המוצהרת בגלוי – השמדת ישראל.
מורכבות מוסרית: מבט דו צדדי
היקפו של ספר זה ומטרתו, אינם מאפשרים, ואף אינם מתיימרים, לנתח בפירוט את אירועי המלחמה שעדיין ניטשת בעת כתיבת שורות אלו. עם זאת די לומר שמושג הרוע האנושי שב וצף בישראל ובעולם, וההשוואות למעשי הנאצים היו בלתי נמנעות. חמאס פרסם תמונות וסרטונים שבהם נראו חטופים, שחלקן שוחררו מאז, כשהם שרויים בתת-תזונה ומתחננים לעזרה, כחלק ממערך התעמולה שלו. במהלך כל תקופת החזקתם, לא הותרו ביקורים של הצלב האדום.
לצד זאת, ומבלי לייצר השוואות פשטניות, מצבה של האוכלוסייה האזרחית העקורה בעזה הוא בלתי נסבל. אלפים סבלו מרעב. מבנים רבים, ובהם אתרים היסטוריים ובתי חולים, נהרסו. התנאים הקשים בעזה מיוחסים לשילוב של לחץ צבאי ישראלי, קריסת מערכות השלטון, ניצול מתמשך של חמאס את בני עמו והימשכות הלחימה מעבר לכל היגיון. עד היום, אלפי פלסטינים עדיין קבורים תחת הריסות, עובדה המונעת ממשפחותיהם להביאם לקבורה ולהתאבל עליהם כראוי.
במקביל, הקריאות הבינלאומיות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית הולכות וגוברות. מבלי להתכחש למצוקה הקשה ולפגיעה בחפים מפשע בעזה, נדמה כי תשומת הלב העולמית, מתעלמת לא פעם מהזוועות שביצע חמאס ובעלי בריתו, ומציגה את ישראל כמעוולת הבלעדית. תפיסת עולם בינארית זו, המוזנת בין היתר בתיווכן ומימונן המגמתי של מדינות כמו קטאר, מצמצמת את המציאות לדיכוטומיה של קורבן ומקרבן, ובכך משטיחה אותה לכדי קריקטורה גסה.
הכרה הדדית
ישנה דרך אחרת להתבונן במציאות. תפיסת ההכרה ההדדית של הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין מציעה מסגרת מושגית להבנה מורכבת יותר של יחסים בין סובייקטים — הן במרחב הקליני והן במרחב החברתי־פוליטי. על פי תפיסה זו, הנפש אינה ישות מבודדת המונעת אך ורק מדחפים פנימיים, אלא מתעצבת בתוך קשרים ובאמצעותם.
בבסיסה של התאוריה ניצבת ההנחה כי הנפש אינה ישות מונאדית מבודדת, המונעת אך ורק מדחפים פנימיים, אלא מתעצבת בתוך ודרך הקשר עם האחר. בנג'מין, השואבת השראה מהפילוסופיה של הגל ומעבודתו של ויניקוט, מבקשת להתיק את מרכז הכובד של הטיפול מההתמקדות בייצוגים פנימיים ובאובייקטים מופנמים אל עבר המפגש הממשי בין שני סובייקטים.
המושג הכרה הדדית מתייחס ליכולת של אדם לראות את האחר כסובייקט נפרד, בעל רצונות ועולם פנימי עצמאי, ובה בעת לחוש שהאחר מכיר בו באותו האופן. כאן טמון הפרדוקס היסודי שעליו מצביעה בנג'מין: כדי לחוות את עצמי כסובייקט בעל השפעה, אני זקוק לאישור של אחר חיצוני לי. אולם אם האחר מוכפף לי והופך לאובייקט, הוא מאבד את יכולתו להעניק לי הכרה של ממש. לפיכך, ההכרה תלויה ביכולת של שני הצדדים לשמור מתח מתמיד בין הצבת העצמי לבין היכולת להיכנע לקיומו של האחר.
כאשר מתח זה קורס, מתפתחת דינמיקה שבנג'מין מכנה "עושה–נעשה" — יחסי כוח שבהם אין מקום לשתי סובייקטיביות בו־זמנית. במצבים כאלה, גם במרחב הטיפולי, נוצרת תקיעות: תפקידים מתקבעים, והתנועה הנפשית מצטמצמת.
כדי להיחלץ ממלכוד זה נעזרת בנג'מין במושג "השלישי", שטבע תומאס אוגדן. "השלישי" הוא מרחב מנטלי משותף המאפשר התבוננות רפלקטיבית על הקשר עצמו. יכולתו של המטפל להכיר בחלקו בקריסה, ליטול אחריות על השפעותיו ולהפגין פגיעות, היא שמאפשרת תיקון וחזרה, גם אם זמנית, למצב של הכרה הדדית.
בנג'מין מדגישה כי הכרה הדדית אינה ליניארית, אלא הישג שברירי שיש לשקמו שוב ושוב. בהשראת ויניקוט, בנג'מין מדגישה כי רק כאשר האחר "שורד" את ניסיונות ההשפעה שלי — מבלי להישבר או להשיב בנקמנות — מתבססת חוויית מציאות משותפת. מכאן שהמטפל אינו "מסך חלק", אלא סובייקט חי, שהסובייקטיביות שלו היא מהתהליך הטיפולי
בנג'מין מרחיבה תיאוריה זו אל המרחב החברתי-פוליטי, ומנתחת את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני כדוגמה מובהקת לקריסה של "השלישי" ברמה הלאומית. לטענתה, קונפליקטים פוליטיים אלימים נוטים להילכד בדינמיקה נוקשה של "עושה-נעשה", שבה כל צד תופס את עצמו כקורבן מוחלט ואת האחר כתוקפן בלעדי. במצב זה, עצם ההכרה בסבלו של האחר נתפסת כאיום על הלגיטימיות של הסבל העצמי. הדרך ליציאה מן המלכוד לטענתה, אינה עוברת רק דרך הסכמות פורמליות, אלא דרך תהליך נפשי של אשרור, הדורש מכל צד הכרה באחריות להשפעתו על האחר, מבלי שהדבר ימוטט את זהותו כקורבן שנפגע.
בישראל של אחרי אוקטובר 2023, תפיסתה רלוונטית מתמיד: החוסן הלאומי והיכולת לייצר עתיד אחר תלויים ביכולת לשרוד את הפגיעה מבלי להידרדר להרסנות מוחלטת של האחר. זהו תהליך הדורש אומץ להכיר בסבל שמעבר לגדר כחלק מהשבת הדיאלוג לחיים. רק כאשר צד אחד מסוגל להכיר בכאב של האחר מבלי להרגיש שזה מבטל את כאבו, מתחילה להיווצר תנועה חזרה מעמדה של אובייקטים לעמדה של סובייקטים.
ייאוש אינו אופציה: סובייקטיביות פעילה
ואולם, היכולת להכיר במורכבותה של המציאות מבלי לפשטה לדיכוטומיה של טוב ורע נדמית כרגע רחוקה מאוד במחוזותינו. על רקע זה, רגרסיה לנקמה הפכה למנגנון הגנה שכיח למדי בקרב ישראלים רבים. כל עמדה אחרת נתפסת כביטוי של קושי להכיר ולהודות באובדן. מתוך בושה, כעס ופחד, אנו מסרבים לקבל את התבוסה כאפשרות. הפחד הוא כי ברגע שנודה בהפסד, ההתאוששות תהיה בלתי אפשרית. לאחר הטבח של השבעה באוקטובר, במקום לעצור כדי להתאבל או לעבד את שאירע, הומר האובדן במהירות לדלק המזין ושאיפה לניצחון עתידי. הוכרז כי תבוסה אינה מתקבלת על הדעת, ולכן הכעס והבושה נותבו לאנרגיה של פעולה, לעיתים אלימה, המכוונת לעתיד מדומיין שבו יתרחש תיקון. אלא שבמהלך זה נעקף תהליך האבל. הכאב, ההשפלה וחוסר האונים נדחקו הצידה, וטופלו כמכשולים שיש להתגבר עליהם, ולא כאמיתות שיש להתמודד עמן.
הבעיה היא שרגשות אינם נעלמים כאשר מתעלמים מהם. הם ממשיכים לעצב פעולות, בין אם אנו מכירים בהם ובין אם לאו. כאשר אנו משתמשים בהם רק כדלק לקרב, אנו מסתכנים בהפיכה לרוחות רפאים, חיים למחצה, תקועים במסדרון שאינו מוביל לחשבון נפש אמיתי. במצב כזה, המלחמה נעשית גם דרך לדחות את המפגש עם האבל והאובדן. אבל במוקדם או במאוחר, חשבון הנפש חייב להגיע. התמודדות עם הממדים הרגשיים של האובדן אינה ביטוי של חולשה, אלא תנאי הכרחי להחלמה. אחרת, אנו נותרים לכודים במאבק אינסופי, מנהלים קרבות חיצוניים כדי להימנע מן הקרבות מהפנימיים.
מיד לאחר טבח שבעה באוקטובר, ידעתי שעלי להתמודד עם אבלי ולגייס מחדש את תחושת היותי-פעיל-בעולם, ולא לסגת למחוזות רעילים של חיפוש נקמה. מאחר שהייתי מבוגר מכדי להתגייס מחדש לצבא בתפקידי כקצין בריאות נפש, פניתי לערוצים אחרים שאותם אתאר בהמשך.
טיפול נפשי
כמטפל, הצעתי טיפול דינמי ממוקד בהתנדבות לכעשר משפחות של ניצולים ומפונים. עבודה זו אפשרה לי למצוא ולהציע תקווה לאנשים שחייהם התמוטטו באותו בוקר. העזרה שיכולתי להציע להם בהכלת הזוועה שחוו התלוותה לתחושת משמעות עמוקה שהתמלאתי בה במפגשים אלה, ולחוויית שותפות בסבלם של בני עמי באותם ימים. המפגשים הכניסו אותי אל תוך אותן שעות שבהן משפחות אלו נאבקו על חייהן ושרדו, אך חלקן חוו גם אובדן ממשי. מפגשים אלה היו מן החוויות העוצמתיות ביותר בחיי המקצועיים. אף שלא היו אלו מפגשים ראשונים שלי עם ניצולי אירועי טרור, הם השאירו בי חותם עז.
כבר בשנת 1995, במסגרת עבודתי בעיריית תל-אביב יפו, פעלתי כחלק מצוות עובדים סוציאליים בשעת חירום, שהוצב במרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר. ליוויתי כמה מהמשפחות שבאו לזהות את גופות יקיריהן. שם נחשפתי מקרוב לתהליכי זיהוי חללים ולליווי משפחות ברגעיהם הקשים ביותר.
לכאורה, הניסיון ההוא היה אמור להכין אותי להתמודדות עם משפחות השורדים של אוקטובר 2023, כמעט שלושים שנים מאוחר יותר, אך לא כך. למדתי על בשרי שישנם פצעים שחלוף הזמן לא מרפא. במקרה הטוב הוא מאפשר להם להתרחק מן המודעות.
"העוגן למשפחות המילואים"
בהמשך השתלבתי בפעילות עמותת "העוגן", התומכת במשפחות מילואימניקים. יחד עם עמיתים הקמתי וניהלתי סניף מקומי אליו גייסתי מערך מתנדבים רחב, שסיפק סיוע יומיומי למאות משפחות שנאלצו להתמודד עם עומס רגשי ותפקודי כבד. הפעילות כללה לא רק סיוע מעשי — משק בית, טיפול בילדים — אך גם יצירת תחושת קהילה ושייכות. במובן זה, ההתנדבות לא הייתה רק מענה לצורך מיידי, אלא גם מנגנון לחיזוק חוסן חברתי.
מאז תחילת המלחמה, העמותה הפכה לגוף המקצועי המוביל בתחום, תוך שהיא פועלת להעלאת המודעות הציבורית והפרלמנטרית לזכויותיהם של בני ובנות הזוג.
"בדרך להחלמה"
מעורבותי בעמותת "בדרך להחלמה", המסיע ילדים ומבוגרים פלסטינים חולים לטיפולים מצילי חיים בבתי חולים בישראל, החלה עם הקמת העמותה בשנת 2010. מעבר לעשרות הפעמים שבהם הסעתי חולים לטיפולי במהלך השנים, פעלתי במסגרתה בתפקידים שונים, ואף צילמתי ותיעדתי רבות מפעילויות העמותה לאורך השנים. עמותה זו היא אחד המיזמים האנושיים והמרגשים ביותר בחברה הישראלית, המבוססת על ערך של הומניות צרופה וחמלה החוצה גבולות וסכסוכים.
מעבר להיבט הלוגיסטי, "בדרך להחלמה" מייצרת מרחב נדיר של מפגש אנושי החורג מן הקונפליקט הפוליטי. בתוך המרחב המצומצם של המכונית נוצרת לעיתים אינטראקציה פשוטה וישירה בין אנשים, המבוססת על דאגה משותפת לבריאות ולחיים. העמותה מאמינה שדרך הנתינה הזו, היא לא רק מסייעת להציל חיים, אלא גם זורעת זרעים של תקווה ופיוס לעתיד.
מאז אוקטובר 2023, העמותה חוותה טלטלה עזה. חלק ממתנדביה הוותיקים מהישובים בעוטף עזה נרצחו או נחטפו בטבח שבעה באוקטובר, ובהם ויויאן סילבר ז"ל ותמי פלג-זיו ז"ל. למרות האובדן הכבד והמורכבות הביטחונית והרגשית חסרת התקדים, העמותה ממשיכה לפעול בגדה המערבית, מתוך דבקות בערכיה המקוריים והבנה כי דווקא בזמנים של חשיכה, הצורך בחסד ובשמירה על צלם אנוש נעשה חיוני עוד יותר.
למרות שפעילותי במסגרת העמותה הצטמצמה בשנים האחרונות, אני עדיין מאמין במלוא ליבי בדרכה.
"עדות 710"
כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, הצטרפתי לקבוצת המתנדבים שהקימה את "עדות 710" – פרויקט המפגיש בין שני צירים מרכזיים שליוו אותי: מעורבות אזרחית פעילה והעיסוק במתן עדות. המשיכה לחבר בין פעולה ועשייה לבין עיבוד והכרה הייתה עבורי מיידית ומשמעותית.
"עדות 710" הוא פרויקט תיעוד אזרחי, התנדבותי ורחב היקף, שהוקם בימים שלאחר השבעה באוקטובר 2023. הוא נולד מתוך ההבנה כי הפלישה והטבח מהווים אירוע היסטורי מכונן המחייב תיעוד מעמיק, מקצועי ורגיש, בטרם הזיכרון הקולקטיבי והאישי מתחיל להשתנות או להישחק.
הפרויקט הוקם על ידי קבוצת אנשי מקצוע מתחומי הצילום, התיעוד, הקולנוע, המחקר ההיסטורי, הארכיונאות והטיפול. ייחודו טמון במתודולוגיית העבודה שלו: גביית עדויות בווידאו תוך שימוש בגישה המשלבת אתיקה תיעודית עם רגישות טיפולית. רוב המראיינים בפרויקט אינם אנשי טיפול, והם מגיעים מתחומים מגוונים. בגלל השאיפה לקיים את הראיונות בסמיכות לאירועים, לא ניתנה להם הכשרה ייחודית, והם הסתמכו על ניסיונם הקודם. ההנחיות הכלליות שניתנו נועדו לאפשר הקשבה לניצולים מבלי לגרום "רה-טראומטיזציה", תוך יצירת מרחב בטוח למרואיין לספר את סיפורו בקצב שלו. לשם כך הוקמו קבוצות תמיכה וליווי, שאפשרו לכל אנשי הפרויקט לעבד ולשתף את חוויותיהם.
מטרת הפרויקט היא שימור הזיכרון והקמת ארכיון מקיף שישמש חוקרים, היסטוריונים, אנשי חינוך ויוצרים בעתיד. הארכיון כולל עדויות של תושבי העוטף, שורדי המסיבות, אנשי כוחות הביטחון וההצלה, ומשפחות שחייהן השתנו לעד. "עדות 710" פועל בשיתוף פעולה עם מוסדות אקדמיים וארכיוניים, ובהם הספרייה הלאומית, כדי להבטיח שהחומרים יישמרו בסטנדרטים הגבוהים ביותר. בניגוד לדיווחים עיתונאיים מהירים, הפרויקט משתדל לעסוק לא רק במה שאירע באותן שעות, אלא גם בחיים שלפני, בתחושות האישיות, ובתהליכי השיקום הראשוניים.
לצד זאת פרויקט "עדות 710" אינו רק פרויקט תיעוד היסטורי, אלא גם מרחב אינטרסובייקטיבי של הכרה. הוא מבקש לתת קול לשורדים מתוך ההנחה כי עצם פעולת העדות היא בעלת ערך טיפולי. ניתן לקשור את הדברים לתפיסתה של ג'סיקה בנג'מין, ולהבין את פעולת העדות לא רק כמסירת מידע על אירוע טראומטי, אלא כניסיון לשקם את האפשרות להיות מוכר כסובייקט לאחר חוויה המאיימת למוטט את עצם הסובייקטיביות. במצבי קיצון, האדם עלול להיוותר לכוד בעמדה של מי ש"רק נעשה לו". פעולת העדות, והנוכחות הקשובה של מי שמוכן לשאת אותה, יוצרות אפשרות לחזרה הדרגתית למרחב של הכרה הדדית. במובן זה, מלאכת ההקשבה והעריכה לא הייתה עבורי רק משימה תיעודית, אלא גם פעולה אתית של שותפות בניסיון להשיב קול, צורה ומשמעות לחוויה שנחוותה לעיתים כבלתי ניתנת לייצוג.
הצטרפתי לפרויקט על בסיס היכרות אישית עם כמה ממקימיו ובזכות ניסיוני כעורך וידיאו. כמובן שגם הכשרתי וניסיוני כמטפל היוו משאב משמעותי. מצאתי עצמי פעיל מאד במסגרות השונות של הפרויקט מעבר לעבודת העריכה: השתתפות בפגישות צוות רבות, הקמת ועדת אתיקה וקשר הדוק עם מראיינים וצלמים שונים.
שיקום האפשרות לכתוב
בספר זה אתמקד בניסיוני כעורך וידאו מתנדב במסגרת "עדות 710", בניסיון להדהד את החוויה המורכבת שחשתי כמי שמצא עצמו מטלטל בין עמדה פאסיבית של ייאוש לעמדה אקטיבית של תקווה. ההתעקשות לשהות בתוך המתח שבין הקטבים, מבלי לנסות להכריע ביניהם, היא המאפשרת נוכחות ממשית בעולם ומחויבות אתית כלפיו. תנועה זו שואבת השראה מהגותו של אלבר קאמי, שראה את החיים הפנימיים והעולם החיצוני כישויות שזורות זו בזו: כשם שהעשייה תלויה בתודעה כדי לקבל את משקלה האנושי, כך התודעה זקוקה לעולם כדי לא לאבד אחיזה במציאות.
במובן זה, ההתכנסות פנימה אינה נסיגה או הסתגרות, אלא המרחב שבו האדם פוגש את האבסורד ואת ערכיו; מתוכו נולדת פעולה שאינה מכנית, אלא כזו הנובעת מאחריות ומקשב עמוק. אין הפרדה ממשית בין הפנים לחוץ: חיים ללא קשב פנימי הופכים לרצף של תפקודים ריקים, ואילו חיים פנימיים בלבד נותרים חסרי אחיזה.
הקיום המלא, כפי שמציע קאמי, וכפי שמשתמע גם מתפיסתה של בנג'מין, מתרחש דווקא בנשיאת המתח הזה ובסירוב לפתור את הסתירה. זהו "אושר צנוע": לא כהישג חיצוני, אלא כעמדה של נאמנות לחיים במלוא הווייתם. האתגר אינו לבחור צד, אלא לשהות בתפר שבין המעשה לנשימה, במקום שבו האדם נוגע בעולם מבלי לאבד את עצמו. זהו מרחב לימינלי שבו החיים אינם דורשים פתרון, אלא מענה הדרגתי של התמסרות והסכמה להיות.
עד להיום, לא דמיינתי שיום אחד אשב ואכתוב על מאה שלושים ושבעה שורדים שאת עדויותיהם ערכתי. לא דמיינתי שאוכל לשבת ולאסוף את מחשבותיי ורגשותיי לכדי נרטיב קוהרנטי ובהיר כפי שאני מנסה לעשות כעת. עדות למצב רוחי הקשה היא שלח לי זמן רב מאוד ליצור קובץ אקסל מסודר עם שמות העדים, שמות היישובים, המראיינים ושאר הפרטים שמשרטטים את גבולות המרחב שבו אני בוחר לפעול כעת. אני, שתמיד השתדלתי לעשות סדר בדברי, שתמיד כתבתי על חוויותיי כדרך להבינם ולהפנימם, לא הייתי מסוגל עד להיום להתחיל במלאכה. עד כדי כך מפוזר, מנותץ ולא אחיד היה מצב רוחי בעקבות אירועי שבעה באוקטובר. עיכוב זה אינו מקרי. הוא מעיד על כך שנזקקתי לתהליך של עיבוד המחייב מרחק מסוים מן האירועים.
במהלך השנה האחרונה, אולי בעקבות החירות שהמעורבות האזרחית וההתנדבותית אפשרה לי, פרסמתי ספר המתאר את ניסיוני הקליני במהלך שלושים וארבע השנים האחרונות. בספר זה אני בוחן את הפרקטיקה של פסיכותרפיה פסיכואנליטית בתקופות של משבר קולקטיבי בישראל. העבודה נשענת על ניסיון קליני מתקופת הקורונה, תקופות של תהפוכות חברתיות, ואירועי שבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם.
טענתי הייתה כי בעתות תהפוכה, היצירתיות הופכת חיונית להישרדות. אין מדובר רק בביטוי אמנותי, אלא ביכולת אנושית בסיסית להתמיר סבל למשמעות. כאשר מבנים מוכרים קורסים, בין אם בשל מלחמה, מגפה או טלטלה פוליטית, נדרשים בני אדם לאלתר דרכים חדשות לכינון משמעות. פעולת העדות וההקשבה, כפי שאדגים, הן פרקטיקות יצירתיות המולידות מבעים חדשים של תקווה והתמרה, ברמה האישית והקולקטיבית. העדות אינה רק תיעוד של העבר; היא גם ניסיון להמיר חוויה של חוסר אונים לסיפור בעל פשר.
מושג מרכזי שבו עסקתי בספר זה הוא "המרפא הפצוע", השאוב מהגותו של קארל יונג ומהמיתוס על כיירון. בהקשר הישראלי מקבל מושג זה משנה תוקף: המטפלים והמטופלים חיים בתוך אותה מציאות של חוסר ודאות מתמשך, מלחמה ואי-שקט חברתי. מצב זה מעורר שאלות אתיות ומתודולוגיות מורכבות, ובכללן היכולת לשמור על עמדה טיפולית ניטרליות כבשעה שהקהילה עצמה מצויה תחת מתקפה.
אני טוען כי בעתות חירום, חובת המעורבות האזרחית אינה מאפשרת נסיגה מהעולם. כל מרחב שבו אני נמצא, בין אם זו הקליניקה הטיפולית, חדר ההרצאות באוניברסיטה שבה אני מלמד, הרחובות שאליהם אני יוצא כדי להפגין ולמצוא סולידריות, חדר העריכה וכל מקום אחר, הופכים למרחבים של דיאלוג והכרה הדדית.
פרק שני
מנהרת זמן לשואה
השבעה באוקטובר תואר על ידי רבים כמעין מנהרת זמן לשואה. בני הדור השני, השלישי, ואף הרביעי לשורדי השואה, שגדלו בישראל או בקהילות יהודיות ברחבי העולם, האמינו מעומק ליבם, ולעיתים בניגוד להגיון הפשוט, כי אירועים מסוג זה לא יישנו. עצם קיומה של מדינת ישראל נתפס בעיניהם כהבטחה היסטורית לכך שיהודים לא ימצאו עצמם שוב חסרי ישע מול פורענות המאיימת על עצם קיומם.
גם לפני השבעה באוקטובר, אפשר היה לטעון כי אמונה זו נשענה במידה רבה על משאלת לב, ואולי אף על מנגנון הגנה קולקטיבי מול זיכרונות השואה שהועברו בהעברה בין-דורית. לאף אדם הרי אין אפשרות לחזות את העתיד, ועצם קיומו של ניסיון היסטורי, טראומטי ככל שיהיה, אינו מהווה ערובה לכך שאירועים דומים לא יישנו בצורה כזו או אחרת.
אחת המשאלות שהפכו כמעט אוניברסליות בקרב יהודים בכל העולם, ובכלל זה בישראל, הייתה כי הדבר לא יקרה שוב. לעולם לא ימצאו עוד יהודים חסרי מגן מול אויביהם, כפי שהיו במהלך מלחמת העולם השנייה, וכפי שהתרחש באינספור אירועי רדיפה, טבח וגירוש לאורך ההיסטוריה היהודית. הקמתה של מדינת ישראל על מוסדותיה הריבוניים, צבאה החזק ותשתיות הביטחון שלה, שנשענים גם על תמיכה בינלאומית רחבה, נתפסה כהבטחה לכך שיהודים לא יעמדו עוד חסרי אונים מול מתקפות רצחניות.
בשבעה באוקטובר זה בדיוק מה שקרה. במשך שעות ארוכות של אותו בוקר שבת, אלפי מחבלי נוח'בה עשו כרצונם ביישובי הנגב המערבי וביצעו מעשי טבח ופשעים איומים כנגד האוכלוסייה האזרחית. צה"ל לא היה ערוך להתקפה בהיקף כזה, וברבים מהמקרים לא הצליח להגן על התושבים בזמן אמת. למעשה, חלפו כמעט שבועיים עד שאחרוני המחבלים חוסלו או נלכדו בתוך גבולות ישראל, וזאת במחיר כבד. פרט לנרצחים באותו יום, מאתיים חמישים ואחד אזרחים וחיילים, חיים ומתים, נחטפו לרצועת עזה. גורלם של החטופים ליווה את החברה הישראלית במשך שמונה מאות ארבעים ושלושה ימים של חרדה, מתח ואבל עד להשבתם. המלחמה שהחלה באותם ימים מול ארגוני הטרור ברצועת עזה התרחבה בהמשך גם לעימותים מול ארגון חיזבאללה בלבנון, איראן והחות'ים בתימן. במשך יותר משנתיים גבתה המלחמה מחירים כבדים מאד מאזרחי ישראל.
גם הקהילות היהודיות ברחבי העולם שילמו וממשיכות לשלם מחיר כבד, עם התפרצות מחודשת של גילויי אנטישמיות אלימים ובוטים. ובזמן כתיבת שורות אלו, העימות האזורי טרם הסתיים, והמלחמה עם איראן ושלוחותיה עדיים מטילים צל כבד על חיי האזור כולו.
ספר זה אינו ספר היסטוריה, ואינו מתיימר להציע ניתוח מקיף של קריסת תפיסת ה – "לעולם לא עוד". איני היסטוריון, אולם איני יכול לכתוב ספר זה מבלי לתאר את האופן שבו התמוטטות תפיסה זו השפיעה עליי ועל חוויתי כעורך וידיאו של עדויות שורדי השבעה באוקטובר. כדי לתאר זאת אני חייב לחזור אחורה במנהרת הזמן ולתאר על האופן שבו חוויות השואה של בני משפחתי עיצבו את תודעתי ואת זהותי, אף שנולדתי כמעט עשרים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
ה"זיכרון-שלאחר" ו"חזרתיות כפייתית"
מאז שעמדתי על דעתי, וקשה לי להצביע על הרגע המדויק שבו הדבר התרחש, הבנתי בהדרגה כי אינני רק יחיד המתקיים בעולם מנותק מסביבתו, אלא חלק ממשפחה, חלק מהיסטוריה קולקטיבית רחבה ממני. הפצעת שכבה זו של תודעתי, על רבדי השתייכותי השונים, הביאה עימה גם מורכבויות רגשיות שונות. בין היתר, ליוותה אותי לאורך שנים תחושה עמומה אך העיקשת, שחוויתי מתישהו פגיעה עמוקה, כאילו קיים שסע כלשהו בנרטיב האישי שלי ובחוויית ההשתייכות שלי. במשך שנים ארוכות לא מצאתי לתחושה זו הסבר או מזור. היא התקיימה בי גם כאשר חיי האישיים והמשפחתיים התנהלו, באופן יציב ושליו יחסית. אמנם, כמו אצל רבים אחרים, גם בחיי היו משברים, אכזבות וטלטלות, אך הם לא הצליחו להסביר את עוצמת המצוקה הפנימית שמצאתי את עצמי חווה לעיתים. במשך שנים ניסיתי להבין את מקורה של אותה תחושה דרך תהליכים טיפוליים, יצירתיים ואינטלקטואליים שונים שלקחתי בהם חלק. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר טיפול נפשי ממושך במהלך העשור הרביעי לחיי, טיפול שלא היה הראשון עבורי, התאפשרה לי גישה לקצה חוט שממנו יכולתי להתחיל להבין מעט יותר את מקורותיה של אותה מצוקה. אותו תהליך העניק לי, לראשונה אולי, אפשרות לחבר בין חוויות אישיות לבין שכבות עמוקות יותר של זיכרון משפחתי ובין-דורי, והוא גם שאִפשר לי לכתוב את הדברים הבאים.
מצאתי עצמי שב וחוזר על חוויות מסוימות, נמשך לחומרים היסטוריים ותרבותיים מסוימים שעסקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל לא רק בה. אלה היו בדרך כלל חוויות תרבותיות שנגעו באובדן בלתי צפוי, בחוסר האונים של היחיד מול תוקפנות בלתי מרוסנת ובתחושת אי-צדק משווע. עם השנים, ובעקבות הכשרתי ועיסוקי בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, למדתי להבין שהמנגנון הנפשי והרגשי שאפשר מגע בחוויות אלו, לכאורה ללא כל הסבר מודע או אישי מבחינתי, הוא מושג שפרויד כינה "חזרתיות כפייתית".
פרויד פיתח מושג זה בחיבורו "מעבר לעיקרון העונג" משנת 1920, שמתאר דחף לא-מודע לשחזר חוויות טראומטיות ומכאיבות מן העבר, ובכך הוא ערער את ההנחה הפסיכואנליטית המוקדמת לפיה הנפש פועלת רק למען השגת עונג. כבר ב-1896, במאמרו "הערות נוספות על הנוירו-פסיכוזות של הגנה", התייחס פרויד לרעיון של שיבת המודחק, כלומר הופעה של חומר לא-מודע שהודחק כתוצאה מייצוג דימויים, תחושות או חוויות רגשיות שהאגו לא יכול היה לשאת בזמן התרחשותם, בין בשל חוסר הבשלות הנפשית של הפרט באותה עת, ובין אם בשל עוצמת חומרתם והאימה שנלוו להם.
הרעיון העומד בבסיס החזרתיות אינו חדש לחלוטין, ומקורו ברעיון השיבה הנצחית של ניטשה, המציע שהחיים חוזרים על עצמם לנצח על כל פרטיהם. אצל ניטשה החזרה היא אתגר קיומי עמוק: אם יוכל האדם לאשר את חייו במלואם, על כאבם, אובדניהם וסבלם, תהיה זו הוכחה ליכולתו לאהוב את גורלו ולבחור בקיום מחדש מתוך עמדה של חירות ועוצמה פנימית .אצל פרויד לעומת זאת מדובר בכפייה פתולוגית הנובעת מיצר המוות (התנטוס) ומהניסיון הנואש להשיג שליטה בדיעבד על מה שנותר כפצע פתוח.
פרויד למעשה מקרקע את החזון המטאפיזי של ניטשה אל תוך המציאות הנפשית, כשהוא מראה כיצד האדם נלכד שוב ושוב בתוך דפוסי סבל, ולא מתוך בחירה, אלא כסימפטום של עבר טראומתי שלא עובד. אם אצל ניטשה האתגר הוא להפוך את ה"כך היה" ל"כך רציתי", הרי שאצל פרויד המשימה הטיפולית המרכזית היא לשחרר האדם מכבלי החזרתיות המכלה באמצעות הפיכתה לזיכרון מודע הניתן לחשיבה ולדיבור.
קורותיהם של קרובי משפחתי שנספו בשואה, ונפרשו בהרחבה בשני הספרים שכתבתי וערכתי, מבוססים על פרשנות ועיבוד של מאות מסמכי משפחה שהתגלו בשנים האחרונות. הסיבה שבחרתי לאזכר כאן את סיפור משפחתי נועד להבהיר את העמדה שממנה אני כותב ספר זה – עמדה שאינה זו של צופה אובייקטיבי ומרוחק, אלא עמדה של צאצא למשפחה שכמעט הושמדה לגמרי בשואה, של מטפל בריאות הנפש ושל אזרח מעורב שבשבעה באוקטובר מצא עצמו שוב בזירה משוחזרת של מלחמת העולם השנייה.
רוח מילותיה של אווה הופמן, סופרת יהודייה פולנייה, מהדהדות את החוויה שאני מבקש לתאר כאן: הצללים של ניצולי השואה ממשיכים לרדוף את הדורות הבאים. גם כשאנחנו מרוחקים מהחוויות בפועל של מלחמת העולם השנייה, הסיפורים שסופרו, והסיפורים שנמנעו מלספר אותם, מוסיפים לפעול את פעולתם. הם מועברים דרך תהליכים לא-מודעים, שלעתים נראים מוזרים באופיים, ויוצרים כמעין שתלים נפשיים בנשמות הדורות הבאים, שם הם ממשיכים לגבות מחיר כבד.
ההשמדה הכמעט מוחלטת של אותה קהילה יהודית, ושל ענפיה במקומות אחרים באירופה, השפיעה עליי כאילו הייתי שם בעצמי. סיפורי השואה שנחשפתי אליהם מאז שהייתי ילד, כמו רבים מבני דורי, הניעו אותי להיות ולפעול בדרכים שרק בדיעבד הבנתי את מקורם. התברר לי שחלק מהבחירות שעשיתי במהלך חיי לא התבססו תמיד על שיקולים רציונליים מודעים, אלא גם על שכבות עמוקות יותר שטרם הייתי מודע להן באותה עת. לעיתים נדמה היה לי כי אני פועל מתוך ציווי פנימי, שלא היה מנוסח וברור לי, שלא יכולתי להבינו, ושלא יכולתי לשלוט בו.
בעקבות התובנה, הנשענת על מחשבתם של פרויד וניטשה בדבר החזרה הכפייתית, הגעתי למסקנה כי מה שחשבתי עליו כזיכרונות רודפניים וטראומטיים הם למעשה עקבות של "זיכרון-שלאחר" (postmemory), כלומר חוויות ו"זיכרונות" של אירועים, שבבירור לא התרחשו לי, אך משפיעים עליי כאילו התרחשו.
מאז ניסחתי הגדרה משלי למושג "זיכרון-שלאחר" המבוססת בין השאר על עבודותיהם של אווה הופמן וסטיבן פְרוֹש: זוהי ההכרה, תמיד בדיעבד, בכך שאדם מונע על ידי אירועים שהתרחשו לפני הולדתו. אדם מגלה כי הוא נרדף ומונע על-ידי דפוסי התנהגות, אופני יחסים, רעיונות ורגשות אובססיביים, אשר אינם ניתנים להסבר מלא באמצעות ההיסטוריה האינדיבידואלית שלו או נסיבות חייו העכשוויות. רק באמצעות חקירה יצירתית ומעמיקה אפשר לחשוף את השורשים הלא-מודעים של דפוסי החזרה שבהם הוא נתון. ברגע שהדפוסים מתגלים ונעשים מודעים, הם יכולים להפוך לחומר של עבודה נפשית ושל עיבוד "זיכרון-שלאחר". לעומת זאת, כאשר הם נותרים לא-מודעים, הם עלולים להתבטא בצורות סימפטומטיות פתולוגיות – הן ברמת הפרט והן ברמה הקולקטיבית.
משא העדות: משפחת כהן מסלוניקי, פריז ותל אביב
לפני מלחמת העולם השנייה, מנתה משפחת כהן יותר משלושים נפשות: שבתאי ורחל כהן, תשעת ילדיהם, בני ובנות זוגם ונכדים. כולם למעט בת אחת – ריטה, סבתא שלי – נספו במהלך המלחמה, אם במחנות הריכוז ואם בנסיבות שנותרו לא ידועות. שניים מילדי משפחת כהן, ליאון ואיזק, היגרו לצרפת במהלך שנות העשרים, והפכו לחלק מהקהילה היהודית-יוונית שם. ריטה, הניצולה היחידה מבני המשפחה, עלתה לפלשתינה במהלך שנות השלושים. שתי הקהילות היהודיות, זו שביוון וזו שבצרפת, היו נתונות במהלך שנות הארבעים לגירוש המוני, רדיפה ורצח בידי הנאצים. הן בסלוניקי והן בפריז, בסיוע פעיל של המשטרה המקומית, עובדי עירייה ואף אזרחים מן השורה, הוצאו היהודים מבתיהם, רכושם נבזז והם נשלחו אל מותם במחנות הריכוז וההשמדה. מתוך חמישים אלף היהודים שחיו בסלוניקי ערב המלחמה, נרצחו כארבעים אלף, קרוב לתשעים אחוז מן הקהילה. מתוך שלוש מאות וארבעים אלף היהודים שחיו בצרפת ב-1940, גורשו יותר משבעים וחמישה אלף למחנות המוות, ומתוכם נרצחו כשבעים ושלושה אלף. הסיפור שאני מספר על משפחת כהן הוא סיפור של מיקרו-היסטוריה, סיפור הזיכרון-שלאחר שלי ביחס למשפחת כהן ובמיוחד של ליאון כהן, אחד משני האחים שהיגרו לפריז. הסיפור מבוסס על מכתבים שהופנו אליו ונמצאו כמעט שישים שנה לאחר שנרצח באושוויץ יחד עם אשתו בונדי (בואנה) ושני ילדיהם, בנימין ואליאן (רחל). התאריך המדויק של מותם אינו ידוע. ידוע לנו רק מועד גירושם ממחנה המעבר דרנסי באחד עשרה באוקטובר 1942, בקרון רכבת מספר ארבעים וחמש, כפי שתועד על ידי סרז' קלרספלד, יהודי צרפתי, ניצול שואה, שתיעד את שואת יהודי צרפת.
גם סבי, שמואל פארנטי, איבד חלקים גדולים ממשפחתו באותן נסיבות, וסיפורו ראוי לפרק נפרד בפני עצמו. הסיבה הפרוזאית, לכאורה, אך כזו שתתברר בהמשך כמשמעותית עבורי, היא שבני משפחתו שנשארו ביוון ונרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם, לא הותירו אחריהם מכתבים או מסמכים אישיים שמהם ניתן לשחזר את חייהם. סיפורם יישאר לא מסופר. כאב זה אינו פחות מזה הכרוך בעדויות עצמן, ואולי אף גדול מממנו, שכן בהיעדר מילים, נותר רק החלל שהותירו אחריהם. אין לי ספק שחלק משמעותי מן "הזיכרון-שלאחר" הרודף אותי, מורכב גם מאותם חללים, מאותם שברי חיים שלא סופרו.
במהלך כתיבת סיפורה משפחת כהן מסלוניקי, מצאתי את עצמי כותב כדי לא לאבד את שפיותי, אך לעתים קרובות גם מצאתי את עצמי מסוגל לכתוב רק מתוך חלקים "משוגעים" של התודעה שלי, שכן כפי שכתב אלי ויזל, בלתי אפשרי לכתוב על השואה מבלי לאבד ולו זמנית, חלק מהאחיזה בשפיות. אני מקווה שהצלחתי ליצור מורשת של מילים, לא מתוך יומרה למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה, אלא כדי לשמר רישום של האופן שבו ה"זיכרון-שלאחר" עיצב אותי. כסיפור של "זיכרון-שלאחר", הנרטיב נושא בהכרח את מגבלותיו ופגמיו של סיפור המסופר ממרחק. ואף על פי כן, זוהי הדרך האפשרית היחידה שנותרה לי לספר את הסיפור הזה.
במאמרה על סרטו של קלוד לנצמן על השואה, כתבה שושנה פלמן שלהיות עד פירושו לשאת באחראיות למה שהתרחש. לדבריה, העדות כרוכה בציות להבטחה האתית והמשפטית הגלומה בעצם פעולת השבועה שהעד נושא עמו. העדות דומה להתייצבות בפני בית הדין של ההיסטוריה ושל החוק גם יחד, מול קהל של קוראים או בני אדם אחרים. אין זה רק דיווח על עובדות המתועדות או זיכרונות שנשתמרו. זהו מעשה של זימון זיכרון אל ההווה, כדי להשיב את נוכחותו של אדם וקהילה שאינם יכולים לדבר בשם עצמם. במובן זה מתן עדות הוא מחויבות מוסרית להמשיך ולספר את ההיסטוריה מעבר לממדיה האישים.
התפקיד של נושא העדות אינו נישא בקלות. הוא אינו רק נטל אלא גם זכות. זהו נטל הנובע מן ההכרח לשאתו; וזוהי זכות, שכן היא ממקמת את המספר לאורך השושלת המשפחתית הארוכה, ובכך מחדשת, ואולי אף מרפאת במקצת, את תחושת רציפות שנקטעה על ידי השואה. זוהי דרך אפשרית להילחם בשכחה. זהו תהליך שבו נטל העברת הזיכרון הטראומטי אינו הופך בהכרח ל"זיכרון-שלאחר" רודף ומשתק, אלא מתעצב לכדי תשתית לעיבוד ה"זיכרון-שלאחר". במאמרו משנת 2019 על "זיכרון-שלאחר", כתב סטיבן פרוש כי בזמננו "העתיד קרס". אנו מוצפים והמומים ממה שאנו אמורים להעיד עליו. זהו, לטענתו, מה שרודף דורות שניים ושלישיים: לא החוויות עצמן, אלא הצללים האפלים שלהן, החומר הנפשי הבלתי מעובד. זוהי חוויה מוזרה ופרדוקסלית, גם זרה וגם מוכרת לעומק, השוכנת בלב הלא-מודע. ההתמודדות עם צללים אלו יכולה להיות מאתגרת לא פחות מהמציאויות הקונקרטיות שיצרה אותם.
בעוד שפרוש והופמן כתבו על העברת זיכרונות של ניצולי השואה לדור השני, אני מציע שבתוך המונח, "דור שני", יש צורך לכלול גם דורות עתידיים, שעליהם ממשיכות אותן חוויות-שלא-חוו להפעיל השפעה משמעותית ואף גורלית. טענה זו נושאת עימה מידה של בעייתיות שכן ברור שחייהם ורווחתם של דורות עתידיים אינם נתונים עוד לאיום המיידי של אירועי מלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן, הצללים של אירועים אלה ממשיכים ליצור תחושה שהם לא הסתיימו. הם נוכחים, כחלום רע שממשיך להתקיים בהווה, זמן רב לאחר שהחולם התעורר ממנו. חלק מן ההסבר לכך נעוץ באופן שבו בני אדם מעבירים הלאה אזורים לא-מעובדים של חוויותיהם הנפשיות, וכך יוצרים סביבה המעוצבת על ידי משקעי העבר, אשר מוסיפים לפעול ולהשפיע על הדורות הבאים. במובן זה, ההעברה הבין-דורית אינה רק העברה של זיכרונות מעובדים, אלא גם של שיירים רגשיים, פערים וחסרים שאינם זוכים להמשגה מלאה.
אפשר לנסות ולהכחיש את ההשפעה הזו ולדכא את ביטוייה המורכבים, לעיתים ה"מורעלים", או לחילופין לנסות ולהתמודד עימה באמצעות פרשנות ויצירתיות. האפשרות הראשונה עשויה להוביל לתוצאות פתולוגיות, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, בעוד שהאפשרות השנייה יכולה להפוך את החזרה הכפייתית לחומר שניתן לחשיבה ולעיבוד, ולהמיר אותה בעבודה של "זיכרון-שלאחר" הניתן להמשגה.
לקרוא מכתבים של אחרים: ארכיאולוגיה של שתיקות
העדות שבה עסקתי במשך שנים התבססה על קריאה וניתוח של מכתבים שנכתבו ויועדו לאנשים שאינם עוד בין החיים. הם אינם יכולים לתת את הסכמתם או למנוע אותה. במובן זה, אין לי "רשות" במובנה הפשוט של המילה. כל שיש לי, במונחים של רשות, הוא צוואתה של ריטה. זוהי יותר מהסכמה, זהו צו. קריאת מכתבי משפחת כהן ופרשנותם נעשות, אם כן, מתוך תחושת זהירות וכבוד למתים, אך גם מתוך תחושה מעיקה של חובה וחוב.
זהו חומר רגיש, לא רק בשל תוכנו אלא בשל עצם קיומו. כל קריאה מקפלת בתוכה ממדים לא ידועים המהדהדים בתוך נפשו של הקורא. הקריאה בחומרים מעוררת לעיתים תחושת אובדן ומצוקה. בנימין, בנה הצעיר של ריטה שהיה דודי, סיפר לי שבזמן עריכת המהדורה הראשונה של המכתבים, דמעות היו עולות בו לעיתים קרובות, מה שאילץ אותו לצאת להפסקות תכופות. כאשר העמקתי בכתיבת ספר זה, מצאתי את עצמי במצב דומה מאוד. ענן של אי-ודאות העיב על המכתבים. ניתן לומר שליאון כהן היה "בר מזל" שכן רסיסי חייו תועדו, ושחזור מסוים של הזיכרון התאפשר. אך מה לגבי חייהם של אחיו ואחותו, בני זוגם וילדיהם, שנספו בשואה מבלי להותיר אחריהם כל עקבות חומריים? האם המכתבים שכתבו והתמונות שלהם יתגלו בדרך נס יום אחד? סביר יותר להניח שסימנים פיזיים אלו אבדו לעד. כל שנותר מהם הם העקבות שהותירו בחייו של ליאון כהן. באופן דומה ניתן לומר שגם עדויות ניצולי השבעה באוקטובר שערכתי, ניצבות לצד, ואולי אף מתגמדות, לנוכח העדויות שלא נשאר מי שיכול לספרן. נותרה רק העדות לשבר, לסיפור שהיה ונותר ללא מספר.
ההיסטוריה האנושית מבוססת לעיתים קרובות על ממצאים ששרדו. אך מה לגבי כל מה שהארכיאולוגיה לא הצליחה למצוא? מי מבטיח שמה ששרד את שיני הזמן אכן משמעותי יותר ממה שאבד כליל? היסטוריות רבות התנדפו באוויר, וההיסטוריה נכתבת על סמך שברים ולעיתים אף מתוך פרשנויות הקרובות לבדיון.
היסטוריה המקוטעת שעליה כתבתי אינה מציגה נרטיב אחיד או מלוכד. במובנים רבים היא מהווה הפעלה מחודשת של העבר. לא ביקשתי לחשוף אמת אובייקטיבית, אלא לייצג באופן סובייקטיבי את מה שסברתי שקרה בחייהם של בני משפחתי, ולהצביע על החזון השבור והמקוטע של חייהם כפי שנחשפו במכתביהם.
הפערים רחבים יותר מן התוכן הממשי; עלינו להקשיב לשתיקות באותה מידה שבה אנו מקשיבים לראיות החומריות. מכיוון שכל המכתבים שהתקבלו אצל המשפחה בסלוניקי אבדו, נותרנו עם תמונה חלקית בלבד. בהתכתבות המשולשת הזו, כותב נמען וקורא מאוחר, חסר אחד הקודקודים, ואנו יכולים רק לדמיין אותו.
למרות שהכותבים מתים זה מכבר, הקוראים יכלו לזהות במכתבים את קולם המובהק של מחבריהם, כאילו הדמויות הכותבות מוסיפות לדבר מן הכתב. עם זאת, הטקסטים שנכללו בספר ההוא הם בהכרח תוצר של הפרשנות שלי, חרף הזהירות הרבה שנקטתי בתרגום ובעריכה. הספר מציג את האופן שבו אני מבין את המכתבים, הבנה הנושאת בתוכה צער גדול מכדי שיוכל להתנסח באמצעות רגש ישיר ומוחשי.
אותה ישות חיה של "זיכרון-שלאחר", שהופקדה בידיי בילדותי על ידי סבתי, לא נותרה נחלת העבר בלבד ואף לא רק עניין של חקירה משפחתית או היסטורית. כאשר הכתה בנו המציאות האכזרית של השבעה באוקטובר, הבנתי כי המשא שנשאתי בתוכי כל חיי הכין אותי, בעל כורחי, להתמודדות עם קריסתה של תפיסת ה – "לעולם לא עוד". מנהרת הזמן, שדרכה חזרתי אל רחובות סלוניקי ופריז כדי לאסוף את שברי חייהם של ליאון ובני משפחתי מתוך הארכיאולוגיה של השתיקות, נפתחה לפתע אל ההווה. היא שאבה אותי אל תוך מרחב מאיים חדש, אשר סדק את תחושת הביטחון הקיומי שלי, והדהד בי באופן מוכר עד אימה.
המסע בעקבות מכתבי משפחת כהן לימד אותי שעדות אינה רק אוסף של עובדות, אלא פעולה אקטיבית של בניית נרטיב מתוך שברים, הקשבה לנעדרים והנכחת קולם של מי שהושתקו. למדתי כי להיות עד משמעו לשאת באחריות מוסרית כבדה: להפוך את הזיכרון הרודף והלא-מעובד, זה שדוחף אותנו כפרטים וכקולקטיב לחזרתיות ולשיתוק או לעבודה מודעת על ה"זיכרון-שלאחר", שהיא בעלת פוטנציאל מרפא.
התובנה הזו, שנולדה מתוך כאב הדורות הקודמים ומתוך ההכרה בפערים העצומים של הסיפורים שלעולם לא יסופרו, הפכה עבורי למצפן. מתוך נקודת המבט הזו, כנושא של ה"זיכרון-שלאחר" המודע לסכנת הקריסה אל תוך הפגיעה, ניגשתי למלאכת עריכת עדויוֹת הווידאו של שורדי השבעה באוקטובר. הפרקים הבאים יצללו אל תוך העדויות הללו ואל תהליך הניתוח שלהן. כשם שביקשתי להעניק קול למכתביו של ליאון, לאחות את הקרעים ולהציב את היכל השמות הפרטי שלי מול תהום הנשייה, כך מצאתי את עצמי יושב בחדר העריכה, מול פניהם וקולותיהם של שורדי הטבח. בעשותי זאת, ניסיתי לטוות מתוך השבר הטרי עדות שתאפשר לנו להישיר מבט אל החושך, להתמודד עם הצללים ששבו לאיים עלינו, ולסלול דרך אל החלמה שאינה מתכחשת לעבר, אלא צומחת מתוכו.
פרק שלישי
על עדות והקשבה
במהלך החודשים שבהם ערכתי מאה שלושים ושבע עדויות של ניצולים, נשאלתי לא אחת כיצד אני מצליח לגייס את כוחות הנפש כדי לעסוק בחומרים קשים כל כך. לא ידעתי אז להשיב על שאלה, אך עם הזמן התשובה הלכה והתבהרה לי. הבנתי כי יכולתי להקשיב לעדויות נובעת הן מתחושת חובה מוסרית כלפי תושבי הנגב המערבי, שהם חלק מהחברה שאליה אני משתייך בגאווה, גם אם אינני מתגורר לצידם, והן מן הניסיון המקצועי שצברתי לאורך שלושים וחמש שנות עבודתי כעובד סוציאלי קליני, במהלכן ליוויתי והקשבתי למאות מטופלים.
ניסיון מקצועי זה, כלומר היכולת להקשיב באופן מעמיק ומעורב לדברי אחרים, מבלי שהדבר יערער אותי, ובד בבד לאפשר לעדויות עצמן מרחב להתקיים ולהגיע אליי, הוא ללא ספק מיומנות נרכשת; עם זאת מיומנות זו נשענת גם על נטיות בסיסיות ועל מבנים אישיותיים המאפשרים להכיל סוג כזה של מפגש.
על הנתונים הטבעיים אין טעם להרחיב, ולכן אתמקד באותם יסודות תיאורטיים ומעשיים שמסייעים לי עד היום להקשיב לבני אדם אחרים, בין אם מדובר במטופלים ובין אם באנשים אחרים. אני סבור כי מיומנות הקשבה זו טמונה גם ביכולת שלי לקרוא טקסטים ולתת להם פרשנות סובייקטיבית, כפי שעשיתי במחקרים השונים שערכתי.
בחלקו הראשון של פרק זה אתאר היסודות התיאורטיים שעליהם נשענת עבודתי – יסודות המבוססים על הבנתי את ההקשבה הפסיכואנליטית, ובמיוחד זו שפותחה על ידי הפסיכואנליטיקאי סלמאן אקטאר, על בסיס תורתו של זיגמונד פרויד, לצד מושג ההקשבה ההומניסטית כפי שמתוארת על ידי הפילוסוף אבי שגיא. בחלק השני של הפרק, אתאר את המתודה הפרשנית שבה השתמשתי ואסיים בתיאור פרויקט "עדות 710".
סלמאן אקטאר והקשבה פסיכואנליטית
האינטגרציה המושגית בין טכניקת ההקשבה של זיגמונד פרויד לבין פיתוחיה המודרניים אצל סלמאן אקטאר, ובמיוחד זיקתה של טכניקה זו למושג העדות בפסיכואנליזה, מהווה עבורי צומת תיאורטי וקליני מרתק, המגדיר מחדש את תפקיד המטפל כסובייקט אקטיבי ונוכח. בבסיס הדיון עומדת המלצתו הקלאסית של זיגמונד פרויד משנת 1912 על "קשב מרחף" – עמדה טיפולית המבקשת מן האנליטיקאי להאזין לדברי המטופל ללא בחירה מוקדמת, שיפוט או העדפה של פרט מסוים על פני אחר. הנחיה זו מבקשת מהאנליטיקאי להשעות הנחות מוקדמות, ציפיות ותשוקות פרשניות, ובמקום זאת לאפשר ללא-מודע לשמש כמעין מקלט מהדהד ללא-מודע של המטופל. ואולם כפי שמבהיר אקטאר, עמדה פסיבית לכאורה זו אינה משקפת באופן מלא את המתרחש בחדר הטיפולים, שכן היא אינה נותנת מענה מספק לצורך הקיומי של המטופל במטפל – לא רק כמפרש של חוויותיו, אלא כעד חי ומעורב בהן.
אקטאר מרחיב את היריעה הפרוידיאנית באמצעות הצגת מודל ארבעת הרבדים, המאפשר למטפל לנוע בגמישות בין רמות שונות של הקשבה, שכל אחת מהן מהווה נדבך הכרחי בכינונה של פעולת העדות. הרובד הראשון הוא ההקשבה האובייקטיבית המכוונת למיפוי המבני של הנפש: הבנת מנגנוני ההגנה, כוחות האני והרצף הנרטיבי, הוא זה המאפשר למטפל לתקף את המציאות ההיסטורית של המטופל כעד חיצוני המבחין בין פנטזיה לבין מציאות קונקרטית. ניתן לדמות עמדה זו לעמדתו של עורך לשוני, השם לב לאופן שבו במטופל משתמש בשפה, לאופן ביטויו, לתנוחות גופו וכדומה. אולם זוהי רק נקודת המוצא; ההקשבה הסובייקטיבית, הנשענת על תהליכי ההעברה, הופכת את גופו ונפשו של המטפל לכלי של עדות חושית.
אקטאר מדגיש כי כאשר המטפל חש שעמום, חרדה או תחושת "נימול" מנטלי, הוא למעשה מקשיב למה שהמטופל אינו מסוגל עדיין לנסח במילים. ברובד זה, השני, הקשבה היא סובייקטיבית, והמטפל נעשה עד לחוויה שאינה ניתנת עדיין להמשגה לשונית. בכך הוא ממלא את הפונקציה שתיאר דורי לאוב כעד לטראומה, פונקציה המאפשרת למטופל הפוסט־טראומטי לכונן מחדש את זהותו כדובר מתוך נוכחותו הקשובה של האחר.
החיבור המעמיק לנושא העדות מתגלה במלוא עוזו ברובד השלישי של אקטאר: ההקשבה האינטר-סובייקטיבית. ברובד זה, ההקשבה אינה מופנית עוד אל מטופל כסובייקט מבודד, אלא אל "השלישי האנליטי" הנוצר בתוך החדר, כפי שתיארתי בפרק הראשון. פעולת העדות כאן היא הדדית: המטפל מעיד על הדינמיקה המתרחשת ברגע הנוכחי, על האופן שבו המטופל משפיע עליו, ועל האופן שבו שניהם נלכדים יחד בשחזורים של יחסי אובייקט מוקדמים. עדות זו היא קונסטיטוטיבית, כלומר היא אינה מתארת רק מציאות נפשית קיימת, אלא גם מכוננת מציאות חדשה במקום שבו התקיימה קודם לכן חסימה או היעדר ייצוג. לכאן מצטרפת ההקשבה האמפתית, המושאלת מפסיכולוגיית העצמי של קוהוט, המאפשרת למטפל להעיד על קיומו של המטופל כסובייקט בעל ערך. עבור מטופלים שחוו כשלים סביבתיים חמורים בשלבים מוקדמים, ההקשבה האמפתית של אקטאר אינה רק טכניקה, אלא אקט של עדות על צורך שמעולם לא זכה להכרה; היא מתקפת את זכותו של המטופל להיות.
אחד החידושים המרכזיים של אקטאר, המרחיב את המודל הפרוידיאני לכיוונים חברתיים-פוליטיים, מצוי ברובד הרביעי – האינטרסובייקטיבי. אקטאר טוען כי עדות אנליטית שלמה מחייבת הקשבה לממדים הנוצרים יחד בין המטפל למטופל, במרחב האינטרסובייקטיבי המתהווה ביניהם. ממדים ייחודים אלה, אני מוסיף, עשויים לכלול גם היבטים של קטיעת הרצף הקיומי הנובעת מאובדנים שונים בהם נתקל היחיד. למשל, כאשר מטופל עובר משפה לשפה, או כאשר הוא חווה אובדן של עולם תרבותי, נדרש המטפל להקשיב ל"פער" שנפער בין הזהויות. במרחב זה, העדות היא על אודות הטרגדיה של העקירה: המטפל מעיד על הרצף של העצמי שנשבר במעבר בין תרבויות. הקשבה כזו דורשת מהאנליטיקאי לוותר על עמדת הניטרליות הפסדו-אובייקטיבית של פרויד, לטובת עמדה של עדות מעורבת, המכירה בכך שהנפש אינה פועלת בוואקום אלא נטועה תמיד בתוך הקשר היסטורי ופוליטי ספציפי.
הרובד של ההקשבה למה שלא נאמר, מקבל אצל אקטאר משמעות של עדות אפיסטמולוגית. אם פרויד ראה בשתיקה בעיקר ביטוי להתנגדות אדיפלית, אקטאר רואה בה מרחב שבו המטופל מעיד על האין, על הריקנות או על הכמיהה לאובייקט ראשוני מיטיב. המטפל, בהקשיבו למוזיקה של הדיבור, לטון, לקצב ולהפוגות, נעשה עד למצב האַפקטיבי הגולמי שקדם לשפה. פעולה זו של מתן שמות לחומרים הבלתי-מעובדים הללו היא לב לבו של התהליך הטיפולי: המטפל הופך את החוויות הבלתי מעוכלות למחשבות שניתן לחשוב אותן, ובכך הוא ממלא את תפקידו כעד המאפשר למטופל להפוך למחבר של סיפור חייו.
האינטגרציה הזו מובילה למסקנה כי ההקשבה לפי אקטאר היא בראש ובראשונה מעשה אתי של עדות. בניגוד למודל הקלאסי של "לוח חלק", אקטאר מציע דגם של נוכחות מלאה, שבו המטפל משתמש בכל חלקי העצמי שלו כדי לתקף את חוויית האחר. עדות זו היא עצמה מרחב של ריפוי: היא מאפשרת למטופל לדעת שמישהו היה שם איתו, שמישהו שמע את זעקתו הבלתי-נשמעת, ושמישהו הכיר באמת שלו. בכך, אקטאר לא רק משמר את הדיוק הטכני של פרויד, אלא מטעין אותו בחמלה ובאנושיות, המכירות בכך שהאדם זקוק לעד כדי להתקיים. ההקשבה האנליטית הופכת אפוא לבית של משמעות, מרחב שבו האמת הסובייקטיבית זוכה להכרה אובייקטיבית דרך מבטו ואוזנו של האחר הקשוב. זהו תהליך שבו עצם פעולת העדות נעשית לכוח מתמיר, ההופך את הכאב לזהות, ומסב את השתיקה לשיח אנושי משותף.
אבי שגיא והקשבה אתית
במרכז הגותו של אבי שגיא, כפי שאני מבין אותה, מקריאת ספריו ומשיחות עמו, ניצבת השאלה: כיצד יכול האדם המודרני, החי בעידן של חילון מצד אחד ושל טראומות היסטוריות מצד שני, לכונן משמעות? שגיא מציע מעבר מתפיסה של ידיעה אפיסטמולוגית לתפיסה של עדות והקשבה. אם הפילוסופיה המערבית הקלאסית ביקשה לדעת את האובייקט, לשלוט בו ולהגדירו, שגיא מבקש להעמיד את הקיום על יסודות של אמון וההכרה באדם כמות שהוא מציג את עצמו.
העדות וההקשבה אינן פעולות סבילות; הן אקט אקטיבי של כינון זהות. האדם אינו סובייקט מבודד, אלא הוא הופך לכזה דרך התייצבותו אל מול האחר. הפנומנולוגיה, כתורה הבוחנת את התופעות כפי שהן מופיעות בתודעה, מהווה את התשתית המתודולוגית של שגיא. המפגש עם פניו של האחר מטיל על האדם אחריות. האדם אינו מי שצפה באירוע מן הצד ומדווח עליו, אלא מי שגופו וחייו הופכים לעדות לציווי האתי.
שגיא מתמקד בהקשבה לאדם. האדם תמיד נמצא במרכז החוויה, במרכז הקשר. ההקשבה היא היכולת להשהות את ה"אני" כדי לאפשר לעולמו של האחר להופיע. זהו מהלך פרשני: ניסיון להבין משמעות מבלי להכפיף אותה לקטגוריות המוכרות לי מראש. העדות, לפי שגיא, היא אקזיסטנציאליסטית: היא דורשת נוכחות. העד מעיד על מה שלא ניתן להיגלות בעין. שגיא מבחין בין עדות אינפורמטיבית: העד כמקור מידע, כפי שנהוג בבית משפט, לבין עדות מכוננת (אונטולוגית), שבה עצם פעולת העדות יוצרת את משמעות האירוע.
שגיא עוסק רבות בעדות שלאחר השואה ובמצבי פגיעה רגשית. העד הוא זה שנושא את הזיכרון עבור מי שאינו יכול לדבר. העדות הופכת לאקט של סולידריות. להיות עד פירושו לומר, "אני כאן עבורך, אני נושא את סיפורך". זהו אקט המכונן את ה"אנחנו".
הביטוי המקראי "הנני" כפי שהוא מופיע בסיפוריהם של אברהם, משה ושמואל, מבטא התייצבות מוחלטת לנוכח הקריאה. כאשר האדם אומר "הנני", אין הוא מדווח על מיקומו הגיאוגרפי, אלא על נכונותו להקשיב ולהיענות לקריאה. אם העדות היא התנועה מן הפנים החוצה, הרי שההקשבה היא התנועה המשלימה מן החוץ אל הפנים. שגיא טוען שהתרבות המערבית התעצבה בעיקר כתרבות של ראיה ושל ידיעה. המושג "תיאוריה" עצמו נגזר מן הפועל היווני שמשמעו לראות. כנגד מסורת זו הוא מבקש להחזיר למרכז את השמיעה, לא רק כחוש פיזי אלא כעמדה קיומית ואתית. השמיעה, בניגוד לראייה, מחייבת פתיחות למה שאינו מצוי בשליטתי, למה שבא אליי מן האחר ודורש ממני מענה.
כדי להקשיב באמת, על האדם לבצע מעין "צמצום" של עצמו. עליו לפנות בתוכו מקום לאחר, מבלי למהר להכפיף את דבריו לקטגוריות, לשיפוטים או להסברים מוקדמים. שגיא מדגיש כי הקשבה אינה זהה להסכמה. משמעותה אינה ויתור על עמדותיי, אלא הכרה בזכותו של האחר להיות אחר. מכאן נגזרת תפיסת סובלנות עמוקה, שאינה מבוססת על ויתור או פשרה, אלא על כבוד ממשי לשונותו של הזולת. את מושג ההקשבה מחיל שגיא גם על היחס לטקסט. במקום גישה דוגמטית המבקשת לכפות על הטקסט משמעות אחת ויחידה, הוא מציע עמדה של "הקשבה לטקסט". זוהי עמדה פלוראליסטית המכירה בכך שטקסטים נושאים קולות רבים ומשמעויות מגוונות, וכי תפקידו של הקורא הוא להיענות לריבוי זה ולא לצמצמו. הקריאה הופכת אפוא לדיאלוג, ולא לפעולה של שליטה או הכרעה. העדות וההקשבה משלימות זו את זו במעגל של זיקה אנושית. האחר מעיד על קיומו, על חוויותיו ועל סבלו; האני מקשיב ונענה לקריאתו. מתוך ההיענות הזאת, האני עצמו הופך לעד עבור האחר. במובן זה, העדות אינה רק מסירת מידע על אירוע שהתרחש, וההקשבה אינה רק קליטת מסר; שתיהן יחד מכוננות מרחב אנושי משותף שבו זהות, משמעות ואחריות נוצרות מתוך המפגש בין בני אדם.
העדות וההקשבה, בעיני שגיא, הן תשובה אפשרית לאדישות ולניכור המאפיינים את העולם המודרני. הן משיבות לאדם את תחושת היותו סובייקט מוסרי פעיל בעולם. האדם אינו עוד חפץ המושלך אל תוך מציאות חסרת פשר, אלא ישות המסוגלת להעיד. העדות מציבה בפנינו אתגר: להיות נוכחים לסבלו של האחר, לנוכחותו, לסיפורו ולתביעתו המוסרית. בעולם רווי מסרים, דימויים ורעש בלתי פוסק, שגיא מזכיר לנו שאחת הפעולות האנושיות העמוקות והמשמעותיות ביותר היא ההקשבה. הקשבה זו אינה פסיבית; היא מחייבת פתיחות, אחריות ונכונות להשתנות בעקבות המפגש עם הזולת. החיים עצמם הופכים לעדות חיה לערכים של טוב, צדק וכבוד אנושי.
בעיניי, זוהי גם נקודת המפגש העמוקה בין הגותו של שגיא לבין תפיסת ההקשבה האנליטית של אקטאר: בשני המקרים, ההקשבה אינה טכניקה בלבד אלא עמדה אתית. היא הדרך שבה אדם אחד מכיר בקיומו של אדם אחר, ומאפשר לו להפוך מנושא של סבל או זיכרון לבעל קול, משמעות ונוכחות בעולם.
תפיסותיהם ההומניסטיות של אקטאר ושגיא העניקו לי מסגרת מושגית להבנת עבודתי כעורך וידאו בפרויקט "עדות 710". מלאכת העריכה אינה רק פעולה טכנית, אלא אקט מוסרי עמוק של הקשבה ועדות. היא מחייבת "צמצום" ופינוי מקום מוחלט בתוכי עבור האחר, סיפורו וסבלו. בתוך חדר העריכה, אל מול חומרי הגלם הקשים, אני נדרש להשהות, ככל האפשר, את עולמי שלי כדי להקשיב. זוהי הקשבה שאינה מבקשת לכפות על החומר נרטיב מוכן מראש, אלא לאפשר לקולות השבורים להישמע מתוך כבוד, הכרה ורגישות למשמעות שהם נושאים. כך נוצר בינינו מעגל של זיקה הדדית: השורד שעל המסך מעיד על קיומו ועל הטרגדיה שחווה, ואני, בעצם הבחירה לשהות בכאב, לברור את הרגעים ולתת להם צורה, נענה לקריאתו והופך בעצמי לעד.
פעולת העריכה נעשית אפוא יותר ממלאכת ארגון של חומרי תיעוד; היא הופכת למעשה של נשיאת עדות. בעולם שלאחר השבעה באוקטובר, עולם המוצף ברעש בדימויים ובפרשנויות מתחרות, פעולת העריכה וההקשבה הזו היא בחירה אקטיבית ומודעת בנוכחות. עבורי, זהו מענה אישי לאדישות ולניכור, ודרך להפוך את התיעוד לעדות חיה. בהתאם לכך, מלאכת העריכה אינה רק משמרת זיכרון, אלא גם מסייעת להשיב למעידים ולנו, כחברה, את תחושת היותנו סובייקטים פעילים ובעלי אחריות במרחב המוסרי שבו אנו חיים.
הרמנויטיקה של חשד או הרמנויטיקה של אמון?
קיימות, כמובן, מתודות רבות ומגוונות לפרשנות של עדויות. בשורות הבאות, אפרט בקצרה את היסודות התיאורטיים של הפרשנות הפסיכואנליטית שעליה נשענתי בעיקר בעת הצפייה המחודשת בחומרי הגלם. לצד מתודה זו שילבתי גם יסודות נוספים, בהשראת מחשבתו של אבי שגיא, חבר ומורה יקר, המהווה עבורי השראה מאז שנת 2007, אז הנחה אותי בכתיבת הדוקטורט שלי, שעסקה בפרשנות פסיכואנליטית ליצירתו של לורנס דארל.
הגישה הפסיכואנליטית לניתוח טקסטים ועדויות מזמינה אותנו לקרוא בין השורות ולהתייחס לטקסט לא רק כרצף של מילים בעלות משמעות גלויה, אלא כיצירה שיש לה לא-מודע משל עצמה, ממש כמו לבני אדם. כאשר אנו ניגשים לנתח טקסט בשיטה זו, ההנחה הבסיסית היא שהכותב או הדובר אינם מודעים לחלוטין לכל הרבדים של דבריהם, וכי בתוך הסיפור הגלוי מסתתרים רמזים לעולם פנימי סוער, רווי קונפליקטים, תשוקות וחרדות. הניתוח מתחיל בחיפוש אחר עקבותיו של הלא-מודע הפרוידיאני. פרויד טען שדחפים וזיכרונות מודחקים אינם נעלמים, אלא מוסיפים לנסות לפרוץ החוצה. בטקסטים עשוי להתבטא במה שמכונה פליטות פה או מעשי כשל. בניתוח ספרותי או טקסטואלי אלו הם הרגעים שבהם הטקסט כביכול "מגמגם": חזרות חריגות על מילים מסוימות, סתירות פנימיות, שימוש במילה בלתי צפויה או שבירה פתאומית של רצף הסיפור. חוקר הספרות הפסיכואנליטי יראה בנקודות השבר האלו סדקים שדרכם מבצבצת האמת המודחקת שהכותב ניסה, אולי מבלי דעת, להסתיר.
בנוסף על החיפוש אחר הסדקים והבקיעים בטקסט, הניתוח הפסיכואנליטי בוחן גם את האופן שבו האנרגיה הנפשית של הכותב עוברת תהליך של עידון (סובלימציה). זהו מנגנון שבאמצעותו דחפים אסורים או פראיים, כגון תוקפנות או מיניות, מתורגמים לפעילות יצירתית וחברתית מקובלת. בקריאה הטקסטואלית נבחן כיצד תשוקות אלימות או יצרים עזים מיוצגים באמצעות סמלים תרבותיים, דימויים אומנותיים או רעיונות אידאולוגיים נשגבים. כך, למשל, טקסט העוסק באובססיביות בניקיון ובסדר עשוי להיות סובלימציה של רצון לשלוט בכאוס פנימי או ב"לכלוך" רגשי. הניתוח הפסיכואנליטי מבקש לקלף את המעטפת האסתטית של היצירה כדי להבין את הדחף הגולמי שהניע אותה מלכתחילה.
כשאנחנו מעמיקים עוד יותר ונעזרים במושגים של מלאני קליין, המוקד עובר מן הדחפים אל מערכות היחסים ואל העולם הרגשי המוקדם של האדם. לפי קליין, כולנו נושאים בתוכנו ייצוגים מנטליים, מעין תמונות פנימיות של דמויות משמעותיות מחיינו, כגון הורים, שאותן אנו משליכים על העולם החיצוני. בניתוח הטקסט נבחן כיצד הכותב מעצב את הדמויות ואת המציאות: האם הדמויות בסיפור מורכבות ואנושיות, או שהן שטוחות ומייצגות טוב מוחלט או רוע מוחלט? שאלה זו מובילה לזיהוי מנגנוני ההגנה הפועלים בטקסט. אחד ממנגנוני ההגנה המרכזיים שקליין זיהתה הוא ה"פיצול". מנגנון שבאמצעותו העולם נחלק לשחור ולבן, כדי להימנע מהתמודדות עם מורכבות ועמימות. כך למשל, כאשר בטקסט מסוים האויב הוא דמוני ומאיים, בעוד שהגיבור מתואר כטהור ומושלם, ניתן לראות בכך ביטוי לפיצול, המעיד על חרדה גדולה וקושי להכיל את העובדה שבכל אדם יש גם יסודות של טוב וגם יסודות של רע.
מתוך כך, הניתוח מנסה למקם את הטקסט באחת משתי העמדות הנפשיות המרכזיות שטבעה קליין. הראשונה היא העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, המאופיינת בחרדת רדיפה, בפיצול חד ובתחושה שהעולם עוין ומסוכן. טקסטים הנכתבים מתוך עמדה זו יהיו לרוב דרמטיים מאוד, רווי קונפליקטים חיצוניים, האשמות והשלכה של כל הרוע הפנימי על אחרים. מנגד הניתוח יחפש סימנים לעמדה הדיכאונית, הנחשבת למפותחת ובוגרת יותר. בעמדה זו, האדם, ובהשאלה גם הטקסט, מכיר בכך שהאובייקט הטוב והאובייקט הרע אינם ישויות נפרדות. בטקסטים כאלה נמצא ביטויים של אשמה, צער, געגוע, ורצון לתיקון. ניתוח רגיש יבחן האם הטקסט מצליח ליצור אינטגרציה בין ניגודים, והאם הוא מבטא יכולת לשאת כאב ואובדן מבלי להתפרק או להשליך את הכאב החוצה בתוקפנות. כך, באמצעות השילוב בין חשיפת הלא-מודע הפרוידיאני לבין הבנת הדינמיקה של יחסי האובייקט הקלייניאניים, מאפשר הניתוח הפסיכואנליטי לקרוא את הטקסט לא רק כסיפור, אלא כזירה שבה הנפש חושפת את האמת העמוקה ביותר שלה.
אבי שגיא מטיל ספק במתודה זו בגלל הזיקה שלה למה שהפילוסוף הצרפתי פול ריקר כינה "ההרמנויטיקה של חשד". הצבתו של הניתוח הפסיכואנליטי בתוך "ההרמנויטיקה של החשד", מאירה את הגישה הזו באור חדש וממקמת אותה כחלק ממסורת פילוסופית ששינתה את האופן שבו אנו קוראים טקסטים במודרנה. ריקר זיהה את פרויד, לצד מרקס וניטשה, כ"אדוני החשד", הוגים שלימדו אותנו כי תודעה האנושית אינה שקופה ואינה אמינה לחלוטין, וכי מה שמופיע על פני השטח אינו אלא מסווה, עיוות או זיוף של מציאות אחרת, נסתרת. מנקודת מבט זו, הטקסט, או העדות, אינו חלון שדרכו ניתן לראות את האמת הפשוטה, אלא חידה או סימפטום שיש לפענח. המתודה הפסיכואנליטית שתיארנו, הנשענת על פרויד וקליין, היא למעשה היישום המעשי של החשד הזה: היא יוצאת מנקודת הנחה שהדובר, ובעקבותיו הטקסט, אינו אומר את מלוא האמת, לא בהכרח מתוך כוונת זדון, אלא מכורח פעולת מנגנוני ההגנה וההדחקה. הקורא הופך למעין לבלש, והטקסט נעשה לזירת חקירה שבה האמת הוסתרה.
כשאנו משתמשים במושגים כמו עידון של פרויד או פיצול של קליין, אנו למעשה מפעילים את מנגנון החשד בצורתו המזוקקת ביותר. ההרמנויטיקה של החשד גורסת שאין לקבל שום ביטוי רוחני, רגשי או אינטלקטואלי כפשוטו. אם הטקסט מציג אידיאל נשגב של הקרבה עצמית, הקריאה החשדנית תחפש תחתיו את הדחף המזוכיסטי או את רגשות האשמה הלא-מודעים שעשויים להניע אותו. ואם הטקסט מציג עולם דיכוטומי של טובים ורעים, ביטוי לעמדה פרנואידית-סכיזואידית, הפרשנות לא תראה בכך תיאור עובדתי של המציאות, אלא תחשוד מיד שמדובר בניסיון נואש של הנפש להיפטר מרוע פנימי באמצעות השלכתו החוצה. כלומר, המתודה הפסיכואנליטית הופכת את הנראטיב הגלוי והופכת אותו לנראטיב כיסוי. המשמעות האמיתית אינה מצויה רק במה שנאמר במפורש, אלא דווקא במתח שבין הגלוי לסמוי, בין מה שנוסח לבין מה שהושתק, הודחק או עוות.
אולם חשוב להבין שעל פי פול ריקר, החשד אינו סוף הפסוק, והוא אינו נועד רק כדי להפשיט את הטקסט או להקטין אותו. מטרתה של הרמנויטיקה של החשד היא דווקא לחלץ משמעות עמוקה יותר, מה שריקר כינה לעיתים ״שיקום המשמעות". באמצעות החשד בכוונות הגלויות, ובאמצעות פליטות הפה, הייצוגים המנטליים המוקדמים והמאבקים המאפיינים את העמדה הדיכאונית, אנו מצליחים לגעת באמת האנושית הפרועה והכואבת שהשפה הרגילה מתקשה להכיל. החשד הפרוידיאני-קלייניאני מאפשר לנו להקשיב לקולה המושתק של הנפש, ולראות בטקסט יצירה מורכבת שבה כוחות נפשיים אדירים נאבקים זה בזה. מתוך כך, הניתוח אינו מסתפק בחשיפת העיוות, ההסוואה או ה״שקר״ שבטקסט, אלא מבקש לחשוף את האמת הסובייקטיבית העמוקה ביותר של הכותב.
לסיכום, הגישה הפסיכואנליטית לניתוח טקסטים, כפי שהיא משתקפת בהגותם של פרויד וקליין, וממוקמת בתוך "ההרמנויטיקה של החשד" של ריקר, מציעה לנו דרך קריאה מרתקת ועשירה, המבקשת לראות מעבר למילים הכתובות, כדי לגעת בלב ליבה של החוויה האנושית. במקום להסתפק ברובד הגלוי והשטחי של הסיפור, שיטה זו מזמינה אותנו למסע פרשני-אמפתי אל עבר אמת פנימית, שלעיתים קרובות מוסתרת אפילו מעיני הכותב עצמו. הגישה רואה בטקסט יצירה חיה ופועמת, שבה פליטות פה וסדקים בעלילה אינם נתפסים כטעויות, אלא כצוהר יקר ערך שדרכו ניתן להציץ אל הלא-מודע ואל הכוחות המניעים את האדם. מושג העידון של פרויד מאיר באור חיובי את יכולתו המופלאה של האדם לעדן יצרים ודחפים גולמיים ולהמירם ביצירה תרבותית, אסתטית, ובכך להעניק משמעות חדשה לכאב ולתשוקה.
כאשר אנו בוחנים את כל אלה דרך משקפיו של פול ריקר וההרמנויטיקה של החשד, אנו מגלים ששיטת ניתוח זו אינה נועדה לחשוף שקרים מתוך ציניות, אלא מתוך כבוד עמוק למורכבותה של הנפש. החשד אינו מטרה בפני עצמה, אלא כלי לשיקום המשמעות, ניסיון כן ואמיץ להגיע לאמת הסובייקטיבית העמוקה ביותר, זו המסתתרת מתחת למעטה ההגנות. על רקע זה, הניתוח הפסיכואנליטי הופך למעשה של הקשבה עמוקה, המאפשר לנו לחלץ מתוך הטקסט את הקול האותנטי של הכותב, ולהבין את הסיפור האנושי על כל רבדיו, הגלויים והסמויים, היפים והכואבים כאחד.
מיומנו של עורך וידיאו אמביוולנטי
אני כותב מתוך עמדת התבוננות בחוויה עצמה: חווית העדות שלי כאזרח, צופה ועורך. היא אין בי כל יומרה לספר את הסיפור כולו או אפילו את רובו. איני היסטוריון. כל מה שאני יכול לכתוב עליו נובע מתוך החוויה הסובייקטיבית שלי.
החומרים הללו – מה הם בעצם? הרי אני מרוחק בכמה דרגות מהאירועים שאותם אני מתאר. ישנם האירועים עצמם, יש את זיכרון העד את האירועים כפי שנמסרו בריאיון המוקלט, וישנה הדרגה השלישית שבה אני צופה בחומרי הגלם המצולמים ועורך אותם, מנסה להישאר נאמן ככל הניתן לסיפור המקורי, להיות רגיש ולהקשיב למה שמסופר. הדרגה הרביעית היא זו שבה אני נמצא כעת, הכתיבה עצמה, הרפלקסיה על אותן חוויות.
ברור, אם כך, לכל בר דעת, כי העדות שאני מוסר בספר זה אינה נאמנה למקור במובן של שכפולו או הצגתו כאילו הוא "שב וקרה לי". עם זאת, עשיתי כל מאמץ להשאירה נאמנה לחוויה הפנימית שלי שבה נרשמו עקבות והדי האירועים, גם כאשר הוטרדתי על ידי חוויותיי.
פה אני מייד נתקל בשאלה שאינני הראשון לעסוק בה: מה בתוך החוויה הפנימית שלי כבר היה נכון לקלוט את אותן עקבות זיכרון, באופן הייחודי לי, אך גם באופן שניתן לתקשרו באופן בהיר לזולת? ובמילים אחרות: מה כבר ידעתי, מתוכי, על חוויות מן הסוג שאותן תיעדתי וערכתי?
מניסיוני המקצועי אני יודע כי רישומו של ההווה נחקק אצל כל אדם באופן אחר ושונה, בהתאם למבנה הנפשי הקיים בו. חוויות המשבשות את המבנה הנפשי הזה, ולו רק להרף עין, נחוות כחוויות טראומטיות, כלומר חוויות המשסעות את יכולתו של היחיד להכיל את המציאות שהתפרצה לתוכו במהירות ובעוצמה, ללא כל הכנה מוקדמת. התפרצות כזו מותירה אחריה הרס פנימי שלעולם אינו ניתן לתיקון מלא. כל שניתן לעשות הוא להקים, בהדרגה, מבנים נפשיים חדשים שיאפשרו להכיל את עקבותיו של אותו הרס, כך שיצטמצם עם הזמן – ובעזרת עבודה נפשית מתאימה – לכדי קפסולה הנעולה בזמן. אותה קפסולה עשויה להישכח, במקרה הטוב, ורק להותיר אחריה אותות מוחלשים המפרים מפעם לפעם את שגרת חייו של האדם.
באוקטובר 2026, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה על ארבל יהוד, שורדת השבי ששוחררה משבי חמאס לאחר ארבע מאות שמונים ושניים ימים של גיהינום. בריאיון שערכה יחד עם בן זוגה אריאל קוניו שהוחזק שבע מאות שלושים ושמונה ימים בשבי, סיפרה ארבל כי היא עדיין אינה מסוגלת לספר את מה שעברה במהלך השבי. לדבריה היא מחזיקה הכול "במזוודה סגורה". היא סיפרה כי הקשיבה לעדויות של שורדות שבי, ובהן רומי גונן, והיא מלאת הערכה כלפי יכולתן לפתוח ולספר. עם זאת, לדבריה, החוויות שהיא עברה בשבי היו קשות אף יותר ממה ששמעה בעדויותיהן של אחרות. מבלי להיכנס לפרטים, העידה כי עברה התעללות פיזית, מינית ומנטלית לאורך כל תקופת השבי. גם לבן זוגה, אריאל קוניו, היא עדיין אינה מצליחה לספר את מה שעברה.
אי יכולת זו, או אולי ההחלטה לשמור את אשר עברה בינה לבין עצמה, מחדדת את מורכבותו של תהליך מתן העדות. מדבריה של ארבל ניתן להסיק כי היא חוששת שלתת עדות בשלב זה רק יחמיר את מצבה הנפשי, ולכן מעדיפה כרגע שלא לדבר. אפשר לתהות האם היא מקווה שבכך תוכל לשכוח את הדברים, או לפחות לאפשר להם לשקוע עמוק בתוך אותה "מזוודה סגורה", שאולי לעולם לא תצטרך לפתוח? האם הימנעות מפתיחת המזוודה אכן תאפשר לה שלא להיות מוצפת מחדש בזיכרונות הימים הקשים שעברה? ימים יגידו.
המסקנה שאליה אני שב ומגיע היא שמתן עדות אינו בהכרח מפתח להחלמה או לשיקום מחוויות קשות וכואבות. תהליך העדות אינו מתאים לכל אדם ובכל מצב. ארבל יהוד חזקה דיה כדי לומר "לא" לכל מי שמבקש ממנה לספר את סיפורה. אני משער שיכולת הזאת לסרב, להציב גבול ולשמור את החוויה לעצמה, היא עצמה עדות לכוח נפשי משמעותי, ליכולתה לשמור על גבולות גופה ונפשה, ולהוסיף להתקיים כסובייקט אוטונומי למרות כל מה שעברה.
במהלך השנה שבה צפיתי בעדויות, תהיתי לא אחת האם העדים שרואיינו היו במצב נפשי איתן דיו כדי לשקול באמת את נכונותם להתראיין ולחשוף בפני המראיין והצלם, ולמעשה לפני העולם כולו, את אשר עברו. כמובן, ניתן לטעון כי קיימים הבדלים מהותיים בין עדותם של מי שעברו את אירועי השבעה באוקטובר ביישוביהם לבין עדותם של מי שנחטפו והוחזקו בידי חמאס במשך מאות ימים. אין באמת מקום להשוואה. ובכל זאת, ליוותה אותי המחשבה שלמרות הסכמתם המפורשת של מרואייני "עדות 710", הייתכן שחלקם חשו באופן כלשהו שהם חייבים לשתף פעולה, אולי מתוך רצון לאחוז בקצה חוט של תקווה לאחר התופת שעברו? אני תוהה אם החיים בעידן המודרנית שבו המדיה התקשורתית הפכה לחלק כה עמוק מהמציאות היומיומית, טומנים בחובם פיתוי מתמיד להיחשף בפני העולם, ולו לרגע קצר, כדי לזכות בתשומת לב השמורה בדרך כלל לאנשים שקנו את תהילתם בזכות הישגים יוצאי דופן בתחומים שונים. האם גם מתוך המקום הזה הופעל לחץ פנימי, ואולי אף לחץ חיצוני, על המרואיינים לקחת חלק במשחק התקשורתי הזה, שבו כמעט כל אדם מחפש את "חמש עשרה דקות התהילה" שלו?
הצטרפתי ל"עדות 710" כעורך וידיאו, ומאוחר יותר גם כחבר בוועדת האתיקה, כמה חודשים לאחר הקמתו. שמעתי עליו כבר בימים שלאחר השבעה באוקטובר, אך נדרש לי זמן להחליט שאני אכן מעוניין להיות חלק ממנו. על בסיס ניסיוני הקליני, תהיתי אם נכון לאסוף עדויות זמן קצר כל כך לאחר האירועים עצמם ובעוד המלחמה מתמשכת. מניסיוני של ארגונים כדוגמת נט"ל ועמ"ך, סברתי כי איסוף עדויות מסוג זה מחייב היערכות טיפולית מקיפה ומעמיקה יותר, שתבטיח כי עצם מסירת העדות תהווה חלק מתהליך השיקום והעיבוד של העדים. חששתי כי הדגש שמעניק הפרויקט לתיעוד מהיר ומדויק של האירועים עלול להציב את הצורך בשימור המידע ההיסטורי והפורנזי בראש סדר העדיפויות, על חשבון תשומת הלב למצבם הנפשי של המעידים.
באותה עת נטיתי לראות באיסוף עדויות, סמוך כל כך לזמן האירוע, פעולה הקרובה יותר לעבודת חקירה, מן הסוג המבוצע על ידי גופי אכיפת חוק וגופים משפטיים. אין ספק שקיים ערך רב ואף הכרחי לתיעוד כזה בהקשרים משפטיים, היסטוריים וציבוריים. אולם כמטפל, התקשיתי בתחילה לראות את עצמי נוטל חלק בתהליך שכזה.
היה זה לאחר מפגש חברתי שבו נכח איתי קן-תור, אחד ממקימי הפרויקט, ושיתף מקרוב בפעילותו, שהשתכנעתי שאיני יכול להישאר מן הצד. הוא דיבר על צוואר הבקבוק שנוצר בעקבות הצטברות עצומה של חומרי גלם מול מעט עורכי וידיאו מנוסים. מאחר שהיה לי ניסיון רב בעריכת וידיאו, עוד מתקופת שירותי הצבאי בשנות השמונים, לא יכולתי שלא להצטרף לפרויקט. ניסיוני כעורך וידיאו צבאי אכן סייע לי מאוד, והיה לי קל להתמודד עם ההיבטים הטכניים של העבודה, אולם החומרים שבהם צפיתי בהווה הציפו גם חומרים מהעבר. שירותי הצבאי התרחש במהלך מלחמת לבנון הראשונה. לאחר פרוץ המלחמה והתרחבותה אל מעבר לקו ארבעים הקילומטר, מצאתי את עצמי נדרש לערוך חומרים שהיו הרבה מעבר לז'אנר סרטי ההדרכה הצבאיים שבהם עסקתי קודם לכן. בין השאר נדרשתי לצפות בתיעודים קשים כמו הסרטונים שבהם נראים גופות חיילים ישראליים נגררות ברחובות ביירות בידי מחבלים פלסטינים. בדיעבד, התברר לי עד כמה חוויית הצפייה והעריכה ההיא ממשיכה לפעול בתוכי, וכיצד עיצבה את אופן הצפייה והעריכה שלי בהווה.
גם לאחר שהתגברתי על הסתייגויות אלו והצטרפתי לפרויקט, הן לא נעלמו. לאורך כל חודשי המעורבות שלי בפרויקט, שנמשכה כשנה, המשיכו ללוות אותי שאלות מקצועיות ואתיות. חלק מן החששות שהיו לי אכן קיבלו אישוש במהלך הזמן, ולכן בסופו של דבר החלטתי שלא להמשיך את פעילותי בפרויקט. אין בי חרטה על חלקי שלקחתי בפעילות, אולם בשלב מסוים הגעתי למסקנה כי אינו יכול לשאת עוד באחריות הכרוכה בהמשך השתתפותי.
במהלך השנה שבה הייתי פעיל בפרויקט, ערכתי מאה שלושים ושבע עדויות שנאספו מעשרים ושמונה יישובים. בהמשך הספר, אביא את העדויות של ניצולי אירועי השבעה באוקטובר שאת עדויותיהם ערכתי ואתייחס גם לחוויותיי שלי כעד לעדויות אלו. חשוב לציין כי הראיונות שערכתי התקיימו במהלך השנים 2023 - 2024. הדברים שנאמרו בהם משקפים את המציאות כפי שנתפסה בעיני המרואיינים בעת מסירת העדות. מטבע הדברים, חלק מן הנסיבות שאליהן התייחסו השתנו מאז, למשל מצבם של החטופים, מעמדם של המפונים או התפתחויות אחרות שהתרחשו במהלך המלחמה ולאחריה. בחרתי להשאיר את העדויות בנוסחן המקורי.
נוהל העבודה היה, לכאורה, פשוט: לעיתים קיבלתי מראש צוות העריכה בקשה לערוך עדות מסוימת, ולעיתים בחרתי עדות בעצמי מתוך המערכת הממוחשבת שבו אוחסנו העדויות. השתדלתי לבחור ולקבל עדויות ממקומות שונים בנגב המערבי, כך שבסופו של דבר ערכתי עדויות של תושבים מעשרים ושמונה יישובים שהותקפו באותו בוקר. אינני מתיימר לטעון כי בחירה זו העניקה לי מבט מקיף או שלם על אירועי אותה שבת. ובכל זאת ההיקף הגאוגרפי סיפק לי פרספקטיבה ייחודית על אופני החוויה, הזיכרון והעדות של אנשים שחיו את אותה מתקפה מתוך מציאויות שונות. לצד זאת ברור לי כי גם פרספקטיבה רחבה שכזו אינה הצדקה להסקת מסקנות כוללניות. משום כך אסתפק בהתייחסויות ספציפיות שלי לחומרים שאותם פגשתי.
כעורך וידאו, עבודתי כמובן לא הייתה מתאפשרת ללא חומרי הגלם שצולמו בידי הצלמים והמראיינים. במהלך עבדתי שיתפתי פעולה עם עשרות צלמים ומראיינים, שרק את חלקם פגשתי באופן אישי עם הזמן. שיתוף הפעולה עם כל אחד ואחת מהם היה חלק מהותי מליבת תהליך העריכה. הם היו אלו שנכחו ברגעי הריאיון עצמו, ולעיתים שיחה עימם אפשרה לי להגיע ללב העדות. עם כמה מהם עבדתי על עשרות עדויות, ועם חלקם רק על עדות אחת בלבד. לצד המראיינים והצלמים היו גם שותפים רבים נוספים, בהם עורכי התוכן שניסחו את הטקסט הנלווה לגרסאות הערוכות, ומתנדבים רבים אחרים שהרכיבו את הצוות המסור של פרויקט "עדות 710". הפרשנויות שאציע על העדויות השונות מתייחסות גם לחלקם של המראיינים והצלמים במפגשי העדות. לעיתים, ייתכן שפרשנויותיי עלולות להיתפס כביקורת על פעולה, או אי-פעולה, מצד מי מאנשי הצוות, אך אין זו כוונתי. אני יודע בוודאות כי כל אחד ואחת מהם פעלו בתום לב ומתוך מיטב יכולותיו באותו רגע נתון. כולנו פעלנו תחת עומס נפשי, כולנו היינו, ועודנו, תחת השפעת אירועי השבעה באוקטובר שהותירו אותנו חסרי אונים. השתתפותו של כל אחד מאיתנו בפרויקט הייתה, בדרכה, ניסיון להשיב לעצמנו תחושת ערך, שייכות ויכולת פעולה בתוך החברה האזרחית הישראלית שבה אנו חיים. אני מלא הערכה תודה לכל אחד ואחת מחברי הצוות ששיתפו איתי פעולה אז, וגם היום.
העדויות מתפרסמות באינטרנט בשתי גרסאות: האחת, גרסה מקוצרת באורך של עד שש דקות; והשנייה, העדות המלאה, ללא עריכה מלבד תיקונים טכניים הכרחיים. פרויקט "עדות 710" מקפיד לקבל את הסכמת העדים לפרסום עדויותיהם. כבר בתחילת הדרך ניתנה לעדים האפשרות לבחור אם ברצונם שעדותם תפורסם במלואה, תשמש לצרכי מחקר בלבד ולא לפרסום פומבי, או תישמר בארכיון ללא כל שימוש, גם לא מחקרי. בקשת ההסכמה לפרסום הוצגה פעמיים: בתחילת התהליך, ושוב עם סיום העריכה, התמלול והכנת העדות לפרסום. בפועל, ניתנו לעדים שתי הזדמנויות לסרב לפרסום עדותם, וכמובן גם לבקש שינויים בכל אחת משתי הגרסאות. בהמשך אדון במשמעויות השונות של מנגנון קבלת הסכמה. מבין מאה שלושים ושבע התושבים שאת עדותיהם ערכתי, חמש עשר עדים ביקשו שדבריהם יועברו לארכיון ולא יעשה בהם כל שימוש. שני עדים נוספים ביקשו שעדותיהם יגנזו. עד נוסף רואיין פעמיים, בידי שני צוותים שונים, בעקבות חוסר תיאום מערכתי. מאחר שהעדות שערכתי במקרה זה לא פורסמה בסופו של דבר, לא התייחסתי אליה במסגרת ספר זה. בפועל, אם כך, ספר זה מבוסס על עדותיהם של 123 עדים שנתנו את הסכמתם לפרסום. בחלק מן היישובים, בהם כפר עזה, נירים וניר עוז, ערכתי מספר דו ספרתי של עדויות, ואילו ביישובים אחרים ערכתי בין עדות אחת לשלוש.
לי עצמי לא היה כל קשר ישיר עם אף מי מן העדים במהלך תהליך העריכה. הייתה זו החלטה מודעת, שלדעתי הייתה נכונה. ההחלטה התקבלה בשלבים הראשונים של הפרויקט כדי לשמור על פרטיותם של העדים. היחידים ששמרו איתם על קשר רציף היו המראיינים עצמם, ובאמצעותם ניתנו גם ההסכמות לפרסום ונמסרו תגובותיהם לגרסאות הערוכות. לקראת פרסום ספר זה, שלחתי את הפרקים הרלוונטיים לכל אחד מהמראיינים והעדים שעדותיהם נותחו בהרחבה. קיבלתי מכולם הסכמה מפורשת לפרסום החומרים המתייחסים אליהם
בבואי להתייחס לעדויות לעומקן, התלבטתי רבות באיזו דרך נכון לעשות זאת. האם לנתח כל עדות בנפרד? מהלך כזה היה מניב ספר בהיקף של כמה אלפי עמודים. הרהרתי גם באפשרות לערוך סיכום של העדויות לפי כל אחד מעשרים ושמונה היישובים, ובכך להציג מבט אינטגרטיבי ומקיף יותר על האירועים. גם אפשרות זו נפסלה, משום שחשתי כי היא עלולה לרדד ולהשטיח את סיפוריהם האישיים של העדים.
בסופו של דבר החלטתי לבחור שמונה עדויות מיישובים שונים ולכל אחת מאלו להקדיש פרק. הייתה זו בחירה קשה, משום שמשמעותה הייתה ויתור על עדויות אחרות. עם זאת, בסופו של דבר, הבחירה ש"נכפתה" עלי, אפשרה לספר להישאר בהיקף סביר. מה שהנחה אותי בבחירה זו הייתה גם ההחלטה שאין בכוונתי לכתוב מחקר איכותני שיטתי על העדויות, אלא למסור עדות אישית בעצמי על התהליך שעברתי. אירועי השבעה באוקטובר אינם ניתנים לדעתי לכימות, קטלוג או שיוך אוניברסלי כזה או אחר. כל עדות עומדת בפני עצמה, ומהווה עולם ומלואו. בחירתי שלא לערוך מחקר איכותני על העדויות שבהן לקחתי חלק נובעת מתוך תפיסה זו. אני מבקש להקשיב לכל אחת מהעדויות שלעצמה, תוך ההכרה שהיא מתקיימת בתוך הקשר רחב יותר. הבחירה שלי בעדות אחת ולא באחרת אינה מעידה על חשיבות היחסית של העדות, אלא נובעת מבחירה סובייקטיבית שלי. כל העדויות עומדות מבחינתי על אותו מישור של משמעות וערך, וכל אחת ואחת מהן יקרה לליבי וראויה לתשומת הלב המלאה של הקוראים.
פרשנות העדויות נעשה תוך ניסיון לשמור על נאמנות מרבית לדברי העד. לא עשיתי כל ניסיון לבדוק את מהימנות המידע או להצליבו עם עדויות של תושבים אחרים שנכחו באותו יישוב ובאותו זמן. המטרה שלי אינה לחשוף אמת אחרת, נסתרת, שאינה מצויה כבר בדברי העדים. השתדלתי להביא את הדברים כפי שהם, וברוח שבה הם נמסרו.
הספר בנוי כך שניתן לקרוא כל פרק כיחידה עצמאית, אך קריאה רציפה מאפשרת פרספקטיבה רחבה ומעמיקה יותר. שלושת הפרקים הראשונים מהווים את התשתית הרעיונית שעליה נשענות הפרשנויות לעדויות הנבחרות. כפי שיפורט בהמשך, בחרתי בשמונה עדויות מתוך מאה שלושים ושבע, מתוך ניסיון להציע ייצוג רחב של המגוון האנושי והדמוגרפי של תושבי הנגב המערבי. אין זאת כדי להמעיט בחשיבותה של כל עדות אחרת, או לייצר סדר עדיפויות כלשהי. בסוף כל פרק עדות, יש לינק דרכו ניתן לצפות בעדות המלאה.
למרות ההתייחסות לרעיונות תיאורטיים ולהוגים שונים, אין מדובר במחקר אקדמאי קלאסי. תקוותי היא כי הספר יוכל לגעת גם בקוראים שכתיבה אקדמאית אינה קרובה לליבם. מסיבה זו, בין השאר, נמנעתי מהצגת ביבליוגרפיה מקיפה, והסתפקתי באזכור מצומצם של מקורות ששימשו השראה לעבודתי.
העדויות שאותם תקראו בהמשך אינן קלות לעיכול. כל אחת מהן מספרת סיפור קשה מנשוא. אני ממליץ לקורא לקרוא את העדויות ואת הפרשנויות השונות לאט לאט. שילבתי את הפרשנויות בין העדויות עצמן גם כדי ליצור מרווחי נשימה, שבמהלכן תשומת הלב מוסטת לרגע מהסיפור המרכזי ומאפשרת מקום למחשבה, לעיבוד ולהתבוננות. חלק מן המחשבות הללו שלי חוזרות על עצמן בכמה מהפרקים. למרות החזרתיות השארתי אותן במקומן, כדי שכל פרק ופרק יוכל לעמוד בפני עצמו כעולם שלם. אני מניח שיהיו קוראים שיבחרו לקרוא פרק אחד בלבד, ולכן היה לי חשוב שכל פרק יציע תמונה מלאה ככל האפשר.
פרק רביעי
בחירתו של רוני ספדג' מקיבוץ כיסופים
אזור המגורים של קיבוץ כיסופים מרוחק כשני קילומטרים מגדר הגבול, בעוד שהשדות והשטחים החקלאיים של הקיבוץ מגיעים ממש עד לגדר עצמה. הקיבוץ שוכן מול אזור מרכז-דרום הרצועה, בין דיר אל-בלח לח'אן יונס. בסמוך לקיבוץ נמצא מעבר כיסופים, ששימש כציר תנועה מרכזי אל גוש קטיף עד ההתנתקות בשנת 2005.
העדות הראשונה שערכתי בפרויקט הייתה של רוני ספדג'. מהרגע שהבנתי ביתר דיוק מה עלי לעשות, יכולתי להתמסר לעריכה עצמה. התהליך היה מוכר לי גם מעבודתי בעריכת טקסטים. בשני המקרים על העורך ליצור נרטיב בהיר, אינטגרטיבי ואמין שישכנע את הצופים להמשיך לצפות בגרסה המלאה. ניגשתי למלאכה גם מתוך מודעות לעוצמת החומרים שאותם אפגוש. הימים היו ימי תחילת המלחמה. צה"ל כבר פעל בהיקף נרחב ברצועת עזה, הלחימה מול חיזבאללה בלבנון וסוריה הייתה בשיאה, האיום האיראני ריחף ברקע, וגם אני הייתי אפוף בחשש ממה שצופן העתיד, ובמיוחד לגורל החטופים.
כתיבת הפרק הזה התרחשה כשנתיים לאחר שערכתי את העדות עצמה, לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש, לאחר שובם של כל החטופים, ובצל תקווה מהוססת שאולי פרק חדש עומד להיכתב בתולדות המזרח התיכון. הצפייה המחודשת בחומרי הגלם דמתה, במובנים רבים, לתהליך העריכה המקורי. גם אז עצרתי מדי פעם את הצפייה וסימנתי לי את הקטעים שחשבתי שכדאי שיכנסו לגרסה הקצרה, שמטרתה לעורר עניין בצופה להמשיך לעדות המלאה.
הצפייה המחודשת היא למעשה התייחסות לשלוש גרסאות של האירוע. חומרי הגלם המלאים, לצידם הגרסה הארוכה שנערכה, ולצידם הגרסה הקצרה הערוכה. הנתונים הם אותם נתונים, אבל כל אחת מהגרסות מספרת את הסיפור באופן שונה. כל אחת מהדרכים, כמובן, עדיין רחוקה מהאירוע עצמו, שלעולם אינו ניתן לשחזור מלא. בין האירוע לבין הצופה ניצבים הזיכרון, כפי שהעד מספרם למראיין. לבסוף, הפרשנות שלי שמהווה גרסה נוספת. במובן זה, הפרק שלפניכם מהווה גרסה נוספת של העדות — שכבה נוספת של התבוננות, הנבנית על גבי כל קודמותיה. אין היא מתיימרת להתקרב יותר אל "האמת" של האירוע, אלא רק להאיר את האופן שבו הסיפור ממשיך להשתנות, להיבנות ולקבל משמעות בכל פעם שהוא מסופר מחדש
הביקור המחודש בתהליך העריכה, אך הפעם לא כדאי ליצור גרסה ערוכה, אלא כדי לכתוב על חווית הצפייה והעריכה שלי, היא במידה רבה חזרה לעמדה קודמת. יש בחזרה הזו משהו המהדהד את מחשבותיהם של ניטשה ופרויד על החזרה הנצחית. ייתכן שמשהו בתהליך העריכה נותר בלתי מפוענח דיו עבורי, ולכן נמשכתי לחזור אליו, בניסיון אולי להעניק פשר נוסף על מה שכנראה לעולם ימשיך לחמוק מהבנה מלאה. הצפייה בחומרי הגלם היא פריבילגיה השמורה לעורך הווידיאו. אלא שהפעם איני נדרש לערוך או להשמיט דבר, אלא רק לשהות ולהקשיב לכלל החומרים שצולמו. האירוע המקורי כבר איננו, ואף לא בזיכרונו של העד כפי שחווה אותו בזמן אמת. כל שנותר הם עקבות, הדים, רשמים שנצרבו בנפשנו. עליהם אני מבקש לכתוב כאן.
הכניסה לחדר העריכה
סיפורו של רוני היה מרתק, ויכולתו לספר את הסיפור באופן קולח ומשכנע הקלה עלי מאוד את עבודת העריכה. בתוך זמן קצר מצאתי את נקודות המוקד של עדותו שחשבתי שחיוניות עבור הגרסה הקצרה. המראיינת הייתה גליה שילוח, תסריטאית ובמאית סרטים דוקומנטריים ותיקה, שמאוחר יותר ערכתי שבע עדויות נוספות שגבתה. הצלם היה ארי בלוך, איש מקצוע מנוסה ועתיר ניסיון, אשר ערך בעצמו את הגרסה הארוכה של העדות.
הרגשתי חלק מהצוות שצילם את העדות, גם אם לא הייתי עימם בקשר ישיר או תכוף. היה לי ברור שאני אמנם צופה בעדותו של אדם אחד, אך בחדר נמצאים למעשה לפחות שני שותפים נוספים למעשה העדות, המראיינת והצלם, שגם נוכחותם מורגשת בתוך החומר המצולם. במובן מסוים, לא רק לעדותו של העד אני מקשיב, אלא גם לאופן שבו הם מקשיבים לו. גם הם, כמוני, מקשיבים לדברי העד במידה רבה של מעורבות והזדהות. חשתי הזדהות עם כל אחד משני התפקידים ובקלות יכולתי לדמיין עצמי בעמדת המראיינת, המקשיבה ומכוונת את השיחה, וגם בעמדת הצלם, המתבונן במתרחש דרך העדשה ומנסה ללכוד את הרגע מבלי להפריע לו. תהיתי כיצד הרהורים אלו משתלבים עם הניסיון הכן שלי להקשיב לסיפורו של רוני, או שמא אני כבר עסוק בניסיון להגן על עצמי מפני מה שסיפורו מעורר בי. תחושת ההזדהות הזו ליוותה אותי לאורך כל תהליך הצפייה והעריכה, והעמיקה את הבנתי כי עדות איננה מעשה של אדם אחד בלבד, אלא מפגש אנושי משותף בין כמה אנשים הנושאים יחד את הסיפור.
תחילת עדות – תחילת טיפול?
יום הצילומים עם רוני היה בעשרים וארבע לנובמבר 2023. הריאיון נערך במלון בים המלח, שאליו פונתה משפחתו של רוני יחד עם תושבים רבים אחרים מן הנגב המערבי. רוני עצמו לא עזב את כיסופים גם לאחר השבעה באוקטובר, אולם נהג לבקר את משפחתו במלון בכל סוף שבוע.
אורכו של חומר הגלם הוא שישים ואחת דקות. עשר הדקות הראשונות, כמו בכל עדות, מוקדש לתיעוד הסכמתו המוקלטת של העד. רוני פותח במסירת שמו, גילו, מספר תעודת הזהות שלו ואומר שהוא "מסכים לריאיון הזה", בדיוק כפי שהוא מתבקש לעשות על ידי הצלם שלא נראה בפריים. חלק זה של העדות אינו נכלל באף אחת מהגרסאות של העדות אולם נשמר עם חומרי הגלם.
רוני יושב על כיסא, רגליו משוכלות. מאחוריו רקע מטושטש של מחיצה כלשהי, וארבע נורות חלשות משמשות כקישוט. פניו וגופו מוארים היטב, וקולו נשמע בבירור. השניות הראשונות בהן הוא מוסר את פרטיו, יכולות ליצור את הרושם של וידוי או אפילו חקירה. הצורך לקבלת את הסכמתו המוקלטת מובן בהחלט וחשוב. עם זאת, הרושם הנוצר הוא שרוני מסכים להתרחשות מבלי לדעת מה בדיוק עומד לקרות. במובן זה, האסוציאציה לחקירה אינה משוללת יסוד. כמובן שרוני יכול היה להפסיק את הריאיון בכל שלב. יתרה מזאת, גם לאחר סיומו, ואפילו לאחר עריכתו ופרסומו, יכול היה לבקש את הסרתו.
אין בדברי אלו משום ביקורת על האופן בו נפתח הריאיון, אלא רק ניסיון להצביע על מאפייניו. חשוב גם לזכור שהריאיון התקיים שישה עשר ימים לאחר השבעה באוקטובר, ובפועל היה אחד הראיונות הראשונים שנערכו בפרויקט. מאוחר יותר, גובשו נהלי עבודה אחרים, שאולי היו מרככים את חווית החקירה שעולה מאותן שניות ראשונות.
עוד לפני שארי הצלם מוסר לרוני את הפרטים שעליהם עליו לחזור, נשמעת את גליה שילוח אומרת, ממש עם תחילת ההקלטה: "ארי, לא התחלתי כי פשוט לא היית". באמירה אגבית זו היא חושפת למעשה את העובדה המובנת מאליה: העדות מתחילה רק כאשר המצלמה מופעלת. מה שנאמר לה לפני תחילת ההקלטה, נוכל רק לנחש. סביר להניח שרוני דיבר גם לפני תחילת ההקלטה, ומה שאמר נשאר אף מחוץ למסגרת חומרי הגלם של העדות.
אני מבקש לכנות את רגע הפעלת ההקלטה כהתחלה הפורמלית של העדות, אך לא כהתחלה הבראשיתית. אני עושה כאן אנלוגיה ראשונה אל המרחב הטיפולי. גם פגישה טיפולית מתחילה, לכאורה, באופן פורמלי: המטופל נכנס לחדר, מתיישב ומתחיל לדבר. כפי שנכתב על ידי טובים ורבים, ניתן לשאול מתי באמת מתחיל הטיפול. האם הוא מתחיל עם תחילת דבריו של המטופל? או שמא אולי שמא ברגע שבו מתעוררת משאלתו להגיע לטיפול, ואולי אף במחשבות, בפנטזיות ובחששות הראשונים המלווים החלטה זו.
האנלוגיה בין טיפול לריאיון העדות תלווה חלקים רבים מהכתיבה בספר זה. כמו כל אנלוגיה, גם לה יש מגבלות ואין ברצוני לטעון כי כל ריאיון משול למהלך טיפולי. עם זאת, אני כן סבור שבכל ריאיון יש אלמנטים טיפוליים, הן מבחינת המסגרת והן מבחינת התוכן, גם כאשר המראיין אינו מטפל ואינו מייחס כל משמעות או כוונה טיפולית לפעולתו. עצם הישיבה זה מול זה בחדר, לצורך שיחה שבה העד הוא הסובייקט שלשמו נוצר המפגש, מהווה את הבסיס הפנומנולוגי שממנו ניתן לגזור אנלוגיות אלו. על קווי דמיון והבדלים נוספים ארחיב בהמשך הספר. השאלה המתבקשת כבר כאן היא האם המפגש נוצר בעיקר מתוך הצורך של העד לספר את סיפורו, או שמא גם, ואולי בעיקר, מתוך הצורך של המראיינת וכל שאר צוות "עדות 710" (ובכללם אני) להקשיב לסיפור. כפי שאדגים מפעם לפעם, ניתן ללמוד על חלקם של המראיינים ושל אנשי צוות אחרים בעצם קיום הריאיון מתוך הערות אגב ולעיתים אף מתוך אמירות ישירות שהם משמיעים, גם במהלך הריאיון.
כאשר רוני מסיים לומר שהוא מסכים לריאיון, גליה שילוח מזכירה לו שעליו לומר: "מרצוני החופשי", ורוני אכן מוסיף מילים אלו בחיוך תוך שהוא מרים את שתי ידיו מול פניו כאילו שהן אזוקות. יהיו מי שיטענו שעצם תשומת הלב למחוות מסוג זה וייחוס משמעות מודעת, או לא מודעת להן, היא מרחיקת לכת. אולם איני יכול לשכוח את חלקו של הלא-מודע בנפש האנושית. איני מטיל ספק בכל שרוני אכן קיים את הריאיון מרצונו החופשי, אולם בתנועת הידיים האזוקות הוא מסמל משהו שעליו הוא לא נשאל. גליה שילוח אינה מטפלת ואינה אמונה על פרשנות של ביטויים לא מודעים מסוג זה. גם אילו הייתה מטפלת, ייתכן שהייתה אוגרת בליבה את רישום המחווה הפיזית הזו כביטוי למשהו שרוני לא אומר במילים אלא רק באמצעות גופו. כך או כך, הריאיון אץ קדימה, והרגע הזה נשכח ואינו זוכה להתייחסות נוספת.
מה היה בו באותו רגע שגרם לו להרגיש אזוק? הפרשנויות האפשריות הן כמובן כמעט אינסופית, והם נתונות לדמיונו של כל צופה. החיוך שליווה את תנועת הידיים האזוקות הזכיר לי, למשל, תנועות שמפגינים רבים עושים כאשר הם עומדים מול שוטרים במקומות ציבוריים. אם כך, ייתכן שרוני מחה כנגד דבר מה שכלל אינו קשור לקיום הריאיון, ואפשר לעצמו מעין "פליטת פה" גופנית בתוך המסגרת המאפשרת והמכילה של הריאיון, מסגרת שבה כך אני משער, חש בטוח דיו כדי להתבטא באופן חופשי. רגע זה של מחאה הומוריסטית עשוי להיתפס כביטוי סובלימטיבי לרגשות הקשים הרבים שרוני עדיין אצר בתוכו, שישה עשר ימים לאחר מה שהוא ומשפחתו עברו.
גליה אז מנחה את רוני להתבונן בה, בעיניה, ולא במצלמה במהלך הריאיון. נוהל זה הוטמע בעבודת גביית העדויות כבר מן הימים הראשונים, והוא משקף בחירה אסתטית שמקובלת בראיונות. זו הנחיה שגם היא מייצרת אבחנה מבדלת בין סיטואציית הריאיון לסיטואציה טיפולית. בטיפול, המטופל רשאי להסתכל על מה שהוא רוצה, ולא יעלה על דעתו של אף מטפל לבקש להורות לו היכן להתמקד. בריאיון, לעומת זאת, ההנחיה הזו מכוונת את המרואיין באופן מכוון ומובנה. למראיין יש משימה, ולעיתים המשימה הזו מחייבת יצירת תנאים מסוימים לשיחה.
גליה ממשיכה ופותחת במעין הקדמה שבה היא מזכירה כי רוני שימש כרכז ביטחון שוטף צבאי (רבש"ץ) של היישוב, ולכן יש לו פרספקטיבה רחבה על מה שקרה באותו יום. לאחר מכן היא מעבירה אליו את רשות הדיבור ומבהירה כי הוא זה שיבחר על מה לדבר.
הסתירה הקלה בדבריה של גליה, בין בו ההכוונה לדבר מתוך "פרספקטיבה רחבה" לבין ההצהרה שרוני רשאי לדבר על מה שהוא רוצה, מלווה רבים מן הראיונות שערכתי בפרויקט. ברור לי שגליה, כמו כל מראיין, מגיעה עם אג'נדה מסוימת משל עצמה. ישנם דברים מסוימים שהיא מעוניינת לשמוע, ואולי דווקא משום כך טוב שהיא מניחה את הקלפים על השולחן כבר בתחילת הריאיון. כל נוצר מתח מובנה, שאולי מאפיין כל דיאלוג בין שני אנשים. לכל אחד מהדוברים, וגליה היא דוברת לכל דבר בצמד זה, יש את האג'נדות שלו, הנושאים שעליו הוא רוצה לדבר. היכולת של כל אחד מהם להקשיב באמת לדברי השני, היא שהופכת את השיחה לדיאלוג ולא רק לשני מונולוגים המתנהלים במקביל.
רוני מגיב מייד לסתירה הזו בכך שהוא מבקש מגליה לתת לו נקודות שעליהן היא תרצה שהוא ידבר. גליה נענית ואומרת שהיא תכוון אותו במהלך הריאיון, וגם מבקשת ממנו באותו רגע להגביר את קולו מכיוון שהיא סובלת מקשיי שמיעה. עוד לפני שהסיפור עצמו תופס את מרכז הבמה, נחשפת ההדדיות הבסיסית שעליה נשען כל מעשה של הקשבה.
כאן כבר מתגלה באופן מובהק ההבדל הגדול בין הטכניקות הטיפוליות שעליהן הרחבתי בפרק הקודם. רוני מתבקש לדבר על נושא מסוים, בסגנון מסוים, ולא בהתאם להמלצה הקלאסית לאסוציאציות חופשיות. לאחר היסוס קל, הוא מתחיל לתאר את מצבו המשפחתי: נמצא בזוגיות שנייה, ילדים משלו וילדים של אשתו השנייה. בעודו מוסר פרטים אלו, גליה קוטעת אותו ומבקשת לדעת כמה שנים הוא מתגורר בכיסופים.
לאחר שהוא משיב כי הוא חי בכיסופים כארבע עשרה שנים, הוא ממשיך ומתאר את תפקידיו הביטחוניים השונים. מנקודה זו ואילך, אביא את דבריו של רוני כלשונם. את שאלותיה המכוונות של גליה אציג בקו תחתון.
הדבר הראשון זה בעצם לתת את הביטחון ואת תחושת הביטחון לתושבים. זה הדבר הראשון, והמהות של העניין זה הביטחון. זה יותר הצינור שמקשר בין הצבא לבין האוכלוסייה שלנו. זאת אומרת, הרבש"ץ הוא בדרך כלל, יש לו את המילה גם עם הצבא, הוא יושב איתם בהערכות מצב, הוא יושב איתם על תרגילים, על כל מיני דברים. והוא בעצם המקשר בין האוכלוסייה, לצבא, במיוחד במקום כמו כיסופים.
אבל הרבה מעבר לזה, לרבש"ץ יש איזשהו דמות, סוג של איזשהו דמות בתוך היישוב. אז הוא עוסק בהמון דברים, כמו גינה קהילתית וכמו כל מיני פרויקטים עם נעורים וכל מיני דברים כאלה. הוא מאוד מאוד מעורב בדרך כלל בתוך הקהילה. עניין של אופי, זה עניין של אופי. ולרוב זה ככה, אבל, רבש"ץ הוא עושה הכול, הכול. מאוד מעורב בתוך חיי הקהילה עצמה. אבל זה הרבה גם מעבר. אתם תשמעו אחר כך את הסיפור, את תביני שזה קצת, אפילו קצת יותר מעבר.
כמו רוב העדים, הוא מתחיל את הסיפור על השבעה באוקטובר בשעה 6.25, כאשר הוא החל לשמוע מטחי רקטות שנשמעו לו חריגים.
אני אתחיל די מוקדם. 06:25 אני על הרגליים. אני גם לולן במקצוע, מנהל חוות לולים. 06:25 בבוקר אני קם, הולך לשירותים, בדרך חזרה אני עוד רואה את האישה שהולכת לשירותים, ותוך שניות אנחנו כבר במטחים אדירים שנופלים עלינו. די מהר זה די ברור שזה לא הסיטואציה הרגילה, זה לא מה שאנחנו רגילים. ומתוקף התפקיד שלי ומה שאני עושה בדרך כלל, זה לצאת החוצה ולאו דווקא להיכנס לתוך הממ"ד, כדי לאתר את הנפילות, לשמוע את הרעשים, לדעת איפה אני צריך לגשת ולהגיש סיוע. אני יוצא החוצה, כרגיל, ואני נעמד בחוץ ואני מקשיב טיפונת, ולא עוברות כמה דקות, אני שומע צרור קטן של ירי מרחוק, כשלמעשה כבר לפני כן אני מדבר עם הראש צח"י שלנו, שרון עופרי, ואני אומר לה, "אנחנו ככל הנראה באירוע מורכב, זה לא אירוע שאנחנו רגילים. להכניס את האנשים לתוך מרחבים המוגנים". ובמקביל אני גם שולח הודעות לכיתת כוננות, ואני אומר להם: "חבר'ה, אנחנו כנראה באירוע טיפה שונה. כל אחד שיהיה מוכן, רגיש לעניין". אני שולח להם כמה הודעות כאלה.
גליה מתערבת ומבררת את סוגיית הנשק הארוך. זה אחד הנושאים שזכו לתשומת לב תקשורתית בימים הראשונים לאחר המלחמה. האם ניתנה הנחייה על ידי הצבא לאסוף נשקים ארוכים מכיתות הכוננות במהלך השנה הקודמת, ובכך נפגעה יכולתן להתגונן. בשאלה זו, כמו גם ברצונה לקבל פרטים נוספים, ניכרת הסקרנות התחקירנית של גליה. רוני משיב לה שבכיסופים לא ניתנה הנחייה כזו חרף היותו יישוב קרוב לגבול. לגבי יישובים אחרים הוא אינו יודע מה התרחש.
אז אני מוציא את ההודעה לכיתת כוננות, ותוך כדי שאני מוציא להם את ההודעה, אני שומע ירי טיפה מרחוק. מהר מאוד הירי הזה מולווה, מלווה ב"אללה הוא אכבר", אני שומע את הקול צעקה שלהם. פה אני כבר בסרט אחר, הראש כבר עובד אחרת, אנחנו מבינים את הסיטואציה. אני מודיע לחברים שלי שוב פעם לקחת את הנשקים שלהם, לעמוד על הדלת של הבית שלהם, לדרוך את הנשקים, ושיהיו מוכנים לכל תרחיש, כי יש לנו ירי לתוך היישוב. ותוך כדי שאני מודיע להם את זה, אני כבר מתחיל לספוג ירי, ואני רואה אותם מגיעים ישירות אליי הביתה. צריך להבין, זה גם קרה בלא מעט מקומות, שהם הגיעו ישירות לרבש"ץ, הם ידעו איפה הרבש"ץ גר, וזה היה חלק מהתכנון שלהם. אני מבין את זה מהר מאוד, נכנס לבית, לוקח את הנשק שלי, עוד הספקתי להניח את האפוד על הרצפה. אין לי הרבה זמן כאן לשחק, ואני יוצא החוצה למדרגות. אני יוצא החוצה למדרגות, אני רואה אותם מתחילים לרוץ. זה סוג של סטריפ כזה, רחוב כזה קטנצ'יק, כן? שדרה קטנה, נקרא לזה ככה. והם בקצה של השדרה, אני רואה אותם מתחילים להגיע.
גליה מנסה למקם את ביתו של רוני במרחב היישובי, ומשווה אותו לנקודות מוכרות לה, כגון הבריכה והרפת. רוני מסביר לה שהם הגיעו משני כיוונים שונים: האחד מכיוון הרפת, שקרובה יותר לגדר הגבול מול חאן יונס, והשני דרך פרצה נוספת בגדר, סמוך לאזור שבו שכן בעבר מעבר כיסופים.
אני רואה אחד שנכנס לי לתוך הסטריפ, אני יורה בו, הורג אותו, ואני רואה שהם שם, אבל פה אני צריך להרוויח דקה בדיוק, ואת תכף תביני למה. התחלתי לרסס עם הנשק, לירות קצת לכל מקום, לכיוון שלהם כדי לבלום אותן טיפונת, שירגישו שיש שם איזשהו כוח שמחזיר להם אש. לעצור אותם.
בהתחלה שלושה שרצים מצד ימין. הם לא יודעים עדיין איפה אני נמצא, והרביעי שמגיע לצד שמאל ומיד אחריו ועוד כמה. זה די ברור לי שאני היעד, זה מהר מאוד מובן לי. אז אני מרסס קצת ואני נכנס לבית. מהר מאוד אני חוטף כדורים קצת מכל מקום, מחוץ לבית, ואין לי שם הרבה ברירות, גם אין לי הרבה תחמושת איתי, יש לי רק מחסנית צולבת אחת.
אני מחליט להיכנס חזרה לתוך הבית. אני נכנס לתוך הבית, והדבר הראשון שאני עושה והכי חכם שאני עושה ever, יש לי שני ממ"דים בבית, באחד הממ"דים יש לי שתי בנות, בשני יש לי שני ילדים ואישה. ומה שאני עושה בעצם זה שאני לוקח את השתי הבנות שלי ואני מעביר אותם, מצמצם, מקבץ את כולם ביחד באותו הממ"ד. זה המעשה הכי חכם שעשיתי ever. ממש. ואני סוגר עליהם את הדלת, אני חוזר לחלון של המטבח שלי, שנוטה לאותו הרחוב הזה, ואני מחכה להם. והם מגיעים, ואני מתחיל לירות והורג. ואז, יש לי מחבל מצד שמאל, שהוא בדיוק, מסתובב כדי להגיד להם, הנה, להראות להם, להצביע להם איפה אני נמצא, מאיפה אני יורה עליהם. אני בא לירות עליו, יש לי מעצור בנשק, אז אני זורק את הנשק טיפה אחורה, מוציא את האקדח, דורך את האקדח שלי ואני יורה בו על הדלת של הבית בעצם, ממש מטווח כלום.
אני רואה אותו מתחיל ליפול, ועוד לפני שאני מסיים לראות אותו נופל, נכנס לי מהחלון גוש כזה גדול שעובר לי ליד הראש. אני מהר מאוד מבין שזה לא יונת שלום, אז אני קופץ הצידה לחדר צדדי, והמטען הזה מתפוצץ. אני חוטף כמה רסיסים בצד, לא משהו שעוצר אותי, אבל מהר מאוד, תוך כדי הפיצוץ שלו, אני כבר מבין שהם נכנסים לי לבית, שהם הולכים לטהר, ואני נכנס לתוך הממ"ד עם המשפחה.
רוני אומר את כל הדברים האלו לכאורה בקור רוח. מכיוון שהייתה לו רק מחסנית אחת, הוא מקבל החלטה מהירה להיכנס הביתה. בתוך הבית, הוא מקבל החלטה נוספת שאותה הוא מתאר בדיעבד כחכמה וקריטית: לרכז בממ"ד אחד את כל הילדים, ילדיו וילדיה של בת זוגו, סבטלנה, בני שבע עד שש עשרה וחצי.
ואז אני סוגר את הדלת של הממ"ד, זה עניין של טיימינג, כל מה שאני מספר בעצם קורה בשברירי שנייה, אוקיי? אני נכנס לתוך הממ"ד, סוגר את הדלת, מהר מאוד הם נכנסים לתוך הבית ומתחילים לטהר אותו. הם זורקים רימונים, הם זורקים מטענים, מנסים לירות לי על הדלת, זה לא בדיוק עובד, אני מחזיק את הדלת עם היד. הם נכנסים לתוך הבית. ובאותו הרגע הם מגיעים לדלת, תופסים אותה, את הידית של הדלת ונלחמים איתי על הדלת.
למי יש יותר כוח לפתוח את הדלת הזאת. אני לא נותן להם, כמובן, עשר דקות של מלחמה, ככה, עיקשת, על הדלת, ואני שומע אותו בסוף, הוא מבין שהוא לא יכול לפתוח את הדלת, אז הוא אומר להם: 'קדימה להזדרז עכשיו'. ומה שקרה בעצם זה שבבית היה לי אקווריום לא קטן, מההדף התפוצץ, אז כל הבית התמלא מים בסלון. אז מה שהם עשו, הם לקחו שמיכות.
לפני שאנחנו ממשיכים, אני רוצה להבין, אתה חושב שהם ידעו שהם באים לבית שלך? שהם ידעו מי אתה?
לא, אני לא חושב, אני יודע. אני לא חושב, אני יודע.
אתה יודע. אוקיי. זאת אומרת שמי שהנחה אותם הכיר אותך באיזשהו אופן? הוא ידע מי אתה?
לא מחייב. זה לא כזאת אינפורמציה שקשה להשיג. את יכולה היום לפתוח גוגל, ואת תתפלאי לשמוע ולראות מה תמצאי שם. אפשר להוציא כמעט הכול. במיוחד אם אתה בעל תפקיד, אז מהר מאוד אתה מופיע גם ברשימות איפשהו. הם הגיעו אליי ישירות.
כדי לנטרל אותך.
האל-ביתי
בשלב הזה של השיחה, גליה עוצר את ההקלטה כי היא שומעת קולות בחדר סמוך ומבקשת ממישהו שלא נראה בפריים לכבות את המזגן ולשמור על השקט. ההקלטה נפסקת באופן פתאומי, ורוני נע באי-נוחות על כסאו תוך שהוא מפנה את מבטו לכיוון הקול.
זהו רגע בעל איכות אל-ביתי. ההפרעה, הפשוטה לכאורה, של אנשים שנמצאים סמוך לחדר שבו מתנהל הריאיון, משחזרת את ההפרעה הגדולה יותר שרוני חווה באותו בוקר. בשני המקרים קולות מבחוץ חודרים אל תוך מרחב שהיה אמור להיות מוגן, צפוי ומוכר. כשם שקולות מבחוץ קטעו את שגרת בוקר השבת שלו בשבעה באוקטובר, כך הם קוטעים לרגע את רצף העדות. גם תגובתו של רוני בשני המקרים שלווה ושקולה. עבור הצופה נוצר פער במידע שהוא חשוף אליו. איננו יודעים מה בדיוק נאמר או התרחש בזמן שההקלטה הופסקה. גם חומר הגלם, הנדמה לעיתים כתיעוד מלא ורציף, כולל בתוכו הפסקות, קטיעות ואזורים שנותרים מחוץ לשדה הראייה והשמיעה. דווקא ברגעים אלו נחשפת העובדה שכל עדות, גם כשהיא מצולמת, היא תמיד עדות חלקית.
המושג הפסיכואנליטי של "האל-ביתי" מתאר תחושה מצמררת ומטרידה שמתעוררת לא כשפוגשים דבר מה חדש ומפחיד, אלא דווקא כשמשהו מוכר, ידוע וביתי הופך לפתע לזר ומאיים. המילה עצמה מכילה את המושג הבית, אך גם את שלילתו. זהו הרגע שבו המקום הכי מוגן שלנו, המבצר הפרטי שאמור להעניק לנו ביטחון, משנה את פניו וחושף צד אפל או מסוכן שהיה מודחק עד כה. זהו פחד הנובע מכך שהגבולות בין המציאות לדמיון, או בין העבר להווה, מטשטשים לרגע, והביטחון במוכר מתערער.
תחושת האל-ביתי באה לידי ביטוי בעוצמה דרך חילול המרחב הפרטי והאינטימי ביותר. הבית של רוני, המקום שאמור להיות מבצרו, נפרץ בצורה ברוטאלית. האלמנטים המוכרים של חיי היומיום הופכים לחלק מסצנת אימה. המים שאמורים להיות כלואים באקווריום מציפים את הבית, והמחבלים משתמשים בשמיכות, חפץ שנועד לספק חום, מנוחה והגנה, כדי לספוג את מי האקווריום בתוך ההריסות. החפצים עצמם אינם משתנים, אך משמעותם משתנה לחלוטין. השימוש המעוות הזה בחפצים הביתיים יוצר תחושת זרות עמוקה; הבית עדיין נראה כבית, אך הוא חדל לתפקד ככזה והופך למלכודת מוות.
רובד נוסף, עדין יותר, של האל-ביתי מתרחש בסיטואציית הריאיון עצמה. לכאורה, זוהי סיטואציה בטוחה ומוגנת, רחוקה מן הסכנה שרוני מתאר. אולם, כאשר נשמעים קולות רקע סתמיים וההקלטה נעצרת בגלל "הפרעה", מתרחש רגע של שחזור. הרעש מבחוץ, שבנסיבות אחרות היה חסר משמעות, משחזר אצל רוני (ואצל הצופה) את הזיכרון של הקולות שנשמעו מעבר לדלת הממ"ד. תגובתו הדרוכה של רוני והמבט שהוא שולח, הופכים את רגע ההפרעה הטכנית לרגע מצמרר שבו העבר משתלט על ההווה. זהו האל-ביתי: הרגע שבו השגרה הבטוחה נסדקת, והפחד הישן מגיח מתוך הסיטואציה היומיומית ביותר, תוך שהוא מטשטש את ההבחנה בין "כאן ועכשיו" לבין הזוועה שהתרחשה "שם ואז".
ההקלטה מתחדשת בשוט חדש. השיחה מתחדשת מבלי שהצופה יודע אם הייתה התייחסות כלשהי לאירוע. כאשר צפיתי בחומר הגלם לקראת העריכה, המשכתי לתהות מה נאמר או התרחש באותן דקות שלא הוקלטו. האם הייתה התייחסות כלשהי להפרעה? יותר מכך, האם הייתה מודעות לשחזור שאני סבור שהתרחש באותו רגע? כמובן שעוצמות ההתרחשות האל-ביתיות בשני האירועים אינן זהות כלל וכלל. אולם קיים דמיון מסוים במבנה החווייתי של שני הרגעים. כאן שוב נחשף ההבדל החשוב בין ריאיון שמטרתו היא מסירת עדות לבין מפגש טיפולי. אילו התרחשות כזו הייתה קורת במהלך מפגש טיפולי, אני רוצה להאמין שהמטפל היה מתייחס לכך ומברר את משמעותה והשפעתה על רוני.
סוגיית העיתוי הייתה אחת ההסתייגויות שלי מעצם קיום הראיונות זמן קצר כל כך לאחר אירועי השבעה באוקטובר. למרות ההצהרה הגלויה של פרויקט "עדות 710" שראיונות העדות אינם התערבויות טיפוליות, ולו מן הטעם הפשוט שרוב המראיינים אינם מטפלים, קשה לי להתעלם מן האחריות העצומה שהונחה על כתפיהם בעצם קיום מפגש כזה עם שורדי האירועים. פעולתו של הלא-מודע, ובכלל זה שחזורם של רגעים מאיימים כאלה ואחרים, היא בלתי נמנעת לטענתי. עצם קיומה של שיחה, גם אם מטרתה אינה טיפולית, כה קרוב לזמן האירוע, עשוי ליצור תנאים שבהם חומרים רגשיים מאיימים פורצים אל פני השטח ומבקשים הכרה, עיבוד והכלה.
הדילמה כאן ברורה והייתה ברורה גם לצוותי "עדות 710" שעימם שוחחתי במהלך החודשים. מן הצד האחד הצורך לאסוף עדויות מהתושבים קרוב ככל הניתן להתרחשות עצמה משרת את הצורך בדיוק היסטורי ובאיסוף מידע מהימן. מן הצד האחר עומד הצורך לייצר סביבה בטוחה ומכילה עבור הפגיעות הנפשיות שתושבים אלו חווה. זו דילמה אמיתית שאין לה פתרון פשוט, ופרויקט "עדות 710" ניסה לגשר בין הצרכים האלו על די שורה של הנחיות למראיינים בנוגע לאופן ביצוע הראיונות. בין היתר הודגש הצורך להימנע ככל האפשר משאלות חודרניות, מלחץ לחשיפת פרטים, או משאלות שנועדו לשרת את סקרנותו של המראיין יותר מאשר את רצונו של המרואיין לספר את סיפורו.
הם הגיבורים הגדולים שלי בכל הסיפור הזה
החל מאותו הרגע בעצם, מתחילה איזושהי מלחמה פסיכולוגית יותר. האקווריום מתפוצץ, הם מניחים שמיכות על הרצפה, ועל הרצפה, ועל השמיכות האלה הם מניחים עמדות ירי. זאת אומרת, יש לי בבית לי אר.פי.ג'י., והם פשוט החל מאותו הרגע מתנחלים אצלי בבית. זאת אומרת, המקום שלי הופך להיות החפ"ק האחורי שלהם, ומשם הם מנהלים את הכול, הם שמו שמיכות, הם יכלו לשכב שם. אבל כנראה שהבית הזה היה להם מאוד מאוד חשוב מבחינה אסטרטגית, כי הם יכלו לעבור בכיף לבית יבש ליד והם לא עשו את זה.
כנראה זאת הייתה המטרה שלהם מלכתחילה, זה לסגור עלינו. בתוך הממ"ד ארבעה ילדים ואישה, בשיא השקט, שאני מסמן להם להיות בשקט. ומאז בעצם הם הגיבורים הגדולים שלי בכל הסיפור הזה, הם ממש הבינו את הסיטואציה, הפגינו בגרות מאוד מאוד גדולה. כשאנחנו שומעים אותם מדי פעם נכנסים, יוצאים מהבית, אוכלים קצת מהאוכל, וחוזרים לידית הזאתי ומנסים לפתוח אותה. אני לא עוזב את הידית בשום פנים ואופן. וזהו, וככה עוברות שעות, שעות על גבי שעות.
לכל אחד יש את תפיסת זמן שלו. אז האישה אומרת ארבע עשרה שעות, הילדה אומרת ארבע, אני אמרתי, כמו שאמרתי בכתבה, נצח. זה פשוט נמשך ונמשך. ועד שאנחנו לא שומעים קול של אם 16 ולא של קלצ'ניקוב, אז אני שומע טיפה את הרעש, אני פותח חלון, של הממ"ד מאחורה. אני מזהה ארבעה חיילים, אני מבקש מהם לבוא אליי לדלת, לראות שהדלת נקייה, שאין עליה מטענים, כי מבחינתי זה היה די ברור שהם שמים לי מטען. והם אומרים לי: "אנחנו מגיעים, אנחנו מגיעים".
זה עניין של שניות להגיע אליי, ואז טנק יורה. כנראה טעות בזיהוי, הם לא נפגעים, הכול בסדר. אבל הם צריכים כבר לברוח לתוך תא שטח אחר, שבתא שטח השני גם מתחוללת סוג של לחימה. אז לוקח עוד שלוש שעות עד שהם מגיעים אלינו, מאז.
כשקורה בדיוק את אותו הדבר, אני שומע קצת קול של ירי, אני פותח שוב פעם את החלון, אני רואה את עידו, עידו עופרי מהקיבוץ, בחור נחמד מאוד. אז אני מבקש ממנו בדיוק את אותה הבקשה: "תרוץ אליי לדלת, תראה שהיא לא ממולכדת". הוא מגיע אליי, רואה שהדלת לא ממולכדת. צריך להבין, המחבלים זזו, נעו מהבית שלי לבית שכן, כל הזמן הם היו עושים את ההלוך ושוב שלהם. ואז כשעידו מגיע, אני כבר מבין שאוקיי, יש פה לחימה מסביב, לחימה יותר אינטנסיבית, ושאם אנחנו שנינו יוצאים, אני הייתי עם ג'ינס, היה קצת מלא בדם, לא בדיוק נראה חייל, די ברור לי שאנחנו נכנסים כנראה לדו"צ ואנחנו ניהרג מכוח שלנו. אז אני אומר לו: "אוקיי, כרגע אתה נשאר איתי", ואנחנו נשארים שם משהו עוד, אני לא יודע להעריך בזמן, עוד טיפה זמן, עד שהגיע החילוץ שלנו בעצם.
הצבא מגיע, אנחנו מחלצים את הילדים קודם כל, כשאני מבקש מהם לסגור את העיניים של הילדים כשהם יוצאים החוצה, שלא יראו מה מתחולל בחוץ. מפנים אותם מהבית, מפנים את המשפחה מהבית. ואז אנחנו מתחילים את העבודה שלנו.
בנקודה הזו הוא מזכיר שכבר התראיין לכתבה ומסר את הפרטים האלו. זו נקודה חשובה משום שהיא חושפת שאין זו הפעם הראשונה שרוני מספר את הסיפור באופן פורמלי. ככל הנראה מדובר בכתבה שנערכה על ידי חנן גרינווד מישראל היום ופורסמה בדצמבר 2023. אחת הסיבות לדחיפות המסוימת של פרויקט "עדות 710" הייתה הרצון לאסוף עדויות קרוב ככל האפשר למועד ההתרחשות, מתוך הנחה שככל שחולף הזמן, וככל שאדם מספר את סיפורו שוב ושוב במסגרות שונות, כך גדל הפער האפשרי בין האירוע כפי שנחווה לבין האופן שבו הוא מסופר ונזכר. כמובן שפער זה הוא בלתי נמנע גם אם הסיפור היה מסופר מייד לאחר ההתרחשות. הדבר נכון שבעתיים כאשר ההתרחשות היא מהסוג אותה מתאר רוני. דווקא היכולת שלו לספר סיפור קוהרנטי ומסודר, כפי שהוא עושה, מעידה על התארגנות נפשית בשלה יחסית. האירועים שחוה לא שיסעו את היכולת הנרטיבית שלו במידה שמנעה ממנו להעניק להם רצף ומשמעות, כפי שקורה לעיתים כאשר הדובר נמצא עדיין במצב נפשי מעורער. במובן הזה, רוני בהחלט עושה רושם של עד שהיה במצב נפשי טוב-דיו בכדי לספר את סיפורו הקשה.
עבודת הרבש"ץ
ההתקלות האחרונה עם כוחות מחבלים התרחשה לאחר שבעה ימים. במשך שבוע שלם, כיסופים, כמו יישובים אחרים בנגב המערבי, היה נתון תחת באיום מתמיד של מחבלים ששהו בשטח ישראל.
במהלך אותו לילה ראשון, גילה רוני שמרבית חבריו ומכריו שרדו את המתקפה. אולם ככל שחלף הזמן התגלה שמתוך שלוש מאות חמישים ושבע חברי הקיבוץ, נרצחו שלוש עשרה חברי קיבוץ ושישה עובדים תאילנדים.
ואז מתחילה עבודת הרבש"ץ. צריך להבין, כיסופים הייתה תחת אש שבעה ימים. זהו. יוצאים, מתחילים לפנות את התושבים, ואז, לשמחתי הרבה, אני מגלה שרבים מהם בחיים. וזה נמשך כל הלילה, נכנסים אפילו לבוקר, כל העניין של הפינוי הזה. ואז מתחילה בעצם העבודה הקשה. יש את היום של הלחימה, את השעות של הלחימה שהן שעות קשוחות, אבל יש את הימים של אחרי, זה הרבה יותר קשוח, הרבה יותר קשוח. כי אז מתחילים לגלות את גודל העניין, גודל הסיפור, מתחילים להבין את המשמעות של כל הדבר הזה. ומתחילים לעבוד, צריך לפנות גופות וצריך להזיז דברים ולמצוא דברים ותוך כדי יש היתקלויות בתוך הקיבוץ, החבר'ה האלה, כמו שאמרתי, הגיעו מתוקתקים. היה להם אוכל, היה להם עגבניות שרי, תמרים, קבנוסים, סוללות ספייר לטלפון, הם באו מוכנים לשהייה, רואים שהם באו מוכנים לשהייה. כשהם מחולקים לחוליות שלאחד יש לו אר.פי.ג'י. , אחד יש לו קלצ'ניקוב, והנשקים שלהם. וככה הם התמקמו במספר מקומות בתוך היישוב ופשוט חיכו לכוחות שיגיעו. ככה גם נהרג לנו מנהל הרפת שלנו, ראובן הייניק, כשהם ארבו לו בתוך המשרד. כשהגענו לשם לא היה יותר מדי מה לעשות, הוא כבר היה מת, וניהלנו לחימה מולם, עיקשת, עד שבסוף, לא הייתה ברירה, הבאנו מסוק שהוריד טיל וסגר לנו את הפינה הזאת.
הם התבצרו בתוך הרפת, אתה אומר?
בתוך המשרד של המנהלים, כן. שניים, אבל מבוצרים טוב, ממש ממש טוב. היה נורא קשה להגיע אליהם. מאוד קשה. הם היו מאוד עיקשים, הם היו חדורי מוטיבציה.
גליה מגלה בשלב הזה עניין במספר המחבלים שפרצו לקיבוץ. רוני מתקשה לתת תשובה מדויקת אבל מעריך שכמאה מחבלים פרצו לקיבוץ מכיוונים שונים, כאשר לפחות ארבעים הגיעו לאזור הרפת, שהיה סמוך למקום שבו שהה. העניין של גליה במספרים, בנתונים היבשים לכאורה אינו מקרי. מצד אחד, היא מנסה לנווט את השיחה לכיוון ענייני, בהתאם בקשתו של רוני ממש בתחילת הריאיון, ולצייר תמונה מפורטת ככל האפשר של האירוע. בשלב זה של השיחה, מורגשת הימנעות מעיסוק ברגשות. היא עצמה לא שואלת ורוני שומר על נימה מאופקת ועניינית, למרות המאורעות הקשים שהוא מתאר.
זה נורא קשה להצביע על מספר מדויק, אבל אני יכול לומר לך שבצעקה הראשונה שלהם אני כבר הבנתי שמדובר בעשרות, רק בפיצול שלהם. בהגעה שלהם אליי הביתה, זה היה סוג של עשרה אנשים, סדר גודל, אבל תיארתי לעצמי שיש עוד מסביב. הערכה שלי, ושוב, אני לא נצמד למספרים ולא משהו. אבל הערכה שלי שבסך הכול בסך הכול, סדר גודל של מאה, כשהם נכנסים מכמה מקומות. זאת אומרת, אם אני סופר את הכניסה מהצד שלי, אז אני אומר סדר גודל של ארבעים, רק מכיוון הרפת, כשמסביב יש עוד הרבה יותר, כן?
צריך להבין, כמו שאמרת קודם, ההיגיון אומר שהם הגיעו מחאן יונס, ואם הם עברו דרך הציר הזה, אז משם הם בעצם נסעו לרעים גם. זאת אומרת הזרימה של הכוחות שלהם הייתה יותר מזרחית לנו. אבל כן, הם הגיעו עם האופנועים שלהם, פרצו פתח בגדר, שמו מטען על הגדר, פתחו אותו ואפילו לא דרך השער. ומשם הם התחלקו לקבוצות קבוצות ובאו לזנב בנו.
השאלה הבאה של גליה מגיעה לאחר שרוני משתהה. היא שואלת בהיסוס, מוטרדת מעצם המחשבה שעלתה בה, אם הוא חשוב שהמחבלים אכן הגיעו עם מטרה ברורה לנצח את הצבא בקרב על כיסופים.
רוני משתהה שוב לפני שהוא משיב. בתשובתו אני שומע היענות למצוקה הקלה שגליה מבטאת. גליה נשמעת מודאגת מאד, ולרגע נדמה שמתרחש היפוך תפקידים: רוני, שחווה את הקרב על בשרו, חש מיומן דיו כדי להשרות עליה רוגע מסוים.
אני אנסה לדייק לך משהו, אולי זה יסדר לך את המחשבה. תראי, הם באו מאד מוכנים. שנכנסו אלי לסטריפ, אני מזהה בהליכה שלהם שהם באים מאוד מאוד ניכוחים.
זו לא טעות הקלדה. רוני אומר את המילה "ניכוחים". למה הוא בעצם מתכוון? אולי לנינוחים? אולי לנוכחים? שתי האפשרויות סבירות. מה שמושך את האוזן כאן הוא שהשיבוש הלשוני הקל עשוי להעיד שמאחורי החזות הנינוחה של רוני, קיימת כוונה נוספת שחומקת אל פני השטח דווקא באמצעות המילה המשובשת. בשלב הזה של הריאיון, רוני צריך לתאר לגליה את תמונת המצב. כמו במהלך ההסתגרות בממ"ד עם משפחתו, הוא חייב להיות בשליטה, לדאוג שאף אחד, ושום דבר, לא יפרוץ פנימה.
לטעמי, השיבוש הזה הוא עדות למתח העצום שבו הוא היה נתון אז, ואולי גם למתח שעדיין נמצא בו במהלך הריאיון. בדומה לאותה תנועת הידיים האזוקות בתחילת הצילומים, עוד לפני שהחלק הפורמלי של הריאיון החל. גם כאן מופיע לרגע סדק קטן ברצף הדיבור הענייני והמאורגן.
הם באו מאד מוכנים. הם כרגע, עצם העובדה שהם הצליחו להיכנס כבר לתוך כיסופים, מבחינתם זה הצלחה, זה כבר הצלחה. ואת רואה לפי ההליכה שלהם, שהם בשאנטי, אני לא רואה אותם נכנסים לי לעמדות קרב, הם לא תופסים את הזה. אומנם השלישייה הראשונה שמגיעה, אוקיי, זה כוח שהוא רתק, אז הוא רץ טיפה יותר מהר. אבל כל השאר מגיעים כאילו זה כבר הבית שלהם. יתרה מכך, אני אומר לך, שאחד הבחורים שאני הורג אותו, בזמן שאני הורג אותו, ושאני יורה עליו לא מעט כדורים, הוא מחייך, ואני מבין את זה, ואני רואה גם את הנשימה האחרונה שלו, ואני מבין שהבן אדם פה הוא תחת השפעת סמים.
האם זהו הר הגעש המאיים להתפרץ דרך החזות השלווה של רוני? למעשה, הוא מספר על כך שהוא הרג אדם. אמנם אין ספק שמדובר במעשה של הגנה עצמית מובהקת, אולי מהמובהקות שאפשר להעלות על הדעת. ואף על פי כן, זהו עדיין מעשה של הרג. הוא לא מבטא שום התייחסות לכך, לפחות לא במילים. הוא מוסר את הדברים באופן ענייני כמעט, כחלק מן הרצף העובדתי של האירועים. ובכל זאת, לאחר שסיים לומר אותם, הוא שותק לרגע קל.
אני צופה בארשת פניו ותוהה אם ניתן היה לשאול אותו ברגע הזה על רגשותיו. כיצד מרגיש אדם היודע שהרג אדם אחר, גם אם מדובר בהגנה עצמית מוצדקת לכל דבר? גליה לא שואלת, לפחות לא את זה. היא ממשיכה בקו חקירה אחר. אני תוהה האם היא חוששת לשאול שאלה שתערער את החזות השלווה לכאורה של רוני, ובוחרת, באופן מודע-למחצה, לאפשר לו לספר את הסיפור בדרך הזו? דברי של רוני אינם נטולי רגש, אלא שהרגש נותר עמום, לא מבוטא באופן מדויק. אני מבחין במאמץ הגדול שהוא משקיע בשמירה על עצמו, זהו אולי אותו מאמץ גדול שהפעיל כאשר ישב בממ"ד כל אותן שעות, אוחז בחוזקה בידית הדלת, מאמץ את כל שריריו. נדמה שהמאמץ הגופני ההוא הפך למאמץ נפשי: להחזיק, לא להרפות, לשמור על הסדר ועל השליטה.
ועל זה בדיוק גליה שואלת אותו. היא מבקשת לדעת כיצד הצליח לגייס את הכוח הפיזי הגדול שנדרש כדי להחזיק את הידית במשך זמן ממושך. תשובתו של רוני, היא, אולי, הרגע הדרמטי והקשה ביותר בכל עדותו.
הדילמה הבלתי אפשרית של רוני
אני רוצה רגע, לפני שאתה ממשיך הלאה, לדייק משהו. אתה בממ"ד עם בת זוגך וארבעה ילדים, בני כמה, הם דרך אגב?
משבע עד שש עשרה וחצי.
אוקיי. ואתה נשען על הידית או עושה משהו כדי שלא...
מחזיק אותה, כן.
לא היה עוד את הלום ברזל הזה ששמעתי מכולם?
לא. איך סנדלר הולך יחף?
זהו, לא. אז, אוקיי. הסנדלר. אבל אני חושבת לעצמי, איך אתה עומד ואיזה כוח אתה מפעיל שבחוץ יש כמה שאולי,
אין, אני לא, לא אדע להסביר את זה, לא. תראי, אני, אני אתאר לך את המחשבה הכי איומה שהייתה לי, אוקיי? ועד היום אני מושך אותה איתי, כי זה מחשבה שהיא לא פשוטה לאבא. אבל בתפיסה שלי, ואני אחד שכשאני מבצע פעולות, אני טיפה רואה אותם לפני, ואני מדמיין אותם ואני פשוט פועל לפי זה.
הם לא לוקחים את, אף אחד מאיתנו בחיים. זאת המחשבה. והיו, היו לי כמה שניות של חולשה על הדלת הזאת, כן? שאמרתי, אוקיי, הנה זה מגיע, הנה זה מגיע, הנה זה מגיע. אבל אני יכול לומר לך שאני ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות. להרוג את האישה קודם ואחר כך ילד, ילד. כן. הם לא היו לוקחים אותם בחיים, בשום צורה. וזה היה מדומיין, מצויר לי מול העיניים.
זאת אומרת נפילה בשבי לא הייתה אופציה?
מה פתאום?
למה? לא יותר טוב?
כי אני מכיר אותם.
לא עדיף? שמה? שיאנסו אותם מול העיניים שלי? שמה?
היה? זה קרה בקיבוץ?
לא אצלנו, אבל זה מהר מאוד היה יכול לקרות, מהר מאוד. או שיעשו להם משהו מול העיניים שלי, שאני לא יכול לעשות כלום? זה לא יקרה, הם לא יסבלו, לא הייתי נותן להם את האפשרות לסבול בכלל. לא לשנייה אחת.
שיתפת את האישה או שזה היה החלטה שלך?
אחר כך. לא, היא הבינה אותי.
אבל אז, באותו רגע זה היה בינך לבין עצמך?
היא, הם, הם לא היוו פקטור בשום צורה, לא הילדים ולא האישה. הם היו מובלים, הם לא יכלו להוביל. את הסיטואציה, מי שיכל להוביל אותה זה אני, הם פשוט היו שם.
במחשבות הם לא כאן, הם לא פה. אני עכשיו צריך להוציא אותם בחיים, אבל הם לא פה, לא בשיקולים, לפחות. היו לי הרבה פעמים שרציתי לצאת מהממ"ד, ידעתי שהם שניים בתוך הבית, אמרתי, אוקיי, אני שנייה אחת יוצא ויורה בהם, חוזר בחזרה פנימה. וכל מה שמנע ממני כל הזמן זה היה המחשבה שאוקיי, אם הם שמו לך עכשיו מטען על הדלת, כל מה שעשית עד עכשיו הלך לאיבוד. זה הדבר היחידי שמונע ממני. אני חושב שגם האישה וגם הילדה.
במהלך השניות שלוקח לרוני להגיד את הדברים הקשים הללו, הוא כבר לא נראה נינוח. הוא נראה שבור, גופו נעשה רפוי יותר והוא רוכן קדימה. ניכר כי הוא אכן דמיין את הגרוע מכל, וכי הוא עדיין סובל מכך. זו החוויה הטראומטית שאיתה הוא מתמודד. למרבה המזל, הגרוע מכל לא קרה, אך מבחינה נפשית, זה כבר התרחש. הנזק נגרם בעצם כך שהוא מצא עצמו בסיטואציה שבה נאלץ לדמיין את עצמו הורג את ילדיו. אם מבקשים לסמן את הרגע שבו התרחשה הפגיעה, זה הרגע, לדעתי. רגע טראומטי הוא רגע שבו המציאות מציפה את נפשו של האדם מבלי שיוכל להתגונן מפניה. זה מה שקרה לרוני, והוא ממשיך להיות רדוף ומיוסר על ידי אותו רגע מדומיין שלא התרחש במציאות, אך התרחש במלוא ממשותו במציאות הנפשית שלו.
גליה משתמשת בתיאור הזה כדי להיחלץ אולי מהרגע הנורא שהתרחש בדמיונו ומתמקדת באפשרויות הפיזיות שעמדו בפניו. גם עבורה הרגע בו רוני מתאר את מה שעבר בראשו הוא בלתי נסבל.
אני אצא לאן? אין לי תחמושת. צריך להבין. אין לי תחמושת. הדלת, מנסים לשחק איתה שוב, כל תקופה. זאת אומרת אם אני שם מישהו אחר, הדלת הזאתי נפתחת. נניח שהייתי יוצא מהחלון, לאן אני יוצא? לתוך מחבלים בלי תחמושת? לאן אני רץ? וצריך להבין דבר אחד, למשפחה שלי יש מבט של מוות בעיניים. פשוט ככה. זה אנשים עם מבט של מוות בעיניים, מפוחדים פחד מוות. אי אפשר לעזוב את הממ"ד הזה. אם הייתה את האופציה לעזוב אותו, הייתי עוזב אותו, אבל זה לא היה מוביל אותנו לשום דבר, רק לנזק הרבה יותר גרוע.
ספר לי רגע על הילדים באמת בממ"ד. אמירות שהם אמרו, דיברו. מה קורה שם בשעות האלה?
אוקיי. אז, אז צריך להבין, אני בדיוק חוטף מטען, שמתפוצץ לי לא רחוק מהאוזן, ואומר שאני מתחיל לקרוא שפתיים. האווירה קשה מאוד, קשה מאוד. זאת אומרת הילדה הגדולה שלי שמניחה את היד על הפה של אחותה הקטנה, בואי, עכשיו צריך להיות בשקט. אני גם, שאומר את זה מאוד בתוקף, מאוד בתקיפות. מעכשיו שקט, אף אחד לא זז, וזהו. וזה היה ככה שעות, הם פשוט לא זזו, הם נשארו באותה פוזיציה.
בכי? בכי?
קצת. מעט. מעט מאוד.
סליחה שאני שואלת, פיפי במכנסיים?
בתוך הכריות.
אם היה מדובר בסרט עלילתי, זו הייתה הנקודה שבה הסרט יכול היה להסתיים, או לפחות לעבור לסצנה אחרת. זהו השיא, או השפל, הדרמטי של כל הריאיון. רוני חושף כאן את מלוא חולשתו וחוסר האונים שחש במהלך השעות בהן היה כלוא בממ"ד עם משפחתו. הוא אכן עוצר בנקודה זו את שטף דיבורו ולא מוסיף דבר. הוא ממצמץ כמה פעמים ברצף, באופן שנראה כניסיון להתאושש.
רבות דובר על הדמיון בין השעות שבהם היו תושבי יישובי הנגב המערבי חסרי אונים מול מתקפת המחבלים לבין מצבי חוסר האונים שבהם היו יהודי אירופה מול הרצחנות הנאצית. מבחינתי, הרגע הזה שבו רוני מתאר, לכאורה בקור רוח, את התוכנית שלו, משול לסיפורים שאני, כמו רבים אחרים, שמענו על משפחות יהודיות שהתחבאו בעליות גג ומקומות מסתור אחרים, וציוו על ילדיהם להחניק את נשימותיהם כדי לא להתגלות ולהיתפס על ידי הנאצים. אני תוהה אם משם שאב רוני את התוכנית הנוראה שעלתה בדעתו – ההכרה שהוא לא ייתן יד לחוסר אונים כה קיצוני אצל משפחתו, חוסר האונים שמחבר כל יהודי לזוועות השואה.
רגע זה הוא ללא ספק רגע של "מנהרת הזמן לשואה" שחוו תושבי ישראל באותה שבת, ובימים שלאחריה, עם ההכרה ההולכת וגוברת בחוסר האונים שבו מצאו את עצמם – במדינה שהוקמה בדיוק כדי שיהודים שוב לא יאלצו עוד לחוות חוסר אונים, כצאן המובל לטבח. נדמה שזהו בדיוק התסריט שרוני ניסה למנוע בדמיונו.
בנקודה הזו הוא מזכיר שהייתה לו שיחה קשה עם בתו בת השבע לאחר האירוע.
השיחה הכי קשה שהייתה לי עד היום. איתה ניהלתי את השיחה הכי קשה שהייתה לי עד היום. את יודעת, ילדה בת שבע היא שואלת שאלות מאוד נוקבות. הם ראו אותי פצוע, הם ראו אותי עם דם, הם ראו אותי נלחם, הם ראו את כל הדבר הזה עבר להם מול העיניים, וזה מדהים מה הם שומרים, מה המוח שלהם קולט, זה פשוט מדהים.
מה היא שמרה, למשל?
היא שואלת אותי עכשיו: "מה תעשה? אין לנו בית", למשל, אוקיי? "אז מה, אתה תצטרך לעבוד, ולא יהיו לך חיים, ואתה צריך לעבוד יותר קשה". כאילו, המחשבות שלה היא יותר לאחרי, לאו דווקא על אותה סיטואציה. היא מדברת על הפציעה, היא לא מדברת על הפחדים שלה בעיקר, היא גם אפילו הצליחה להירדם שם באיזשהו שלב, הילדה. עד שעה 13:00 ומשהו היה לנו עוד חשמל, מזגן, ועוד היה איכשהו נוח, אבל באיזשהו שלב, הפסקת חשמל, ואז אנחנו כבר בסרט אחר.
"מנהרת הזמן לשואה"
גליה מסייעת לו וחוזרת לנקודת הזמן שלאחר הפינוי. רוני חוזר לתאר את פעולותיו כרבש"ץ במהלך פינוי התושבים. זו טריטוריה בטוחה יותר עבורו. גליה מחזירה אותו לרגעים הסמוכים יותר לפינוי משפחתו.
ואז אני ממשיך לסרט אחר. ברגע שהמשפחה יצאה אני כבר נמצא במוד אחר, בסרט אחר, אני כבר יודע שפה אני כבר נכנס לעניינים וזהו. מפנים את היישוב, מתחילים בסריקות, נתקלים, יש עוד הרוגים על הדרך. חצי שעה אחרי היתקלות ברפת, עוד היתקלות בלב קיבוץ עם חיילים פצועים והרוגים. ואז מתחיל בעצם כל העניין.
תראי, כאוס מסביב, כאוס זה אומר שכוחות לא מגיעים כל כך מהר, שלוקח להם זמן. אני לא מדבר על כוחות לוחמים, אלא כל הדברים שצריך לאחר מכן. למשל גופות של מחבלים שנשארות בשטח עם הרבה מאוד חומרי נפץ עליהם, ושאי אפשר להתקרב אליהם בגלל שהם יכולים להתפוצץ. אבל אחרי שלושה, ארבעה ימים ואין אף אחד שיפנה אותם, את כבר לא מסוגלת לראות את הדבר הזה או להריח את זה, אז את נוקטת בפעולות.
אז בהתחלה אני גורר אותם עם האוטו שלי, אני קושר להם חבל לרגליים, ואני פשוט גורר אותם עם הטנדר לאורך הכבישים כדי לשים אותם במקום קצת רחוק מאיתנו, כי הריחות הם בלתי נסבלים, גם המראות. כשאנחנו מצליחים למצוא איזשהו כלי שכן אפשר לעבוד איתו, אז זה כבר הופך להיות קצת יותר מסיבי. שופל, עגלה. היה צריך לאסוף בחזרה את הגופות האלה באיזושהי צורה. אני מאמין שמדינת ישראל, יש לה אינטרס לשמור את הגופות האלה. אז ריכזנו אותם, מבחינתי, בראייה שלי, זה לא שקיבלתי הוראה, כן? אבל אני, פשוט היינו צריכים כבר להוציא אותם מהעיניים שלנו. זה כבר היה בלתי נסבל, אחרי שלושה ימים זה באמת בלתי נסבל.
תיאור מצמרר זה הוא רגע של "מנהרת זמן לשואה". הדימוי של הגופות שרוני גרר למקום איסוף, כמעט קבר המוני, לא יכולות אלא להזכיר את ערמות הגופות שהתגלו במחנות ההשמדה עם נגעת כוחות בנות הברית. גופות של יהודים, גופות של מחבלים. גופות הן גופות. ברגע הזה שבו ישנן גופות, כל ההבדלים הלאומיים נראים חסרי חשיבות, שוליים.
מבט פניו של רוני מסגיר את המצוקה שחש באותם רגעים. הוא פעל מתוך הכרח. הוא מתאר כיצד הגופות של המחבלים היו שרועות בכל מקום בקיבוץ. אי אפשר היה להשאיר אותן כפי שהן. רוני, כמו תושבים במקומות אחרים בנגב המערבי, הבינו בשלב זה שאינם יכולים לסמוך על אף אחד אחר מלבד על עצמם כדי להתמודד עם המציאות שנוצרה. אם הוא לא יעשה זאת, איש לא יעשה זאת במקומו.
באו ואספו אחר כך, אבל אחר כך. זה, זה תהליך. מי שמבין את סדר גודל האירוע, יודע שהיו זירות כאלה בכל מקום. זאת אומרת, עבודה לא הייתה חסרה שם, לאסוף גופות. אנחנו מדברים על אלף ארבע מאות הרוגים, זה המון, זה המון גופות לאסוף. אז לוקח זמן, זה תהליכים. אין צוותים כל כך כל כך גדולים שבאים ועושים את העבודה תוך שעה. זה עניין של ימים, כל יום עושים קצת. ואנחנו נקודה די רחוקה מכולם, אז לוקח זמן הרבה יותר עד שמגיעים אלינו. לכן יש הרבה מאוד דברים שאנחנו עושים. אנחנו לא מחכים לכוחות שיגיעו, פשוט עושים.
ממשיכים
בוא נחזור רגע לשעות שאחרי הפינוי מהממ"ד.
מתחילים להיכנס בית בית ולהוציא את האנשים. באים, שוברים את הדלת, אם הם לא שומעים אותנו מהממ"ד, צועקים להם שיפתחו. היה חשוב לי בעיקר שאנשים שעושים את זה, שהחיילים שעושים את זה, יהיה להם בחור מהצוות שלנו, מישהו מתוך הקיבוץ, שהכול יישמע להם מוכר, שלא יפחדו לפתוח. ואנחנו פשוט עוברים בית בית, פשוטו כמשמעו, בית בית, תחת אש, שכל הזמן יש לחימה באזור. מוציאים אותם לתוך ג'יפים צבאיים, והופ, החוצה, לאוטובוסים, ומהאוטובוסים קדימה. כשבדיעבד אני אומר, אם הייתי יודע לאן אני שולח אותם, לא הייתי מוציא אותם כל כך מהר.
זה היה מחזה אפוקליפטי. מי שנסע מכיסופים לכיוון רעים, בארי, הבין. אני רק אז, דרך אגב, ירד לי האסימון, קיבלתי את התמונה היותר גדולה כשנסעתי לשם, כשהבנתי את גודל האירוע, והאירוע בסדר גודל מטורף, מטורף, בכל קנה מידה. תפאורה, ריחות, קולות, תסריט, שפילברג לא היה יכול להיות יותר טוב. אמיתי. ואני גם יודע שאני, כשפיניתי אותם, היום אני יודע לפחות, שכשפיניתי אותם הם עברו במקום שיש בהם מחבלים עדיין. זאת אומרת הייתה עדיין לחימה שם, הם יכלו מהר מאוד למצוא את עצמם בסיטואציה אחרת. אבל הכול עבר בשלום מרבית הקהילה פונתה, יצאה בשלום, זה לא פחות חשוב.
אתה זוכר רגע מסוים שהיה לך מאוד קשה באחד הבתים שנכנסת? שראית?
כל בית. מבחינתי, כל בית שבו נאלצתי לאסוף גופות, בעיקר. לראות את האנשים זה כיף לא נורמלי, כן? זה, את יודעת, באותו רגע את, וואו, הוא בחיים, וואו, הוא בחיים. כאילו, וואו, זה ממלא אותך. אבל אחר כך, אחר כך זה יותר קשוח. זה אנשים שאני מכיר על בסיס יומיומי, זה אנשים שאני רואה על בסיס יומיומי, פוגש, מדבר, אהובים. ואת פתאום צריכה למצוא אותם בסיטואציה, לראות אותם בסיטואציה אחרת. זה קשוח, מאוד קשוח. יש בזה גם רגש מעורב, זה לא נטו רובוטי.
סער מרגוליס
גם לגליה קשה לשמוע את הדברים. היא לא מתעכבת על החוויה הרגשית שרוני תיאר ועוברת לנושא הבא. היא שואלת על סער מרגוליס ששימש כרבש"ץ עד כמה חודשים לפני השבעה באוקטובר, ומבקשת לדעת אם רוני היה לידו כאשר נהרג.
הוא נופל לידי. הוא לא, אני לא משתתף איתו בלחימה. הוא נלחם לפני שאני יצאתי מהממ"ד. אבל אנחנו מנותקי קשר, זאת אומרת, אנחנו לאורך כל היום, אין לי לא טלפון, לא מכשיר קשר, כלום. והם בעצם מנהלים קרב בצד השני של הקיבוץ.
סער היה למעשה חלק מכיתת הכוננות?
גם, כן.
עכשיו, כשאתה יוצא מהממ"ד ופינית את המשפחה, יש לך נשק שאתה מצליח מאיפשהו, כאילו, אתה, אין לך נשק.
לא, יש לי. למה?
כי היה לך מעצור.
כן, אבל זה מעצור, מעצור מתפעל. אז רגע, אני אחזור איתך אחורה, שנייה, לסיפור, כי יש לו פאנץ'.
פרט קטנצ'יק, יש לי מעצור בנשק, זה רק מעצור, זה עניין של לתפעל אותו. אבל אני מבין שזה עניין של שניות, כן? אני, ייקח לי קצת פחות לדרוך את האקדח ולירות בו. אבל את האקדח הזה אני מניח על השיש, כשאני חוטף את המטען, הייתי צריך יד פנויה. אני מניח אותו על השיש וכשאני יוצא מהממ"ד, הדבר הראשון שאני מחפש זה האקדח שלי. ואני לא רואה אותו, ואני מבין שמי שהיה אצלי בבית לקח אותו. ומאותו הרגע כל חייל שמגיע לכיסופים שומע את הסיפור של האקדח, והוא יודע שיש לו שתי דברים שהוא צריך לעשות, אחד זה להרוג כמה שיותר מחבלים, והשני זה למצוא את האקדח של רוני. אוקיי? וביום השמיני, ביום השמיני, שביעי, ההיתקלות האחרונה בעצם, בתום ההיתקלות אנחנו מוצאים את האקדח שלי שם, מונח על קלצ'ניקוב, בלי תחמושת ליד הגופות שלהם. זאת אומרת שמי שבעצם היה אצלי בבית נהרג.
גליה שואלת אותו מספר שאלות שניכר כי הן מבוססות על מידע שקיבלה ממקורות אחרים. היא מנסה לברר פרטים על לחימה בתוך הבתים, ועל משא או מתן עם המחבלים. רוני אומר לה שלא חווה אירועים כאלה באופן אישי.
שלושים הדקות הנותרות של הריאיון מוקדשות ברובן לשאלותיה של גליה על אירועים שונים שרוני כבר התייחס אליהם או שלא היה מעורב בהם באופן ישיר. לא בטוח שרוני רוצה להמשיך לדבר. יותר ויותר צפה על פני השטח תשוקתה, הלגיטימית, של גליה לברר פרטים נוספים על אירועים שעליהם שמעה מעדים אחרים. רוני ממשיך ומספר על מעורבותו האינטנסיבית בפעילות שהתרחשה בכיסופים באותם ימים. הוא מספר שישן בחמ"ל, בעוד שביתו נהרס. הוא מתאר את קשיי השינה שמהם סבל בתקופה ההיא. הוא פוגש את משפחתו ששהו במלון וקיבלו סיוע מגורמי טיפול שונים.
מה אתה עושה כל אותו לילה?
וואי, אני עסוק, אין לי זמן. אין לי זמן. ופשוט, לא רק אותו, כל אותו לילה, אני מדבר במשך עשרה ימים לא זזתי משם. זאת אומרת, את כל הזמן עסוקה, המון כוחות של צבא שאת צריכה לתאם, המון טלפונים מאנשים ללא הפסקה. את יודעת, אנשים שאיבדו את היקירים שלהם, שמחפשים שבב מידע, שמנסים כל דבר קטן. את בשיא העשייה, בשיא. אין דבר כזה לנוח, את גם לא יכולה, את בוערת מבפנים, האדרנלין הוא בשיא שלו. אז אנחנו כל הזמן בעשייה, כל הזמן. זה לוקח, לי אישית לקח משהו כמו עשרה ימים רק להתחיל להנמיך את הלהבות. אני חושב שאפילו מההיתקלות האחרונה זה התחיל קצת לרדת.
איפה אתה הולך לישון בימים האלה?
כרגע יש לי חמ"ל בכיסופים.
ואתה לא חוזר לבית שלך, בעצם?
אין לי בית. הבית שלי הלך, נהרס. לא, כרגע אני שם, יש לי חמ"ל, יש לי מקום קטן שאני כן יכול לשים בו את הראש. נורא קשה לישון שם, נורא קשה לישון, כי אנחנו עדיין באזור לחימה, א', וגם בכלל נורא קשה לישון בתקופה כזאת, זה לא שהולכים לישון כמו תינוק וגמרנו. אבל לאט לאט זה בסדר. אני מגיע לפה למלון, אני נח קצת והכל טוב.
בסיס כיסופים
מה אתה מבין במהלך הלחימה על מה שקורה שם בבסיס?
על בסיס קבוע אני נמצא בהערכת מצב פעמיים בשבוע, ביחד עם הבסיס. על בסיס קבוע אנחנו נפגשים, ועל בסיס קבוע אנחנו גם מתאמנים ביחד. זאת אומרת, יש שם יחסים לאורך כל תקופת השירות שלהם אנחנו איתם. יחסים מאוד מאוד טובים.
מי יושב שם בכיסופים, בבסיס?
עכשיו היה גדוד 51 שישבו. של גולני. אבל כמובן המפקדה. אבל היחסים הם טובים. התרגולות נעשות, זאת אומרת, אנחנו עובדים ביחד, מבינים מה כל אחד מאיתנו נדרש לעשות. ופה בעצם, כשאני בממ"ד, בתוך הממ"ד, ואני רואה שהשעה, שחלפה לה שעה, ואין פה בעצם חיילים, אני מבין. כבר אז אני מבין שאנחנו בתוך אירוע אחר לגמרי.
ברמת העיקרון הם היו אמורים להיות אצלי פחות מעשרים וחמש דקות. כשאני מבין שזה לא קורה, אז אני מבין שגם הם שם בבעיה. טוב. אחר כך יש איזה שהוא נתק. זאת אומרת במהלך הזה אני לא מתפקד, אני כלוא, אז אין לי איתם באמת קשר. אבל ביחסים של היום יום ויחסי עבודה, יש קשר מאוד מאוד טוב. מאוד מאוד טוב. אין לוחם אחד שאני לא מכיר שם.
נכנסת לשם באיזשהו שלב?
בוודאי. בטח. לא באותו יום, אי אפשר היה להיכנס לשם באותו יום, הייתה שם לחימה במשך כמעט יומיים.
מה בעצם קרה שם בבסיס? הם, הם הרגו את כולם? מה, מה, מה הסתבר לך?
התצפיתניות יצאו מזה, כולן בחיים. את זה ידעתי רק לפני ארבעה ימים. עד אז לא ידעתי. הייתי בטוח שרצחו אותם. אבל לא. כולן שרדו. כל הבנות שם שרדו. נכון, היו הרבה הרוגים מסביב, אבל הבנות של החמ"ל שרדו את זה, הם עברו את זה.
וההרוגים הם של הגדוד? של 51?
גם, מפקדה, גם וגם וגם. צריך להבין שהרבה מאוד כוחות שהגיעו, הגיעו בכוחות קטנים יחסית למה שהם הלכו לפגוש בדרך. וזה אומר שברגע שהם נכנסו לתוך כיסופים, הם נכנסו לתוך מלכודת אש. לא, אז הרבה מאוד נהרגו גם.
בעצם מחבלים פורצים גם באזור הגדר של הבסיס? כי זה כבר הצד הצפוני של כיסופים.
משני כיוונים, אבל זה דברים שתצטרכו לשאול שם את החיילים שהיו נוכחים שם. הפרצות שלנו היו לכיוון הבסיס ממש, זה גם אזור, האזורי לחימה היותר משמעותי בקיבוץ מתרכזים אצלי, באזור שלי ובאזור של הבסיס.
אני תוהה, בגלל שאתה רבש"ץ, ואני קצת מכירה איך הקיבוץ בנוי, למה למשל הם לא משתלטים על חדר האוכל והופכים את זה לחמ"ל? זה הרי נקודת תצפית גבוהה יותר, מרכז הקיבוץ.
אני כבר חודש וחצי מתחקר את האירוע שלי, חודש וחצי שאני עובר זירה זירה ומנסה להבין מה קרה בה, תראי, יש לנו מזל. כמה פקטורים של מזל. אני קורא לזה מזל אבל הבסיס די שאב, ריתק את הכוחות שלהם (המחבלים), זאת אומרת זו הייתה המטרה, זה היה היעד המרכזי שלהם. אני מתאר לעצמי שאילולא הבסיס, המצב היה נראה אחרת לגמרי. אנחנו היינו רק על הדרך שלהם. ועם כל הצער והכאב, יש גם את המסיבה הזו שריתקה אותם לא מעט.
להגיע לתל אביב
פה היה להם צבא. וזה עזר לנו לא מעט. החבר'ה האלה באו עם המון המון רימונים שהם זרקו אותם, שלא התפוצצו, שזה גם סוג של מזל מאוד מאוד גדול. אבל בכמויות. בכמויות. אין בית כמעט שלא קיבל רימון. והכמות הנפלים שהוצאתי משם היא פשוט מדהימה. יש איזשהו מתקן סולרי שלנו מחוץ לקיבוץ, שגם ריתק אותם לא מעט. ועם כל הצער והכאב, יש את המסיבה הזאתי שריתקה אותם לא מעט גם. זאת אומרת שהלכו לשם.
הבנתי שהייתה גם עוד מסיבה ליד נירים.
פחות שומעים עליה. זה מראה לך כמה כוח שלהם הם השקיעו שם. זאת אומרת, אילולא המסיבה הזאתי, אני, לדעתי היום הם כבר היו במקום אחר לגמרי. לגמרי לגמרי. יכלו בכיף להגיע לאשדוד, תל אביב, קריית גת.
כן? אתה חושב שהמסיבה הייתה מעצור?
ברור. זה גם נתן לנו את האפשרות להגיע. זאת אומרת, לכוחות שהגיעו ממזרח או מכל מקום אחר, הם היו אמורים להגיע לתוך מקום שהוא כבר די נשלט בגדול. אם הם היו ממשיכים הלאה, נניח שסתם, לצורך העניין, מאתיים אופנועים נשארו על המסיבה? אז תחשבי שאותם מאתיים אופנועים היו מגיעים היום לתוך באר שבע, מה היה קורה. וזה מהר מאוד אופנוע, להגיע לבאר שבע. שם זה פשוט, שוב, לקח להם הרבה מאוד כוח שלהם, ואיפשהו זה בלם אותם מלהמשיך להתקדם.
למה הם לא התבצרו בחדר האוכל, יש לך איזה השערה?
זה לא היה בתכנון שלהם להישאר בתוך הקיבוץ, הם רצו את הבסיס, ואנחנו היינו על הדרך. לא היה להם את הטעם, היה להם את הטעם לשהייה ממושכת, נכון. אבל זה יותר להזדנב בנו, לעשות סוג של גרילה. הם לא באו במטרה לכבוש את המקום, הם לא באו במטרה לכבוש אותו, הם באו במטרה מאוד ברורה של הרג, הרג, הרג והרג.
מה שנקרא, נעבור כמו סופה, נכבוש את המקום ונמשיך הלאה.
בדיוק. ממש ככה. כן. כן. ולעזוב אותו אחר כך לפורעים הקטנים האלה שהגיעו, כמו אלו שהגיעו, הבוזזים האלה, לבארי ודברים כאלה.
בכיסופים לא היו בוזזים?
כמעט ולא. היו, ניסו, פתחו מחסנים, עשו זה. אבל ביחס למקומות אחרים לא, כי בכיסופים תמיד הייתה התנגדות, איפשהו תמיד הייתה איזושהי התנגדות שכן שינתה להם את התוכניות.
מה הכוונה להתנגדות?
היה ירי גם שלי, היה ירי של סער, היו חיילים שהגיעו.
ובבארי לא היה?
פחות. זה גם עניין דמוגרפי. בארי, אלף חמש מאות אנשים, אנחנו שלוש מאות אנשים. אזור בארי, אם אני לא טועה, הוא פי חמישה, שישה מכיסופים. אנחנו אזור טיפה יותר קטן, קצת יותר נתון לשליטה. זאת אומרת שכל דבר קטן שמתחולל בקיבוץ, יש לו איזשהו אפקט. בארי הוא קצת יותר גדול, את יודעת, הוא נפרס קצת יותר גדול. אז הדרך היא אחרת.
גליה עוברת לנושא נוסף שמעסיק אותה: הגעתו של כוח אגוז לכיסופים.
ברמת העיקרון את מדברת עם צל
את ההיתקלות השנייה שלי אני עושה עם אגוז. ההיתקלות השנייה שלנו. אנחנו מסיימים את ההיתקלות ברפת, חצי שעה אחרי, אני נמצא עם מג"ד אגוז, אני מבקש ממנו לסרוק את המבנה של החדר אוכל שאת מדברת עליו. יוצאים לסריקה על המבנה, סורקים אותו, מסיימים לסרוק אותו, בהמשך יש לי עוד מבנה בבנייה, אני מבקש ממנו ללכת לסרוק את האזור הזה. אנחנו מתחילים להתקרב לאזור, לא עוברות כמה דקות, ושני מחבלים שיוצאים מתוך שיח ממש לידנו, פותחים באש, פוצעים לנו שבעה אנשים. הם נהרגים תוך שניות, כן?
שבעה אנשים מהכוח? מאגוז?
חיילים, כן. חיילים.
ועוד פעם אתה ניצל?
ניצלתי כל כך הרבה פעמים, את יודעת. זה לא פעם ראשונה. אבל אמרתי "שמע ישראל" ארבע פעמים. היו מקרים מאוד קשים. ירו עליי לא פעם, לא פעמיים. את ברמת העיקרון את מדברת עם צל, כן? אני לא אמור להיות איתכם. לא, באמת זה, לא הרבה אנשים היו יוצאים.
ככה אתה חי בתחושה הזאת?
זה לא עניין של לחיות בזה, זאת עובדה, את תראי את הבית שלי, את תביני.
אנשים לא יוצאים חיים מהסיטואציה הזאת. ממש. זה כדורים ששורקים לך מעל המצח, זה לא, ובכמויות. לא רק, זה מטענים והכל ואת, גם תוך כדי נסיעה יורים עליי. יש לא מעט. וכן, בסוף את אומרת, איך? כאילו, איך? את יודעת. זה מטורף. אם את תראי את הבית את תביני, לא יוצאים מזה בחיים. אבל אנחנו כן יצאנו מזה בחיים.
ועל זה צריך להיתפס. אני מאוד אופטימי. זאת אומרת, כי כולם אומרים לי שלפני האירוע תמיד הייתי פסימי. וזה היה נכון, כי ידעתי שאירוע כזה כן יכול לדפוק לי על הדלת.
דמיינת אפשרות כזאת?
לא רק דמיינתי, עבדתי על, לא בקנה מידה הזה, אוקיי? אנחנו דיברנו, תמיד על קבוצה לא קטנה של מחבלים שנכנסת ליישוב. זה לא היה כזה, את יודעת דמיוני. מה שכן היה דמיוני, זה שעשו לנו את זה על כל הגזרה, על כל היישובים במקביל, זה באמת דמיוני, כן? לשם אף אחד, אני חושב, שלא חשב. אבל עצם העובדה שיש לי כמה כוחות נוח'בה בתוך היישוב, זה כן, זה בהחלט תרחיש שהתכוננתי אליו, כן.
עייפות החומר
בשלב זה רוני נראה עייף. הוא מביט לעבר גליה ומחכה להמשך, ואז היא שואלת על סער מרגוליס.
סער הוא אח. הוא עשה בדיוק את מה שהיה מצופה ממנו לעשות. בעיקר עשה מה שהוא ציפה מעצמו לעשות, הוא הלך בדרך הנכונה. סער, כשמו כן הוא. אין אנשים כאלו במדינה, פשוט אין." הדברים נאמרים לאט, מתוך כאב. הוא ממשיך לתאר את סער כאדם שכולו היה נתינה, אדם שהקריב את עצמו כדי להציל את הקיבוץ.
תסביר. מה זה, כשאתה אומר אין אנשים כאלה? מה היה, מה היה בו?
אני מדבר, על סער אני מדבר מבחינה רגשית, כן? אנחנו היינו חברים מאוד מאוד טובים,
מה יש בו?
נתינה. נתינה והנה, עד לרמה של לתת את החיים שלו כדי להציל. הוא שם את הכול בצד והיה פה כדי להציל את הקיבוץ. זה לא אחד שהיה יכול לשבת על הטוסיק ולחכות שהדברים יקרו. הוא יזם, יצא, והמון המון נזקף לזכותו. ממש ככה. הוא הלך, נלחם, הוא הוביל את הכוח, בראש הכוח, והוא נהרג.
הבנתי גם מעדויות אחרות שהיה לו גם חזון. זאת אומרת, הוא הכין את הקיבוץ במובנים מסוימים כרבש"ץ.
כן, אנחנו עבדנו על זה ביחד הרבה, הרבה מאוד זמן, כן. סער ואני ביחד כבר שתים עשרה שנים, אוקיי?
מהיום שהגעת לכיסופים?
גם הוא כמעט אותו דבר. מהיום שהוא התחיל כמעט את התפקיד שלו, אנחנו התחברנו מהר מאוד, ובמשך, כן, שתים עשרה שנים אנחנו רק מטפחים את המקום הזה, ודואגים להכשרות, דואגים לציוד, דואגים לחוסן של המקום, שלא פחות חשוב.
יש לנו לגדל ילדים במקום נפלא שנקרא כיסופים
הריאיון מתקרב לסופו, וגליה עוברת לנימה אחרת. היא שואלת את רוני על עברו הצבאי והביטחוני. גליה מזכירה שם מסוים שרוני מכיר היטב, אולם גם הנושא הזה נותר מחוץ להקלטה. הוא גם מספר לה שמעבר לעיסוק הביטחוני בכיסופים, הוא משמש כלולן של המקום.
לקראת הסיום שואלת אותו גליה אם יש דבר נוסף שהיה רוצה לומר. רוני משיב שהוא מבקש שתהיה נימה אופטימית.
בסוף בסוף, אני מקווה שכל זה לא היה לחינם. אני מקווה שהמדינה שלי תתעורר, בהרבה מאד מובנים. האנשים שבה יתעוררו ושימצאו פתרון לכל הדבר הזה, כי להמשיך ככה אי אפשר, חייב להיות פתרון מדיני או צבאי. אני מאמין שמהמקום הזה נפרח. אני באמת מאמין בזה. אני מקווה שלא נתאכזב. אני אופטימי. הניצחון הגדול שלנו יהיה שכולם יחזרו הביתה.
אני לא צריכה לשאול אותך אם אתה חוזר?
כרגע זה די ברור. כרגע. יכול להיות שבעתיד, את יודעת, אני אקבל החלטות אחרות, אבל מבחינתי כיסופים זה הבית. זה לא שכיסופים זה הבית, מבחינתי, זה, כיסופים זה המדינה שלי, אוקיי? ומה שקורה אצלנו משליך על כל המדינה.
אנחנו חוזרים, כי אם לא, הם פשוט ניצחו. ולא משנה אם נמחק את עזה לחלוטין, אם אנחנו לא חוזרים הם ניצחו. זה לא משהו שאני לפחות, יוכל לאפשר, לא, ואני אהיה ככל הנראה בין הראשונים שיהיו שם. כן. אני שם. אני כבר שם. אני, מבחינתי, לחזור היום.
יש לך משימה גדולה.
לא, לא. יותר קל ממה שאנשים חושבים. שם המשחק עכשיו זה סבלנות, אורך רוח והרבה רצון לפעול קדימה, למשוך קדימה, זה כל מה שצריך. כל אחד ייקח את זה ב-level-ים שלו, את יודעת, יש אנשים שיתאוששו מזה מהר, יש אנשים שיתאוששו מזה, ייקח להם טיפה יותר זמן, בעלי משפחות שייקח להם יותר זמן. זאת אומרת, יש פה כמה פקטורים באמצע, אבל אם אני רואה את התמונה הגדולה, אז שמונים אחוז יחזרו בתור התחלה, שזה לגמרי לא רע בכלל. צריך להתחיל איכשהו.
החזרה צריכה להיות ברורה. את האמירה לפחות צריכה להיות ברורה. אנחנו חוזרים הביתה. חד משמעית. יש לנו עופות לגדל, חלב לספק, יש לנו לזרוע ויש לנו לגדל ילדים במקום נפלא שנקרא כיסופים. כן. כי בימים כתיקונם זה מקום בגן עדן. ממש ככה. בועה בתוך בועה.
גליה מודה לו, ואז שואלת את ארי הצלם אם הוא רוצה להוסיף או לשאול משהו. ארי שואל את רוני על מוט הנעילה שהיה יכול לסייע לו בהחזקת ידית הדלת. רוני צוחק ואמר שהיה ברשותו מוט נעילה, אלא שהוא נשאר בממ"ד השני. הוא מוסיף שגם אילו המוט היה לידו, הוא לא היה משתמש בו, כי הוא סומך על היד שלו יותר משהוא סומך על מוט הברזל. הוא מדגים לארי כיצד אחז בידית הדלת בצורה באופן שאפשר לו לחוש מיד כל ניסיון לפתוח אותה מן הצד השני.
ואז ממש בסוף, שוב המילים המצמררות:
הדלת הזו לא נפתחת. ואם היא נפתחת התוצאה היא ברורה. ברורה. אני אלחם עד טיפת הדם האחרונה ולפני כן המשפחה שלי הולכת. זה היה ברור, וזה מה שהציל אותנו כנראה, כי אני יכול להגיד לך שאת היד שלי, אין אחד בעולם שהיה מזיז אותה באותו רגע. אף אחד. קשוח.
הוא מדגים כיצד ביד אחת הוא מחזיק את ידית הדלת וביד השנייה את נשקו מכוון כל הזמן לעבר הדלת.
הפריימים האחרונים קולטים את גליה אומרת שהיא חייבת לתת לו חיבוק. היא קמה ממקומה, ניגשת אליו, והשניים מתחבקים. תוך כדי החיבוק, האקדח שרוני חוגר למותניו ממלא את הפריים.
קאט.
שאלת המגע
שאלת החיבוק בסוף הריאיון העסיקה אותי. גליה לא הייתה המראיינת היחידה שסיימה כך את הראיונות עם עדים. מאוחר יותר, לאחר שערכתי מספר רב יותר של עדויות, התחלתי לשאול את עצמי מה משמעותו של החיבוק הזה. אכתוב על כך בהמשך, אולם כבר בשלב זה ברור שעצם קיומו של החיבוק מהווה הבדל משמעותי נוסף בין סיטואציית הריאיון לסיטואציה טיפולית. מעבר לכך, אני מניח שבראיונות עיתונאיים או תחקירים אחרים, לא מקובל לסיים את המפגש בחיבוק. נדמה משמעותו של החיבוק במקרה זה נוגעת בחוויה עמוקה יותר, כזה הקשור לאופיים הייחודי של אירועי השבעה באוקטובר. גם המראיינת וגם המרואיין משתייכים לאותו צד של המתרס: שניהם חוו, באופן כזה או אחר, את האיום החמור ביותר על שלומם.
כנהוג ב"עדות 710", לאחר שסיימתי את עריכת הגרסה הקצרה העברתי אותה לתמר גן-צבי, ראש צוות עריכת הווידאו, אשר שמשה, יחד עם אחרים, כעורכת האחראית. במקרה זה, כמו גם באחרים, העירה תמר את הערותיה הנבונות והרגישות וסייעה לי לשפר את הגרסה הקצרה.
זו הייתה העדות הראשונה שערכתי. הדילמות שעלו במהלכה המשיכו להעסיק אותי גם בהמשך הדרך. מושג האל-ביתי של פרויד, המרחף מעל עדותו של רוני ספדג', אינו מתמצה רק בפלישה הפיזית של זרים למרחב הפרטי, אלא מתגלם בשבירה מוחלטת של תפיסת המוגנות הבסיסית ביותר. הבית, שאמור להיות המרחב המוכר והבטוח מכל, הופך באבחה אחת למרחב מנוכר, מאיים ומלכודתי. בתוך המציאות הזו, הממ"ד, קודש הקודשים של הביטחון הביתי בישראל, חדל להיות מקלט פסיבי והופך לזירת מאבק אקטיבי על סף התהום. דלת הפלדה הכבדה, שנועדה בשגרה לחצוץ באופן מוחלט בין החוץ לפנים, מתגלה כגבול שברירי מאין כמותו, גבול שרוני נאלץ להחזיק בגופו ממש, שעה אחר שעה.
הבחירה של רוני להסתגר בממ"ד עם משפחתו, חרף המשך הלחימה בחוץ, מסמנת מעבר דרמטי מעמדת לוחם בעל מסוגלות לעמדה של הישרדות סגורה ונואשת. כרבש"ץ, זהותו המקצועית והאישית מושתתת על יציאה החוצה אל מול פני הסכנה ונטילת יוזמה. אולם, החלטתו להיכנס פנימה, לאסוף את ילדיו ובת זוגו אל המרחב המוגן וללפות את ידית הדלת, כופה עליו צמצום רדיקלי של מרחב הפעולה. בתוך ארבעת קירות הממ"ד, החזית המלחמתית מתחלפת במלחמת התשה סטטית ופסיכולוגית. אחיזתו הפיזית בידית הדלת היא ניסיון נואש להיאחז במה שנותר מתחושת השליטה שלו על גורל משפחתו, במציאות שבה כל רגע עלול להביא עמו את קריסת המערכות המוחלטת ואת קץ החיים.
דווקא בתוך הצמצום הכפוי של הממ"ד, מושג האל-ביתי מגיע לשיאו הפסיכולוגי המבעית ביותר. האימה אינה נותרת עוד מעבר לדלת, אלא מחלחלת פנימה אל תוך תודעתו של האב המגן. התוכנית שרוני מגבש בדמיונו – להרוג את ילדיו ואשתו במו ידיו כדי להצילם מגורל של אונס או שבי – היא ההתגלמות הקיצונית ביותר של האל-ביתיות. האינסטינקט ההורי הבסיסי ביותר, החובה להגן על הצאצאים, עובר עיוות עמוק תחת אימת הסיטואציה, עד שהוא מתהפך ולובש צורה של רצח מתוך רחמים. במובן זה הממ"ד, חדל להיות מרחב הגנה בלבד, והופך לתיבת תהודה פסיכולוגית שבה מיטשטשים לחלוטין הגבולות בין החוץ המפלצתי לפנים המגן. גם אם התרחיש הנורא מכל לא התממש במציאות, הוא התרחש במלוא עוצמתו בדמיונו של רוני. שם, בממ"ד, הוטבע המחיר הנפשי של אותו יום המחיר, הבחירה בהסתגרות נחקק כאובדן אשליית הביטחון בעולם.
פרק חמישי
הדרמה של משפחת דימשיץ מקיבוץ חולית
העדות של ששת בני משפחת דימשיץ, מיכאל וענת וארבעת ילדיהם, שני בת העשר, גפן בת השמונה, אופק בת השש ולביא בן הארבע, שצולמה גם היא על ידי גליה ושילוח המראיינת וארי בלוך הצלם בתאריך הרביעי לנובמבר, 2023, היא אחת העדויות המורכבות ביותר שערכתי. הסוגייה המרכזית שהעסיקה אותי, מלבד הרצון לוודא שכל אחד מבני המשפחה ייוצג נאמנה בעדות, היא שאלת עדותם של קטינים, נושא שבו אעסוק בהמשך.
חומר הגלם שממנו ערכתי את שתי גרסאות העדות, הגרסה הארוכה (שעתיים ועשר דקות) והגרסה הקצרה (חמש וחצי דקות), נמשך כשעתיים וחצי. הוא חולק לארבעה שוטים כאשר בכל אחד מהם מופיעים בני המשפחה בהרכבים שונים. זו העדות הארוכה ביותר שערכתי.
הקיבוץ חולית הוקם בשנת 1977 בסיני, ולאחר פינוי חבל ימית במסגרת הסכם השלום עם מצרים בשנת 1982 הועתק לחבל שלום שבנגב המערבי. ערב הטבח מנה הקיבוץ כמאתיים תושבים. הקיבוץ שוכן מדרום לקיבוץ כיסופים, במרחק של כשבע עשרה וחצי קילומטרים בקו אווירי, וכשלושים קילומטרים בנסיעה לאורך כביש מספר 232, כביש שנחרת בזיכרון הקולקטיבי כ"כביש הדמים", לאחר שלאורכו נרצחו באותה שבת עשרות רבות של אזרחים וחיילים.
במתקפה על הקיבוץ נרצחו שלושה עשר אזרחים. ארבעה אזרחים ישראלים ושני עובדים זרים נחטפו לעזה. שלושה מתושבי הקיבוץ נחטפו ושוחררו עוד באותו היום, וחמישה אזרחים נוספים הוחזקו במשך שעות כבני ערובה בקיבוץ. במהלך הקרבות נפלו שלושה מאנשי כוחות הביטחון: הרבש"ץ, חבר כיתת כוננות ולוחם לוט"ר מצוות ניצנה. תושבים ולוחמים נוספים נפצעו.
בשלב מסוים נותקו החשמל והמים לקיבוץ, ורבים מן התושבים הסתגרו במשך שעות ארוכות בממ"דים ללא חשמל או מים. המחבלים הגיעו גם לרפת הקיבוץ, שרפו, בזזו וחטפו ארבעה מבני משפחת אלזיאדנה מרהט, שעבדו במקום.
בשעות הצהריים המוקדמות הגיע לקיבוץ כוח צה"ל בעקבות מידע שלפיו עדיין פעלו בו מחבלים. הכוח חבר לחפ"ק חטיבת פארן שהיה בקיבוץ והחל בטיהור היישוב תוך לחימה ממושכת מול עשרות מחבלים, בשיתוף כוחות אחרים. במהלך הקרבות נהרגו אלירן אלמוסנינו ויפתח גורני, שהיה בדרכו לקיבוץ. לוחמי צה"ל חילצו מספר רב של תושבים, בהם ילדים ואנשים מבוגרים. בין המחולצים הייתה גם ילדה בת שבע, שהסתתרה בתוך ארון, לאחר שהוריה, מאיר וליז אלחרר נרצחו. היא חולצה תחת אש בידי שכנה גדעון.
הרגעים שנשמטים
בצפייה מעמיקה בחומרי גלם של עדויות וראיונות, קיים קסם חמקמק שמסתתר דווקא בשוליים: באותן דקות, ועיתים שניות ספורות, שלפני תחילתו הרשמית של הריאיון. רגעים אלו הם אזור דמדומים מרתק שבו האדם הפרטי מתארגן לקראת הדמות הציבורית שהוא עומד להציג בפני המצלמה. מנקודת מבט רגשית, דקות אלו עשויות לספק הצצה נדירה אל הלא-מודע, רגע לפני שמנגנוני ההגנה של האגו מתייצבים במלוא עוזם. בעוד שהעדות המילולית שתגיע בהמשך עוברת סינון קפדני של המודע ומתארגנת לכדי נרטיב מאורגן, הגוף מדבר הרבה לפני שהמילים מופיעות. הלא-מודע, כפי שפרויד היטיב לתאר, אינו יודע שקט; אם שפתיו חתומות, כתב פרויד, הוא מפטפט באצבעותיו; הבגידה נוטפת ממנו מכל נקבובית. סידור של הלבוש, נשימה עמוקה שנקטעת, צחקוק לא רצוני, בהייה אל חלל החדר או כיווץ בלתי רצוני של הלסת, כל אלו מספרים סיפור מקדים על הדחקה ועל פגיעה. הם חושפים את שובו של המודחק אל פני השטח, ומציגים את החרדה או ההיערכות הנפשית במערומיהן, לעיתים קרובות תוך יצירת מתח או סתירה מול המילים המאורגנות שייאמרו מייד לאחר מכן.
מנגנוני ההגנה הללו, שנועדו להגן על האגו מפני הצפה של חרדה, דולפים החוצה דרך הגוף ממש באותן דקות מתוחות שלפני תחילת העדות, ולובשים צורות שונות. כך למשל, הדחקה של תכנים מאיימים עשויה להתבטא בקיפאון רגעי, נשימה שטחית ועצורה או ביציבה נוקשה מאוד, המנסה "להחזיק" את הגוף פיזית כדי שלא יתפרק רגשית. מנגד, הכחשה של מציאות כואבת יכולה להופיע כחיוך שאינו תואם את הסיטואציה, כגיחוך נבוך לקראת עיסוק בנושאים קשים, או כשפת גוף "נינוחה" מדי שנראית מאולצת. אנשים הנוטים לאינטלקטואליזציה, כלומר ניתוק הרגש מהאירוע לטובת שליטה והרחקה, יסגירו זאת לרוב דרך סידור דקדקני של הבגדים או המשקפיים, תנועות ידיים חדות וקצובות, או כחכוח תכוף בגרון בניסיון לייצר טון סמכותי. כאשר מופעל מנגנון של התקה, החרדה מן הזיכרון המקורי מופנית לאובייקט חלופי, והדבר עשוי להתבטא בהתעסקות אובססיבית בחפצים, כמו משחק במיקרופון הדש, קילוף תווית מבקבוק מים או תיפוף אגרסיבי ברגל. לעיתים נראה גם תגובת היפוך, שבה אימוץ התנהגות הפוכה לדחף המאיים מתבטא בצחוק קולני ומאולץ, בהנהון מוגזם ונלהב או בנחמדות יתר כלפי צוות הצילום, בשעה ששרירי הלסת נותרים מכווצים ממתח פנימי עצום.
בעולם התיעודי, במאים ועורכים הבינו זה מכבר את כוחו העצום של ה"פרי-רול" ככלי לחשיפת האמת הפסיכולוגית. בסדרת התעודה "הג'ינקס", הבמאי אנדרו ג'רקי מרבה להשתמש ברגעי ההכנה של רוברט דרסט לפני תחילת הריאיון. מבטי הבהייה הריקים, המצמוצים החזקים והכחכוחים בגרון אינם רק מחוות טכניות; הם עשויות להיתפס כהדלפות אקטיביות של הלא-מודע, החושפות את מנגנוני המניפולציה ואת החרדה הרוחשת מתחת לפני השטח, ומשלימות את התמונה המצמררת של עדותו. בדומה לכך, בסרט "שואה", קלוד לנצמן מתעכב ממושכות על השתיקות והמבטים של הניצולים ברגעי המעבר, רגע לפני שהם אוזרים אומץ לצלול חזרה אל התופת. המחוות הגופניות הללו הן ביטוי של מצוקה רגשית שבה הגוף זוכר וחווה מחדש את האימה, עוד בטרם עומדות לרשות המרואיין המילים, המשתייכות לסדר הסמלי, כדי לנסח אותה.
גם בספרות, היכולת ללכוד את האמת באמצעות מחוות קטנות, עוד בטרם החלה ה"עלילה" הרשמית, היא אמצעי אמנותי רב עוצמה, הנטוע עמוק בהבנת הנפש. סטפן צוויג, שהושפע מאוד מכתביו של פרויד, מדגים זאת בווירטואוזיות בנובלה "עשרים וארבע שעות בחיי אישה". המספר מתבונן בידיהם של המהמרים סביב שולחן הרולטה עוד לפני שהם מבצעים את ההימור. צוויג מתאר כיצד כפות הידיים, האצבעות הרוטטות והתנועות הבלתי רצוניות מתנתקות כמעט מהפנים הקפואות של בעליהן, ומשקפות באופן טהור את היצרים המודחקים ואת דחף המוות. פיודור דוסטויבסקי, שהקדים במובנים רבים את החשיבה הפסיכואנליטית, משתמש במנגנון דומה ב"החטא ועונשו". סצנות החקירה המתוחות נשענות על מה שקורה לפני ובין המילים; החוקר פורפירי פטרוביץ' מתפקד כמעין אנליטיקאי הקורא את נשימותיו הקצרות של רסקולניקוב ואת הרעד בזווית פיו. אשמתו של רסקולניקוב דורשת פורקן, ובהיעדר מילים, היא קורעת את דרכה החוצה דרך הגוף, ומשלימה את תמונת הנפש המיוסרת הרבה לפני ההודאה הפורמלית.
כשאנו מקשיבים רק למילים, אנו נחשפים לסיפור שהאגו ארגן וערך עבורנו. אך כשאנו מתבוננים מקרוב במיקרו-תנועות המופיעות ברגעים שלפני תחילת העדות, ומפעילים את מה שפרויד כינה "קשב מרחף", נפתחת בפנינו האפשרות להתקרב לאמת הרגשית החשופה והאותנטית ביותר של העד.
אלו רגעים שבדרך כלל אינם נכנסים לגרסאות הרשמיות של העדות. השמטתם מן הגרסאות המלאות של עדויות נובעת לרוב משיקולים עריכה, משפטיים ופסיכולוגיים, שנועדו למקד את הקשב בלב ההתרחשות, להגן על פרטיותם של המרואיינים וליצור אפקט דרמטי. עם זאת, כאשר בוחנים עדויות מאירועי השבעה באוקטובר מנקודת מבט רגשית, מתברר שדווקא רגעי השגרה הללו חיוניים להבנת עומק הפגיעה, שכן הם מייצגים את הסדר והאמון בעולם שקרסו באחת עם פלישתה האלימה של הזוועה הבלתי נתפסת. במונחים פרוידיאניים, השגרה שקדמה לטבח ממחישה כיצד המרחב המוכר והמוגן ביותר, הבית והמשפחה, הפך לפתע לאל-ביתי מאיים ומלכד, כאשר כל פעולה בנאלית מאותו לילה נטענת בדיעבד במשמעות מצמררת. בסופו של דבר, כדי לאפשר תהליך אמיתי של אבל ולהיפרד מהפגיעה המשתקת, על הנפש ועל החברה להכיר את האובייקט שאבד, אותם חיים ותחושת ביטחון שנקטעו. משום כך, הרגעים שלפני אינם סתם הקדמה טכנית, אלא המסד ההכרחי שעל רקע הניגוד שהוא יוצר, ניתן באמת לאמוד את גודל הקריסה ועומק השבר הנפשי של העד.
בפרויקט "עדות 710", רגעים אלו הושמטו מן הגרסאות הסופיות, בהתאם להנחיות שקיבלתי כעורך העדויות. ואולם, תהליך הצפייה בחומר הגלם, אז וכיום, חשף אותי לרגעים הללו והשפיע עלי עמוקות. מבחינתי, הם מספרים סיפור שעוצמתו אינה נופלת מזו של מהעדות עצמה.
עדויות של קטינים
מסירת עדות על ידי קטינים שניצלו מאירועי השבעה באוקטובר מציבה דילמה מקצועית ומוסרית כבדת משקל. מצד אחד, ילדים ובני נוער רבים היו עדי ראייה ישירים, ולעיתים יחידים, לזוועות שהתרחשו בתוך הממ"דים ובבתים. לפיכך עדותם היא בעלת ערך חקירתי, משפטי והיסטורי שאין לו תחליף. מצד שני, מדובר בילדים שחוו אירועים, לעיתים תוך אובדן דמויות התקשרות ושבר מוחלט של תחושת הביטחון הבסיסית. בספרות המקצועית העוסקת בפסיכולוגיה משפטית ובטראומה בקרב ילדים, מודגש המתח המובנה שבין הצורך החברתי להגיע לחקר האמת ולתעד את הפשעים, לבין החובה העליונה להגן על שלמותו הנפשית של הילד ולהימנע מגרימת נזק נוסף. חוקרים כדוגמת סטיבן ססי ומגי ברוק מצביעים על כך שילדים, במיוחד לאחר אירועי קיצון, חשופים לפגיעות כפולה: לא רק מצד הפגיעה עצמה, אלא גם מתהליך החקירה. לטענתם הלחץ הפורנזי להפיק פרטים עובדתיים עלול, בשל אופי החקירה, לעורר אצל ילדים סוגסטיביות, לשבש את זיכרונם ואף להוביל לטראומטיזציה משנית, שעלולה להפריע בתהליך ההחלמה.
הספרות המחקרית הענפה של חוקרים כמו סטיבן ססי ומגי ברוק מצביעה גם על מידת הסוגסטיביות הגבוהה של ילדים ועל שבריריות הזיכרון בגילם אלו. במצבי לחץ קיצוניים, ילדים עלולים "להשלים פערים" בזיכרון מתוך רצון לרצות את החוקר המבוגר, או לבלבל בין מה שראו במו עיניהם לבין מה ששמעו מקרובי משפחה, מחברים לקהילה או מאמצעי התקשורת לאחר שחולצו. כך, למשל, עדות של ילד צעיר ששהה בחושך תחת אש בממ"ד עלולה להיות מושפעת מסיפורי הזוועה או הגבורה שסופרו בקיבוץ או במלון המפונים בימים שאחרי הטבח. מצב זה אינו פוגע רק באמינות המשפטית של העדות, אלא גם מייצר אצל הילד "זיכרונות" מושתלים, המקשים על עיבוד הפגיעה המקורית ועל זכרונו האותנטי.
כדי לגשר על פער זה ולמתן את המתח האמור, פותחו פרוטוקולים המותאמים הן לצרכים חקירתיים והן לשלב התפתחותי של הילד. מחקריו של מייקל לאמב מראים כיצד ניתן למקסם את איכות הראיות המשפטיות, תוך מזעור הפגיעה בקטין. באמצעות שימוש קפדני בשאלות פתוחות והימנעות משאלות מנחות. גישה זו מאפשרת להשיב לילד תחושה מסוימת של שליטה ומפחית את חווית החקירה כחוויה חודרנית. גישה זו מקבלת משנה תוקף לאור מחקריה של הפסיכיאטרית לנור טר, מחלוצות חקר הטראומה בילדים. טר מראה כי טראומות ילדות מתאפיינות בקידוד זיכרון חזותי ותחושתי יותר מאשר מילולי. משום כך, עצם הדרישה לתרגם את האימה לרצף מילולי, הגיוני וכרונולוגי עלולה להציף את הילד ולהיחוות כפגיעה חוזרת.
על אף הסיכונים, הספרות מצביעה גם על הפוטנציאל המשקם הטמון בתהליך העדות, בתנאי שהוא מנוהל כראוי. החוקרת גייל גודמן, שבחנה את השפעות מעורבותם הרגשיות של ילדים בהליכים משפטיים על מצבם הרגשי, מצאה כי מתן עדות יכול לסייע לילד בתהליך של בניית נרטיב קוהרנטי ובהענקת תוקף חברתי לסבלו. עם זאת, מחקריה קובעים נחרצות כי קו התפר שבין חקירה פוצעת לחקירה מיטיבה תלוי במידת התמיכה הרגשית, המשפחתית והמערכתית שהילד מקבל לפני הריאיון, במהלכו ולאחריו. מכלול ממצאים אלו מחדד את ההבנה שגביית עדות מילדים שורדי טראומה אינה יכולה להיות אקט משפטי-טכני בלבד, אלא חייבת להיתפס כהתערבות קלינית עדינה ורגישה מאין כמותה.
היתרונות המרכזיים בגביית עדות מקטינים נעים על הציר שבין ההיבט הפורנזי להיבט הטיפולי. מן ההיבט החקירתי, ילדים יכולים לספק פרטים מדויקים להפליא כאשר הם מתושאלים כראוי. פרוטוקולים המותאמים לחקירת קטינים, מדגישים שימוש בשאלות פתוחות המאפשרות לילד לדלות זיכרונות באופן חופשי מתוך סביבה תומכת, תוך הימנעות משאלות מנחות. מן ההיבט הטיפולי, כפי שמתארת הפסיכיאטרית ג'ודית לואיס הרמן בספרה המכונן "טראומה והחלמה", החוויה הטראומטית, האילמת ומקוטעת לנרטיב קוהרנטי עשויה להיות שלב קריטי בשיקום. עבור קטינים שחוו חוסר אונים מוחלט בשבעה באוקטובר, למשל בני נוער שנאלצו להסתתר שעות ארוכות בשקט מוחלט בעוד מחבלים מסתובבים בביתם, מתן העדות עשוי להוות אקט של השבת תחושת היות-פעיל-בעולם ותחושת השליטה. ההכרה הממסדית בסבלם, באמצעות ההקשבה הרשמית לעדותם, מעניקה תוקף למציאות שחוו ועשויה למנוע תחושות של בידוד וספק עצמי.
מקורות אלו, יחד עם מחקריה הענפים של אירית הרשקוביץ מאוניברסיטת חיפה, משקפים מגמה ברורה בשיח המקצועי בישראל. ניכר מעבר מתפיסה שמונעת בעיקר מהצורך הפורנזי "לדעת מה קרה", אל הבנה הוליסטית המכירה בשבריריות הזיכרון והנפש. המחקרים הישראליים מלמדים כי כאשר נבנה מרחב בטוח ונעשה שימוש בשאלות פתוחות ומזמינות, ללא לחץ או הכוונה, מתרחש הישג כפול: לא רק ששלמותו הנפשית של הילד מוגנת טוב יותר מפני טראומטיזציה משנית, אלא שגם איכות הראיות ודיוקן משתפרים באופן משמעותי. תובנות מחקריות אלו משמשות כיום עוגן חיוני עבור הצוותים הנדרשים לגבות עדויות מילדים ששרדו את אירועי האסון.
הדיון על גביית עדות מקטינים מקבל משנה תוקף בהקשר הישראלי, שבו קיימת מערכת ייחודית וממוסדת של חוקרי ילדים מטעם משרד הרווחה. מערכת זו ניצבת בחזית מול מקרי טראומה קיצוניים, תוך ניסיון מתמיד לאזן בין צורכי מערכת אכיפת החוק והתיעוד ההיסטורי לבין טובת הילד. מאמרה של כרמית כץ, "צדק לילדים - כיצד אפשר לחקור נפגעי התעללות בגיל הרך?", מדגיש בדיוק את המורכבות הזאת. כץ מתארת במאמרה את פיתוחו ויישומו של מדריך ריאיון מותאם התפתחותית לחקירת ילדים צעירים בישראל, מתוך הנחה כי ילדים מסוגלים לספק עדויות עשירות וקריטיות למערכת המשפט. עם זאת, היא מבהירה כי הצלחת החקירה ומניעת פגיעה נוספת בילד תלויות לחלוטין בשימוש באסטרטגיות תקשורת המותאמות לשלב הקוגניטיבי והרגשי שלו, תוך זניחת מודלים נוקשים של חקירה פלילית מסורתית.
התמודדות עם קטינים שחוו או היו עדים לאלימות קיצונית ולרצח בתוך המשפחה או הקהילה – סוגיה שהפכה כואבת ורלוונטית מתמיד לאחר אירועי השבעה באוקטובר, נידונה גם היא מנקודת מבט מעשית וקלינית בספרות הישראלית. במאמרה "בשבילי הוא יותר לא אבא שלי – חקירת ילדים עדים לרצח מנקודת מבטה של חוקרת ילדים", מתארת חוקרת הילדים דינה לוקץ את העומס הרגשי הבלתי נתפס הכרוך בגביית עדות מילד שחווה שבר כה קיצוני בעולמו. לוקץ ממחישה כיצד החוקר נדרש להיות לא רק גובה ראיות אובייקטיבי, אלא גם נוכחות מכילה, אנושית ויציבה בתוך הכאוס המוחלט שבו נתון הילד. המאמר משקף את ההבנה שחדר החקירות הוא לעיתים קרובות את המפגש הרשמי הראשון של הילד עם מציאות חייו החדשה והמרוסקת, ולכן פעולת התשאול חייבת להיעשות ברגישות מרבית, כדי שלא תפרום את שאריות חוסנו הנפשי.
לפיכך, גביית עדות מילדי השבעה באוקטובר דורשת מלאכת מחשבת עדינה מאין כמותה, הנשענת על צוותים מיומנים של חוקרי ילדים בשילוב אנשי טיפול. המורכבות אינה מתמצה בשאלה אם יש לגבות עדות, אלא מחייבת הכרעה פרטנית בשאלות כיצד, מתי, ובאילו תנאים נכון לעשות זאת. יצירת סביבה מוגנת לחלוטין, מתן לגיטימציה מלאה לשתיקה או לקטיעת הריאיון בכל שלב, ושזירת החקירה כחלק ממעטפת טיפולית הוליסטית וארוכת טווח, הם תנאים הכרחיים. זאת, כדי להבטיח שמערכת המשפט והחקירה לא תהפוך לכלי פוצע נוסף, אלא תשמש נדבך ראשון, זהיר ואחראי בדרך לריפוי בתוך מציאות חיים בלתי נתפסת.
מטבע הדברים, ההחלטתם של מקימי פרויקט "עדות 710" לגבות עדויות סמוך ככל האפשר לאירועי השבעה באוקטובר ללא הבחנה מספקת בין קטינים לבגירים, יצרה לעיתים מצבים מורכבים עבור הילדים. נדרשו זמן ולא מעט דיונים בתוך צוותי העבודה של הפרויקט, שחלקם התקיימו בהשתתפותי הפעילה, עד שהמודעות למורכבותו ולרגישותו של הנושא נידונה בכובד ראש, ובעקבותיו גם יושמו שינויים מעשיים בגישה שננקטה בתחילת הדרך.
בשלב שבו הוקלטה העדות של משפחת דימשיץ, דיונים אלו עוד לא התקיימו, וכל מראיין פעל על פי מיטב שיקול דעתו, מתוך ניסיון כן לנווט במרחב המורכב שבין הרצון לאפשר לילדים להשמיע את קולם לבין החשש ששחזור בלתי מבוקר של חוויותיהם הקשות עלול לגרום להם נזק נוסף.
נכון למועד כתיבת ספר זה, העמדה הרשמית של הפרויקט, שגובשה לאחר דיונים רבים וסוערים, כפי שנמסרה לי, היא לתעד את עדויות הקטינים בליווי מקצועי של אנשי טיפול וחינוך, ולהימנע מפרסומן הרחב. פרסום העדויות יעשה רק לבקשת העדים והוריהם, במעגלים מצומצמים או לצורכי חינוך, בכפוף לאישור ועדת האתיקה ולאחר עריכה מותאמת.
גם בכתיבת פרק זה מצאתי עצמי מתמודד מחדש עם אותה דילמה. אין ספק שסוגיית ההסכמה למסירת עדות על אירועי השבעה באוקטובר מעמידה הורים, ילדים וכל מי שעוסק בחומרים אלו, בפני התלבטות קשה באשר לרמת החשיפה. כאשר ניתנת הסכמה לפרסום עדות מצולמת, הילד נחשף באופן הישיר והפגיע ביותר. פניו, קולו הנשבר, שפת הגוף שלו ורגעי הבכי שלו הופכים לנחלת הכלל.
לעומת זאת, כאשר ההסכמה ניתנת להבאת העדות כתמלול כתוב בלבד, המבוסס על אותו תיעוד מצולם, רמת החשיפה של הילד פוחתת באופן דרמטי. הטקסט משמש כמעין שכבת מגן: הוא מעביר את התוכן הקשה ואת סיפור ההישרדות, אך מנטרל את הזיהוי החזותי והקולי המיידי. עבור קטין, הידיעה שמילותיו ייקראו ולא שדמותו הבוכה תוקרן על מסכים, הופכת את ההסכמה להרבה יותר אפשרית ומאיימת פחות.
הבדל זה בנכונות לתת הסכמה נובע גם מהמחשבה על עתידו של הילד. עדות מצולמת מקבעת את דמותו של הקטין באופן חזותי תחת זהות של קורבן, באופן שעלול ללוות אותו לאורך שנות התבגרותו. לעמת זאת, הצגת העדות כטקסט שומרת על גבולות הפרטיות ומעניקה למשפחה מידה רבה יותר של שליטה. היא ממקדת את תשומת לבו של הציבור בעובדות ובסיפור ההישרדות עצמו, במקום להפוך את סבלו החשוף של הילד למוקד צפייה, ובכך מאפשרת מתן הסכמה מתוך תחושת מוגנות וכבוד למצבו של הילד.
בסופו של דבר, בחרתי להביא את תמלול עדותם של ילדי משפחת דימשיץ כמעט במלואם, בהסכמתם של ההורים ולאחר שיחות עם ענת שתמכה בכך. היו כמה רגעים ותיאורים שבחרתי לצנזר, מן הטעמים שהוזכרו לעיל. רוב דבריהם של בני המשפחה מובאים בהזחה, מלבד משפטים אותם אני מצטט בתוך הפרשנות עצמה. דבריה של גליה מובאים בפונט נטוי.
כולם ביחד על הספה
השוט הראשון נפתח כאשר ענת ומיכאל, יחד עם שני, אופק וגפן, יושבים על ספה בצבע אפור-כחול, על רקע קיר בצבע אפור-ירוק, ומקשיבים לגליה המסבירה להם את מהות פרויקט "עדות 710". ההורים מביטים היישר אל המצלמה בעוד שאופק וגפן יושבות בין הוריהן, נעות באי נוחות מסוימת בשניות הראשונות. בתוך זמן קצר הן מפנות את תשומת ליבן לדבריה של גליה. אופק, שרגלה הימנית מגובסת מן הברך ועד הקרסול, עסוקה במשיכת חוטים מן הגבס. גפן, היושבת במרכז הספה ונשענת לחלוטין על ענת, אינה מביטה בגליה, אלא בוהה בנקודה כלשהי בחלל. שני, היושבת לצד ענת בקצה הספה, משחקת באצבעותיה, אך נראית קשובה לדבריה של גליה. הילד הרביעי לא משתף בצילומים בשלב זה. לאורך חומר הגלם, משתנים תכופות הן הרכב המשתתפים והן סדר הישיבה.
בדבריה, גליה מתארת את מבנה הפרויקט באותם ימים, שמושתת כולו על מתנדבים ועדיין היה עסוק בהקמת המסגרות הארגוניות והטכניות המתאימות שיאפשרו את פעילותו. מיכאל מייד מתייחס לכך שהעדות תפורסם ביוטיוב. כאשר גליה מזכירה כי העדות תשמש גם לצרכי מחקר, שני מייד קוטעת אותה ושואלת: "מחקר למה?" בתשובתה, גליה מזכירה את המחקרים שנעשו אחרי השואה על בסיס עדויות של ניצולים, ובכך ממקמת את העדות בתוך מסגרת היסטורית ייחודית ומוגדרת מאוד.
אחרי דברי ההסבר הללו, גליה ממשיכה ומקריאה את הנוסח ההסכמה הקבוע שעליו מתבקש כל משתתף לחתום כתנאי למסירת העדות. ענת קשובה מאוד לשפת גופם של הילדים. במהלך הקראת נוסח ההסכמה, היא שמה לב לפיהוק של שני ומושיטה לה יד מעודדת. מאותו רגע השתיים אוחזות ידיים. האם הפיהוקים מסמנים את התנתקותה של שני לאחר שאולי חשה שהתשובה לשאלתה החמיצה את העיקר? היא מתחילה לנענע את ראשה מצד לצד, נוגעת בצמתה הארוכה המתנועעת יחד עם הראש, וכמו אומרת "לא" באמצעות תנועתה. באותו זמן, אופק מתחילה ללחוץ על אפו של מיכאל ומצחקקת. נדמה שבשלב זה אף אחת מהן כבר אינה ממוקדת בדבריה של גליה. ההורים, לעומת זאת, נותרים קשובים ומרוכזים. לאחר שסיימה להקריא את נוסח ההסכמה, גליה שבה ומסבירה את עיקרי הדברים במילים אחרות, תוך כדי שהיא מדגישה שהפרויקט אינו פועל למטרות רווח או למטרות "תקשורת". מיכאל קוטע את דבריה, מצביע לעברה ואומר "האופציה הראשונה". ענת שואלת: "מה היא האופציה הראשונה?" גליה מזכירה שהם יכולים לעצור את הריאיון בכל רגע נתון, אמירה שתתברר בהמשך כבעלת משמעות מיוחדת.
זה שהיינו ביחד, זה החוזק שלנו
כאשר גליה מבקשת מההורים לחזור בקולם על ההסכמה, גפן שהייתה שעונה על ענת, מחליקה מהספה ועוזבת את החדר. גליה אף מעירה לה ולאחיותיה שהן מפריעות למהלך הריאיון. אופק יורדת מברכיו של מיכאל, מתיישבת לצד ענת ונשענת עליה. בעוד מיכאל מוסר את הסכמתו, גפן חוזרת לחדר, ומכיוון שמקומה על הספה כבר נתפס, היא מתיישבת על ענת. מיכאל מתקשה לסיים את דבריו, משום שאופק מרימה את רגלה המגובסת לעבר פניו. גליה נוזפת בה ומזכירה לה שהבטיחה שלא להפריע. היא אף שואלת אותה אם היא הייתה רוצה שהרגל שלה תהיה בפה של אבא בזמן שהוא מתראיין. אופק מנענעת את ראשה לשלילה במבוכה, ומיכאל אומר לה שתגיד את האמת, שהיא דווקא כן רוצה.
הבנות נשארות על הספה, אך גליה אינה פונה אליהן עוד באופן ישיר. הן נוכחות אך נעדרות מן בשיח, ובשלב הזה הדרך שלהן להפגין את נוכחותן היא באמצעות המחוות הגופניות שלהן.
גליה אינה מתעכבת, ופונה מיד לענת בשאלה הראשונה. כחמש דקות חלפו מתחילת ההקלטה, וכעת לכאורה מתחיל החלק הפורמלי של העדות עצמה.
שאלתה של גליה ישירה. היא שואלת את ענת איך היא הצליחה להסתדר עם המורכבות של "המשפחה הסוערת" בשבת בבוקר, כאשר מיכאל לא היה בבית. כבר בשאלה הראשונה נחשף אחד הפרטים החשובים בעדות: מיכאל שהה בכנס בחו"ל בשבעה באוקטובר. בשלב זה מיכאל יושב ממש על קצה הספה, ספק נדחק החוצה על ידי רגליה של גפן, ספק בעצמו ממחיש בעצם תנוחת ישיבתו את העובדה שלא היה בבית בזמן אירועי אותה שבת.
ענת מתחילה לספר ושני מוסיפה כמה מילים.
בהתחלה זה התחיל כאילו עם אזעקה. שני מוסיפה: צבע אדום.
ההורים שלי היו אצלי וסבתא. הם באו באותה שבת. אבא שלי טייל בחוץ באותו רגע. אז בכלל התחיל, ממש נס, כי הם בטוח היו בתוך הקיבוץ וחשבו שזה תרגיל צבאי. ההורים שלי ישנו בממ"ד, יש שם את החדר שינה שלי ושל מיכאל, וגם סבתא שלי ישנה איתם. ויש שם עגלול ללביא, לבן הקטן שלי בן ארבע. רצנו ישר לחדר. וראינו שאבא שלי לא מגיע. ניסיתי להתקשר, כנראה הטלפון שלו היה בבית. והוא בא אחרי חמש, שבע דקות. זה שהיינו ביחד, זה החוזק שלנו.
ענת נראית נבוכה. היא מחייכת ומצחקקת תוך כדי הדיבור, בעוד הבנות יושבות בשקט ומקשיבות. היא שואלת את גליה אם להמשיך ולספר. כשהיא ממשיכה, החיוך נעלם ופניה מרצינות. מדי פעם היא נאנחת, ומשפטיה נקטעים מפעם לפעם, עדות למאמץ להיזכר ולהרכיב מחדש את רצף האירועים. עברית אינה שפת האם שלה, עובדה שמוסיפה, מן הסתם, קושי נוסף על הניסיון לשחזר ולנסח את שעבר עליה.
העדות על אירועי השבעה באוקטובר מעמידה את השפה האנושית במבחן הקיצון שלה, שכן עצם הניסיון להעניק מילים לאימה נתקל בקושי המובנה לתרגם פגיעה כה עמוקה ללשון. כאשר עד נדרש לגולל את הזוועות בשפה העברית, שאינה שפת האם שלו, נוצר קרע נוסף בתהליך העדות. השפה הנרכשת מחייבת את הניצול לבצע פעולת תרגום כפולה: לא רק תרגום של הזעקה האילמת והכאב הגופני למבנה ותחבירי, אלא גם המרת החוויה הרגשית הראשונית למערכת סימנים שאינה טבעית לו. מצב זה מייצר מתח מובנה בין הרצון להישמע ולהיות מובן בתוך הקולקטיב הישראלי החווה אבל לאומי, לבין האובדן הבלתי נמנע של הניואנסים הרגשיים והאינטימיים ביותר, אלו שזמינים וקיימים אך ורק בשפת האם.
זרות ושפת אם
כאן מקבלת עבודתה של הפסיכואנליטיקאית והפילוסופית ז'וליה קריסטבה משנה תוקף, במיוחד באופן שבו היא קושרת את בין השפה לבין חוויית הזרות. שפת האם ארוגה בחוויות מוקדמות של הזדהות, נחמה וגופניותה, רובד שקריסטבה מכנה "הסמיוטי", הקשור למקצב, לצליל ולחוויה גופנית. לעומת זאת, השפה השנייה שייכת לרובד "הסמלי", המרוחק המאורגן והמובנה יותר. בספרה "זרים לעצמנו" קריסטבה מתארת את הזר כמי שאיבד את אימו, במובן הסמלי של אובדן שפת האם, ומצא מקלט בשפה אחרת, שהיא לעולם שפה "תותבת", פונקציונלית ונטולת אותו הד קדמון. בהקשר של עדות טראומטית, הדיבור בשפה התותבת הזו עשוי לשמש מנגנון הגנה, מעין חיץ דיסוציאטיבי המאפשר לעד לגעת באירועים מבלי להיות מוצף כליל ברגש הגולמי; אולם בה בעת, הוא גם עלול להרחיק את העד מעצמו ולהותיר חלקים מהפגיעה כבלתי מיוצגים. אלה הם אזורים אילמים בנפש שלא זכו לעיבוד תואם, כפי שמתארים תאורטיקנים של טראומה ובהם דורי לאוב ושושנה פלמן בספרם המכונן "עדות". כך מוצא העד את עצמו זר לא רק לסביבתו, אלא גם לזיכרונו שלו.
הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן, בספרו "הנותר מאושוויץ", מצביע על הפרדוקס המהותי של העדות: ה"עד האמיתי", זה שחווה את הקצה, אינו יכול לדבר, ואילו הניצול מדבר מתוך פער, לעיתים גם בשמם של מי שהושתקו. העדות על אירועי השבעה באוקטובר בשפה זרה מעצימה את הפער הזה, שכן היא כופה על העד מעין גלות בתוך שפתו שלו, ומחצינה את אותה "זרות פנימית" שקריסטבה מדברת עליה. התרגום לעברית, שפת המקום, שפת הריבונות שכשלה ברגע המבחן בהגנה על אזרחיה, אך גם שפת ההווה וההישרדות, הופך לאקט טעון. כפי שוולטר בנימין מתאר "במשימתו של המתרגם" את מלאכת התרגום כניסיון להתקרב אל "השפה טהורה" שלעולם אינה מושגת במלואה, כך נאבק העד לתרגם את הבלתי-ניתן-לתרגום. העברית מתפקדת כאן כעוגן, אך בה בעת היא דורשת מהעד לנסח את שבר הקיום בשפה שלעיתים חסרים בה, עבורו, העומק הרגשי, ההדהוד והאינטימיות הטמונים בשפת אימו.
בספרות הניצולים משתקף מתח זה אצל יוצרים שניסו לתת מילים לפגיעה קיצונית באמצעות שפה פצועה או מומרת, כך למשל אהרן אפלפלד אימץ את העברית כדי לכתוב על העולם האירופאי שחרב, מתוך מחיקה מודעת של שפת אימו. באופן אחר, משוררים כדוגמת פאול צלאן ביקשו לעשות דקונסטרוקציה לשפה כדי לבטא את הזוועה באמצעות שפה שנשברה יחד עם העולם שאותו ביקשה לתאר. לפיכך, העדות בעברית על השבעה באוקטובר מצד מי שעברית אינה שפת אימו היא פעולה הרואית ומייסרת כאחד; זהו ניסיון נואש לאחות את השבר באמצעות השתלבות בנרטיב הקהילתי המקומי. ואולם, מתחת למילים העבריות, הנאמרות במאמץ, ממשיכה תמיד להדהד השתיקה או הזעקה הפנימית, עדות לכך שליבתה הטראומטית של החוויה, על זרותה העמוקה והבלתי ניתנת לגישור, נותרת, במידה רבה, מחוץ לגבולותיה של השפה ושל ההבנה השלמה.
לאורך כל השבועות האחרון היה, כל פעם הייתה איזושהי הודעה שאומרת, יש פעילות על הגדר, לא לפחד זה פעילות צה"ל. והוא היה אצלי שבוע לפני, כי היה חופש, אז שני ילדים היו איתי בבית, אני נשארתי איתם. ואבא היה איתי בשביל לעזור לי, כי בעלי היה בחו"ל, בצרפת, בכנס, והוא כנראה הבין שזה תרגיל, אז הוא חשב שזה פעילות צבאית על הגדר. אז מבחינתו זה מה שהיה. אנחנו התחלנו לפני שבע לשמוע את היריות. וכל מיני דברים שלא שמעתי לפני כאילו כמו יריות, או רימונים ועוד כל מיני דברים כאילו.
ואז היה באזור שבע, שמעתי, כאילו כמו יריה כזה על החלון הממ"ד, כי כשנכנסנו אז סגרתי מהר עם הדלת, התריסים אצלנו בדרך כלל סגורים, פשוט סגרתי את הברזל.
כפי שניתן לראות בתמלול המדויק של העדות, דיבורה של ענת הוא אכן קטוע וקופצני. היא מספרת את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו באותו בוקר, קטוע ולעיתים בלתי רציף. החוויות החושיות הקשות מייצרות באופן טבעי קשיי ויסות, והם ניכרים גם באופן שבו הזיכרון מתארגן לכדי שפה. בחרתי במתכוון להביא את התמלול המדויק כמו שהוא מתוך אמונה שדווקא כך ניתן להתקרב להקשבה עמוקה יותר לעדות, כפי שתואר בפרקים הקודמים בהתבסס על דבריהם של אבי שגיא וסלמאן אקטאר. אין דרך לנרמל את הסיפור הקשה. כל קטעי המילים, כל ההברות המשתהות, הן חלק אינטגרלי מהסיפור, בדיוק כמו אותם חלקים בהם נמסר מידע קונקרטי.
בשלב הזה, כאשר ענת מתארת את הירייה על חלון הממ"ד, מיכאל וגפן מוסיפים פרטים, בתגובה לשאלתה של גליה, תוך כדי דבריה.
מיכאל: מסגרת אלומיניום של, חלון הזזה.
גפן: ניסו לירות לנו בחלון של הממ"ד.
ענת ממשיכה ומספרת כיצד הסתובבה בבית וסגרת דלתות ותריסים, בעוד שהיא שומעת יריות בחוץ. היא חשבה שצה"ל כבר נמצא ביישוב ונלחם במחבלים, שאת קולותיהם בערבית שמעה בקרבת הבית. היא נכנסה לקבוצת הווטסאפ השכונתית, אך לא הבינה מדוע כולם ממשיכים לכתוב על תנועת המחבלים, משום שחשבה שזה מסוכן ועלול לאפשר למחבלים לעקוב אחר ההתכתבויות. באותן שעות היא אפשרה לילדים להסתובב בבית ואף ללכת לשירותים, אף ביקשה מהם להוריד את המים (שני מחייכת במבוכה). באותו זמן ענת חוותה את המציאות בעיקר דרך שמיעה. היא מתארת בפירוט את הטופוגרפיה של השכונה. היא שיערה שהמחבלים עדיין אינם נמצאים ממש בקרבת הבית, ואף הרשתה לעצמה לצאת רגע מחוץ לבית.
גליה מנסה לברר מה ענת חשבה באותו רגע. עוד לפני שענת מספיקה להשיב שני וגפן מתערבות. גפן מוסיפה ענת יודעת ערבית משום שלמדה בחוג לערבית. ענת מתקנת אותה ומבהירה שהיא לא הבינה את דברי המחבלים. שני וגפן מתחילות לדבר בו זמנית וקשה להבין מה הן אומרות. ניכר כי שתיהן מבקשות לקחת חלק פעיל במסירת העדות.
פרש טורקי
בשלב הזה, הבת הגדולה, שני, מתחילה לדבר ומוסרת גרסה מפורטת למדי של מה שהיא עברה.
אני אחרי ששמענו כאילו ערבית ומתחילים לדפוק לנו עם איזשהו משהו בדלתות, נראה לי אולי מקל, אני לא יודעת. אז שמעתי את אמא שלי אומרת שזה כנראה מחבלים. כאילו: ששש, זה מחבלים, זה מה שאני שמעתי ממנה.
גפן מצטרפת:
אמא שמעה כאילו צעקות ואני שמעתי שזה יללות של חתולים כי היו לנו גורים בחוץ, גורי חתול כאלו, תינוקות חתול כאלו, הם הסתובבו ברחוב רחוק, שהם היו כזה לפני זה ליד הבית, אז אני חשבתי שזה הם, כי אני לא כל כך יודעת ערבית ואז אמא אחר כך אמרה שהם עשו לנו פרש טורקי וזה מחבלים וכל מיני כאלה.
תוך כדי דבריה של גפן יש קצת המולה סביב המיקרופונים. מאחר שההקלטה מתבצעת באמצעות שני מיקרופונים, ופתאום יש יותר מדובר אחד, הבנות מתחילת להעביר את המיקרופון ביניהן. גליה מנסה לעשות סדר כדי שלא לפגוע באיכות ההקלטה, ומבקשת מהן לא לגעת במיקרופונים.
זו דוגמא מובהקת למתח המובנה שבין הצורך, הטיפולי במהותו, לאפשר לעדים להשמיע את קולם באופן חופשי, לבין הצורך, הפורנזי במהותו, להפיק הקלטה איכותית שתשמש תיעוד נאמן. הבחירה המובנת שעושה גליה, כאשר היא קוטעת את דברי הילדות כדי שלמנוע פגיעה באיכות ההקלטה, ממחישה את מורכבות הסיטואציה. האם נכון יותר להבטיח תיעוד איכותי, או לאפשר לעד לומר את דבריו ללא כל הפרעה? כמובן שאותה שאלה רלוונטית גם בעדויות של מבוגרים. אין בדברים אלה משום ביקורת על ההחלטה של המראיינת בנקודה זו, אלא ניסיון להצביע על המתח העצום המלווה את תהליך גביית העדות.
גליה שואלת מה פירוש הביטוי "פרש טורקי". גפן משיבה שאמא תסביר. מיכאל מצטרף ואומר בחיוך שגם ענת לא יודעת. ענת מתעלמת מן השאלה וממשיכה לתאר את הדקות שבהן היא לא ממש הבינה מה קורה בחוץ. בינתיים אופק קמה ונעמדת על הספה, למעשה מאחורי מיכאל, שנותר רכון קדימה לאורך כל אותן דקות. היא גולשת בחזרה למקומה על הספה, ולראשונה לוקחת חלק מילולי בעדות. היא עושה זאת באמצעות שאלה, המלווה בתנועת ידיים המבטאת חוסר הבנה.
למה הם יורים בחלון, אז אחרי זה, חיילים יורים בחלון?
ענת וגליה מנסות להבין למה אופק מתכוונת, שכן היא מסבירה שהחיילים הם אלו שהוציאו אותה דרך החלון. ענת מסבירה שזה קרה מאוחר יותר, בסוף. גליה מצטרפת ואומרת: "עוד לא הגיענו לסוף".
בדקות אלו, אנו עדים להצטרפותן הפעילה של שלושת הבנות המצולמות לסיפור. כל אחת מספרת גרסה אחרת, בהתאם לנקודת מבטה. לגיל הביולוגי ולשלב ההתפתחותי שבו הן נמצאות יש משמעות רבה.
שני, הבכורה, מספרת סיפור שדומה במבנהו לזהה של אמא, ובכך מפגינה את בשלותה היחסית. ניתן להניח שהיא הבינה את הסיטואציה, לרבות ממדי האיום, אך הצליחה לגייס די כוחות נפש כדי לקלוט את המתרחש כפי שהיה ולהתמודד עמו.
גפן כבר מתרחקת מן הסיפור ומתארת גרסה ספק דמיונית של מה שחוותה. היא מתיקה את מקור הצעקות אל מרחב שבו גורי החתולים הם האחראים לקולות החריגים בערבית ששמעה. כך היא, כנראה, מגנה על עצמה מפני המשמעות המאיימת של הקולות הללו. אילו הייתה גפן מצויה באותה עת בסיטואציה טיפולית, אני רוצה להאמין שהיה ברור למטפלת שגפן עושה שימוש במנגנון הגנה. ייתכן שאף הייתה מצטרפת אליה במשחק סימבולי, כדי לאפשר לה לעבד את התכנים הקשים שאליהם נחשפה באותם רגעים, כאשר הסכנה הבלתי מובנת מבחוץ איימה עליה. הקולות בערבית, שעליהם היא אומרת שלא הבינה דבר משום שאינה דוברת את השפה, היו עבורה מקור איום. ייחוס היכולת להבין ערבית לאמא משקף, אולי, את הצורך להעצים את דמות האם הפנימית ואת המשאלה שהיא תוכל להבין את המתרחש, ובכך גם להגן עליה.
תגובתה של אופק מעניינת במיוחד. בתחילה היא מתחבאת מאחורי גופו של אביה, אף שלא היה נוכח באירוע עצמו, ובהמשך שואלת שאלה שבה היא מחברת בין כמה אירועים ודוחסת אותם לכדי רגע דרמטי אחד. "הבלבול" לכאורה ברצף הנרטיבי, עשוי להצביע על השיתוק שאחז באופק במהלך אותן שעות. היא מתמקדת בהתרחשויות בחלון, אותו חלון שאולי אליו המשיכה להפנות את מבטה במשך שעות ארוכות. זהו החלון שדרכו בקעו קולות המחבלים המאיימים, אך גם החלון שדרכו הגיעו לבסוף החיילים המגנים שהצילו אותם. החלון הופך להיות עוגן, מעין ציר נרטיבי, שבו תשומת הלב שלה ממוקדת. גם במקרה הזה, אילו הייתה מצויה בסיטואציה טיפולית, המטפלת מן הסתם הייתה מזהה את הקיפאון שאחז בה כמנגנון הגנה, ומנסה לסייע לה לעבד בדרך בטוחה את האיום הנוראי שחוותה.
תגובתם של הוריה ושל המראיינת, שמסבירים לה שהיא מבלבלת בין הזמנים, מתעלמת לחלוטין מן הרובד הרגשי של דבריה. בתגובה לדבריהם, היא אומרת: "התור שלי הוא בסוף", נשכבת לאחור על הספה ומושיטה שוב את רגלה המגובסת לעבר פניו של אביה. לי היא נראית נכלמת, לא מובנת ולכן מתביישת בעצמה.
ענת ממשיכה ומתארת כיצד התארגנו לארוחת בוקר בממ"ד שכללה גם גלידה. שני אומרת למיכאל שהוא לא היה מסכים לכך. תוך כדי שאמא מתארת את ההתארגנות, שני גם אומרת: "ואני ביקשתי שאמא תביא לי כמו בובה כזאתי של כלב, שחברה טובה הביאה לי, שקוראים לה, לבובה, כאילו לסוג הבובה קווישמלו, כזה שהיא רכה."
גליה מתעניינת ושני מוסיפה שהבובה עזרה לה "כי הרבצתי לה וחיבקתי אותה אז כן זה עזר. כי היא מאוד רכה כולה, כולה בפנים זה רק פרווה, זה מאוד רך."
בשלב הזה מגיע תורה של גפן לכווץ שוב את הזמן. היא אומרת: "שני התחילה להגיד, הם רצחו לי את הבובה כי הייתה עם דם בגלל שזה" גם הפעם ענת וגליה מבקשות לספר את הסיפור לפי הסדר "הנכון", כלומר על הפי הרצף הכרונולוגי, בעוד שהבנות הצעירות נמשכות אל הנרטיב הרגשי, שבו האירועים מתארגנים סביב עוצמת החוויה ולא על פי סדר התרחשותם.
הזמן האמיתי
ההבחנה בין זמן כרונולוגי לזמן רגשי נוגעת בפער העמוק שבין המציאות החיצונית האובייקטיבית לבין חוויית הקיום הפנימית של האדם. הזמן הכרונולוגי, נע על ציר ליניארי של עבר, הווה ועתיד; הוא מדיד, רציף וכפוף לחוקי הטבע ולתקתוק השעון. לעומתו, הזמן הרגשי, ובפרט הזמן של הלא-מודע, שפרויד הגדיר במפורש כחסר זמן, אינו מציית ללוח השנה. במרחב הנפשי הלא-מודע, אין מוקדם ומאוחר, וחוויות, כמיהות או טראומות מן העבר הרחוק עשויות להיחוות בעוצמה גולמית כאילו הן מתרחשות בהווה ממש. מציאות זו מסבירה מדוע חלוף השנים לבדו אינו מרפא פצעי עבר; בעוד שהגוף והסביבה ממשיכים להתקדם בלוח השנה, חלקים בנפש עשויים להישאר קפואים ברגע מסוים או לשוב אליו בכפייתיות. הפסיכואנליזה מצביעה על כך שחלק ניכר מן הסבל האנושי נובע מאותה התנגשות בלתי נמנעת בין הדרישה המציאותית להסתגל לזמן הכרונולוגי שחולף, לבין ההיאחזות חסרת הפשרות של הנפש לזמן הרגשי הפנימי.
גליה עוצרת את סיפורה של ענת על אירועי אותה בשבת בבוקר, ומבקשת ממנה לספר על הרקע המשפחתי שלה ושל הוריה כילידי רוסיה. היא מסבירה שהדבר נועד להדגיש שגם עבורם, אירוע של חדירת מחבלים לביתם היה חסר תקדים. שני ממהרת להוסיף, אולי בניסיון להחזיר את השיחה אל הזמן הרגשי ולא לסגת אל הזמן הכרונולוגי: "גם אנחנו". ענת בעצמה חוזרת ואומרת שגם הם, קרי הילדים, מעולם לא חוו אירוע כזה. ענת נענית לבקשתה של גליה ומתחילה לספר את סיפור העלייה לישראל, תוך כדי שהיא מלטפת את שיערה של גפן, שעדיין יושבת-שוכבת על ברכיה.
טוב. קודם כל עליתי בספטמבר ב - 91', עם ההורים שלי מברית המועצות, כיום זה רוסיה. שנה אחרי זה, כאילו ב - 92' סבתא שלי עלתה עם סבא, כאילו המשפחה שלי.
שני קוטעת אותה ושואלת אם היא הייתה לבד, ופוערת את פיה בתדהמה למשמע התשובה. כנראה שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת את סיפור העלייה של אמה. בזמן שענת מדברת, אופק מתיישבת על גב הספה, מניחה את סנטרה על שתי כפות ידיה, מזיזה את עיניה מצד לצד, ולסירוגין משחקת עם הגבס. ידו של מיכאל מונחת על גבה. גפן נשענת על ענת ומשחקת באביזר לשיער, מכניסה אותו לפיה ומוציאה אותו שוב, בעוד שמיכאל משגיח כל הזמן שלא תכאיב לעצמה.
הייתי בת ארבע. אז רק אני הייתי ועם ההורים, ועלינו, עשינו בית ראשון במולדת בקיבוץ נאות מרדכי. גרנו שם אולי חצי שנה ואז עברנו לקריית שמונה. ובעצם, אחרי שכאילו כביכול בדקנו את השטח, אז הסבים שלי עלו ודוד שלי ואחות של סבתא. ותמיד היינו בקריית שמונה אז. אז יצא שחווינו את כל המבצעים שהיו, דין וחשבון זה, ואני כאילו כבר למודת מלחמה מהעבר, מקטיושות ושישנה במקלטים וגם בהמשך כאילו ענבי זעם. גם למדתי במטולה אז כשיצאנו מלבנון אז הייתי רואה את המכוניות נוסעות ודגלי חיזבאללה, אז יש קצת מושג, כאילו.
וגם מלחמת לבנון השנייה, אני הייתי אז בצבא זה היה 2005, 2006. וההורים שלי אז היו, גם אחי, הם היו שמה ורוב הבתים בשכונה שמה נפגעו מקטיושות. אבל לא חדירה של מחבלים, שכאילו שם אתה יכול, גם אצלנו עד עכשיו, יש צבע אדום הולכים לממ"ד, זה המקום הכי בטוח. ופה זה היה משהו אחר לגמרי. כאילו איזשהו, בדיעבד, איזשהו סרט בוליווד, אני הייתי אומרת, של אקשן עם אימה, שלא יודעת איך נקלעתי אליו בלי הרצון שלנו.
שבת לפני זה ההורים שלי באו אליי, ואבא נשאר. ובשישי באוקטובר, אמרנו תביאו גם את סבתא שהיא לא תהיה לבד, היא בת שמונים וחמש. וסבא שלי כבר נפטר לפני כמעט ארבע שנים. אז שהיא לא תהיה לבד.
שני מתייחסת לזמן ומדגימה שוב את הפער בין הזמן הקלנדרי לזמן הרגשי ואומרת: "כן. באמת? מרגיש כמו שנתיים".
לאלתר מזגנים
גליה מנווטת את ענת בחזרה להתרחשות בממ"ד. "לא היה תיאבון גדול". היא מציינת שהמזגן דלק. שני עושה שיבוש לשוני מעניין כאשר היא אומרת שהמחבלים ידעו "לאלתר" מזגנים. ענת מתקנת אותה ואמרת שהיא מתכוונת לומר "לאתר" ושני אומרת שזה אותו הדבר.
ענת מספרת שלביא, הבן הצעיר, ישן עד תשע וחצי. גפן אומרת שהוא התעורר רק לאחר ששלושה בתים לפניהם נשרפו. שני סותרת את דבריה, ואז גפן כמו מבינה שעליה להיצמד לזמן הכרונולוגי ולא לזמן הרגשי, ואומרת: "ואת זה אתם תגלו בהמשך." ענת מספרת על ההתכתבויות עם השכנות ומשום מה אופק
וגפן נעשות חסרות מנוחה ומתחילות לדחוף זו את זו על הספה. ענת מעירה להן, ואז גליה מצטרפת ואומרת להן שהן צריכות לאפשר לאמא לדבר בלי הפרעה. שני מציעה שהן יכולות ללכת, וגליה מוסיפה שהם יכולות לשבת על הכורסא שנמצאת מחוץ לפריים. אופק עוברת לשבת מצדו השני של מיכאל, וכך נוצרת הפרדה בינה לבין גפן. המגע הפיזי בין גפן לאופק שדרכו הן מבטאות חוויה רגשית מורכבת יותר, נתפס כמפריע לריאיון. זו נקודה נוספת בה מודגש הפער בין הצורך הרגשי של העדים לצורך התיעודי של המראיינים. הפתרון המוצע, הוצאתן מהפריים, נחווה לפחות מבחינתם כמאיים. הן בוחרות להישאר בתמונה, אך משלמות על כך במחיר של הפרדה ביניהן. הפתרון שהוצע הוא כמובן לגיטימי אם מעמידים את הצורך בקיום הריאיון בעדיפות עליונה. אולם כאשר מבאים בחשבון גם את צרכיהן הרגשיים של הבנות הצעירות, התמונה נעשית מורכבת יותר.
על פי מלאני קליין, עולמם הפנימי של ילדים סוער מראשיתו ומונע על ידי דחפים עזים של אהבה ותוקפנות, המבטאים את מאבק הכוחות הפנימי בין יצרי חיים ליצרי מוות. עבור ילדות צעירות, הגוף והמשחק הם השפה הראשונית שדרכה הן מבטאות ומעבדות קונפליקטים לא-מודעים. בניגוד לתפיסה החברתית שלעיתים קרובות מצפה מילדות להפגין עדינות בלבד, הצורך שלהן במגע פיזי עם בנות גילן, גם כאשר מגע זה נושא אופי מעט אגרסיבי, כמו חיבוק מוחץ, התגוששות או משיכות ספונטניות במהלך משחק, הוא מנגנון קריטי של ויסות רגשי. מגע זה מאפשר להן להחצין תחושות פנימיות של כאוס, תסכול או הצפה רגשית אל תוך מרחב מוחשי, ולתת ביטוי אותנטי לדחפים התוקפניים שקיימים באופן טבעי בכל נפש אנושית, ובכך לפרוק מתח רגשי שהצטבר.
הצורך במגע גופני שיש בו ממד של אגרסיה, קשור על פי קליין, לתהליכים ההתפתחותיים המוקדמים הכרוכים בפנטזיות הרסניות ובחרדות מפני השלכותיהן. קליין סברה כי ילדים חווים חרדה עמוקה מפני האפשרות שהתוקפנות הפנימית שלהם תהרוס את מושא אהבתם. מנקודת מבט זו, כאשר ילדות באות במגע פיזי עוצמתי או מחוספס זו עם זו, הן למעשה בוחנות את המציאות ואת גבולות הקשר: הן בודקות האם חברתן מסוגלת לשאת את עוצמת הדחפים ואת החלקים הלא-מווסתים שלהן מבלי להיהרס, להיעלם או לנקום בהן. כאשר החברה "שורדת" את המגע האגרסיבי והמשחק האגרסיבי נמשך, מתאפשרת חוויה מתקנת: החרדה מפני כוחם ההרסני של הדחפים פוחתת, והיא מפנימה כי ניתן להישאר בקשר גם כאשר היא מוצפת בכעס, בתוקפנות או בסערה רגשית. בהדרגה מתבססת התחושה שהיא יכולה להיות מוחזקת, שייכת ומוכלת, מבלי שחלקיה ההרסניים יחריבו את האהבה או את הקשר.
בתוך המארג המשפחתי, ההתגוששות הפיזית מקבלת משמעות עמוקה ומורכבת אף יותר כאשר מדובר בשתי אחיות. מערכת היחסים בין אחיות היא זירה טעונה ואינטנסיבית שבה מופעלים תדיר מנגנונים של קנאה, הזדהות ואהבה עמוקה, לעיתים כהתקה של הרגשות האמביוולנטיים המופנים כלפי האם. על פי החשיבה הקלייניאנית, האחאות מעוררת פנטזיות לא-מודעות של תחרות על משאבי ההזנה והאהבה ההורית. מנקודת מבט זו, כאשר אחיות קטנות דוחפות, מתגוששות או מועכות זו את זו, הן למעשה מעבדות דרך הגוף את הקנאה הטבעית והתוקפנות הבלתי נמנעת שנוצרת בסביבה משפחתית. דווקא משום שהקשר ביניהן עמוק, יציב ובלתי-ניתן-להתרה, הופכת את גופה של האחות למרחב הבטוח ביותר לבחינת דחפים אלו. המגע האגרסיבי ביניהן מאפשר להן לפרוק את זעמן ללא המורא המשתק שהקשר ייהרס, לחוות את "שרידותה" של האחות למרות התוקפנות, ובכך לווסת את חרדת הכיליון הפנימית בתוך מיכל בטוח.
המסגרת
הצורך בוויסות רגשי סומטי, באמצעות הגוף ובאמצעות האחר, מקבל משנה תוקף והופך לקריטי במיוחד בקרב ילדות ששרדו את אירועי השבעה באוקטובר. בעדויות רבות של אימהות ושל מטפלים במשפחות המפונים, חוזר תיאורן של אחיות צעירות ששהו שעות ארוכות יחד בממ"ד, בחשכה, כשהן נדרשות לדומייה מוחלטת ולקפיאה פיזית מול אימת המוות שהתדפקה על הדלת. חוויית הקיפאון והחוסר-אונים המוחלט אל מול אלימות מציאותית וחיצונית, הותירה בגופן מטען עצום של חרדה בלתי מעובדת. מנקודת מבט קלייניאנית, ההתגוששות הזו אינה רק פרץ של תוקפנות פוסט-טראומטית, אלא ניסיון נואש ואקטיבי של האחיות "להפשיר" את הפגיעה שקפאה בגוף. באמצעות המגע האגרסיבי הן עשויות לשחזר את חוויית האלימות, אך הפעם מתוך עמדה של שליטה ותחושת היות-פעיל-בעולם. הן בודקות שהגוף שלהן עדיין חי, מגיב ונושם, ושבניגוד לרוע המוחלט והחיצוני שפרץ אליהן ואיים להחריב את עולמן, התוקפנות המתעוררת בתוך קשר האחאות הבטוח אינה מובילה להרס, למוות או לאובדן הקשר.
התנסויות גופניות אלו, הן בימי שגרה והן בצל טראומה קיצונית, הן אבני הבניין של החוסן הנפשי ושל המעבר למה שקליין מכנה העמדה הדיכאונית – עמדה נפשית המאופיינת ביכולת לעשות אינטגרציה בין הטוב והרע באותו אדם. דרך המגע המחוספס, ולאחריו הפיוס, הרגיעה והמשך הקשר, עשויות הילדות להפנים כי האחות שאיתה התגוששו היא אותה אחת שעליה הן סומכות ושאותה הן אוהבות, גם לאחר שחוו את קריסת העולם המוכר. היכולת להכיל אהבה ותוקפנות כלפי אותו אדם באותו זמן, היא התשתית לוויסות רגשי עמוק המסייע בהתמודדות עם שברים נפשיים. עבור ילדות, המגע הזה משמש מרחב לא-מילולי חיוני מאין כמוהו, המעניק להן תחושת בעלות מחודשת על גופן ועל כוחן, ומאפשר להן לנווט בתוך כאב וקשרים בינאישיים מבלי להכחיש או להדחיק חלקים חיוניים מעולמן הפנימי ואישיותן ששרדה.
גפן ואופק מחליטות להישאר. הן נענות לבקשתה של גליה. האם הן עושות זאת משום שהן אינן חשות בטוחות דיין לעזוב את הפריים, הן במובן מילולי והן במובן רגשי? או שאולי כבר נוצר של קשר אמון טוב-דיו עם גליה ועם ארי, הצלם, כדי שהן תוכלנה לבטוח בהנחיותיהם? אופק ממשיכה להחזיק את אביזר השיער על פיה, כאילו היא חוסמת אותו. גפן ושני יושבות כל אחת בקצה הספה. ניכר שהמתח שכך, והן יכולות להישאר לאחר ההתפרצות הקצרה של אי הנחת. במונחים טיפוליים, ניתן לשער כי התערבותה של גליה פעלה ברובד של מסגרת הריאיון, בדומה לתפקידה של המסגרת הטיפולית. היא שבה והגדירה את הגבולות וכללי ההתנהלות, ובכך הצליחה להכיל את ביטויי התוקפנות הלגיטימיים שאיימו לערער את המסגרת.
מסגרת הטיפול או הריאיון אינה רק תנאי לוגיסטי או טכני, אלא הכלי הקליני המרכזי המאפשר את התרחשותו של תהליך נפשי מעמיק. המסגרת, הכוללת את המקום הקבוע, הזמן המוגדר, אורך הפגישה, התדירות וכללי השיח, מתפקדת כסביבה מחזיקה המעניקה למטופל או למרואיין ביטחון ויציבות אל מול הכאוס הפנימי שעלול להתעורר. יציבות זו משמשת כרקע קבוע שעליו יכולות להשתקף בבירור התנודות הנפשיות, תגובות ההעברה והקונפליקטים הלא-מודעים של האדם. כאשר גבולות הזמן והמקום נשמרים בקפידה ובאופן עקבי, הם מייצרים מיכל בטוח המזמין את הנפש להסיר את הגנותיה ולאפשר לחומרים מודחקים או טראומטיים להגיח אל פני השטח, מתוך ידיעה ברורה שקיים גבול חיצוני יציב ששומר עליהם מפני הצפה והתפרקות.
החשיבות של שמירה קפדנית על המסגרת מתחדדת במיוחד לנוכח הנטייה הנפשית לאקטינג אאוט: ביטוי של קונפליקטים של קונפליקטים לא-מודעים באמצעות פעולה, במקום באמצעות מילים, זיכרון ועיבוד נפש. בתהליך טיפולי או בריאיון רגשי, העוצמה הפנימית עשויה לדחוף את האדם לבחון ולפרוץ את גבולות הסטינג, למשל דרך איחורים כרוניים, בקשות חריגות, שתיקות רועמות או ניסיונות לטשטש את הגבול המקצועי, כדרך לא-מודעת להמחיש את מצוקה או לשחזר דפוסי קשר מוקדמים אל מול דמות המטפל. שמירה על המסגרת לנוכח ניסיונות אלה אינה אקט נוקשה או עונשי, אלא פעולה טיפולית והגנתית מהמעלה הראשונה; היא מונעת מהמראיין או המטפל לשתף פעולה עם השחזור של המטופל, ומכריחה את הפעולה האילמת לעבור התמרה חזרה אל מחוזות השפה, המחשבה והעיבוד. רק בתוך גבולות ברורים שלא קורסים נוכח דחפים, תוקפנות או חרדה, האקטינג אאוט יכול להפוך מפעולה עיוורת להבנה מצמיחה.
ייתכן שכך ניתן להבין גם את המשך הריאיון. ענת ממשיכה לדבר ברצף כעשר דקות, בעוד הבנות יושבות ומקשיבות. נראה שהעמדת הגבולות של גליה יצרה מחדש תחושת ביטחון במסגרת הריאיון, שאפשרה למתח שהתעורר קודם לכן לשכוך בהדרגה ולהמשיך את המפגש.
אריאל יש לך שריפה, בוא אלינו מהר
אז באזור תשע בבוקר מרים רשמה שיש לה ריח של עשן באזור, כאילו אני פשוט הסתכלתי בוואטסאפ באיזה שהוא שלב אז רשמתי לי קצת זמנים, מה קרה לי אז בערך בתשע ושתים עשרה היא רשמה כתבה והיה שלב שרשמתי בקבוצה: "אולי תצאי החוצה להיות במסדרון, שיהיה לך אוויר". אז הם עברו אצל כאילו איפשהו אצלנו, אז אמרתי לה: "אל תצאי הם איפשהו פה". וכנראה הם הלכו והיה שקט. ואמא שלי כנראה יצאה, היא אמרה לי ראשונה שהיא רואה עשן, כאילו מרים היא יותר רחוקה, אני לא רואה אותה.
"אנחנו מדי פעם טיילנו, כמו שאמרתי. כן יצאנו וכאילו, אבל עד הממ"ד שהוא חדר ביניים כזה. שהוא ממש יוצא, שזה החדר של הבנות. ואז יש יציאה למסדרון כזה צר שיש שם שני שירותים ומקלחת. ואז המרפסת, כאילו לא מרפסת, סליחה, היציאה. זה סלון, מטבח. אז מצד אחד יש את הדלת וממש ממול זה התריסים עם דלת הזכוכית.
אז אמרנו מקסימום נרוץ בחזרה או משהו, אני אתרחק. כי מדי פעם גם אני הייתי יוצאת להקשיב איפה הם. מה אני שומעת. ואז כשאמא שלי כאילו, הם כנראה התרחקו, אמא שלי יצאה והיא ראתה, עשן או את האש שיוצא, כאילו שיר אזולאי היא יחסית מולי, וקצת יותר רחוק הבית של אריאל והבית של מרים, אותו אני לא רואה מחלון, אבל הוא צמוד אליהם, זה שלישית בתים ביחד.
וגם אצלי היו תלויים, מהעץ לבית, שתי מגבות של בריכה. אז כאילו גם זה קצת הסתיר. ומה שקרה זה, אמא ראתה, אמרה לי, אמרתי אני אציץ להסתכל, אני יורדת. הממ"ד בחדר של הבנות, שמה יש תריסים. הרמתי קצת, הסתכלתי באמת ראיתי מהבית של שיר אזולאי עשן ומהקצה של הבית של אריאל, כאילו שיותר רחוק, כאילו מה שראיתי באמת הייתה שריפה על הגג. אז מהר רשמתי בקבוצה, אבל אני רואה שהם לא יוצאים. אז התקשרתי מהר לאריאל, אמרתי לו: "אריאל יש לך שריפה, בואי אלינו מהר". לא שמענו אותם כנראה היריות היו רחוקות. ובאמת ראיתי שהוא רץ אליי.
שיר לא ענתה לי ונבהלתי אז, אז פשוט רצתי אליה לבית והתחלתי לדפוק לה חזק על הדלת ואחר כך על החלון כזה, זה לא הממ"ד, גם תריסים כאלה. התחלתי לדפוק לה והתחלתי לצעוק: "שיר שיר, שיר". אני רואה שהיא לא יוצאת וכאילו אני אומרת כמה אני יכולה בחוץ, יבוא להרוג אותי ונלחצתי. בסוף רצתי בחזרה, אמרתי אני אנסה אולי עם זה, ואז היא חזרה אליי, היא התקשרה ואמרה: "מה, איפה וזה?" אמרתי לה: "צאי מהר, בואי אליי, בואי אליי הביתה". ואז שיר יצאה עם סכין ולא זוכרת אם יצאה עם עוד משהו או שהביאה לי אחר כך את המגרפה.
ההורים שלי בינתיים יצאו. כולם שם גרים לבד. הבת זוג שלו, בת זוג שלו לא הייתה בקיבוץ, כולם לא נשואים שם. שיר היא בשנות השלושים שלה, ממש צעירה, גם מאוד רזה. ואריאל, הוא גם כאילו יש לו בת זוג. הדלת של שיר ואריאל הם לכיוון שלי. של מרים הוא הצידה. וגם מההתחלה אפילו לא חשבתי כאילו בהמשך לבוא אליה, כי אמרתי יש לה שכנים יותר קרובים. לי אין, אין לי אפשרות אני עם ילדים,
אז מה שקרה פתאום אחרי שהיא יצאה, באה אליי, ההורים שלי התחילו למלא דליים ואבא שלי כאילו בשביל שהאש לא תמשיך, למרות שאצלנו יש מדרכה אבל כאילו שלא תתחיל להתפשט, התחילו שם להרטיב את המסביב, לשפוך שם מים. וגם אמא אמרה לאבא, שתי מגבות שהיו תלויות, ללכת להרטיב אותם. היא אמרה לו. ואיכשהו אני, עכשיו אריאל נכנס אלי הביתה וגם בנצי בא אלינו, הכלב של שיר. ואיכשהו התחלתי להגיד, ממש הייתי בפאניקה, אמרתי: "אוי לא מרים היא הולכת למות, מה יהיה וזה.
מרים היא הולכת למות
בקיצור איכשהו שיר הביאה לי את האת או משהו, והלכנו לשמה. ושיר ניסתה גם שמה לכבות מסביב. אמרנו: "צריך להוציא את מרים, צריך להוציא את מרים", ואני כאילו מסתכלת איפה אני יכולה להוציא אותה, איפה אני יכולה להוציא אותה? כי אני רואה הכול אצלה, את היציאה שאמורה להיות לכיוון של המדרכה שלנו, אצלה זה סגור. ואז יש לה את העציצים, יש לה חלון. שזה כאילו החדר ביניים כמו אצלנו. הבתים בגדול בנויים אותו דבר. אצלה ספציפית היא קצת הרחיבה אבל פחות או יותר זה אותו דבר. אז יש לה את החלון הזה, כמו שדפקתי אצל שיר על התריסים, אז ראיתי שמשמה מתחיל לעלות עשן, ואז בכניסה שאצלה זה מרפסת. גם עם עציצים ומרפסת פתוח. הדלת שלה הייתה פתוחה והבית ליד גם ראיתי הדלת פתוחה לרווחה. הייתה ממש פתוחה עם עשן ולא יודעת, ועשן ושחור.
אז אמרתי, טוב מה נעשה? אני לא יודעת מאיפה זה. רצתי בחזרה הביתה, אמא אמרה לי להיכנס רק עם מגבות. לקחתי שתי מגבות רטובות שקודם אבא שלי הרטיב. ניסיתי רק להיכנס, כאילו נכנסתי ואמרתי אני לא יכולה להיכנס. כי הכול היה, שחור ועשן ואי אפשר היה לנשום. אמרתי כאילו משהו פה לא זה. יצאתי, אני לא זוכרת אם אני הבאתי את הדלי שלנו או כי היא אמרה לי להביא דלי. ורצתי בחזרה או שהשארתי שם מגבת, לא זוכרת, אבל, שיר נתנה לי את חפירה. ובגלל שלא ידעתי מאיפה לעשות, כי גם להיכנס אי אפשר, אז לא יודעת איך חשבתי על הממ"ד. שזה כאילו ללכת מסביב, עוד קצת, מסביב לבית שאצלה זה, והתחלתי להרביץ לתריסים. פשוט ככה, בום בום. ואז אמרתי שיר, אולי ככה נוציא, אני לא יודעת, ניסינו, אז בסוף ראיתי שזה מצליח, התחלתי להוציא את התריסים. יכול להיות שבגלל זה הם לא באו כי שמעו דפיקות אז חשבו זה בטח משלהם.
כאילו אני לא יודעת למה לא באו כל הזמן הזה. או איך, שזה נס שני מבחינתי, כי הראשון היה שאבא שלי לא היה. היה שלב שבו קצת הצלחתי להזיז עד האמצע את המסגרת של התריסים. היה לה באמצע כזה, לא הצלחתי לשבור את זה, אז פשוט הזזתי קצת והצלחתי להזיז את הדלת ברזל, עד הסוף. ראינו שאצלה בחדר הכול כזה, הכול שחור, היא עצמה הייתה שחורה לגמרי. (גפן בנקודה הזו משתרעת על אמא וזוכה לנזיפה משני אבל לא מוותרת על מקומה). והצלחתי להזיז עד הסוף את תריס הממ"ד ואז ראינו אותה עם הטלפון והיא ככה, והיא לא ממש מגיבה כאילו, ומזל שהיא פתחה את החלון זכוכית, אמרנו, הסתכלנו, שיר הביאה את הכיסא, אמרתי לה: "וואי, אנחנו לא נצליח להוציא אותה".
היא רזה, אני, חודש לפני עשיתי ניתוח ביד ימין, כאילו היא חלשה וגם איך נוציא אותה שתינו, אני כאילו, אז היא אמרה לי, "תקראי מהר לאריאל". רצתי בחזרה לבית שלי.
אמא שלי קוראת לך
מן הנקודה הזו, מצטרפות גם שני וגפן לסיפור. התייחסותן לדבריה של ענת מלמדת שהן היו נוכחות לגמרי בעשר הדקות האחרונות שבהן דיברה ברצף, והקשיבו בקשב רב לדבריה. ההקשבה הזו מעידה לדעתי על החשיבות שייחסה כל אחת מהן לשמיעת הסיפור המלא מפי אימן, למרות שהן עצמן היו נוכחות באירועים שתוארו.
שני: אני קראתי לו כאילו אמרתי, "אמא שלי קוראת לך".
ענת: כן. והוא רץ מיד. עכשיו, וכנראה שיר בזמן הזה הרביצה, או ניסתה להעיר את מרים. וגם מילאתי עוד מים והבאתי עוד.
גפן: ושפכה עליה דלי מים.
בשלב זה ענת כבר התקדמה אל קצה הספה, כך שגפן שהייתה שעונה לאחור כמעט נעלמה מאחוריה.
ענת: והבאתי עוד דלי, מילאתי בו עוד קצת מים. כאילו כנראה הייתי עם המגבת. ומה והורים שלי בזמן הזה היו שמה גם סבתא והילדים והכלב נשארו אצלי. בממ"ד. ושם היו שני כלבים כאילו גם שלנו וגם של שיר, בנצי.
ואז לפתע שני מסירה מעליה את המיקרופון ואומרת: "אני נראה לי אלך. קשה לשמוע."
שני אומרת את הדברים בחיוך רחב, כמעט רחב מדי, וניכר כי היא חווה מצוקה רגשית עזה. נדמה כי דווקא ההקשבה לאימה מפעילה מחדש את החוויה הטראומתית. גליה וההורים מנסים לשכנע אותה להישאר, אבל היא קמה והולכת, נעלמת מהפריים.
אין התייחסות למצוקה שהיא מבטאת, וגם לא ברור לאן היא הולכת. ענת זזה הצידה על הספה, וגפן מנסה להרכיב על עצמה את המיקרופון ששני השאירה, אך מתקשה בכך, וגליה מבקשת ממיכאל שייקח אותו אבל גפן מסרבת. חשוב לה להישאר בעמדת המרואיינת כשהיא ממשיכה להיות מוקלטת ולהשמיע את קולה. אף אחד לא מתייחס לשני או בודק מה קורה איתה לאחר שיצאה מהחדר.
גליה מבקשת מענת להמשיך וכך היא אכן עושה. זה היה רגע קשה עבורי. היה לא פשוט לראות את שני עוזבת את הספה המשפחתית מבלי לדעת מה קורה איתה בהמשך. בגרסה הערוכה של העדות הקטע שבו שני עוזבת אינו מופיע. בזמן העריכה, בינואר 2024, אני זוכר שתהיתי אם נכון היה מצד גליה לעצור בנקודה את הריאיון ולקבוע מועד אחר להמשכו. אולי נכון היה להפנות את תשומת לב אל שני, שנתנה ביטוי לקול שלדעתי אינו רק שלה. ההתעייפות, הקושי להמשיך ולספר מחדש את הסיפור, אינו רק שלה. בעיני הם מבטאים קול משפחתי. ייתכן ששני הייתה באותו רגע זו שנשאה בגופה את מה שכל בני המשפחה התקשו לבטא במילים.
ילדים ניחנים לעיתים ברגישות סיסמוגרפית לאקלים הרגשי הלא-מודע השורר במשפחתם, ולעיתים קרובות הם נעשים לנושאי הכאב המשפחתי המושתק. כאשר המשפחה מתמודדת עם חוויה רגשית קשה, והמבוגרים נאטמים, מדחיקים או עוטים על עצמם חזות של תפקוד ונורמליות, הרגש הכלוא אינו מתפוגג אלא מרחף בחלל הנפשי. הילד, שמנגנוני ההגנה שלו עדיין אינם מגובשים במלואם וגבולותיו הנפשיים חדירים יותר, סופג את המועקה הבלתי מדוברת. מבלי שיהיה מודע לכך, הוא לוקח על עצמו את התפקיד של נשיאת הקול המשפחתי, ומבטא דרך מילים, פחדים, התקפי זעם או התנהגות רגרסיבית את האימה והשבר שבני המשפחה האחרים אינם מסוגלים או אינם מעזים לבטא.
דינמיקה זו נחשפת לעיתים במלוא עוצמתה ומורכבותה דווקא בעת צילום עדות וידאו על אירועי השבעה באוקטובר. כאשר משפחה, או אחד מהוריה, מתיישבים מול המצלמה כדי לשחזר את רגעי האימה בממ"ד או את קריסת עולמם, המבוגרים מגייסים לרוב כוחות נפש אדירים של ניתוק כדי להצליח למסור נרטיב עובדתי, שקול וקוהרנטי מבלי להתפרק. לשם כך הם עשויים להסתייע במנגנוני הגנה של ניתוק רגשי, ולהקרין קור רוח, שליטה או גבורה, מתוך ניסיון לא-מודע להגן על עצמם, ואולי אף על המראיין, מפני עוצמת הזוועה. לעומתם, הילד היושב לצידם, או נוכח בחדר, אינו תמיד מסוגל להישען על אותו חיץ הגנתי מלאכותי. אל מול המצלמה הוא עשוי פתאום לפרוץ בבכי חסר שליטה, להפגין אקטינג אאוט סוער באמצעות תנועתיות קיצונית, או לפלוט משפט מצמרר שחושף את אימת המוות המוחלטת שהוריו מנסים להסוות. דרך הסימפטום של הילד מול המצלמה, בוקעת למעשה הזעקה המשפחתית כולה; הוידאו מתעד לא רק את עדותו של הקטין, אלא את החרדה הגולמית והאימה שההורים השליכו עליו מבלי משים, כדי שהם יוכלו להמשיך לדבר.
האמת הרגשית
הביטוי הרגשי העז של הילד במהלך העדות הוא למעשה אקט של אמת ואולי אף הצלה מערכתית. באמצעות הקריסה הרגשית שלו, הוא מאלץ את המערכת לעצור, להישיר מבט אל הפצע המדמם, ולהכיר בכך ששום נרטיב מאורגן אינו יכול לארוז בצורה נקייה פגיעה כה רדיקלית. תהליך הריפוי והעיבוד מתאפשר רק כאשר המבוגרים מסוגלים להתבונן מעבר להתנהגות הקונקרטית של הילד במהלך העדות, לפענח את המסר הלא-מודע שהוא נושא עבורם, ולשוב וליטול בעלות על החוויה המצלקת שלהם עצמם, כך שהילד ישוחרר מהמשא הכבד של נשיאת הקול המשפחתי האילם.
גליה מעודדת את ענת להמשיך מהמקום שבו נעצרה. ענת נראית מהוססת, אך ממשיכה בסיפור החילוץ המדהים של מרים.
שיר קראה לעוז שזה אדם נוסף והוא איכשהו יצא עם עוד שתי בנות שהיו איתו. אחת בת זוג שלו והשנייה זה הבחורה שאליה אחר כך רצנו, כאילו שהיא גרה, שהם היו אצלה. גם יצאו, אז מה שקרה כשאריאל עלה לכיסא ששיר הביאה, הוא עלה, ואיכשהו כשהוא ניסה להיכנס דרך, כאילו זה, לא הצלחתי לפתוח עד הסוף הרי את התריסים. אז כשהוא נכנס, בגלל שהוא שמנמן, זה איכשהו הזיז את זה. אמרתי לו: "בוא תצא, תצא רגע". איכשהו הצלחתי להזיז עד הסוף ואז הוא הצליח להיכנס פנימה על המיטה כי, כי אצלה המיטה ממש צמודה לקיר של הממ"ד. אז הוא ועוז נכנסו פנימה, הוציאו אותה אלינו, אני ושיר בקושי רב הצלחנו לקחת אותה, אבל בגלל שהיא הייתה לנו כבדה, אז הנחנו אותה פחות או יותר בעדינות. שני הגברים לקחו אותה, רצו לבית שהיה ליד, לא הפתוח, שהיה ממש ממול אלא בצד שלי, השלישי, כאילו השלישי אבל האחרון בשורה שלי.
אז אליו רצנו. אמרו יאללה מהר לשמה. אז רצתי עם כולם לאותו מקום, עם הדלי והייתה לי מגבת אחת שאני זוכרת, רטובה. שמה הם השכיבו אותה על המיטה."
אופק מצביעה על מקום מחוץ לפריים ואומרת: "הנה שני", שכנראה חזרה לחדר.
גליה מדרבנת את ענת להמשיך ומנסה לדייק את הפרטים.
היא רצתה להקיא מרים, היא הייתה כולה בפיח, היא הייתה בהכרה קצת, אמרה שבא לה להקיא. הכול היה עם עשן. מלא עשן, כן. זה גם זוכרת שהיה שם שחור כזה והיא עצמה. אני חושבת עשן אני לא ראיתי משהו עם ניצוץ. אבל שוב אני הייתי מחוץ, אני לא נכנסתי פנימה, לא, לא ממש הסתכלתי. כאילו אני הייתי מהצד, זה יותר גבוה ממני. זה יותר אריאל ועוז ראו. או אולי גם שיר, אני, כי אני לא, היה לי קשה. אז נכנסנו לבית של קוני, והייתי בלי טלפון, טלפון שלי נשאר בכלל בבית. ונכנסנו שם ואז היינו שם, הם היו בלי מזגן, הם אמרו שהם בלי מזגן. והם היו שם, אריאל, שיר, ליז, עוז, עכשיו מרים וקוני. והיינו בממ"ד גם עם הסכין ששיר הביאה כי היה לה חשוב.
מה שלא קורה לאחרים וזה אנחנו לא יוצאים להציל אותך
מה שקרה שם הם, הם אמרו, שלמה עוז וליז אצל קוני, כי אצלם הידית לא עובדת. כאילו היא לא סוגרת טוב, ואני נזכרתי שגם אני ומיכאל פעם עשינו ניסוי שהרמנו למעלה וראו שזה לא זה, ושזה לא עובד כזה טוב כי אפשר לפתוח מהצד השני. אז אני לא זכרתי את המנגנון הזה. אז הם אמרו שצריך לעשות למעלה, אז אני בשלב הזה ניסיתי כמה פעמים להתקשר להורים או לשלוח להם SMS, ראיתי שאמא ואבא לא עונים ואני, ככל שהזמן עובר אני יודעת שההורים שלי, אני אומרת לה בראש, תקשיבו ההורים שלי, אני חייבת לצאת כי ההורים שלי משוגעים. אמא הייתה מסוגלת לנסות ללכת לבשל ולצאת. כל הזמן וזה שהיא יוצאת וגם כשבאתי לקרוא לאריאל, אז הם כאילו מחוץ לממ"ד, אז אני יודעת שאני לא אוכל להיות בשקט. בקיצור, אחרי כמה פעמים שאני שולחת הודעה, אמרתי: "תקשיבו אני לא רגועה, אני לא יכולה, תשחרר אותי, תלך תפתח".
אני הלכתי ביחד עם עוז, הוא ליווה אותי לכיוון הדלת ואמר לפני שהגענו אז אמר לי תקשיבי: "מה שלא קורה לאחרים וזה אנחנו לא יוצאים להציל אותך". אמרתי: "ברור". כאילו זה לא, כאילו אין, אין גם איך. כאילו איך מישהו, יש לי, איך מישהו יכול להציל אותי כשאין לו כלי נשק? את המגבת הרטובה שמנו על מרים והשארתי להם גם את הדלי שלי עם הקצת מים שהיה להם.
גליה שואלת בשלב זה האם ענת הבינה באיזו סכנה היא נמצאה באותו רגע?
ענת שותקת לרגע, ואז ממשיכה ומוסיפה עוד פרט משמעותי שמעמיק את תחושת הדרמה שבה הייתה נתונה באותו זמן :
אני לא יכולתי, המחשבה שלי הייתה הילדים שלי, שבלעדיהם אין לי כלום. גם כבר אח שלי, יש לי אח, שהוא לא בחיים, שאיבדנו אותו למחלת הדיכאון. אז מבחינתי כאילו רק הם יש לי ולהורים שלי, כאילו יש לנו רק אותנו. ואני לא אהיה רגועה שאני אהיה במקום אחר מהילדים שלי. אז מה שקרה בדיוק כשהוא בא לפתוח, היה לנו את ההסכם הזה שנאמר שהכול בסדר, אני יוצאת, וגם אני לא רציתי לסכן אף אחד. כאילו אין מה לעשות. אמרתי לו כן, ושמבחינתו הוא לא היה צריך להגיד את זה, זה היה ברור לי כאילו. מה שאנחנו יכולים, אנחנו עושים. ובדיוק שהוא בא לפתוח לי, אמא שלי רצה וצועקת: "ענת, ענת, ענת". אז הוא, אז אמרתי לו: "אתה רואה?" הוא פותח לי ואני בורחת איתם בחזרה. שזה כאילו לעבור ארבעה בתים, לא יודעת.
ההקשבה של מיכאל
ענת פונה למיכאל כדי שיעזור לה לאמוד את המרחק שעברה. מיכאל, שלאורך כל הזמן הזה מקשיב לה מבלי להפריע או למשוך את תשומת הלב לעצמו, ותוך שהוא עושה כל מאמץ לשמור על הבנות שיאפשרו לענת לדבר, מסייע לה לאמוד את המרחק, ואז שוב נסוג לעמדת מאזין קשוב ותומך. התנהלותו בחלק הראשון של הריאיון שנמשך ארבעים וחמש דקות מהווה דוגמה יוצאת מהכלל להקשבה. הוא כנראה כבר שמע את הסיפור בעבר, אך הוא מעניק לענת את מלוא הבמה ותומך בה ככל יכולתו. נוכחותו המרגיעה והקשובה משפיעה גם על גפן ואופק, היושבות ביניהם על הספה ומקשיבות. לאחר שמתברר המרחק שאותו הייתה צריכה לעבור, ענת מתארת כיצד הצליחה לשוב לביתה. גליה מנסה לברר מה עוד ראתה באותם רגעים, בניסיון אולי להרחיב את התמונה ולהבין טוב יותר את ההתרחשות מעבר לגזרה שבה שהתה ענת.
אני לא זוכרת. לא זוכרת. למרות שאתמול נפגשתי עם אריאל, והוא אמר שנכנסנו לממ"ד כי ירו עלינו. אני אומרת, אני בכלל לא זוכרת ששמעתי כאילו שזה היה קרוב. כשנכנסתי איתם כי כולנו רצנו לשמה, כדי שרגע לראות שהיא בסדר ולנשום והמטרה שלי בכלל הייתה לחזור. כאילו אני לא, לא זוכרת את זה.
גליה עוצרת את ענת פעם נוספת ומבקשת לחזור לרגע שבו ענת החליטה לצאת מהממ"ד כדי לנסות לסייע למרים. הפעם היא מבקשת להבין כיצד הגיבו הילדים להחלטתה. לפני שענת מספיקה להגיב, גפן מתערבת ועונה במקומה. תשובתה מספקת רמז לסיבה שבגללה שני לא הייתה מסוגלת להישאר בחדר ולהקשיב
שני קצת בכתה בגלל שאמא, עם הזה ואז כששני אמרה לי את זה, אז אני גם התחלתי לבכות. וצעקנו לה בחלון אבל החלון היה סגור. שאמא יצאה והיא (שני), ראיתי, כאילו, קודם ראיתי אותה בוכה, שאלתי אותה למה, היא אמרה: "אמא וסבתא וסבא יצאו מהבית". אז גם אני התחלתי לבכות, כי אני פחדתי שיקרה להם משהו.
אז אופק אומרת שהיא בכלל לא בכתה. ענת מגיבה לכך, ובמשך כמה שניות מתפתח בין השתיים שיח מרגש שבו שתי הבנות מתארות את שעבר עליהן באותן רגעים. דיבורן קטוע, מילה פה ומילה שם, אבל אפשר לחוש במתח העצום שבו הן היו נתונות. זה מתח משתק, כזה שככל הנראה לא אפשר להן אפילו להגיב לנוכח החלטתה של ענת. כעת, במהלך הריאיון, מול עיניהם של ענת ומיכאל והצוות המראיין, הם מצליחות לתת ביטוי לאימה שחוו באותם רגעים. הם מתייחסות באופן מפורש לפחד שאמן עומדת למות. הן לא מתייחסות לאפשרות שהן עצמן ייהרגו, אלא לאיום של אובדן האם. באותו רגע האפשרות הזו נחוותה כמוחשית ומאיימת יותר מאשר החשש לחייהן.
ענת: את גם בכית?
אופק: לא בכיתי.
ענת: לא בכית?
אופק: כל הזמן לא בכיתי.
גפן: אני, כאילו, נבהלתי שהם הולכים, כאילו,
אופק: למות.
גפן: כן.
גליה: את נבהלת שאמא...
אופק: למות. אמא לא יכולה למות.
גפן: וסבתא וסבא.
גליה: גם סבתא וסבא יצאו,
גפן: ורק אחרי כמה דקות ראיתי את השריפה והבנתי למה.
גליה: אבל רגע, כשסבא וסבתא יצאו נשארתם בממ"ד עם מי?
גפן: עם סבתא רבתא, שני, ואופק ולביא, שהוא עדיין היה ישן, רק שאופק העירה אותו.
אופק: לא.
גליה: ומה קרה בזמן הזה שאמא הייתה בחוץ? את זוכרת, גפן?
גפן: לא, אבל אמא אמרה, יכול להיות, אם בינתיים קצת אין מחבלים בסביבה של השכונה שלנו, שכלבונה תצא קצת לעשות קקי, כי לא הספקנו לצאת איתה לטיול, וזהו.
אמא לא יכולה למות
הפחד המשתק של הילדות מפני מות אמן, ענת, יותר מאשר החשש לחייהן שלהן, משקף אמת התפתחותית וקיומית עמוקה. עבור הילד, האם אינה רק דמות אהובה, אלא היא הסביבה המחזיקה כפי שניסח זאת הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, והיא מהווה מעין אגו-מסייע שבלעדיו קיומו הפיזי והנפשי של הילד אינו אפשרי. ברובד הלא-מודע, אובדן האם נחווה כאיון מוחלט וכקריסה של עצם היכולת להתקיים בעולם. כאשר הילדות ניצבו מול אימת המוות בשבעה באוקטובר, החרדה הקיומית שלהן לא התמקדה באובדן העצמי שלהן, מושג מופשט ולעיתים קשה לתפיסה עבור נפש רכה, אלא באובדן של האובייקט הטוב והמגונן. הישרדותה של האם היא, מבחינתן, התנאי הבלעדי לכך שהעולם ימשיך להתקיים.
הצהרתה של אופק כי כלל לא בכתה באותם רגעים, לצד תיאורה את המתח המשתק, מייצגים מנגנון הגנה דיסוציאטיבי קיצוני של קיפאון נוכח פגיעה המאיימת להציף ולפרק את הנפש. במונחיו של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, זהו מצב שבו הכלים הנפשיים המעבדים את החוויה קורסים, והנפש מותקפת על ידי אימה גולמית שלא ניתן לעכל או להפוך לרגש או למשמעות. אי-הבכי במקרה זה אינו מעיד על היעדר פחד או על אדישות, אלא להפך – הוא מעיד על עוצמת החרדה המגייסת כה תהומית עד שהיא מקפיאה את מנגנוני הביטוי האנושיים הבסיסיים ביותר. בכי דורש מידה מסוימת של תקווה, פנייה אל "אחר" שישמע וינחם. ברגעי האימה המוחלטת, נדם גם הקול הפנימי המסוגל לבקש עזרה. השתיקה והקיפאון היו ניסיון נואש לשלוט בכאוס, לא להכביד על ענת שניסתה להגן עליהן, ולאפשר למערכת כולה לשרוד.
כעת, במהלך ריאיון העדות, מתאפשר תהליך רגשי של ריפוי. הנוכחות המשותפת של ענת, מיכאל וצוות המראיינים מייצרת פונקציה של הכלה. המרחב הבטוח של הריאיון משמש מעין רחם סימבולי, המאפשר לאימה הקפואה מן העבר "להפשיר" ולהגיח אל תוך שפת ההווה. הדיבור הקטוע של הילדות – מילה פה ומילה שם – ממחיש כיצד החוויה הטראומתית עדיין מקודדת בגופן כזיכרון חסר רצף, שטרם אורגן לכדי נרטיב קוהרנטי. עם זאת, עצם היכולת לבטא את האימה ישירות אל מול עיניה של האם, החיה ונושמת מולן, היא עדות לכוחם של יצרי החיים. הילדות מעזות לגעת בנקודת השבר שבה עמדו לאבד את ענת, דווקא משום שבהווה היא מסוגלת לשמוע אותן ולשרוד את המילים שלהן מבלי להתפרק. השיח הזה משחרר את החוויה הכלואה והופך אותה לנחלתה של המשפחה כולה, ובכך הוא מאפשר לילדות להתחיל לעבד את התהום שנפערה בפניהן באותו יום.
מאחר שגפן אחזה את המיקרופון בידה במשך כל אותו הזמן, נשמעו רעשים בהקלטה. בעוד שהמצלמה ממשיכה לצלם, גליה ניגשת אליה ומצמידה את המיקרופון לבגדה ומבקשת ממנה שלא לגעת בו. זו הפעם הראשונה, והיחידה, שבה גליה נראית בפריים. לאחר שהיא ממקמת את המיקרופון, היא יוצאת שוב מן הפריים ומבקשת מגפן לחזור על דבריה.
גפן מספרת כיצד ענת יצאה מהממ"ד ויצאה לעזור לשכנים. היא משיבה באופן לאקוני לשאלותיה של גליה, שעד מהרה מחזירה את המוקד לשיחה עם ענת ומנסה להבין מה עבר עליה ברגע שהחליטה לצאת מהממ"ד. ענת מתוודה שהיא לא חשבה יותר מדי אלא רק פעלה מתוך דחף. היא משתפת שבדרך כלל ברגעי לחץ היא מתפזרת ולכן היה לה נוח ששיר, השכנה, הנחתה אותה מה לעשות "כמו מפקדת." ענת לא מספיקה להמשיך, כיוון שאופק מגלה חוסר שקט. גליה שואלת אותה אם היא רוצה לצאת החוצה. אופק עונה בחיוב ויוצאת מהפריים. היא ממשיכה לדבר ולעסוק במשהו איננו יכולים לראות רואים. מיכאל יוצא בעקבותיה, ואחריו גם גפן. ענת נשארת לבדה על הספה לכמה שניות. מיכאל חוזר ומתפתחת שיחה קצרה בשאלה היכן הבנות יכולות להיות, מחוץ לחדר או בחלק אחר של הבית. זמן קצר לאחר הכן הוא שוב קם ויוצא מהפריים, ככל הנראה כדי להעסיק את הבנות. מחוץ לפריים נשמעת אופק שואלת-אומרת "שאם תהיה אזעקה נחזור". כעבור כמה שניות, גפן שבה לספה, נשכבת עליה ומניחה את ראשה על ברכיה של ענת. ענת אומרת לה שזה לא מכובד לשכב ככה וגפן מתיישרת ומתיישבת. גליה מזכירה לגפן שיש עליה מיקרופון ושומעים כל תנועה שלה. גליה שואלת את גפן אם היא רוצה להמשיך לספר מה עבר עליה בממ"ד בזמן שענת הייתה בחוץ. היא אומרת שהיא הייתה מפוחדת. היא לא זוכרת מה עשתה באותם רגעים מלבד העובדה שבכתה.
רעש נשמע מחוץ לפריים, ככל הנראה אופק מנסה לחזור לחדר. ענת שולחת את גפן לעזור לה, ומביטה לעברן בדאגה. היא פונה לאופק, שלא נראית בפריים, ואומרת לה שאם היא רוצה להישאר, היא לא יכולה להפריע. גם גליה פונה לאופק, שנשמעת מחוץ לפריים, ומבקשת ממנה לגלות סבלנות. לא ברור מה בדיוק אופק עושה, אבל ענת קמה מהספה, יוצאת מהפריים ואומרת לאופק "זה ממש לא נוח לנו." היא נשמעת כועסת ואומרת לאופק שקשה לה להתרכז ככה. גם גפן קמה ממקומה וההקלטה נקטעת. זה סופו של השוט הראשון שנמשך ארבעים וחמש דקות ועשרים ושש שניות, משך זמן הדומה לזה של פגישה טיפולית. אבל בשונה מסיום פגישה טיפולית טובה-דיה, הפגישה הזו נקטעת תוך בעוד התהליך הרגשי מצוי בעיצומו. רגשות רבים נותרו תלויים באוויר מבלי שזכו להתייחסות או הכלה, לפחות לא במסגרת התיעוד המצולם. כמובן, יש לקחת בחשבון ששיקולים טכניים הם שהביאו לסיום ההקלטה דווקא בנקודה הזו. עם זאת ניכר כי המאמץ הרגשי הנדרש מבני המשפחה הוא עצום, והצורך בהפסקות במהלך הריאיון מובן ואף הכרחי, במיוחד כאשר משתתפות בו ילדות צעירות.
ענת לבדה על הספה
השוט השני, שאורכו חמישים דקות ושבע שניות, נפתח כאשר ענת יושבת לבדה על הספה. אנחנו לא יודעים כמה זמן חלף מאז הופסקה ההקלטה הקודמת. ענת יושבת במרכז הספה, מסדרת את בגדיה ומביטה ישר למצלמה. היא שותקת. היא נראית עייפה יותר. לבסוף היא מתחילה לדבר. היא רוצה להמשיך ולדבר על פעולת ההצלה, אך גליה עוצרת אותה ואומרת כמה משפטי מעבר, המשמשים חוט מקשר בין השוט הראשון להמשך הסיפור.
ענת נמצאת לבדה כמעט לכל אורכו של השוט הזה. היא יכולה לספר את סיפורה כמעט ללא הפרעות וללא הצורך לדאוג לבנותיה. גם כאשר לאחר שמונה דקות, מיכאל נכנס לפריים כשהוא נושא את אופק על ידיו, היא מבקשת ממנו בעדינות לצאת כדי שתוכל להמשיך. גם אחרי שש עשרה דקות, שני נכנסת לחדר וגליה מבקשת ממנה להישאר בצד כדי לא להפריע לענת לספר את סיפורה. עיתוי כניסתה משמעותי: הוא מתרחש בדיוק כאשר ענת מתארת את היריות לתוך הממ"ד ואת פציתם של בני המשפחה.. בשונה מן השוט הקודם שבו הדינמיקה המשפחתית הפכה להיות הנרטיב המרכזי, כאן ברור כי חשוב לענת לספר את סיפורה המלא, ללא הפרעות. כמה דקות לאחר מכן מיכאל נכנס שוב לחדר. והפעם הן גליה והן ענת פונות אליו בתקיפות ומבקשות ממנו שיישאר מחוץ לחדר כדי לאפשר לעדות להימשך. גליה משמשת כאן כשומרת סף שמקפידה על גבולות החדר ומאפשרת לענת מרחב בטוח דיו כדי להמשיך ולספר את סיפורה הכואב. ב דווקא במהלך ההפרעה הזו ענת מציעה, באופן ספונטני, שגם מיכאל ושני יספרו את סיפורם – אך בנפרד. הצעה זו אכן מתממשת בהמשך, בשוט נפרד.
גליה מתערבת מדי פעם בשאלות קצרות, שמטרתן לחדד נקודה מסוימת או להבין את רצף הזמן. התערבויותיה עדינות ואמפטיות. כאשר אני מקשיב לעדות של ענת ולשאלות של גליה, אני מדמיין את עצמי במקומה של גליה. ההקשבה שאותה מגייסת גליה מוכרת לי כמטפל. זה כלל היסוד של הטיפול הפסיכודינמי: הקשבה עמוקה היוצרת מרחב שבו יוכל המטופל יכול לספר את סיפורו המלא. כמטפל, אני מנסה להימנע משאלות, במיוחד שאלות סגורות המכווינות את המטופל לכיוון כזה או אחר. העיקרון הוא לתת למטופל להגיע למקומות שאליהם הוא רוצה להגיע, גם אם משמעות הדבר שהנרטיב נותר לעיתים חלקי או לא לגמרי ברור. השאלה האם אני כמטפל מבין את המתרחש היא שאלה משנית, אולם לא חסרת משמעות. עלי להבין די הצורך כדי להישאר קשוב ולא להיסחף אל ספקולציות או לאבד את החוט. זה איזון עדין בין הרצון להקשיב ללא הפרעה לבין הדריכות שנדרשת כדי להישאר קרוב לחוויית המטופל. השימוש שבשאלות, פתוחות או סגורות, הוא אחת המתודות המצויות בידי המטפל כדי לשמור על איזון זה.
ההבדל המהותי ביותר בין שימוש בשאלות בעבודתו של מטפל לבין עבודתו של מראיין טמון במטרת המפגש ובמי שניצב במרכזו. בעוד שמראיין שואל בשאלות כדי לדלות מידע, לברר עובדות או להעריך כישורים לטובת גורם חיצוני כלשהו, המטפל שואל שאלות אך ורק למען המטופל. בחדר הטיפולים, השאלה אינה כלי לאיסוף נתונים אובייקטיביים עבור המטפל, אלא זרקור עדין שנועד להאיר אזורים לא-מודעים בנפשו של המטופל ולעודד תהליך של התבוננות פנימית, רפלקציה וגילוי עצמי.
גם אופי השאלות ואופן הצגתן שונים לחלוטין. מראיין לרוב מגיע עם סדר יום או סט שאלות מובנה מראש, והוא מנווט את השיחה כדי להשיג תשובות ברורות ועובדתיות. הוא עשוי להשתמש בשאלות סגורות, לעמת את המרואיין עם סתירות או ללחוץ בעדינות כדי לקבל רצף סיפורי ברור. המטפל, לעומת זאת, משתמש לרוב בשאלות פתוחות, רחבות ולא שיפוטיות, ומטרתן אינה לכוון את המטופל אל תשובה מסוימת אלא לאפשר לו לחקור את עולמו הפנימי. שאלות טיפוליות מתמקדות פחות בעובדות ויותר במשמעות הסובייקטיבית של החוויה, מתוך הבנה שהתהליך שהמטופל עובר בעת חיפוש וניסוח התשובה חשוב לא פחות מהתשובה עצמה.
הבדל נוסף נוגע לדינמיקה של הכוח ולמקומה של השתיקה. בריאיון, השתיקה נתפסת פעמים רבות כוואקום או כמכשול שיש להתגבר עליו באמצעות שאלה נוספת, והמראיין הוא שקובע את קצב התקדמות השיחה. בטיפול, לעומת זאת, השתיקה היא לעיתים קרובות המרחב המקודש שבו מתרחשת העבודה האמיתית, והמטפל יאפשר לה להתקיים כדי לתת למטופל זמן לעבד. בסופו של דבר, המראיין מבקש לבנות תיאור בהיר, קוהרנטי ומדויק עבור הקהל שאליו הוא פונה. לעומתו המטפל שואל שאלות כדי לעזור למטופל לפתח הבנה עמוקה יותר של עולמו הפנימי, ולמצוא את התשובה המרפאת והמצמיחה ביותר עבור עצמו.
רצף האירועים שעליהם מעידה ענת הוא קשה ומטלטל, ומעיד על כוחותיה יוצאי הדופן כאדם שנדרש לשמש כמבוגר האחראי במשך שעות רבות. היא מתארת את חדירת המחבלים לתוך הבית, את הביזה, את היריות על דלת הממ"ד שפגע בידית החיצונית ובכך מנע למעשה את פתיחתה מבחוץ, את פציעתם של בני המשפחה מרסיסים, את החבישות המאולתרות שביצעה לפציעותיהם הקשות של בני משפחתה, את הניסיונות של המחבלים לשכנע אותם לצאת מהממ"ד, ולבסוף את בכיו של התינוק שנשמע מבחוץ, ככל הנראה תינוקם של אחד השכנים, שנרצח בהמשך על ידי המחבלים. דווקא סיפור בכיו של התינוק מחוץ לדלת מושך את תשומת ליבה של גליה. היא חוזרת ומבקשת מענת שתחדד ותבהיר את השתלשלות האירועים. נדמה שנקודה זו חשובה במיוחד לגליה, אולי יותר מאשר לענת עצמה. היא חוזרת כמה פעמים על אותן שאלות, דוחקת בענת לספר את הסיפור כולו על בכי התינוק ברצף ברור יותר. ברגע זה בולט תפקידה הכפול של גליה: מצד אחד היא מאזינה אמפתית, אך מצד אחר היא גם יוצרת קולנוע תיעודי המבקשת לבנות נרטיב ברור ומדויק. במובן זה, היא מוותרת לרגע על עמדת ההקשבה הלא-מכוונת המאפיינת את המטפל, ומאמצת את תפקידו של המראיין, שתפקידו להבהיר, לדייק ולעצב את הסיפור עבור מי שיצפה בו בעתיד
יש לי הורים משוגעים
אנחנו רצות בחזרה הביתה, ואני רואה את הילדים שלי, עם סבתא גם, עומדים לי בפתח הדלת, כל הזמן אני אומרת לעצמי, יש לי הורים משוגעים. דאגתי שיבואו לממ"ד, ונעלנו. אחרי זה. ומה שקרה, הכלב השחור בנצי, של השכנה נשאר בסלון כי הוא רב עם כלבונה, הכלבה שלי.
ואמרתי, אנחנו לא מכניסים אותו, כאילו, לממ"ד, כי גם יזהו אותנו לפני, והם רבות, אני לא יכולה להתמודד, גם ככה יש לנו הרבה ילדים. איפשהו שמחתי שבכל זאת שיר ואריאל לא איתנו בחדר, אלא מקום אחר, כי זה קשה להיות ככה, גם ככה אנחנו הרבה אנשים, אז זה התחלק בערך באופן שווה.
לביא כבר התעורר והוא כבר רצה לצאת מהמיטה, הוא לא רצה להיות שם בפנים. ניסיתי להביא לו מים ואוכל, וכאילו, הוא היה מאוד קשה, כאילו, כל פעם הוא לא היה מרוצה, אז, אז בשביל שלא יבכה, הייתי צריכה להוציא אותו. אז הוא, כאילו, גם היה איתנו בחלל, שלא לדבר על זה שיש לנו מיטה, הלול שלו, שמפריע. אם אני אומרת לו להיות בשקט, זה לא יקרה, או שאני אגיד לו משהו, הוא בסוף עושה אבל בוכה.
כשבאתי הביתה חשבתי שאולי נכבה את המזגן אבל אמא לא מסכימה. היא אמרה: "לא, אין מצב שאתם נכנסים לממ"ד עם ריח מסריח של עשן". אז גם נאלצתי לעשות מקלחת ממש זריזה, כאילו התכופפתי, יש לנו דוש כזה, שאם הם באים אני מכבה מיד את הזרם. גם לאבא, אמרה את אותו דבר. אז אני עשיתי צ'יק צ'ק והוא באמת גם עשה זריז, כי בדרך כלל כשאבא הולך להתקלח זה לוקח הרבה זמן. ופה באמת, לא יודעת, אלוהים שמר עלינו.
אני זוכרת שגם הייתה לי התכתבות או שכצמן התקשר אליי כי הוא אמר שהוא שמע שאמא שלי צעקה, ענת, ענת. אז אמרתי לו מהר שהם ניסו פה לשרוף ואחר כך, כאילו, הוא ניתק לי באיזשהו שלב. אחר כך הוא חזר אליי או שהוא שלח לי הודעה, כי יש לי גם התכתבות וזה, ואז הוא אמר שדפקו לו על הדלת, אז בגלל זה הוא ניתק. ואני אמרתי: "טוב, תנעל את הממ"ד, הכול בסדר איתה, תנעל את הממ"ד", משהו כזה.
לא יצאנו יותר מהבית. אני זוכרת שגם שמענו מכוניות, צופרות, אבל אני לא יודעת אם זה היה לפני או אחרי. חברה שלי רות שאלה אותי אם הבית שלה גם עולה באש. ולביא, גם היה לו קשה אז בשביל שהוא לא ירצה לצאת, כי הוא כל הזמן רצה לצאת מהממ"ד, אז אמרתי לו: "מה אתה רוצה?" הוא רצה מגנטים, הבאתי לו מגנטים. והוא לא רצה לשחק על המיטה, אז שמתי איזושהי, סתם, שמיכה כזו שמכסה על הרצפה, פחדתי מכל רעש שיהיה. והבעיה שגם, בשביל שהילדים יהיו בשקט אמרתי להורים שלי ולסבתא שיתנו להם טלפונים, שהם יראו כל מיני סרטים, וכל פעם אמרתי להם להחליש, או משהו. זאת אומרת, וככה זה, וככה העברנו את זה.
כמה פעמים התקשרו מלא חברים והודעות מכל מיני מקומות, והיו פעמים שהייתי אומרת: "לא עכשיו, לא עכשיו", כאילו, אני לא יכולה להתכתב, זה לא מתאים. שחזרתי ממרים אמרתי להורים: "תקשיבו, בשביל לנעול את הזה צריך יהיה להחזיק למעלה, לסובב ולהחזיק".
ראיתי מהדלת זיקים כתומים, וכולנו צרחנו
באחת וחמישים בנצי, הכלב, התריע, שמע שהם מתקרבים. ואז שמענו את הקולות בערבית, שהם שוברים את התריסים והזכוכית, פורצים, אני מספיקה לכתוב: "פורצים לנו, תבואו מהר". מישהי שואלת "חיילים?" כתבתי: "ערבים", והם ישר הגיעו אלינו. כאילו, צ'יק צ'ק. הם ידעו לאן לבוא כי הם כבר ביקרו בכל השורה השנייה, אני לא יודעת אם בראשונה, הרוב שם, או נהרגו או שחטפו אותם, בעצם.
מה שקורה, ההורים שלי עמדו מול הדלת ואמרו שרק הם מחזיקים. אז אני הייתי מאחורי אמא. אמא הייתה ממש מול הדלת, אבא קצת מהצד, ומה שהפריע זה הלול, ויש את המיטה, אז על המיטה אנחנו גם היינו. היה פיצוץ כזה עם הבזקים כאלה, ראיתי מהדלת, זיקים כתומים, וכולנו צרחנו. אבל המזל שלנו שהם גם פיצצו את הידית מהצד שלהם, והיא נפלה. אחרי זה אף אחד לא נגע בידית. האמא שלי נפלה, היא הייתה על המיטה, ככה, שרועה. אבא שלי, כאילו, נפל כזה על הצד, כאילו, כי אין כל כך מקום, זה פינה של המיטה ויש איזשהו רווח יחסית קטן בגלל הלול.
כולנו היינו על המזרון וניסינו להשתיק, הבן שלי בכה בטירוף. הם כנראה ניסו לפתוח, לא זוכרת, אמרו משהו או לא, הבנתי שהם מסתובבים שם. הם מהחורים יכלו לראות את אמא, כי היו חורים. הם יכלו לראות אותה שהיא ככה, והיא בקושי זזה כזה, עשתה ככה, אני לא יודעת. המזל שלנו שלא וידאו הריגה, לא שרפו אותנו. אבל בזמן הזה הם כנראה הסתובבו אצלי בבית, הלכו, חזרו, כנראה אכלו אצלנו בבית. אחר כך היה שקט, כשהם הלכו, ואמרנו כל פעם שהם באים, להיות בשקט. כאילו, הבן שלי, כשהם באו בסוף כן בכה.
הטלפון שלי היה מתחת ללול, אז רק כשהם יצאו אז לקחתי את הטלפון בשתיים ושמונה דקות או שתים וארבע דקות, לא יודעת, רשמתי: "ההורים שלי פצועים, ואופק", וגם רשמתי: "בנצי".
וגם אופק נפצעה כי כל הרסיסים עפו, אני חטפתי שני רסיסים קטנים, אחד הוציאו לי, שני בתוך היד, כי הוא ממש זעיר, ללביא יש רסיס בבית החזה, גם קטן, ולגפן היה למטה, מתחת לישבן, שרואים אותו קצת.
אופק, מה שאני זוכרת, היא הייתה בצד שלי אבל בשביל לזוז הצידה היא עשתה איזשהו גלגול, בשביל לעבור למזרון, בשביל להתרחק. וזה פשוט חתך לה ברגל את בעור, בבשר. אני זוכרת שכן ראיתי קצת את העצם. וכולנו היינו שמה, אז אחרי שכולנו היינו בפינה לא זזנו וניסינו להיות בשקט. ואחר כך הם אפילו באו אלינו פעמיים אחרי שהם אכלו או לא יודעת מה, או לשכנע אותנו לצאת.
we don't hurt children, open the door
אני חושבת שהם קראו הודעות ורק אמרו רק את המשפט הזה: "we don't hurt children, open the door". וגם אני שמעתי תינוק בוכה ואיזשהם מלמולים, לא הבנתי מה אני שומעת. אמא אמרה שהיא שומעת עברית, אמרתי: "אני לא שומעת כלום", שמעתי את התינוק בוכה ואיזשהם מלמולים. ואמרתי, מה זה, כאילו, מישהו עושה כאילו הוא תינוק והוא ממלמל משהו? ולמה שמים לי הקלטה של תינוק? כאילו, בשביל לשכנע אותי לפתוח? ממש לא, לא נכנס לי לראש שזה ילד חטוף. כאילו פשוט המוח לא מסוגל להאמין.
כנראה זו אביטל עם אשל בן חצי שנה ונגב בן ארבע (ילדיהם של עדי ויטל-קפלון, בת 33, שנרצחה באותו הבוקר. הילדים החוזרו לתוך ישראל בדרך נס על ידי חברת הקיבוץ אביטל אלדג'ם).
בסוף הבנתי שהם באו אליי הביתה, או שהם הלכו לכמה בתים, לשכנע שיצאו, כי הם לא עושים שום דבר לילדים, וכנראה לחטוף אותם לעזה, שזה מה שקרה אחר כך. הם הגיעו איתה, עם נגב ואשל ברגל, עד לגבול של עזה, וכנראה בגלל שהיו את החיילים קרובים, אז הם שחררו אותם. אז אני ידעתי את זה ממש באותו יום שהם שוחררו, ראיתי אותם בגבולות, את הילדים, לא את אביטל, אבל מישהו סיפר לי את הסיפור והבנתי שכנראה זה היה או נגב או אשל, שבכה, אצלי בבית.
מה שהחזיק אותנו חזקים, שחשבנו שהצבא בפנים כי היו יריות, זה ששמעתי שגם מוטי, שהוא משכונה אחרת, הצליח להרוג מחבל. ושיתפתי את המשפחה שלי, שהנה, יש מי שכן, שמענו, יש מי שהרג מחבל, והבת שלו פצועה. למזלי לא ידעתי על אף אחד הרוג באותו רגע כשהיינו בחולית, שזה החזיק אותי קצת. אני כל פעם שומעת יריות, ואולי זה הצבא שלנו נלחם איתם.
אחרי שהצלנו את מרים, אני נזכרתי שמישהי לימדה אותי לעשות לב או מגן דוד, משהו שאנחנו מאמינים בו. גם סיפרתי לילדים שלי שהנה, הצלנו מישהו, והיא בחיים והיא בסדר. זה עשה לנו משהו, שהנה, גם אם אנחנו לא, או שאצלי זה היה לפחות, שגם אני לא אנצל, לפחות עשיתי משהו טוב בחיים, שהנה, הצלחנו להציל מישהו שהוא יצא מהסכנה. ואני יכולה באמת כי אני מאוד אוהבת את כל האנשים בשכונה שלי. אנחנו לא סתם בחרנו בבית הזה, כי מאוד התחברנו לאנשים, וזה ממש עשה לנו טוב שכל פעם אמרתי, הנה, משהו טוב שיש פה ובטח צה"ל נלחם, וכאילו, לא חשבנו על הדברים הרעים שלא ידעתי שקורים. למזלי לא ידעתי, כי לא הייתי, והתחלנו לעשות כולם ביחד, כל המשפחה שלי, גם הבן הקטן עשינו לב אחד לשני כי בזה אנחנו מאמינים, באהבה. ואמרתי מגן דוד לא בטוח כולם מאמינים, וניסיתי, אולי זה היה מאוחר מדי לעשות גם לשאר השכונה וכיוון, ולכיוון אחר, היותר רחוק. וגם כשהם פרצו אלינו, זה מה שעשיתי. עשיתי מהר לב לכולנו.
לעשות לב לכולם
יכול להיות שגם זה, גם האמונה באלוהים או האמונה בעוד משהו, כאילו, אחר. וגם סבתא שלי, בדיעבד, היא סיפרה לי שגם משהו שאני הרגשתי, שכשעשינו לב זה איכשהו נתן לנו, כאילו, ממש בחזה הרגשתי כאילו התרוממות רוח, כוח כזה. לא יודעת אם שמר או לא, אבל, אבל כאילו זה, יכול להיות שזה גם נתן איזשהו כוח, שכאילו, בלתי מובן. וגם אחרי שההורים שלי נפצעו, גם ניסיתי קצת לעשות כי, כאילו, לא יודעת לעשות את הלבבות אחד לשני גם המשפחה.
אז אימא שלי שרועה על המיטה, בקושי זזה. אז כולנו שם, סבתא שלי צמודה לארון הזה של הבגדים, ואז יש את גפן, אופק, שהיא קרובה לאבא שלי, שהוא עם הפנים אליי, רגליים מתחת ללול. גם שני הייתה בהתחלה עם הכלבה בצד, ואני עם לביא, מחזיקה אותו, גם עם הגב, כאילו, הגב שלי ללול כבר, אני הפוך עם הפנים לאבא, ואני מחזיקה אותו, לנסות להרגיע אותו כשהוא בוכה.
אמרתי, אני צריכה גם לעשות משהו להורים. אז לאמא הייתה שמיכה זוגית, פשוט ליפפתי לה סביב הרגל, וראיתי שחסרה לה חתיכה בגודל כף יד. לא ראיתי את העצם אבל ראיתי את החתיכה. ליפפתי מסביב ואמרתי שלפחות תהיה ביחד, כמה שאני יכולה כמה פעמים.
אחר כך ראיתי שהיה לה דם על המיטה. ברגל השנייה היה לה, בגודל שני שליש, כמו של זרת, מבחינת גודל, היה לה חור, ופשוט לקחתי מגנטים, כי הבן שלי שיחק עם מגנטים, לקחתי איזה שני מגנטים, או שלושה, שהיו ביחד, ואמרתי לאמא: "אל תזיזי את הרגל הזאת", פשוט שמתי את השמלה שלה, קירבתי ומתחת את המגנט כאילו שהוא, כאילו, יחזיק לה.
אז עברתי לאופק, לקחתי שאל שהיה של סבתא, ליפפתי לה סביב הרגל. היו לה כאלה, כמה חתיכות כאלה של עור, ניסיתי לא יותר מדי להסתכל, זה קשה לראות את הבת שלך פצועה. ראיתי אפילו עד העצם, אני חושבת שראיתי לה את העצם כבר. ופשוט ליפפתי לה גם כמה פעמים, ואמרתי: "גפן, את מחזיקה לה את הרגל, שיהיה לה ביחד", כאילו, שהיא החזיקה לה רוב הזמן, מדי פעם היה לה כואב, כי זה כאב לה בכל זאת, מסכנה, חתך לה כמה חתכים עמוקים. בדיעבד, הבנתי שזה גם שבר לה קצת את העצם.
ולאבא, מעל הברך לקחתי את הסדין של אבי, שזה מה שנשאר, ניסיתי פה לקשור לו ומתחת, הייתה לי מגבת שמקודם, ליפפתי אותה סביב הרגל שלו, שזה לא עזר כי עדיין יצא שם דם, אבל אי אפשר היה לקשור את זה, אז אמרתי, אני רק אלפף מה שאפשר והיה לו מאוד קשה להזיז, אבל גם ראיתי, כשהוא מנסה להזיז היא לא מגיבה.
בשלב מסוים אמרתי, טוב, שני, תיקחי את כלבונה, תהיי מתחת ללול שיהיה לנו מקום. ואז באמת היא הייתה שם, וגם להם היה צפוף, ורק ממש מאוחר יותר, אולי אחרי הפעם השנייה שהם באו והלכו, שלא שמעתם, אז הצלחתי, היה שם איזשהו ארגז שהוצאתי אותו, שיהיה להם קצת יותר מקום. וככה שכבנו שם.
מדי פעם בדקתי שהיא נושמת
היה שלב שלאמא היה קר, אז הגברתי לה את המזגן, כי הם לא ניתקו לנו את החשמל ואת האינטרנט, אז הגברתי לה קצת, וגם הייתה לי שמיכה ששמתי עליה. הבת שלי, שאופק שהיא גם נרדמה, פשוט, ופשוט מדי פעם בדקתי שהיא נושמת.
מה שאני זוכרת שגם היו לי התכתבויות, ועם משפחה, וניסו שמד"א יתקשרו אלי לפנות אותי. כי כשהצלנו את מרים, אז גם שיר צילמה קצת, ופרסמה בפייסבוק. ובשלב מסוים גם אני אמרתי: "אנחנו פצועים, בואו לחולית". לא שזה יעזור, אמרתי, יאללה, אם היא עשתה, אני אנסה גם. ואז גם חברים שלי ראו ומשפחה, וניסו להתקשר: "איך אפשר לעזור לך?" ולפחות איזה שלושה אנשים, שאחת מהם משפחה אמרה: "בואו, אני אתקשר למד"א, שיגידו לך מה לעשות".
ובאמת מישהי ניסתה להסביר איך עושים חוסם עורקים, אבל היה לה כל כך כואב, לאמא, שאני פשוט לא רציתי לגעת בה. ובאיזשהו שלב אמרתי: "אבא, בוא תוריד את המכנסיים, ואני אנסה איכשהו לקרוע". טוב, אבל הוא היה בג'ינס, אני לא יודעת איך להוריד, וגם היה לו כואב. אז אמרתי לו: "טוב, אני לא יכולה". לא עשיתי. אז מה שעשיתי עשיתי, כאילו עם הקשר, וגם ביקשו לצלם את הפצעים, אז, אז צילמתי רק את של אמא וקצת של אופק, כאילו, לא היה לי את האומץ לפתוח לה עד הסוף, ולשלוח למישהו, שהיא קרובת משפחה שהיא תשלח למד"א, שאולי להסביר לי איך.
כולנו היינו בהכרה. אבא עוד דיבר, והיה, הוא כל הזמן היה בהכרה. ואמא, היא פשוט זזה מאוד לאט. אני זוכרת שבאיזשהו אופן היא אפילו התהפכה על הבטן, ואז חזרה, וכל הזמן הייתה כאילו ככה, וזה, כאילו בקושי זזה. גם היו כמה פעמים שאפילו היו צמאים, ולא היה לנו כבר יותר מדי מים, אולי ארבע בקבוקי מים קטנים, אז ניסיתי כאילו גם לחלק לכולם, ולאמא קצת לתת.
והכלבה שלי כבר מהבוקר, לא, מאתמול בלילה בעצם, יום לפני רק באחת עשרה בלילה עשינו לה טיול. אז היה שלב שפתאום, כשהם (המחבלים) לא היו בבית, היה לה ממש צורך לקקי לכלבה, אז היא עושה, אז היא פתאום היא רצה כזה, עשתה סביב אמא שלי את הקקי. וגם לגפן פתאום היה לה שלשול, וזה, זה המזל שהיה לי את הדלי, של פח ששמה היא עשתה, ואת הפיפי, אבל, וגם יכולנו לאסוף לשם את הקקי שלא, שלא יסריח גם לאמא.
אף אחד לא בוכה
אף אחד לא בוכה. לביא, רק כשהייתי עוזבת אותו, הוא היה בוכה, או כשהם באו אז הוא גם התחיל לבכות. וכל פעם שהם היו באים, גם אמא הייתה עושה לנו סימן כזה עם היד, שאנחנו נהיה בשקט. וגם ניסיתי פעם אחת לכבות את האור, שאם הם יבואו שלא יראו אותנו. הוא לא הסכים, לביא, הוא לא הסכים לכבות את האור והתחיל לבכות, אז אמרתי, טוב. אז תמיד היה לנו אור, ובשביל לעזוב, ורגע לאמא, אמרתי לו: "לביא, אתה מסכים לי רגע לבוא לאמא של, לסבתא, רק לעשות לה?" ורגע, וברגע שהוא אמר לי: "כן ", הוא נתן לי, קצת לאמא, קצת לזה. רק בגלל, ואחר כך הייתי חייבת לבוא ולתת חיבוק, כי הוא לא, לא רצה לעזוב אותי. זאת אומרת, אף אחד.
היינו בשקט, וגם אופק השתדלה. אבל היו מדי פעם שהם שמה, והיא אמרה, בכי, אז עשינו כזה ששש, כזה להרגיע. אני לא זוכרת מתי הם התחילו לבוא, אבל אני זוכרת אולי בשש או לפני. באו להוציא את מרים, והבנתי שליד הבית ההוא, הייתה איזושהי מלחמה שמה. זה יכול להיות שזה איך שהצליחו להדוף אותם ואז כאילו קודם הם הוציאו את מרים, ושיר אמרה לי, שבאות בנות, הם דופקות על הדלת, אנחנו צריכים לפתוח להם, ואז אפשר לצאת.
ובהתחלה אמרתי: "תקשיבי, אני לא יכולה לפתוח את הדלת, אני מפחדת שהם שמו לנו משהו". גם היה רגע שבו הצצתי מהחורים, וראיתי שאין אור. בהתחלה היה אור בהתחלה, מחדר הבנות, וגם ראיתי איזשהו תיק שהיה, שאני לא זכרתי שהוא היה, בעלי בנה מיטת שלוש קומות, במיטה העליונה היה תיק כאילו שהוא ככה. ופחדתי שאולי גם שם יש משהו שאני לא זכרתי, ופתאום, באיזשהו שלב, גם לא היה שם אור. אז, אז אמרתי: "תקשיבי, או שאת מראה להם מאיפה להיכנס", ובסוף אמרתי לה: "אל תבואי", כי הם הרגו את הכלב שלה, אצלנו, כי כשהם פרצו שמענו את היבבות, את היללות שלו, שהוא כאילו פצוע. אז אמרתי לה: "אל תבואי". כי הוא מת, לא רציתי שהיא תראה את הכלב.
בסוף, הם כמה אמרו: "בואי תפתחי", אמרתי: "תקשיב, אני לא, לא, לא פותחת, כי אני מפחדת שנתפוצץ". כאילו, מה שקרה בסוף, ואמרתי להם תבואו מהמרפסת. ואז באמת הם באו לשם, פתחתי להם את הכול, כאילו, מה זה הכול, לפני שבאו אלינו, הם גם ירו לנו פעם אחת על החלון. של הממ"ד, לא יודעת למה, אבל כאילו אמרתי, מה הם יורים? זה לא עובד. כאילו, ככה חשבתי. אבל, אז יכול להיות שהם גם ניסו להבהיל אותנו, או לא יודעת מה.
עכשיו, חזרה לחיילים. פתחתי להם, באמת ראיתי הרבה חיילים, שגם, גם אולי קרקל, לא יודעת, גם נשים, גם חיילים, אמרתי להם להיכנס מסביב, כאילו כמו שהם התפרצו דרך הזכוכיות. הם הגיעו ואז אני ניסיתי לפתוח, לא הצלחתי.
הידית של הממ"ד לא הצלחתי להזיז. לפני שזה אני הסתכלתי בחורים. ראיתי אותם מהחלון, וגם לפני שניסיתי, אמרתי, רגע, זה החייל שלך, ככה הוא נראה, אז היא אמרה: "כן, כן, זה הוא". כי הם לא פתחו, הם כאילו הסתכלו על הדלת ואמרו שהם לא רואים. וכאילו היה לי עדיין את החשש, שאולי זה, כאילו, אני לא ראיתי את המחבלים, אבל למזלי כל אותו הזמן הזה לא יצא לנו לראות אותם, ולא יצא לנו לראות אותם, שאולי זה מה שאולי גם ששמר עלינו. ובסוף ניסיתי לפתוח, לא הצלחתי, אז את אופק מסרתי להם דרך החלון, כי היא קטנה, והם לקחו אותה כנראה יחסית מהר והסיעו אותה עם רכב צבאי, או שהם חיכו, אני לא יודעת.
הפינוי
ואז נכנס חייל אחד פנימה, מהחלון. והוא פתח ככה את הידית איכשהו, כאילו, לא יודעת איך הוא עשה, עם כוח, ואז פתח את הדלת. והוא אמר שיהיה קשה מאוד להוציא אותם דרך החלון, ועדיף שאנחנו הלא פצועים נצא. אז באמת כולנו יצאנו. שני יצאה עם הכלב, אני, היא, היא, יצאה מסביב, אני לא זוכרת איך, כאילו, היא לא יצאה איתי. באמת אני גם לא זוכרת איך הלכתי, אבל נראה לי יצאתי מהזכוכיות והלכנו אלינו צמוד בית שהוא ריק, שיחסית, זה, לא יודעת כמה זמן, יש, יש לו שם ממ"ד, אבל לא עשו אותו עד הסוף. הוא לא, הוא לא בית גמור. באותו זמן לא גרו שם.
אני, שני וגפן, ולביא, כל הזמן החזקתי אותו, כי הוא רצה לברוח, וזה. וגם תוך כדי שמענו עדיין יריות. אז הם איכשהו הוציאו את ההורים באלונקות. אני אמרתי שאני מעדיפה שסבתא שלי תיסע עם אופק, בסוף לא לקחו אותה, היא נשארה איתי. בקיצור, הם נסעו, שלושת הפצועים עם רכב צבאי. לפי מה שהבנתי בהמשך, בגבולות, אני לא יודעת, באיזושהי צומת, משם לקח אותם מסוק.
בנקודה זו, כעבור ארבעים וארבע דקות, גפן ולביא חוזרים לפריים, למרות מחאותיה של ענת כלפי מיכאל שנשאר מחוץ לפריים. גפן מחטטת בשני כיסי המכנסיים של ענת ומחפשת דבר-מה, ככל הנראה כרטיס כלשהו, ואאחר כך יוצאת מן החדר. לביא, לעומתה, גורר אחריו בובת כלב, מתיישב ליד ענת על הספה, מחזיר לה את אחד הכרטיסים שגפן הוציאה מכיסה, ונשאר לצידה. גליה קוראת לו, אבל הוא מתעלם. ענת משמיעה מחאה נוספת כלפי מיכאל, שאותו היא מכנה "מישה", אבל כאשר גליה אומרת שזה בסדר אם לביא יישאר לצידה, היא ממשיכה בעדותה. לביא נראה מרוצה להיות על הספה לצד אימו. מבטו משוטט לכל עבר והוא ממשיך ללטף את בובת הכלב שלו. אחרי כמה דקות הוא מתכרבל לתוך ענת, מבטו מתמקד במשהו מחוץ לפריים.
אז מה שקרה, הם פינו אותם. גם היה שלב ששני אמרה שהיא חושבת שהיא שומעת רעשים באיזשהו מקום, אז הם גם הלכו לבדוק, הרגיעו אותה, אמרו: "אין שום דבר, את יכולה להיות רגועה".
אותנו פינו לבית אחר, ממש הזה שהיה צמוד לבית של מרים. הפעם הייתה דלת שלו סגורה. והם גם רצו שהם ייפתחו. אז אני פשוט התקשרתי אליהם, אמרתי: "אתם בבית? אני נכנסת", אמרו לי: "בסדר". ואז כבר אני נכנסתי במקום לדפוק ושהם ייצאו. הגענו לחדר והיינו, מהמשפחה שלי היינו אני, לביא, גפן, ושני, סבתא שלי, ולביא והכלבה. נכנסנו לחדר שם לממ"ד, וראינו שם את רות, אליס, המשפחה של ליבי ואריק שרמן עם שלושה ילדים. זאת אומרת, יש להם ילדה משותפת ושניים שהם באו לביקור, והמשפחה של ניר ואדם עם שני ילדים שלהם, והיינו סך הכול שלושה כלבים, אחד שלי ושניים שלהם.
הלכו שני גברים לבדוק את הרכבים שלהם, כי אמרו שלא כולם תקינים. אז הם הלכו לבדוק את הרכבים שלהם. אחרי שהם חזרו ואמרו שהם תקינים, אז המשפחות שלהם הלכו לארוז, עם כמה חיילים שליוו אותם. אחר כך הם חזרו, וסבתא שלי אמרה לי: "אל תשכחי את תיק המסמכים של אמא", אל תשכחי, ממש כאילו ככה, זה היה חשוב לה, תיק המסמכים של אמא. אז שאני הלכתי עם רות, כשהגיע השלב שלנו, כשיצאנו, אמרו לנו: "רגע, תעמדו", כי גם שמענו את היריות, ואז בשלב מסוים אמרו: "טוב, אפשר ללכת". אני הלכתי, כאילו לדעתי את רות ליווה חייל ואותי, שהוא מכיתת הכוננות.
היא ראתה את המתים
נכנסתי הביתה והייתי צריכה לעשות מהר. אז מה שעשיתי, רק את התיק המסמכים של אמא שלי זכרתי, כי ככה זה אצל משפחה סובייטית, ואצלי ממש, אמרתי כמה בגדים, כמה תחתונים של הילדים שהיו איתי, לקחתי. חיתולים ללביא, כי הוא לא גמול, תחבושות בשבילי, כי הייתי במחזור, מטענים, מה שזכרתי להוציא, וגם, הוא כבר פעם אחת בא אלי, קיש, "את מסיימת?" אז, אז כאילו, מה שהצלחתי ככה, ועוד התיק שלי היה קצת פתוח, אחר כך מחוץ לדלת, הוא אמר: "לא, תסגרי", סגרתי והלכנו מהר. ואז חזרנו.
ומה שקרה, אני נסעתי ביחד בטנדר. מקדימה ישבו הנהג שזה אדם, ניר, שני הילדים שלי היו מקדימה, והבת שלי שני. אני הייתי מאחורה, עליי שני, גפן, או שגפן הייתה על רות, אני לא זוכרת, סבתא שלי, וכלבונה איתנו גם ברגלים. זאת אומרת, שני כלבים זה, ומאחורה שמנו רק את התיק שלקחנו. והוא אמר: "תיסעו לכיוון השער", שזה איפה שאנחנו נמצאים, השכונה שלנו ממש קרובה לשער.
השער היה פתוח, כאילו עם טרקטור והיו שם גם, ראיתי ביציאה תאילנדים שעמדו, וחיילים, ואמרו: "זה בטוח לנסוע?" אז אמרו: "פשוט, תיסעו, תיסעו, ואם יש יריות, תמשיכו, ולהיות בשקט שתוכלו לשמוע". מה שקרה, כשיצאתי מהבית של רות, לבית שלי, לפני, התקשרו אליי להגיד לי, איפה אמא וזה, ואמרתי טוב, אני אחזור אליה, כי אני לא יכולה, אני בלחץ, ואני לא יודעת לאן היא תיסע, אבל אמרתי אני אחזור אליה. אז באוטו ניסיתי גם לחזור אליה לבדוק איפה היא, וכבר הטלפון, אי אפשר היה להשיג אותה, את אמא, ואת אופק, מן הסתם, היא בת שש, אי אפשר, לדעת, איך לתפוס אותה. אבל, אני לא זוכרת מתי, אבל על אבא כן שמעתי, כאילו, הייתי כבר בנסיעה ואמרו לי שהוא בדרך לאיכילוב. אז על אבא ידעתי מה קורה. מהמטוס, אמרו שהוא בהכרה והוא בסדר, ואני הייתי בהרגשה טובה שכשהם יצאו מהממ"ד הם בסדר. אז אני מבחינתי הם בידיים שלנו, הם הולכים למקום בטוח. אז מבחינתי, אני כאילו, עליהם אני שחררתי, כי היו לי, איתי עוד משפחה.
ונסענו. בדרך ראינו את הטנק בוער, אני לא כל כך ראיתי, אבל שני אמרה שהיא ראתה, אני ראיתי קצת את האש בוערת שזה היה טנק, וכמה מכוניות שהיו בצידי הכביש. שני אמרה שהיא כן ראתה את המתים ואת הטנק. היא ראתה את זה יותר, ממני, כי היא ישבה ממש מקדימה. ונסענו משמה לגבולות.
בנקודה זו גליה עוצרת ואומרת שיש צורך להחליף בטרייה.
ענת ולביא על הספה
השוט השלישי שאורכו עשרים ושתיים דקות וחמישים ותשע שניות, נפתח בדיוק מאותה נקודה שבה הסתיים השוט הקודם. ענת ולביא יושבים על הספה. רוב הזמן הוא מעסיק את עצמו ומאפשר לענת להמשיך בעדות ללא הפרעה. המשחק שלו עם בובת הכלב יצירתי. הוא כורך את רגלי הבובה סביבו, כחגורה, מעטפת. קשה שלא לראות בזה שיקוף סימבולי לדברים הקשים שענת מדברת עליהם באותם רגעים – הגילויים ההדרגתיים על כל הפצועים וההרוגים מהקיבוץ, ובהם חברים קרובים. בעוד היא מונה את שמותיהם, לביא אוחז בכף ידה.
על אף גילו הצעיר, נראה שלביא בן הארבע, קולט את המתרחש סביבו ברגישות רבה, גם אם יכולתו לבטא זאת במילים עדיין מוגבלת. ילדים בגיל זה מבינים הרבה יותר מכפי שהם מסוגלים לנסח, והם קולטים את האווירה הרגשית, את טון הדיבור ואת הדינמיקה בין המבוגרים הסובבים אותם. כאשר השפה המילולית עדיין אינה מספקת לעיבוד חוויות מורכבות, המשחק הופך עבורם לשפה המרכזית הם ממחיזים את מה שראו או חוו, ובכך הם מגשרים על הפער ההתפתחותי. המשחק חושף עד כמה הם למעשה נוכחים, קשובים לסביבתם, ומעבדים באופן פעיל את העולם החברתי שבו הם חיים.
כבר מהצומת גבולות, כשהגענו כבר לא ראינו את המכוניות על הכביש, אז, אז הרגשתי יותר ביטחון, ובעצם הגענו לשם, והתחלנו לראות אנשים מוכרים, שזה היה מאוד משמח. חיבקתי כל אחד שראיתי, ובהמשך גם ראיתי את אלה, את שיר ואת מרים לא ראיתי. הם פינו אותה לבית חולים. את אריאל, את ההורים שלו, וראיתי, שלחלק מהאנשים כן מבט עצוב.
התחלתי להבין שיש הרוגים רק כשראיתי את ניצן, כי הוא סיפר לי שכנראה כשזה התחיל מישהו ראה אותו והוא ברח, איכשהו פתח את הדלת ועלה על הסולם, והתחבא בגג, וההוא חשב שהוא ברח, אז לא נגעו בו. והוא סיפר בעצם את הסיפור של אביטל עם שני הילדים, שהם הגיעו עד לגבול, וכצמן נהרג. וככה פעם ראשונה אני שומעת שיש הרוג אצלנו. וגם כשנסענו, התחלתי לשאול את רות, כי היא אמרה משהו ששמעתי כאילו הקלטה של תינוק. ולא, לא הסתדר לי כאילו, למה או מי. והתחלתי לנסות, והיה רגע שכשהגענו לשמה, היא ראתה את אמא של בארי, ואמרה: "איך הבן שלך?", אולי זה, ואז אמרתי: "מה, קרה לו משהו? קרה לו משהו?" היא אמרה: "לא, הוא בסדר". אז כאילו אמרתי, אז אמרתי: "טוב, אולי זה לא אמיתי", ורק שניצן סיפר לי את הסיפור, הבנתי שזה הם.
רק אז זה התחיל להתחבר לי, שכצמן מת. ואז היה שלב שבו הייתי גם בחוץ, ואז מישהו שאני מכירה, ליאור נקב, הבעל שלה שהוא גם כנראה בצח"י, והוא, והוא מסתכלים עליהם, ואומרת לי: "מה, עוד מישהו מת? עוד מישהו מת?" הבנתי שיש עוד הרוגים בקיבוץ. אמרתי, אני לא יכולה להכיל את המידע הזה, כי תוך כדי גם הבנתי שם שיש אצלנו עכשיו ילדה יתומה גם, בת שבע. שכאילו בהתחלה היא אמרה שההורים שלה מתים. אמרתי, אולי היא פצועה והיא לא מבינה את המצב, ונראה לי שאני פשוט לא הבנתי.
עדי אלחרר, שרצחו לה את ההורים ליז ומאיר אלחרר. כי אצלי בראש היא הייתה פצועה, רק ליז. ופשוט, קשה, כנראה זה קשה לקבל שיש לך חברים שהם פתאום, הם לא פצועים. אז אמרתי לה: "גם ההורים שלי פצועים", שאולי, שכאילו, זה גם, כאילו לא, זה גם לא מנחם וגם לא, שאני לא הייתי מחוברת באותו רגע.
גם כשהיינו בגבולות, אני כל פעם שמעתי רעשים ואמרתי לחברה שלי, שהיא גרה בגבולות, אני מכירה אותה כי, ביקשתי לישון אצלה, כי הבנות שלנו חברות. באותו יום היא הייתה לבד, כי המשפחה שלה הייתה בצפון. וכל פעם אני אומרת לה: "תקשיבי, איך את, אני שומעת יריות". היא אמרה לי: "לא, זה, זה לא יריות, אני לא יודעת על מה את מדברת".
וגם היה לי קשה להירדם, וגם לא ידעתי איפה הילדים שלי, כאילו איפה אופק ואמא, כי לא הצלחתי להשיג אותם. המשפחה שלי ניסתה לבדוק וגם מישהו מהקיבוץ שהוא, יש לו קשרים. בסוף באזור ארבע לפנות בוקר, רק ראיתי, בפייסבוק נכנסתי, וגם ירד לי אחר כך האסימון שזה שחר ושלומי לא בחיים, כי אני חשבתי שזה שחר פרסמה, שזאת תמונה אחרונה שלי, ולא התחבר לי שהיא לא איתנו. ורק אחרי שמישהי דיברה איתי, אני אמרתי: "לא, לא הבנתי". ורק אחרי שראיתי עוד ועוד תמונות עם שחר ושלומי, רק אז ירד לי האסימון שהחברים שלי לא איתנו. שחר ושלומי מתיאס. כאילו בשבילי זה הלם, וכאילו אני פחדתי לשאול מי, מי, מי עוד לא איתנו.
זרקו פירות וזה עשה אש
ובקיצור, באזור ארבע התחלתי לראות הודעות אצלי בפייסבוק, שאני אצור קשר, בקשר לבת שלי, ואז רק באזור חמש לפנות בוקר, הצלחתי לראות אותה. היא, פשוט כשהם הכניסו את אמא, ואמא ואופק ישר לניתוח, כאילו, אז, אז כנראה לא היה להם שם, לא ידעו מיהם, וישר התחילו לטפל בהם, אז הם, לא היו פרטים. אבל כשאופק יצאה היא ידעה לספר להם פחות או יותר מה קרה, שזרקו פירות וזה עשה אש, שזה בעצם הרימונים, והיא ידעה לזהות השרשרת של אמא שלי. ואת העגילים. אז בעצם, נראה לי זה הסיפור שלנו. כאילו, שאנחנו יצאנו בחיים כנראה בכוח עליון, או נס או, והלוואי יכולנו להציל מישהו.
ענת מגיעה לסופו של סיפורה באופן חד וקטוע, כאילו אינה מסוגלת עוד להמשיך. גליה חשה בזה וממהרת להתערב. היא מנחמת אותה ואומרת לענת שהצילה את משפחתה.
באותו רגע לביא מתחיל למלמל משהו לא ברור. ענת מביטה בו בחיוך ושבה להגיב לדבריה המרגיעים של גליה.
אמא אמרה שזה טוב שהיינו כולנו ביחד, כי אם הם (הוריה וסבתא) היו בקרית שמונה, היה להם יותר קשה. וככה הם היו איתנו, הם יודעים מה היה איתנו, מה עבר עלינו, וכשאנחנו ביחד כמשפחה, זה כנראה מה שחיזק אותנו.
גליה מזכירה לענת את המעשים ההרואיים שעשתה בזמן שמשפחתה הייתה בממ"ד. קולה רגוע וברור כאשר היא אוספת עבור ענת את כל חלקי הסיפור לכדי תמונה שלמה. היא מזכירה לה כיצד תפקדה תחת לחץ למרות שחששה שלא תעמוד בכך, ומשקפת לה את הכוחות שגילתה באותן שעות. ברגע זה היא פועלת כמטפלת רגשית לכל דבר, וחורגת מתפקידה הפורמלי כמראיינת. היא אמנם חוצה את הגבול שבין ריאיון תיעודי לטיפול, אבל היא עושה זאת מתוך מקום קשב אנושי חם ועמוק הנזעק לענות לצריכה הרגשיים של ענת. התערבותה מאפשרת לענת להמשיך ולדבר ולעבד את חוויותיה הקשות. לראשונה מזה דקות ארוכות, ענת מחייכת שוב, אך הפעם זהו חיוך רגוע יותר. במהלך הדקות הקרובות, היא מתחיה לסכם את חוויותיה, במקביל, לביא מבצע תנועות בשתי ידיו, המזכירות את סימון תנועת הלב שעליה סיפרה ענת שהם עשו בממ"ד. הוא מלווה את מילותיה במחוות משלו, כאילו הוא משקף, בדרכו הילדית והלא-מילולית, את עולמה הרגשי של אימו.
שלחתי להם לב
טוב, זה היה משהו שידעתי מה אני צריכה לעשות, אבל, אבל בחוץ הייתי קצת בהיסטריה כבר, כאילו שאני רואה אש, ואני לא יודעת מה להתחיל. רק שהיא מיקדה אותי. כאילו אני, אני לבד לא הייתי מצליחה גם להוציא את מרים, כאילו אני בטוח לא, אבל בזכות זה שעוד אנשים כמוני, משוגעים עם קצת אומץ יצאו, אז אחרת, לא, לא היינו מצליחים. כאילו באמת אני, אומרים שהנה, אני הגיבורה, אני התחלתי, אבל אני לא, לא הייתי לבד. לא היינו מצליחים לבד. כאילו זה ברור שזה, אולי כוח של קהילה, של משפחה, באמת אני, יכול להיות שבסוף גם היו מגיעים אלינו, כי כשהם פרצו אלינו, אז אמרתי, הגיעו אלינו, ואז הרגשתי את הפחד יותר. כשהם היו מחוץ לבית, לא הרגשתי את זה. כאילו זה איפשהו בראש אולי, או שאני עשיתי איזשהו מיסוך, אמרתי הם בחוץ, הם מחוץ לבית, כי בסופו, בסופו של דבר כשאתה בבית שלך, זה המקום המוגן שלך, והממ"ד בכלל, כשיש.
כשהם פרצו לך ממש לתוך הבית, פגעו לך, ראיתי כאילו את הפציעות של ההורים, וגם כשבאתי לאסוף את הדברים שלי, לבד, ונכנסתי רגע לחדר בשביל לקחת את התיק של אמא. אז גם ראיתי ככה את כל הקיר שצמוד לדלת, ככה בדם, ויש, באלכסון. וגם בממ"ד ראיתי קצת חתיכות של עור ודם, אבל כאילו ניסיתי כאילו איכשהו לחשוב על זה שאנחנו ביחד, הם לא נכנסו והם, הם כל הזמן דיברו. גם, גם אופק קצת כשהיה לה כואב אז היא עשתה קול שכואב לה, ודי, ואבא דיבר איתי, ואמא היא זזה כאילו, היה לה קצת קשה לדבר.
וגם זה שהתכתבתי עם שיר, איך מרים, איך אתם? ואמרו לי שהיא בסדר, והם גרמו לה להקיא, אז זה גם עשה לי טוב, שאני יודעת שהיא בחיים. אז כאילו, והם, למי שיכולתי, שהתכתבתי איתו, אמרתי, במיוחד בשכונה שלי שאמרתי להם: "אני שולחת לכם לב", ואפילו שלחתי, שלחתי להם לב ואמרתי להם את זה, והנה, איך עושים לב, לביא? אז כאילו זה ממש כאילו שידעתי שהחברים שלי בסדר, כאילו לפחות על מי שידעתי, זה, וידעתי שרק פצועים. אז, אז היה לי קצת אוויר. וכל הזמן קיוויתי שאני שומעת, אחרי שאנו נפגענו, הבנתי שאין צבא. רק אחרי שכאילו כבר פרצו אלינו, אז ירד לי אולי אסימון שאין צבא כי לא מפנים אותנו ולא מפנים אותנו.
ורק בשש וחצי הוציאו את ההורים שלי. ועוד היינו בקיבוץ, אז לא יודעת, זה, כאילו באמת, ואצלי כן הייתה קליטה. אז מדי פעם, כאילו ממש ממש בהתחלה, אנחנו, אני נכנסתי קצת ל-Ynet וראיתי ששבעה מקומות, פרצו אליהם, לא הצלחתי לקרוא, להיכנס לכתבות, אז אמרתי להורים: "יכול להיות שלא מגיעים, כי יש עוד מקומות וקשה להגיע ישר לכולם", פשוט לא חשבתי, כאילו לא נכנסתי לקרוא, כי אמרתי אסור לי לקרוא הרבה. וגם באותו לילה אמרתי אם אני לא נכנסת לשום כתבה, אולי רק קצת לפייסבוק לראות פחות או יותר. ואז גיליתי על שלומי ושחר, אבל ניסיתי כמה שפחות לדעת מה קורה, כי לא הייתי מסוגלת לעכל, לא את האובדן של החברים ולא בכלל, את, את גודל האסון. כי זה ששרפו למרים את הבית ובסוף גם אריאל ושיר, לא חשבתי שעשו את זה בצד אחר.
כאילו המוח שלי לא הצליח לחשוב רחוק מדי על עוצמת השנאה, שנאה שיש בצד השני, כי בגדול אני חושבת שיש אנשים טובים. ועכשיו אני כאילו לא יודעת מה לחשוב. שלא לדבר שהמדינה הפקירה, הצבא שלא היה מאורגן, זה, ביחד כזה כאילו עכשיו, כאילו, אין מה לעשות בדיעבד, אין מה לעשות בדיעבד. נצטרך להשתקם כמדינה, כקיבוץ, כקהילה, או כל אחד עצמאית. לא יודעת. משהו.
אני יודעת שלגדולה שלי מאוד קשה לספר, כי גם כשהיא כבר אוזרת אומץ לספר, אז, אז היא לא רוצה שיפריעו לה. וכשהיא שומעת אותי בכלל מדברת, שני, מאוד קשה לשמוע את זה. כל הזמן אומרת לי להיות בשקט. אני, למרות שאני לא מספרת משהו חדש, אני כל הזמן מספרת את אותו דבר, ויכול להיות שהיא חוותה את זה פשוט מהתחלה, שזה מעלה לה דברים. ואצל הבת הקטנה שלי כבר התחילה. דוד שלי בהתחלה היה מגיע אליה, כי היא בהתחלה הייתה לבד, בעלי היה בחו"ל, והוא אמור להגיע יום שלישי, אבל הוא הצליח להקדים ליום שני, ומאז הוא איתה. אבל דוד שלי אמר שעד שהיא באה, הוא אמר שהיא לא האמינה לאף אחד, וכל פעם הסתכלה על אחרים בחשדנות.
שבעלי התחיל להיות איתה היא התחילה גם לפחד. זאת אומרת, היא לא, היא אמרה לו: "תהיה איתי בשירותים אבל לא ליד הדלת, כי זה מסוכן". זאת אומרת, וגם אחרי שהיא שוחררה, אז היא שומעת צבע אדום וכל פעם אומרת לו: "מסוכן פה, אני לא רוצה להיות כאן, אין פה ממ"ד". כאילו יש בה, היא, כנראה יש לה קשב וריכוז, אבל פה אני מרגישה שכל התלונות שלה זה יותר ממה שיש בדרך כלל, או שאני מרגישה את זה ככה. על כל דבר, לא טוב ומפחיד, כאילו עוצמה אחרת.
וגם הבן שלי הוא לא מצליח להירדם, הוא רוצה שזה יהיה אור, אני מכבה, הוא אומר לי: "לא לכבות". גם בממ"ד הוא לא אפשר לי, וגם עכשיו, כי לי קשה להירדם עם אור. אני גם, כן מצליחה כבר להירדם, אני בשלב, אני כן מנסה להבין או להשלים פאזל שחסר לי של מה קרה אצלנו, מה קרה במקומות אחרים. אז יוצא שאני נשאבת לסיפורים, לכתבות, ובשלב מסוים אני אומרת, אני לא יכולה, ואני שמה בצד ואז אני מצליחה להירדם. אבל יוצא שאני נרדמת גם באזור אחת בבוקר. וזהו.
לא יודעת אם יש עוד שאלות, או משהו?
הם אכלו אצלנו יוגורטים ונוטלה
אחרי כרבע שעה, כאשר נדמה שענת סיימה את עדותה, גליה פונה ישירות ללביא ומבקשת ממנו לעשות את תנועת הלב. הוא נענה מייד ומראה לה שוב ושוב את התנועות שעליהן חזר במהלך כל החלק הזה של הריאיון. לאחר מכן משתררת שתיקה שנמשכת כמה שניות. ענת וגליה נאנחות, כל אחת מצידה. לביא מביט הצידה. גליה שואלת את ענת אם יש עוד דבר שתרצה להוסיף.
נראה לי בגדול, סיפרנו הכול. אני רק יודעת שכשיצאנו, למזלי לא ראיתי את בנצי, שזה המזל שלי. ויכול להיות שהרגו אותו, הוא מת על התיק, התיק שלי ששם היה הארנק, אז יכול להיות שאולי בגלל זה אף אחד גם לא גנב לי, וגם שיצאנו לא, אני לא, יכול להיות שלקחו משהו, אבל אני לא ראיתי שגנבו אצלנו. אבל כן, שני סיפרה אחר כך, ממש לפני שבוע, וגם בעלי כשהוא היה, אז הוא עשה קצת תמונות וזה חיבר לי. למה הם לא פתחו? אני חשבתי שזה בציר, או שזה אולי כוח אלוהים, אבל הם פשוט שברו את הידית, ובסלון שלנו, באמת לפי התמונה, וגם שני אמרה, הם אכלו אצלנו יוגורטים ונוטלה. כשאני יצאתי אני רק ראיתי את הלחמניות על הרצפה, שאנחנו בדרך כלל מקפיאים בגלל הבית ספר, שיהיה לחמניות, שיהיה כאילו טריות, מפשיר ולבית ספר. והם השתמשו לנו, כאילו, הם היו רעבים אז הם אכלו. אולי זה גם מה שהיה לנו זמן שהם לא ווידאו הריגה, או שלא יודעת מה היה, לא יודעת מה. לא יכולה להיכנס למוח החולני שלהם. אבל הם היו בכל מקום, לא יודעת אם הם היו חמישים או שמונים, אבל לפי הוואטסאפים, שכאילו פחות או יותר הבנתי שזה לא רק בשכונה אחת.
וזה עצוב שזה קורה אצלנו, ואני מקווה שנלמד מזה. כאילו לא רק אנחנו התושבים, על כיתת כוננות, אלא גם במדינה. אני מקווה שגם מחוץ לעולם, שהבנתי שלא מאמינים, לא מאמינים לסיפורים, ואומרים שזה הדמיה או בינה מלאכותית. ואני אומרת, המוח שלנו לא חושב על הדברים הרצחניים. אנחנו לא לומדים מגיל קטן לשנוא, כמו ששם מלמדים. ואני מקווה שמי שיצפה בסיפורים, שהם יבינו, שזה אמיתי. אנחנו, מה שחווינו, אף אחד לא אמור לחוות את זה. כאילו, זה, עשו לנו טבח, רצחו, זה לא חיילים, אנחנו בכלל לא, חלקנו רודפי שלום, מי שגר שם. הבנתי שהיו כמה אנשים, לא אצלנו, מקיבוצים אחרים, שהסיעו אנשים פצועים לבתי חולים. זה אנשים שרוצים שלום, שלום אחווה, רעות. כאילו אנחנו לא, כי זה עצוב שגם בצד השני, שהם לא כמונו במחשבה. זהו, אני מאחלת שכן מתישהו נמוטט את החמאס דעאש.
נמוטט אותם, ושכולנו נוכל לחיות בשלום, גם הפלסטינים שכן מאמינים בשלום, וגם אנחנו. כי מגיע לנו לחיות בביטחון, ולא לפחד, כי עד עכשיו לא נעלנו בכלל את הדלתות, אפילו לפעמים היינו נוסעים, משאירים את הכלבה, והשכנים היו באים מוציאים. והיינו, והדלת בדרך כלל פתוחה, כאילו, אנחנו לא נועלים, עד כדי כך שאנחנו רק מטר מאתיים מהגדר, כאילו עדיין הייתה לי תחושה של ביטחון. ועכשיו עד שלא, אין ביטחון, אני לא אחזיר לא את הילדים שלי, זה המשאלה שלי. שקודם כל ביטחון והגנה על כל אזרחי מדינת ישראל. כי בסוף בשום מקום לא בטוח, לא בצפון, לא פיגועים במרכז. כאילו אני, כילדה, אני מודעת לקטיושות וגרתי בשדרות ובאר שבע. אז אני אומרת ששום מקום לא בטוח ממש.
אז כן הייתי רוצה, כן לחוות את זה, ושכל עם ישראל, לא משנה מי הם, ערבים, נוצרים, יהודים, דרוזים. כולנו פה חיים ביחד וכולנו רוצים לחיות בביטחון קודם כל. וזה מה שאני מאחלת לכולנו. קודם כל וזהו. אני, אני אמרתי הרבה.
לאבא נאלצו לכרות את הכף רגל
לסיום, גליה מבקשת מענת לספר מעט על עבודתה ועל עיסוקה המקצועי.
אני כימאית, אני עובדת, או עבדתי, ב"כימדע", שזה ממש, מפעל ליד ניר יצחק, שהבנתי שגם לשם פרצו. המזל ששמה לא עבדו, הם היו כמו השבתה. אז היו שם אולי ארבעה אנשים, שהם התחבאו בממ"ד, ובזמן הזה שגנבו, חטפו מלגזות, כל מה שהם יכלו לגנוב, טלפונים, ולצערי הם לא נגעו בחומרים כימיים ולא נשרפו ולא קיבלו כוויות, שהייתי מאחלת להם את זה. אבל, אבל מצד שני זה גם מסוכן, גם למי שמסביב כי יש שם ברומידים. אז זה, אבל אני יודעת שעכשיו הם חזרו לעבוד,
אני לא יכולה מן הסתם, כי ההורים שלי פצועים עדיין בבתי חולים. לאבא נאלצו לכרות את הכף רגל, ואמא שלי כבר ביום ראשון תעשה את הניתוח העשירי שלה. שני ניתוחים האחרונים אז הם תפרו לה, חלק ממה שהם הצליחו. עדיין לא מצליחים להקים אותה על הרגליים. ניסו פעמיים איזה פיזיותרפיה, הקימו אותה, ארבעים דקות היא אמרה לקח להם, ואחרי דקה בערך, שהם טוענים שהיא עמדה דקה, היא מתעלפת.
המזל שלנו בינתיים שאמרו שזה משתפר הפצע וכנראה לא פגעו לה במערכת העצבים, וגם אבא שלי במצב טוב, למרות שכרתו לו את הרגל, הוא בהכרה, הוא עושה פיזיותרפיה, הוא כבר בשיקום, הוא התחיל ללמד שחמט, הוא מאמן שחמט במקור. אז הוא כבר גם מלמד את החיילים הפצועים ואת הפצועים האחרים שלא קשורים למלחמה.
הוא מאוד פעיל והמטרה שלו זה להרגיע את אמא שהוא בסדר, כי מבחינתו אמא היא התווך, כל מה שהיא אומרת צריך לבצע, כמו שכבר סיפרתי, אז הוא רוצה שהיא תתמקד בעצמה וזה יעודד אותה גם. ומה שמעודד אותה גם שאנחנו ביחד, סבתא שלי כל הזמן איתה. בהתחלה היא הייתה איתי בבארות יצחק כי עברנו לשמה, רציתי להיות קרובה למשפחה, ואופק גם הייתה באסף הרופא. ולאחרונה היא, נתנו לה שם ממש מיטה ליד אמא, והיא שמה כל הזמן כי, והם אומרים ש"רואים שהיא עוזרת לאמא", ויש שם סימביוזה כזאת. אמא דואגת לסבתא שתיקח את התרופות שלה, שזה גם משהו שהיא צריכה לעשות בשביל מישהו, וסבתא דואגת לה, אם צריך להזיז לה את הכרית, להביא לה תה, כאילו זה משהו שאם מישהו בעשייה או דואג.
אמא שלי גם הצליחה קצת לצחוק, כי הם שאלו אותה אחרי איזשהו ניתוח איך היא מרגישה, אם היא רגישה למשהו, אז היא ניסתה לצחוק אותם, שכל פעם שהיא מדברת עם אבא יש לה דמעות, אז היא כנראה רגישה לזה. לא ציפיתי ממנו (אבא) האמת, כי מבחינה רפואית הוא יותר חלש. כאילו המערכת החיסונית שלו נמוכה והוא ממש מעודד אותי שאני רואה שהוא בסדר ואני יכולה גם קצת להוריד ואני פחות באה לבקר אותו. כאילו אני יכולה גם קצת להתעסק בילדים שלי, שהבן שלי צריך פארה רפואי, שהוא כבר התחיל כי הוא בחינוך מיוחד וגם להשיג לו גן, או לאופק עכשיו שהיא גם תצטרך פיזיותרפיה ואז, אז אני יודעת שזה עוזר לי גם לנשום.
כי בסוף אני בת יחידה כיום, ואני לא יכולה להתפצל. כאילו זה קצת קשה. והמזל שמיכאל גם חזר והוא היה עם שני בעצם עד בערך שבועיים כי אופק השתחררה ביום רביעי שעבר. אז הוא היה איתה, וזה גם נתן לי מנוחה כי אסור שהיא תהיה לבד.
שני ומיכאל על הספה
החלק הרביעי והאחרון של חומר הגלם, שאורכו עשרים וחמש דקות, ממציג את שני ומיכאל יושבים על אותה ספה. זה למעשה מימושה של הבטחת ענת, שגם הם יקבלו הזדמנת לספר את סיפורם.
גליה פותחת בשאלה לשני על הקושי שחוותה כאשר הייתה נוכחת בזמן שענת סיפרה את שעבר עליהם. תשובתה של שני מעניינת. היא מספרת שכבר שמעה את הסיפור פעמים רבות, אך בכל פעם היא חווה אותו מחדש, כאילו שזה קרה לפני יומיים. "זה לא כיף". לאורך רוב הריאיון היא יושבת כשידיה משולבות ומשיבה לשאלותיה של גליה. על חלק מהשאלות היא עונה בתמציתיות ועל אחרות היא מרחיבה. כאשר היא מתארת את הגופה והטנק שעולה באש שראתה בדרכם החוצה מן הקיבוץ, היא משתנקת וזקוקה לכמה לגימות של מים כדי להתעשת. ניכר כי משהו פיזי קורה לה במהלך ההיזכרות הזו.
כאשר שני משתנקת בתגובה לשאלה שמזכירה לה חוויה מפחידה, מדובר בביטוי לעוצמת הקשר שבין גוף ונפש. ההזכרות מפעילה הן המערכת הרגשית והן את הפיזיולוגית, שתי המערכות מוצפות לחלוטין. מנקודת מבט פסיכולוגית ונוירוביולוגית, ניתן לראות בשאלה מעין טריגר המעורר מחדש את תגובת הדחק שנקשרה לחוויה הטראומטית. הפעלת מערכת ההישרדות עשויה להתבטא גם בתגובות גופניות בלתי רצוניות, ובהן כיווץ בשרירי הגרון, קושי רגעי בדיבור או עצירת הנשימה. הילדה אינה בוחרת לשתוק או להתחמק במודע, אלא למעשה חווה מחדש את הפחד ברמה הגופנית והחושית, מצב שבו היכולת לעבד את הזיכרון ולהמיר אותו לשפה מאורגנת קורסת תחת העומס הרגשי. ההשתנקות היא איתות פיזיולוגי מובהק לכך שהשאלה נגעה בחוויה שגדולה מיכולת ההכלה הנוכחית שלה, ובאותו רגע היא זקוקה קודם כל להרגעה ולהחזרת תחושת הביטחון הבסיסית לפני שתוכל לענות או לעבד את התוכן עצמו.
שאלותיה של גליה מכוונות את שני להמשיך ולהרחיב את סיפורן. הן אכן מסייעות לשני לשחזר פרטים מהאירועים שהתרחשו באותה שבת. גליה שואלת שאלה אחר שאלה, וכמעט שלא מותירה מרווח לשתיקות. ייתכן שהיא חשה במתח ובקושי של שני שמעוררת ההזכרות בפרטים, ובאמצעות רצף השאלות היא יוצרת עבורה מסגרת יציבה שבתוכה קל יותר להמשיך ולספר.
תשובותיהם הקצרות והלקוניות של ילדים הנתונים בלחץ אינן נובעות בהכרח מהיעדר ידע, ממגבלה שפתית או מחוסר רצון לשתף פעולה. לעיתים ניתן לראות בהן ביטוי למאמץ של האגו להגן על עצמו מפני הצפה רגשית. כאשר ילד חווה חרדה עזה, האגו הצעיר והשברירי שלו מתקשה לשאת את עוצמת הדחפים והרגשות שעולים בו. שאלות מצד מבוגרים, במיוחד כאלו הדורשות רפלקציה או הסבר, עלולות להחוות כחדירה מאיימת העלולה לפרק את המבנה הנפשי שעליו הילד מנסה לשמור. תשובות קצרות כמו "לא יודע", "בסדר" או "שום דבר" עשויות לתפקד כמעטפת הגנתית, מעין חומה של התנגדות, שנועדה למנוע מתוכן לא-מודע ומכאיב לפרוץ החוצה אל המודע ואל המרחב הבין-אישי.
בנוסף, גם לדינמיקה בין המבוגר השואל לבין הילד עשויה להיות השפעה משמעותית על אופן מתן התשובות. מנקודת מבט רגשית, המבוגר מייצג פעמים רבות את כדמות סמכות, הנושאת עימה גם ציפיות, הערכה ושיפוטי אפשרי. תחת לחץ, שאלות המבוגר עלולות להיחוות לא רק כהזמנה לקשר אמפתי, אלא כחקירה או כביקורת פוטנציאלית. צמצום המלל למינימום ההכרחי משמש כדרך בלתי מודעת למזעור סיכונים: ככל שהילד אומר פחות, כך קטן הסיכוי לחוות בלבול, מבוכה או תחושה שאינו מצליח לענות "כראוי". השתיקה או התשובה המקוצרת מאפשרות לילד לשמור על תחושת שליטה פנימית בתוך במצב שבו החוויה עצמה נחווית כבלתי נשלטת.
יתרה מכך, כאשר ילד נמצא בקונפליקט פנימי או מתח, הקיבולת הנפשית שלו לעיבוד ולחיבור בין מילים לרגשות מצטמצמת משמעותית. הוא נסוג לעמדה שבה החוויה נותרת גולמית ומציפה מכדי לתרגם אותה לשפה מאורגנת. על מנת שילד יוכל להפיק תשובה מפורטת המחוברת לרגש, הוא זקוק למבוגר שישמש עבורו מיכל, מישהו שיוכל לספוג את חרדתו הכאוטית, לעבד אותה, ולהחזיר לו אותה באופן שניתן לשאתו ולחשוב אותו בצורה נסבלת. לעומת זאת, כאשר ההכלה אינה מספקת, או כאשר עוצמת החוויה עולה על יכולת ההכלה של הילד באותו רגע, התשובות עשויות להישאר קצרות, מקוטעות או להיעצר כליל.
בזמן ששני מדברת, מיכאל משעין את ראשו על ידו השמאלית על משענת הספה, ומביט בה ולסירוגין גם בגליה.
מתחת ללול
אביא את השיחה בין גליה לשני ברצף.
אני זוכרת שראיתי את הפצעים של סבתא. שכאילו שירו בה, בדלת, אז כאילו ראיתי, ממש ראיתי, ראיתי גם איך שהיא נשכבה על המיטה חשבתי שהיא מתה, אבל לא.
ואת זוכרת מה היה, מה היה באותו רגע? מה עשית באותו רגע?
הייתי מתחת ללול של לביא.
כשסבתא, כשירו בסבתא את היית מתחת ללול, או אחרי כן נכנסת?
זה מה שאני לא זוכרת כי אמא אמרה לי להיכנס, שירו עוד ירייה אחרי שנכנסתי ואז זהו, הפסיקו. כי אני לא זוכרת, כי זה היה ממש מהיר.
ואת זוכרת שנשארת מתחת ללול ועד שסבתא הייתה פצועה?
כן נשארתי עד שהחיילים באו להוציא.
בעצם שכבת שם שעות מתחת ללול?
כן. ואז שיצאתי, יצאתי עם כאבים.
שריר, כן.
כאילו נתפס לי הכול. כן.
תגידי את זוכרת מהבוקר, זאת אומרת למשל ספרי לי את הרגע הזה שאמא מחליטה לצאת חוצה להציל שם את מרים.
אז לא הבנתי לאן.
מה קורה בתוך הממ"ד בזמן הזה?
אני לא הייתי בממ"ד בזמן הזה. אני לא הבנתי לאן היא הלכה, אז צעקתי: "אמא", והפחדתי קצת את השכנים.
מאיפה צעקת? יצאת אחריה?
לא, קצת. ואז ראיתי שהיא הולכת לבתים עם האש אז חזרתי הביתה. הלכתי ליד המיטה שלי, המיטות שלנו, של השלוש קומות שאבא בנה. יש כמו חלון עם תריסים אז העליתי קצת למעלה, פתחתי קצת את החלון וצעקתי: "אמא". ואז סגרתי.
מה, למה צעקת אמא? רצית שמה יקרה?
שתחזור, כי לא הבנתי לאן היא רצה. ואז הפחדתי את השכנים. כי שהלכנו לגבולות בסוף ראיתי גם גופות, ראיתי טנק שרוף. הם שאלו שהם שמעו צרחות ממנו, אז אמרתי ש"אני צרחתי", והם אמרו שזה הבהיל אותם.
ואיך היה עם גפן ועם אופק בממ"ד ביחד?
אפשר להגיד שכל אחת הייתה עם עצמה
אפשר להגיד שכל אחת הייתה עם עצמה.
כן?
כן.
לא, לא דיברתם?
אולי דיברנו, אמרנו: "אמאל'ה איזה מפחיד", אבל לא, לא התחלנו זה. דיברנו שאני, שההורים הלכו לכבות את האש כן דיברנו, כי הם שאלו אותי: "מה עושים אם אנחנו צריכים לשירותים?" אמרתי: "תלכו. כאילו הם מסביב, אנחנו, הם לא פה כרגע". אז אמרתי, אז הם יצאו.
תגידי את האחות הבוגרת, הרגשת שיש לך תפקיד?
שני: כן.
תפקיד?
כן.
בואי ספרי לי.
וגם היה לנו כלב בסלון, שהוא מת על התיק של אמא. וסבתא רבתא, איך שהבנתי, היא רצתה להישאר בסלון בגלל הכלב. אבל אמא הצליחה נראה לי לשכנע אותה.
את מדברת רוסית עם הסבתא רבתא?
קצת, לפעמים.
אמרת לי שהכנסת לתוך הממ"ד בובה.
כן.
בואי, דברי עליה.
היא כזאתי בערך של כלב, ושיצאתי מהממ"ד, שהוציאו אותנו, ראיתי את הבובה אבל, רציתי לקחת אותה, אבל כאילו הדם היה חי, אז אמרתי: "אני אוותר".
מה זאת אומרת? הבובה התכסתה בדם?
כן, כולה. כאילו כולה אבל הדם קצת ירד. שאבא הביא לי אותה היא הייתה פחות עם דם, אבל הוא היה יבש.
איך היא התכסתה מדם?
כי היא הייתה בחדר וכל החדר היה דם, מזה.
כל החדר היה דם ואתם ממשיכים להיות בתוכו כשסבא וסבתא פצועים?
כן. כאילו כמעט, אחותי אמרה, גפן אמרה שהיא ראתה את העין שלה מחבל מהחור, ואת העצם של אופק.
מה זאת אומרת העצם?
כאילו, שזה היה, שפגעו לה, היא ראתה את העצם שלה.
של אופק?
כן.
של אופק.
גם ראיתי לסבתא הייתה גם חור בישבן, ראיתי. וגם חתיכת בשר של סבא שלי כנראה הייתה לידי. לדוגמה, אם אני, הראש שלי פה אז זה היה לי בערך כאן כל ה...
הזזת את זה?
לא, לא רצית לגעת. גם הכלבה הייתה לידי אז לא, לא נגעתי כי לא יכולתי לזוז. אני החזקתי את הכלבה שלי שלא תוכל לפחד.
מתי יצאתם מהממ"ד? את זוכרת, מה קרה כשיצאתם?
אמא תמיד התחילה להיות בטלפונים שהיא שמעה שהם הלכו כבר, התחילה להיות בטלפונים, ובמה לעשות, וכל מה שהיה לכסות היא כיסתה את הפצעים. ואז פחות ראיתי את כל הפצעים של סבתא וסבא. החזקתי, הצלחתי איכשהו להגיע לפצע של סבא ולהחזיק.
ראית את הפצעים של סבא וסבתא?
את של סבא פחות אבל את של סבתא כן, יותר, כי זה היה כמעט מול, לא מולי. ואז שאמא כסתה עם, עם מה שהיה את הרגל של סבא וסבתא ואופק, אז החזקתי, איכשהו הצלחתי להחזיק לסבא ככה את הרגל.
מה זה ככה את הרגל? למה החזקת לו את הרגל, מה היה לו ברגל?
שכאילו, שזה, זה יספוג לו את הדם קצת. אז החזקתי לו, היה לו כמו, כמו תחבושת, שזה לא היה תחבושת, זה היה כאילו סדינים וכאלה, אז החזקתי לו ככה, שכאילו יספוג לו.
וסבא דיבר אלייך? הוא היה בהכרה?
למה זה מגיע לנו?
הוא אמר רק: "איי, איי, לא", זה מה שאני זוכרת. ואז אני זוכרת שהוא אמר: "למה זה מגיע לנו?" כאילו, "מה עשינו?" זה מה שהוא אמר אחרי שהם הלכו והוא נפצע, נראה לי.
בואי תספרי לי רגע על הרגע הזה שמגיעים חיילים, את זוכרת את זה? כן? מה קורה?
כאילו אני זוכרת שאמא הייתה איתם בטלפונים, הסתכלה בחור כי היא חשבה שהם שמו איזה שם משהו, כי סבתא גם חשבה ככה. כי היא ראתה אותם מתכופפים אבל זה כנראה בשביל להציץ. ואז אמא אמרה: "הזה עם המשקפיים, זה החייל עם המשקפיים, עם הדברים ככה וככה", ואז אמא ניסתה לפתוח אבל היא לא הצליחה. ואז החיילים דפקו לנו בחלון, אמרו: "זה צה"ל, זה צה"ל", פתחנו. הם ראו מה קרה, הוציאו את אופק מהחלון, כאילו קודם שברו את כל התריסים, ואז כשסגרנו בחזרה, עם הרובה כאילו עשו ככה, דפקו, לא ירו, הצבא. ואז שכאילו יוכלו להוציא את אופק ואת סבא וסבתא כנראה מהחלון. ואז הם הוציאו את אופק, חייל נכנס, פתח את הדלת כמו סומו כזה, עשה ככה, ואז אני חיכיתי שכאילו שכולם יצאו בשביל שאני אוכל לצאת עם כלבונה. כי, בשביל שלא תברח או תנבח עליהם או תברח. ושאלו אותי אם היא נושכת, אמרתי ש"כן", אבל לא נשכה.
ואז? הוציאו אתכם מהדלת?
אני יצאתי, פשוט יצאתי כי הם הקיפו את הבית. לא פחדתי, אבל לא רציתי לצאת מהדלת האחורית שהייתה שבורה, כי היה שם הרבה זכוכיות, הייתי עם נעליים אבל כלבונה, לא רציתי שתפצע, אז עשיתי את כל הסיבוב. ואז רצתי פשוט כי פחדתי.
ומה? רצת בשביל ולאן רצת?
לא, זה כאילו פשוט איזה דרך כמו חצי סיבוב כזה. כי אנחנו פה, ואז יש פה עוד בית, עשינו כאילו, ככה רצתי.
ולאן הגעת?
כאילו יש לנו בית ליד שאף אחד לא גר שם, ובגלל ששנה שעברה מכיניסטים גרו שם אז בנו ממ"ד. אז הגעתי לממ"ד שלהם, כאילו מחוץ לממ"ד שלהם.
מעצמך חשבת להיכנס לממ"ד או שאמרו לך?
מתי? לא נכנסנו לשם. היינו ליד, כזה, ליד. כי בשביל, חיילים לא ידעו מה לעשות איתנו, ואז נתנו אותנו למשפחה כלשהי.
ואז אחרי שהייתם אצל המשפחה הזאתי, מה, מה קרה?
היה שם אוכל אז אכלתי.
היית רעבה?
כן. כי לא, לא היה לי חשק כל כך. ואז כאילו הייתי ממש רעבה כי בקושי אכלתי. אז אכלתי, שתיתי שם קצת, ואז לקחו את אמא שלי שתיקח כמה דברים, בגדים. אמא שלי מה שהיא יכלה לקחה, ואז יצאנו.
לאן?
ואז אמא חזרה והלכנו עם אוטו של מישהו, שזה שש מקומות, עם כמו בגאז' מאחורה ענקי, שמה שמנו את הדברים והיינו שתיים עשרה אנשים כולל שתי כלבים.
אבל הלכתם לאוטו, הלכתם על השביל ואיך הרגשתם כשהלכתם על השביל? היו עוד מחבלים בקיבוץ?
לא, כנראה שכן. לא, לא היינו על השביל כי הבית האחורי זה דשא ואז חול, חנייה כזה.
אז האוטו הגיע עד לשם?
בדרך ראיתי גופה
אז כאילו האוטו היה על החול. ואז כאילו החייל אמר, החייל היה ככה עם הרובה שכיוון אם מישהו בא, אז, כאילו לירות בו, והיה לו גם פנס כזה ירוק נראה לי. ואז פשוט הלכנו עם הפנס, כזה, לאוטו. כי הבית בין האוטו הזה הם היו די קרובים. ורק בלגנו לו את האוטו, לא, לא עשו שם כלום. אז הלכנו באוטו ששם. שזה היה, לא יודעת כמה משפחות, עם שתי כלבים ועשרה אנשים.
ואז נסעתם בחושך, נכון? לגבולות.
כן, אמרו לו: "אל תיסע עם אורות". אבל הוא נסע כי הוא לא היה יכול לראות כלום, ונסע כמה שיותר מהר. אז בדרך ראיתי גופה, אה, וליד הגופה ראיתי בצד השני, שעשו תאונה כנראה. וראיתי כמעט כנראה גופה, נראה לי שהיא הייתה ערומה כמעט, כי ראיתי רק את הגוף שלה ולא ראיתי חולצה, אז מהר לא הסתכלתי כי גם ילד מהקיבוץ אמר שהוא ראה גופה ערומה.
ואז נסעתם בחושך?
כן. וילד מהקיבוץ שהגענו לגבולות אמר שהוא ראה גופה ערומה, זה למה אני חושבת שזו גופה ערומה. וראיתי גם טנק עולה באש. וחברה שלי אמרה שבזכותה הלכנו לגבולות ולא למרכז או נראה לי אופקים, כי במרכז אופקים היה מחבלים ומי שהלך לשם נהרג בקלות. אז היא אומרת שהיא ביקשה,
את זוכרת את הפגישה, עם מי, את מי פגשת ברגע הראשון שהגעת לגבולות, מהחברים שלך?
אני לא זוכרת. נראה לי את הילד שאמר ש... לא. לא זוכרת.
ואת זוכרת על מה דיברתם, את זוכרת את השיחה ביניכם הילדים?
כאילו כל אחד אמר כזה מה קרה לו, אם הוא יודע מה קרה לעוד אנשים וכאלה. ככה בערך דיברנו. לא אמרנו אתם בסדר. כאילו שאלנו אם כל אחד אם הוא בסדר, מה קרה לו, ואז, לא יודעת מה כל אחד עשה, כאילו כל אחד הלך למישהו שהוא מכיר וישן אצלו. כאילו, נראה לי שזה כמעט פעם ראשונה שאני רואה טנק עולה באש. כאילו וגופה נראה לי אף פעם לא ראיתי, פעם ראשונה. כמו, בקיבוץ גם ראיתי ילדה שבוכה ואז גיליתי שההורים שלה זה, רצחו אותם אבל עדיין לא הבנתי איך, כי כל אחד אומר אחרת.
איך ראית אותה בקיבוץ? איפה את זוכרת?
לא, בגבולות.
בגבולות?
היא אמרה שהרגו לה את ההורים
כן, ראיתי אותה בוכה, שאלתי: "מה קרה?" והיא אמרה שהרגו לה את ההורים.
מי זאת? מה השם שלה?
עדי (אלחרר).
את מכירה אותה מקודם?
אלחרר. כן. אז שאלתי.
שאלת אותה? דיברת איתה אז? את זוכרת? או שזה היה כבר יותר מדי?
לא, לא שאלתי איך זה קרה, כי היא בכתה אז לא רציתי זה. וכאילו, כל אחד אומר לי אחרת, אז אני לא באמת יודעת, ולחברה שלי גם שרפו את הבית. כן.
והבית שלכם יצא שלם, יחסית?
כמעט כזה, יחסית.
יחסית?
כאילו אם אנחנו חוזרים לבית צריך לעשות שיפוצים לממ"ד ולדלת האחורית נראה לי. ואבא יסדר את החדר, לא אני.
את רוצה לחזור לחולית?
גם כן וגם לא.
למה לא?
כי זה קצת מפחיד שהם פספסו אחד מהם ואז הם יבואו פשוט.
הם יבואו שוב?
כן.
ולמה כן?
כי זה הבית שלי, ויש לי שם חברים. כמו חברה אחת שלי. איפה אליה גרה? (אביה מזכיר לה שהיא גרה בישוב דקל).
בדקל לא היה מחבלים, ובגלל, במקרה ההורים שלה רוצים לעבור. אז שהיא אמרה לי שהם רוצים לעבור והילדים גם, כאילו כל המשפחה שלהם רוצה לעבור. שכנעתי את חברה שלי לא לעבור. ואמרתי ש"זה גם פעם ראשונה, זה לא שזה יקרה כנראה שוב". אז בסוף הילדה השתכנעה ואמרה שהיא לא רוצה לעבור, אבל הם לא יודעים אם הם יעברו או לא.
טוב.
היא, גם החברה שהביאה לי את הסקוויש מלאו.
אולי לא באמת מישהו מדמיין זה
אחרי כמעט שבע עשרה דקות, גליה משנה את כיוון הריאיון ופונה למיכאל. שני נשארת לשבת על הספה. היא שואלת אותו לגבי החוויה שלו באותה שבת. שני נשארת על הספה ומעירה הערה פה ושם, ולעיתים מחזקת את דבריו של אביה, למשל כשהיא מאשרת את תיאורו של ענת כאדם שכחן. עדותו של מיכאל שונה מאוד מזו של אשתו ובנותיו. הדיבור שלו קטוע מאד, התחושה העולה ממנו היא שתחושת האשמה על כך שלא היה בבית באותה שבת.
הייתי בכנס בצרפת, כנס כבר נגמר, הייתי אמור לחזור בעוד יומיים שלושה כזה, משהו כזה, הוא נגמר לדעתי ביום שישי, אז הייתי אמור לחזור אולי ביום שני או שלישי כאילו, יום שני הייתי אמור לחזור דרך רומא לישראל. ככה זה היה מוזיל את העלות הכרטיסים וגם מוסיף כזה, ככה אתה רואה עוד משהו על הדרך וזהו. בהתחלה ראיתי בוואטסאפ, בדרך כלל אני לא קורא הודעות וואטסאפ של קיבוץ, זה חצי רכילות, חצי כל מיני, כמו, חצי כאלה מזל טוב וחצי מריבות על חניה.
כמו וואטסאפ של בניין כזה. אבל פה ענת כתבה לי שיש כזה צבע אדום, צבע אדום כזה לא, לא כזה התרגשתי מזה, זה קורה לפעמים. אחר כך ראיתי שיש אולי קצת ירי אולי יש מחבלים, אנשים כותבים כזה בהתחלה גם כזה אמרתי: "אולי מישהו כזה מדמיין כזה", כי לפעמים באמת יש כזה פעם היה שהייתה מלחמה עם מצרים, עם דעאש אז היה ממש כזה, כל מיני פצצות במצרים, אז ממש, בתים ממש רעדו. אבל אחר כך כשראיתי עוד ועוד ושעוד אנשים כותבים שמישהו נכנסים לסלון, אמרתי: "טוב, זה כבר, אולי לא באמת מישהו מדמיין זה".
הייתי גם בטוח שזה ייגמר תוך חמש דקות, גם אומרים שומעים קולות של ירי ובאיזשהו שלב, לא יודע הרגשתי לא בנוח, כי כאילו זה להיות ככה בחו"ל, משפחה שם, אבל ענת אני לא כל כך סומך עליה, כי כאילו היא קצת מפוזרת, וזה, איבדה, שוכחת הרבה פעמים דברים.
שני: מאבדת לי דברים שאני מבקשת לשמור. תמיד, אם אני מבקשת ממנה לדוגמה לשמור לי פתק, היא תאבד, היא לא, היא לא תזכור איפה היא שמה. היא תזכור אולי אחרי חצי שעה לא יודעת, עשר דקות, אחרי חיפושים.
כן. לפעמים היא מאבדת דברים, לפעמים גם לא שומעת, לא יודע, אתה אומר לה וכאילו היא שומעת משהו לא יודע. לא תמיד שומע שמישהו ככה מדבר. היה לי תחושה לא נעימה, כי כאילו, שהבנתי שזה, פתאום אני רואה אצל מישהו בית עולה באש ואנשים אומרים שהם נחנקים בתוך הבית, ולא יודע, כתבתי גם למוקד אזורי, כזה מוקד של, זה לא רק ביטחון, אבל הכול ביחד כזה. כתבתי גם להם, כתבתי גם למישהו ממלא מקום של רבש"ץ או סגן רבש"ץ. אולי הוא לא קורא ממש בקבוצה.
נכנסו אליה הביתה גם, מענת לא הצלחתי כל כך לקבל ממנה עדכונים, אלא הייתי קורא מה שהיא כותבת בקבוצה.
שני: כן. ואז הוא התבאס שלא היה לי טלפון, כי אני הייתי ישר מתקשרת.
היה לי גם מחשב, גם טלפון, אינטרנט, אבל חדשות אולי בין לבין. אבל, מה שהייתי מקבל שמה זה היה יותר עדכני מהחדשות, כי בחדשות אולי זה היה יכול להופיע, גם חולית זה בערך מקום נגיד, כמו שאולי היה בבארי ובכפר עזה, זה מקומות ממש גדולים.
אבא, אתה בכלל לא היית נכנס לממ"ד
גליה מנסה להבין ממיכאל מתי החל להבין לקלוט את ממדי האירוע. מיכאל מתקשה להשיב ואז שני לוקחת את המושכות של העדות ומוסיפה באופן ספונטני מידע.
שני: הלכתי לבקר את סבא, היה שם חייל פצוע שהיה כאילו אצלנו באזור. אז שאלתי אותו אם הוא יודע, כמה מחבלים היו לנו בקיבוץ, אולי אם הוא יודע או בערך להגיד לי. הוא אמר שהיו, לפי מה שהם חישבו, היו אמורים להגיע מאה ובאו בודדים, אבל זה לא, לא נשמע הגיוני. אמרתי לחברה שלי, היא אמרה: "אין מצב באו בודדים, אין מצב". אני חושבת שאולי הוא לא רוצה להפחיד אותי.
גליה מתמקדת בה ומנסה להבין אם שני פחדה. שני אומרת שלא.
מיכאל חוזר לדבר וממשיך את הקו שבו החל קודם לכן, כשהוא מתאר את חזרתו לישראל ואת תחושת אי הנעימות, ואף האשמה, שליוותה אותו בשל היעדרו מהבית בזמן האירועים. בשלב זה שני מחייכת ומוסיפה שאמה דווקא אמרה שהיה טוב שהוא היה בחו"ל.
בסדר היא אמרה, אבל אחרי כן, תיארתי לעצמי שהייתי כי בדרך כלל במצבים שהם יותר צריך לקבל החלטות מהירות, זה אומר שהיא תפקדה מאוד יפה, אבל בדרך כלל אני זה שכאילו אומר: "צריך לעשות את זה וצריך לעשות את זה ותגידי לו ככה".
שני: אבא אתה בכלל לא היית נכנס לממ"ד.
כן. בדרך כלל גם תמיד שיש צבע אדום לפעמים כן נכנסנו, אבל לא תמיד.
שני: כאילו רק אם אמא לא בבית, בשביל שלא נפחד הוא נכנס לממ"ד. אבל אם אמא בבית הוא מסדר, הכול, כאילו הכול בסדר.
לא, אני חושב שאם היו מחבלים בחוץ כנראה שכן הייתי נכנס לממ"ד.
שני: מאיפה לי? כי אתה, אולי עד שלא היית יודע לא היית נכנס, היית אולי יוצא החוצה.
אובדן השליטה
הדיאלוג הקצר הזה מקפל בתוכו התנגשות קלאסית מרתקת בין האופן שבו הסביבה, המיוצגת על ידי גליה, מצפה שאדם יחווה טראומה, לבין הדרך שבה הנפש האנושית מתמודדת איתה בפועל ומשמרת את עצמה מיד לאחר אסון.
גליה מנסה לחלץ ממיכאל את רגע התובנה, את הרגע שבו הבין את ממדי האירוע וחומרתו, ומכוונת אותו למבט-על רגשי רחב. שאלותיה נשענות על ההנחה שהחזרה לזירה החרבה אמורה לייצר שבירה רגשית או הבנה רחבה של גודל האסון. אלא שמיכאל מסרב באופן לא-מודע לשתף פעולה עם הנרטיב הזה. הנפש שלו נמצאת עדיין במצב הישרדותי, וכדי לא לקרוס תחת העוצמה הבלתי נתפסת של המציאות, הוא משתמש במנגנון הגנה חיוני ויעיל של הפרדת רגש והיצמדות עיקשת למציאות המוחשית.
במקום לדבר על החורבן במישור הרגשי, מיכאל מתמקד בפגיעה בתחושת השליטה. הוא מוטרד מכך שאנשים זרים יזיזו את חפציו, בוחן את סוג החומר שממנו בנויה החומה ומנתח את זווית הפגיעה של קליעי הירי. ההתמקדות בפיזיקה של האירוע ובהיבטיו המעשיים מאפשרת לו לארגן את הכאוס לכדי רצף שניתן לחשוב עליו. ניתן לראות בכך ניסיון של האגו לשמר תחושת סדר ומשמעות אל מול חוויה של חוסר אונים קיצוני. כאשר גליה מבקשת להוביל אותו אל המשמעות הרגשית של מה שראה, הוא שב ומצמצם את הדיון אל המישור העובדתי. תשובתו השכלתנית – שלפיה המציאות שפגש "פשוט הסתדרה" עם מה שכבר דמיין לעצמו – אינה רק תשובה לשאלתה, אלא גם דרך להדוף את ההזמנה להתבוננות רגשית, בשלב שבו ייתכן שזו עדיין אינה אפשרית עבורו.
בתוך הדינמיקה הזו, שני בתו ממלאת תפקיד חשוב. במערכות יחסים משפחתיות המתמודדות עם מצבי קיצון, לא פעם מתפתחת חלוקה בלתי מודעת של תפקידים: בן משפחה אחד מחזיק את הרציונל והתפקוד, ואילו האחר מחזיק את הרגש והפגיעות. כשמיכאל נאחז ברובד הטכני כדי לשמור על יציבות, שני הילדה היא זו שפורצת את חומת ההגנה ומכניסה פנימה את הזוועה האמיתית והלא-מעובדת באמצעות אזכור קבורת הכלב המשפחתי.
תגובתן של מיכאל לדבריה, "מי זה הוא? אני?", היא רגע דרמטי מבחינה פסיכולוגית. אפשר לראות בה ביטוי למצב של ניתוק או הדחקה חריפה. החוויה של מציאת הכלב המת וקבורתו בתוך זירת הטבח הייתה כנראה כה קשה וכואבת עבורו, שבאותו רגע התקשה מיכאל לזהות את עצמו כמי שביצע את הפעולה. לרגע נדמה שהמעשה מתנתק מן העושה, כאילו התרחש בידי אדם אחר.
אולי עדיף שתנסי לחשוב על רגעים אחרים
השיחה מתקרבת לסיומה. גליה שואלת אם יש דבר נוסף שהם מבקשים לומר. שני ממשיכה להוביל את השיחה גם ברגעיה האחרונים. בעוד המבוגרים הולכים ונעשים תמציתיים יותר, נדמה שהיא דווקא הולכת ונפתחת. ככל שהריאיון מתקדם, היא נראית בטוחה יותר לתפוס מקום ולהרחיב את דבריה. ייתכן שדווקא לאחר שהקשיבה לעדותו של אביה, הרגישה כי נוצר עבורה מרחב בטוח דיו כדי להתקרב לחוויותיה שלה.
הוא גם הביא לי את הבובה ואז מישהי כיבסה לי. כאילו מה שהכי הלחיץ אותי זה כאילו שראיתי גופה. כי אף פעם לא ראיתי, כאילו לא הבנתי שזה גופה בהתחלה, עד שחברה שלי, אח של חברה שלי שאל אותי אם ראיתי גופה, אמרתי לו: "לא", ואז חברה שלי אמרה לי ביום שישי, אז סיפרתי לה מה קרה. ואז היא אמרה: "את כן ראית גופה, שנסעת באוטו", ואני כזה: "אז כן ראיתי גופה". כן. לא, אני כאילו, אני, הוא יכול, אבא אומר שהוא, יכול להיות שהוא עשה את עצמו, ואני לא בטוחה. כי הבגדים שלו, הוא, לא ראו לו את הפנים, כי החולצה שלו כאילו קצת הייתה למעלה, ראו לו רק את הבטן, ואת הרגליים, לא, לא ראו דם או משהו כזה, אז אני לא זה. גם החולצה הייתה כתומה, אז או אדומה אז אני לא, יכול להיות שהחולצה בדם אני לא יודעת, אני לא זוכרת כי נסענו ממש מהר.
כן. אבל אולי עדיף שתנסי לחשוב על רגעים אחרים.
כן, אני לא חושבת זה בדרך כלל.
הדיאלוג המטלטל בין שני לבין המראיינת מציג תמונה של השהייה בפונקציית ההכלה המבוגרת אל מול הפגיעה, ולצידו תהליך כאוב של הבשלה מוקדמת ופסאודו-בוגרת של הילדה. שני מתארת את המפגש המבעית עם המוות בשפה מנותקת רגשית, המאפיינת מנגנוני הגנה דיסוציאטיביים. היא מנסה לעשות סדר בכאוס דרך ניתוח רציונלי וקר של הפרטים: חקירת צבע החולצה האדומה או הכתומה שעשויה להסוות דם, וההישענות הנואשת על ההסבר המגונן של אביה שאולי האדם "עשה את עצמו". תהליך זה, שבו היא מרכיבה את הפאזל ומבינה שראתה גופה רק בדיעבד דרך תיווך של קבוצת השווים שלה, מעיד על כך שהחוויה נרשמה בזיכרון החזותי אך נותקה באותו רגע ממשמעותה המלאה כדי לאפשר לילדה לשרוד את הרגע.
הניסיון של שני להביא את החומרים הגולמיים הללו אל חדר הריאיון נתקל בחומה של הימנעות והכחשה. גליה המראיינת, שככל הנראה מוצפת בעצמה מעוצמת הזוועה שמתארת ילדה כה צעירה ואולי גם מותשת בעצמה לאחר שעתיים וחצי אינטנסיביות של הקשבה לעדות, קוטעת את הרצף באמירה "אולי עדיף שתנסי לחשוב על רגעים אחרים". מבחינה רגשית, אפשר לראות ברגע זה כשל זמני בפונקציית ההכלה; במקום לעבד את החרדה הגלומה בדברי הילדה ולהשיבה אליה אותה בצורה נסבלת ומעובדת, תגובתה משדרת שהתוכן הזה הוא קשה מנשוא, בלתי ניתן לעיכול ומסוכן מכדי להמשיך לשהות בו, אפילו עבור מבוגרים. מוטב להסיט את המבט מן החוויה ולהרחיקה מן התודעה.
תגובתה המיידית והמרצה של שני, "כן, אני לא חושבת על זה בדרך כלל", מדגימה את ההבשלה המהירה שנכפתה עליה בעקבות החוויה הקשה. הילדה לוקחת על עצמה, באופן לא-מודע, את התפקיד ההורי והמרגיע מול המבוגרת; היא חשה היטב את המצוקה וחוסר האונים הזמני של גליה, מצייתת מיד לכלל ההדחקה שהוכתב לה, וגונזת את החוויה חזרה בתוכה, כדי לא להכביד על האובייקט שמולה. דינמיקה זו ממחישה את הטרגדיה של ילדים שחוו תופת: הם לומדים לא פעם לצנזר ולשתק את עולמם הפנימי מתוך הבנה שהסביבה המבוגרת שברירית מכדי לשאת את המציאות שלהם, מה שדן אותם להישאר בודדים עם הזיכרון.
טראומטיזציה משנית
טראומטיזציה משנית בקרב מראיינים הנחשפים לעדויות קיצון אינה רק תופעת לוואי מקצועית או עייפות מצטברת, אלא תהליך עמוק ובלתי נמנע של חלחול חומרים נפשיים לא-מעובדים מאדם לאדם. כאשר מראיין יושב מול ניצול, ובמיוחד מול ילד המתאר אימה בלתי נתפסת, הוא אינו מתפקד כרשמקול פסיבי. ברמה הלא-מודעת, מתרחש תהליך של הזדהות השלכתית: העד, שאינו מסוגל להכיל את מלוא הזוועה שחווה, משליך את החלקים הגולמיים, האלימים והמאיימים ביותר אל תוך המרחב הבינאישי. המראיין "סופג" אותם אל תוך נפשו מבלי שיהיה מודע לכך. עבור המראיין, החשיפה הישירה לרוע מוחלט ולחוסר אונים אבסולוטי מאיימת לפרק את המבנים ההגנתיים של האגו שלו, והוא עלול לחוות חרדה, ניתוק, או תחושת איום קיומי כמעט כאילו היה שם בעצמו.
המצב הופך למורכב ופגיע פי כמה כאשר מדובר בטראומה משותפת, כפי שעולה מן העדויות על השבעה באוקטובר. בניגוד לטיפול הקלאסי, שבו המטפל מגיע ממרחב בטוח ומוגן אל תוך הכאב של המטופל, כאן המראיין והמרואיין חולקים אותה מציאות קטסטרופלית ואותו שבר קולקטיבי עמוק. המיכל הנפשי של המראיין, זה שאמור לספוג, לעבד ולהרגיע, כבר סדוק ומוצף בחרדות אישיות ולאומיות משלו. בסיטואציה כזו, הגבולות בין עולמו הפנימי של המראיין לזה של המרואיין עלולים להיטשטש. בעוד גליה מקשיבה לשני, הלא-מודע שלה עלול לדמיין את ילדתה שלה, או לחוות את חוסר האונים שלה עצמה מול קריסת ההגנה של המדינה. הדרישה ממראיין להישאר אובייקטיבי ומכיל לחלוטין בתוך שבר קולקטיבי כה טרי היא דרישה כמעט על-אנושית. מנקודת מבט זו, ההדיפה או קטיעת השיחה אינן בהכרח ביטוי של אטימות, אלא תגובה הישרדותית של נפש המנסה להגן על עצמה מפני הצפה ומפני קריסה טוטאלית.
תופעה פסיכולוגית דומה תוארה גם המחקרים שעסקו בעדויותיהם של ניצולי שואה. חוקרים שניתחו, לאורך השנים, ראיונות עם ניצולים, החל מראיונות מוקדמים שנעשו במחנות העקורים וכלה בפרויקטים מאוחרים של תיעוד, זיהו רגעים רבים שבהם המראיינים נסוגו או קטעו את הניצול ברגע שהגיע לתאר את רגעי האימה המוחלטים ביותר, כמו הפרידה מהילדים ברמפה או תיאור מראות מתאי הגזים. לעיתים קרובות, המראיינים עברו בפתאומיות לשאלות טכניות מובהקות כגון: "באיזו שנה זה היה?", "כמה קילומטרים צעדתם במצעד המוות?" מנקודת מבט פסיכולוגית, ההיצמדות לפרטים הקונקרטיים יכולה להיתפס כמנגנון הגנה חיוני. הנפש האנושית אינה בנויה להישיר מבט אל ראש המדוזה של ההשמדה מבלי להסתכן בקיפאון או בריסוק נפשי. ניתן לראות קווי דמיון בין הקשיים שתועדו בראיונות עם ניצולי שואה לבין האתגרים העומדים כיום בפני מראיינים המאזינים לעדויות מאירועי השבעה באוקטובר. אין מדובר בהשוואה בין האירועים ההיסטוריים עצמם, אלא בהכרה בכך שהמפגש המתמשך עם עדויות על זוועות קיצוניות עלול להציב את המראיין בפני גבולות יכולת ההכלה של נפשו שלו.
בסופו של דבר, הקושי של מראיינים להכיל עדויות קצה מעיד על אנושיותם ועל עומק החיבור הרגשי שלהם, ולא על כישלונם. הם מתייצבים באומץ בקו הראשון של העיבוד ההיסטורי והנפשי של האירועים, ונדרשים לשאת בתוכם שוב ושוב חוויות טראומטיות של אחרים, לעיתים תוך פגיעה זמנית בתחושת היציבות הנפשית שלהם עצמם. ההכרה בתופעת הטראומטיזציה המשנית מאפשרת להתבונן בהם לא בחומרה או בביקורת, אלא בחמלה עמוקה, מתוך הכרה בכך שהמראיין מעמיד את יכולת ההכלה שלו לרשות העד. כאשר הדבר מתרחש בתוך מציאות של טראומה קולקטיבית משותפת, הופכת ההקשבה עצמה למעשה של מחויבות נפשית ואתית, הכרוך במחיר אישי שאינו תמיד נראה לעין.
לאור הניתוח הרגשי והדינמיקות המורכבות שעלו מהדוגמאות שנידונו, מתחדדת השאלה באשר לנכונותה של גביית עדויות בסמוך כל לאירועי קיצון. מבוגרים, ובמיוחד ילדים שזה עתה חוו אירוע טראומתי, זקוקים למרחב טיפולי עוטף והדרגתי, שבו מבוגר יכול לשמש עבורם מיכל יציב המסוגל לשאת את האימה מבלי להישבר או ללחוץ. כאשר הם יושבים מול מראיין שמטרתו המרכזית היא איסוף העדות ותיעוד האירועים, הם נאלצים להתעמת עם חומרים נפשיים גולמיים ומציפים בטרם פיתחו מנגנוני הגנה הדרושים לשם כך. כפי שראינו, מצב זה עלול להוביל לניתוק רגשי, לתגובות סומטיות של קפיאה ומחנק, או אף גרוע מכך, להבשלה מוקדמת ופתולוגית, שבה הילד מצנזר את עצמו כדי להגן על המראיין המוצף שיושב מולו.
טראומה לאומית משותפת
עם זאת, חרף המחירים הנפשיים הכבדים הכרוכים בגביית עדויות בסמוך לאירועי טראומה, חובה להכיר בכך שבנסיבות הטרגיות של אירועי השבעה באוקטובר, גביית העדויות הללו הייתה צעד היסטורי ופרקטי בלתי נמנע. המציאות הכאוטית שנוצרה חייבה תיעוד מידי ודחוף של האירועים, הן כדי להבין את ממדי האסון בזמן אמת, הן לצורך איתור נעדרים וזיהוי קורבנות, והן כדי להניח תשתית ראייתית, מוסרית היסטורית ומשפטית להתמודדות עם פשעי המלחמה שבוצעו. בתוך השבר הקולקטיבי, לא ניתן היה להמתין ל חודשים או שנים עד להתגבשותם של תנאים טיפוליים מיטביים או לעיבוד נפשי מלא של החוויות. בדומה למצבי קיצון היסטוריים אחרים, צורכי התיעוד, הזיכרון והאחריות הציבורית התקיימו במקביל לצרכים הנפשיים של העדים, ולעיתים אף עמדו עמם במתח בלתי נמנע. במציאות זו נדרשו גם העדים וגם המראיינים לשאת בעול כפול: להיות שותפים למלאכת התיעוד ההיסטורי, ובה בעת להתמודד עם השלכותיה הנפשיות של החשיפה המתמשכת למצבי קיצון. ההכרה במתח הזה אינה מבטלת את חשיבות מפעל התיעוד, אך גם אינה מאפשרת להתעלם מן המחיר האנושי ששילמו מי שנטלו בו חלק.
הריאיון המלא טרם עלה לאתר "עדות 710" מסיבות שאינן קשורות למחבר.
פרק שישי
הקרב של דודי ומיטל רגב מקיבוץ ארז
קיבוץ ארז ממוקם כקילומטר אחד בלבד מצפון לרצועת עזה וכשמונה עשרה קילומטרים דרומית לאשקלון. הוא מונה כשש מאות תושבים. במהלך הקרב על הקיבוץ נפל חבר כיתת הכוננות, אמיר נעים שהיה בן עשרים ושבע בעת שהגן על הקיבוץ ותושביו. כמה מחבריו נפצעו.
קיבוץ ארז ממוקם בקצה הצפוני של הנגב המערבי, חלק ממועצה אזורית שער הנגב, מרוחק בקו אווירי כארבעים וחמישה ק"מ מקיבוץ חולית, חלק ממועצה אזורית אשכול, שזהו למעשה אורכה של רצועת עזה כולה. הנסיעה אליו מחולית אורכת כשעה על כביש מספר 232 עד שדרות ואז דרך כביש 34.
ערכתי את עדותיהם של ארבע עשרה מחברי הקיבוץ שרואיינו כולם על ידי לורן פאר, מדריכת משלחות חינוכיות לפולין מטעם יד ושם ומוזיקאית, וצולמו על ידי ארי בלוך (ארבע עדויות), דייב גלעד (שבע עדויות), מיכה ליבנה (שתי עדויות) וסלעית בשן (עדות אחת) במהלך החודשים נובמבר 2023 למאי 2024. שניים מהעדים לא נתנו את אישורם לפרסום העדות ועדותם שמורה בארכיון "עדות 710".
בפרק זה, אתמקד בפרשנות עדותם של בני הזוג דודי ומיטל רגב, שעדותם הייתה בין הראשונות שערכתי, שהתקיימה בתאריך 28 לנובמבר 2023, שבעה שבועות לאחר הפשיטה על הקיבוץ. לאחר שערכתי את עדותם, מצאתי עצמי בוחר עוד ועוד עדויות מתוך חברי הקיבוץ.
הסכמה מדעת
חומר הגלם, שצולם בשני שוטים, הוא באורך של שעה וכמעט שתי דקות וממנו ערכתי גרסה ארוכה (שעה) וגרסה קצרה (כמעט שש דקות). מלבד כמה שניות בתחילת הריאיון, הגרסה הארוכה כוללת את כל מה שצולם באותו ריאיון. השוט הראשון באורך של שבע עשרה שניות, מראה את מיטל ודודי מוסרים את שמותיהם, מספרי תעודות הזהות שלהם וחוזרים כל אחד בתורו על המשפט: "מסכים\מסכימה מרצוני החופשי."
זה נראה פרט טריוויאלי, אבל למעשה הם לא מציינים למה הם מסכימים. ואכן, במחשבה לאחור, כיצד ניתן להסכים מראש למשהו שאינך יודע מה הוא הולך להיות? האם כבר פה מבטאים דודי ומיטל את הרישום שנצרב בהם של אותו יום שהחל כמו כל יום שגרתי אחר אך במהרה הפך לסיוט? אותו יום בו רצונם החופשי, יכולתם להסכים, עמדו במבחן קשה ביותר.
כפי שציינתי, שניים מהעדים שמסרו את הסכמתם להתראיין, מאוחר יותר חזרו בהם. אני לא יודע מדוע הם החליטו לעשות כך. הסיבות יכולות להיות מגוונות וכמובן שונות ממקרה למקרה, אולם עצם כך שעד חזר בו מהסכמתו הראשונית, מצריך דיון מעמיק יותר בנושא ההסכמה מדעת, דיון אותו התחלתי כבר בפרק הקודם סביב עדויות קטינים.
כיוון שפרויקט "עדות 710" מורכב ברובו הכמעט מוחלט מאנשי תיעוד שונים, ישנה מודעות ברורה לצורך המשפטי לקבלת הסכמה מדעת. חברי הוועד המנהל של אותה תקופה, שרובם המוחלט הם אנשי קולנוע, צלמים ובעלי מקצועות אחרים ורק אחד או שניים מהם הם אנשי בריאות הנפש, ניסחו את הטופס הבא בו נעשה שימוש בכל התקופה בה הייתי פעיל בפרויקט.
אנו מודים לך מאד על הסכמתך להתראיין לפרויקט עדות.
מטרת הפרויקט היא לצלם את סיפוריהם של מי ששרדו את מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר 2023 בעוטף עזה ולהביא אותם לידיעת הציבור, בארץ ובעולם, לצורך תיעוד הנצחה, מחקר, חינוך והסברה.
הפרויקט אינו למטרות רווח. עם זאת, ייתכן שיתוף פעולה עם ספקי שירות מסחריים על מנת להנגיש ולהפיץ את התכנים.
אני מסכימ.ה שפרויקט "עדות 710" וארגונים, עמותות, מוסדות אקדמאים ומוסדות חינוך, וכן ספקי שירות מסחריים הקשורים עם הפרויקט, יעשו (יש לסמן את האפשרות הרצויה ולמחוק את האחרות)
כל שימוש בריאיון שתואם את המטרה כמו למשל, תמלול, תרגום, פרסום והנגשה לציבור באמצעות האינטרנט, ברשתות החברתיות או בארכיונים, או בדרך אחרת, של הריאיון במלואו או של חלקים או קטעים ערוכים ממנו.
או
שימוש בריאיון לצרכי מחקר בלבד, תוך שימוש בשמי ובפרטים הבסיסים על אודותי.
או
3.3 שימוש בריאיון לצרכי מחקר בלבד, תוך השמטת שמי.
החתימה על טופס הסכמה מדעת מול שורדי השבעה באוקטובר, בייחוד כזה הכולל מנעד רחב של אפשרויות, מחשיפה מלאה ברשתות החברתיות ועד לאנונימיות מחקרית, היא הרבה יותר מאקט משפטי; היא זירה פסיכולוגית מורכבת. שורדים רבים נמצאים במצב של מצוקה רגשית, המאופיין לא פעם בדחף עז, לעיתים נואש, להשמיע את קולם ולהעיד על הזוועות שעברו כמעט בכל מחיר. הפסיכיאטרית ג'ודית הרמן מתארת את הדיאלקטיקה של הטראומה. הקונפליקט בין הרצון להדחיק את האירוע לבין הדחף העצום לזעוק את האמת ולהיות מוחזק על ידי חברה מקשיבה ועדה. מתוך הצורך הקיומי הזה בהכרה, שורד עשוי לחתום על ההסכמה המרחיבה ביותר, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מההשלכות של עריכת קטעים מדבריו, הפצתם במרחב פרוץ כמו האינטרנט, או מעורבות של גורמים מסחריים. בנקודת הזמן של הריאיון, הרצון הפנימי להיראות ולהישמע גובר על מנגנוני ההגנה, והטופס נתפס ככרטיס כניסה להכרה היסטורית וציבורית, ולא כמסמך שמוסר שליטה על הסיפור האינטימי ביותר שלהם.
עם זאת, הפער בין ההסכמה הרגעית בלהט הצורך להעיד, לבין העיכול הרגשי המאוחר של משמעות החשיפה, מסביר היטב מדוע עדים בוחרים לעיתים לחזור בהם מהסכמתם לאחר מעשה. לאחר שהאדרנלין שוקע ותחושת השליחות או הקתרזיס הראשונית מתפוגגת, השורד עלול לחוות הצפה מחודשת ותחושת אובדן שליטה למול הידיעה שסיפורו חשוף לעיני כל, נתון לפרשנות או לשימוש שאינו בשליטתו.
הפסיכואנליטיקאי דורי לאוב, שעסק רבות בתיעוד עדויות ניצולי שואה, הדגיש כי מתן עדות על טראומה אינו תהליך ליניארי של פריקה מקלה, אלא אירוע שעלול להוות רה-טראומטיזציה של ממש אם אינו מתווך ומוחזק היטב. כאשר השורד מבין לפתע שסיפורו מופקע ממנו, החרטה היא תגובה פסיכולוגית טבעית ומובנת בניסיון להשיב את השליטה שאבדה. במקרים אלו, ההבנה שהם יכלו לבחור מראש באפשרות המוגנת יותר של השמטת שמם למטרות מחקר, לעיתים מחלחלת רק בדיעבד, כשהנפש מנסה לבנות מחדש את חומות ההגנה שלה אל מול העולם.
לאור המורכבות הזו, האחריות המוטלת על כתפי המראיינים ומנהלי הפרויקט חורגת בהרבה מגבולות היידוע הטכני. הסכמה מדעת לאחר אירוע קיצוני מורכבת חייבת להיות תהליך מתמשך, אקטיבי ורגיש. על המראיין לשקף לעד בעדינות ובכנות את המשמעויות ארוכות הטווח של בחירתו, במיוחד אם ניכר שהעד עשוי להצטער על חשיפה מלאה מתוך מצוקה אקוטית. יש לתקף באמפתיה את הצורך האדיר שלו להישמע ולתעד את ההיסטוריה, אך בה בעת לקרקע אותו למציאות של חשיפה פומבית ולכך שכל שימוש בריאיון, אפילו ערוך, יהיה מותר בהתאם לסעיף שעליו יחתום. יתרה מכך, האפשרות להתחרט ולחזור מההסכמה צריכה להיות מנורמלת ומוצגת מראש כזכות לגיטימית לחלוטין של הנפגע, ולא כתקלה תפעולית של הארכיון. רק התנהלות שמכבדת את מנגנוני הנפש השבריריים תאפשר לפרויקט להשיג את מטרותיו החשובות, מחקר, חינוך והנצחה, מבלי לפגוע מחדש באלו ששרדו.
עם הזמן ולאחר שערכתי כמה עדויות, התחלתי לשאול את עצמי האם באמת מתנהל תהליך מעמיק מספיק בקבלת ההסכמה של העד, מעבר להיבטים הפורמליים הנדרשים. שוחחתי על כך עם כמה מראיינים ואנשי צוות אחרים בפרויקט, כמו גם עם אנשי בריאות הנפש מפרויקטים אחרים כמו עמותת נט"ל שגם היא עסוקה באיסוף עדויות של ישראליים שחוו אירועים קשים.
רוב אנשי "עדות 710" אינם אנשי בריאות הנפש ומצהירים בהגינות כי הם עושים הבחנה ברורה בין עדות לטיפול. כפי שכבר נכתב בפרקים הקודמים, ישנם אכן הבדלים מהותיים אולם גם קוים חופפים. אחד מאזורי החפיפה הוא קבלת ההסכמה מדעת. הבנתי בהדרגה מצפייה בחומרי הגלם כי המראיינים לא נכנסים לתהליך מעמיק של קבלת הסכמה ומסתפקים בקבלת ההסכמה הפורמלית. הבנתי בהדרגה כי זה מצב הדברים לא בגלל כוונת זדון כלשהי אלא בגלל חוסר מודעות של רוב אנשי הפרויקט למורכבות הנושא מצד אחד והרצון לאסוף כמה שיותר עדויות סמוך ככל הניתן לאירוע מצד שני.
יזמתי כמה וכמה דיונים בנושא בפורומים שונים בפרויקט כדי להעלות את המודעות לנושא, ואף הייתי שותף ופעיל בהקמתה של ועדת אתיקה שניסחה קוד אתי מפורט המתייחס לכללי היבטי העבודה. את הקוד האתי הבאנו בפני הוועד המנהל של הפרויקט אולם לצערי הוא לא התקבל. לא אכנס בשלב זה לפרטי האירוע, אולם אי-אימוץ הקוד האתי במלואו על ידי הועד המנהל היה אחד הגורמים שהביא אותי לסגת ממעורבותי הפעילה כעורך וידיאו וכחבר בוועדת האתיקה לאחר כשנה מיום הצטרפותי בינואר 2024.
מיטל ודודי מדברים
השוט השני, שאורכו שעה ועשרים ושש שניות ומהווה את גוף העדות כולו, נפתח כאשר שומעים את ארי הצלם מוחה כף כדי לייצר נקודת סנכרון עם הקלטת האודיו שבוצעה על גבי מכשיר נפרד מהמצלמה, ואומר: "יאללה". דודי מחרה אחריו ואומר גם הוא "יאללה" תוך כדי שהוא מפנה את מבטו למיטל ומחייך. מיטל לא מחייכת ומביטה הישר לעבר המצלמה. הפריים מראה את שניהם יושבים על כסאות מתקפלים, לבושים בבגדי ספורט ארוכים.
כיוון ששני השוטים נשמרו בנפרד, לא ברור האם היה תוכן נוסף שהתרחש אך לא הוקלט. בשוט הראשון, הקצר, מיטל יושבת באופן אחר מזה שבו ישבה במהלך השוט השני, הארוך, כאשר זרועה הימנית מונחת על משענת הכיסא. בשוט המרכזי, היא יושבת כאשר שתי ידיה מונחות בחיקה. היא מרטיבה את שפתיה עם לשונה, לא מישירה מבט למצלמה ומראה בכך אולי את סימני המצוקה שיחזרו ויעלו במהלך הריאיון. דודי נראה נינוח, יושב זקוף על כסאו, ידיו מונחות ברפיון בין רגליו והוא מביט כמעט כל הזמן ישירות למצלמה.
קולה של לורן, המראיינת, נשמע מעט מרוחק כאשר היא אומרת לזוג בקול רגוע: "ספרו לי על עצמכם, שמכם, ומאיפה אתם". זו שאלה פתוחה, בדיוק מהסוג בו מומלץ להשתמש בעת ריאיון שכזה. זו שאלה שגם הייתה יכולה להיות נשאלת כחלק מתהליך טיפולי, שאלה המשרטטת באופן רחב וחופשי את גבולות השיח ומזמינה את הדוברים לומר את אשר על ליבם ללא הכוונה או מיקוד מסוימים. אני חושב שהייתה זו שאלה זו של לורן, והאופן בו היא נאמרה, שצדה את תשומת ליבי והביאה אותי לחזור ולערוך עוד ועוד ראיונות שהיא ביצעה בקיבוץ ארז ובכפר עזה.
ערכתי שלושים וארבע עדויות בהן השתתפה לורן, כמעט רבע מסך הכול העדויות אותן ערכתי. במהלך הזמן, נוצר ביננו קשר, נערכו שיחות טלפון רבות והתכתבויות רבות בווטסאפ. גם עם חלק מהצלמים, נוצר קשר מיוחד ובשיחות וההתכתבויות שלנו חלקנו את אהבתנו לצילום ואף החלפנו טיפים טכניים רבים. כולם היו פתוחים לשיח איתי. מהר מאד הבנתי שהשיח איתי מהווה עבור כל אחד מהם מקום למשוב רגשי על עבודתם, משוב שבחלק מהזמן היה חסר מתהליך העבודה בפרויקט כולו.
עדותם של דודי ומיטל היא עדות של שני אנשים, בני זוג והורים. אני מביא אותה כאן בהמשך לעדות של משפחת דימשיץ בה השתתפו כל ששת בני המשפחה, כולל הילדים. על המורכבויות של עדויות קטינים הרחבתי בפרק הקודם. כאן, אנו שומעים רק את עדותיהם של שני המבוגרים, למרות שברור שגם ילדיהם, טליה בת שש עשרה ודור בן שלוש עשרה ששהו בממ"ד בזמן הפשיטה על ביתם, מהווים חלק בלתי נפרד מהסיפור של אותה שבת. הם נוכחים בסיפור אבל לא נמצאים בהקלטה.
דודי ומיטל היו ביחד לאורך רוב השעות באותה שבת וסיפוריהם משתרגים זה בזה. הקרבה הרבה ביניהם ניכרת הן באופן בו הם מקשיבים זה לזו, והן מפרטי הסיפור שכל אחד מהם מספר. כמו גם בעדויות אחרות בהם משתתפים יותר מאדם אחד, אין ניסיון להשוות בין הסיפורים כדי להגיע לחקר האמת, אלא להראות את המרוכבות העצומה שכל אחד מהם התמודד איתה והאופנים השונים בהם מורכבות זו מקבלת ביטוי בסיפור העדות.
ההתקפה על הבית
כמו גם בעדויות האחרות, אני מביא את העדות המלאה בשלמותה, עם עריכה קלה של קטעי הברות וחזרתיות, אלא אם כן, הדיבור המקוטע והחזרתיות מהווים חלק אינטגרלי מהסיפור. מכיוון שדבריהם של מיטל ודודי משתלבים זה בזה, הציטוטים מוצגים בפרק זה באופן שונה: דבריה של מיטל מובאים בפונט רגיל. דבריו של דודי מובאים בפונט נטוי. כאשר אני מצטט את שאלותיה של לורן, אני מציין את שמה.
מיטל מקיבוץ ארז, נשואה לדודי. הורים לשני ילדים, טליה בת שש עשרה ודור בן שלוש עשרה. וגרים בארז משנת 2012. חברי, חברי קיבוץ מ-2015. גרים בשכונה החדשה, צמוד לגדר.
כנ"ל. עוסק בלשמח ילדים עם אטרקציות לאירועים. אוהב את קיבוץ ארז.
לורן פותחת בשאלה כללית לגבי משמעות החיים בארז עבור דודי ומיטל. שאלה רכה, פתוחה, שמאפשרת את יצירת המרחב הבטוח עבורם בתוכו יוכלו לשתף בחלקים הקשים יותר של הסיפור. היא מפנה את השאלה לשניהם, ומיטל היא זו שמשיבה. כך גם במהלך המשך הריאיון, כאשר בני הזוג חולקים ביניהם באופן ספונטני ונינוח את מרחב הדיבור, מבלי להתפרץ זה לדברי זו, אלא מתוך הקשבה עמוקה שנובעת כנראה מאופי הזוגיות הטובה שיש ביניהם.
ארז זה בית. תמיד אמרנו את זה. ברגע שהגענו לארז, אנחנו חיפשנו מקום בעצם לגור בו באחד הקיבוצים. הרבה זמן, כאילו בקטע של להשתקע, אותי פחות עניין חברות בקיבוץ. לא דיבר אליי כל כך להיות חברת קיבוץ. אבל כן דיבר אליי השקט, הפסטורליות, השדות, הילדים, הביטחון, החופש. לעומת זאת, דודי כן רצה להיות חבר, אז היינו צריכים למצוא קיבוץ, שיש בו מסלול לחברות. וכשהגענו לארז זה היה ברור ששם אנחנו רוצים להיות, להקים את הבית."
מיטל למעשה מכניסה את סיפורו של דודי לתוך הסיפור שלה. אחרי שהיא מספרת על מניעיה לבחור בקיבוץ כמקום מגורים, היא ממשיכה ברצף ומספרת על ההעדפות של דודי. כל הזמן הזה, הוא מביט ישירות לעבר לורן, וכאשר מיטל מספרת עליו, דודי מהנהן קלות ומכחכח בגרונו. ניכר כי זו לא הפעם הראשונה שמיטל מספרת את הסיפור באופן הזה והוא מקבל אותו במלואו.
לכאורה, אנחנו עדים לביטוי של תופעה מוכרת שבה אחד מבני הזוג, פעמים רבות האישה, הופך לדובר הרשמי של הקשר. בנסיבות האלו, ניתן לחשוב שיש לכך משמעות עמוקה, דחופה וכואבת אף יותר בקרב זוגות שחוו את תופת השבעה באוקטובר. דינמיקה זו אינה בהכרח תוצר של צד אחד שמשתלט על השני, אלא של ברית לא-מודעת ומשלימה. במקרה של בני הזוג רגב, נראה שלא מדובר בהשתלטות חד צדדית וקבועה אלא חלוקה מוסכמת של תפקיד הדוברות. מיטל אכן מדברת יותר מדודי לאורך העדות, אבל לא במחיר של השתקתו, אלא מתוך הוויה שנשמעת לי כמו דואט מוסיקלי בו כלי אחד אכן מוליך את המנגינה, אבל לא יכול להתקיים ללא הליווי של הכלי השני, הדומיננטי פחות.
לורן ממשיכה ושואלת על אירועי יום שישי, השישה באוקטובר. זו היתהה הנחייה שכל המראיינים קיבלו, לא מייד להיכנס לתוך התיאור של השבת הקשה, אלא לאפשר יצירת רקע נרטיבי נוח יותר.
דודי ומיטל משלבים את קולותיהם ומספרים לסירוגין את הסיפור.
יום רגיל, יום שישי. שום דבר מיוחד לא קרה ביום הזה.
היינו עם חברים טובים, עם חברה טובה שלי. נפגשנו איתם בלוינסקי בתל אביב.
נכון.
והילדים לבד בבית. טליה עובדת בקונדיטוריה שבקיבוץ ודור לבד בבית. והרגשנו הכי בטוח. זאת לא הייתה שאלה בכלל, אם להשאיר אותו בבית או לא. נוסעים.
נכון. חזרנו באזור שלוש או ארבע אחר הצהריים, משהו כזה. מתארגנים לשבת, מבשלים, מסדרים את הבית, אוכלים ארוחת ערב עם חברה.
נכון.
ועושים סיבוב עם הכלבות בערב והכל רגיל.
לורן: ואז, בשבעה באוקטובר בבוקר?
דודי מתחיל לדבר ומספר את הסיפור של אותו בוקר תוך כדי שמיטל משחילה מילה או כמה מילים לאורך דבריו. היא נותנת לו להוליך אבל שומרת על חלקה. השניים הם כמו צמד נגנים המייצרים מנגינה מורכבת ביחד, מאפשרים זה לזו את ההולכה לסירוגין. מיטל, ולעיתים דודי, מוסיפים את חלקם, כמו וריאציה, קונטרפונקט או הערה על המנגינה המרכזית, לאורך הדברים.
אז בבוקר מתחיל, שש וחצי מתחיל הצבע אדום, צבע אדום, אבל ברמה שבחיים לא הכרנו. אנחנו רגילים לצבע אדום, לא מתרגשים מצבע אדום. אני אפילו מהמשוגעים שיוצא ומסתכל ונהנה מהמופע
מופע הזיקוקים,
ובאמת היה משהו מוזר, כי לא הפסיק, היה חצי שעה בלי הפסקה. מוזר. ואז ראינו גם, את האלה שצונחים בנתיב העשרה. אבל לשנייה לא קישרתי, לא
גודל האירוע,
לא, לא חשבתי שזה, איזה מחבל. חשבתי מישהו צונח.
ואז מיטל לוקחת את ההובלה וממשיכה את הסיפור באותו רצף וקצב, דודי מקשיב. הוא מחכה בסבלנות, מביט ישירות לעברה של לורן, מניע את ראשו קלות מצד לצד, מקשיב למנגינה של קולה של מיטל, שומר קצב.
מיטל מדברת בקצב שניתן היה להשחיל לתוכו מילה, אבל דודי כמעט ולא עושה זאת, אלא מחכה לרגע המתאים ואז כאשר מרגיש את מיטל זקוקה להפוגה, ממשיך בעצמו, מייד, בעיתוי מושלם, ממשיך את המנגינה. הוא בעצמו כמעט ולא משחיל מילים\צלילים לתוך המנגינה שהיא מייצרת. שמיטל מדברת, הוא בהקשבה מלאה. שדודי מדבר, מיטל מוסיפה, מעבה, מחזקת ומדגישה נקודות מסוימות בדבריו. תוך כדי שהיא מקשיבה לו, יש חיוך קל על שפתיה. גם היא עכשיו מביטה ישירות לעבר לורן. לורן בקשב מלא, נותנת להם לדבר, מדי פעם שואלת שאלת חידוד קצרה מאד שמאפשרת למיטל או דודי להמשיך את הסיפור בכיוון אליו הם לוקחים אותו. היא לא שואלת שאלות מסיחות ולא מסיטה את המוקד מזה שבו דודי או מיטל מכוונים.
ברור שזה מחבל
אני ידעתי שזה מחבל. זה היה ברור, כי בצוק איתן ב-2014, בתשע בערב, ישבנו לראות חדשות, ואז יש מבזק, מתחילים כמובן קסאמים ועניינים ואזעקות, ואז בטלוויזיה: יש חשש לחדירה בנתיב העשרה, של מחבל עם מצנח. אז לי זה היה ברור שזה מחבל, וגם אמרתי לו: יש חדירת מחבלים, כי יש מצנח. אבל עדיין לא הבנתי את גודל האירוע. תמיד כשיש חדירת מחבלים, וגם אצלנו בארז, פעם בכמה יש התראה. אז יש אחד, תופסים אותו בפרדס ושם נגמר האירוע. אף אחד לא דמיין לעצמו, שזה יהיה סדר גודל האירוע. לא, לא חשבנו אפילו בסצנריו הכי גרוע שזה מה שהולך לקרות.
כל הזמן סיפרו לנו, שיש איזה חמישה-שישה מעגלי אבטחה, שמחבל צריך לפרוץ, כדי להגיע אלינו,
יש גדר אלקטרונית של שני מיליון שקל
עכשיו, אנחנו הבית שמול השער, מול הכניסה האחורית של הקיבוץ. וגם כשבחרנו את השטח הזה, כשבנינו, יכלנו לבחור איזה שטח בשכונה שאנחנו רוצים. וזה היה בית בודד, ומיטל מאוד היה חשוב לה להיות בבודד ולא בדו־אים
מיטל מחייכת ונדה בראשה בהסכמה.
וגם הוא היה בית שיש לו שלושה–ארבעה כיווני אוויר ושקט והוא באמת בודד כזה. ואמרו לנו: אבל אם ייכנס מישהו לקיבוץ, אתם ראשונים. אני אמרתי: בחיים לא יכול להיות, שאם מישהו ייכנס, הוא ייכנס בדרך המלך, מה שנקרא, הוא ייכנס מהשטחים, מהפרדס, מהאבוקדו. ובאמת נכנסו מאבוקדו גם באותו יום, אבל חלק באו מהשער, מהכניסה וזה היה סצנריו שלא דמיינתי אותו בשום נקודה. אנחנו כל הזמן בשדות. היא במיוחד מתאמנת רציני, אני קצת פחות רציני, אבל גם, כל הזמן בשדות רצים, הולכים עם הכלבים, הולכים להביא פרי, אנחנו נהנים, מאוד אוהבים את השדות. היא רצה לבד קילומטרים בעומק השדות, מה שנקרא. בחיים לא היה חשש, היה חשש מכלבים. אז היא הביאה, יש לה איזה ספריי פלפל, אבל שמישהו שיבוא וייקח רובה ויירה?
תראי, אני יצאתי באותו בוקר בשש ועשרים לרכוב. בדיוק מהשער, מאותו שער שנכנסו ממנו עשר דקות אחרי זה. וראיתי משהו שיושב על הכביש, וזה לא דמה לשום חיה שפגשתי. זה לא היה כלב, זה לא היה צבוע, זה לא היה כלום. זה היה משהו כמו משולש כזה, שאחר כך הבנתי, שכנראה שזה היה מחבל שכרע על הברכיים, על הכביש מהשער הכחול. יש כביש של קילומטר שלוש מאות, שמוציא לכביש 4,
כביש 4 זה לעזה,
שאם את לוקחת שמאלה,
שמאלה זה עזה,
זה למעבר ארז וימינה זה לנתיב יד מרדכי ואשקלון. וזה המסלול שלי כל הזמן.
כל יום שבת בבוקר, אני רוכבת על הכביש הזה, משם נכנסת לשדה, עושה הקפה, פוגשת את החברים שלי, שנרצחו באותו יום. אני פוגשת אותם בשתי נקודות. ואני ממשיכה לזיקים, לדרך השמורה של יד מרדכי, נתיב וזיקים. ובגלל שראיתי את מה שראיתי, והייתי בלי הגז פלפל, כי שכחתי אותו בבית, אז החלטתי שאני לא ממשיכה וחזרתי הביתה, לקחת את הגז פלפל ולצאת מהכיוון השני. זאת אומרת, הבנתי שיש משהו, לא תיארתי לי בחיים שזה מישהו שיושב על הכביש, ועוד תהיתי אם לרדת, לחזור לאותה נקודה ופשוט במקום על הכביש לרדת לשדה, כי אני יכולה לרכוב בשדה ואני יכולה לרכוב על הכביש. והחלטתי אינטואיטיבית, לא לחזור לשם ופשוט לצאת מהכניסה השנייה. וכשהגעתי לכניסה השנייה, יצאתי דרך הפרדסים ואז התחיל כל הסיפור, כל הבלגן, הצבע אדום, שאני בעצם במיקום שלי, בדיעבד, אחר כך אני מבינה, שהייתי במרחק של שלושה קילומטר מהחברים לריצה, שנרצחו שם. אני מחליטה להסתובב, כי זה פשוט לא בטיחותי. לא כי פחדתי
דודי מביט לעברה באופן חד, אולי לא בטוח בדבריה לגבי הפחד?
אלא אני מבינה שיש פיצוץ, וכל הרסיסים האלה, פשוט יכולים להרוג אותי כי הם יפלו. וכשהם נופלים אז אפשר להיפגע. ואני חוזרת הביתה בעצם.
מיטל מאיטה באופן ברור את הקצב ואז נעצרת, מאפשרת ומזמינה את לורן לשאול שאלה.
לורן: ואת מוצאת את המשפחה? איפה? בבית?
בחוץ. רואים מופע עם השכן. רואים את מופע הזיקוקים עם השכנים. ואז כשראינו את המצנח, הבנתי שיש חדירת מחבלים ונכנסנו הביתה.
לורן: קחו אותנו מהרגע הזה, אתם בבית, כן?
אנחנו בבית, אנחנו בממ"ד.
מיטל קוטעת את דבריו ומתחילה לספר. דודי נותן לה ועם כף ידו השמאלית מפנה אליה את תשומת הלב, גם חזותית.
התכנסנו בסלון קודם,
בסלון,
ישבנו, דיברנו, ניסינו להבין ואני הולכת למחסן להביא מזוודה. כי אמרתי: זה ברור שמתפנים, כאילו, אין פה מה לחשוב. אני פותחת את המזוודה על המיטה, כדי להתחיל להכניס דברים ואני אומרת לילדים: תתחילו לארוז, ושומעים יריות של נשק קל. ובשלב הזה אנחנו נכנסים לממ"ד. אנחנו נכנסים לממ"ד ומנסים להבין מה קורה.
פניה מרצינות. היא כבר לא מחייכת. דודי מביט בה.
ואז אני מקבלת טלפון מחבר טוב, מ. שגר בנחל עוז (שמו של החבר מצונזר מסיבות ביטחוניות), שבעצם הוא אומר לי: מיטל, יש לי מחבלים בבית.
אני שומעת את אשתו מדברת עם המחבלים, ומנהלת איתם משא ומתן ואומרת להם: אנחנו מלבישים את הילדה, תחכו, כאילו הם ניסו למשוך זמן, כי הם רצו להוציא אותם מהממ"ד. ואז אני מבינה שאנחנו באירוע גדול ואני מתחילה להוציא בקבוצות ווטסאפ שיש למ. מחבלים בבית ותשלחו כוחות. ואני עוד לא מעכלת, שגם לי תכף נכנסים הביתה. ואז אמא של חבר כיתת כוננות, של אמיר, שנהרג, הוא ראה את ההודעה שלי, כי גם היא באותה קבוצה. היא נוחתת מקפריסין באותה שעה ובגלל שהיא הייתה יו״ר צח״י לשעבר, היא עדיין הייתה בקבוצה של כיתת כוננות. אז היא כותבת בכיתה, לכיתת כוננות: מיטל מדווחת שיורים לה בתוך הבית. כי בקבוצה התחילו לשלוח: תגידו לי מה, תגידו מה קורה? כאילו בגלל שדיווחתי על מ. אז שאלו אותי מה קורה איתי?
היא מתנדבת ב....
כן.
צריך להזכיר את זה.
אז כתבתי שיורים לי בתוך הבית. ואז היא ראתה את זה ושלחה את כיתת הכוננות בעצם, אלינו בבית. ואז מתחיל קרב יריות מסביב לבית שלנו."
לורן: אז הבית נפגע מירי?
בטח.
כן. ואנחנו יושבים בממ"ד שנינו, ואני כל הזמן שואלת אותו: איפה הצבא? כאילו, איפה הצבא? אני לא שומעת מסוק בשמיים, אני לא שומעת כלום. מה קורה? ואני שומעת את כיתת כוננות, גם עונה, שואלת אותו דבר: מה אין כוחות? איפה הצבא? למה הוא לא הגיע?"
מותו של אמיר
ואז דופקים לנו בדלת,
כן,
שומעים, טו, טו, טו. אז אני יוצא מהממ"ד ואני שואל: מי זה? אז הוא אומר לי: "זה בן." בן מהכיתת כוננות, בן (סדן) הוא חבר מכיתת כוננות. אז אני פותח לו את הדלת, אז הוא אומר לי:" בוא תעזור לי." ואז אנחנו מושכים את אמיר, אמיר נפצע, אז משכנו אותו לכניסה לבית אצלנו. מיטל הגיעה, ישר התחלנו לחפש, להבין מאיפה יורד הדם, כי ירד לו דם, ממש כמות גדולה. מיטל מצאה את החור, סתמנו, והוא היה בלי הכרה והתחלנו לעשות לו עיסוי.
התקשרנו למד"א. מדריכה אותנו לעשות כל מיני בדיקות, תלחצו פה, מה קורה? תפתחו את העיניים, ניסתה להבין מה קורה ואז היא אומרת לי: תתחילי החייאה". אמרת לה: אוקיי, אבל מה עם הנקב?, כי הנקב היה פה באזור של המותן. עכשיו, אם אני עושה, אם אני בעצם הופכת אותו ועושה החייאה, אין לי דרך לתפוס לו. אז היא אומרת לי: זה לא משנה עכשיו הנקב הזה, זה לא רלוונטי. תתחילי החייאה. אז אני מתחילה החייאה, ואז היא אומרת לי: מה קורה? יש תגובה?, אני אומרת לה: לא. אוקיי, עוד פעם. אני עושה כמה דקות החייאה. שואלת: יש תגובה? ואז אני אומרת לה: לא, אין כלום. הוא באותו מצב. ואז היא אומרת לי: טוב, אז תמשיכי החייאה ואם יש משהו אז תתקשרי אליי. ובשלב הזה אני מבינה שהיא מבינה. אבל אני לא הבנתי. כי מבחינתי, היה צריך להמשיך ולעשות את החייאה, וזהו, ואני ממשיכה החייאה ולא קורה כלום, שום דבר. שום דבר וכלום. ואז דודי התקשר לשכנה שהיא פרמדיקית, והוא העלה אותה בוואטסאפ וידאו. וגם היא עושה את הבדיקות שלה ואז היא אומרת: "מיטל, תפסיקי את ההחייאה, כי אין צורך.
כן.
ובשלב הזה, בכל הדקות האלה, אמא של אמיר, ששלחה את כיתת כוננות אליי הביתה, מסתמסת איתי ומנסה להבין מה איתנו, מה עם הילדים.
בשלב הזה דיבורה של מיטל נעתק. עד לרגע הזה, דיבורה הפך היות כבד יותר כאשר היא מתארת את ניסיונות ההחייאה אבל היא ממשיכה לדבר, עיניה פונות לכל עבר בכאב. דודי מביט בה. הוא יודע כבר מה היא הולכת לספר. את הדברים הבאים היא כבר אומרת תוך כדי בכי חנוק.
ואני כמובן לא אומרת כלום, כי לא יכולה להגיד כלום. ואז היא כותבת בקבוצה שהיא מבקשת דיווח מהמפקד. שייתן לה דיווח, מה קורה. אז אני כותבת למפקד לא לדווח לה כלום. אני מקווה שהוא יבין את הרמז. והוא כתב לי חזרה, שהוא לא מתכוון לתת שום דיווחים. אנחנו במלחמה ואין עכשיו שום דיווחים, ואז אני נרגעת שהיא לא תדע בצורה הזאת. וזהו.
מיטל מצליחה להסדיר את נשימתה. התוכן של מה שהיא סיפרה כרגע עוזר לה לחזור ולהיות בשליטה יחסית. דבריו של מפקד הכיתה הרגיעו אותה שוב, גם בכך שהיא חוזרת עליהם, והיא מצליחה להמשיך.
ברגעי אימה, כמו אלו שחוותה מיטל בזמן התקפת המחבלים מול כישלון ניסיונות ההחייאה של אמיר, קורסות ההגנות הנפשיות המוכרות והיא מוטלת אל תוך חוויה של אין-אונים מוחלט וחרדת כיליון. במונחים רגשיים, זהו מצב של שבר קיצוני המחייב החזקה מיידית, יצירת מעטפת מכילה שתמנע את התפרקות האגו לנוכח מציאות בלתי נסבלת. עבור מיטל, שזה עתה נאלצה להתמודד עם חוסר האונים הקיומי מול גופו של אמיר, הפעולה של הגנה על אמא של אמיר מפני הבשורה המרה, הופכת לניסיון נואש לארגן את הכאוס ולהחזיר לעצמה תחושה של היות-פעיל-בעולם. חוסר היכולת שלה לדבר לאמא של אמיר אינו נובע רק משיתוק, אלא מהבנה עמוקה שמילים בשלב זה אינן כלי תקשורת, אלא כלי הרס שעלול לרסק את עולמה בבת אחת.
בתוך התופת חסרת הגבולות, תגובתו של מפקד הכיתה מתפקדת כעוגן מציל חיים וכפונקציה אימהית מוחזקת היטב, אף שהיא מנוסחת בשפה צבאית נוקשה. כשהמפקד עונה למיטל נחרצות שהוא לא יעביר דיווחים משום שאנחנו במלחמה, הוא למעשה נענה לבקשתה הסמויה לקחת פיקוד לא רק על הזירה הפיזית אלא גם על הזירה הרגשית. הוא מציב גבול ברור וסמכותי, ובכך פורק ממיטל את המשא הבלתי נסבל של ניהול ידיעת המוות. תשובתו מספקת לה אחזקה בכך שהיא מבטיחה לה שהמעטפת לא נפרצה, שהאסון לא ידלוף החוצה באקראיות קרה של הודעת טקסט, ושיש מבוגר אחראי שמחזיק את גבולות המציאות. הרגיעה שלה אינה נובעת מהיעלמות הטרגדיה, אלא מהידיעה שהיא אינה לבדה בנשיאתה.
דינמיקת האחזקה הזו משחזרת את עצמה גם בעת שמיטל מגוללת את הסיפור. היכולת שלה להסדיר את נשימתה ולחזור לשליטה יחסית תוך כדי תיאור האירוע, ממחישה כיצד עצם ההיזכרות באותה החזקה סמכותית משמשת עבורה מיכל מרגיע גם עכשיו. החזרה על מילותיו של המפקד משמשת עבורה כמעין אובייקט מעבר תומך המאפשר לה לווסת את החרדה המציפה. דרך ארגון חוויית ההצלה והשמירה על האחרת בתוך נרטיב קוהרנטי, מיטל מצליחה לאחות מחדש חלק משברי התודעה שלה עצמה, לנשום בתוך מרחב מוגן יותר, ולמצוא את הכוח הפנימי להמשיך להחזיק את עצמה בתוך המציאות הטראומטית.
ואז כיתת כוננות ממשיכה לירות. מחפשת, יוצאת, נכנסת, יוצאת, נכנסת. כל פעם מישהו אחר נכנס ויוצא. בינתיים יש לנו שני פצועים, שני אנשי כיתת כוננות שיושבים ליד הגדר, בתוך, בטונדה של מטר על מטר, כשאחד מהם, הוא איזה מטר תשעים, בנוי היטב, שמחפה על החבר שלו. יורים עליהם רימונים, יורים עליהם עם נשק קל, וכיתת כוננות מנסה לבדוק אפשרות לחלץ אותם. אז הם מתחילים לירות מהחדר השינה שלנו, כי החדר שינה שלנו פונה לגדר, וזה המקום היחידי שאפשר בעצם, לירות ממנו. ואז הם מחליטים לתת מכת אש, כדי לחלץ אותם. הם כמובן מתאמים את זה בקשר, ושניהם נחלצים ורצים לבית שלנו. הם נכנסים מהכניסה האחורית של החדר שינה ונכנסים לממ"ד, כשאחד מהם פצוע בראש וברגל והשני בסדר.
אר.פי.ג'י. בתוך הסלון
מיטל משתהה.
בעצם הלוחמים של הכיתה כוננות נכנסו ויצאו. היה צריך לטפל בהם מה שנקרא, אז היו צמאים, היה צריך להביא להם מים, לשאול אם הם צריכים, מים ושירותים, מים, עניינים וכל הזמן אנחנו מטפלים בהם. אני שם לב שיש לי יריות כבר בתוך הבית. אני מבין שאנחנו מסתובבים בבית ויכולים לחטוף, מה שנקרא. כל הזמן הילדים בממ"ד, כל הזמן נכנסתי, נכנסנו לממ"ד, הזהרנו אותם שלא ייצאו, כי המטבח היה כולו מפוצץ בדם ואמיר שם. כיסינו את אמיר, ואז הם ירו אר.פי.ג'י.. היה פיצוץ עז. היה לנו הרבה מזל, כי זה היה השלב, זה השלב שבעצם כיתת כוננות הבינה שחייבים להתפנות מהבית. גם כיתת כוננות וגם אנחנו, כי הבית הזה הולך להיות מופגז. הם באו עם רימונים, הם באו עם אר.פי.ג'י., ונגמרת התחמושת. זאת אומרת, אין צבא. כיתת כוננות, צריך להבין, היא לא ערוכה להילחם, לנהל קרב מלחמה. אין לה, אין לה את כמות התחמושת, ובצדק. כי היא אמורה לתת מענה ראשוני, עד שהצבא מגיע. ופשוט מה שקרה, זה שהם ירו, וירו, וירו ונשארו בלי תחמושת. עכשיו, הם הביאו תגבורת מאור הנר, וצריך גם להזכיר את זה, שאור הנר הביאו שבעה אנשים, על חשבון הקיבוץ שלהם, כדי להצטרף לכיתת כוננות שלנו. אז גם עם הנשק שלהם, באיזשהו שלב מתחילה להיגמר התחמושת, ולכן היה חייב להתפנות. ואז כיתת כוננות מחליטה לכנס אותנו באזור של המטבח, מהיציאה הראשית לכיוון החמ"ל, שזה בערך מאתיים חמישים מטר מאיתנו
רגע. תרחיבי קצת על האר.פי.ג'י.
לא, אבל עדיין לא היה אר.פי.ג'י., שנייה לא,
טוב. לכי על זה.
ואז הם קוראים לנו, ואני, אני כבר בשלב הזה, ברגע שאמיר כבר נהרג, אני לקחתי את הנשק שלו ונכנסתי איתו לממ"ד. ואמרתי לילדים: יש לנו נשק. כאילו מבחינתי זה היה וואוו, כאילו זכיתי בלוטו, עכשיו יש לי נשק. ואז אני הייתי בממ"ד עם הילדים, עם הנשק, והוא היה בחוץ עם כיתת כוננות בסלון ובמטבח. ובשלב מסוים, הם אמרו לנו להגיע, להתכנס באזור של הסלון והמטבח.
איך שאני באה לצאת מהממ"ד, אני חצי גוף במסדרון, חצי גוף בממ"ד, נורה האר.פי.ג'י. מההדף אני חוזרת אחורה לממ"ד, וזהו. ויש שקט כזה, של איזה שלושים שניות שרגע, מנסים להבין מה היה פה. אני מבינה שהבית פרוץ. מבחינתי נורה אר.פי.ג'י., זהו, הם פה. אז אני דורכת את הנשק ומחכה שייכנסו. והם לא נכנסו, לשמחתי. ואחרי שהתעשתנו, אז היה ניסיון נוסף לצאת מהבית. ובשלב הזה יצאנו כולנו מהממ"ד והתכנסנו בסלון. בסלון ובמטבח. כולנו כקבוצה אחת, וחיכינו להוראה מכיתת כוננות שבחוץ, שבעצם תעדכן שהיא נותנת חיפוי, ואנחנו יכולים לצאת. מההדף אנחנו עפנו, גם אני עפתי, גם עוד שניים-שלושה חבר'ה מכיתת הכוננות.
שאחד מהם (יוסי חדד) נפצע מרסיס שנכנס לו לעין,
כן, לעין, זאת אומרת, זה שניצל בבטונדה, שישב כשירו עליו רימונים ונשק קל והכל והוא ישב במסגרת בטון של מטר על מטר, ולא נפצע ולא קרה לו כלום, פה הוא נפצע מרסיס שנכנס לו מהאר.פי.ג'י. לעין.
אני גם הרגשתי שהכול פה שורף לי. אבל בדקתי את עצמי, ראיתי שאני, סך הכול בסדר. היה רעש נוראי, היה צלצולים באוזניים, אבל היה לנו הרים של מזל, כי אם הוא היה עושה טיפה שמאלה, הוא היה הורג חמישה אנשים האר.פי.ג'י. הזה. עשר מעלות שמאלה.
תראי, כולנו התכנסנו בסלון ובמטבח. הוויטרינה של הסלון הייתה מחוררת מירי קל. היה שלב, שאחד מחברי כיתת כוננות רצה לירות מפינת אוכל וגם למזלנו, אין לי מושג איך זה קרה, כי בדרך כלל כשאני יוצאת בשש בבוקר לרכב, הוא קם ופותח את כל התריסים בבית. השבת זה לא קרה. גם כן, אני התעכבתי, יצאתי בשש ועשרים, לא בשש, אני לא יודעת למה. אולי הוא קם מאוחר. בקיצור, התריסים היו מוגפים. אז אמרתי לו: "תקשיב, אתה לא יכול לפתוח פה את התריס, אם תפתח את התריס, קו ישיר." וזה היה המזל, שהכול היה סגור והם לא ירו משם. כי אם היה, החלונות היו פתוחים וכיתת כוננות הייתה יורה כמו שהיא הלכה לחלון של החדר שינה ויורה. יכול להיות שהאר.פי.ג'י. היה נורה גם לסלון ולמטבח, ואז היה מחסל את כולנו, כי כולנו היינו שם. הם פשוט ירו את זה מהחדר שינה, כי כיתת כוננות היא ירתה משם, והם חשבו שהם יחסלו את כיתת הכוננות.
כן, הם חשבו שהם שם.
עכשיו, החדר השינה, הדלת, היא מובילה למסדרון, שבצד שמאל של המסדרון יש קיר מגן, שזה פיקוד העורף, קיר מיוחד שבנוי לפי הוראות של פיקוד העורף, כי הוא מול ממ"ד. והקיר הזה זה קיר של הממ"ד, של החדר. זאת אומרת, שכל מה שעף, הוא עף לכיוון המסדרון ולא הצליח להיכנס לחדרים, כי זה מסדרון סגור. וזה בעצם היה המזל שהכול התנקז לשם. אז אני, שהייתי חצי גוף חטפתי, מי שהיה במסדרון חטף. אבל לפחות זה לא חיסל אותנו. כי אם זה היה נורה על הוויטרינה בסלון או מפינת אוכל, זה פשוט היה יכול להרוג את כולם. זה גם היה אחד הניסים שקרו, שהחלונות היו מוגפים וכיתת כוננות פשוט לא ירתה, לא, לא יכלה לירות משם.
ברחנו,
פשוט רצנו.
הפינוי מהבית וההפקרה
הילדים ראו את אמיר ואת כל הדם שמה, מה שניסינו למנוע, בסוף, לא הצלחנו. זהו. ורצנו כמו ברווזים במטווח, בלי נעליים, בלי כלום,
יצאנו ככה,
יצאנו, בלי הטלפון, בלי כסף, בלי שום דבר.
ואנחנו אני בכלל הייתי יחפה,
גם אני הייתי יחף,
כי בבית לא נועלים נעליים של מבחוץ. אז את הנעלי רכיבה השארתי בחוץ, ונכנסתי הביתה. הכי טבעי בעולם,
כן. זהו, הגענו לחמ"ל, יש לנו שני כלבים, גם. כלבה אחת באה איתנו ואחת ברחה.
זו הפעם השנייה שהם מזכירים את הילדים שהיו בממ"ד מבלי להיכנס לפרטים. זה אחד הפרטים יוצאי הדופן בעדות שלהם. ברוב המקרים, המבוגרים שהו עם הילדים בתוך הממ"ד וניסו לשמור עליהם משם, כמו שעשה רוני ספדג' או כפי שעשתה ענת דימשיץ. במקרה של דודי ומיטל, הם היו רוב הזמן, עד לנקודה בה הם עזבו את הבית, בנפרד מהילדים שהיו סגורים בממ"ד. הם לא מתארים לאורך העדות מה הילדים עברו בכל הזמן הזה. ניתן להניח שהילדים שמעו את כל קולות הירי ובטח את התפוצצות האר.פי.ג'י., אבל דודי ומיטל לא מזכירים זאת, כנראה מתוך הרצון המתמשך שלהם להגן עליהם, על פרטיותם. כאשר דודי מזכיר שהילדים ראו את גופתו של אמיר, הוא נאנח. זה מסמן עבורו, כנראה, סדק במעטפת המגוננת שקיווה להחזיק עבורם.
כן. היא יותר פחדנית. אז כשיש פיצוצים וכשיש זה, היא בורחת. אז אותה לא הצלחנו לתפוס. והאחת שהיא הייתה יותר משותקת ולא זזה, אז אותה הילדים תפסו ולקחו אותה. אני אחר כך ניסיתי להסתובב בקיבוץ ולחפש אותה, אבל הרשו לי עד נקודה מסוימת, כי אחרת זה כבר קו ירי. אבל לא הצלחתי למצוא אותה. אבל יש הפי אנד, אחרי ארבעה ימים, הפעלנו את כל החיילים שהיו בקיבוץ, שלחנו תמונות. חברה מאוד טובה, היא אימצה חיילת, כבר שנים שהיא מאמצת אותה, והיא הייתה בקיבוץ עם החיילים. אז היא דאגה להפיץ את התמונה ולהסתובב בקיבוץ ולחפש אותה. ואחרי ארבעה ימים, אחד החיילים מצא אותה.
אז הגענו לחמ"ל, ואנחנו רואים שם שני פצועים קשה שלנו. את דני ואת אורי, שהבאנו אותו. שתי אחיות, שהן אחיות שגרות בקיבוץ, כבר היו בחמ"ל לתת מענה. ואז מבינים שחייב לפנות את דני, כי הוא פצוע קשה, והוא חייב לקבל טיפול וגם את דני ואת אורי, אבל דני היה ממש במצב קריטי. אז דודי התנדב לפנות אותם.
מד"א לא נכנס לקיבוצים כן. אמבולנס לא נכנס, אז היה צריך, איך אומרים? להעמיס אותם לאוטו ולנסוע ולקחת את הסיכון, כי הם היו על הצירים. אז זה היה,
כשאני דיברתי עם מד"א, כשעשיתי החייאה לאמיר, היא אמרה לי: "אנחנו לא יכולים להגיע, זה את", אין מד"א,
אין, גם הצבא אמר: זה אתם, אתם צריכים להתמודד, תתמודדו. וזהו. ולקחתי אותם ונכנסנו לאוטו ונסענו. אמרנו: אלוהים גדול. ובהמשך חברנו למד"א. אחרי יד מרדכי ראינו שם את מד"א, אז הכנסנו אותם לאמבולנס ונסעתי איתם. הייתה איתי גם ליאורה מהקיבוץ והיא חזרה לקיבוץ ואנחנו המשכנו לברזילי. היה מפוצץ. אמרו לו: תמשיך לאסותא. לקחתי אותם לאסותא, נכנסו, ואת אורי ישר לקחו לצילומי ראש ומשם לקחו אותו לתל השומר, ואת דני לקחו אותו לניתוח. נשארתי עם דני עד ארבע אחר הצהריים.
ההורים שלו באו מקיבוץ אלונים, בצפון. אני כשהם באו, ישבתי איתם קצת והלכנו. ואז אני ככה מסתובב בבית חולים בלי נעליים, בדואי, אחד הבדואים שמה, עם אפילו עם דם על הכפות רגליים. כן. זהו. גיסי בא לקח אותי, הלכתי להביא אותם, הם יצאו למבשרת.
המצב הקיצוני שבו מצאו את עצמם תושבי קיבוץ ארז וחברי כיתת הכוננות, עת נאלצו להילחם לבדם מול מתקפת מחבלים ללא כל סיוע צבאי, מייצר שבר פסיכולוגי עמוק החורג מעצם סכנת החיים. שבר זה ניכר על פניהם של מיטל ודודי בשלב הזה בו הם ממשיכים לתאר את מה שעבר עליהם. הדיבור שלהם נהיה איטי יותר, כבד, עמוס. אם לחזור לאנלוגיה המוסיקלית, המנגינה הנשמעת כעת היא קודרת מאד, חרישית, מעיקה.
החוויה זו מסמלת קריסה מוחלטת של הסביבה המחזיקה ברמת המאקרו. החוזה הפסיכולוגי הבסיסי ביותר בין האזרח לבין המדינה והצבא, ההנחה הסמויה והקיומית שבעת צרה כוח מגן יגיע כדי להציל, התנפץ לרסיסים. ההכרה הפתאומית בבדידות המוחלטת אל מול רוע מאורגן ומציף, מעוררת חרדה קיומית בלתי נתפסת. תחושת ההפקרה אינה רק תוצר של מחדל טקטי, אלא נחווית כנטישה הורית של ממש ברגע החושך הגדול ביותר, המותירה את התושבים פגיעים, חשופים ונטולי כל הגנה מערכתית.
הצורך לאחוז בנשק ולהגן על הבית ללא גיבוי צבאי כפה על התושבים פיצול נפשי חריף כחלק ממנגנון הישרדותי. מצד אחד, הם נדרשו לתפקוד שיא, לגיוס משאבי התמודדות עצומים ולפעולה אופרטיבית חדה. מצד שני, בתוך נפשם, חלחלה האימה ותחושת הבדידות התהומית. התושבים נאלצו להפוך ברגע אחד מהאובייקט הזקוק להגנה לסובייקט המגן על עצמו ועל משפחתו, תוך קריסת הגבול הברור שבין אזרח לחייל. הלחימה המבודדת הזו גובה מחיר נפשי כבד, שכן היא מאלצת את האדם להחזיק לבדו את מלוא כובד האחריות על החיים והמוות, ללא יכולת להישען על סמכות חיצונית, חזקה וגדולה ממנו, שתיקח פיקוד ותארגן את הכאוס.
תחושת הנטישה הזו הועצמה לממדים טראגיים אף יותר בכל הנוגע לטיפול בפצועים ופינויים ללא סיוע של מד"א או כוחות חילוץ מוסדיים. ההבנה שהאמבולנסים אינם בדרך ושהמסוקים אינם באוויר, הותירה את הצוות הרפואי של הקיבוץ ואת התושבים עצמם להתמודד עם פציעות אנושות לבדם. טיפול בחברים ובשכנים מדממים תחת אש, תוך שימוש באמצעים דלים ובידיעה שבעולם מתוקן עזרה מקצועית מצילת חיים נמצאת במרחק דקות ספורות, מייצר פציעה מוסרית עמוקה. חוסר האונים לעמוד מול אדם קרוב מבלי יכולת להעניק לו את הטיפול הנדרש, מעמיק את הפגיעה ומותיר חותם של אשמה וכאב שקשה מאוד להכילם.
בסופו של דבר, הפגיעה הכפולה של לחימה ללא צבא וניסיונות הצלה ללא כוחות רפואה, מותירה צלקת של בדידות קיומית עמוקה. גבורתם של תושבי ארז שזורה ללא הפרד בתחושת בגידה מערכתית. תהליך העיבוד וההחלמה מאירוע כזה דורש לא רק התמודדות עם אימי הקרב, המראות והאובדן, אלא גם התאבלות ארוכה על אובדן האשליה של הביטחון, ובנייה איטית, סבלנית וכואבת מחדש של האמון הבסיסי בגופים שאמורים היו להיות שם.
להיות לבד מול האימה: ניסיונות ההצלה
מיטל מתחילה מונולוג ארוך שנמשך כמה דקות בו היא מתארת באופן רהוט, מדויק ומכאיב את תחושת חוסר האונים שלה, ושל תושבים רבים אחרים באותן שעות. היא מתארת את מהלך החילוץ שלה ושל הילדים בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, מתוך תחושה נוראית שהיא נמלטת רגע לפני שהמצב נהיה גרוע יותר. דודי, שבנקודת הזמן אותה היא מתארת כבר היה באסותא, יושב לצידה, מקשיב, פניו רציניים, כואבים.
אנחנו בעצם היינו בחמ"ל והתחלתי לתפעל. קודם כל, לתת מים לכולם. מים זה תמיד טוב. כשיצאנו מהבית, אני חושבת שזה היה אחד עשרה וחצי, משהו כזה. והתחילו להגיע כוחות צבא בטפטופים. ואז אני מסתובבת ומסתובבת ואני מבינה שהכי טוב לי להסתובב. אם אני יושבת, זה לא טוב. אני צריכה לשמוע, אני צריכה להבין, אני צריכה לדעת מה קורה. ואז אני שומעת מישהו בטלפון, איש צבא, שאחר כך הסתבר לי שזה ימ"מניק, שמדבר בטלפון על להוציא מכפר עזה. ואני אומרת לו: תעזוב את כפר עזה עכשיו, כאילו, לא היה לי נעים, אבל יש לי חבר טוב בנחל עוז שיש לו מחבלים בבית, אבל אני לא יודעת מה קורה בכפר עזה, אבל את מ. צריך להציל.
אני אומרת לו: "דבר עם מ., יש לו מחבלים בבית". הוא לא עונה לי מאז. אני לא יודעת מה קורה. באיזשהו שלב מ. שלח לי מיקום, עוד כשהיינו בבית והפצתי את המיקום גם בקבוצה, שהנה זה המיקום שלו, שלחו כוחות. הוא מתקשר למ., מדבר איתו, ואז אני נרגעת, שכאילו מ. יודע, שיודעים. ואז הוא אומר לי, הוא מסיים איתו את השיחה, הוא כותב, מ. ככה כיוון אותו, איפה הוא גר, ואז היה הימ"מניק אומר לי: אבל אני לא יודע איפה הזה, המשק חי. אז אני אומרת לו: אין בעיה, תגיע לנחל עוז, תתקשר אלי, אני אגיד לך בדיוק איפה הוא גר. ואז הימ"מניק אומר לי: תקשיבי, תוציאי לי מפות של כפר עזה ונחל עוז, ותתקשרי לרבש"ץ של נחל עוז ותשאלי אותו מה קורה, תקבלי תמונת מצב. אוקיי.
אני משיגה את הטלפון של הרבש"ץ של נחל עוז ואני מבקשת ממישהו בחמ"ל, שהוא ליד מחשב, שיוציא מגוגל מפות של כפר עזה ונחל עוז. אני מתקשרת לרבש"ץ, ואני אומרת לו: אילן, זאת מיטל, אני מקיבוץ ארז, מהחמ"ל, אני צריכה לדעת מה קורה אצלכם. והוא מדבר איתי מאוד חלש, כאילו הוא מתחבא, כמו בן אדם שמתחבא. והוא אומר לי: תשמעי, יש פה מלא מחבלים, אין לנו צבא, אין לנו פה כלום, אתם חייבים לשלוח כוחות, את חייבת לוודא שיבואו לפה. אני אומרת לו: אוקיי, אני הולכת לבחור של הימ"מ ואני חוזרת אליך. ואני הולכת, אני מסיימת איתו את השיחה ואני מחפשת את הימ"מניק והוא איננו, הוא כבר נעלם, כבר הלך. ואני מסתובבת שם בין כל אנשי צבא ואני צועקת כאילו: חבר'ה, בנחל עוז, בנחל עוז, זה, מה קורה? ואף אחד לא עונה לי, אין לי עם מי לדבר. ואני מבינה שאין, אין לי תשובה. אין, אין לי איך לבוא לאילן, כאילו, מה אני אתקשר אליו חזרה ואני אגיד לו שאין אף אחד? אז אני מחליטה לא לטפל וזהו.
אחרי כמה ימים הבנתי שהוא נרצח במתקפה הזאת. ואני נשארת בחמ"ל ומנסה לתפעל. ואז אני שומעת מישהי שהיא לא מהקיבוץ. היא חברה של תושב בקיבוץ. והיא במקרה הייתה באותו סוף שבוע ואז היא גם קפצה לחמ"ל, כי הם גרים ממש ליד החמ"ל, לעזור. ואני שומעת אותה אומרת לחבר שלה שהילדים שלה גרים במבשרת והם שמעו מה קורה פה והם לוחצים עליה להגיע הביתה, לצאת מהקיבוץ והיא רוצה לדעת איך, מתי אפשר לצאת מהקיבוץ. אז אמרתי לה: אוקיי, לי יש דודה במבשרת, את לוקחת את הילדים שלי לדודה שלי. והיא מוציאה אותם. כי בין ההסתובבויות שלי בצבא, אני מתחילה לשמוע שבערב הולך להיות יותר גרוע, בלילה. כי הצבא חשש, שיהיה פרק ב' של מה שהיה בבוקר, ושבלילה זה יותר מסוכן ויותר בעייתי, כי חסרים אמצעים לראיית לילה.
במקביל אני גם מבינה שמתחיל ויכוח, אני שומעת ויכוח בין הרבש"ץ שלנו לאנשי צבא, כי הצבא רצה לצאת, כדי ללכת למקומות שצריכים אותם. ומתחיל שם ויכוח, שאתם לא יוצאים מפה, אתם לא משאירים אותנו ככה עכשיו, בלי צבא. אז היה איזשהו סיכום שיישארו כמה חיילים. אז אני עושה אחד ועוד אחד מהר מאוד. אנחנו כבר אחר הצהריים, תכף לילה, מחשיך, אני צריכה לצאת מפה. ואני מנצלת את ההזדמנות הראשונה שאני פוגשת, שאותה בחורה יוצאת. אני רציתי להישאר, אבל הילדים, כי נורא רציתי לחפש את הכלבה, לא רציתי לצאת בלעדיה. הילדים לא ויתרו לי אז אמרתי: טוב, אנחנו נשאיר אותה פה, היא תסתדר.
וככה יצאנו באזור ארבע או חמש בערב. יצאנו מהקיבוץ עם חיפוי של בחור מכיתת כוננות, שאשתו לא יכלה כבר להישאר בקיבוץ, כי הוא היה כל היום תחת אש. היא הייתה לבד עם התינוקת והיה חייב להוציא אותה משם. אז, בזכותו הצלחנו לצאת, כי הוא היה עם נשק. אז נסענו אחריו עד נקודה מסוימת, ושמה כבר התפצלנו.
מגיעים למבשרת, לדודה שלי. אני מבקשת להתפנות לעין כרם, כי הראש שלי התנפח מהאר.פי.ג'י.. ובשלב הזה כבר התחלתי עם סחרחורות וכאבי ראש וכבר הרגשתי שאני צריכה רגע שיבדקו אותי. אז הילדים נשארו עם דודה שלי, התקלחו, אכלו ואני בינתיים, בעלה לקח אותי לבית חולים להיבדק. וכשחזרתי כבר הם לא היו, כי הוא כבר הגיע ולקח אותם לאחותו (ברעננה). ואני מצטרפת אליהם למחרת, אחרי שאני מנסה להשיג את מ. ולשמחתי מ. שלח לי הודעה בארבע לפנות בוקר שהם בסדר. שמחתי.
מיטל מספרת בשורה משמחת אבל תוך כדי השתנקות. דודי שולח את ידו ומחזיק בכף ידה. היא לא יכולה להמשיך לדבר בשלב הזה ודודי נחלץ לעזרתה וממשיך.
הקריסה
מ. היה גיבור. חיסל איזה שנים עשר מחבלים. כן. היו אצלו בבית. כן. הציל את כל המשפחה שלו, ממש.
הוא מוסיף ומספר שמ. הוא הפרטנר של מיטל כאשר הם יוצאים להתנדבויות במסגרת הפעילות המבצעית שלא ניתן להרחיב עליה את הדיבור במשך ארבע השנים האחרונות.
מיטל מוחה את הדמעות ומנסה להמשיך, אבל אחרי כמה מילים, היא קורסת, מחזיקה את פניה בכף ידיה ומתכופפת, בוכה. דודי מניח על גבה את ידו ומלטף אותה. בקול חנוק, היא מספרת על הרצח של חבריה לקבוצת הריצה. זה הרגע הקשה ביותר בעדותה. לורן מחכה כמה שניות לראות אם מיטל מסוגלת להמשיך ואז מבררת מה הם שמותיהם.
כן. אז מאוד הוקל לי שהתעוררתי בארבע לפנות בוקר, וראיתי ממנו הודעה, והתאפקתי עד שבע בבוקר להתקשר אליו, וזהו. ואז בבוקר, אני חוברת אליהם ברעננה. אני מגלה שגם החברים שלי נרצחו. חברים מקבוצת הריצה. אני מקבלת הודעות טקסט שירו בליאור וירו בשלושה חברים שיצאו לרוץ והם נהרגו שם. זה, זה קשה. זהו. ליאור וייצמן וקובי פריינטה, ונעמי, שלא הכרתי אותה אישית, אבל היא התחילה לרוץ איתנו גם וכשאני הייתי רוכבת, אז היינו נפגשים, ותמיד, וכאילו היינו מחייכות אחת לשנייה ואומרות אחת לשנייה: כל הכבוד, איזה תותחית, וממשיכות כל אחת לדרכה. רם ניצל בדרך נס, ומאוד כאב לי, מאוד מאוד מאוד. ואנחנו כל שבת נפגשנו, רצנו ביחד, התחרינו ביחד, התאמנו ביחד. אז זה מאוד כאב לי, זה, יותר ממה שעברתי, זה, זה שבר אותי. זהו.
משתררת שתיקה. מיטל ודודי מביטים בלורן, מחכים. זו נקודת קריטית. אם זו הייתה סיטואציה טיפולית, היה מקום לעשות עבודת אבל על האובדנים שכל אחד מהם חווה. כל אחד מהם מציג תגובות אבל בדרכו שלו וברור שהם זקוקים להתייחסות לכך. בשונה מהעדויות של משפחת דימשיץ ורוני ספדג', בעדות של מיטל ודודי הכאב והאובדן הם על פני השטח. אין זה כדי להפחית מעוצמת הכאב והאובדן של משפחת דישמיץ ורוני, אלא רק להצביע על המיקום השונה של כל אחד ואחת מהם ביחס לעבודת האבל הנדרשת כדי לאפשר להם לעבד את החוויות הנוראיות שעברו. למרות שחלפו ששה שבועות מאז האירוע, ניכר כי כל אחד מהם מתמודד עדיין עם מצוקה רגשית ניכרת, ומבטא אותה בדרכו שלו.
עבודת האבל
עבודת האבל הנדרשת לאחר אובדן פתאומי ואלים של חברים קרובים, חורגת בהרבה מתהליך הפרידה השגור והמוכר. בנסיבות קיצוניות של הפקרות ואימה, המוות אינו רק סופיות שיש להשלים עימה, אלא שבר המרסק את תפיסת המציאות הבסיסית. הנפש נדרשת לבצע משימה כפולה וקשה מנשוא: לעבד תחילה את הזוועה שבאופן המוות, ורק אז, או במקביל, להתאבל על אובדן האדם האהוב. לעיתים קרובות, עוצמת הכאב מייצרת חסימה המעכבת את תחילתה של עבודת האבל, שכן האגו מוצף בחרדת כיליון ואינו פנוי רגשית להתחיל במלאכת הפרידה, הפירוק והבנייה מחדש של הקשרים הרגשיים עם אלו שאינם עוד.
לנוכח עוצמת הכאב, תגובות האבל נעות על מנעד רחב וקיצוני, הנמתח בין הסתגרות מוחלטת לבין הצפה רגשית ובכי. בקצה האחד, ההסתגרות, אולי כפי שדודי מציג במידה מסוימת, פועלת כמנגנון הגנה דיסוציאטיבי והישרדותי. האדם השרוי באבל עשוי להתכנס בתוך עצמו, לנתק מגע מן הסביבה ולחוות קהות חושים ואטימות רגשית. אל מול מציאות בלתי נסבלת, הניתוק אינו מבטא חוסר אכפתיות או העדר אהבה, אלא להפך, זוהי דרכה של הנפש להגן על עצמה מפני התפרקות טוטאלית לנוכח עצימותו של האובדן. במצב זה, העולם החיצון נחווה פעמים רבות כזר וחסר משמעות, והאנרגיה הנפשית כולה מופנית פנימה בניסיון נואש לשמר גרעין עצמי שנותר שלם בתוך ההרס מסביב.
מנגד, בקצה השני של המנעד, האבל עשוי להתבטא דרך בכי עז, זעקה והחוויה הפיזית והגולמית של הכאב, כמו שאולי נראה שמיטל מבטאת. הבכי מאפשר שחרור קתרטי של אנרגיה טראומטית אצורה, והוא משמש ערוץ ראשוני וטבעי לעיבוד תחושת החוסר. הדמעות הן עדות חיה, גופנית ולא-מילולית לקשר שהופר ולגעגוע העמוק לאלו שאבדו באלימות. לעיתים קרובות, שתי התגובות הללו, האטימות המסתגרת והשבר הבוכה, אינן תגובות של אנשים שונים, אלא מצבי תודעה מתחלפים באותו אדם עצמו. תנודה זו, בין קהות חושים מוחלטת להצפה מטביעה, מאפיינת את התהליך הגלי והמייסר של ניסיון הנפש לעכל את מה שאינו ניתן לעיכול.
בסופו של דבר, מטרתה של עבודת האבל במצבי קיצון אלו אינה החלמה במובן של מחיקת הכאב או חזרה לשגרה שהייתה, אלא הפנמה. התהליך האיטי נועד לאפשר לאבל להפוך את הנוכחות החיצונית שאבדה לייצוג פנימי, בטוח ומוחזק בתוך הנפש. המעבר מהלם להשלמה כואבת דורש סבלנות אינסופית ומרחב בין-אישי מחזיק, שיאפשר גם להסתגרות וגם לבכי להיות שפות לגיטימיות של כאב, עד שיימצאו המילים שיאפשרו לחיות מחדש לצד החלל הריק.
המתח המובנה בסיטואציית הריאיון מתנקז אל המאמץ העילאי הנדרש מהמראיינת, לורן פאר, שלא לגלוש אל עמדת המטפלת. אף שהאינסטינקט האנושי דוחף להעניק מרחב לעיבוד עומק של הכאב החשוף בחדר, לורן נצמדת להנחיות ולתפקידה כמלקטת עדויות, ונמנעת מהתערבויות שהיו מזמינות את בני הזוג לצלול אל תוך השבר.
ברגישות רבה, היא מתפקדת כעוגן מציאותי ומושכת את מיטל ודודי חזרה אל הכאן ועכשיו ואל ציר העלילה הקונקרטי של מה שעברו. פעולת קרקוע זו מציבה גבול חיצוני ברור, השומר עליהם מפני הצפה וקריסה אל תוך הכאב, ומאפשר להם להישאר נוכחים. בתגובה להחזקה התוחמת הזו, מיטל ודודי נאספים מחדש אל תוך גבולות האגו של עצמם; התארגנותם המחודשת לא מתבטאת רק בהמשך הדיבור, אלא ניכרת מיד גם בממד הגופני, כאשר הם משלבים את ידיהם על חזם. תנועה זו משמשת כשריון ומעטפת הגנתית בייצור עצמי, שנועדה לאסוף את השברים, לווסת את הרגש המאיים לפרוץ, ולהבטיח שהנפש תישאר מוחזקת ושלמה דיה כדי לצלוח את העדות.
לורן: מתי אתם מגיעים לכאן?
אחרי שבוע בערך, כי הילדים רצו את החברים כבר. ואז אנחנו מגיעים לכאן, נמצאים כאן שבועיים ואז עוברים למלון סמוך, ליד.
כל הקיבוץ פה חשב שאנחנו, בר מינן. כשהגענו מה זה חיבקו אותנו, הרגשתי שהיו בטוחים שאנחנו, כי הכל היה סביב הבית שלנו ושמעו את האר.פי.ג'י. וזה, כבר הרגשתי את זה ממש. כן. זהו.
לורן: ספרו איך עברו עליכם, או עוברים עליכם הימים כאן?
אני אחרי שבועיים הבנתי שאו שאני עושה עם עצמי משהו או שאני אהיה בר מינן. כי היה לי כל כך הרבה לעכל, גם ברמת החברים, גם ברמת מה שקרה, גם עם אמיר, הלוויה שלו. כשהחלטתי להתנדב במועצה. יש לי חבר טוב בארז, שעובד במועצה, ודיברתי עם אשתו ואז היא אמרה לי: כן, יהל במועצה כל הזמן, אז סימסתי לו אם הוא מחפש מתנדבת. ומאז אני שם. וזה מה שעזר לי. פשוט הייתי יוצאת מפה, בשש וחצי שבע בבוקר, וחוזרת בשבע שמונה תשע בערב, כי פשוט גיליתי שאני לבד כל היום. הוא עסוק, הילדים עסוקים ואני בוכה כל היום וזהו.
מאז אני שם, אני מאוד מעסיקה את עצמי עם זה. ויוצאים קצת להורים, פה סוף שבוע, התחלתי לשנורר ארוחות שישי, כדי לאכול כמו שצריך. אז כל החברות, שפעם היו מזמינות אותי, או אומרות: בואי ניפגש לשישי וזה התמסמס. אז עכשיו דאגתי שזה לא יתמסמס, ושתהיה ארוחת שישי כמו שצריך. ואז מתעקשים לצאת לדירה. כי החלטתי שאני פותחת בשביתה איטלקית. אני יותר לא מכבסת בתורנויות ולא אוכלת בחדר אוכל. עם הצבא סיימתי לפני עשרים שנה. הפסקתי לכבס והפסקתי ללכת לחדר אוכל ואמרתי לדודי: מחפשים דירה. זהו, אי אפשר ככה. אז היום אנחנו בדירה.
קשה לשמוע את מה שלורן אומרת בנקודה הזו, אבל מתגובתה של מיטל ניתן להניח שהיא שאלה לגבי הבחירה במקום המגורים הזה. היא ממשיכה במהלך של חיבור הזו לכאן ולעכשיו דרך ההתייחסות לצרכי הילדים, שכמעט ולא מבוטאים במהלך העדות כולה.
מבחינתי מה שנכון לילדים זה, לי זה לא נכון. לא נהנית פה, כאילו. אבל, זה מה שנכון לילדים. הם צריכים את החברים שלהם, יש להם כאן בתי ספר, יש להם מסגרות וזה מה שהם צריכים כרגע. אני בסדר, אני מסתדרת, כי אני בסוף יוצאת מפה, אני נוסעת, אני חוזרת, אני, אני עובדת, אני על המחשב, אני מעבירה את הזמן שלי. אבל הייתי שמחה לראות, להיות במקום. תראי, בסוף אני עובדת בשער הנגב ובסוף אני נוסעת בכבישים שהייתי נוסעת, וזה כיף, עם כל מה שקרה. בסוף זה בית, אז כן הייתי שמחה להתקרב לשם ולגור שם ולא פה.
הבית הנעדר ומשבר האמון
דבריה של מיטל, שנאמרים מתוך כאב ועל סף בכי חנוק, לוכדים באופן עמוק את השבר הנפשי של העקירה, ואת הפיצול שנוצר בין תפקודה כאם לבין צרכיה כסובייקט נפרד. המרחב החלופי שבו היא נמצאת כעת נחווה על ידה כריק מבחינה רגשית, אך היא מגייסת את כל כוחותיה כדי להפוך אותו לסביבה מחזיקה עבור ילדיה. מתוך דחף אימהי הישרדותי, היא משלימה עם הוויתור על עצמה כדי לספק להם עוגנים של נורמליות, חברים, מסגרות ובתי ספר. כדי לשרוד את השהות במקום הזר, מיטל מאמצת מנגנון התמודדות תפקודי ומרוחק: היא מעסיקה את עצמה בעבודה, בנסיעות ובישיבה מול המחשב. התנועה המתמדת והעשייה הטכנית משמשות כהגנה מפני הכאב שבעקירה, ומאפשרות לה להעביר את הזמן בגוף שנמצא במקום בטוח, בעוד הנפש נותרה גולה.
היחס המורכב של מיטל אל המרחב הפגוע של הבית נחשף במלוא עוצמתו כאשר היא מתארת את הנסיעה בכבישי שער הנגב. התיאור עשוי להישמע פרדוקסלי, אך מבעד לעדשה הרגשית הוא מציף את ההתקשרות הקמאית והעמוקה שיש לה לסביבתה הפיזית. הבית והנוף המוכר אינם רק קואורדינטות גיאוגרפיות, אלא הרחבה של מי שהיא, מיכל של זהות, זיכרונות ותחושת שייכות בסיסית. ההפרה האלימה של המרחב הזה בשבעה באוקטובר הפכה אותו לאתר של אימה, אך היא לא הצליחה למחוק את משמעותו הראשונית. באופן מעורר השתאות, המפגש עם הכבישים המוכרים מעורר במיטל נחמה ושמחה, משום שהוא מחבר אותה מחדש לחלקים האותנטיים והחיים של עצמה, אלו שהתקיימו לפני השבר.
הכמיהה של מיטל להתקרב לשם ולגור שם ממחישה את הדיאלקטיקה המייסרת של המפונים: כאן מציע ביטחון פיזי אך ניכור נפשי, בעוד שם טעון בפגיעה אך מכיל את תמצית הקיום. הרצון לחזור אל הבית הפגוע אינו נובע מהכחשה של מה שהתרחש, אלא מדחף נפשי בריא של תיקון. זוהי בקשה לא-מודעת לתבוע מחדש בעלות על המרחב שהופקע, לאחות את הקרעים בנרטיב האישי, ולנסות לשלב את הבית של לפני עם המציאות של אחרי. החזרה הפיזית למקומות הפצועים מהווה עבורה, אולי, את הדרך היחידה להתחיל ולרפא את הפצע הפנימי.
בתשובה לשאלתה של לורן לגבי חזרה לקיבוץ, מסתנן כבר כעס בריא לדבריה של מיטל שממהרת להשיב מבלי לתת לדודי אפשרות להגיב בעצמו.
לי מאוד קשה לחזור לקיבוץ ולבית. אני לא יודעת אם אני אחזור לשם. לאזור, כן. אבל אני לא יודעת אם ספציפית לבית. זה בית שעבר הרבה. זה אחד. ושתיים ברמה הבטיחותית. כאילו, אני היום יודעת על בשרי, שאני בשר תותחים. זאת אומרת, אם מחר יסתנן מישהו שקיבל סיבוב, זה הדירה הראשונה שהוא יירה בה. ומי מבטיח לי שבשדות האלה, לא יתפוס אותי איזה שב"ח? איזה שב"חניק שלא חזר לחברון או לא חזר לאנשהו והוא ישן בשדות. והוא פתאום יקבל סיבוב ויעשה שבעה לאוקטובר שני. האמון נשבר. יש פה משבר אמון מאוד גדול. הבטיחו טכנולוגיה, הבטיחו ביטחון וזה לא היה.
בבסיס חוסר היכולת לשוב אל הבית עומד שבר עמוק אף יותר מהפגיעה הפיזית. קריסת האמון במסגרות החברתיות, במדינה, הצבא והמערכות הטכנולוגיות. היא מתארת את התנפצות החוזה הפסיכולוגי הבסיסי שמאפשר לאדם לחיות על גבול סכנה מתוך אשליה של מוגנות. קירות הבית בקיבוץ לא הוחזקו רק על ידי בטון, אלא על ידי האמונה במעטפת ביטחונית ומערכתית שומר. משאמון זה נרמס ונבגד באופן כה בוטה, הבית הפיזי נותר עירום, שלד חסר משמעות שאינו יכול להציע עוד מחסה. משבר האמון הזה ממחיש כי שיקום פיזי של הבית או יישוב האזור לא יספיקו; ללא בנייה מחודשת, איטית ועמוקה של סביבה מערכתית מחזיקה וראויה לאמון, הנפש פשוט תסרב לשוב ולהתגורר במקום שהפקיר אותה.
לורן: יש משהו שיכול לשקם את האמון הזה, שאת יכולה לחשוב עליו?
כרגע לא. מבחינתי לא. מבחינתי לא וככל שאני קוראת את התחקירים הקטנים האלה שיוצאים, אני גם מבינה את גודל המחדל ואת גודל המינויים הלא רלוונטיים האלה שנותנים לאנשים לנהל ולקחת אחריות על חיים של אנשים, כשהם לא מבינים בזה, וזה לא התפקיד שלהם והם לא צריכים לעשות את זה. אבל הם קיבלו את המינוי כי הם מקורבים, או כי יש להם פה גדול יותר. אז לא.
לורן: תגידו, באילו נקודות אור, אתם בכל זאת מצליחים להיאחז בימים האלה? חייב להיות משהו.
מי שמתעסק בעבר הוא עבריין
משתררת שתיקה לכמה שניות. מיטל מביטה באוויר ומחייכת בכאב. ניכר כי אין לה משהו חיובי להגיד והיא לא מוכנה לשקר לעצמה או ללורן. אחרי כמה שניות, דודי מדבר ואומר דברים קשים מאד, ישירים וקשים. דודי מדבר באופן רצוף בלב זה יותר ממה שדיבר לכל אורך העדות. הוא פותח את ליבו מתוך כאב ומתוך היאחזות עיקשת במערכת ערכים שמחזיקה אותו מעל המים. גם אם אלו ערכים שהוא משתמש בהם באופן הגנתי כדי לא לחוש כאב, זה מה שמחזיק אותו. הוא אומר בבירור שלולא האמונה הזו, הבחירה הזו, הוא לא היה מצליח להחזיק מעמד.
מיטל מקשיבה לו ולא מתערבת. מבטה מושפל והיא נושכת שפתיה. היא מחזיקה חיוך שנראה כאוב, לא מאמין. אם אני חוזר לאנלוגיה המוזיקלית, זה קטע סולו של דודי שבו למיטל אין חלק. ארשת פניה מבטאת את הדרך השונה שהיא לקחה בשלב זה. היא לא מצליחה להחזיק אופטימיות כזו.
קודם כל אנחנו חיים. פיזית, פיזיולוגית אנחנו חיים וזה לא מובן מאליו. אחר כך, יש פה עם נפלא, זה מחבק אותנו ודואגים, וגם המדינה דואגת, צריך להגיד את זה. דואגת למה שצריך, מבחינה כלכלית לפחות. אנחנו יושבים פה, אז יש שם המון פעילויות, יש המון דברים לעשות. זאת אומרת, תמיד אפשר להסתכל על הוורוד, אני טוען. תמיד, ויש ורוד. זו הגישה שלי.
מי שמתעסק בעבר הוא עבריין. העבר מת, כמה שקשה להגיד את זה. הוא עדיין לא מת, במיוחד אצל רוב האנשים. אבל מי שחי צריך לחיות, צריך להתקדם, צריך להמשיך קדימה. יש לנו ילדים, יש לנו מדינה. אני מאמין, אני חושב שצריך להאמין. כי אם אין לי אמונה, אז אוי ואבוי. אז מה אני עושה בעולם הזה בלי אמונה? זה יהיה עולם נוראי בלי אמונה. אתה מקריב את עצמך אם אתה לא מאמין, כי אתה, כל הביטחון שלך בחיים, נובע מהאמונה. אני מאמין לאנשים, אני מאמין לאשתי, אני מאמין לקהילה שלי, אני מאמין למדינה שלי. אין לי ברירה אחרת, אחרת אני תלוש, אחרת אני על חוט השערה, אחרת אני דן את חיי לחיי אומללות.
אז אני רוצה, אני בוחר להאמין שיפיקו את הלקחים, שמה שהיה לא יהיה. אני בוחר להאמין בצבא שלי, אני בוחר להאמין שנכון, היה מחדל נוראי, אבל אני בוחר להאמין שיפיקו את הלקחים וזהו, שיהיה בסדר, שיהיה טוב. אני סומך על עצמי גם. אני יודע שאני יודע לגרום לכך שיהיה טוב, בכל מקרה, מה שתלוי בי. אני יודע שגם מיטל חזקה. מה שצריך לעבוד ולתקן, נתקן, מה שצריך, איך אומרים? מה במציאות? במציאות היה אירוע נוראי, אבל במציאות יצאנו ממנו, בריאים ושלמים פחות או יותר. ועכשיו יטפלו, מטפלים בנו, בוא נפיק מזה את המיטב, נתקדם הלאה. זה הגישה שלי, זה גישה של החיים. תמיד, להיות אופטימי ולהסתכל על מה טוב. אני תמיד טוען שאפשר, יש לי מולי תמונה, אני יכול לראות בה את הדברים הפחות, ולראות הדברים היותר. אני חושב שטוב לו לאדם, שישכיל לראות את מה שטוב, את מה שפחות, מטפלים, מתקדמים. אבל אני, עוף מוזר קצת.
דודי מציג מבנה פסיכולוגי מרתק ומורכב, הנע על התפר הדק שבין חוסן אגו יוצא דופן לבין מנגנון נוקשה של התנתקות רגשית. על פני השטח, המונולוג שלו מגלם את ניצחון יצר החיים על פני יצר המוות. דרך העיגון במציאות הקונקרטית של ההישרדות וההכרה בתמיכה החיצונית, דודי מפגין תחושת היות-פעיל-בעולם. הוא מסרב להתקבע בעמדת הקורבן חסר האונים, ומגייס משאבים קוגניטיביים מודעים כדי לבנות מחדש סביבה מחזיקה עבורו ועבור משפחתו. הבחירה האקטיבית שלו להסתכל על הוורוד היא אסטרטגיה אדפטיבית מרשימה, שנועדה לשמר תפקוד, תקווה ורצף קיומי ביום שאחרי הקטסטרופה.
עם זאת, קריאה מעמיקה יותר עשויה לחשוף את המחיר הכבד של התנועה המהירה הזו קדימה: חיתוך חד של העבר. קביעתו של דודי כי העבר מת והשימוש המצמרר במשחק המילים מי שמתעסק בעבר הוא עבריין, משקפים מנגנוני הגנה רבי-עוצמה של מידור והכחשה. כדי לשרוד את הריסוק הנפשי של השבעה באוקטובר, דודי למעשה נועל את הפגיעה בתוך כספת פסיכולוגית אטומה, ומתייחס לעצם העיבוד והאבל כאל עבירה על חוקי החיים.
ההתנתקות הרגשית הזו מונעת את עבודת האבל האיטית והכואבת, ובאמצעותה הוא מנסה לעקוף את עיכול הזוועות, מתוך חרדה לא-מודעת שאם יאפשר לעצמו לגעת בכאב, הוא יוצף באותו חוסר אונים בלתי נסבל שחווה בביתו וביציאה מהקיבוץ.
על אמונה, טראומה וחוסן
אולי החלק הנוגע ללב ביותר בדבריו הוא השחזור המלאכותי והנואש של האמון. דודי חוזר על המילה מאמין כמו על מנטרה, במדינה, בצבא, באשתו, בקהילה. ואולם, הוא עצמו חושף בכנות נדירה את האימה שעומדת בבסיס הבחירה הזו: "אם אין לי אמונה, מה אני עושה בעולם הזה? אחרת אני תלוש, דן את חיי לאומללות". דודי מבין היטב שהחוזה הפסיכולוגי הבסיסי הופר ונרמס באותו בוקר. אך במקום לשהות בתהום המייסרת של הבגידה וההפקרה, הוא משתמש בהגנה מאנית, הוא כופה על עצמו אידיאליזציה של העתיד משום שהאלטרנטיבה, לחיות ביקום אקראי, כאוטי ונטול הגנה, היא בגדר חידלון פסיכולוגי. האופטימיות שלו אינה נאיביות עיוורת, אלא שכפ"ץ הכרחי מעל תהום של ייאוש.
בסוף דבריו, דודי מגדיר את עצמו כעוף מוזר, ובכך מכיר כי הקצב המהיר והמנותק שלו אינו מסונכרן עם תהליך האבל הקולקטיבי, וייתכן שגם לא עם זה של בת זוגו. מודעות עצמית זו מבליטה את הבדידות שעשויה להתלוות למנגנוני הגנה כה נוקשים. בעוד שהמידור מאפשר לו תפקוד יומיומי מעורר השתאות ומשמש עוגן של יציבות עבור משפחתו, הוא טומן בחובו סכנה: הגרעין הטראומטי נותר פעיל מתחת לפני השטח, קפוא, לא מעובד ומבודד מזרם החיים הרגשי האותנטי.
תראי, כרגע אני לא יכולה, אני מרגישה שאני עדיין בתוך האירוע. כאילו מבחינתי הוא לא הסתיים. הסיום יהיה כשתסתיים המלחמה, כשכולם יחזרו לבית, ואז אני אוכל להגיד באיזה נקודה אני נמצאת, ומה אני רוצה לעשות. כי יש תחושה שיש את החיים שלפני ואת החיים שאחרי, אז כרגע אני על אוטומט.
אני עובדת, אני מתחילה ללמוד תכף. אני הולכת, אני חוזרת, אני באירוע. זאת אומרת, האירוע התחיל, הוא עוד לא הסתיים, אני צריכה את העוד זמן שלי. אני צריכה לחשוב, אני צריכה לראות.
דבריה של מיטל לוכדים באופן מדויק וכואב את המהות של טראומה מתמשכת. בעוד שההגדרה הקלאסית של טראומה מתייחסת לאירוע שהסתיים וכעת הנפש נדרשת לעבד את רישומיו, מיטל מצהירה בבהירות מוחלטת: האירוע התחיל, הוא עוד לא הסתיים. במונחים רגשיים, הזמן הסובייקטיבי שלה קפא. השבר החד שנוצר בין החיים שלפני לחיים שאחרי אינו מאפשר עדיין תהליך של אינטגרציה, משום שהמציאות החיצונית עדיין רוויה באיום מתמיד של מלחמה, חטופים ועקירה. חוסר היכולת שלה להגדיר באיזו נקודה היא נמצאת או מה היא רוצה לעשות, אינו נובע מבלבול או מחולשה, אלא מהערכת מציאות בריאה ביותר: הנפש אינה יכולה להתחיל במלאכת הריפוי והאבל כל עוד הסביבה החיצונית אינה מספקת ביטחון בסיסי ויציב.
דווקא מתוך הקיפאון הזה, עולה המורכבות של מושג החוסן. מיטל מתארת מצב של תפקוד על אוטומט: היא עובדת, לומדת, הולכת וחוזרת. ברמה ההתנהגותית והתפקודית, זהו ביטוי מרשים של חוסן, היכולת להחזיק מסגרת, לייצר עשייה ולשמור על שגרת חיים מינימלית בתוך מציאות של כאוס מוחלט. אולם, האוטומט הזה הוא מנגנון הגנה דיסוציאטיבי הכרחי. כדי לשרוד את היומיום, האגו מבצע פיצול: הוא מגייס את החלקים התפקודיים והשכלתניים כדי להמשיך לנוע בעולם, ובו-זמנית ממדר ומקפיא את החלקים הרגשיים המציפים, שטרם מצאו מיכל בטוח להישפך אליו. החוסן של מיטל מתבטא ביכולתה לייצר מנגנון הגנה הישרדותי וחיוני, שמתפקד מול העולם ושומר על הילדים, בזמן שעמוק בתוכה יש חלק פצוע והמום, ממתין בשקט עד יעבור זעם.
למעשה, החוסן הנפשי העמוק ביותר של מיטל טמון ביכולת שלה להכיר בגבולותיה ובצורכי הנפש שלה כרגע. בקשתה לעוד זמן, הצורך שלה לחשוב ולראות מתוך ההמתנה לסיום המלחמה, הם עדות לחוכמה פנימית עמוקה. היא מסרבת להיכנע ללחץ (הפנימי או החיצוני) להתגבר או לייצר נרטיב החלמה מזויף ומוקדם מדי. היא מעניקה לעצמה תקופת השהיה, רשות לשהות במרחב לימינלי של מעבר שבין החיים שהיו לחיים שיהיו, מבלי להאיץ את התהליך. זוהי עמדה המכבדת את הכאב ומכירה בכך שלעיתים, עצם ההחזקה מעמד בתוך האוטומט עד שהמציאות תאפשר נשימה אמיתית, היא הניצחון הגדול ביותר של יצר החיים.
איך שורדים את האירוע
ואז דודי אומר דברים שממקמים קצת אחרת את הרושם הראשוני ההגנתי של דבריו. הוא מדבר על המושג של נטייה מוקדמת.
אני חושב שזה מאוד תלוי באיזה מצב הגעת לאירוע. זאת אומרת, אנשים מבחינת הנפש שלהם, מבחינת החוזקות שלהם, מבחינת האני מאמין שלהם, מבחינת ההתפתחות אישית שהם עשו על עצמם, מבחינת הביטחון העצמי. אם אתה הגעת לאירוע הזה, ואתה במצב רוחני, נפשי לא טוב, מתוסכל, אומלל כזה, או שאתה תמיד במצב של פחד וביטחון, אז הלך עליך, זה יגמור אותך לגמרי, מה שנקרא.
יותר מזה אני אגיד, אני חושב שמי שהיה באירוע ותיפקד, כמונו, שאנחנו תפקדנו, אוקיי? היה אירוע, התבוננו על המציאות, מה צריך לעשות? אוקיי, נכנסו, נכנס בן, צריך לדחוף את אמיר, צריך לעשות לו החייאה, צריך לטפל בכיתת כוננות, עושים, מטפלים. לעומת מי שישב ופשוט היה בפייסבוק והסתכל על כל התמונות והתחיל לצייר לעצמו סרטים נוראיים. אז הוא נכנס למקום, שכל שנייה דופקים לו בדלת ולוקחים אותו. לעומת זאת, אני יכול להגיד לך, שלרגע לא עבר לי בסצנריו בזמן שהיינו וטיפלנו ועשינו הכול, לא עלה לי לרגע תמונה שנכנסים לי הביתה. לא היה אצלי במוח, לא היה.
בדבריו, דודי מנסח באופן אינטואיטיבי ומדויק את תפיסת הנטייה מוקדמת בפסיכולוגיה של הטראומה: ההבנה שאירוע קיצון אינו פוגש לוח חלק, אלא מתנגש במבנה אישיותי ונפשי קיים, וכוחו של האגו טרם האסון הוא זה שיקבע את עמידותו בשעת משבר. דודי מדגיש כיצד חוסן נפשי אינו רק תכונה אקראית, אלא מאגר משאבים המורכב מהתפתחות אישית, מערכת אמונות וביטחון עצמי, אשר מאפשר לאדם לגייס בשעת מבחן תחושת היות-פעיל-בעולם ומוכוונת משימה. הוא מנגיד בחריפות בין העשייה התפקודית הקונקרטית (ביצוע החייאה, סיוע לכיתת הכוננות), שמשמשת כשריון מגן המארגן את הכאוס ומונע התפרקות, לבין העמדה הפסיבית של צריכת הזוועות במסכים, המותירה את הנפש פרוצה לחדירה אלימה של חרדות קטסטרופליות משתקות. מרתקת במיוחד היא הודאתו בכך שלרגע לא עלתה במוחו התמונה שמחבלים יחדרו לביתו; נתק מחשבתי זה אינו מעיד על נאיביות, אלא חושף מנגנון הגנה עוצמתי ויעיל ביותר של מידור והכחשה ממוקדת. מנגנון זה סינן את אימת המוות המשתקת מלהיכנס לתודעתו, שמר על גבולות האגו שלו שלמים, ובכך אפשר לו לשמר תחושת שליטה ותפקוד שיא בתוך לב ליבה של התופת.
דבריו מעוררים את מיטל שחוזרת בחזרה לנגינה המשותפת איתו, לאופן שבו שני הנרטיבים שלהם מחזיקים אחד את השני, לא מתוך סתירה, אלא מתוך השלמה של השונות וקבלתה כחוסן של הזוגיות שלהם. הם שוב משלימים זה את זה כאשר מיטל מובילה ודודי מחזק. הדיאלוג ביניהם הוא חיוני מאד, מעיד על החיבור ביניהם, על היכולת שלהם להחזיק מציאות מורכבת ביחד, לתמוך זה בזו למרות השוני העצום בחוויה.
כן. אבל תחושת ביטחון הזאת הייתה כי כיתת כוננות הייתה בבית,
גם, נכון. אבל זה,
לפני כיתת כוננות, היה חוסר ודאות. כי אתה יודע שיש מחבלים,
אבל גם לא דמיינתי,
במיוחד אנחנו ששמענו צעקות ויריות,
לא דמיינתי,
ואתה לא יודע איפה, אתה לא יודע מה קורה. אתה לא יודע. הרי בדפיקות הראשונות, לא קמנו לפתוח, כי היינו בטוחים שזה מחבלים. רק כשהם הבינו, שאנחנו מבינים שכנראה זה מחבלים והם צעקו: כיתת כוננות, תפתחו, רק אז קפצנו,
אני לא זוכר את זה,
אבל החוסר הזה, שאז אני, כשכיתת כוננות הגיעה לבית, הרגשתי בטוחה. א', היה נשק בבית. זה, בוא נתחיל מזה, יש נשק,
נכון,
אחר כך, יש אנשים שיודעים לתפעל נשק. ושלישית, יש אנשים שיודעים להילחם, והם גם ידעו להגיד אם המחבלים פה לא, כי זו השאלה הראשונה ששאלתי אותם: איפה המחבלים? כדי להבין תמונת מצב.
וכשברגע שהבנתי שהמחבלים מחוץ לגדר, עדיין בגדר, אותי זה הרגיע שהם עדיין לא פה. נכון שהגדר היא חמישים מטר ממני, אבל הם לא פה. עכשיו, לכל האנשים בקיבוץ, לא היה את המידע שלי היה. לא הייתה להם כיתת כוננות בבית, לא היה להם נשק בבית והם לא ידעו איפה המחבלים, כי גם אני לא ידעתי, עד שכיתת כוננות לא נכנסה. אני מבחינתי, כל רגע הם פה ומה אני עושה? הלכתי לקחת את הגז פלפל, כאילו זה הכי הזוי, כאילו מה גז פלפל יעזור לי עם אנשים עם נשק. אבל אמרתי: אוקיי, אולי זה ישתיק, יהמם אותם לאיזה שתי דקות ואני אקח לו את הנשק. זה מה שעבר לי בראש. אבל אתה מנסה לעשות כל מה שאתה יכול באותו רגע, כי אתה לא יודע. החזקתי את הדלת של הממ"ד, כי אם הם יפרצו, לפחות שהם לא יפרצו ככה, לפחות שנאבק בהם.
יש לי חברה שסיפרה שהבת שלה לקחה שואב והשנייה מערוך. כל אחד לקח משהו, שהוא חושב שהוא יכול. עכשיו, עוד פעם, בדיעבד, זה נשמע לך מפגר, מה שואב אבק ומערוך יעזור לך? אבל באותה תחושת זמן, אתה לא יודע. ואתה אומר: אני אקח מה שיש לי כדי להתגונן. אבל ברגע שכיתת כוננות הייתה בבית, הייתה תחושת ודאות. הייתה תחושת ביטחון, שיש פה מישהו איתם
נכון. אבל תראי מה את מתארת. את מתארת שאפילו לפני,
אני פחדתי, נכון,
את כל הזמן. לא פחד, לא עניין של פחדת, לפחד זה בסדר. אבל היית פעילה,
זה נכון,
זאת אומרת, חשבת על דברים. אנשים שהיו,
נכון. אבל עדיין הייתי בתחושה שהם, אני שאלתי את עצמי, מתי הם יכנסו,
בסדר. אז אני לא,
ומה אני עושה כשהם ייכנסו.
היות-פעיל-בעולם
פה דודי שב ולוקח את ההובלה. הוא מדבר במשך שש דקות רצוף, כמעט ללא נשימה ומוליך את העדות בעוצמה עד לסופה. קולו נשמע חיוני, עולה לגבהים שלא הגיע אליהם קודם, תנועות ידיו רחבות, הוא נע על הכיסא שלו באופן שלא נראה קודם במהלך העדות. המנגינה מגוונת ומרתקת, מגיעה לנקודת קרשנדו. הוא במלוא כוחו, לוקח על עצמו את התפקיד שאולי באופן לא-מודע מיטל מניחה לו לקחת, מצפה ממנו לקחת, התפקיד של בן הזוג שמחזיק את האמונה ביכולתם לעמוד מול המציאות הקשה ולשרוד. במהלך הדקות האחרונות של העדות, מיטל מקשיבה לו באופן שמרגיש נוראה כמעט אסיר תודה על כך שהוא יודע להחזיק בעמדה שלו בכזאת עוצמה ואותנטיות.
אוקיי. אבל זה טוב. זה טוב, למה היית אקטיבית. אני מדבר על להיות אקטיבי מול להיות פסיבי מול הסיטואציה. אז בגלל כשאתה אקטיבי, אתה ער למה שקורה ואתה חושב: אוקיי, איך אני מתגונן, אם יבואו מפה, נכון שאצלי זה בכלל לא עבר. אצלי, לא, לא יודע, לא עבר לי סצנריו כזה שהם נכנסים לי לבית, לא עבר. אבל הנקודה היא שאני חושב שאנשים שפשוט היו פסיביים ולא עשו שום דבר, אז הם נדפקו לגמרי.
אני רואה אותם, הם כמו זומבים. זה נורא, כי אתה מרגיש שאתה כלום, אתה הולך, הולכים להרוג אותך ואתה לא עושה, אין לך מסוגלות לעשות שום דבר. ואנשים שהיו פעילים והיו ערים, וראו, אוקיי, אנשים שהפכו את הבית, ואז המחבלים נכנסו וראו כאילו הבית הפוך, חשבו שהיו שם. כל מיני דברים כאלה, שאנשים עשו בכדי וזה הציל אותם, זה פשוט הציל אותם. אני חושב שגם נפשית וגם פיזית. עכשיו, תמיד אתה יכול להיות, לחשוב, מה אני עושה? ובשביל זה אני אומר, איך הגעת לסיטואציה. כי אנשים שהם, אנשים שהם פעילים ואקטיביים וכל הזמן חושבים פתרונות, לא חושבים: וואי, עכשיו מה אני יעשה, אני אמות, אני זה, אני זה, אני זה, אני זה. המחשבות לוקחות אותם לכיוון, נגמר הסיפור ואני תוצאה. אני תוצאה, בסיטואציה אני תוצאה. התוצאה, אני מת, אני גמור, הורגים אותי. מול אנשים שלוקחים לפתרון. אוקיי, בוא נראה מה אני כן יכול לעשות. בוא נחפש את הכן, מה אפשר. נכון שיש להם יתרון עליי כרגע, אבל אולי אני יכול כן לעשות משהו, אני יכול להתחבא בארון, יכול לעלות לגג, אני יכול להפוך את הבית, לקחת מערוך, לקחת שואב אבק, לא משנה מה.
מה אני כן יכול לעשות. וכשאתה בנקודה הזאת, אתה במצב של כוח, של, אני חזק מול הסיטואציה. של שליטה, מול מישהו שהוא חסר שליטה. זה אותו דבר עובד מול הילדים. אני חושב שהילדים שלנו במצב מצוין, אני אומר לך, יותר טוב מהרבה ילדים גם שגרים בתל אביב וברעננה ובכל מקום אחר. למה? כי הם היו בסיטואציה והם ראו. מה הם ראו? הם ראו קודם כל הורים מתפקדים. הם לא ראו את ההורים שלהם גמורים, מפחדים, צורחים, התקף חרדה, גמורים. הם ראו הורים מתפקדים, עושים מה שצריך לעשות, מטפלים. יש, מה, מה במציאות? במציאות יש פצוע, מטפלים בו. במציאות יש לוחמים שצריכים לעזור להם, מטפלים. במציאות, יש, צריך לקחת את הנשק, לוקחים את הנשק, זה המציאות. והם גם ראו שיצאנו מהסיטואציה. אוקיי, נכון, הייתה סיטואציה והיו, והיה מפחיד וירו עלינו והיה דם, לא חשוב מה היה, אבל יצאנו. אנחנו בחיים. אז אני לא אגיד לך שהכול מושלם. יכול להיות שיצטרכו טיפול פה, יצטרכו טיפול שם, אבל יחסי. וזה הנקודה של, איך הגעת לסיטואציה מראש, באיזה מצב נפשי היית לפני כל מה שקרה. אנשים שהם חזקים, עברו את זה ויעברו את זה ויעברו עוד דברים. הם בשליטה. מה במציאות? במציאות אני צריך למות, אני אמות, מה לעשות? זאת אומרת, אין, בשביל זה גם הקטע של חזרה. ברור שאנחנו חוזרים. אני פה.
כי אני יודע, כי אני מאמין. כי אני בוחר להאמין, ואני בוחר שזה הבית שלי, ואני לא רוצה שהם יוציאו אותי מהבית שלי. אני לא אתן להם את הכוח ואת התענוג הזה. לא אתן להם. ואני ימשיך לרוץ ואני ימשיך לעשות הכול. ואם צריך, ואם אני אמות אז אני אמות. זאת אומרת, חייתי חיים מלאים. הכול בסדר. ואני לא חושב שזה יקרה. אני חושב שאני מאמין שיהיה הרבה הרבה הרבה יותר טוב עכשיו, ממה שהיה לפני. זאת אומרת, יכול להיות שהרבה אנשים שילמו מחיר וזה נורא מה שעברנו. אבל אני חושב שיהיה הרבה הרבה יותר טוב עכשיו. כי הם עובדים, עשו עבודה עכשיו. לא כמו כל הסבבים, שהם עשו עבודה קקמייקה. עכשיו עשו עבודה כמו שצריך. עשו עבודה, נכון. אבל זה עבר.
תאשים וזה, אני בעד תמיד, יאללה, בוא עכשיו בוא, בוא עכשיו, בוא קח אותי עכשיו, אחי. זה העבר מת, אני אאשים אותו, ואאשים אותו ומה זה מקדם אותי? בכלום. בוא תראה לי מעכשיו, איך אנחנו בונים חיים חדשים. בוא תראה לי עכשיו מה, מה אתה עושה כדי שאני ארגיש טוב. בוא תראה לי איך אתה משקם אותי. בוא תראה לי איך אתה בונה אותי מחדש. בוא תראה לי איך אתה נותן לי ביטחון. איך אתה מפצה אותי? בוא נתקדם. זה עבר, קרה, כבר אין לי, אין לי, אין לי מה לעשות עם זה.
לורן מביאה את העדות לכדי סיום בכך שהיא מכירה בכוחות העצומים שיש להם, בהשראה שהם מהווים עבור ילדיהם.
אנחנו משתדלים לעזור, פה הרבה אנשים צריכים עזרה. אשתו של אורי, אני כל הזמן לוקח אותה ועובד איתה. והרבה אנשים ששוב, אמרתי לכם, נכנסו לסיטואציה רע. המבוגרים, אתה יושב איתם הרבה. אנחנו עושים הרבה דברים כדי לחזק את הקהילה. כי זה מאוד חשוב. מאוד מאוד חשוב. יש לנו קהילה נהדרת, מדהימה, באמת. אחלה אנשים שבעולם.
הוא מסיים את דבריו, קם מהכיסא, טופח למיטל על הירך ויוצא מהפריים. קאט.
בחלקה החותם של העדות, דודי מבצע תנועה אקטיבית של לקיחת שליטה, ומשרטט מפת דרכים ברורה של יציאה מתוך השבר אל עבר העתיד. בניגוד לניתוח שעלול לראות בתנועה המהירה שלו קדימה רק מנגנון של ניתוק והכחשה, דבריו כאן חושפים תשתית עמוקה של אמונה, אמונה שייתכן ונטועה ביסודות פילוסופיים או דתיים של השלמה עם גורל ועם סופיות החיים. האמירה "ואם אני אמות אז אני אמות, חייתי חיים מלאים", אינה מבטאת ייאוש או זלזול בחיים, אלא קבלה עמוקה, אקט סטואי המשחרר אותו מאימת המוות המשתקת.
השלמה זו היא שמאפשרת לו לבחור בחיים, לחזור אל הבית מבלי לתת לטרור את הכוח והתענוג של עקירתו, ולסרב להיות מוגדר על ידי הפחד. מתוך העוגן הנפשי הזה, דודי מבסס את תפיסתו על ההכרח שבתחושת היות-פעיל-בעולם: ההבדל הדרמטי בין האדם האקטיבי, שמחפש פתרונות ונשאר בעל ערך, לבין האדם הפסיבי, שנותר חסר אונים ונשאב לחוויה של חידלון.
החוסן שדודי מציג אינו רק אידיאולוגי, אלא מתורגם באופן מידי לפעולה הורית. הוא מזהה נכונה כי עבור ילדיו, המראה של הורים מתפקדים בתוך הכאוס, הורים שאוחזים בנשק, מטפלים בפצועים ומנהלים את המציאות האלימה שנכפתה עליהם, הוא החיסון הנפשי החזק ביותר מפני קריסה. התפקוד הזה לא נועד רק להציל חיים פיזית, אלא להעביר לילדים מסר קיומי רב-עוצמה: המציאות אכן קשה ופצועה, אבל אנחנו איננו קורבנות פסיביים שלה. באותו אופן, הבחירה שלו שלא להתבוסס בחיפוש אשמים ולסרב להחיות את העבר, נובעת מהבנה שזעם כשלעצמו אינו בונה. הדרישה שלו מהמערכת ומהמציאות היא מעשית לחלוטין, "בוא תראה לי איך אנחנו בונים חיים חדשים", דרישה המסמנת את המעבר ההכרחי מהישרדות לתיקון ושיקום.
סיום הריאיון לוכד את התנועה המלאה של החוסן, כפי שדודי מיישם אותה: מהתמודדות פנימית, דרך הגנה משפחתית, ועד להושטת יד החוצה אל הקהילה. העובדה שדודי ומיטל הקדישו את כוחותיהם לסייע לאלו שנכנסו לסיטואציה רע ולאנשים שאיבדו את יקיריהם, ממחישה כיצד חוסן אישי הופך למשאב קולקטיבי מרפא. אל מול פירוק הסביבה המחזיקה ואובדן האמון המערכתי בשבעה באוקטובר, דודי מסרב להישאר תלוש. במקום זאת, הוא בוחר להפוך בעצמו לסביבה מחזיקה, עבור ילדיו, עבור שכניו ועבור הקהילה כולה, ובכך משרטט את הניצחון הממשי ביותר של יצר החיים על פני ההרס שניסה לכלותם.
הריאיון המלא באתר עדות 710
פרק שביעי
סיפורו של יניב, רבש"ץ מקיבוץ אור הנר
קיבוץ אור הנר מרוחק מקיבוץ ארז רק שלושה קילומטרים בקו אווירי. שניהם נמצאים על כביש 34 במועצה האזורית שער הנגב. קיבוץ אור הנר עצמו לא הותקף ישירות באותו בוקר ומחבלים לא חדרו אליו. יניב, הרבש"ץ של הקיבוץ העריך בצדק שאם הלוחמים יצליחו לבלום את המחבלים בקיבוץ ארז השכן, הדבר ימנע מהם להמשיך ולהגיע גם לאור הנר. ההבנה הזו היא שאפשרה לכיתת הכוננות ולתושבים נוספים מאור הנר לצאת מהקיבוץ שלהם ולהצטרף ללחימה בארז. מכיוון שהמחבלים נעצרו בארז ולא הגיעו לאור הנר, לא התנהלה בו לחימה ישירה ולא היו נפגעים בתוך הקיבוץ עצמו.
זאבי הראל המראיין ודייב גלעד הצלם יצאו בתאריך עשרים וארבע ביולי 2024 וראיינו את יניב (יאנוש) קסטנבאום, תושב אור הנר. זו העדות היחידה שערכתי מהקיבוץ. בסך הכל עלו לאתר "עדות 710" ארבעה עדויות בלבד מהקיבוץ, כולל זו של יניב. המשכתי לערוך עוד עשרים ושלוש עדויות שזאבי ערך ודייב צילם במסגרת הפרויקט במקומות אחרים.
חומר הגלם כולל שלושה שוטים: הראשון באורך של חמישים ושתיים שניות מתעד את הסכמתו של יניב לריאיון. השני שמהווה את רוב העדות הוא באורך של ארבעים ואחת דקות והשלישי מוגדר כ – "מאחורי הקלעים" ומתעד חלק מהעדות ומצולם על ידי מצלמה נוספת בו רואים את יניב, זאבי ודייב יושבים ביחד על מרפסת ביתו ואורכו כארבע וחצי דקות. מחומרים אלו ערכתי גרסה מלאה באורך של כארבעים ואחת דקות וגרסה קצרה באורך של כחמש וחצי דקות.
על המרפסת של יניב
יניב יושב על מרפסת ביתו בקיבוץ. הוא מחזיק בנשק על ברכיו שחלקו נראה בפריים. הוא לבוש כובע מצחייה, חולצה שעליה מודפסת המילה "רבש"ץ אור הנר". זאבי מקריא לו את נוסח ההסכמה במלואה ויניב מגיב במילה אחת: "מסכים."
זאבי מתחיל ומציג עצמו. לכל אורך הריאיון, יניב מביט ישירות בזאבי בחיוך ומספר את סיפור אותה שבת. שאלותיו של זאבי לאורך החלק הזה של העדות מסייעות ליניב לספר את קורות חייו בקיבוץ. תשובותיו של יניב קצרות ומדודות וזאבי מחכה לסיום כל משפט לפני שהוא שואל את השאלה הבאה. אני מביא את דבריו של יניב ברצף, כאשר שאלותיו של זאבי מופיעות בפונט נטוי.
אני במקור מקיבוץ ניצנים. למדתי פה בשער הנגב את החטיבה והתיכון. ואשתי בת המקום, הכרנו, למדנו בבית ספר ביחד, אבל לא הייתה איזושהי חיבור, הכרנו נפגשנו בטיול בדרום אמריקה. אני גם ארגנטינאי, ניצנים זה גם קיבוץ של יוצאי דרום אמריקה, בעיקר ארגנטינה. המשפחה שלי משם. אני פה כבר שש עשרה, שבע עשרה שנים.
עד חודשיים לפני המלחמה הייתי חקלאי. עבדתי בהדרי ניצנים, מאיפה שאני מגיע, וחודשיים לפני המלחמה נכנסתי להיות הרבש"ץ פה בקיבוץ. בישובים של מה שנקרא צמודי גבול של אפס עד ארבע קילומטר מהגדר, זו משרה מלאה.
בתשובה לשאלה של זאבי לגבי הכישורים הנדרשים לתפקיד, הוא עונה בחיוך רחב יותר המלווה באנחה.
אם להיות ציני צריך להיות פראייר. אם לא להיות ציני, צריך פשוט להבין מה זה המהות של התפקיד הזה, להבין את החשיבות שלו, למרות שזה מין תפקיד כזה שהוא בין לבין, שמצד אחד מאוד מזלזלים בו ולא מבינים את חשיבותו ומצד שני מאוד נושאים אליו עיניים. אז זה איפה שהוא שם באמצע הייתי סגן רבש"ץ. אז הרבש"ץ החליט לסיים, מאוד מאוד רצה שאני אחליף אותו. אני לא כל כך רציתי כי באמצע החיים לעזוב הכל, קריירה וזה, וכאילו להיכנס לאיזשהו משהו שלא מתגמל ולא לא נותן לך איזשהו עתיד, לא היה נראה לי כמו משהו נכון, אבל בסוף איכשהו הדברים התכנסו לזה שהחלטתי לקחת את זה עם המון הבנה של החשיבות ושאם אני לא הייתי לוקח את זה, לא יודע אם מישהו היה לוקח, אז לקחתי את זה.
לא צריך יותר מדי דרישות היום
כמו רקע צבאי,
הדרישות קצת עלו אבל בעיקרון צריך להיות עם עבר של לוחם כלשהו בצה"ל, ומעבר לזה גם יש החרגות במקרים מאוד מסוימים, כי אין הרבה אנשים שששים לעשות את זה.
זאבי עובר לחלק הבא של הריאיון לאחר הרקע הקצר הזה ללא הפוגה ושואל לגבי מוכנות כיתת הכוננות של הקיבוץ עליה יניב היה אחראי. השיח מאד ענייני בשלב זה ומתמקד בתיאור עובדתי יבש.
מבחינה מנטלית, נפשית ואיכות הלוחמים היו מוכנים מאוד, מבחינת ציוד וכל שאר הדברים, קצת פחות. אני עשר שנים בכיתת כוננות. ממש לפני המלחמה נכנסתי להיות רבש"ץ והכיתת כוננות הזאת מאוד רצינית, מאוד מאומנת, מאוד מתאמנת, מבינה את המטרה שלה ואת מה שהיא אמורה לעשות והיא הייתה מאוד מוכנה.
מבחינת המצבה אנחנו שש עשרה אנשים. היינו פה שלוש עשרה כולל אותי באותו בוקר.
נשקים?
נשקים לא בבתים, לפני כמה שנים החליטו שנשקים בבתים זה יותר סיכון לגניבה או משהו כזה, והנשקים היו בנשקייה של הקיבוץ אצלי, אצל הסגן שלי ואצל עוד לוחם מכיתת כוננות. מעבר לזה, כל הנשקים היו בנשקיה.
על גבריות וענייניות
יניב מגיב לענייניות של זאבי בענייניות משל עצמו. הוא לא ממשיך בתשובתו מעבר למרחב שזאבי משרטט עם שאלותיו. שני גברים עניינים מדברים ביניהם בענייניות. הדינמיקה המצטיירת בין יניב לזאבי בשלב זה משקפת היטב דפוסי תקשורת גבריים מסורתיים, המאופיינים בענייניות, תכליתיות ושמירה קפדנית על גבולות השיח. כאשר יניב מתאים את תשובותיו למרחב המדויק שזאבי משרטט, השניים מייצרים למעשה "ברית" סמויה סביב מה שלא נאמר: עולם הרגש. המרחב המשותף הזה מבוסס על קוד חברתי המאפשר לשני גברים לנהל שיח על נושאים מורכבים מבלי להידרש לחשיפה.
מנקודת מבט תיאורטית, ניתן לבחון אינטראקציה זו דרך עדשת מחקריה של דבורה טאנן המצביעה על כך שתקשורת גברית נוטה פעמים רבות להתמקד בהעברת מידע, פתרון בעיות ושמירה על סטטוס ועצמאות, וזאת בניגוד לתקשורת המיוחסת חברתית לנשים, שנוטה לבסס אינטימיות וחיבור רגשי. בשיח שבו שולטת הענייניות, כמו זה שבין זאבי ליניב, הרבדים הרגשיים מודחקים לא משום שהם אינם קיימים, אלא משום שההבניה החברתית של הגבריות מתייגת אותם כמערערים על השליטה והרציונליות של הדוברים. הריאיון, במקרה זה, מתפקד כזירה שבה הגבריות מאושררת מחדש דרך איפוק.
בהקשר הספציפי של החברה הישראלית, הענייניות הגברית הזו מקבלת משנה תוקף ומשמעות עמוקה אף יותר. חוקרי סוציולוגיה ומגדר בישראל, כמו דני קפלן ואורנה ששון-לוי, עמדו רבות על עיצוב הגבריות הישראלית ההגמונית סביב האתוס הצבאי ומודל הצבר. מודל זה מקדש קשיחות, יכולת ביצוע, קור רוח ושליטה ברגשות, ורואה בהבעת רגש פומבית, לעיתים קרובות, סוג של חולשה או סנטימנטליות. לכן, האינטראקציה המאופקת והתכליתית בעדות אינה רק ביטוי של מגדר במובנו הכללי, אלא השתקפות של תרבות מקומית מובהקת שבה גברים לומדים לתקשר את חייהם דרך פריזמה של תפקוד ועשייה. העדרו של הרגש המפורש בטקסט הופך אפוא לטקסט בפני עצמו: שתיקה רועמת המהווה שפה תרבותית שיש לפענח ולקרוא בין השורות שלה.
הבחירה של הדוברים להישאר במרחב התכליתי והענייני אינה מסתכמת רק בדינמיקה הנקודתית של הריאיון, אלא מחלחלת עמוק אל האופן שבו מתעצב הזיכרון הקולקטיבי. כאשר עדויות אישיות, במיוחד בחברה רווית קונפליקטים כמו החברה הישראלית, מסופרות דרך פריזמה גברית המצנזרת את הפגיעות, הזיכרון הלאומי נצבע כמעט בלעדית בגוונים של תפקוד, שליטה ורציונליות. פחד, כאב, ספק ובלבול נדחקים לשולי הנרטיב או מושתקים כליל. עדנה לומסקי-פדר, שבחנה את האופן שבו חיילים משוחררים מספרים על חוויות מלחמה, מצביעה על כך שהשפה העניינית הזו מייצרת זיכרון מנורמל שמחליק את השבר הפנימי. כך נוצר מעגל קסמים: הזיכרון הקולקטיבי המעוקר מרגש מציב רף ציפיות גברי מחמיר, שמאלץ גם את הדורות הבאים ליישר קו ולספר את סיפוריהם באותה לקוניות תכליתית.
השבת השחורה
אז בואו נעבור לשבת השחורה, ספר מה התרחש פה.
יניב נאנח ומתחיל לדבר במשך כעשרים דקות ללא הפרעה, כמעט ללא הפסקות לנשימה. הסיפור מגיח ממנו כמו חוויה שחיכתה לביטוי.
טוב, בגדול, שש עשרים תשע, ככה נהיה מדויקים, התחילו אזעקות. מבחינתי, עוד יום רגיל לחלוטין, הילדים ישנים בממ"ד, אז אין שום בעיה. אני ואשתי רצים, עוברים לממ"ד והכל בסדר. מהר מאוד, שוב יש פה חמש עשרה שניות כביכול להגיע לממ"ד, תכלס זה קצת פחות כי יוצא עד שהאזעקה יש לך בערך שבע שניות להגיע לממ"ד, בדרך כלל זה רצים לממ"ד, יש בום, שניים, נגמר, חוזרים למיטה, סוף סיפור.
זה לוקח עשר שניות, חמש עשרה שניות, עשרים שניות אתה כבר במיטה בחזרה ופתאום, פה זה היה אזעקה, אחרי אזעקה, אחרי האזעקה, בום אחרי בום, ומהר מאוד כבר שמענו את השריקות, וזה אומר שזה נפל ממש קרוב בתוך הקיבוץ. אז מי שגר פה ורגיל לדבר הזה, מהר מאוד הבין שמשהו שונה קורה.
זה לא אזעקה רגילה וזה לא משהו רגיל. תוך שתי דקות בערך שאני ואשתי יושבים בתוך הממ"ד, מסתכלים אחד על השני, אני כבר אומר לה: "אני צריך לצאת". אני מתחיל לקבל טלפונים אחד אחרי השני מתושבים של 'אנחנו בממ"ד. פגע לנו קאסם בבית. יש ריח של עשן של שריפה, פגע לנו מחוץ לבית'. טלפון אחרי טלפון אחרי טלפון בערך חמישים טלפונים תוך דקה על אותו סיפור.
אני מבין שאני צריך לצאת. מתקשר למי שהיה הרבש"ץ לפני. הוא היה חבלן במשטרה. ביקשתי ממנו שיצא איתי כדי ללכת למקומות של הנפילות והוא גם חובש, לראות מה קרה, מה זה, כמובן שזה הכל תוך כדי אזעקות וממשיכות שריקות וממשיכות נפילות, ממש כמו סצנה מסרט.
"אשתי תופסת אותי ביד של "אל תצא, אל תצא, בלאגן בחוץ", הדילמה הקשה של כל כיתת כוננות, ורבש"ץ, אין ברירה, צריך לצאת.
הדילמה המטלטלת בין הבחירה של יניב לצאת החוצה אל קו האש, לבין החלטתו של רוני ספדג' בכיסופים (פרק ארבע) להישאר בממ"ד ולהגן על משפחתו, מציפה את אחד הקונפליקטים העמוקים והכואבים ביותר של הגבריות הישראלית בעתות משבר: ההתנגשות החזיתית בין האתוס הציבורי-צבאי לבין המרחב האבהי והפרטי. תפקיד הרבש"ץ מגלם את פסגת הציפייה החברתית מהגבר כמגן הקהילה: חובה שלכאורה מכתיבה חתירה למגע וניהול הלחימה במרחב הפתוח, כפי שעשה יניב. מנגד, הבחירה של רוני להישאר נצור עם משפחתו ולנהל את הקרב על מפתן דלת הממ"ד, חורגת מהתסריט ההרואי המסורתי של ההסתערות קדימה, אך דורשת אומץ מסוג אחר לגמרי ונובעת מיצר הגנה הורי ראשוני. כאשר דילמה קורעת לב כזו מתוארת בשיח ענייני וטכני של מראיין ומרואיין, היא עשויה להיות מתורגמת למונחים של אילוצים טקטיים, כיווני ירי או הערכת מצב מבצעית. אולם, אני מזהה שמתחת לרצף הפעולות הלקוני מסתתרת רעידת אדמה רגשית: הרגע שבו אדם נקרע בתוכו בין מחויבותו לתפקיד הממלכתי לבין חובתו הבסיסית ביותר לילדיו ולאשתו. הענייניות במקרה הזה אינה רק הרגל תקשורתי, אלא שכבת מגן פסיכולוגית הכרחית; היא מאפשרת לדוברים לנווט ולעבד בדיעבד החלטה בלתי אפשרית שהתקבלה בשבריר שנייה, ולשמור על תחושת הערך העצמי שלהם אל מול ציפיות מגדריות ולאומיות נוקשות, ללא קשר לאיזו משתי הדרכים הם בחרו בשטח.
אני פותח את הדלת של הבית כדי לצאת תוך כדי שהיא מחזיקה אותי, ממש איך שפתחתי את הדלת מעבר לרחוב, בית מולנו קיבל פגיעה ישירה ממש. הרגשתי את ההדף הזה. זה בעט אותי אחורה חזרה לתוך הבית, סגרתי את הדלת מהר, לקחתי את אשתי כבר בהבנה שמשהו באמת רציני קורה, הכנסתי אותה לממ"ד, אמרתי לה בבקשה תישארי פה, סגרתי את הדלת ויצאתי.
אני יוצא תוך כדי שאני מדבר עם עקיבא שביקשתי שנפגש באחד הבתים. כמה שניות אחרי שיצאתי מהבית יש לי איזשהו חור שחור אני לא זוכר אם היתה עוד הודעה, אם היה מישהו שהתקשר אלי, כי התקשורת נפלה אז לא יודע איך זה היה, אבל קיבלתי איזושהי הודעה להקפיץ את כיתת כוננות.
כיתת כוננות בעוטף עזה היא למעשה קו ההגנה האזרחי-צבאי הראשון של היישוב, המורכב מתושבים מתנדבים, לרוב יוצאי יחידות קרביות בצה"ל. התפיסה העומדת בבסיס הקמתן נולדה מתוך ההבנה הגיאוגרפית והביטחונית המורכבת של יישובי הספר: הקרבה לגבול רצועת עזה הופכת את זמן התגובה במקרה של חדירה לקריטי לחלוטין. במצב חירום, כיתת הכוננות נועדה לבלום את האיום, לרתק את האויב ולהגן על חיי התושבים בדקות או בשעות הגורליות הראשונות, עד להגעת כוחות צבא ומשטרה סדירים אל השטח.
התהוותן של כיתות הכוננות אינה אירוע נקודתי, אלא תהליך שהתפתח והתמסד לאורך עשורים במקביל להשתנות האיומים הביטחוניים באזור. בעבר, יישובי הספר התמודדו בעיקר עם חדירות של מסתננים בודדים או חוליות קטנות, אך עם השנים, במיוחד לאחר נסיגת צה"ל מהרצועה והתעצמות ארגוני הטרור, האיום הפך למורכב וממוסד הרבה יותר. צה"ל ומשרד הביטחון, שהכירו בצורך החיוני בכוח תגובה מקומי ומיידי שחי את השטח, לקחו תחת חסותם את הכשרת המתנדבים. חברי הכיתה מנהלים שגרת חיים אזרחית לכל דבר: הם מורים, חקלאים, מהנדסים ואנשי הייטק, אך הם מחזיקים בביתם, לפחות בתיאוריה, נשק ארוך אישי, ציוד טקטי ומכשירי קשר, ונדרשים לשמור על כשירות מבצעית דרך אימונים תקופתיים בשיתוף הצבא.
תפקודן המבצעי בשטח מבוסס במידה רבה על ההיכרות האינטימית של המתנדבים עם השטח שלהם: הם מכירים כל שביל, כל חצר, וכל משפחה ביישוב, מה שמקנה להם יתרון טקטי עצום בניווט, בזיהוי חריגים ובקבלת החלטות מהירות. עם הישמע התרעה על חדירה, חברי הכיתה עוזבים הכל, עולים על ציוד וקופצים אל עמדות מפתח שנקבעו מראש ביישוב. הם סורקים את השטח, מנהלים אש במידת הצורך, ומסייעים בכינוס התושבים למרחבים מוגנים.
אירועי השבעה באוקטובר העמידו את המודל הזה במבחן קיצון אכזרי וחסר תקדים, כאשר כיתות כוננות רבות מצאו את עצמן מבודדות מול מאות מחבלים למשך שעות ארוכות, והפכו הלכה למעשה לחומת המגן האנושית הבלעדית שחצצה בין משפחותיהם לבין פעילי הטרור.
כשאנחנו מקבלים פה הודעה ושיש החלטה או הבנה שצריך להקפיץ את הכיתת כוננות, זה אומר שמשהו מאוד חריג קורה, וזה אומר שמבחינתנו אנחנו עוזבים הכל. לא מתעסק בבתים שנפלו בהם קסאמים, לא בשריפות, לא בחשמל, לא בשום דבר, יוצאים להגן על הקיבוץ.
אני מודיע למפקד כיתת כוננות להקפיץ את הכיתת כוננות, נפגשים בנשקיה לקחת את הנשקים, אחרי חמש דקות כבר כל העשרה שקפצו בשנייה הראשונה הגיעו כבר לנשקיה, אני חיכיתי להם שם, נתתי להם נשקים, הם כבר מגיעים עם הווסטים עליהם, והמפקד כיתת כוננות מתחיל לפרוס אותם על הגדר, בין השערים, על הגדר, לכיוון עזה, כל העמדות ברזל המוכנות שיש לנו, ואני מתחיל לנסות להבין.
אין עם מי לדבר בקשר עם החטיבה, לא בטלפון, לא שום תקשורת, שום דבר. שלחתי את אחד החבר'ה לפתוח את החמ"ל שהוא ממש פה, איכשהו נכנס לחמ"ל זה היה בסביבות עשרה לשבע הוא שומע בקשר, חדירה בארז חדירה בארז וזהו, משם לא הייתה יותר תקשורת בקשר.
זה הדבר היחיד ששמענו, שחדירה בארז, הכוונה הייתה למוצב ולמעבר ארז בעצם. וזהו, זה מה שידענו, זה מה שידעתי ואנחנו בעצם נערכנו להגנה על הקיבוץ. הוצאתי הודעות לכל הקיבוץ, שיישארו כולם, שיש אירוע חריג, ככה כתבתי להם, אירוע חריג, כולם להישאר בבתים סגורים בממ"דים.
הקריאה לעזרה מקיבוץ ארז
בסביבות שבע וחצי, נכנסת לי שיחה, משהו שהיה מאוד מוזר כי לא הייתה תקשורת. אני רואה שזה שיחה מאור רחב, הרבש"ץ של קיבוץ ארז, הוא מתקשר אלי, אני עונה במין אתה יודע, אווירה חצי מאולצת, חצי כזה איזה הזוי מה שקורה כאילו אנחנו הולכים להחליף חוויות. מהר מאוד אני שומע על הקול שלו שהוא לא בא להחליף חוויות, והוא אומר לי אני לא בקיבוץ, אני בירושלים אצל המשפחה. יש לנו בערך ארבעים מחבלים על הגדר של הקיבוץ. יש לי כבר הרוג וארבעה פצועים. אני צריך עזרה.
שיחה מאוד קצרה, אמרתי לו אין בעיה, אני שולח עזרה. איך שניתקתי איתו תפסתי את המפקד כיתת כוננות שלי, יניב ברלינר, אמרתי לו "יניב, קח איתך עוד שלושה אנשים, תעלו על האוטו, סעו לארז," אין לי מושג מה קורה מסביב, אין לי מושג אם יש מחבלים על הכבישים, אין לי מושג מה קורה בכלל באזור. מבחינתי יש ניסיון חדירה לארז ושלחתי תגבורת לשם שתעזור להם.
אז באמת יניב לקח איתו עוד שני חבר'ה ויצאו לשם. עשר דקות אחר כך אור התקשר אלי עוד פעם ואמר שאני אנסה לשלוח כמה שכמה שאני יכול. כמובן שלא יכולתי גם להשאיר פה את הקיבוץ, כי לא באמת ידעתי מה קורה, אני לא יכול לזוז מפה, אני נשאר פה, והיו עוד שלושה חבר'ה תושבים מהקיבוץ, איש משטרה אחד, אחד שירותי ביטחון, עוד מילואימניק אחד כשקפצו לעזור, היו הרבה שרצו לעשות את זה. מכולם ביקשתי להישאר בבתים. בגלל שהם אנשי ביטחון, אמרתי או.קיי., בואו תעזרו. הם היו עם רכב משטרה, עשו סיורים באזור של הגדר שהוא פחות צופה לעזה, באזורים אחרים היו עם אקדחים. בדיוק אחרי שאור דיבר איתי, נתקלתי בהם ושאלתי אותם הם יכולים גם לנסוע לארז לעזור במה שאפשר, גם לא התבלבלו בכלל, הם יצאו.
אור כבר הגיע לפה, בדיוק חברתי אליו לקחתי אותו אלי לנשקייה, נתתי לו עוד שלושה נשקים שהיו לי בגלל שלושת החבר'ה שלא היו פה. נתתי לו את הווסט שלי עם התחמושת שלי. נתתי לו עוד ווסט עם תחמושת שהייתה לי והוא יצא לשם, אסף את השלושה חבר'ה שביקשתי מהם לנסוע והם נסעו איתו.
חמש דקות אחר כך גם שלחתי עוד אחד מהחבר'ה שלי מהכיתת כוננות, את יותם, עם שאריות והתחמושת שהיו לי פה בנשקיה, וזהו, והם יצאו לשם.
החיבור בין אופייה האזרחי-צבאי של כיתת הכוננות לבין סגנון השיח של יניב וזאבי, חושף את העומק הפסיכולוגי של אותה ענייניות גברית. בניגוד ללחימה קלאסית בחזית מרוחקת, שבה החייל מנותק פיזית מביתו, הלחימה של הרבש"ץ וחברי כיתת כוננות מתרחשת בתוך הסלון, על מדשאות הקיבוץ ומחוץ לחלון חדר הילדים. הקריסה המוחלטת של הגבול החברתי המוכר בין חזית (המרחב הגברי והמבצעי, לרוב) לבין עורף (המרחב הביתי והמשפחתי), מטעינה את הסיטואציה בעוצמות רגשיות בלתי נתפסות. במציאות כאוטית כזו, שבה אין שום חיץ בין התפקיד הפיקודי לבין החרדה התהומית למשפחה ולשכנים, הענייניות והשפה הטכנית מפסיקות להיות רק קוד תרבותי נרכש, והופכות לחגורת הצלה נפשית של ממש.
כאשר יניב משחזר את האירועים באוזני זאבי, ההיצמדות לפרטים הטכניים, צירי תנועה, כלי נשק, פקודות ותחמושת, מאפשרת לו לארגן את הכאוס המוחלט של לחימה בתוך הבית לכדי נרטיב קוהרנטי שניתן לשלוט בו בדיעבד. זאבי, מצידו, מספק ליניב בדיוק את המרחב הבטוח הזה: באמצעות שאלותיו הממוקדות והתכליתיות, הוא עוזר לו לשרטט גבולות גזרה בתוך סיפור שאין בו באמת גבולות. זוהי אינה התעלמות מהכאב או אטימות רגשית, אלא הדרך של שניהם כגברים להחזיק יחד את הפגיעה העצומה של חילול המרחב המוגן ביותר. שניהם חוששים, גם אם לא במודע, שאם יאפשרו לרגש הגולמי, לחרדת האבל או לתחושת האובדן של חבר קהילה, לפרוץ אל פני השטח ללא שליטה, קירות ההגנה של הסיפור עלולים לקרוס.
דאגתו של אבא
אני יכול להגיד שבערך ממש דקות ספורות אחרי שהם יצאו לשם, פתאום ירד לי לאן שלחתי אותם ומה קרה. פתאום התחלתי להתמלא דאגה כאבא, אבא מאוד דאגן גם ממש אחרי שהחבר'ה יצאו לשם, אשתו של יניב ברלינר התקשרה אלי אומרת לי "יניב לא עונה, יניב לא עונה מה קורה הכל בסדר?" אמרתי לה מה היה, הכל בסדר, יניב איתי, הוא פשוט עסוק בלנהל את הכיתה, את מכירה אותו, הוא לא יענה לך הכל בסדר.
אז גם נפל לי פתאום, כאילו מה יכול להיות ומה מה עשיתי. מאותו רגע, המשכתי לנהל את הלחימה פה, כי יניב היה שם כל הזמן. הגיע אלינו איזשהו מידע שמחבלים מאגפים את ארז חצו את כביש 34, הם כבר בדרך אלינו. נשארנו פה ששה אנשים, וזה קיבוץ של שלוש וחצי קילומטר גדר היקפית, ולהתחיל כל הזמן להבין מאיפה אנחנו מגנים ולאן אנחנו הולכים. זה לרוץ מנקודה לנקודה, ותוך כדי כל הזמן תושבים מתקשרים שהם שומעים ערבית מחוץ לבית, שהם שומעים רעש מחוץ לבית, ואז גם צריך לתת מענה לדברים האלה ותוך כדי כל הזמן טלפון ליניב בארז כדי להבין מה קורה איתם, מה המצב אז כל הזמן היו לי עדכונים ממנו של מה קורה, איפה הם, הם בסדר, איך הם נלחמים.
ארבע שעות של לחימה שם, שתוך כדי העבירו דרכנו פצועים ורכבים הולכים וחוזרים, גם של חבר'ה מארז. היה פה מאוד בלאגן. בערך אחרי ארבע שעות הגיעו אלינו לקיבוץ שלושה לוחמים של פלס"ר, צנחנים, שהגיעו עצמאית, גם המ"פ של הפלס"ר. התלבשו אצלנו, התארגנו, שאלו מה, אמרנו להם, היה כנראה גם אחד מארז שהיה איתם בצבא, קרא להם. בעצם, הם כבר הגיעו לשם אחרי שהחבר'ה שלי, ביחד עם הכיתת כוננות של ארז הצליחו למנוע מהמחבלים לחדור לקיבוץ.
בעצם המחבלים נסוגו אחרי איזה כמה מכות אש חזקות שהם הצליחו לעשות ולחלץ את הפצועים שם, שהיו ממש על הגדר, ולפנות אותם לברזילי. אז אחרי ארבע שעות בערך, המחבלים שהגיעו לגדר של ארז נסוגו, הבינו שיש התנגדות, שיש מי שנלחם נגדם, הם החליטו לסגת ואז באמת החבר'ה של הפלס"ר הגיעו לארז והחליפו את החבר'ה שלי, החבר'ה שלי חזרו לפה. היתה איזשהי הירגעות מבחינתי שכולם חזרו שלמים, אבל הייתה גם הבנה איפשהו בפנים שזה לא נגמר.
אני יכול להגיד בלב שלם שאני הייתי מנותק לחלוטין ממה שהיה, לא היה לי מושג מה קורה בכפר עזה, לא היה לי מושג מה קורה בשדרות, לא היה לי מושג מה קורה ביכיני, לא היה לי מושג משום דבר. מבחינתי היה ניסיון חדירה בקיבוץ ארז, יש הפצצות, יש איזשהו אירוע, אני לא יודע מה הוא. מנותקי קשר לגמרי. הם חזרו, ובעצם מאותו רגע אנחנו פשוט המשכנו להיות פה, להגן על הקיבוץ, להסתובב, לעבור ממקום למקום, כל הזמן ניסיון חדירה מפה, ניסיון חדירה משם. פתאום טלפון מהשב"כ, מגיעים אליכם מכיוון שדרות, פתאום טלפון מזה, מגיעים טלפונים באמת מכל מיני מקומות או הודעות או כל מיני דברים כאלה שאני לא יודע מאיפה הם הגיעו, אבל הגיעו אלי כל הזמן וזה היה פשוט כל הזמן לקפוץ מאזור לאזור לאזור לאזור, עד השעות של החשכה.
בחשכה הבנו שאנחנו מעטים, אין לנו מה לעשות על הגדר אז התחלנו להתקפל אל החמ"ל כדי להתארגן ללילה. ואז התחלתי להבין מה גודל האירוע ומה קורה. זה היה בסביבות שש-שבע בערב, ששוב כל הכיתת הכוננות של כפר עזה, חברים טובים, הרבש"ץ של כפר עזה, הרבש"ץ של בארי, רבש"ץ של נחלות, אתה פתאום שומע מה היה במקומות האלה ומתחיל לאט לאט, לעשות אחד ועוד אחד על הרבה מאוד דברים.
גדלתי פה, למדתי פה, זה כמו קיבוץ קטן, מכירים את כולם. אז מהר מאוד אתה מתחיל לחשוב, אבל מהר מאוד גם עוצר ומבין שיש עוד מה לעשות. בלילה היינו כל הזמן בקשר עם כל מיני מ"פים ומג"דים, ניסינו להביא לפה צבא שיהיה איתנו בלילה, שלא נהיה פה לבד, לא צלחנו. בסביבות אחת עשרה, התקשר אלי המ"פ האחרון ואמר לי אני מצטער יניב אבל אין לנו אישור להגיע. אנחנו לא יכולים להגיע. אז העברנו את הלילה פה גם לבד, כל הזמן יצאנו לסיורים הלוך חזור סביב הגדר כל התושבים, עדיין תשע מאות תושבים פה בבתים.
למחרת כבר התחלנו מהבוקר לפנות תושבים. יצאה הוראה של פינוי. התחלנו תהליך ארוך של כל הברחת כל התושבים מהגדר, מהשער האחורי, תוך כדי הבנה של אנחנו עדיין כל רגע צפויים לקבל עוד מחבלים, ושזה לא הגיע אלינו עדיין, אבל זה או-טו-טו מגיע, אז כל הזמן בדריכות הזאת של בין לעזור לתושבים לבין להיות על הגדר ולהיות ערוכים.
ביום ראשון בסביבות שבע בערב הגיע לפה הכוח הצבאי הראשון, כוח יחסית גדול, פלוגה של מילואים, של יוצאי נח"ל הגיעו לפה ואז בעצם תפסו איתנו את ההגנה. אנחנו הצלחנו רגע להוריד. אני זוכר שאני ויניב הסתכלנו אחד על השני וכאילו פתאום העזנו להגיד, שנינו כאילו אמרנו את זה די ביחד כזה, כאילו וואלה קרה לנו נס, כאילו הייתה איזו הבנה ששנינו לא רצינו להגיד את זה עד שהגיע לפה כוח האמיתי של צה"ל, זהו ומאותו יום התחלנו איזושהי שיגרה מאוד מוזרה של ניהול בסיס צבאי שנקרא אור הנר.
ביום שני בבוקר המקום כבר התפנה לגמרי. לא נשאר פה אף אחד. אנחנו, הרפתנים ועוד שני אנשים. ולאט לאט התחילו לזרום לפה חיילים, היו פה בסביבות שש מאות חיילים שישנו פה, גרו פה, ניהלנו פה איזשהו מוצב, מוצב אור הנר שאני בעצם מנהל אותו, וזהו וככה העברנו עברנו ששה חודשים בצורה הזאת.
פגיעות הקסאמים והלחימה בקיבוץ ארז
השאלה הבאה של זאבי מפנה את יניב לתאר את הפגיעות של הקסאמים ביישוב.
בסריקות שאנחנו התחלנו לעשות בימים אחר כך, אז היו בסביבות אחת עשרה, שתים עשרה נפילות בתוך הקיבוץ, עוד איזה עשר ממש על הגדר שפגעו בעיקר בגדרות ובמכוניות.. חמש פגיעות ישירות בבתים. למזלנו הגדול התושבים פה ממושמעים, מקפידים, וכולם הספיקו להיות בממ"דים בזמן, ואף אחד לא נפגע. שלושה בתים נהרסו לגמרי, אבל כולם יצאו שלמים.
אני גר פה שבע עשרה שנים. היו שלוש נפילות אולי בתוך הקיבוץ ובסביבה. באותו יום זה היה ממש בעשר הדקות הראשונות, אפילו פחות, כל הנפילות. זה היה ערבוב של קסאמים וגם פצמ"רים. כאילו זה היה כזה הכל מהכל.
זאבי שואל על החוויות של חברי כיתת הכוננות שנלחמו בארז. יניב מתחיל לתאר את מה שהוא שמע מהחברים שחזרו. אלו חוויות שעליהם הוא מספר מיד שניה. הוא מספר על הלחימה בתוך הבית של דודי ומיטל רגב המתוארות בפרק השישי.
לא הייתה לחימה פנים מול פנים כמו בישובים האחרים, אבל עשרות מחבלים היו על הגדר ובעצם הם ירו לתוך הקיבוץ. כנראה שהמחבלים שהיו בחוץ ראו אותם, הם לא כל כך ראו את המחבלים, הם הבינו מאיפה מגיעה האש. ההבנה הייתה שם שגם יש שם צלף כי הוא כנראה זה שפגע באמיר והרג אותו די בתחילת הלחימה. והאר.פי.ג'י. כמובן.
הם מהר מאוד תפסו עמדות מאחורי קו הבתים הראשון וניהלו איזה קרב אש ממרחק של עשרה, חמש עשרה מטר. קרב שתוך כדי שניים מהחבר'ה נמצאים בתוך ח' בטון כזאת, ממש על השער, לכודים שם, אז בעצם רוב הקרב התנהל למנוע מהם לעבור את הגדר, ולהיכנס. והיכולת של לתת איזושהי מכת אש מסיבית, כדי ששני החבר'ה שהיו שם בתוך הבטונדה יצליחו לברוח החוצה, לפינוי.
וגם הבית הראשון של משפחת רגב שהוא ממש על השער, אותו בית שאמיר שכב שם, בתוכו, שהיה כבר הרוג, אז באמת הם חטפו שם אר.פי.ג'י. גם לתוך הבית, תוך כדי שניסו להוציא אותם. אבל הצליחו להוציא את המשפחה וככה הקרב הזה התנהל במשך איזה שלוש וחצי ארבע שעות של הלוך חזור.
בארז היה הרוג אחד. חבר טוב. אני לא הבנתי את זה בהתחלה שזה הוא, רק עד שהם עברו פה, שהם פינו אותו, הם עברו פה דרך הקיבוץ, רק אז, בחטף קלטתי שזה הוא. והבנתי את זה.
בסוף ארז זה קיבוץ שכן, זה אנשים שאנשים שאתה גדל איתם. כל המועצה הזאת, אז היה ברור שכנראה זה יהיה מישהו שאתה מכיר, בטח בכיתות כוננות שאנחנו מתאמנים ביחד ועובדים הרבה ביחד.
מחנה פליטים בטבריה
זאבי ממשיך הלאה ושואל על הפינוי.
בהתחלה כל אחד התפנה די עצמאית. כבר ביום שבת בארבע בצהריים הגעתי, אמרתי לאשתי, תעופי מפה כמה שיותר מהר. עזרתי לה להיכנס לאוטו, ושכבר הבנתי שבצומת ברור חיל יש הרבה כוחות צבא, העפתי אותה מפה, והיא יצאה לאימא שלי בניצנים, ואחר כך משם למשפחה, במכמורת.
הראשונים התפנו ככה, העיקר לצאת, להגיע לאנשהו. כבר ביום ראשון בערב הם פונו למלון בטבריה שזה מלון שגם בפעמים קודמות נסענו אליו. זה מין כזה מקום ראשוני. הם היו שם את החודש הראשון, ואז גם הגיעו מלא מפונים מקריית שמונה. התחיל להיות שם גם הרבה בלגן של הרבה מאוד מפונים, מהרבה מאוד מקומות והייתה הבנה שצריך לשמור על קהילה כקהילה, בצורה מסוימת. אז התחילו לחפש מקום שיקבל את אור הנר כקהילה כאור הנר ואחרי חודש בערך הם עברו לירושלים, למלון אוריינט, והם היו שם עד שחזרו לקיבוץ.
דבר ראשון, התקופה בטבריה הייתה סוג של מחנה פליטים ממש, אני הגעתי לשם אחרי שבועיים וזו היתה חוויה מאוד מוזרה. לבוא מפה שאתה בדריכות מלאה שכל היום מסתובב עם וסט קרמי בבית שלך, וחיילים ויריות, וכל הזמן יוצא לסריקות והקפצות וכל הדבר הזה, ופתאום לצאת לכביש. אחרי שבועיים יצאתי פעם ראשונה מאור הנר צפונה. הכבישים ריקים, ולאט לאט אתה עולה צפונה, והכבישים מתמלאים, ומתמלאים, ואתה שבועיים אחרי זה, ופתאום רואה חיים.
אני זוכר שההגעה למלון מבחינתי הייתה כאילו הגעתי לשם ורציתי לברוח משם, הגעתי ישר למשפחה, וזה היה איזשהו דיסוננס, כי מצד אחד כולם שבורים אבל מצד שני הי השם שיקום וכל ערב יש הופעה וגלגל"צ באים וזה, ומסיבות ורעש ובירה והיה לי מאוד קשה. הייתי שם לילה אחד, הייתי עם המשפחה, עם הילדים. חזרתי לפה לאיפה שהרגשתי שאני צריך להיות. ראיתי שאשתי בסדר, שהילדים בסדר, היא הייתה חודש שישי כבר. חזרתי לפה וככה כל שבועיים בערך הייתי נוסע להיות איתם עשרים וארבע שעות, שלושים ושש שעות, ככה משהו בסגנון וחוזר לפה.
בירושלים היה עולם אחר, היה מדהים. המלון, הצוות שם, הוא קיבל את הקהילה הזאת. ואוריינט זה מלון שלא רגיל ללקוחות כאלה, אוריינט זה מלון ברמה מאוד גבוהה, והם פתחו את הדלתות שלהם והצוות שם היה מדהים. הקיבוץ התאקלם שם מהר מאוד, נוצר שם קשר מדהים בין הצוות לבין הקהילה והיה להם מאוד טוב שם, ביחס לזה שאתה לא בבית ובהבנה למה שקורה, אבל אם מסתכלים על הדברים בצורה מאוד פשוטה, אז היה להם מאוד טוב.
אירחו אותם מאוד יפה, קיבלו אותה מאוד יפה ובאמת חיבקו אותם בצורה שרק אפשר לחלום עליה,
מבחינת הקהילה, איך היא תפקדה שם?
לפעמים יותר, לפעמים פחות, זה מאוד מורכב, הרי גם לא כולם באו לשם, רוב הקהילה הייתה שם, אבל חלק עוד היו במקומות אחרים ואתה מנסה לייצר איזושהי קהילתיות. אז היו את בתי ילדים שבעצם היו בקומה התחתונה של המלון. והיה את בית ספר, שלאט לאט מצאו איזה בית ספר בירושלים, ולקחו אותם לשם, ואחרי צהרים הייתה מין פעילות חברתית, הביאו מורות חיילות שהיו איתם מטבריה, מהיום הראשון בטבריה עברו איתם לירושלים, עכשיו הן נמצאות פה. הם חזרו עם הקהילה לפה והם גם עובדות פה איתם בחינוך הבלתי פורמלי, אז היה ניסיון לייצר איזושהי מערכת קהילתית בתוך מלון.
לפעמים זה עבד יותר, לפעמים זה עבד פחות, אבל אני חושב שהקהילה מאוד הוכיחה את עצמה בתקופה הזאת כקהילה מאוד חזקה. בגלל זה גם הצליחו לחזור לפה, כקהילה ביחד, בהחלטה משותפת, שזה משהו לא פחות מורכב וקשה מאד לעזוב.
האל-ביתי
החוויה שעולה מדבריו של יניב משרטטת בצורה מצמררת את מושג האל-ביתיות ואת עומק העקירה הנפשית שחוו תושבי העוטף. המסע הפיזי שלו צפונה, מתוך אזור מלחמה שבו הבית הפרטי הפך לזירת קרב המחייבת לבישת אפוד, דריכות וסריקות, אל עבר מרחב שבו החיים מתחילים לחזור למסלולם, מייצר שבר תפיסתי.
הדרגתיות התנועה, מהכבישים הריקים של הדרום הפצוע ועד לתנועה הסואנת והחיים שהוא פוגש ככל שהוא עולה צפונה, ממחישה את הניתוק החריף בין המציאות המקומית והפנימית שלו לבין זו של שאר המדינה. יניב יוצא מביתו הפיזי כדי למצוא מפלט, אך מגלה שהעולם הנורמלי שבחוץ הפך זר לו לחלוטין.
כאשר הוא מגיע למלון בטבריה, המפגש המחודש עם משפחתו נבלע בתוך דיסוננס קוגניטיבי ורגשי קיצוני. המקום שאמור לספק חוף מבטחים, חום ונחמה, מתואר על ידו כמחנה פליטים סוריאליסטי. הניגוד הצורם בין השבר הפנימי העמוק של המפונים לבין הרעש החיצוני של ניסיונות הנרמול, הופעות של גלגל"צ, מסיבות ובירה, הופך את סביבת המקלט לבלתי נסבלת עבורו. חווית האל-ביתיות מגיעה כאן לשיאה: הבית שבדרום הופקע לטובת המלחמה ואינו בטוח עוד, אך גם המרחב המשפחתי החדש במלון מרגיש מנוכר, מלא בהמולה וזרות שאינן מאפשרות חיבור או מנוחה. יניב מוצא את עצמו עקור פעמיים, גם מביתו הפיזי וגם מהיכולת להרגיש בבית בחיק משפחתו במרחב המוגן.
החזרה המהירה שלו דרומה, אחרי לילה אחד בלבד ולמרות שאשתו נמצאת בחודש השישי להריונה, מעידה על כך שהעקירה שיבשה לחלוטין את מוקד השייכות שלו. באופן פרדוקסלי וטרגי, המקום היחיד שבו יניב מרגיש שהוא "צריך להיות" הוא דווקא אזור הסכנה, בתוך הקיבוץ הנטוש. המציאות הכאוטית של הלחימה תואמת את הלך הרוח הפנימי שלו הרבה יותר מאשר האסקפיזם המאולץ של בית המלון. חזרתו לדרום והביקורים הקצובים אצל משפחתו ממחישים כיצד הפגיעה פיצלה את עולמו: המשפחה והעורף הפכו ליעד לגיחות קצרות של חובה, ואילו שדה הקרב, המקום המסוכן והמפורק ביותר, הפך לעוגן הקיומי היחיד שהוא מסוגל להכיל באותו רגע.
כולם חזרו?
הרוב. אנחנו כרגע נמצאים בסביבות תשעים אחוז מהתושבים שחזרו לפה.
מתי חזרו?
רשמית הקיבוץ חזר בראשון למרץ. הרבה מאוד לא חזרו, כי מערכות חינוך, הילדים כבר היו במקומות אחרים זה עכשיו סוף שנת הלימודים וחופש גדול, בעצם רוב מי שלא חזר, חזר עכשיו. יש עוד מעטים שלא חזרו, ואולי גם לא יחזרו, שכרגע הם לא יודעים עדיין ואנחנו לא יודעים עדיין.
מרגישים פה בטחון עכשיו?
אני חושב שזה סובייקטיבי את מי תשאל. אני חושב שלא. אני חושב שקשה אחרי מה שהיה קשה מאוד להרגיש פה באמת בטוח. אתה מאוד רואה את זה שבעצם התושבים פה נושאים עיניים לרבש"ץ ולכיתת כוננות, ולא לצבא. אתה רואה שכל הבניית האמון של הביטחון בעצם זה סביב הכיתת כוננות והרבש"צים בכל הקיבוצים, ולא על בסיס הצבא.
זאת עבודה קשה לשמור על רמת ביטחון גבוהה. אני חושב שביטחון, אם אתה שואל מבחינת ביטחון, ביטחון יש. תחושת ביטחון זה משהו אחר, ואני לא בטוח כמה יש אותה. זה מאוד סובייקטיבי, וזה משהו שייבנה ייקח זמן.
ההבחנה המדויקת שעושה יניב בין ביטחון אובייקטיבי לבין תחושת ביטחון סובייקטיבית משרטטת באופן חד וכואב את עומק השבר שחוו תושבי העוטף ואת משבר האמון החריף מול המדינה ומוסדותיה. בעוד שביטחון מתייחס למציאות הטקטית והפיזית, נוכחות כוחות, אמצעי מיגון והיעדר איום מידי, שמאפשרים את חזרתם של מרבית התושבים, הרי שתחושת הביטחון היא החוויה הפסיכולוגית והרגשית שהתרסקה ללא היכר. דבריו של יניב מצביעים על תזוזה טקטונית במוקד האמון של הקהילה: לא עוד הישענות על הצבא הגדול והמערכתי שכשל בהגנה עליהם, אלא הישענות אבסולוטית על המוכר, המקומי והאינטימי: הרבש"ץ וחברי כיתת הכוננות. השבר הזה ממחיש כיצד הקהילה המקומית הפכה לא רק לחומת המגן הפיזית, אלא גם לחומת המגן הנפשית היחידה שעליה נשענים התושבים בבואם לשקם את חייהם. יניב מבין באורח מפוכח שבעוד שמערכות ביטחוניות יכולות לייצר סביבה מוגנת, תחושת הביטחון, אותו שקט פנימי בסיסי של אדם בתוך ביתו, היא רקמה עדינה שתידרש בנייה איטית וארוכת שנים כדי לאחותה מחדש.
זאבי שואל על תחושותיו של יניב לגבי הלחימה העצמאית ללא תמיכה מספקת של הצבא.
איך אתה, יש מלא כוחות אבל נשארתם לבד כאילו מה קרה פה? כאילו איך זה קרה?
כנראה שלא היו כוחות כמו שחשבנו, אנחנו הרגשנו פה מאוד בטוחים. הבנו שיש פה קסאמים וזה, עם כל כמה שזה עצוב וזה, אנחנו רגילים לזה, זה לא עכשיו משהו שפגע לנו בתחושת הביטחון, זה לא נעים וזה לא זה, אבל התרגלנו, לצערי בחרנו לחיות פה והיה בטוח.
עוד שבועיים לפני השבעה לאוקטובר היה פה אימון של הכיתת כוננות בקיבוץ, קציני צה"ל שהיו פה וסיפרו לנו כמה המכשול הוא איכותי ובטוח. כמה דיברו איתנו, על כמה שאין שום סיכוי שכיתת הכוננות תילחם פנים מול פנים מול מחבלים. שאם יגיע מחבל זה אחד שניים. החבר'ה שאלו ומה הם יבואו מאה. צחקו עליו. כאילו איפה אתה? מה לא יקרה בחיים. חיינו בעולם אחר לגמרי. כאילו מי שהעביר לנו את האימון בצורה קבועה תמיד המדריך של הכיתת הכוננות שלנו שהעביר לנו את האימון זה טל אילון, המפקד כיתת כוננות של קיבוץ כפר עזה שנהרג שם. וכולנו היינו באותה תפיסה של המטרה שלנו, זה אם יש כרגע איזשהו איום, אנחנו קופצים כמה שיותר מהר מחזיקים את האיום הזה במקום עד שתוך עשר דקות, רבע שעה, צה"ל מגיע, ואנחנו את שלנו עשינו מה שנקרא.
באותו יום טל, זה מה שהוא קפץ לעשות, הוא רק קפץ והוא לא הבין שיש לו שלוש מאות מחבלים בתוך הקיבוץ ולא אחד שניים, מה שעבדנו עליו בעצם כל השנים. אז איפה היה הצבא? אני לא יודע, אבל אני יכול להגיד לך בוודאות שפה הוא לא היה.
דבר לא השתנה
זאבי לא מתעכב על הכעס המאופק והאכזבה שיניב מבטא, אלא מתחיל לנווט את הריאיון לקראת סיום בשאלה לגבי העתיד.
אני רוצה להיות אופטימי, אני גם משתדל לרוב להיות אופטימי. גם לפני זה הייתי, כי אני חושב שתמיד צחקתי על זה שהייתי חקלאי כל השנים. בשביל להיות חקלאי בישראל אתה חייב להיות אופטימי, ותמיד לקוות שהעונה הבאה תהיה יותר טובה מזאת שהייתה קודם, למרות שזה אף פעם לא קורה, אבל אנחנו תמיד תמיד מקווים ומאמינים שהעונה הבאה תהיה יותר טובה.
שבוע אחרי השבעה באוקטובר, האמנתי שהולך להיות פה שינוי כאילו. זהו, הבנו, העולם מבין, אנחנו הבנו, שום התבדינו, אבל הבנו. היום, היום אני לגמרי מרגיש שאנחנו חזרנו לחיות את השישי באוקטובר ולא מרגיש ששום דבר השתנה, ולצערי לא מרגיש ששום דבר הולך להשתנות אנחנו נתרגל עוד פעם למצב, אנחנו נמשיך לחיות פה. רק שאני אהיה יותר מוכן.
אשתי כל הזמן צוחקת עליי, עכשיו אני כל הזמן מתעסק ביטחון ונשקים והיא צוחקת, כאילו מדקלמת כזה לעצמה, אותי לא יתפסו לא מוכן. וזה משהו שאני אמרתי לה כבר לפני כמה חודשים, תפסו אותנו לא מוכנים, פעם אחת בסדר, אותי לא יתפסו לא מוכן יותר. פה בקיבוץ הכיתת כוננות תהיה מוכנה, אני אהיה מוכן, אני לא סומך על הצבא, אני לא בונה עליו שהוא יהיה פה, אני אבנה את המקום הקטן הזה שלי פה, ואנחנו נעשה הכל כדי שהוא יהיה מוגן.
אותנו לא יתפסו לא מוכנים. הצבא, אני לא נכנס לתחקירים שלו ומה הוא עושה ואיך הוא משנה או לא משנה, אני אישית מרגיש שהוא באותו מקום, אנחנו השתנינו, אני, כל הרבש"צים, הכיתות כוננות אנחנו, אנחנו לא נשארנו בשישי לאוקטובר.
עוד משהו לסיום?
טוב, אני חושב שבעיקר. אתה יודע מאוד קלישאתי להגיד שאני רוצה שהחטופים יחזרו, ובאיזושהי תקווה כזאת אבל אני יותר רוצה להגיד את המקום הזה שאני קצת מפחד שזה ייגמר. אני איבדתי הרבה מאוד אנשים וחברים שלא יצא לי, לא יצא לי להתאבל עליהם, לא יצא לי להבין שהם לא נמצאים, לא יצא לי לחיות באיזושהי שיגרה בחזרה שהם לא נוכחים בחיים שלי.
אני מפחד שזה ייגמר ואני צריך להתחיל להתמודד עם זה על זה שהם לא, שהם לא נמצאים, ואז גם כולם יצטרכו להתמודד עם זה, המשפחה, הילדים, איפשהו זה יתחיל איזשהו תהליך עוד פעם של איזושהי התמודדות שהוא קצת מפחיד.
אני מקווה שכולנו מצליח להחלים בצורה מסוימת ולהמשיך את החיים שלנו, טובים לפחות כמו שהיו, ואולי אפילו יותר.
ממש בשניות הסיום של הריאיון, כרגע לפני שזאבי נפרד ממנו, יניב מרשה לעצמו להפגין שמץ מהלחץ הנוראי שהוא נמצא תחתיו. תחושת האובדן היא עצומה והוא אומר בכנות ישירה ומדהימה שהוא מאד חושש להתמודד עם האובדנים שהוא חווה. מבלי לפרט, הוא מעיד על נפשו הקרועה ברגע ניהול הריאיון, שמוחזקת על ידי העשייה הבלתי פוסקת שלו למען ביטחון משפחתו והקיבוץ כולו. הוא נושא על כפתיו אחריות עצומה, אחריות שמדרבנת אותו קדימה ומעניקה לו תחושת שליחות ומטרה שבלעדיהן הוא חושש להתפרק.
זו נקודה בה שוב מודגש ההבדל העצום שבין העמדה הטיפולית לעמדה של המראיין. בנקודה הזו בה הריאיון מסתיים, היה יכול הטיפול להתחיל, לאפשר את עבודת האבל שיניב זקוק לה כדי להתחיל בתהליך השיקום. מעבר לאיזכור של החטופים, שאז עדיין היו בעזה, הוא מתייחס לכאב העצום שלא מקבל ביטוי.
זאבי, בהיותו מראיין ולא איש טיפול, שומר בצדק על גבולות השיח ולא מאפשר, או מזמין, את יניב לביטוי רגשי ברור יותר. הוא שומר על גבולות הגזרה מתוך מחויבות אתית לא לפתוח משהו שהוא לא אמור לפתוח ושאין לו את הכלים לטפל בו. אין ספק שזו החלטה אתית נקודתית נכונה של זאבי, אולם הצופה נשאר עם מועקה נוראית למול הכאב הגולמי העצום של יניב שנותרת ללא מענה באותו זמן.
סיומה של העדות משרטט בצורה כואבת את הקריסה המוחלטת של החוזה בין האזרח למדינה, ואת המעבר להישענות על הקהילה המקומית. יניב מתאר התפכחות אכזרית מתפיסת הביטחון שעליה חונכו, ההבטחה ההיסטורית שצה"ל יגיע תוך דקות ספורות כדי להגן עליהם, התנפצה אל מול מציאות שבה הם נותרו לבדם מול מאות מחבלים. השבר הזה מוביל להסתגרות, לחוסר אמון במערכות הגדולות ולהישענות בלעדית על עצמו ועל כיתת הכוננות. האמירה החוזרת "אותי לא יתפסו לא מוכן" אינה רק הצהרה טקטית אלא ביטוי עמוק לפגיעה; היא ממחישה כיצד תחושת הביטחון הפנימית שניחתה לרסיסים מוחלפת כעת בצורך כמעט נואש בשליטה, בהתגוננות אקטיבית ובבניית חומות מגן עצמאיות.
ההתעסקות הבלתי פוסקת הזו במוכנות ובהגנה מתגלה בסוף הריאיון לא רק כצורך ביטחוני, אלא כמנגנון הגנה נפשי קיומי. בווידוי חשוף וקורע לב, יניב מודה שהוא למעשה חושש מהרגע שבו המלחמה תסתיים והשגרה תחזור. העשייה המתמדת, הדריכות והאחריות העצומה שהוא נושא על כתפיו מתפקדות כשריון המונע ממנו להתפרק. כל עוד הוא עסוק בלהגן על הקיבוץ, הוא פטור מהצורך לעצור, להתמודד עם ממדי האובדן הבלתי נתפסים ולהתאבל על חבריו הרבים שנהרגו. הפעולה הטקטית מחליפה את עבודת האבל, והפחד מהיום שאחרי הוא למעשה הפחד לפגוש את החלל העצום שנפער בחייו.
רגע הסיום החשוף הזה מאיר באור חדש גם את הדינמיקה של הריאיון ואת תפקידו של המראיין. בדיוק בנקודה שבה הפצע הנפשי הגולמי של יניב מבקש לפרוץ החוצה, זאבי בוחר, מתוך מודעות ואחריות אתית מקצועית, שלא לחצות את הקו המפריד בין תיעוד לבין טיפול. הוא מכבד את גבולות הגזרה ולא דוחק ביניב לפתוח את מה שאין למראיין את הכלים לאחות. ההחלטה הזו מותירה אמנם את הקורא עם מועקה כבדה אל מול כאבו המושתק של המספר, אך היא חיונית לעדות: היא ממחישה כי התיעוד ההיסטורי יכול רק לגעת בקצה הקרחון של השבר, ושהוא נעצר בדיוק בנקודה שבה אמור להתחיל מסע ההחלמה והשיקום הנפשי, מסע שעבור יניב רק מתחיל.
הריאיון המלא באתר עדות 710
פרק שמיני
אישיטו צ'אנה מאופקים מחפשת את ישראל
העיר אופקים בנגב המערבי מונה כארבעים אלף תושבים. היא מרוחקת כעשרים וששה קילומטרים מרצועת עזה והיא היישוב הצפוני ביותר אליו חדרו מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר.
לפי תחקיר צה"ל שפורסם ביולי 2025, מחבלי חמאס רכובים על טנדרים חדרו לעיר בין השעות שבע לשבעה וחצי, רצחו אזרחים בטיילת פדויים, והמשיכו תוך ירי לעבר בתים במספר רחובות מרכזיים בעיר. מחבלים השתלטו על ביתה של רחל אדרי והחזיקו בה ובבעלה דוד כבני ערובה, כאשר יחידת המשא ומתן של משטרת ישראל ניהלה מולם משא ומתן שנמשך כשמונה עשרה שעות, שבסופו פרץ לבית כוח לוחמי ימ"מ שהביא לשחרורם, לאחר שהרגו את המחבלים. בשלב השני, שהחל בשעה שבע וחצי, נכנסו שוטרים ואזרחים לזירה והחלו להדוף את המחבלים. השלב השלישי נמשך עד שעות הבוקר של השמיני באוקטובר. פלוגות מבה"ד 1 הצטרפו לכוחות שפעלו בעיר. המחבל האחרון במקום חוסל בעשר וחצי.
צוותי "עדות 710" שונים ראיינו וצילמו עשרות מתושבי העיר. אני ערכתי שתים עשרה עדויות. בחמש מהעדויות שערכתי המראיינת הייתה שירי צור, יוצרת סרטים דוקומנטריים, שתי עדויות על ידי תהילה דרמון מלכה, שתיים על ידי זאבי הראל, אחת על ידי חמוטל בן סיני ואחת על ידי דורי סלע. שש מהעדויות האלו לא הותרו לפרסום על ידי העדים מסיבות מגוונות שבאופן טבעי לא ארחיב עליהן. הצלמים שצילמו את העדויות שערכתי היו ארי בלוך (שתי עדויות), שירה רכטר (עדות אחת), דייב גלעד (שלוש עדויות), יוחאי רוטנברג (חמש עדויות) ואלון וגנפלד (עדות אחת),
התלבטתי באיזו מהעדויות מאלו שהותרו לפרסום אעמיק. עדותה של שרית אוחיון, שהייתה בין הראשונות שערכתי, נגעה בי עמוקות בגלל תכניה ואופייה המיוחד של אישה זו שאיבדה את בעלה ובנה באותו יום בקרבות. בסופו של דבר, גם בגלל שעדותה של שרית זכתה לחשיפה ניכרת בתקשורת, בחרתי להעמיק בעדותה של אישיטו צ'אנה.
אישיטו רואיינה על ידי שירי וצולמה על ידי יוחאי רוטנברג, עובד סוציאלי קהילתי במקצועו, בתאריך השישי בדצמבר 2023, כלומר כחודשיים לאחר השבעה באוקטובר. במהלך עריכת עדות זו, נוצר ביני לשירי שיתוף פעולה מיוחד והמשכתי לערוך עוד שלוש עשרה עדויות בהן היא הייתה המראיינת. ביחד איתה ועוד כמה חברים, הקמנו את ועדת האתיקה שעל עבודתה הרחבתי בפרק הקודם.
העדות צולמה בשתי מצלמות נפרדות וחומר הגלם כלל חמישה שוטים במצלמה אחת שאורכם בסך הכול כשעה וחצי, ושני שוטים במצלמה נוספת שאורכם בסך הכול כעשר דקות. כמו כן, שירי בעצמה צילמה כמה שוטים כחומר רקע שאורכם בסך הכול שתי דקות. מחומר גלם זה ערכתי גרסה מלאה באורך של שלושים ושמונה דקות וגרסה קצרה באורך של שלוש דקות. עריכת עדות זו הייתה קשה במיוחד גם בגלל האתגרים הטכניים וגם בגלל התכנים הרגשיים שעלו במהלכה.
אישיטו על הספה עם ישראל
אישיטו יושבת על ספה ולצידה תמונה ממוסגרת של בנה, ישראל, שנהרג בשבעה באוקטובר. היא לובשת חלוצת טריקו עם הדפס של פניו של בנה. עם תחילת ההקלטה, אישיטו שואלת היכן תוכל לראות את ההקלטה. יוחאי אומר בקול שההקלטה התחילה ונראה שלא שמע את דבריה. הוא מודיע שגם המצלמה השנייה מופעלת ושואל את שירי אם להפעיל את התאורה. שירי קמה ממקומה ליד המצלמה הראשית ובודקת את הפריים.
שירי מתחילה ומציגה את עצמה. היא מספרת על שתי הבנות שלה שאחת השתחררה משירות צבאי והשנייה נמצאת בתיכון. היא מתייעצת בקול רם עם יוחאי ומקריאה לאישיטו את נוסח ההסכמה, אותו הצגתי בפרק הקודם, ומבקשת את אישורה. שירי חוזרת על הנוסח ומבהירה חלקים ממנו. היא עושה מאמץ מיוחד להנגיש את התכנים לאישיטו שעברית אינה שפת אמה.
הפריים בשלב הזה רחב ומראה בפינה הימנית התחתונה חלק מהדף ממנו מקריאה שירי את נוסח הסכמה. אני זוכר שבעת עריכת העדות, אהבתי לראות באותו פריים גם את המראיינת וגם את אישיטו. זה יצר תחושה של חוסר אמצעיות כאשר הקיר הרביעי בין המראיין למרואיין הטשטש. למרות שהרגע הזה אינו דרמטי, הוא מאפשר חווית חיבור בלתי אמצעית בין שירי לאישיטו ומקרב ביניהן.
בצילומי עדויות, הקיר הרביעי, אותה מחיצה דמיונית המפרידה בין המרואיין לבין הצופה, נוטה להתמוסס ולהיעלם לחלוטין ברגעי שיא רגשיים, מה שהופך את התיעוד ההיסטורי המרוחק למפגש אינטימי, ישיר ומטלטל. כאשר עדים מגוללים אירועים טראומטיים, המבט שלהם סוטה לא פעם מהמראיין שיושב לצידם הישר אל עבר עדשת המצלמה, וכך הם פורצים את גבולות המדיום ופונים אלינו, הצופים, באופן שאינו מאפשר להישאר אדישים.
שבירת קיר זו והיעלמותו ניכרות היטב בפרויקטים דוקומנטריים מכוננים; למשל, בסרטו המונומנטלי של קלוד לנצמן, בסצנה המפורסמת של אברהם בומבה המספר על עבודתו כספר במחנה ההשמדה טרבלינקה. ברגע שבו הוא נשבר רגשית ומבקש להפסיק, והמצלמה לוכדת את פניו מקרוב, כל הריחוק הקולנועי מתבטל, הקיר הרביעי קורס והצופה נותר לבדו מול הכאב החשוף.
דוגמה בולטת נוספת מצויה בארכיון העדויות של קרן השואה של סטיבן שפילברג, שם ניצולי שואה רבים בחרו לסיים את דבריהם בהישירם מבט חודר אל העדשה, בפנייה אישית וישירה אל עבר הדורות הבאים, תוך שהם הופכים את העדות ממונולוג היסטורי לדיאלוג חי ועל-זמני. גם בעדויות וידאו קשות מהזמן האחרון, כמו אלו של שורדי טבח השבעה באוקטובר, אנו עדים לאותה תופעה אנושית: כשהזיכרון מציף את המספר, הנוכחות הטכנית של המצלמה והצוות נעלמת כלא הייתה, המבט למסך הופך לקריאה נואשת להכרה, והקיר הרביעי מתנדף כדי להפוך אותנו מצופים פסיביים לעדים בעצמנו.
לאחר הקראת נוסח ההסכמה, שירי מנחה את יוחאי הצלם לשבת, כחלק ממאמציה לייצר סביבה נינוחה ואינטימית יותר. היא עושה עוד בדיקת סאונד ולאחר שיוחאי מאשר שהסאונד בסדר, היא פונה לאישיטו ושואלת אותה על אירועי סוכות. אני מביא את דבריה של אישיטו במלואם. שאלותיה של שירי שהיו ברובן שאלות הבהרה, מובאות בפונט נטוי.
הוא אמר לי, אמא, אני הולך להציל אנשים
אני, שמי אישיטו צ'אנה, אימא של ישראל צ'אנה, אני עם אמא לארבעה ילדים, אחד כמובן נרצח, שלושתם הם בחיים, הבן שלי הגדול, אברהם צ'אנה, אביבה צ'אנה ונדב צ'אנה. ובסוכות היינו בסדר, שמחנו, חגגנו, כניסת סוכות, באמת היה כיף.
ישבנו בסוכה, עשינו סוכה בחוץ, כמו שכולם, חגגנו. סטנדרט כזה, לא מבינה בזה. אני אגיד לך, בשביעי באוקטובר, הבן שלי ישראל, הוא בן שלושים. אז קנינו לו עוגה, עשינו לו בלון בחדר של הבת שלי, והם יצאו לחגוג ביום שישי בערב. יצאו לחגוג, חזרו בשעה שש, חזרו מבילויים. משש עד שש וחצי לקח את הכלב בחוץ עם החברה שלו. עשו טיול, שמעו את הרעש, חזרו לבית, היו אזעקות, אז הוא אומר לי, אמא, בואי, נצא למיגונית.
אני בדרך כלל לא יוצאת. שבת שחורה, ואם זה שבת שחורה, יצאנו בחוץ. אז הוא אומר לי, יש מלחמה. אמרתי לו, איזה מלחמה, כאילו, יש רעש, וגם אזעקות וגם יריות
שמעת בעצמך יריות?
כן. אז כולם, גם עם אזעקות וגם עם יריות, אז נכנסנו למקלט, לממ״ד, כולם הלכנו לשם.
הוא יצא עם אקדח, אמרתי לו, ישראל, למה אתה הולך עם אקדח? יש מלחמה. אז הוא רץ, אני גם הייתי בחוץ, הייתי איתו בחוץ, הוא רץ לכיוון של המחבלים, אז בכיתי לו, אני צרחתי לו, כאילו, לא רוצה, התחננתי שלא ילך, גם חברה שלו התחננה שלא ילך, אז חזר לבית. היה הכלב איתנו, כאילו, הכלב שלו, מרלי. הוא חזר עם מרלי, קשר את הכלב שלו, ויצא, הם אמרו לו, תעשה כובע, שיזהו אותו, כובע מזהה. הוא עובד באלקטרה.
מי אמר לו שהוא צריך לצאת שיזהו אותו?
מישהו שכן שלנו. מהתחלה היה עם אקדח, והלך למחבל. אז היה ממש גם אזעקות וגם היריות התקרבו עלינו. זה נקרא בצומת, אתם תראו את הצומת, איפה שהוא נפל. והלך עם כפכף אחד.
אני אמרתי לו, ישראל, ישראל, רציתי לתפוס אותו. הוא אמר לי, אמא, אני הולך להציל אנשים. באמת הציל אנשים. הוא פרץ את המיגונית, היה סגור, פתח להם את המקלט. הוא מכניס אותם, ממשיך. הוא המשיך למחבלים. הוא המשיך למחבלים, כן, הוא המשיך למחבלים. הוא באמת עצר אותם. הוא היה הראשון, יש לו סרטון. הוא היה הראשון. הוא באמת, הוא עצר אותם. הוא הציל כל השכונה, שכונה של מישור הגפן, אם לא היה הוא ראשון, היה משהו אחר. אבל הוא הציל אותנו, הוא הציל כל השכונה. והוא נרצח. אני כאילו ידעתי שהוא נרצח. למה? היה גם רימון, הם פיצצו גם רימון. הם באו מוכנים גם עם אר.פי. גי'. היריות ממש היה הרבה. הרבה מחבלים נכנסו לאופקים, הבן שלי היה הראשון.
אישיטו נעצרת. דיבורה קטוע, מהיר, חזרתי, חסר נשימה ולא קל להבנה. היא מדברת ללא נשימה כמעט. ניכר כי חשוב לה להעביר את המסר המרכזי על גבורתו של בנה, על ההקרבה שלו. היא מדברת מהר כאילו שחוששת שיגמר לה הזמן לפני שתספיק לסיים את הסיפור.
שירי מנצלת את ההפוגה הקצרצרה ושואלת שאלה אינפורמטיבית שבאה כדי לקרקע את סיפורה של אישיטו, לתת לצופה יותר רקע.
בואי תספרי לי עליו קצת, ואיך זה שהיה לו אקדח? תספרי לי בן כמה הוא היה, היכן הוא נולד?
תראי, הוא נולד בארץ. הילדים שלי נולדו בארץ. אני עליתי מאתיופיה ב - 1991. ב - 1992 הבן שלי הגדול נולד, וב - 1993 ישראל נולד. בשבעה באוקטובר הוא נולד, ובשבעה באוקטובר הוא נהרג, הוא נרצח.
ביום ההולדת שלו?
ביום ההולדת שלו. בדיוק בן שלושים, בתאריך הלידה שלו הוא נרצח לי. זה כואב לי. זה מאוד כואב לי. בדיוק בשבעה באוקטובר הוא נולד, ב - 2023. בשבעה באוקטובר הוא נולד, הוא נהרג. הוא נרצח.
שירי מופתעת לשמוע שהוא נהרג ביום ההולדת השלושים שלו. אחד מנוהלי העבודה של הפרויקט מבוסס על כך שעוד לפני שהמראיינת והצלם מגיעים להקליט את העדות, תחקירנית מדברת עם העדה ואוספת כמה פרטים ראשוניים, כדי שהם לא יגיעו חסרי כל מידע. במקרה הזה, נראה שלא היה בידיה של שירי מידע כזה.
ואיך היה לו אקדח?
היה לו אקדח, הוא עובד באלקטרה, הוא עובד באופנוע, הוא מסתובב באופנוע. זו הייתה העבודה שלו.
אז הוא היה בצבא קודם? במשך שירות צבאי?
עשה בצבא גבעתי, היה לוחם.
מושקעות אימהית ראשונית: התמונה של ישראל
בשלב הזה, אישיטו מבקשת להראות את התמונות של ישראל שמונחות לידה על הספה. ישנן שלושה צילומים ממוסגרים. אחד מהם היא משאירה מוסתר ואת השניים האחרים היא מציגה למצלמה.
יש את התמונה שלו, אני יכולה להראות לכם (בטח שאת יכולה להראות). זה היה בגבעתי, הבן שלי. שירת לוחם, באמת מקסים, אין לי מה להגיד. יש לו תעודה מצטיין, מה שהוא קיבל בצבא (אישיטו מצביעה מחוץ לפריים למקום בו התעודה מוצגת). זו תעודה מצטיין שלו, מה שהוא קיבל בצבא. ושלוש שנים שירת למדינה שלנו כמו שצריך. באמת, הוא היה לוחם.
השימוש בתמונותיו של ישראל כחלק מתהליך האבל, במיוחד במסגרת מתן עדות, מהווה עוגן רגשי עצמתי המעניק נוכחות מוחשית למי שאיננו. התמונה מפסיקה להיות רק תיעוד של רגע בעבר, והופכת לכלי חי ופעיל בתוך חלל השכול. כאשר אישיטו אוחזת בתמונת ישראל ומציגה אותה למצלמה במהלך עדות, היא מבקשת להנכיח את קיומו, להעניק פנים ושם לטרגדיה, ולהעביר את המסר שמאחורי סיפור האובדן. מאחורי הסיפור עומד אדם בעל חיים, חלומות ואהבות. במעמד העדות, התמונה יכולה לשמש כמעין שריון רגשי, אובייקט להיאחז בו ברגעים של קושי בלתי נתפס, ובמקביל היא פונה ישירות אל הצופה, תובעת ממנו להישיר מבט אל קורבן הזוועה ולא לאפשר לו להפוך לעוד נתון היסטורי או סטטיסטי.
כאשר בוחנים פרקטיקה זו מבעד לפריזמה התרבותית של יוצאי אתיופיה בישראל, היא מקבלת רבדים עמוקים ומרתקים של שילוב בין מסורת למרחב הישראלי המודרני. באתיופיה המסורתית, תרבות האבל, המאופיינת בהתכנסות הקהילתית ההדוקה, בבכי המשותף, בשירת הקינות ובימי הזיכרון (כמו התזכאר), נשענה כמעט לחלוטין על נוכחות אנושית ועל העברת הזיכרון בעל פה ובקול. צילומים פיזיים היו נדירים. השילוב הבולט של תמונות ממוסגרות, פוסטרים או חולצות מודפסות עם פני הנופל בתוך סוכת האבלים ובזמן מתן עדויות, משקף אימוץ של מנהגי הנצחה וזיכרון ישראליים מובהקים אל תוך הליבה של האבל הקהילתי האתיופי. זהו תהליך מרגש של התאמה שבו התמונה משמשת גשר בין צורת עיבוד האבל המסורתית לבין הכלים העכשוויים המאפשרים להקפיא את הזמן ואת דמותו של הנרצח.
מעבר לממד האישי, הצגת תמונתו של הנרצח ממוצא אתיופי בעת מתן עדות נושאת עמה גם מטען חברתי כבד, משקל של שייכות, נראות ותביעת מקום בנרטיב הלאומי. עבור קהילה שחווה לא פעם מאבקים על הכרה, השתלבות וקבלת מקומה הראוי בחברה הישראלית, הנפת התמונה היא אקט פומבי של הנכחה. היא מצהירה כי פניו של הנרצח, על גוון עורו, זהותו ותרבותו הייחודית, הם חלק בלתי נפרד מפניה של החברה הישראלית ומשכולה. כאשר משפחה מציגה את תמונת יקירה שנפל, במיוחד בסיפורי גבורה עילאית כמו זה של ישראל צ'אנה ז"ל, העדות הופכת מאבל פרטי להצהרה של שותפות גורל מוחלטת. התמונה מבטיחה שפניו ייחרטו בזיכרון הקולקטיבי ושהסיפור שלו יסופר כחלק אורגני ובלתי נפרד מהסיפור הישראלי הגדול, תוך מניעת כל אפשרות של דחיקה לשוליים.
קולה של שירי נשמע רועד מעט כאשר היא ממשיכה ושואלת:
איך את יודעת על מה שקרה לו אחרי שהוא יצא מהבית?
כמו מראיינים אחרים, גם שירי מבינה את הקו הדק שבין תפקידו של המראיין לפונקציות הטיפוליות שהיה ניתן ליישם באותו זמן. שירי אמנם אינה אשת טיפול, אולם ניסיונה העשיר בתיעוד בעבר, מביא אותה מוכנה לדילמה הקשה הזו שעליה הרחבתי בפרקים הקודמים בין תפקידו של המראיין כמתעד לבין מענה לצרכים הרגשיים של העד העולים תוך כדי הריאיון.
תראי, אני יודעת, המחבלים, הם מתקרבים אלינו. הם באו. כאילו, כאילו מה שהם מוצאים, רוצחים, ממשיכים לעלות לכיוון שלנו. אז גם את האר.פי. ג'י וגם היריות שלהם, בן אדם אחד נכנס ראשון, אני יודעת שהוא נרצח. אני יודעת שהוא נרצח. בתחושה של אימא זה נרצח. אימא מרגישה.
הוודאות המצמררת שאישיטו מבטאת בדבריה מהדהדת בצורה טרגית ועוצמתית את המושג מושקעות אימהית ראשונית שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. ויניקוט מתאר מצב פסיכולוגי ייחודי שבו האם שוקעת לתוך הזדהות מוחלטת ורגישות מוגברת לחוויותיו של ילדה, קשר אינטואיטיבי וסימביוטי שמאפשר לה לדעת אותו מבלי להזדקק להוכחות חיצוניות או למילים. בעדותה של אישיטו, ניכר כי אותו חיבור סימביוטי עמוק שנוצר בראשית החיים אינו מתפוגג עם השנים, אלא ניעור במלוא עוצמתו ברגע האמת.
בתוך הכאוס המוחלט של מתקפת המחבלים, בין הדי הפיצוצים והיריות שזרעו בלבול סביבה, אישיטו אינה זקוקה לראייה פיזית כדי להבין מה התרחש בחוץ; היא נשענת על אותה ידיעה אימהית בראשיתית. קריעת פתיל חייו של בנה נחווית אצלה לא כמידע אובייקטיבי שמגיע מבחוץ, אלא כזעזוע ישיר הנרשם בגופה ובנפשה שלה. זוהי עדות מטלטלת לכך שההיקשרות והמושקעות האימהית העמוקה ביותר חוצות את גבולות המרחב, ומאפשרות לאם לחוש את פגיעתו של ילדה ממש כפי שחשה אותו כשהיה חלק ממנה.
הלכתי, אני הייתי בחוץ.
את יצאת? מתי יצאת החוצה?
מאז הוא הלך. אז אחותו יצאה, יצאנו למקלט, מאז אני לא נכנסתי למקלט, אני הייתי איתו בחוץ.
לא פחדת?
תראי, אני פחדתי, אבל אין יותר מילד שלי. את בתור אימא, את פוחדת, אבל הבן שלך שמה. איך אני יכולה לשבת במקלט? איך אני יכולה, איך אני מסוגלת לשבת במקלט? המצפון שלך לא נותן לך, הבן שלך נרצח. אז איך את יכולה לשבת? אני לא ישבתי בבית, לא במקלט ולא בבית. כל היום הייתי בחוץ. כל היום. כל היום.
ואיך נודע לך שהוא נרצח?
תראי, לפי יריות, אני הבנתי, הוא נרצח. למה? הוא הלך לכיוון שלהם. כמו שבאו לכיוון שלנו, הוא הלך ככה לכיוון שלהם. אם זה בן אדם הולך, כאילו, כמו שאני יושבת איתך מולך, זה אפשרות רק להרוג, רק לרצוח.
מה עם החברה שלו? היא הייתה פה בבית איתו הרגע בבוקר, נכון?
חברה שלו הייתה פה, הייתה איתו בבית. הם יצאו גם לחגוג את יום הולדת שלו, וגם היא הייתה איתו, וגם הבת שלי הייתה איתו, כאילו אחותו. יצאו לחגוג, חזרו מהחגיגה, קורה דבר כזה. חברה שלו גם הייתה פה.
אז גם אביבה?
כן, גם אביבה, כן וגם החברה.
היא ואביבה נשארו בבית כשהוא יצא?
הם במקלט. אף אחד לא נשאר בבית.
איפה נמצא המקלט?
הוא, פה.
את מספיקה ללכת?
תראי, אין לנו ברירה. אנחנו מספיקים. יש שבע שניות, אני לא מבינה בשבע שניות, שמונה שניות, משהו כזה אומרים, אבל אנחנו מספיקים. אם אנחנו רצים, מספיקים. אבל כאילו נכנסנו, אפשר להגיד, הגענו למקלט. הגענו למקלט, הגענו לממ״ד. אבל אני לא רציתי להיכנס. למה הבן שלי בחוץ, ואני אכנס להגן את עצמי? לא. קודם כול הבן שלי, בתור אימא, אני גידלתי אותם לבד, ארבעה ילדים, אני אחד-הורית. וכל הזה, את לא יכול לשבת למקלט, והבן שלך נלחם. הוא לוחם על התושב. אי אפשר לשבת. המצפון שלך לא נותן לך לשבת. אז אני בחוץ איתו. אני בחוץ איתו. אומרים לי, תיכנסי, תיכנסי, תיכנסי.
הרשתות החברתיות
אחרי שכמה תושבים פה נרצחו, אחרי זה באו את החיילים, את המשטרה וזה וזה, אחרי זה באו,
באיזה שעה בערך את זוכרת?
האמת, בדיוק אני לא זוכרת, אבל הבן שלי הלך רבע לשבע
ממש כשהם נכנסו?
ממש נכנסו. הוא היה הראשון. יש לנו סרטון
מי צילם את הסרטון?
אני לא יודעת. לא יודעת מי צילם. ראינו בפייסבוק, ישראל צ'אנה נכנס הראשון, הוא נלחם על התושבים של מישור הגפן. אז גם אני התחננתי, גם חברה שלו התחננה, לא הסתכל שמאלה ולא הסתכל ימינה. המטרה שלו להציל. כמו שהוא שירת בגבעתי, כמו שהיה לוחם, הוא גם נלחם על התושב. הוא גם נשאר, כאילו, אצל, אצל כל השכונה.
אירועי השבעה באוקטובר היוו נקודת אל-חזור באופן שבו טרור, מלחמה ושכול מתווכים לציבור דרך הרשתות החברתיות. בעדותה המטלטלת, אימו של ישראל צ'אנה ז"ל מספרת כיצד נחשפה לרגעי הגבורה האחרונים של בנה, לא דרך גורם רשמי או הודעה מסודרת, אלא באמצעות סרטון שצולם על ידי אלמוני והופץ בפייסבוק. מציאות זו, שבה משפחות מתוודעות לגורל יקיריהן דרך הפיד, ממחישה כיצד הרשתות החברתיות הפכו באותה שבת לזירת התרחשות מרכזית, לכלי תיעוד מיידי ולסביבה כאוטית נטולת צנזורה. המסך הקטן של הטלפון הנייד הפך לחלון שדרכו פרצה המלחמה היישר אל תוך המרחב המוגן והאינטימי ביותר של הבית, כשהוא מקדים את הממסד והופך את בני המשפחה לעדים כואבים בזמן אמת של גבורת יקיריהם ואובדנם.
לצד התיעוד הספונטני של רגעי גבורה והצלה, כמו במקרה של ישראל שהסתער ראשון כדי להגן על תושבי שכונת מישור הגפן, אירועי אותו יום הציגו גם שימוש ציני, מחושב ומפלצתי ברשתות החברתיות מצד מחבלי חמאס. אלה לא הסתפקו ברצח ובחטיפה פיזיים, אלא הפעילו טרור פסיכולוגי שנועד לפגוע בנפש. הם השתלטו על מכשירי הטלפון ועל חשבונות הפייסבוק, האינסטגרם והווטסאפ של הקורבנות, והשתמשו בהם כדי לשדר את הזוועות בשידור חי למשפחות, או כדי להפיץ תיעודים מצמררים. המטרה לא הייתה רק תיעוד, אלא הפיכת הרשת לנשק קטלני שנועד לזרוע אימה, שיתוק והשפלה עמוקה בקרב הציבור הישראלי כולו, תוך חילול כבודם של הנרצחים.
תופעה זו של טרור מקוון ומצולם אינה מנותקת מתקדימים קודמים בעולם, אך היא לקחה אותם למחוזות קיצוניים חסרי תקדים. ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) היה חלוץ השימוש במדיה החברתית להפצת סרטוני הוצאות להורג, בניית תדמית מאיימת והטלת פחד המוני. באופן דומה, בשנת 2019 המחבל שביצע את הטבח במסגדים בקרייסטצ'רץ' שבניו זילנד השתמש בפייסבוק לייב כדי לשדר את מסע הרצח שלו בזמן אמת, מתוך הבנה של כוחה של הפלטפורמה להפצה ויראלית. עם זאת, בשבעה באוקטובר נפרץ גבול נוסף של אכזריות: בעוד שבעבר הטרוריסטים השתמשו לרוב בערוצים שלהם, חמאס חטף את הזהות הדיגיטלית של הקורבן עצמו. המחבלים הפכו את המכשיר האישי, זה שנועד לשמור על קשר חם ואוהב עם המשפחה, לכלי נשק שמופנה ישירות נגדם. כך, הרשת הפכה באותו יום לזירת קרב מורכבת וטראומטית, שבה מתערבבים בזה אחר זה תיעודי גבורה מעוררי השראה, כמו הסרטון של ישראל, עם לוחמה פסיכולוגית חסרת מעצורים.
אחרי זה, כן, אנשים באו, כמה נרצחו. הרבה נרצחו, אבל הראשון הוא הבן שלי. הוא הראשון הוא הבן.
את מכירה עוד מהנרצחים?
כן, יש הרבה נרצחים. אני מכירה אותו, משה אוחיון, הבן שלו. הוא גם נרצח, יש הרבה נרצחו, אבל השם שלהם, אני לא כל כך מכירה אותם. אני מכירה אותם, אבל בתקופה כזו את לא יכולה לזהות גם את השם. הלב שלי נשבר. אני נשברתי. קשה לי לתאר את עצמי, קשה לי להגיד כל דבר כזה. לזה את אומרת משהו. לזה, את אומרת משהו. למה? אני בתקופה עכשיו, כאילו, אני מבולבלת. אני מבולבלת. קשה, קשה, קשה. מאוד קשה. מאוד קשה. ועוד ביום ההולדת שלו, העוגה שלו בבית, הבלון שלו אצל האחות, לעשות לו הפתעה. את מקבלת דבר כזה, הפתעה? זה יותר גרוע, יותר שובר את אמא. יותר. אבל באמת הבן שלי באמת גיבור. אני גאה בבן שלי, הוא גיבור. הוא הציל אנשים ונעל אחד.
הנעל של ישראל
הוא הלך בנעל אחד. אנחנו מצאנו את הנעל שלו כאילו בדם. נעל אחד שלו כאילו בדם. אבל אנחנו יודעים, הוא נרצח. למה הוא הראשון. מישהו נכנס הראשון, זה נרצח, כמובן. אבל לי יש לי טראומה, יש לי מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד קשה. מאוד קשה לי, אמת, שירי, מאוד קשה לי. מאוד קשה לי, חיים שלי. כל כך את מגדלת ילדים לתפארת, לחיים, שהתחתנו, לראות נכדים, וזה בגיל שלושים, בתאריך שלו. גם בגיל שלוש עשרה הייתה לו עליית תורה, בדיוק בשמחת תורה.
אז מישהי עשתה לו יום הולדת, מישהו עשתה לו עוגה, הוא הציל אותה. בדיוק, הבנים רוצים להיכנס אליה. אבל מה? הוא יציל אותה. למה? אם את טובה, אם את בכל הלב, את עוזרת לאנשים, כמה שנים הקדוש ברוך הוא מחזיר לך. וכמה שנים? תראי, שבע עשרה שנה. שבע עשרה שנה? אחר שבע עשרה שנה המחבלים רוצים להיכנס אליה, הוא הציל אותה. הבן שלי הציל אותה. תראי, מישהו, כאילו, אם אנחנו עושים לאנשים טובים, זה ייקח כמה שנים, אבל מחזיר לנו. מחזיר לנו. מחזיר לנו, באמת.
עדותה של אישיטו חושפת שבר נפשי עמוק ובלתי נתפס, שבו האבל אינו רק על אובדן החיים עצמם, אלא על ריסוקן האכזרי של התקוות והציפיות האימהיות הבסיסיות ביותר. המילים "אני נשברתי" ו"אני מבולבלת" מבטאות חוויה של קריסה פנימית לנוכח המעבר החד והאלים משמחה לטרגדיה. הדיסוננס המצמרר בין ההכנות לחגיגת יום ההולדת השלושים של ישראל, העוגה שממתינה בבית והבלונים שהוכנו להפתעה, לבין בשורת האיוב, מעצים את ממדי הפגיעה. במקום לחגוג את החיים ולצפות לעתיד של חתונה ונכדים כפי שמייחלת כל אם, אישיטו מוצאת את עצמה מתמודדת עם הפתעה מסוג אחר לחלוטין, כזו שלדבריה שוברת אותה מבפנים ומרסקת את מסלול החיים הטבעי.
בתוך הכאוס והכאב המשתק, אישיטו נאחזת בפרטים המוחשיים של גבורת בנה, גם כשהם קורעים את הלב. התיאור שבו ישראל יצא להילחם כשהוא נעול בנעל אחת בלבד, ומציאת אותה נעל ספוגה בדם, משמשים עדות אילמת וחותכת לנחישותו ולמהירות שבה בחר לזנק מביתו אל מול הסכנה. גאווה זו על כך שבנה הוא באמת גיבור אינה מעלימה את הכאב או את הפגיעה, אלא מתקיימת לצידם בערבוביה של יגון כבד ורוממות רוח. הנעל המגואלת בדם הופכת לסמל פיזי של ההקרבה המוחלטת שלו, וההבנה שהוא היה הראשון להסתער מותירה את האם עם פצע פתוח, אך גם עם ודאות מוחלטת לגבי אופיו ואומץ ליבו של בנה.
אל מול השבר העצום, מה שמעניק לאישיטו עוגן של משמעות ומחזיק אותה מלהתרסק לחלוטין היא אמונתה הדתית ותפיסתה את ההשגחה הפרטית. היא אינה רואה את השתלשלות האירועים כאוסף של צירופי מקרים אכזריים או ככאוס חסר פשר, אלא כמערכת קוסמית של חסד ושכר המנוהלת על ידי אלוהים. העובדה שישראל נהרג בדיוק ביום הולדתו, ובאותו חג (שמחת תורה) שבו חגג את עלייתו לתורה שבע עשרה שנים קודם לכן, נתפסת כסגירת מעגל רוחנית. ההתגלות הגדולה ביותר עבורה טמונה בסיפור הצלתה של השכנה; אותה אישה שהכינה לישראל עוגה לבר המצווה מתוך טוב לב, היא האישה שעבורה הוא חירף את נפשו באותו בוקר כדי למנוע מהמחבלים להיכנס לביתה. עבור אישיטו, זוהי הוכחה ניצחת לכך שמעשים טובים אינם נעלמים, ושהאל גומל גם אם חולפות שבע עשרה שנים. אמונה זו מאפשרת לה למצוא סדר, צדק אלוהי ונחמה פורתא בתוך המציאות המדממת של אותו יום.
עמוד התווך
הוא היה, כאילו, הוא הכוח שלי. כל המשכורת שלו הוא נותן לי, יש לי ילד עם תסמונת דאון, הקטן שלי, וגם יש לו אפילפסיה. אבל הוא היה העמוד שלי. יש לי שישה פריצות דיסק. אני בכל זאת אני עובדת, משהו עברנו לא נורא, אבל הוא היה העמוד שלי בבית. עכשיו הבית נשאר בלי עמוד. עמדה, אבל בלי עמוד. אין עמוד בבית.
הבן שלך הקטן היה קשור אליו?
מאוד, מאוד, מאוד, מאוד.
הבן שלך הקטן?
הבן שלי הוא בבאר שבע, הוא לומד בבאר שבע, הוא בבוקר הולך וחוזר. אפילו עשינו כמה חולצות של הבן שלי, הוא לובש. הוא לא רוצה להוריד. זו חולצה שלו, ויש לי גם בלבן, וגם יש לי, עשינו בשחור. אז הוא לובש, הוא מת, ככה, עם ישראל שלי. אז מתי הסברנו לו, היה לו גם קשה. אחרי שבוע וחצי הסברנו לו, הוא חסר בבית שלו, כאילו, שידע. אז במקום שיוכל, שידע. אז מההתחלה באמת הוא אומר, לא רוצה, לא רוצה. הוא לא מדבר הרבה, לא מדבר. אימא באה וזהו, לא מדבר, יש לו תסמונת. אבל הוא אומר, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה. ואחר כך, כאילו, עשינו לו כמו סרט כזה, והסברנו לו, הוא צילם בטאבלט שלו, כל שנייה הוא רואה את התמונה שלו. יש לו וידאו, יש לו תמונות. הוא הולך לבית הספר, גם הוא אומר, תדפיסו לי את התמונה שלו, תדפיסו, כאילו שלו, של האח שלו, כן, תדפיסו, הוא מדפיס. באמת. זה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה.
אישיטו מראה את התמונה השלישית שהייתה מוסתרת. עכשיו שלושת התמונות מונחות לידה.
תמונה שנייה זה היה, זה ציור, זה מי שציירה לנו, הביאה לנו, זה מתי שהיה בגבעתי, זה כאילו אני פיתחתי לו אחרי שנפטר. קשה, באמת...
לראשונה בריאיון, אישיטו עוצרת באמצע משפט, היא מתחילה לבכות אבל לא לאורך זמן, היא עדיין עצורה. הקושי לבכות לאחר אובדן משמעותי הוא תגובה פסיכולוגית טבעית ונפוצה, שלעיתים תכופות מעוררת בלבול ואף רגשות אשם בקרב האבלים. אל מול טרגדיה בלתי נתפסת, מנגנוני ההגנה של הנפש נכנסים לפעולה ומייצרים תחושה של קהות חושים או הלם עמוק. השיתוק הרגשי הזה הוא למעשה הדרך של המוח להגן על עצמו מפני נחשול של כאב עצום ופתאומי שקשה להכיל בבת אחת. במקום דמעות, האדם עשוי לחוות ריקנות, ניתוק, תשישות גופנית, או תחושה מטרידה של חוסר מציאות, כאילו האירוע קורה למישהו אחר. היעדר הבכי בשלבים אלו אינו מעיד בשום צורה על חוסר אהבה כלפי המת או על קהות לב; הוא משקף עומס יתר של המערכת הפנימית, מעין סכר זמני שבולם את היגון עד שהנפש תאסוף מספיק כוחות ותרגיש בטוחה דיה להוריד את החומות ולאפשר לדמעות ולתהליך העיבוד לזרום החוצה.
הקבורה
שירי שואלת מי עוד חי בבית עכשיו, מנסה להחזיר את אישיטו מהכאב על האובדן למציאות העכשווית. אישיטו מדברת על ישראל תוך שהיא נוגעת בתמונות שלו.
הבת שלי והקטן שלי, הם בבית. אני רגילה, זה לא קל, מאוד זה לא קל, זה מאוד כואב, אבל גיבור, באמת גיבור. הבן שלי לא סתם נרצח, זה לא סתם נרצח. הוא נלחם כמו שהוא היה לוחם, וגם עכשיו הוא לוחם. גם עכשיו הוא לוחם. אצל כל השכונה. וזהו. ואני אגיד לך, זה לא פשוט.
היכן נלקחה התמונה הזאת? את יודעת איפה צילמו אותה?
הוא הצטלם בכיוון עזה. מעברים. שם לכיוון עזה. גם הבסיס שלו זה לכיוון עזה. שם שירת. כן. אז לא רחוק מהבית הוא היה, כשהוא היה בצבא. לא, לא רחוק מהבית, אבל אני, לא רואים אותו, אבל הוא לא רחוק בבית. הוא היה שם, ילד חייכן, יליד עם שכל. הוא אוהב לעזור. ישראל שלי, הוא אוהב לעזור. באמת. יש לו לב לעזור לאנשים. יש לו לב רך, באמת. אין לי מה, אני לא יודעת איך להסביר לך גם את כל המילים בעברית. פשוט אני לא כל כך, העברית שלי. העברית שלי. אבל באמת הוא אוהב לעזור. הוא אוהב לעזור.
הוא אמר לי, יש מלחמה.
איך הוא ידע?
תראי, מתי שבאים יום הולדת, החברה שלו אמרה לי, ראו את המחבלים. ראו את המחבלים. התקשרו לתחנת המשטרה. תחנת המשטרה הייתה סגורה. למה אין רשת? וגם אני התקשרתי. אחרי שהוא ברח לי, הלך למחבלים. אז התקשרתי לתחנת המשטרה. לא עונים לי. למה? אין, אין, לא יודעת מה עשו לנו במדינה פה. לא יודעת מה, לא יודעת, הרסו, כאילו חסמו ונכנסו.
אז ניסית להתקשר ולא ענו לך במשטרה?
לא, לא עונים לי במשטרה. ניסיתי להתקשר. לא רק אני, כולם התקשרו. לא הצלחנו לתפוס אותם. והוא יודע, אמא תשמרי על עצמך, תשמרי על מרלי. הכלב שלו. זה מרלי. הוא אומר לי, אמא תשמרי על עצמך, תשמרי על מרלי. למה? כמות המחבלים, עשרים מחבלים נכנסו לאופקים. זה לא נגיד אחד או שתיים. אז אם זה דבר, ועוד היריות, וגם הוא הלך ראשון. אין אפשרות לחזור. אין אפשרות. אז, ככה נרצח לי. ובאמת, לקח לי לחפש חמש ימים. משבת, כאילו, שבת, ראשון, שני, שלישי, רביעי, נתנו לנו את הגוף.
מה זאת אומרת לחפש?
את הגופות. הוא לקח לנו. אבל הוא אזרחי, הראשון, הוא נקבר. הוא אזרחי באופקים. הוא היה הראשון. מצאו לי את הגוף שלו. כאילו, מאז, משבת הם נרצחו. שבת, ראשון, שני, שלישי, רביעי, הביאו לנו.
זאת אומרת שאת לא ראית את הגופה, אף אחד לא ראה את הגופה ביום שבת. לקחו, מי לקח אותה?
כאילו, האחרים, מי לקח אותה? לא יודעת. אני באמת, לא, אנחנו יודעים, הוא נרצח. ואזרח הוא, באמת, הוא אזרח. קיבלנו לקבור אותו.
אחרי זה לקח להם תשע ימים, עשרה ימים. לקח להם זמן. אבל באמת, ברוך השם, קיבלנו אחרי חמש ימים.
והיכן הייתה הלוויה? והיכן קברו?
תראי, הייתה הלוויה קשה. קשה. כל הצוות של העבודה שלו, מהמרכז עד הצפון. באו להילחם לקבור את הבן שלי. בכבוד הוא נקבר. אבל הוא לא נקבר צבאי, הוא נקבר רגיל. ברגיל. וגם זה, בשבילי, תודה לבורא העולם, אני אומרת. למה אני אומרת תודה לבורא העולם? כי יש אנשים לא מצאו אותם גם. לא מצאו אותם גם. אבל אני חמש ימים, יום לילה, אני לא ישנה, רק אני בוכה, יוצאת בחוץ, אנשים אין לי, אנשים באו להילחם אותי, להחזיק אותי, לתמוך בי. אבל לי היה קשה, קשה, קשה, קשה, קשה, קשה מאוד.
כי ידעת שהוא נרצח, אבל לא היית בטוחה כי לא מצאו את הגופה?
לא. כל הגופה, אני ידעתי אם הוא נרצח, אבל במלחמה זה בכל מקום רצחו, בכל מקום שרפו. גם להם, לזהות הגוף, זה קשה. אז כל הגופה לקחו אותם, לקחו אותם, אבל דרך הטלפון שלו, הבן שלי קוראים לו. איך להגיע לטלפון?
איכון.
איכון, כן, כן. אז דרך זה הוא מצא אותו, הגוף שלו שמה, על ידי לוד. כמו שם, אז שמה, שם לקחו את הגופה. כן. אבל מכל, מכל, כאילו, אזרחים הוא היה הראשון
והיכן הוא קבור? איפה בית הקברות?
פה, באופקים.
פה, באופקים?
כן, באופקים.
עדותה המטלטלת והכואבת של אישיטו ממחישה בצורה העמוקה והמצמררת ביותר את אחד הערכים המקודשים ביותר בדת ישראל: כבוד המת והבאת הגופה לקבורה. כשהיא מתארת גיהינום של חמישה ימי המתנה, "יום לילה, אני לא ישנה, רק אני בוכה, קשה מאוד", היא למעשה מתארת את מצב האנינות. על פי ההלכה היהודית, כל עוד המת לא נקבר, קרוביו שרויים בכאב אקוטי ופטורים ממצוות רבות, שכן כל מעייניהם אמורים להיות נתונים לקבורת מתו. אי-הידיעה וההמתנה מונעות את תחילת תהליך האבלות המסודר, השבעה, שהוא שלב הכרחי של פרידה והשלמה. מציאת הגופה, למרות שהיא מאשרת את הנורא מכל, מתירה את חוסר הוודאות המייסר ומאפשרת למשפחה להתחיל להתאבל.
מתוך הכאב התהומי הזה, בולטת הכרת התודה המצמררת שלה: "בכבוד הוא נקבר, תודה לבורא העולם, כי יש אנשים לא מצאו אותם גם". ביהדות, הבאת אדם לקבורה נחשבת לחסד של אמת, החסד הטהור ביותר, משום שהמת אינו יכול להשיב טובה לעושה החסד. במציאות של מלחמה וכאוס, שבה ניסו למחוק את צלם האנוש, מאמצי האיתור, הזיהוי באמצעות איכון טלפוני וההבאה לקבורה, הם אקט של השבת הכבוד האנושי והיהודי למת. הפחד שגופת בנה תופקר ללא קבר היה כל כך גדול, עד שעצם היכולת לקיים לוויה הפכה עבורה לעוגן של נחמה והודיה.
בסוף דבריה היא מציינת שהבן נקבר באופקים. לקבר ישראל יש משמעות עצומה במסורת, שכן הוא משמש ציון דרך פיזי עבור המשפחה לעלות אליו, להתייחד עם זכר הנופל ולהיאחז בהמשכיות. העובדה שהוא נקבר בעיר מגוריו, מוקף באנשים שנסעו מרחוק כדי לחלוק לו כבוד אחרון, מבטיחה שהוא לא יישכח ולא ייוותר במעמד של מת מצווה (אדם שאין מי שידאג לקבורתו). העדות מדגישה שגם אם הלוויה הייתה אזרחית ולא צבאית, הדבר המרכזי הוא שהייתה זו פרידה מכובדת שהעניקה לבן מנוחת עולמים, ולאם, מקום קדוש לבכות בו. הכאב הבלתי נתפס של אישיטו שזור בהכרת תודה על מה שלרוב נראה כמובן מאליו, הזכות הבסיסית לקבורה.
לאחר ששירי שואלת אם יש משהו נוסף שהיא רוצה להוסיף, אישיטו פונה לשירי ויוחאי ושואלת אותם איך הם הגיעו אליה. יוחאי נענה לשאלה על ידי כך שהוא משתף עם אישיטו עם כמה הסיפור הכואב שלה נגע בהם. ההכרה שהם נותנים לה באופן מיידי מאפשרת לה איזושהי קבלה של מצבה. היא חוזרת לספר את הסיפור שלה.
אני לא נכנסתי. אני לא נכנסתי. כל היום הייתי בחוץ. כל היום לא נכנסתי.
ולא פחדת לראות דברים קשים?
תראי, עוד פעם אני אגיד לך. אני ברגע כזה לא פחדתי את החיים שלי. ברגע כזה לא פחדתי. הבן שלי הוא לוחם, הוא נכנס לשם למחבלים. איך אני מפחדת לעצמי? חלק מהבשר שלך, הגוף שלך, שם. זה לא הגיוני בכלל, זה לא קל. אני לא פחדתי באותו יום. לא פחדתי. למה? המטרה שלי להציל את הבן שלי. אבל תראי, אם הוא נכנס לשם, אני אשב פה? לא ייתן לך, הלב שלך לא ייתן לך. אבל אני לא פחדתי. הייתי כל היום, הייתי בחוץ. הייתי בחוץ כל היום.
אנחותיהם של שירי ויוחאי נשמעות בהקלטה. אישיטו מוצאת בעצמה כוחות להתייחס גם אליהם ואל מה שהם עוברים בעצם קיום העדות.
תודה רבה לכם גם. יש לכם יחס. יחס. באמת, כל דבר, כל האנשים. אפילו אתם, כן, מהמרכז באתם, זה חלק מהעבודה שלכם. וגם אתם נותנים לי גם כבוד בשבילי, על הבן שלי. ויש לכם יחס תם שהוא, יישר כוח. באמת, אפילו להתקשר. אפילו להתקשר, להגיד לי מה, בתקופה כזאת, אני צריכה.
מגע מחבק
חלפו שלושים וחמש דקות בערך מאז תחילת ההקלטה. שירי קמה ונכנסת לפריים ושתי הנשים מתחבקות. שירי מבטיחה לאישיטו להיות איתה בקשר. זה רגע מרגש, מפגש של שתי נשים שחולקות רגע של אינטימיות. הרגע הזה אכן ריגש גם אותי כעורך העדות אבל מבעד להתרגשות מצאתי עצמי גם חושב על הנושא של מגע פיזי בין המראיינת לעדה.
ריאיון עומק העוסק בחוויות חיים קשות או בפגיעה מביא לא פעם את המראיין והמרואיין לנקודת שיא רגשית משותפת. פעמים רבות, עם סיום ההקלטה וכיבוי הציוד, מתעורר צורך אנושי וטבעי במגע מנחם, לרוב בצורה של חיבוק פרידה. החיבוק הזה אינו רק מחווה של אמפתיה או הכרת תודה על הנכונות לשתף ולפתוח פצעים כואבים, אלא הוא משמש כגשר החוזר אל המציאות היומיומית. זהו רגע שבו הפער המובנה בין מראיין למרואיין מתמוסס, ושני הצדדים נפגשים מחדש כבני אדם החולקים שותפות גורל וסולידריות אנושית פשוטה.
מעניין לבחון מחווה אנושית זו דווקא על רקע האיסור המסורתי, או לכל הפחות ההגבלה הנוקשה, על מגע פיזי בתוך חדר הטיפולים הפסיכולוגי. בטיפול, המסגרת והגבולות הברורים הם עצמם הכלים המרכזיים המאפשרים למטופל לעבור תהליך נפשי בטוח. ההימנעות ממגע פיזי נועדה לשמור על מרחב מוגן שבו כלל הרגשות יכולים להיות מעובדים דרך מילים בלבד, ולא דרך פעולה. המטפל נדרש לשמור על מרחק מקצועי והכלה מאופקת כדי לאפשר למטופל לחקור את עולמו הפנימי, מבלי לייצר בלבול גבולות, פריצה למרחב האישי או יצירת תלות שעלולים לחבל בתהליך הריפוי.
מתוך ההקבלה הזו, מתחדד ההבדל העמוק שבין תפקיד המראיין לתפקיד המטפל. באופן פרדוקסלי, החיבוק בסוף הריאיון פועל כסמן גבול ברור המגדיר את טיב האינטראקציה: הוא מעביר מסר סמוי אך עוצמתי האומר "אינני המטפל שלך, והמפגש הזה לא נועד לרפא, אלא להקשיב ולהעיד". בעוד שהמטפל שומר על גבולות פיזיים נוקשים כדי לתחזק תהליך ארוך טווח של עיבוד פנימי, המראיין יכול, ולעיתים אף צריך, להרשות לעצמו לפרוץ את הגבול המקצועי רגע לפני הפרידה. החיבוק משחרר את המראיין מהאחריות הטיפולית, ומקבע את המפגש במרחב החשוב של עדות אנושית, חד-פעמית, נטולת יומרות קליניות אך מלאה בחמלה.
תוך כדי ששירי ואישיטו מתחבקות, קולו של יוחאי נשמע ברקע והוא מספר לאישיטו שהוא גם צילם כמה תמונות סטילס שהן חלק מהתיעוד אך לא נודעו לפרסום. שירי בינתיים מתיישבת מחוץ לפריים בעוד שאישיטו מתיישבת חזרה על הספה למול המצלמה ומוחה דמעה. הוא מדבר בקול שנשמע סמכותי ובוטח שמהווה הנגדה מסוימת לרגע הרך והאינטימי שהתרחש בין שתי הנשים. הוא מזכיר לאישיטו ולשירי לגבי טופס ההסכמה ומבקש\מורה לשירי להשאיר לאישיטו עותק. שירי עדיין עם קול חנוק מסכימה.
הרגע שמיד לאחר החיבוק מגלם בתוכו את המעבר החד והמורכב שבין המרחב הרגשי והאינטימי לבין המציאות הקרה של פעולת התיעוד ההיסטורי. קולו הסמכותי והבוטח של יוחאי, הבוקע מבעד לפריים ומדבר על תמונות סטילס, טפסים ובירוקרטיה, חודר אל תוך הבועה הרכה והנשית שנוצרה בין שירי לאישיטו, ומנכיח באחת את המסגרת המקצועית והמשפטית של המפגש. התנועה הפיזית בחדר, שירי שנסוגה אל מחוץ לפריים בעוד שאישיטו מתיישבת חזרה על הספה מול העדשה ומוחה דמעה, משחזרת באופן ויזואלי את הפרידה המהירה מהזהות של שתי נשים שכואבות יחד, חזרה אל חלוקת התפקידים של צוות תיעוד ושל סובייקט מרואיין. בעוד ששירי משיבה להנחיות בקול חנוק שעדיין שרוי עמוק בתוך האמפתיה והכאב, הדיבור התכליתי על טופס ההסכמה מתפקד כמעין עוגן קרקוע הכרחי, גם אם צורם מעט; הוא מסמן את קץ המפגש האנושי הגולמי, ומקבע את האירוע כולו אל ייעודו הפורמלי, הפיכת הפגיעה והאבל הפרטיים לעדות היסטורית חתומה ומקוטלגת.
שירי שוב קמה ממקומה, נכנסת לפריים ומתכוונת לשבת ליד אישיטו על הספה כדי לעבור איתה שוב על טופס ההסכמה אבל אולי בעצם כדי לחזור לרגע של האינטימיות שהיה ביניהם. תוך כדי שהיא מתיישבת, היא מבקשת מיוחאי שיצלם את תמונותיו של ישראל שמונחות על הספה. אישיטו מפנה את התמונות כדי לתת לשירי מקום לשבת וכאשר שירי מתיישבת, היא מתקרבת אליה וממש נצמדת אליה. שירי מבקשת מיוחאי שיצלם אותן ביחד במצלמת סטילס ויוחאי, עדיין בקול שנשמע בוטח, אולי בוטח מדי, אומר לשירי להמשיך ושהוא יצלם.
בשניות הבאות, שירי ואישיטו יושבת על הספה ומביטות לעברו של יוחאי שמתעסק מחוץ לפרים במשהו שנראה כהסחה מהאירוע עצמו. לא ברור מה מעכב אותו, כנראה החיפוש אחר המצלמה בעזרתה הוא רוצה לצלם את תמונות הסטילס.
זהו רגע מיוחד במינו, בו שירי לגמרי ממוטטת את המחיצה בינה לבין אישיטו ופוסעת עמוק לתוך עולמה בעוד שיוחאי נשאר מחוץ לפריים ומיוצג רק על ידי קולו. תוך כדי החיבוק, שירי אומרת שהיא נזכרה במשהו שהיא רצתה לשאול, ואז יוחאי פוסע לתוך הפריים אך נראה רק בגבו, ומראה לאישיטו את תמונות הסטילס שצילם אותה ואת שירי. שירי מבקשת מיוחאי שיצלם תמונות נוספות ומנחה אותו באיזה פורמט. יוחאי חוזר לתפקידו כצלם.
שירי לוחשת על אוזנה של אישיטו שהיא שמחה שהיא פגשה אותה ושהיא אישה חזקה. השתיים ממשיכות להיות חבוקות על הספה למשך דקות ארוכות. יוחאי שוב חוזר לתוך הפריים מגבו ומראה להן את התמונות הנוספות. שירי אז קמה וחוזרת למקום מושבה מחוץ לפריים שואלת את אישיטו לגבי הכלב של ישראל.
ישראל ומרלי
איך הוא הגיב?
תראי, באמת שאלה טובה, צודקת. הוא בכה. כמו שאנחנו בכינו, הוא בכה. באמת כאב לו, לא רוצה לאכול, אפילו שבוע לא רוצה לשתות, לא רוצה לאכול. הוא בכה. כמו שאנחנו בכינו, הוא גם בכה. יצא לו דמעות בעין. הוא בכה. האמת, אני אגיד לך. כלב ובן אדם זה אותו דבר, אבל להציל את החיים. יותר מבן אדם, כלב. אני אגיד לך. הוא ממש, הוא בכה. הוא לא רוצה לאכול, הוא לא רוצה לשתות, הוא רק יושב ככה, מתקפל, יושן. כאילו, לא תראו אותו ככה, קטן כזה. הוא מתקפל, הוא בוכה, הוא באמת בכה. רצינו לשלוח אותו לווטרינר, קוראים לו, כן, שלחנו אותו לשם. הוא התקשר לנו, בעל הבית התקשר לנו. אברהם, הבן שלי אברהם הגדול, כמובן, האנשים שלו, אומרים לו, אברהם, בוא תיקח אותו בבקשה, הוא בוכה לי, הוא בוכה לי, אני רוצה לראות, הוא יבכה. הוא בוכה. כמו שאנחנו בכינו, הוא בוכה. אבל לאט, לאט, לאט, לאט, לאט, לאט, לאט הרגלנו אותו. מאוד קשה, קשה לו. גם לכלב שלו זה קשה.
אז אני מרגישה עכשיו הכלב כמו שהבן שלי. אנחנו מטפלים, אנחנו, זה קודם כל הכלב של הבן שלי. כמו שאמר לי מתי שהלך למלחמה, תשמרי על עצמך, תשמרי על מרלי, אני מכבדת את הקול שלו, אני נותנת לבן שלי כבוד, אני שומרת על הכלב שלו.
ואת מרגישה גם שהוא שומר עלייך?
מאוד, מאוד, מאוד.
כן, הוא נבח מאוד כשאנחנו רצינו להיכנס.
כן, מאוד. הוא כלב כלב, זה לא כלב גורי. הוא כלב כלב, עם חיסון, עם זה. את יודעת, זה של הבן שלי נמצא בבית שלו. הוא כלב כלב. זה לא נגיד כלב גורי וזה. זה כלב גדול. אבל הוא קשה. ועד עכשיו קשה לו. מתי שהבן שלי בא בשישי שבת, אברהם, הוא משחק איתו וזה, הוא מרגיש שהוא נמצא. אבל אם אני פותחת את החדר של הבן שלי, ישר נכנס, הוא לא יוצא מהמיטה שלו. למה? זה כלב שלו, משחק איתו. הוא כלב טוב, כלב טוב, הוא משחק איתו, קופץ, יושב פה. הבן שלי, הכלב, זה אותו דבר.
הוא מתגעגע.
מאוד. עד עכשיו הוא לא אכל. אני עד עכשיו לא הקלתי את עצמי גם, האמת. אני עד עכשיו, אני מרגישה שהוא חוזר. אז.
האבל
אישיטו נעצרת באמצע המשפט, מרכינה ראשה ומתחילה לבכות חרישית. היא ממשיכה לבכות ולדבר לאורך כל הדקות הבאות.
קשה. מאוד קשה. האמת, אני אגיד לך, עד עכשיו קשה לי. מאוד קשה לי. ביום אני מרגישה שהוא בעבודה. אבל בלילה קשה. מה שאני מכינה, אני מכין אוכל. אף אחד לא אוכל. מה שאני מכין הכול, אף אחד לא מסתכל. אז חסר לי. עוד חסר לי. אומר לי אמא, אם הוא בעבודה ומתקשר, אמא, תכיני לי אוכל. תכיני לי או שנצא או ברגילות או, חזה עוף. עכשיו אין לי מישהו שיגיד לי זה. עכשיו אין לי מישהו שיגיד לי זה. קשה מאוד מאוד מאוד קשה לי. מאוד קשה לי. האמת היא שאני אגיד לך, מאוד קשה לי. מאוד קשה לי. כמה שאני אבכה, הוא לא חוזר.
מאוד קשה לי. מאוד קשה לי. האמת היא שאני אגיד לך, מאוד קשה לי. עכשיו הנה, הבן שלי הלך לגן, לבית ספר, לבאר שבע. הבן שלי בעבודה, הבן שלי הגדול ברחובות, אני עם ארבעה קירות, עם מי אני אדבר? כולם בעבודה, רק אני, קשה לי, בגלל שיש לי פריצת דיסק, וגם עכשיו נשבר לי הלב, לא חזרתי לעבודה, לא חזרתי לעבודה. אבל הוא מת, הוא מת, עם מת יכולה לדבר? עשרים וארבע שעות עם טלוויזיה? זה לא פשוט. זה, אני לא יודעת איך אני אגיד לך גם, מאוד קשה לי. מהמחשבה שלי, הראש שלי עומד להתפוצץ. עומד, רק אני בוכה. הולכת לשם, אני רואה את החולצה שלו. הולכת לשם, אני רואה משהו. רק שלו. רק שלו. רק שלו. אם אני מפעילה כביסה, החדר שלו צמוד למכונת הכביסה. רק קשה לי. האמת שלי, מאוד מאוד מאוד מאוד קשה לי. אני לא יודעת איך אני אעבור. קודם כול, בחיים, בן, אי אפשר לשכוח. זה בן שלי. אבל מה? איך אני אחזיק את עצמי? אני לא יודעת גם. אני לא יודעת.
תהליך האבל של אישיטו, כפי שעולה מעדותה קורעת הלב, מאופיין במאבק יומיומי ומוחשי בין תודעת האובדן לבין הניסיון להיאחז בשגרה שאיננה עוד. השבר ניכר היטב במעבר שבין היום, שבו מנגנון ההגנה הנפשי מאפשר לה לדמיין שבנה רק יצא לעבודה, לבין הלילה, שבו הריקנות מכה בה במלוא העוצמה. האבל שלה קשור באופן הדוק לזהותה האימהית ולפעולות של הזנה ודאגה; הבישולים שנותרו ללא דורש ממחישים באופן פיזי את החלל שהותיר הבן, שחסרונו מורגש דווקא בפרטים הקטנים והשגרתיים ביותר, כמו הבקשה שיכינו לו אוכל.
חוויית היגון של אישיטו מועצמת בשל הבדידות והקיפאון שבהם היא שרויה; בעוד שאר בני המשפחה חזרו איכשהו למסלולי חייהם ולעבודתם, היא נותרה כלואה בתוך ארבעה קירות, משותקת פיזית מפריצת הדיסק ונפשית בשל הלב השבור. עבורה, המרחב הביתי הפך למלכודת זיכרון מתמדת, כל חולצה וכל פעולה פשוטה כמו הפעלת מכונת הכביסה, הסמוכה לחדרו, מהווים טריגר מכאיב שמנכיח את ההיעדר. מתוך הבכי החרישי וההכרה הכואבת ששום דמעה לא תחזיר אותו, היא מבטאת את חוסר האונים המוחלט מול סופיות המוות, ונותרת עם השאלה הקיומית המייסרת ביותר עבור הורה שכול: כיצד למצוא את הכוחות להמשיך להחזיק את עצמה בחיים אל מול אובדן שלעולם לא יירפא.
שירי מנסה לבדוק איך ניתן לתמוך בה בזמנים כאלו ושואלת אם יש מישהו שבא לעזור לה. היא חזרה לעמדה המרוחקת יותר של המראיינת התומכת שמנסה תוך כדי הקשבה צמודה לתת לאישיטו את מה שהא צריכה. זו חריגה מתפקיד המתעד האובייקטיבי. היא כבר לא יכולה לשמור על הריחוק שאולי הי שם בתחילת הריאיון. היא נכנסה עמוק לתוך חייה של אישיטו.
זה מה שאני רוצה.
אני אעזור לך, בסדר?
זה מה שאני רוצה. אני רוצה שיעודדו אותי.
אני אעזור לך. יש לי מישהי שבאופקים עושה את זה, ואני אחבר אותך, בסדר?
אוקיי. למה הכול לי בחרדה?
אני חושבת שאני מבינה, ובטח אני מתארת לעצמי שקשה לישון.
קשה. אני אומרת לך, קשה? אני לא ישנה בחדר שלי. למה? בחדר שלי, אם אני אפתח חלון, החדר הדלת שלו והחלון שלי ככה, אז אני לא פותחת. אני לא נכנסת לחדר, אני ישנה פה בסלון. מאוד קשה לי. כבר הראש שלי טיפה נשארה לי להתפוצץ. המחשבות שלי מלחיצות אותי. יש לי חרדות, יש לי מחשבות, יש לי טראומה, יש לי הכול.
אני איבדתי את הבן שלי, שהמדינה תסתכל עליי שירי מנסה לברר איך אישיטו מתמודדת עם האזעקות שעוד התרחשו באותה תקופה.
אני לא יוצאת. האמת, אני אגיד לך, אני לא יוצאת. אחרי המלחמה, המדינה הסתכלו, שיעשו לי ממ״ד. זה מה שאני רוצה. יש לי ילד מוגבל, המדינה שתסתכל. אני איבדתי את הבן שלי, שהמדינה תסתכל עליי, המדינה שיתמוך בי, כאילו, אני גידלתי אותם לבד. שיבינו, הבן שלי לא סתם הלך. הבן שלי נרצח, נלחם, אבל כל זה, המדינה שתתמוך בי, המדינה שתסתכל. כל העולם שיסתכלו, שיעשו לי ממ״ד. זה מה שאני מבקשת, שיעשו לי ממ״ד אם אפשר לפנות, מה שאתם מכירים, כאילו, כן, בטוח אתם מכירים, הרבה אנשים עושים תרומה, עושים זה.
שירי מתחייבת לנסות ולסייע לה בתום יום הצילומים.
כן, באמת, זה מה שאני רוצה. אפילו שיהיה מלחמה, יבואו, אני לא יודעת מה אני אגיד לך, אני לא יוצאת. אני כבר שילמתי. אני לא יוצאת. יותר מזה, לא יקרה. אם היה יכול להיות, אם היה בבית, יכול להיות, לא יהיה נרצח. נכון? כאילו, אמא חושבת ככה. אמא, אני בבית, לא היה נרצח. אמא תמיד, יש לנו מה להגיד בתור אמא, אבל מה? בסדר, הוא נלחם על המדינה שלו, הוא נרצחה על התושב שלו. הבן שלי גיבור. אני, לא רק אני, כל העולם גאה בישראל. ישראל שלי לא הלכה סתם. אבל מה? בצד אחד, כשהסתכלו על הבן שלי, על הקטן, על התסמונת דאון, הוא לא, נגיד, אזעקות בלילה, הוא לא קם. הוא לא קם. אז אני יושבת איתו. אבל כל המלחמה, כל האזעקות לפני זה, גם לא הלכתי למקלט, האמת. לא הלכתי, לא הלכתי למיגון. אני פעם אחת הלכתי, נפלתי, נשבר לי את הרגל. מאז יותר סבל. חודשיים היה לי גבס, אז עוד פעם הלכתי, עוד פעם התעקם לי את זה, היה לי חודשיים גם גבס. אמרתי, זהו, פעמיים, אני לא רוצה ללכת. כל האזעקות, קודם כול, עזה לא מפסיקה לתת אזעקות, טילים לזרוק. היא לא מפסיקה. אבל מה כל הזה? אני הייתי בחדר פה, השבת הזאת שחורה, באמת, שחורה. לקחה לנו. הרבה תושבים לקחה לנו. אבל הבן שלי, הוא היה הראשון, הוא נרצח. גיבור. באמת, לא סתם שירת בגבעתי, באמת. לפעמים אני גאה בבן שלי. האמת, אני אגיד לך, הבן שלי גיבור. יש אנשים גם בשטויות, אבל הבן שלי לא הלך סתם. באמת, לא הלך סתם.
נקודת השבר הרגשית במפגש, שהגיעה לשיאה באותו חיבוק פיזי שמוסס את המחיצות המקצועיות בין שירי לאישיטו, סוללת את הדרך לתפנית משמעותית בדינמיקה של הריאיון. ברגע שבו האינטימיות והאמון מתבססים לחלוטין, אישיטו מרגישה בטוחה מספיק כדי לעבור מדיבור על האבל העמוק אל חשיפת המצוקה הקיומית והיומיומית שלה בהווה. היא מתארת מציאות בלתי אפשרית שבה הבית משמש כמלכודת מול האזעקות: פציעות העבר שלה כשניסתה לרוץ למקלט, והקושי העצום בניסיון לגונן על בנה בעל התסמונת דאון שאינו מתעורר בלילות. מתוך הכאב הזה בוקעת דרישה מוסרית נואשת מהמדינה ומעם ישראל, שתכיר בקורבן העצום שהקריבה עם הירצחו של בנה הגיבור, ושתספק לה הגנה בסיסית בדמות ממ"ד.
מול קריאה קונקרטית ודחופה כל כך לעזרה, שירי אינה יכולה ואינה רוצה להישאר עוד בעמדת המתעדת הפסיבית, המסתפקת בהקשבה ובהנהון אמפתי. החיבוק שכבר שבר את הדיסטנס העיתונאי או התיעודי, מאפשר כעת לשירי לעשות מעבר טבעי ומתבקש, כשהיא מתחייבת בפני אישיטו לנסות ולסייע לה מול הרשויות או מול תורמים בתום יום הצילומים, היא ממירה את ההכלה הרגשית לפעולה אקטיבית של התערבות וסנגור. המעבר הזה ממחיש כיצד במצבי קיצון, פעולת גביית העדות לבדה אינה מספיקה; המראיינת נדרשת להשיל מעליה את מעטה האובייקטיביות, לאמץ עמדה טיפולית-מעשית, ולרתום את המפגש האנושי כדי לנסות ולחולל שינוי ממשי בביטחונה הפיזי של האם השכולה.
הספה הריקה
בשלב הזה, אחרי כמעט חמישים דקות של ריאיון במהלכו שירי שאלה את השאלות ויוחאי צילם, יוחאי פוסע קדימה לתוך תפקיד המראיין ושואל את אישיטו אם יש לה תמיכה שכונתית מחברות. לוקח לאישיטו רגע להבין מה הוא שואל.
כן, כן. אבל כולם בעבודה. כולם בעבודה כולם בעבודה. אפילו בן אדם עובד, להתפרנס זה לא מספיק, הכלכלה עכשיו. אבל מה כולם בעבודה. אבל בחודשיים הזאתי, אני גם עובדת, שעתיים, שלוש שעות ביום אני עובדת, בגלל שיש לי פריצת דיסק. הייתי יוצאת, נגיד אבל עכשיו אני בבית. אני רק, כאילו, רק הטלוויזיה שלי זה שלי. אני רק הטלוויזיה.
יוחאי: כמה שתראי פחות טלוויזיה.
כן. לא. אתה צודק. אתה צודק אני מצדיקה אותך. בגלל כל הטלוויזיה אומרים לי, אל תראי, כאילו, חדשות. אומרים לי, אל תראי, הסתכלתי לדבר הזה.
השוט האחרון של חומרי הגלם באורך של חמישים ותשע שניות, מראה את אישיטו יושבת לצד מרלי, כלב הזאב של ישראל על הספה. היא מלטפת אותו בחיוך. הכלב מביט לעבר המצלמה, כאילו משתתף במתן העדות. החלק הזה חסר סאונד אבל רואים את אישיטו מדברת אליו. אחרי כמה שניות, הוא יורד מהספה. אישיטו טופחת על הספה ומנסה להזמין אותו לחזור. הוא לא חוזר. בחלוף כמה שניות נוספות, היא קמה בעצמה ויוצאת מהפריים. המצלמה ממשיכה הראות את הספה הריקה לכמה שניות. קאט.
בחלק החותם את עדותה, אישיטו משרטטת הקבלה מצמררת וקורעת לב בין אבלה שלה לבין אבלו של מרלי, כלבו של בנה ישראל. הכלב, שחווה גם הוא שבר פיזי ונפשי עמוק, מסרב לאכול ולשתות, מתקפל בעצבות, כועס ובוכה דמעות של ממש, הופך למראה מדויקת לכאבה של המשפחה כולה. עבור אישיטו, הטיפול במרלי חורג מגדר דאגה לבעל חיים; זוהי קיום צוואתו של בנה, שביקש ממנה לשמור על הכלב בטרם יצא למלחמה. דרך הטיפול המסור בו, אישיטו מרגישה שהיא מעניקה כבוד אחרון לישראל, עד כדי טשטוש כואב של הגבולות בין השניים באמירתה "הבן שלי, הכלב, זה אותו דבר". הכלב השומר עליה משמש עבורה כנוכחות חיה של הבן שאיננו, אך בה בעת גם מנכיח את ההיעדר, כשהוא מסרב לצאת ממיטתו של ישראל. בדיוק כפי שאישיטו מתקשה לעכל את האובדן וממשיכה לקוות שבנה יחזור, כך גם הכלב נותר לכוד באותה ציפייה חסרת תוחלת.
הדינמיקה הסמלית והכואבת הזו מגיעה לשיאה הוויזואלי בשוט החותם את התיעוד. בסצנה אילמת ורבת עוצמה, אישיטו יושבת על הספה מלטפת בחיוך את מרלי, המישיר מבט אל המצלמה כעין עד שותק לשבר המשפחתי. אולם, השלווה הזמנית נשברת כאשר מרלי מחליט לרדת מהספה. אישיטו טופחת על המושב ומנסה להזמין אותו לשוב אליה, אך הוא מתעלם ומתרחק. התנועה הזו, עזיבתו של מרלי את הפריים חרף ניסיונותיה וקריאותיה של האם להשיבו, הופכת להמחשה ויזואלית מטלטלת של פטירתו של ישראל. כשם שאינה יכולה להחזיר אליה את הכלב ברגע זה, כך היא עומדת חסרת אונים מול הפרידה הכפויה והנצחית מבנה, שחמק מחייה לבלי שוב.
לאחר שניות ספורות של חוסר אונים, אישיטו נכנעת למציאות, קמה בעצמה ויוצאת גם היא אל מחוץ לפריים. המצלמה, שממשיכה לתעד את הספה הריקה והדוממת, מותירה את הצופה עם תמונת סיום מצמררת. הספה הריקה איננה רק רהיט שנעזב; היא הופכת לאנדרטה אילמת של הריקנות המוחלטת, של החלל הפעור שהותיר אחריו ישראל, ושל הבית שנותר מיותם מיושביו ומשמחת החיים שהייתה בו.
הריאיון המלא באתר עדות 710
פרק תשיעי
ההצלה של יוסף אזיאדנה מרהט
עדותו של יוסף אזיאדנה צולמה בתאריך עשרים וארבע לדצמבר, 2023, כחודשיים וחצי לאחר השבעה באוקטובר. המראיינת הייתה דורי סלע, פנסיונרית, וצולמה על ידי נטע דקל, רואה חשבון במקצועו העוסק במערכות מידע.
במובנים רבים, היא מסמלת את המורכבות של החיים במדינת ישראל הרב-תרבותית ומדגישה את האפשרות של דו-קיום בין התרבויות השונות, מתוך הבנה של ההכרח בהכרה הדדית כדרך לקיום בטוח וחופשי. עדותו גם מזכירה כי רבים מנרצחי השבעה באוקטובר לא היו יהודים, וביניהם כעשרים ושישה בדווים מאזור הנגב, ארבע אזרחים ערביים מאזורים אחרים בישראל, ויותר משבעים אזרחים זרים, רובם מתאילנד וחלקם מנפאל, הפיליפינים, טנזניה וקמבודיה שמהווים חלק בלתי נפרד מהחברה והכלכלה הישראלית, אך לצערנו לא תמיד מקבלים את ההכרה המלאה המגיעה להם. בין מאתיים וחמישים ואחד החטופים באותו יום היו גם ארבעים אזרחים זרים ושישה אזרחים בדווים. רק חלקם הוחזרו בחיים לישראל. בין החטופים ארבעה מבני משפחת אזיאדנה מרהט, שניים מהם נרצחו בעודם בשבי חמאס.
חומר הגלם שצולם באותו יום הוא באורך של כשלושים ואחת דקות, כולל הסכמתו המצולמת של יוסף לעריכת הריאיון. מתוך חומר זה ערכתי גרסה מלאה של כחצי שעה וגרסה קצרה של ארבע וחצי דקות.
הריאיון נערך במחוץ לביתו של יוסף. הוא יושב על כיסא, לבוש בבגדי ספורט, מעשן לכל אורך הריאיון ומדי פעם לוגם קפה מכוס חד פעמית קטנה. ברקע, קיר ביתו.
אביא את דבריו במלואם, כאשר שאלותיה של דורי מובאות בפונט נטוי.
גיבור בעל כורחו
דורי פותחת בהקראת נוסח ההסכמה המלא. יוסף מקשיב ולקראת סוף דבריה מהנהן ומוסיף שהוא מסכים. הוא מזכיר באותה נשימה שהתקשרה אליו מורה מחטיבת ביניים בבית ספר באזור וביקשה ממנו אישור לספר את הסיפור לתלמידים שלה. הוא נתן את הסכמתו ומוסיף בחצי חיוך שהסיפור שלו כבר מפורסם ברחבי העולם. הוא מוסיף שהיא כנראה פחדה ממשהו וביקשה ממנו שיחתום על טופס כלשהו.
החיוך הקטן וההערה האגבית של יוסף בפני דורי, על כך שסיפורו כבר מפורסם ברחבי העולם, חושפים טפח ממציאות חיה ומורכבת של אדם שהפך לגיבור בעל כורחו. יוסף, נהג המיניבוס מרהט שחילץ עשרות צעירים ממסיבת ה"נובה" תחת אש תופת, לא הגיע לריאיון הזה כדף חלק. התיעוד הזה, שבו הוא יושב בבגדי ספורט בחצר ביתו, לוגם קפה ומעשן סיגריות, הוא רק חוליה אחת בשרשרת ארוכה של עדויות שמסר מאז אותו בוקר. העובדה שהוא נדרש לספר את סיפורו שוב ושוב ממחישה את המעבר החד שעשה מאדם פרטי לסמל, מעבר שעשוי לגבות ממנו מחיר של חזרה מתמדת אל רגעי האימה.
מאז השבעה באוקטובר, שמו של יוסף ומעשה הגבורה שלו הדהדו כמעט בכל פלטפורמה תקשורתית אפשרית. הוא התראיין לגופי תקשורת מרכזיים בארץ, כמו כאן 11, פודקאסטים ואתרי חדשות (דוגמת Ynet ומאקו), וסיפורו תורגם והופץ בערוצים בינלאומיים ברחבי העולם. שיא ההכרה הציבורית והממסדית הגיע כאשר נבחר להשיא את משואת המחלצים בטקס יום העצמאות. בכל אחד מהמוקדים הללו, כמו גם בריאיון התיעודי הזה מול דורי, יוסף נדרש לפתוח מחדש את הפצע. הוא מתבקש לתאר שוב את הדרך זרועת הגופות, את הקליעים ששרקו מעל המיניבוס העמוס, ואת ההחלטה הבלתי נתפסת להיכנס אל תוך התופת במקום לברוח ממנה.
למשמעות של מסירת אותה עדות פעם אחר פעם יש משקל רגשי והיסטורי כבד. מצד אחד, החזרה החוזרת ונשנית לטראומת השבעה באוקטובר אינה עניין של מה בכך; באחד מראיונותיו המוקדמים הוא אף העיד על עצמו שהוא בטראומה ושנתו נודדת. המסירה החוזרת מכריחה אותו לחיות את היום ההוא מחדש בכל פעם שנדלקת המצלמה. מצד שני, הנכונות שלו לשבת, להדליק עוד סיגריה ולגולל את הסיפור בפעם המי-יודע-כמה, מראה את ההבנה העמוקה שלו לגבי חשיבות קולו. הריטואל של חזרת העדות הפך את סיפורו לכלי חיוני בבניית הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית, לא רק כעדות לזוועות, אלא כמגדלור של תקווה ותזכורת חיה לשותפות הגורל ולערבות ההדדית בין ערבים ליהודים.
דורי לא מתייחסת לסיפור הזה ומבקשת ממנו שיספר על עצמו.
אני נשוי, אבא לשבע ילדים, ארבע בנות ושלוש בנים. אני בן ארבעים ושבע. אני כל החיים שלי עובד שכיר, נהג הסעות. אנחנו פה, גרים פה במדינה, במדינת ישראל. אנחנו גרים פה בפזורה, את לא תאמיני ממתי, מאותו מקום לא זזנו, מאז הימים של הטורקים, לפני שתקום מדינת ישראל, אנחנו פה, לא זזנו מהמקום.
"ועדיין יש לנו כל מיני משא ומתן עם מקרקעי ישראל, להקים לנו ישוב חקלאי. עכשיו חיברו אותנו גם לרהט, כי זה כבר הרחבה של רהט הצפונית. אנחנו מחולקים לשלוש, ארבע חלקים, זה המשפחה אזיאדנה. יש אנחנו פה הצפונים, יש את המזרח של רהט, ויש דרום של רהט ויש בתוך רהט. אנחנו המשפחה, יש לי בן דוד שהרגו אותו החמאס בחוף זיקים, בן עשרים ושבע. יש עוד ארבע מהמשפחה שלי, היו חטופים. החזירו את עיישה ואח שלה, אם אתם שמעתם עליהם, ונשאר שמה אבא והבן. אני באותו יום, היה לי גם חבר שלי, עבד אל נסאסר מכסייפה, היה גם נהג מיניבוס, ורצחו אותו ליד קיבוץ רעים. מה אני אגיד לך?
להיות בדווי ואזרח ישראלי
כבר בפתיחת דבריו של יוסף הצופה נחשף להיסטוריה העמוקה והמורכבת של השבט, ששורשיו נטועים באדמת הנגב עמוק אל תוך ההיסטוריה. מדבריו עולה תמונה של קשר רציף ובלתי ניתן לניתוק אל המקום, קשר שלדבריו החל עוד בימי השלטון העות'מאני, הרבה לפני הקמתה של מדינת ישראל. העובדה שיוסף מדגיש כי בני המשפחה לא זזו מאותו מקום מאז ועד היום, ממחישה עד כמה החיים בפזורה הבדווית אינם תופעה זמנית או חולפת עבורם, אלא מציאות חיים של רצף היסטורי וגיאוגרפי שעובר מדור לדור במשך למעלה ממאה שנה.
לצד ההיסטוריה ארוכת השנים, יוסף מתאר את מורכבות ההווה ואת ההתמודדות הממסדית המתמשכת של השבט מול מוסדות המדינה. אף על פי שהם יושבים על אותה אדמה דורות רבים, הם עדיין מצויים במשא ומתן עם רשות מקרקעי ישראל בניסיון להסדיר את מעמדם ולהקים יישוב חקלאי מוכר. במקביל, המציאות האורבנית של הנגב משתנה וסוגרת עליהם, והשטח שלהם הפך הלכה למעשה ל"הרחבה של רהט הצפונית". תיאור חלוקת המשפחה המורחבת לארבעה פלגים גיאוגרפיים, בצפון, במזרח, בדרום ובתוך העיר רהט עצמה, מדגים כיצד השבט נאלץ להסתגל, להתפצל ולהגדיר את עצמו מחדש לנוכח תהליכי העיור, הפיתוח וההסדרה בנגב.
בתוך הרצף ההיסטורי והמאבק על הבית והקרקע, דבריו של יוסף ממחישים בצורה כואבת כיצד סיפורו של השבט נשזר בטרגדיה הישראלית של השבעה באוקטובר. הקהילה שחיה באותו מקום מאז ימי הטורקים, מצאה את עצמה בקו האש הראשון וספגה מכה אנושה. יוסף מונה את האובדן ביובש מצמרר שרק מעצים את גודל האסון: בן הדוד הצעיר שנרצח בחוף זיקים, החבר לעבודה שנרצח ליד רעים, וארבעת בני המשפחה שנחטפו לעזה (שכידוע, רק שניים מהם חזרו בחיים, ויוסף וחמזה נרצחו בשבי). זוהי עדות שממחישה שההיסטוריה של השבט על האדמה הזו אינה רק סיפור של עבר והישרדות, אלא שותפות גורל מדממת וכואבת עם החברה הישראלית כולה.
איפה היית ביום שישי?
אני ביום שישי יצאתי מהבית בחצות ליישוב עומר ליד באר שבע. התקשרו אליי חבר'ה צעירים, חיילים, סוף שבוע, הם רוצים להנות וכל זה, וזה. ואמרו לי: "יוסף אתה יכול להקפיץ אותנו, לקחת אותנו למסיבה ברעים?" אז לקחתי אותם, הם ועוד שלוש בנות מגבעות בר, שמתי אותם במסיבה, והתכוונתי להחזיר אותם בשבת באחת בצוהריים. הכול טוב ויפה, סגרתי, עכשיו משם לבית שלי, זה עשרים וחמש דקות, למה אני אישאר, שתים עשרה שעות שמה זרוק? אז החלטתי לחזור הביתה, חזרתי.
שש ומשהו בבוקר אני מקבל טלפון, האישה אומרת: "הטלפון מצלצל, הודעות וזה". אמרתי לה: "אין עבודה. יש לי סך הכול הסעה אחת באחת בצוהריים". אני רואה את הטלפון ממש משתגע. אמרתי: "יש פה משהו לא בסדר". אני מסתכל, אני רואה שהבחור, עמית הדר, זה מעומר, אומר לי: "יוסף, תציל אותנו". אמרתי לו: "מה קרה?" הוא אומר לי: "אזעקות, טילים, חדירת מחבלים, יש כל מיני". אמרתי לו: "רק העניין של הזמן, של הדרך, אני מגיע אליכם". לא חשבתי פעמיים, לא שלוש, קמתי, אפילו לא החלפתי לא בגדים, ואני יש לי טבע, בלי, בלי זה (מרים את כוס הקפה), אין מצב אני בבוקר יוצא.
אז יצאתי, אני מסתכל, עכשיו כשיצאתי מפה, אני מסתכל, אני רואה טילים באוויר, אמרתי: "זה אנחנו, בדרום רגילים לטילים של חמאס. רגילים לזה". אז המשכתי, באתי דרך נתיבות, אני רואה המצב יותר גרוע. טילים, טילים חזקים, לא סתם, אז המשכתי. אני יש לי טבע, אם אני הולך אני לא חוזר. זהו. אם אני יש לי מטרה, אני עושה אותה. אפילו שאני מאבד את החיים שלי, זהו, זה טבע שלי.
נסיעת ההצלה
עד שהגעתי לנתיבות, עברתי את נתיבות לקיבוץ סעד, אני לוקח שמאלה לכיוון בארי ורעים, אני רואה המון רכבים באים, בורחים משמה, ומסמנים לי באורות, בידיים, אנשים, לעשות פרסה ולחזור ולאן?" ואומרים לי ככה, יעני, כאילו מפגר, לאן אתה לא הולך? אמרתי: "יש פה משהו, באמת לא נורמלי".
על הגדר של בארי, פתאום חוסם אותי בחור צעיר יהודי, עכשיו, פתחתי את החלונות, הוא קופץ מאוטו עם שתי בנות, הוא אומר לי: "אחי, המחבלים בתוך בארי". עכשיו שמעתי את הירי. ישר, שמתי את האוטו בפארק, אני קופץ בין, בין הגדר לכביש, יש ואדי, אני והבחור ושתי הבנות. אתה מרים את הראש, אתה חוטף כדור. אמרתי: "וואלה, זהו. זה סוף של החיים, היום". עכשיו הבחור אומר לי: "אל תרים את הראש, יהרגו אותנו". אמרתי לו: "אחי, מי ששם את הנשמה רק הוא יכול להוציא אותה, אין. אם רשום לנו למות, נמות. נחיה, נחיה. אין.
דבריו של יוסף מתוך הוואדי שליד קיבוץ בארי מקפלת בתוכה את אחת מתפיסות העולם העמוקות ביותר בתרבות ובאמונה הבדווית-מוסלמית: האמונה בגורל הכתוב מראש ("מכתוב") ובהשגחה עליונה מוחלטת על החיים והמוות. בלב הכאוס, כשהם שוכבים בתעלה תחת אש תופת וכל הרמת ראש עלולה להסתיים בכדור, מתגלה פער מרתק בין הפחד הקיומי והמובן של הצעיר היהודי, לבין הקבלה הסטואית של יוסף. המשפט "מי ששם את הנשמה רק הוא יכול להוציא אותה" אינו רק ניסיון הרגעה, אלא ביטוי מזוקק לאמונה שלפיה רגע המוות של אדם נקבע מראש על ידי הבורא. לפי תפיסה זו, אין ביכולתו של איש, אפילו לא של מחבלים חמושים, לשנות את הרגע המדויק שבו נגזר על אדם לסיים את חייו או להמשיך לחיות.
תפיסה פטליסטית זו, המקבלת את החיים והמוות כעובדה מוגמרת שאינה נתונה לשליטת האדם ("אם רשום לנו למות, נמות. נחיה, נחיה"), מעניקה חוסן פסיכולוגי אדיר ברגעי אימה וקיצון. במקום להוביל לייאוש או לשיתוק, ההשלמה עם היעדר השליטה משחררת את יוסף מהפחד המשתק של הניסיון להתחמק מהגורל. אמונה זו מאפשרת לו לשמור על קור רוח נדיר, לבחון את המציאות המבעיתה נכוחה ולפעול מתוך השלמה פנימית עמוקה. השחרור מהאחריות על התוצאה הסופית של חייהם מפנה אצל יוסף מקום לתפקוד ולפעולה מעשית, בידיעה שהוא עושה ככל יכולתו בתוך המציאות שנכפתה עליו, אך ההכרעה הסופית מצויה בידי שמיים בלבד.
ניתן להקביל את תפיסת ההשלמה של יוסף לפילוסופיה של האבסורד המגולמת במיתוס של סיזיפוס, כפי שניסח זאת אלבר קאמי. בשני המקרים, השחרור הנפשי העמוק ביותר של האדם נובע מתוך קבלה רדיקלית של חוסר האונים שלו מול הגורל המוחלט. כשם שיוסף מבין שאין לו שליטה על רגע מותו, ודווקא ההשלמה הזו ("אם רשום לנו למות, נמות") מחלצת אותו מהשיתוק ומהפחד המייסר, כך גם סיזיפוס, הנידון לגלגל סלע אל ראש ההר לנצח, מוצא את חירותו ברגע שבו הוא מקבל את גורלו ומוותר על אשליית התקווה לשנותו. אומנם יוסף שואב את כוחו מאמונה באל שמכוון את הדברים ("מי ששם את הנשמה רק הוא יכול להוציא אותה"), בעוד שסיזיפוס מתמודד עם יקום אקראי וחסר משמעות, אך המנגנון הפסיכולוגי זהה: ברגע שהאדם מפסיק להיאבק בניסיון לשלוט בבלתי-נשלט, בין אם אלו קליעים של מחבלים בוואדי ובין אם זו גזירה של אלי יוון, הוא מחזיר לעצמו את הבעלות על ההווה, על קור הרוח שלו, ועל האופן שבו הוא בוחר לחיות את הרגע נטול השליטה.
אני מסתכל למעלה, אני עכשיו קרוב, אני מסתכל למעלה, הדבר הזה, אני בחיים לא אשכח אותו, הרחפן של חמאס מסתובב למעלה על המסיבה ויורה באנשים מלמעלה, יורה בהם למטה במסיבה. זה דבר, אני בחיים שלי לא אשכח אותו. אפילו הברזנט שלו למעלה בצבע צהוב. אז קמתי מתחת לאש, אבל תודה לאל, יש לי הרבה חברים יהודים שקוראים לי יוסף הצדיק. אז אמרתי: "וואלה, נראה אלוהים היום רוצה שאני אהיה צדיק". התקדמתי, כבר אני בקשר טלפוני עם החבר'ה שלי, הגעתי אליהם, עלו. עכשיו ירדתי עוד פעם, ירי, ירי, יש לי פה תמונה של שוטר, אחרי שאני יצאתי משמה, נהרג. עלו החבר'ה שלי, אמרו לי: "יוסף סע", אמרתי: "אין סע". החבר'ה שלי סך הכול היו תשע.
דחפתי באוטו של ארבע עשרה מקומות, שלושים איש. עכשיו, אני מכיר את האזור, אני עבדתי בקיבוץ רעים. אמרתי, אם אני אסע דרך הכביש, זהו, הם יחסלו אותנו. החלטתי לנסוע דרך השדות. ממש, דרך השדות. המשכתי דרך השדות מתחת לירי, יש סרטונים של הילדים, ארבע וחמש מאות, ילד, שקמו מכה אחד, מכה אחת, והם לא יודעים לאן ללכת, למה ירי מכל הכיוונים.
אז המשכתי ישר, נתתי כיוון, כאילו כיוון באר שבע, אני מכיר את האזורים, אני רואה הרבה רכבים שנסעו אחרי שפתחתי ציר שטח. אני רואה בחורה פצועה ברגל ימין, וחבר שלה, או ידיד שלה, מנסה להרים אותה, לעזור לה. עצרתי, אפילו מתחת לאש, אמרתי: "חבר'ה, תעזרו לו להרים אותה". הרמנו, הרימו אותה לאוטו, המשכתי לנסוע עם דלת חצי פתוחה. עכשיו, כל פעם שאנחנו מתקרבים לבן אדם, החבר'ה שולפים אותו למיניבוס.
עד שחתכתי, עד שהגעתי לצומת אורים, הייתה ניידת שמה משטרה, שואל אותי: "לאן?" אמרתי לו: "אני ישראלי", ואני גאה שאני ישראלי גם, שתדע לך, "ויש לי פצועים פה, ואנחנו ממשיכים לסורוקה". אומר: "איזה סורוקה?" אומר לי: "כבר המחבלים בתוך הכיסופים, כביש חסום, אין לך מה להמשיך". עכשיו, מה שהכי קרוב אליי זה היה קיבוץ צאלים, אז המשכתי ישר לקיבוץ צאלים. מסרתי את הבחורה הפצועה וחבר שלה פצוע ביד, למרפאה שמה, עשו להם עזרה ראשונה, ולקחו אותם לסורוקה דרך ציר אחר שלא היה, דרך צומת הנגב, כאילו באו מאחורה של באר, לבאר שבע.
ואנחנו, אז הצבא סגרו עלינו שמה את השער, ושמו אותנו במקום אמין ומוגן. החבר'ה של הקיבוץ, באמת כל הכבוד להם, כיבדו אותנו, אוכל, שתייה, מטענים טלפונים, סיגריות, מישהו רוצה לעשות מקלחת, לקחו אותו למקלחת. עד שעה שלוש אחר הצהריים. בשלוש בא פיקוד העורף, נתן הנחיות שלו, לפתוח לנו, פתח לנו ציר אמין, ואפשר להשתחרר משמה. באנו דרך בסיס צאלים, צומת הנגב, ובאתי מאחורה ליישוב של עומר. אני לקחתי את החבר'ה שלמים, החזרתי אותם להורים שלהם שלמים. אף אחד מהם לא נהרג, אף אחד מהם לא נפגע.
אז ירדנו שמה והבחור צילם אותי ורשם את הפוסט הראשון, והעלה את זה לפייסבוק עם המספר טלפון שלי. שהיינו בבית העלמין, קברנו את הבן דוד ביום שני, אז מתקשר אליי המספר הזה, אפס חמש שש, אומר לי: "אתה אזיאדנה יוסף?" אמרתי לו: "כן". הוא אומר לי: "אתה חושב בגלל שאתה הצלת חיים של שלושים יהודים, אנחנו לא נגיע אליך? אנחנו נגיע אליך". אמרתי לו: "מי, מי, מי אתה?" אומר לי: "אני, אני מחמאס, מעזה". לא נעים לי להגיד לך מה אמרתי לו, אבל אמרתי לו אני, אני אמרתי לו מילה לא נעימה, אבל אני לא אגיד את זה. אמרתי: "תשמע, אני אזרח ישראלי והם ישראלים, ואני חייב להציל את החיים שלהם". אז פניתי לתחנת המשטרה ברהט, הגשתי תלונה, והמשטרה טיפלה בעניין הזה, חסמה את המספר.
כולנו בני אדם
אני תמיד אומר: "אנחנו כולנו בני אדם". אין הבדל בין יהודי לערבי, לתאילנדי. הנה הם נכנסו כאן, לא הבדילו בין בדואי לערבי לתאילנדי. הם חיסלו את הכול. לא היה מעניין אותם, היה מעניין אותם רק לחסל. לא משנה אם זה חייל, אזרח, ילד, סבא, העיקר כמה שאפשר להרוג. בסופו של דבר אנחנו כולנו בני אדם. אנחנו גם חיים במדינה אחת, אנחנו תמיד צריכים להיות יד ביד ביחד. ואני מקווה שהמלחמה הזאתי כבר יעצרו אותה, וכל החטופים שיחזרו הביתה שלמים ובריאים להורים שלהם. וזה מה שהיה. ומאז אני בבית, לא עובד, ונראה עד מתי המצב הזה יירגע. אם יש לך איזו שאלה, אני, אני אענה לך.
יוסף כנראה מבחין שדבריו משפיעים על דורי. אנחנו לא רואים אותה, אבל הוא שם לב.
קשה, הא? אני יושב פה, כאן, ימים ולילות, יורדים לי דמעות. אני גם לוקח כדורים שינה. בגלל שאני, אני מאז אני שונא את החושך, את הלילה, שונא את הרעש, הדפיקות של הדלתות. זה יום, צריך לעשות אותו יותר חזק מיום כיפור. בדרך כלל זה כיפור, יהודים רק יושבים. אבל היום הזה, אני חושב ואני אומר, שצריך להיות יום שבתון לכל מי שחי במדינת ישראל, לא משנה איזה עדה, שזה גורל עבר על כולם. יהודים, ערבים, בדואים, הכול. זה צריך להיות שבתון יותר, יותר חזק מכיפור.
ואני מקווה שכבר הכול ייגמר. הנה, את שומעת את הבום בום? זה כלום. בלילה כל הבית אצלי רועד, כל הבית, אבל אין מה לעשות. וזהו. זה יום ממש קשה, ממש. אני לעולם לא אשכח אותו.
יוסף משתתק. הוא מביט לעבר דורי. אחרי כחצי דקה, הוא מוחה את דמעותיו בכף ידו. השתיקה ממשיכה. זה רגע עוצמתי במיוחד כאשר כל הנוכחים שותקים ומחכים, שותפים לחוויה הרגשית הקשה.
בחברה הבדווית המסורתית, מושג הגבריות שזור בקשר הדוק עם ערכים של כוח, איפוק, סיבולת ותפקידו ההיסטורי של הגבר כמגן. הגבר מצופה לשדר יציבות וחוסן, במיוחד בעתות משבר, ולשמש כעוגן שעליו נשענת המשפחה והשבט כולו. בתוך המבנה הפטריארכלי והשבטי הזה, גילויים פומביים של פגיעות רגשית, ובראשם בכי, נתפסים לא פעם כהפרה של הקוד הגברי המקובל. הדמעות שייכות לרוב למרחב הפרטי ביותר, או נתפסות תרבותית כנחלתן של נשים. משום כך, כאשר גבר בדווי בוכה, ודאי אל מול אדם זר או מצלמה, הדבר נתפס כאירוע חריג ומטלטל, המסמן קריסה מוחלטת של מנגנוני ההגנה וההתמודדות הרגילים.
החוויה הזו קשה ומורכבת שבעתיים, משום שיוסף מתמודד למעשה עם משא כפול: הכאב המפלח על האסון עצמו, והדיסוננס הפנימי שנוצר בעקבות שבירת החזות הסטואית. הוא עשוי לחוות אשמה או מבוכה על כך שאינו עומד באידיאל השולט של הפטריארך הבלתי-מעורער. ועם זאת, באופן פרדוקסלי, דווקא הרגעים הללו שבהם החומות קורסות חושפים אנושיות גולמית וטהורה. הדמעות מאלצות את הקהילה והחברה להכיר בגבולות הסיבולת האנושית, וחוצות את גבולות הקוד התרבותי הנוקשה. הן משמשות עדות אילמת לכך שמול זוועות בסדר גודל כזה, אין כוח בעולם שיכול להחזיק את הנפש מלעלות על גדותיה.
הדמעות של יוסף, שזולגות בלילות הארוכים והחשוכים כשהוא יושב לבדו, הן בדיוק אותו שבר שבו החזות הגברית והמסורתית מפנה את מקומה לפגיעות אנושית גולמית ושותתת דם. דרך הווידוי הכואב על כדורי השינה, השנאה לחושך והפחד המשתק מכל רעש או דפיקה בדלת, הוא ממחיש כיצד השבעה באוקטובר אינו אירוע היסטורי שהסתיים, אלא פצע פתוח שממשיך לחיות בתוכו מדי יום. אך באופן מצמרר ומרגש, דווקא מתוך התהום האישית הזו, ומתוך אובדן תחושת הביטחון הבסיסית ביותר, יוסף מצליח לזקק קריאה לאומית ואזרחית חסרת תקדים.
הבקשה שלו למסד יום אבל שיהיה "חזק מיום כיפור", יום שבתון אוניברסלי לכל יושבי הארץ, נובעת מההבנה העמוקה שהאימה והמוות לא הבחינו בין דם לדם. ההשוואה ליום כיפור אינה מקרית; זהו היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, אך יוסף מבקש ליצור קדושה חדשה, אזרחית ומשותפת, שחוצה את גבולות הדת והעדה. זוהי קריאה צלולה להכיר ב"שותפות הגורל" לא כקלישאה שחוקה, אלא כברית דמים ממשית שנכפתה על יהודים, ערבים ובדווים כאחד. בדבריו, יוסף מציע נחמה מרירה: אם הטרור פגע בכולנו ללא הבחנה, הרי שגם הזיכרון, העמידה במקום והדמעות חייבים להיות משותפים לכולנו.
חזרה להווה
אחרי שעוברות כמה דקות, דורי שוברת את השגרה ושואלת איך הוא מתמודד עכשיו?
מה אני אגיד לך? אנחנו בינתיים יושבים בבית ללא עבודה. אני הפסקתי את העבודה שלי גם, כי הבן אדם שהייתי עובד אצלו עכשיו אין לו עבודה. אני מקבל מביטוח לאומי, משהו, בקושי זה מספיק לי, ונראה מה יהיה. אני מחר גם אצל פסיכולוג, ונראה. הבעיה שכל פעם אני אומר: "אני אשכח, אני אשכח", אבל באים אליי התקשורת, משגעים לי את השכל, וזה מזכיר לי ואני בן אדם, אני בן אדם ישר. ההורים שלנו גם חינכו אותנו טוב. תמיד לכבד, ותמיד איפה שאתה, איפה שבצלחת שאתה אוכל, אסור ל... בצלחת.
אני גם מאוד שמח שאני גר במדינה הזאתי, ואני מקווה שהמדינה והממשלה עכשיו יתחשבו בבדואים, את ראית איך המצב של הבדואים גם עכשיו. כי הבדואים גם יש להם הרבה מקרים. יש להם אנשים חטופים, רצחו להם אנשים. אני אומר שיתחילו לעשות שיהיה שווה. אני לא אומר שיהיה שווה בין הבדואים ליהודים במאה אחוז, לפחות איזה שבעים, שמונים אחוז, שייתנו להם לבנות, שיסדרו להם, כל מה שחסר להם. אבל בינתיים, את רואה שהמדינה כולה הפוכה. אף אחד לא יודע מי נגד מי. עכשיו לא, אין פה שמאל ואין ימין, זה כולם יד אחד עכשיו. עד שהכול ייגמר. אני מקווה שהכול יהיה בסדר.
דבריו של יוסף חושפים את הפרדוקס הכואב והטרגי שטמון בעצם החזרה על העדות עבור מי שחווה פגיעה כה עמוקה. בעוד שהחברה והתקשורת רואות בסיפור הגבורה שלו נכס ציבורי והיסטורי שחשוב לתעד ולהדהד שוב ושוב, עבור יוסף, השחזור הכפוי של אירועי השבעה באוקטובר מהווה מכשול של ממש בדרך לשיקום נפשי. הוא מתאר מציאות קיומית שברירית של אובדן שגרת העבודה, הישענות דחוקה על קצבאות ופנייה לטיפול פסיכולוגי, כאשר משאלתו הבסיסית ביותר היא פשוט "לשכוח" ולהצליח להתקדם. אולם, הדרישה הבלתי פוסקת של גופי התקשורת לראיין אותו, תופעה שהוא מתאר כזו שמשגעת לו את השכל, מונעת ממנו את הריחוק הנדרש כדי להחלים.
בניגוד לתפיסה הפסיכולוגית הפופולרית שלפיה דיבור על הפגיעה מביא להקלה ולקתרזיס, יוסף מעיד בגילוי לב מוחלט שעבורו הפיכתו לסמל ולמרואיין מבוקש רק מנציחה את הסבל, תולשת את הגלד מעל הפצע, ולדעתי מאלצת אותו להישאב אל תוך רגעי האימה והמוות מחדש בכל פעם שהוא מתבקש לספר את סיפורו.
של מי העדות הזו לעזאזל?
קיום הריאיון כה קרוב לזמן האירוע, וחודשיים זה בהחלט קרוב, עורר בי תהיות כבר מההתחלה. כפי שכבר כתבתי בפרקים קודמים, מצאתי עצמי בקונפליקט בין תפיסתי כמטפל המשוכנע כי יש להניח לזמן לעבור ולהתמודד עם הכאב לא באופן שמחייב את הניצול לספר את סיפורו, לרצוני לקחת חלק בפרויקט הזה שאפשר לי להרגיש בעל ערך למול זוועות השבעה באוקטובר. המשכתי וערכתי עדויות בקצב מסחרר, לפעמים שתי עדויות ביום, כדרך שלחיבור למציאות שמסביבי. במקביל המשכתי את עבודתי הטיפולית, גם זו הרגילה וגם זו עם מפונים. מצאתי את עצמי בדיסוננס שרק החריף עם הזמן, עד שהחלטתי להפסיק לערוך עדויות. לקח לי יותר משנה לרצות לעסוק בחומרים האלו שוב, ולכן כתיבת ספר זה.
התחושה האינטואיטיבית והכואבת של יוסף, לפיה החזרה על סיפור המעשה פוגעת בו ומונעת ממנו להחלים, עולה בקנה אחד עם תובנות מרכזיות בחקר הטראומה. בעבר, הגישה המקובלת בפסיכולוגיה גרסה כי חשוב לדובב ניצולים ולגרום להם לעבד את פרטי האירוע סמוך ככל האפשר להתרחשותו, מתוך אמונה שאוורור רגשי ימנע את שקיעת הפגיעה. אולם, בעשורים האחרונים חל מהפך של ממש בתפיסה הקלינית. מחקרים מקיפים טוענים כי חזרה מוקדמת, מפורטת וכפויה על סיפור הפגיעה עלולה למעשה להזיק, להגביר את רמות החרדה, ואף להעלות את הסיכון להתפתחות הפרעת דחק פוסט-טראומטית. התופעה, המכונה טראומטיזציה מחדש מתרחשת כאשר שחזור האירוע מעורר שוב את המערכת הפיזיולוגית והנפשית לאותו מצב של סכנת חיים, בדיוק כפי שיוסף מתאר כשהוא נשאר ער בלילות וקופץ מכל טריקת דלת.
בעקבות ממצאים אלו, ארגון הבריאות העולמי וגופי טיפול בינלאומיים שינו מן היסוד את ההנחיות שלהם למתן עזרה ראשונה פסיכולוגית לאחר אסונות ומקרי קיצון. ההנחיות כיום קובעות במפורש שיש לספק לניצולים תמיכה, תחושת ביטחון וסיוע בצרכים בסיסיים, אך אוסרות לדחוק בהם לספר את פרטי האירוע הטראומטי או לנתח אותו לפני שהם מוכנים לכך מיוזמתם, ולאחר שחלף זמן המאפשר חזרה מסוימת לוויסות רגשי. הנפש, כך מסבירים מומחי בריאות הנפש, זקוקה לעיתים קרובות להדחקה זמנית ולניסיון לשכוח, בדיוק המילה שבה יוסף משתמש, כחלק ממנגנון ההישרדות הטבעי שלה, כדי לאפשר לאדם לייצב את עצמו במציאות החדשה. כאשר התקשורת או גופי התיעוד דורשים מהניצול לשלוף את הזיכרונות החשופים שוב ושוב סמוך לאירוע, הם למעשה משבשים את מנגנון ההגנה הטבעי הזה ומונעים את תחילת ההחלמה.
הקונפליקט הזה חושף התנגשות טרגית בין צורכי החברה לבין צורכי היחיד. החברה, ערוצי התקשורת, והארכיונים ההיסטוריים צמאים לעדויות בגוף ראשון מיד לאחר האסון, כדי לתעד את האמת, לבסס זיכרון קולקטיבי ולשדר סיפורי גבורה שירוממו את המורל הלאומי ברגעי משבר. אך כפי שמשתקף בבירור מדבריו של יוסף, התהליך הזה עלול להיות נצלני כלפי הניצול שניצב במוקד. ההופעה התקשורתית או מתן העדות למצלמה אולי משרתים את הקהל בבית שזקוק לגיבורים ולנחמה, אך עבור האדם שיושב שם, עם כדורי השינה, הקושי לחזור למעגל העבודה, והניסיון הנואש לאסוף את שברי חייו, הדרישה למסור עדות שוב ושוב היא משא כבד מנשוא ששולל ממנו את השקט הבסיסי שלו הוא כה זקוק.
שוב משתררת שתיקה במהלכה הוא מוחה את דמעותיו ונאנח. דורי שואלת אם יש עוד משהו שהוא רוצה לספר.
לא, אני אגיד לך, אני אין לי משהו. אני אפילו שום לשכה מהממשלה, או מהמדינה, אף אחד לא פנה אליי.
נטע דקל, הצלם, שואל גם הוא שאלה לגבי הקשר שקיים עם הצעירים שהציל את חייהם. הוא מביט לעברו של נטע ונראה שהוא נאחז בשאלה הזו שמאפשרת לו להגיח מהקושי הרגשי אליו נכנס בדקות האלו.
אני בקשר איתם. אנחנו מחכים רק שיהיה שקט, בעזרת השם, וניפגש לאיזה ערב כזה, כולם. מתקשר אליי אבא של אחד. ירדו לי דמעות ברדיו, בשידור. אבא של אחד שעלה איתנו בשדות. בן אדם שקוראים לו יעקב, ואני הבטחתי לו שאני אסע אליו לאשקלון. אני מקווה שהשבוע הזה יהיה יותר שקט, אני אסע אליו. התקשר אליי הבן אדם, אומר לי: "אתה יוסף?" אמרתי לו: "כן". הוא אומר לי: "אתה יודע כמה זמן אני מנסה לתפוס אותך בטלפון? אני לא מצליח", כי היה לי מאוד עומס על הטלפון, מאוד. אמרתי לו, והוא בוכה בטלפון, אמרתי, זה: "בן אדם, תגיד לי מה יש לך?" וזה, הוא אומר לי: "בזכותך הבן שלי בחיים". עכשיו קלטתי ועיכלתי, התחלתי לעכל שהבן שלו עלה איתי, הוא אומר לי: "הוא בשבילי, עכשיו הבן שלי, הוא יחגוג יום הולדת שלו השני". אמרתי לו: "עכשיו תירגע, תפסיק לבכות, תספר לי מה". הוא אומר לי: "הבן שלי התקשר ושלח לנו הודעה שהוא נפרד מהמשפחה, הוא לא יחזור הביתה, לא יהיה יותר בחיים שלהם, והוא, והוא ישמור עליהם מלמעלה". הוא אמר לי: "עד שאתה הגעת, עד שאתה הגעת, והוא עלה איתך, אתם משכתם אותו, שהוא היה רץ בשדות, למיניבוס שלך". הוא אמר: "אני חייב לראות אותך, אני מודה לך ואני, אני חייב לך בחיים שלי". אמרתי לו: "תקשיב, אנחנו כולנו בני אדם, אנחנו עם אחד, אנחנו צריכים לעזור אחד לשני.
ערבות הדדית
עכשיו, בדיוק סיפרתי את זה, היה לי ריאיון בערוץ שתים עשרה, או ב"כאן", משהו. אז לקחו את המספר שלו, העלו אותו לשיחה, הוא ועוד אחד מהבנות שקוראים לה גל מגבעות בר. גל אומרת: "אני, לא רק אני, כולנו, בזכות של יוסף אנחנו בחיים. אם לא היה, היינו כבר או חטופות או שהרגו אותנו". אז היא אומרת: "אני בהתחלה עליתי עם חבר, עם ידיד, וברחתי איתו באוטו. אני מתקשרת לחברים, אני אומרת להם: "איפה אתם?" אמרו: "אנחנו, אנחנו עם יוסף במיניבוס". אומרת לו: "אתם בטוחים שאתם עם יוסף? יוסף הגיע?" אמרו לה: "כן". אומרת: "עוד פעם תבדקו את זה, זה יוסף או מישהו אחר?" הוא, היא אומרת: "אני לא האמנתי שיוסף כל כך הגיע מהר, שהציל את החיים שלנו". היא אמרה, ישר אמרה לבחור, הידיד שיעצור, ירדה מהסעה, ירדה ממנו, אומרת, אומרת לי: "אם הייתי בטוחה ויודעת שאני עם יוסף, אני יהיה בטוחה במאה אחוז". והיא ירדה מהבחור ועלתה אצלנו למיניבוס. וגם דיבר אבא של היעקב הזה, והתחיל לבכות. ואחרי זה עוד פעם העבירו אותנו יום אחרי, גם בגלל שהוא רוסי, בשפה הרוסית. יש לי פה גם בשפה הרוסית, יש לי פה בגרמנית, בספרדית, כל מיני. המון, המון. אני מקווה שכבר הכול זה יעבור. זה, זה דבר לא קל. את חושבת שזה קל? על האלה שכל יום בכיכר בתל אביב, הפגנות וכל זה. כולם יש להם, שמה ילדים ומשפחות.
היום אתה רק כשיקרה לך, ואתה בבית, אתה כואב לך. מה תגיד על אנשים כבר שבעים וחמישה יום בתוך מנהרות? אף אחד לא יודע מה, מה איתם. ואני לא אומר שכל עזה אשמים. יש שמה אזרחים שאין להם, זה בכלל. אבל זה דבר, צריך לסגור אותו לגמרי. אני מקווה שהמצב יירגע. לא חסר לנו מלחמות, באמת. צריכים להיות, לחיות בשקט, בשלום, באושר ושלווה, וזהו.
אני כשאני שיצאתי, פה ושמה, אחים מתקשרים אליי: "לאן אתה הולך? לאן זה, לאן זה? איימו עליך שלא", אמרתי: "מה שרשום יקרה". אין. רשום לי למות, אני אמות. אם היה רשום לי, היה, היה שמה בשבעה לאוקטובר. אבל זה יום ממש, נורא מאוד, קשה. המון משפחות התקשרו אליי, שולחים לי תמונות של הילדים שלהם, אם אני ראיתי אותם, כי עמית פרסם את המספר שלי. אז אמרתי להם: "זה ארבעת אלפים ילדים ולמעלה, כולם רצים. את מי אתה תזהה?" ראית בסרטונים בטלוויזיה איך, איך הם רצים בשדות, זה לא קל. אני מקווה שיעבור והכול יהיה בסדר. וזהו. כבר תראי, כמה שערות לבנות יש לי בתוך שלושה חודשים.
התייחסותו של יוסף להפגנות למען שחרור החטופים בכיכרות חושפת מבט נטול פילטרים פוליטיים, שמונע כולו מתוך אמפתיה אנושית ואבהית עמוקה. כשהוא מתבונן על המשפחות העומדות שם יום אחר יום, הוא אינו רואה מאבק אסטרטגי או מחאה תקשורתית, אלא כאב גולמי של הורים וקרובים שחייהם נעצרו. ההבנה שלו את חוסר האונים שלהם מתעצמת לנוכח המחשבה המבעיתה על החטופים עצמם, שבאותה עת שהו כבר שבעים וחמישה ימים במנהרות. מתוך החוויה הטראומטית שלו עצמו, שבה הוא מתקשה לשאת את חיי היום-יום בביתו למרות שהוא אדם חופשי, יוסף מצליח לדמיין את הבלתי יתואר שעובר על אלו שכלואים במחשכים, ומביע סולידריות מוחלטת עם זעקת המשפחות הנאבקות על חייהם.
לצד הכאב העצום על החטופים הישראלים, בולטת בעדותו של יוסף מורכבות מוסרית נדירה השומרת על צלם אנוש גם בלב התופת. חרף הזוועות שראה במו עיניו ועל אף האובדן האישי שחוותה משפחתו ושבטו, הוא מקפיד לעשות אבחנה ברורה ולהזכיר שלא כל תושבי עזה אשמים, וכי ישנם שם אזרחים חפים מפשע שנקלעו למעגל הדמים. הראייה ההומניסטית הזו מובילה אותו למסקנה הפשוטה והכואבת ביותר: הכמיהה לשים סוף מוחלט למעגל המלחמות ולזכות בחיים של שקט ושלווה. במקום שבו רבים עלולים היו לשקוע לשנאה עיוורת או לייאוש, יוסף בוחר להיאחז בתקווה לחיים נורמליים ושלֵוים.
אולם, משאלת הלב הזו לשקט מתנגשת באכזריות עם המציאות שנכפתה עליו מאז אותו בוקר, כפי שניכר היטב בתיאור המחיר הנפשי והפיזי שהוא משלם. הפצת מספר הטלפון שלו הפכה אותו למוקד פניות עבור משפחות נואשות, ששלחו לו תמונות של ילדיהן בתקווה שמא ראה אותם בין אלפי הנמלטים. המעמד הזה, שבו הניצול הופך בעל כורחו לסוג של אורקל או תקוות שווא, כשבפועל הוא חסר אונים מול המוני האדם שרצו בשדות הלא מוכרים, מניח על כתפיו משא פסיכולוגי בלתי נסבל. ההתמודדות עם הפניות קורעות הלב, יחד עם האזהרות שהוא מקבל מסביבתו על כך שהוא נחשף יותר מדי, מתנקזים כולם אל גופו (ומושתקים שוב על ידי תפיסת הגורל הבדווית של "מה שכתוב יקרה"). הופעתן של שערות לבנות בתוך שלושה חודשים בלבד היא העדות האילמת והמוחשית ביותר לכך שהפגיעה, עול הזיכרון ואחריות הגיבור, צורבים את רישומם לא רק בנפשו, אלא גם בבשרו בנקודה הזו, נשמע קולו של נטע שאומר" "פשוט גיבור".
להיות עד לעדות
ההתערבות של נטע, הצלם, שחורג מתפקידו המסורתי כמשקיף שקט מאחורי העדשה ומתחיל להפנות שאלות לעד במקום המראיינת, שוברת למעשה את הקיר הרביעי של הפורמט התיעודי הקלאסי. בדרך כלל, הצוות הטכני אמור לשמור על ריחוק מקצועי ואובייקטיבי כדי לאפשר למראיין לנווט את השיחה ולשמור על מסגרת נקייה, אך חריגה כזו מעידה על עוצמתה יוצאת הדופן של העדות ועל האופן שבו היא מטלטלת את כל מי שנוכח בסיטואציה. היא חושפת כיצד הסיפור של יוסף, על האימה, הגבורה והכאב שבו, מצליח לחדור מבעד למסננים המקצועיים ולגעת באופן ישיר ובלתי אמצעי באנשי הצוות, עד כדי כך שהם זונחים את התפקיד המוגדר שלהם ופועלים מתוך זעזוע, סקרנות ואמפתיה אנושית בסיסית שניצתת ברגע האמת.
מבחינה דוקומנטרית, רגע כזה מעניק לחומר הגלם נופך של אמינות, פגיעות וחספוס נדירים. הוא מפשיט את המעמד מהפורמליות המובנית והמתוסרטת לעיתים של ריאיון, והופך אותו לשיחה אינטימית, חיה וספונטנית, שבה המחיצות בין המתעד למתועד קורסות. הצלם, שעד לאותו רגע היה הפילטר שדרכו הקהל אמור לראות את המציאות, הופך לפתע לנציג של הקהל עצמו, אדם שאינו מסוגל עוד לשתוק אל מול עדות כה מטלטלת, וחייב לקחת חלק פעיל בניסיון להבין את הבלתי נתפס. היא גם מעידה על הקשר החברי שנוצר בין המראיינת לצלם, במקרה זה וגם במקרים אחרים בפרויקט. מראיינים רבים בחרו לעבוד עם צלמים קבועים וכך נוצרו צוותים אורגניים שהעמיקו את הקשר ביניהם, גם אם זה לא היה קיים מההתחלה. יצירת קשר זה אולי מילאה את הצורך של כל אחד מאנשי הצוות במתן עדות בעצמו וסייעה להם להחזיק מעמד מול הסיפורים והחוויות הקשות שהם תיעדו.
התפתחות זו של שותפות הדוקה בתוך הצוות התיעודי אינה רק תופעת לוואי מקצועית מבורכת, אלא מנגנון הגנה קריטי אל מול סכנת הטראומטיזציה העקיפה. החשיפה האינטנסיבית והיומיומית לזוועות השבעה באוקטובר, ספיגת הכאב הגולמי של הניצולים וההאזנה לתיאורים חסרי פילטרים של אימה ואובדן, מחדירים את הפגיעה באופן בלתי נמנע אל תוך נפשם של המתעדים עצמם. כאשר הצלם שובר שתיקה וחורג מתפקידו, הוא למעשה מאותת על הצפת המערכת הרגשית שלו, שאינה יכולה עוד לשאת את המשא הכבד מעמדת המשקיף הפסיבי והמנותק.
בנקודה זו בדיוק מתגלה חשיבותו של החוסן הנפשי, אשר נבנה ומתוחזק הודות לאותה עבודת צוות אורגנית שעליה הצבעת. היכולת להישען זה על זו, לוותר על שריון האובייקטיביות המקצועית, לחלוק את הזעזוע בזמן אמת ולהפוך לקהילה קטנה של תמיכה הדדית בתוך אזור אסון רגשי, היא זו שמונעת קריסה. העיבוד המשותף של הזוועה, הגיבוי הרגשי הבלתי מדובר בתוך הצוות בין המראיינת לצלם, וההופעה האנושית והפגיעה מול העד, הם העוגן שמאפשר לאנשי התיעוד לשמור על שפיותם. זוהי רשת ביטחון פסיכולוגית שמאפשרת להם לחלוק בנטל העדות, להכיל את השבר, ולהמשיך במלאכת התיעוד ההיסטורית החשובה מבלי להישבר לחלוטין תחת משקלה.
מה שווה להיות רע?
יוסף בעצמו מגיב בעוצמה ומיידיות להתייחסות אליו כגיבור. היא לא נוחה לו.
תראה, אתה אומר גיבור. אני רוצה להגיד לך משהו על המילה של גיבור. אני לא חיכיתי לזה, ולא ציפיתי שיגידו לי גיבור. אני עשיתי מעשה של בן אדם. שכולנו בני אדם. יש אנשים, אולי, אני לא יודע, אנשים מחפשים את זה, אני לא חיפשתי את זה. היה אצלי בני גנץ, היה נשיא המדינה. היו וכיבדו אותי ואמרו לי שאני גיבור המדינה, ואמרתי להם: "אני, בשבילי, אנחנו כולנו עם אחד, יד אחת. אנחנו חיים במדינה אחת. בטוב וברע, אנחנו חייבים להיות ביחד". אין. ואני מקווה שכל האנשים שיהיו בראש שלהם, כמו שיש לי בראש, כמו שאני חושב. נכון שיש בלגן לפעמים, אני, אבל אני מקווה שזה לא, לא יחזור שוב. יש צעירים שהם בעייתיים, אבל לפי דעתי, צריך להיות רק טוב. מה שווה להיות רע?
אני עשיתי מעשה של בני אדם, אני לא, לא ציפיתי שיגידו לי גיבור, או שיגידו לי משהו. זהו.
נטע: הגיבורים הם אלה שלא מצפים להיות.
תראה, אני אגיד לך משהו. אני עכשיו אני ברחוב איפה שאני הולך, מזהים אותי. המון. המון אנשים מזהים אותי, גם יהודים, גם ערבים. הייתי בנתניה לפני כמה ימים, הייתי אצל איזה סוכנות. הבחורה מסתכלת עליי ככה, אמרתי לה: "סליחה, מה יש?" אומרת לי: "אני בטוחה שזה אתה". היא רצה, והיה איתי הבן שלי, התחילה לתפוס אותי, לחבק אותי וזה. אומרת לי: "אתה יוסף", אומרת לי: "אתה לא תאמין, שראיתי אותך פעם ראשונה בטלוויזיה, ירדו לי דמעות. ממש ירדו לי דמעות". היא אומרת לי: "איזה לב יש לך, איזה אומץ. יצאת מהבית, עזבת את הכול, ויתרת על החיים ועל המשפחה, להציל חיים". אמרתי: "כי אני ישראלי והם ישראלים, ואני בן אדם והם בני אדם. כולנו בני אדם. אז למה, למה לא נעזור אחד לשני?" וזהו, אני מקווה שהכול יהיה בסדר ויעבור. וזהו.
ואז הוא פונה לדורי ושואל אותה מה היא אומרת על המצב. הוא מחייך לראשונה בכל הריאיון.
מצב זה לא קל.
ממש נורא.
אני בשבוע הראשון, יצאתי ככה בצהריים, הנעתי את האוטו של האישה, זה שבחוץ, זה של האישה, אומרת לי: "לאן?" אמרתי לה: "פה, פה לרהט". את לא תאמיני לאן הגעתי, ואני כשהגעתי לשם אמרתי: "איך אני הגעתי לכאן?" עצרתי על החוף תל אביב-יפו. עכשיו אמרתי: "יא אללה, למה באתי לכאן?" ירדתי מהאוטו, זה החיים שלי, את רואה אותם? אלה (מצביע על הסיגריות). ירדתי מהאוטו, הדלקתי סיגריה, אולי חצי סיגריה, זרקתי, אמרתי: "אולי אני עכשיו אחזור הביתה. למה הגעתי לפה?" התקשרו אליי מהבית: "איפה אתה?" אמרתי: "אני פה, פה, אצל מישהו". באתי דרך כביש ארבע, לא חזרתי שש, כי לפני, אז הייתי עובד בראשון במפעל באלקטרה, הייתי לוקח עובדים מרהט לשמה. עברתי ליד אלקטרה, עברתי, עליתי על ארבע, רק שעליתי על ארבע, ריבונו של העולם, התחילו הטילים, אזעקות. אשדוד, ראשון, אז אמרתי: "יא אללה, אז הטילים האלה, איפה שאני הולך, הם אחריי". עד שירדתי מכביש ארבע לשבע ואמרתי: "זהו, מספיק".
וואלה, מקווה שהכול יעבור. זה לא, זה לא קל, בכלל לא קל. התחלתי לעשן כפול, התחלתי לשתות קפה כפול. זה לא, זה לא פשוט. היינו גם המשפחה שלי, אלה החטופים, היינו, הבחור הזה סמי טלאלקה, הייתי אצלם, הלכתי לנחם אותם. מסכנים. אבל אני אבל אני לא מאשים את החיילים, החיילים בלחץ. חיילים בלחץ. הם, נכון, יצאו והרימו והכול, וזה. אבל אין מה לעשות. אני מקווה שילמדו מטעות, החיילים, ויחשבו לפני ש. אבל איך שאומרים? זה רשום. זה נגמר החיים. אצלנו, אין, אתה לא, לא תיקח שנייה אחד יותר ממה שאלוהים רשם לך לחיות. אני למשל, המון, המון, המון חבר'ה אמרו לי: "איך יצאתם משמה? איך?" אמרתי: "אם היה אלוהים רוצה אותי, היה לוקח אותי. אבל כנראה אמר, עדיין יש לו מה לחיות בעולם הזה". וזהו. אנחנו פה משפחה, כולם אחים ובני דודים. מגדלים כבשים, יש לנו שטח של חקלאות. וזהו. אני מקווה שהכול יסתדר עם המדינה ונגיע איתם להסדר. ונסגור את העניין של היישוב. אין מיגונים, אין כלום. שאלו אותי אם יש טילים וזה, נפלו פה, לידנו ממש. "לאן אתם הולכים?" אמרתי: "לאן נלך?" נקווה שהכול יגמר בשקט.
הוא מרים עיניו לעברם של דורי ונטע. קאט.
דברי הסיכום של יוסף סוגרים מעגל מצמרר עם נקודת הפתיחה של העדות כולה. הצהרתו כי בעקבות האירועים התחיל לעשן ולשתות קפה כפול, מעניקה לפתע משמעות כבדת משקל לאותה סצנה שגרתית לכאורה מתחילת הריאיון, שבה הוא מצולם יושב בחצרו, מעשן בשרשרת ולוגם מכוס קרטון. הפעולות היומיומיות הללו אינן סתם הרגל, אלא מנגנון התמודדות, עדות פיזית וחיצונית לסערה הפנימית ולפגיעה שעדיין מבעבעת בתוכו. עם זאת, מתוך השבר העמוק הזה, מתגלה שוב תעצומת הנפש הייחודית שלו, שבאה לידי ביטוי ביכולת המופלאה להכיל ולחמול. התייחסותו להריגתו הטראגית של החטוף סאמר אל-טלאלקה בשוגג על ידי כוחות צה"ל, תוך סירוב להאשים את החיילים והבנת הלחץ שבו היו נתונים, מדגימה אצילות נפש יוצאת דופן. הוא מגייס שוב את אמונתו העמוקה בגורל הקבוע מראש, האמונה ש"לא תיקח שנייה אחת יותר ממה שאלוהים רשם לך", לא רק ככלי הישרדותי תחת אש בוואדי של בארי, אלא כעוגן רוחני המאפשר לו להתמודד עם האובדן הבלתי נתפס מבלי לשקוע למרירות או לשנאה עיוורת.
בסופו של דבר, עדותו של יוסף מסתיימת בנחיתה כואבת אל הקרקע, אל המציאות הפיזית והפוליטית שממנה יצא ואליה הוא שב. תיאור חיי המשפחה המורחבת, גידול הכבשים והחקלאות, מחזיר את המבט אל הפזורה הבדווית בנגב, קהילה שקשרה את גורלה בגורל המדינה מתוך שותפות דמים, אך עדיין נאבקת על זכויותיה הבסיסיות ביותר. התזכורת על היעדר המיגון המוחלט מול הטילים שנופלים סביבם, לצד התקווה להגיע סוף סוף להסדר מול רשויות המדינה ולהכרה ביישוב, מותירים את השומע עם דיסוננס מטריד.
יוסף, אדם שסיכן את חייו כדי להציל עשרות אזרחים והפך לסמל של ערבות הדדית בחברה הישראלית, נותר בסופו של יום אזרח החשוף לסכנה בביתו שלו ללא ממ"ד או מקלט להסתתר בו. במילותיו הפשוטות, "לאן נלך?", הוא מקפל את תמצית קיומו: קשר בלתי ניתן לניתוק לאדמה, תחת צל מתמיד של סכנה, ותקווה בסיסית וצנועה להכרה, לשקט ולשלום.
הריאיון המלא באתר עדות 710
פרק עשירי
לימור משדרות לא מרגישה את ליאור
שדרות היא העיר הישראלית הקרובה ביותר לגבול עם רצועת עזה. השכונה הדרומית ביותר בעיר היא במרחק פחות מקילומטר בקו אווירי. הקרב בעיר התנהל בין המחבלים לבין כוחות ביטחון ואזרחים ישראלים חמושים בין השבעה ועד התשיעי באוקטובר עם טיהור העיר ממחבלים. במהלך היומיים האלו רצחו המחבלים 52 ישראלים: ששה שוטרים מתחנת שדרות, ואזרחים, בהם קבוצת גמלאים שהיו בדרכם לים המלח. המוקד העיקרי של הקרב היה תחנת המשטרה בעיר, בה התבצרו מספר מחבלים במשך כיממה, עד שלבסוף נהרגו על ידי כוחות הביטחון.
ערכתי ארבע עשרה עדויות של תושבי העיר, שש מהן התבצעו על ידי טליה אבישי, סטודנטית לאמנות רב תחומית באותה תקופה, יחד עם כפיר סמיילי אמיר, הצלם. שתיים נוספות נערכו על ידי ברית ליבוביץ' שגם היא עבדה עם כפיר על עדות אחת ועם מיכל סבג על עדות נוספת. ערכתי שתי עדויות נוספות שצולמו על ידי זאבי הראל ודייב גלעד, שתיים של אבי הלר ונטע דקל, אחת של תהילה דרמון מלכה ומישל ברונשטיין וגם אחת של עדי נחשון ויעל לב. המשכתי לערוך עדויות נוספות של טליה אבישי ובסך הכול ערכתי שמונה עשרה עדויות שהיא עשתה ביישובים שונים יחד עם כפיר סמיילי אמיר הצלם, מלבד עדות אחת בה היא שיתפה פעולה עם שליו לביא.
כפיר צילם חומר גלם בשתי מצלמות נפרדות באורך של כשעה ורבע, כולל שוט ההסכמה ושוט אחד של קלוז-אפ על עיניה של לימור, מהן ערכתי גרסה ארוכה של שעה ותשע דקות וגרסה קצרה של כמעט שבע דקות. אביא את העדות במלואה. את דבריה של טליה אביא בדרך כלל בסוגריים בפונט נטוי. הריאיון נערך בשלושים לנובמבר 2023 בבית מלון באלית אליו לימור פונתה, כשבעה שבועות לאחר השבעה באוקטובר.
חשיפה עצמית
לימור יושבת על כיסא במקום שנראה כמו מטבח, לבושה בשחור, ובמהלך כל הריאיון מביטה לעברה של טליה. ההקלטה מתחילה תוך כדי משהו שטליה אומרת שאותו לא מבינים. לימור שואלת את טליה על עצמה וטליה מספרת לה בנדיבות על עצמה. היא בת עשרים ושבע, במקור מירושלים וכיום גרה בחיפה. היא נשואה לרון, יש להם כלב ושני חתולים. היא סטודנטית לתואר שני באמנות רב תחומית בהתמחות של קולנוע ומדיה. היא מספרת ללימור על פרויקט "עדות 710". היא מדגישה את היותו ארגון של מתנדבים שהתחיל ממש לאחר השבעה באוקטובר. חבורה של אנשי קולנוע, חינוך ואינטרנט. היא מתארת את מטרת הפרויקט לשמש כמאגר קולקטיבי של העדויות שישמש חוקרים בתחומים שונים. העדויות יעלו לאתר הפרויקט וליוטיוב. היא מוודא עם לימור שהיא מאשרת זאת. טליה לא מבססת את דבריה את דבריה על טופס ההסכמה אלא מקריאה את עיקריו בסגנון חופשי. לימור מאשרת בחיוך רחב.
החשיפה העצמית הנדיבה של טליה בתחילת הריאיון עם לימור, אלמנה טרייה משדרות, משמשת כאמצעי רגשי ומתודולוגי עוצמתי השובר את ההיררכיה המסורתית בין מראיינת למרואיינת. כאשר טליה מפרטת על חייה האישיים בתגובה לשאלתה של לימור, היא יוצרת הדדיות אנושית עדינה. לפני שהיא מבקשת מלימור לצלול אל תהומות החשיפה, הכאב והאובדן, טליה מעניקה לה קודם כל פיסה אותנטית מעולמה שלה ובכך מורידה חומות של מגננה. גישה זו, בגובה העיניים, ניכרת גם באופן שבו טליה מציגה את פרויקט "עדות 710" כהתארגנות התנדבותית, ובעיקר בדרך החופשית והלא-בירוקרטית שבה היא מתווכת את סעיפי טופס ההסכמה. החיוך הרחב של לימור בתגובה לכך מנבא כי הריאיון צפוי להתנהל כשיחה אינטימית, עוטפת ובטוחה. פתיחה זו מבססת תשתית של אמון עמוק, שתאפשר ללימור לשתף את עדותה הקשה לא מול מנגנון תיעוד קר או סמכות חוקרת, אלא מול אדם קשוב, שקוף ומכיל שיצר עבורה מרחב מוגן.
מנגד, גישתה הבלתי-אמצעית והחשיפה העצמית הנרחבת של טליה יכולות לעורר גם ביקורת מקצועית ואתית, במיוחד בהקשר הרגיש של תיעוד פגיעה ושכול טרי. ראשית, שיתוף יתר מצד המראיינת עלול, גם אם שלא במתכוון, להסיט את מרכז הכובד מהמרואיינת ולייצר סימטריה מלאכותית שעשויה לטשטש את הגבולות המקצועיים הנדרשים כדי להגן על אדם הנמצא באבל עמוק. שנית, וזהו אולי ההיבט הבעייתי ביותר, הוויתור על הקראה ועבודה מסודרת עם טופס ההסכמה לטובת תקציר בסגנון חופשי וידידותי, עשוי לפגוע ביסודות עקרון ההסכמה מדעת. כאשר מדובר בפרסום פומבי נרחב בפלטפורמות כמו יוטיוב ובמאגרי מידע ציבוריים, על המרואיינת להבין את ההשלכות המשפטיות והאישיות לאשורן. הקלילות שבה מתווך ההסכם, שמובילה לאותו חיוך רחב של לימור, עלולה למסך את כובד המשקל של החשיפה. מצב זה מעלה את החשש שלימור מאשרת את הדברים מתוך דינמיקה של ריצוי כלפי המראיינת הצעירה והחביבה שיצרה עמה קשר חם, ולא בהכרח מתוך הבנה מלאה, צלולה ומושכלת של המשמעות ארוכת הטווח של הפקרת סיפורה הטראומטי והאינטימי ביותר לנחלת הכלל.
סגנון הפתיחה של טליה מציג מתח מובנה בין הצורך הרגשי לחובה האתית, מתח המאפיין פרויקטים של תיעוד פגיעה בזמן אמת. מצד אחד, החשיפה העצמית, הגישה בגובה העיניים והחמימות האנושית מצליחות לפרק חומות במהירות, ליצור אינטימיות, ולבסס מרחב בטוח המאפשר ללימור לשתף את עדותה הכואבת מתוך תחושת אמון. מצד שני, טשטוש הגבולות המקצועיים והעברת טופס ההסכמה באופן חופשי ולא רשמי טומנים בחובם סיכון אתי מסוים. הניסיון המוצדק לייצר אווירה נעימה ולא-בירוקרטית עלול לבוא על חשבון עקרון ההסכמה מדעת, במיוחד כשהמרואיינת נמצאת במצב פגיע של אבל טרי ועשויה לאשר פרסום פומבי מתוך הדינמיקה הבין-אישית שנוצרה, ולא מתוך הבנה עמוקה של ההשלכות.
מקרה זה ממחיש את האתגר המורכב הניצב בפני צוותי התיעוד של "עדות 710": הצורך למצוא את שביל הזהב בין אנושיות, אמפתיה וקרבה, לבין שמירה על פרוטוקול אתי שנועד בראש ובראשונה להגן על המרואיינים בטווח הארוך.
אני נשואה לליאור, אבל לא
לאחר שרואים להרף עין את כפיר נכנס לפריים ומסדר את המיקרופון על החולצה של לימור ללא דיבור (היא אומרת "הכול בסדר"), טליה מוסיפה שעכשיו שהן סיימו עם זה, "אנחנו יכולות להניח הכול בצד, יש לנו את כל הזמן שבעולם, את המלכה עכשיו, אני פה בשבילך, להקשיב לך, מותר לך להגיד כל מה שאת רוצה, את לא חייבת להגיד שום דבר שאת לא רוצה."
לימור שואלת אם זה יהיה במתכונת של שאלות ותשובות, נראה שהיא כבר מתרגשת, מניעה את ראשה מצד לצד ודומעת קלות. פניה כבר לא מחייכות. טליה מאששת שהיא תשאל אותה שאלות מכווינות והן יתקדמו משמה. היא חוזרת ומזכירה ללימור שהיא לא חייבת לדבר על שום דבר שאותו אינה רוצה להזכיר. היא מזמינה אותה גם להגיד מה היא אוהבת. זו בהחלט הכוונה שנועדה ליצור עבור לימור מרחב נעים. ואולי גם כדי להכין את עצמה, את טליה, למה שהולך לקרות. היא יודעת שלימור איבדה את בן זוגה, היא יודעת בליבה מה הולך להגיע. הקושי לדבר מהדהד את הקושי לשמוע את הנורא מכל. לחזור ולשמוע את הנורא מכל.
לימור לוקחת לגימת מים ומתחילה לדבר. היא מדברת כמעט ללא הפסקה במשך יותר משעה, נקטעת רק על ידי רעש מבחוץ כמה פעמים. סיפורה הכואב שופע ממנה. טליה כמעט ולא צריכה לשאול דבר. לימור מספרת הכל, בפתיחות, בנדיבות, ברצון עז לשתף גם את החוויות הקשות והמורכבות באמת. גם כאשר היא נחנקת מבכי לאורך הריאיון, היא לא מפסיקה, אוספת את עצמה וממשיכה. היא מלווה את דיבורה בתנועות ידיים רחבות, משרטטת את סיפורה באוויר. עיניה הגדולות מביטות הישר לתוך עיניה של טליה.
אני לימור וייצמן. אני משדרות. אני אמא לכפיר, המתוק, הוא בן ארבע, ארבע ושמונה, תשעה חודשים, אני כבר לא, מאבדת את הספירה.
לימור נתקעת כאן, ומתקשה מאד להגיד את המשפט הבא. היא מסתכלת הצידה, בולעת, מנסה להחניק את הדמעות.
המשפט הבא הוא, אני נשואה לליאור אבל, לא. שנייה.
היא מרכינה את ראשה, אצבעותיה נעות במהירות מעלה ומטה, מבטה משוטט. היא עושה מאמץ כביר לאסוף את עצמה ולהמשיך לדבר. זה רגע מאד עוצמתי. עברה דקה אחת בלבד מאז תחילת העדות עצמה. תגובתה הטבעית של לימור מראה עד כמה האובדן עדיין קשה לעיכול, כל כך קרוב לפני השטח. ושוב, עולה השאלה שאני מציף כמעט בכל פרק – מה המשמעות של קיום הפגישה הזו, שמטרתו תיעוד, כה קרוב לזמן האירוע? גם שהיא מצליחה להמשיך, דבריה קטועים, היא זקוקה להרבה אוויר. דיבורה רצוף בהמהום כחלק בלתי נפרד מדבריה ומסמן כמה הרבה אוויר היא הייתה צריכה כדי להיות מסוגלת לדבר. מייד לאחר שהיא כמעט נחנקת מכאב, היא נאחזת בשאלה של טליה – מה את אוהבת לעשות?- כמצוף שמאפשר לה להיות בהווה, בעיסוק החדש: צלילה.
לא חשבתי שיהיה לי כזה קשה. נשואה לליאור, יש לנו כלב, גם כן. צ'יף, הוא בן שש. מה אני אוהבת? אהבתי לקרוא. כבר לא מסוגלת. עכשיו אני לא יודעת מה אני אוהבת. מנסה ללמוד מחדש, מה בדיוק אני אוהבת. יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות, וזה יקרה, ממש בשבוע האחרון עשיתי כוכב ראשון צלילה, אז נראה לי שזה תחביב חדש. חברה, קוראים לה רחל, היא חברה ממש טובה שלי, בכלל כל המשפחה, משפחת שרה, והיא מדריכה צלילה, והיא ככה שמעה שאני באילת וגם היא מפונה ואנחנו כולנו כבר פה, אז היא אמרה לי: "צאי. צאי החוצה זה יעשה לך טוב, כדי להכיר עולם חדש מתחת למים." אז מצאתי שם שקט, אז זה התחביב החדש.
שבעה שבועות לאחר הירצחו של בעלה, תהליך האבל של לימור מציג תמונה אנושית מטלטלת של נפש המצויה בשלביו הראשונים והשבריריים ביותר של עבודת האבל, כפי שניסח זאת זיגמונד פרויד. הניסיון של לימור להגדיר את זהותה נתקע באופן פיזי ממש כשהיא מגיעה להגיד שהיא נשואה לליאור. הקושי העצום, ההשתנקות, המבט המשוטט ותנועות האצבעות התזזיתיות הם ביטוי גופני למאבק נפשי אדיר: בוחן המציאות תובע מן האגו להכיר בכך שאובייקט האהבה אבד לבלי שוב, אך הנפש מסרבת בכל תוקף למשוך את ההשקעה הרגשית מאותו אדם. השהות הכל כך קרובה לזמן הפגיעה מייצרת שבר קוגניטיבי, שבו סכמת הזהות הפנימית של לימור עדיין לא התעדכנה אל מול המציאות החיצונית המחרידה, והפער הזה מאיים להציף אותה ולחנק את יכולת הדיבור שלה.
ההתרוקנות המוחלטת של לימור מאנרגיה, המתבטאת בקוצר הנשימה ובדיבור הקטוע, ממחישה עד כמה האגו שלה מדולדל בשל המאמץ הנפשי הכביר הנדרש להכלת האובדן. העובדה שהיא איבדה את תחושת הזמן ("מאבדת את הספירה") והפסיקה לקרוא, אינה רק "אובדן עניין" סתמי, אלא נסיגה אופיינית של הליבידו מהעולם החיצוני. קריאה דורשת פניות רגשית, ריכוז ומרחב מנטלי שקט, משאבים שאינם בנמצא כאשר הנפש מוצפת בכאב ומופנית כולה פנימה אל עבר החלל הריק שהותיר אחריו המת. מצב זה שבו היא "מנסה ללמוד מחדש מה בדיוק אני אוהבת" משקף פירוק של העצמי הקודם, המחייב בנייה מחדש, לעיתים מאפס, של הרצונות והדחפים.
בתוך ההצפה הרגשית הזו, השאלה "מה את אוהבת לעשות?" מתפקדת כגלגל הצלה, כעוגן המחבר את לימור בחזרה אל ההווה ומפעיל את דחף החיים אל מול כובד המוות והשכול. הבחירה שלה בצלילה אינה מקרית מנקודת מבט רגשית; הירידה אל מתחת לפני המים יכולה להתפרש כסוג של רגרסיה משרתת אגו, כמיהה לחזור אל סביבה רחמית, עוטפת וחסרת משקל (בדומה למי השפיר), המנותקת לחלוטין מהמציאות הטראומטית שמעל פני הים. מציאת ה"שקט מתחת למים" מייצרת עבור לימור מרחב מעבר בטוח ומבודד חושי, שבו רעשי האבל והמציאות מושתקים זמנית. ההשקעה בתחביב החדש מסמנת ניסיון ראשוני ואמיץ להשקיע מחדש את אנרגיית החיים באובייקט חיצוני, צעד הכרחי, גם אם ראשוני מאוד, בהישרדות הנפשית ובשיקומה.
איך מדברים על אובדן?
כאשר היא עוברת לדבר על עבודתה, קולה מתייצב. הא מדברת בשטף, ברהיטות. זה נושא פחות טעון שמאפשר לה לצוף למעלה, מעל גלי האובדן.
בגדול אני אמא במשרה מלאה. עבודה. אני עובדת, ספציפית החודש לא, אבל עובדת כמדריכה ראשית במכללת לביטוח בקריית גת. אנחנו לקוח שעוד נותן שירות לאינטל וחברת הופמן האמריקאית, מה שזה בעצם אומר זה שאני מרכזת את כל תחום ההדרכות, כל האחריות על המדריכים, והדרכות הבטיחות, פיתוח שלהם, ייצוג ודיבור מול הלקוח, זאת העבודה. לא יודעת מה עוד להגיד.
טליה לא מתייחסת לחוויות הרגשיות הקשות שהתגלו. היא ממשיכה על פי ההנחיות שניתנו לכל המראיינים, לאירועי היום שקדם לשבעה באוקטובר. האם היא נאחזת בהנחיות האלו כדי לשמור על עצמה? כדי לקיים את הגבול שבין עמדתה כמראיינת לצורך הרגשי העצום של לימור בהכלה? כמו רוב המראיינים ב"עדות 710", טליה אינה מטפלת ומודעת היטב להבדל ולכן אולי נזהרת ושומרת על מרחק מסוים, שקצת עומד בסתירה לקרבה הנינוחה שהוקרנה ממש בדקות הראשונות. אחרי כמה משפטים בהם לימור מנסה להבין בדיוק על איזה יום שישי טליה מתכוונת, היא מתחילה לספר. אני חושב שההיסוס לא נובע מחוסר הבנה אלא מהצורך להרחיק עצמה מהסיפור עצמו. היא משתהה, לוקחת אוויר, כדי להגן על עצמה מהכאב שמאיים שוב להציף אותה בכל פעם שהיא חוזרת לאירוע.
בטח. בבוקר, אנחנו, נראה לי נתחיל רגע, שנייה מההתחלה. הייתי אמורה לעשות ניתוח בשמיני באוקטובר, יש לי תירוץ טוב ללמה זה לא קרה. ואמרתי, דיברנו עם ליאור ככה כל השבוע כזה, אמרנו שביום שישי נצא, נעשה, נלך לאשדוד, נעשה משהו כיף כל המשפחה, עם ההורים שלו וזה, אבל ביום שישי הזה ספציפית, לא הרגשתי כל כך טוב, הרגל הייתה לא משהו, אז בחרנו להישאר בבית, אז נשארנו בבית כזה, הוא עשה עבודה נוספת מהבית, ונהיינו רעבים, אז הלכנו להורים שלי, ישבנו אצלם, אכלנו ארוחת צהרים. אחר כך נסענו לבית של אחי, נפגשנו עוד הפעם כל המשפחה, אחים וזה, ואז בערב, ממש בערב חג, נפגשנו עם המשפחה שלו. אז ישבנו ביחד כל המשפחה. עשינו כזה סבב שבדיעבד, מרגיש ממש כמו סבב פרידה. כאילו פרידה מההורים שלי, מהאחים, מהמשפחה שלו. וזה היה הערב.
לימור נעצרת. בחיוך כואב היא אומרת:
והדבר הבא זה יום שבת, נכון? אז אולי לפני אני אספר על ליאור?
טליה כמובן רגישה לקושי לדבר על השבת עצמה ומעודדת את לימור לספר על ליאור קודם. השתיים נאבקות בסיפור שהולך להגיע, רוצות ולא רוצות להגיע אליו.
עצירתה הפתאומית של לימור רגע לפני הצלילה אל אירועי השבת השחורה מהווה הדגמה מובהקת לפעולתם של מנגנוני הגנה נפשיים, שנועדו לווסת את עוצמת החרדה והכאב המאיימים להציף את האגו. בקשתה לספר על ליאור קודם, המלווה באותו חיוך כואב, פועלת כמנגנון של השהיה והימנעות זמנית, המאפשר לה לייצר חיץ מנטלי רגע לפני המפגש הישיר עם ליבת הפגיעה. החיוך עצמו עשוי לשמש כבידוד רגש, ניסיון לרכך את אימת הזיכרון והחרדה באמצעות מחווה פנים גופנית שמנסה לשדר שליטה או נרמול. זהו ביטוי עמוק לקונפליקט פנימי של התקרבות והימנעות המשותף גם לדינמיקה עם המראיינת: הרצון והצורך להעיד ולגעת בפצע, אל מול אימת השחזור שמאלץ אותן לחוות מחדש את רגעי השבר.
הבחירה להתמקד בדמותו של ליאור כגבר חי משמשת כהיאחזות באובייקט האהוב ובכוחות החיים, המעניקה ללימור עוגן ואוויר רגשי לפני ההתמודדות עם המוות. ההסכמה הרגישה של טליה להשהיה הזו נותנת תוקף לקצב הנפשי של לימור, ומאפשרת למנגנון ההגנה למלא את תפקידו החיוני ההישרדותי, פירוק הדרגתי של החוויה הטראומטית למנות שהנפש מסוגלת לעכל, מבלי להתפרק.
זה לגבי העבודה
סבבה. ליאור בן שלושים ושתיים. הוא מעצב פס קול. אתם בטח יודעים מה זה אומר. אז אני לא צריכה לפרט. דבר אחד פחות. אז הוא אומר מעצב פס קול, הוא עבד באולפני ליבי. שש, שבע שנים כבר. הוא היה עצמאי, היה לו גם אולפן משלו בבית. קראו לעסק, סאונד פרודקשיין, אז הוא היה מעצב פס קול, הוא נגע בהמון סדרות, סרטים מוכרים בקולנוע הישראלי, טהרן, פאודה, מלאך משחית, קרב אוויר, סרט שאמור לצאת עוד מעט, מלא, אוקיי? התעסק עם נטפליקס, אפל טי.וי. כל השמות הגדולים. הוא היה סופר כשרוני, בתחום הזה. זה לגבי העבודה.
הוא אהב לנגן בגיטרה, קלידים, כל מיני. סינטיסייזרים וכאלה. ככה הוא בכלל נכנס לתחום. כלומר הוא בכלל חשב שהוא יהיה מלחין לסרטים, אז הוא נרשם למגמה במכללת ספיר, הלחנת מוזיקה לסרטים ועיצוב פס קול. חשב שיהיה מלחין שנתיים ראשונות נתן גז, ניסה, ניסה, ניסה, אמר: "האוזן שלי לא מספיק טובה, אני בורח לעיצוב פס קול". שם הוא ממש הצליח. במהלך התואר הוא זכה בשני פרסים בקולנוע דרום. הפרס הראשון היה על המוזיקה הטובה ביותר. אמר שהוא לא כזה טוב. קראו לסרט ללא שם, ובשנה שאחר כך הוא זכה בעיצוב הפס קול הטוב ביותר. לא זוכרת איך קוראים לסרט. ואז הוא נכנס לליבי.
התחביב שלו בשלוש שנים האחרונות זה ספורט. אז ככה, הוא היה יושב המון המון בתוך האולפן, ואז באיזשהו שלב הוא אמר לי: "לימור, מה זה? כואבות לי הברכיים". כאילו, גם קצת עלה במשקל. "כואבות לי הברכיים, אני מרגיש זקן. לא הגיוני שאני מרגיש זקן, כאילו, אני חייב, חייב לעשות משהו עם עצמי". אז הוא התחיל לרוץ. בהתחלה חשבתי זה יהיה, את יודעת, שניים, שלושה קילומטרים. לא. זה התחיל בעשר, והמשיך למרתון וזה הפך להיות התשוקה שלו. אז הוא ממש רץ למרחקים, תרתי משמע. וממש בשנה האחרונה ממש אחרי שהוא סיים את המרתון, הוא היה כזה קובע יעדים. הוא מציב מטרות, השיג אותם, והוא חייב שתהיה לו עוד מטרה.
אז הייתה לו מטרה לסיים את המרתון. ותוך כדי המרתון הוא התחיל לחשוב על מה היעד הבא. וככה הצלחתי לדחוף אותו לנושא של טריאתלון. שחייה, רכיבה, אופניים. אז בחצי שנה האחרונה, זה מה שהוא עשה. הוא הרחיב את הספורט גם לעוד עולמות. אז ככה הוא התאמן לקראת חצי איש ברזל שהיה אמור להתקיים בשלישי בנובמבר, בטבריה. וככה, חלק מתוכנית האימונים זה באמת לעשות, את יודעת ריצות ארוכות, רכיבות, שחייה. ימי שבת, זה הזמן. אז ימי שבת זה רכיבה, ושוב, מה שהמאמן אומר. הוא התאמן בקבוצת אלפא, שהמאמן הוא שמואל פרנקל, שעכשיו הוא מנטור, וחבר, ונשמה גדולה. וליאור היה כזה, נותנים לו תוכנית, עשה את הכל כמו שצריך, ואם זה לא מדויק, הוא יעשה את זה שוב ושוב ושוב. עד שזה יצליח. הוא היה נותן את הנשמה.
בשבעה באוקטובר, התוכנית הייתה לרכב על אופניים. אני לא זוכרת יותר מאופניים, יכול להיות שהוא היה אמור לעשות גם ריצה אחר כך, אני לא יודעת, פרנקל יתקן אותי אם הוא רואה את הסרטון, אבל בגדול הוא היה אמור לרכב. עכשיו יש לו חברה, שאיתה הוא עושה את הרכיבות הארוכות, קוראים לה איה מידן. יכול להיות ששמעתם את הסיפור שלה, היא מבארי. אז איה וליאור קבעו להיפגש בשבעה באוקטובר, בשעה שבע בבוקר נראה לי, או קצת לפני, בנתיבות. איה מתאמנת לישראמן.
ישראמן, זה תחרות כמו איש הברזל. ליאור התאמן לחצי איש ברזל, היא התאמנה לחצי ישראמן. במספרים של הקילומטרים, כמה צריך לעשות פה, כמה צריך לעשות שם, זה ממש אותו הדבר, זה עדיין שני קילומטרים שחייה, זה תשעים קילומטרים רכיבה על אופניים, זה חצי. וחצי מרתון, בסוף. היעד היה כמובן המספרים המלאים, המרחקים המלאים, אבל זה שנה הבאה. אז התוכניות שלהם די חופפות. הם לא מאותם הקבוצות, אבל תוכניות די חופפות, ובגלל שרוב הקבוצה של ליאור היא בכלל מלהבים, אז הם לרוב היו עושים את האימונים שלהם באזור אורים, שם על הציר.
הודעות אחרונות
אז מה שהם היו עושים, איה וליאור היו נפגשים בנתיבות, ממשיכים לכיוון אורים, נותנים כיף למאמן, אומרים שלום לקבוצה וממשיכים דרך כל העוטף חזרה. אז הם תכננו להיפגש בנתיבות. לפני רכיבות, אופניים, בגלל שזה נורא מסוכן, וליאור היה עושה לרוב רכיבות לבד, עד שהוא היה נפגש עם מישהו. מסוכן, לא בגלל השבת, מסוכן כי לעשות רכיבה לבד זה מסוכן. רוכבים על כביש, יש מכוניות, יש מהמורות בכביש, הרבה דברים שיכולים לקרות שהם לא מחבלים. אז הוא תמיד היה שולח לי, את יודעת, מיקום בזמן אמת, דרך הוואטסאפ, ולמרות שהאייפונים שלנו מקושרים, הוא היה אומר שיהיה, אקסטרה, תמיד טוב.
אז הוא שלח מיקום לי ולאיה, ככה באותה שעה, שש ורבע, ויצא מהבית. אני ישנה. כלומר הרגשתי את הנוכחות שלו באותו בוקר, מסתובב בבית, לאט לוקח דברים מפה דברים משם. הייתי עייפה מדי כדי לקום. ואז הוא יצא. שש וחצי התחיל להיות ממש בלאגן. כלומר, יש צבע אדום, בגלל שאנחנו גם גרים ממש ממש קרוב לכיפת ברזל, אז שומעים את כל היירוטים מאוד מאוד חזק, אבל זה היה ממש אחד אחרי השני ברצף, זה היה, זה נשמע אחרת. זה הרגיש אחרת. אז הייתי חייבת לשלוח לו הודעה. כלומר, "תעשה לי טובה, תתרחק.
לימור גוללת לרגע בנייד שלה ומוצאת את ההודעה. היא מקריאה אותה כלשונה ובדקות הקרובות נשארת צמודה לנייד ומקריאה משם את ההודעות שנשלחו ביניהם באותן שעות. רישום ההודעות בנייד הפך להיות תמלול התקשורת האחרונה ביניהם.
אפליקציית הווטסאפ, שעד אותו בוקר שימשה כזירה יומיומית ושגרתית של קבוצות משפחתיות, רשימות קניות, עדכונים מהגן ובדיחות, הפכה בשבעה באוקטובר למרחב אינטימי ומצמרר של פרידה. עבור תושבי עוטף עזה שנותרו בתוך הממ"דים, המסך הקטן של הסמארטפון היה החיבור היחיד והאחרון לעולם החיצון ולמשפחותיהם. בתוך הכאוס המוחלט והאימה שהלכה וסגרה עליהם, המקלדת הווירטואלית הפכה לצינור ההישרדותי הראשון והמיידי ביותר. דרכה הם זעקו לעזרה, חלקו מיקומים בניסיון נואש לכוון כוחות חילוץ, וכשכל אלו בוששו לבוא והתקווה הלכה ודעכה, הם השתמשו בה כדי להשאיר חותם אחרון של אהבה.
התמלול הדיגיטלי הזה של אותן שעות מייצר ארכיון היסטורי חסר תקדים, המשקף את הפגיעות של החיים המודרניים. ההתכתבויות בין בני הזוג מתעדות בזמן אמת את מנעד האימה: מהבלבול הראשוני על קולות ירי מבחוץ, דרך ההודעות הבהולות, ועד לאובדן הקשר. טקסטים קצרים, שגיאות הקלדה שנובעות מידיים רועדות, והקלטות קוליות של לחישות קטועות, הפכו לעדות חיה לרגעי הפחד הקמאיים ביותר. בשעות הארוכות הללו, כל וי כחול שהופיע על המסך היווה סמל של חיים ושל תקווה עבור בני המשפחה מרחוק, וכל הודעה שנותרה עם וי אפור יחיד הפכה בהדרגה לתהום של חרדה וחוסר אונים.
היום, אותן הודעות אחרונות תופסות מקום ייחודי וכואב בתרבות הזיכרון ובאופן שבו אנו מעכלים את האובדן בחיינו המודרניים. הן אינן אנדרטאות מאבן או נאומי הספד רשמיים שניסחו לאחר מעשה, אלא קופסאות שחורות דיגיטליות המשמרות את הקולות, הפחדים והמילים כפי שהיו, ללא שום פילטר. משפחות רבות נאחזות בהודעות הקוליות כדי לשמוע שוב את קול יקיריהן, שומרות צילומי מסך של ההתכתבויות כדי להנציח מילים כמו "אני אוהב אתכם, תשמרו על עצמכם", ובוהות שוב ושוב באותיות הקטנות של חותמת הזמן ב"נראה לאחרונה". במציאות שבה החיים מתועדים ללא הרף דרך מסכים, תמלול התקשורת של השבעה באוקטובר מדגיש את הפער הבלתי נתפס שבין הטכנולוגיה שחיברה אותנו לבין אוזלת היד האנושית, ומותיר אחריו ירושה דיגיטלית שוברת לב של פרידה.
מילים מדויקות, "תתרחק משדרות, תעשה לי טובה". שש וחצי אנחנו מתכתבים ואז הוא, תוך כדי יש גם מלא צבע אדום, מלא יירוטים. אז אני כזה מתלבטת אם ללכת לממ"ד, לא ללכת לממ"ד. כפיר ישן בממ"ד. החלטתי שאני כן אלך לממ"ד. נכנסתי, ואז אני קולטת שהכלב בחוץ. אומרת: "כפיר, צ'יף בחוץ". כפיר התעורר כבר מהרעש, ואז הוא אומר לי: "אמא, גם אבא לא פה". אז אני אומרת לו: "כן, כן, אבל אבא רחוק", הוא עדיין לא ענה לי. ואז הוא אומר לי: "כן, כן. אני מנסה, אני לא יכול לזוז, זה כל שנייה, יש כאילו, יש, יש יירוטים". שנינו חשבנו שמדובר במצב רגיל רק, כאילו, את יודעת, יירוטים, צבע אדום, מתחבאים, חוזרים, הכל בסדר. אמרתי לו שכולנו בממ"ד ושאם הייתי יכולה הייתי באה, כאילו לקחת אותו. והוא אמר לי: "מסוכן". אז צחקתי איתו: "בגלל זה אני לא בדרך אליך". כמה דקות אחר כך אני אומרת לו: "מה עושים מאמי? כאילו לא, לא מוצא חן בעיניי שאתה חשוף ככה. יש שם איזשהו ממ"ד שאתה יכול להיכנס?" תוך כדי אני גם מסתכלת איפה הוא נמצא במיקום. אני רואה שהוא לא, אני רואה שהוא קרוב למכללה, אבל הוא לא מספיק היה קרוב לאזור של הממ"ד. ואז הוא רשם: "אנסה להתקדם בהפוגה אל הממ"ד של מכללת ספיר."
תמונה אחרונה שלו
והוא שלח לי תמונה, תמונה האחרונה שלו בעצם שהוא כזה שכוב על הקרקע, האופניים ברקע, וברגע שתהיה הפוגה הוא ילך לכיוון הממ"ד. אז כזה אני מספרת לו, הוא שלח לי תמונה, וזה כזה, כשהוא שולח תמונה אני שולחת לו חזרה, אז אני רושמת לו: "אין מספיק אור בחדר של כפיר" כי כאילו אני לא יכולה להצטלם. אז סיפרתי לו שכפיר אמר לי אמר לי עכשיו: "גם אבא לא איתנו" אני כזה: "כפיר, הוא רוכב". אז כפיר אומר לי: "אמא, זה מסוכן". ואני אומרת לו: "אל תדאג, אבא רחוק". ואז כדי שהוא כזה יידע: "כפיר שואל לך, שואל עליך המון. תשמור על עצמך". ואז הוא אמר לי: "רק שיירגע אני אחזור. אני ממש לא רחוק". אז אמרתי: "אמן". שש ארבעים ושמונה צחקנו שעובר רוכב אופניים נוסף, גם הוא טריאתלט, קוראים לו נוני, כלומר זה הכינוי נוני, קוראים לו אמנון. אנחנו, אמנון הוא, כזה, מכונה. בסדר? כאילו, אין דרך אחרת לתאר את זה. הוא פשוט, ליאור היה אומר לי: "תקשיבי, הבן אדם עושה דברים משוגעים על אופניים, וריצה, בכלל כאילו, משהו, דברים מטורפים". ואז הוא אומר לי: "מי עובר אותי עכשיו כאילו כלום? נוני". מסתבר, שנוני צעק לו: "וייצמן, בוא איתי, בוא". וליאור אמר לו: "לא. כאילו, עדיף להסתתר עכשיו". אז נוני המשיך לרכב, וליאור נשאר שם. ואז הוא שלח לי בשש ארבעים ותשע: "טוב, אני ממשיך. אני, אני התקדמתי, אני ליד הממ"ד". אז אני שלחתי לו חזרה בשש חמישים ושתיים: "נשמע שנרגע קצת, כאילו אתה יכול גם להתקדם חזרה לבית". אז אני מסתכלת על המיקום, אני רואה שהוא מתקדם. נרגעתי. אמרתי: "יופי, הוא חוזר.
התמונה האחרונה ששלח ליאור ללימור מצמררת דווקא בשל הפער הבלתי נתפס שבין האימה המתרחשת בשטח לבין הניסיון הנואש לשמר שגרת חיים, זוגיות ואהבה מבעד למסך. באותו צילום בודד, בו הוא נראה שכוב על הקרקע כשאופניו ברקע ממתין להפוגה בירי, מקופלת תמצית הטרגדיה של אותו בוקר. מנגד, בתוך הממ"ד החשוך, לימור מתמודדת עם האינטואיציה והפחדים של בנם הקטן כפיר שחש בסכנה ("אמא, זה מסוכן"), ומנסה לגונן עליו בהבטחות שאבא רחוק, בעודה משדרת לליאור עדכונים של דאגה ומרגיעה אותו שהכול בסדר אצלם. בתוך חילופי הדברים הכל-כך אנושיים הללו צפה אפילו בדיחה קטנה על נוני, חברם לטריאתלון שחלף על פניו, רגע שמקבל בדיעבד משמעות גורלית, כואבת ובלתי הפיכה, עם החלטתו השקולה של ליאור לסרב להצטרף לנוני ולהישאר על הקרקע. התיעוד הדיגיטלי מסתיים באשליה שוברת לב של נחמה: בשעה שש חמישים ושתיים, מתוך תקווה שהיריות נרגעו ובעקבות תזוזת סמן המיקום על גבי המפה בטלפון, לימור נושמת לרווחה ומאמינה שהסיוט חלף וליאור כבר עושה את דרכו הביתה, רגעים ספורים לפני שהמציאות האכזרית השתנתה לנצח.
לימור, בואי לקחת אותי
לימור מניחה את הנייד מידיה וממשיכה בסיפור.
שלוש דקות אחר כך הוא מתקשר אלי, בכלל כל השיחה הזאת היא לא אופיינית, כי אני שומרת שבת. לא אופייני שאנחנו ככה מתכתבים, אבל בגלל המצב, בגלל כל מה שקורה, בגלל שזה מרגיש כל כך שונה אז אני מתכתבת איתו, אני רק רוצה שהוא יבוא, שהוא יחזור לבית, כאילו דואגת לו, הוא דואג לי, אנחנו במצב הזה. אז הוא מתקשר אלי בשש חמישים וחמש זאת שיחה של שבע עשרה שניות. בשיחה הזאת ליאור אומר לי בקול כואב: "לימור, ירו בי, בואי לקחת אותי". אמרתי לו: "אני באה". יש לי מיקום, יש לי הכל, אני לא צריכה יותר מזה.
צריך להבין שכל פעם שליאור היה מבקש שאני אבוא, הייתי באה. הוא יוצא לריצה, קנה נעליים חדשות שלא היו לו טובות, הוא התקשר אלי: "לימור, הנעליים מכאיבות לי, את יכולה להביא לי חדשות?" מביאה לו חדשות. הוא יוצא לכיוון הבריכה, שוחה: "לימור, שכחתי סנפיר, שכחתי מגבת, שכחתי מצוף, שכחתי", אני באה להביא לו. "לימור, אני נמצא בתל אביב, רכבת אחרונה עברה, כאילו את יכולה לבוא לקחת אותי?" אני באה. הוא היה בפתח תקווה, פספס רכבת אחרונה. "את יכולה לבוא לקחת אותי?" אני באה. כל מקום שהוא היה אומר לי: "בואי" באה. אין שאלה בכלל, כאילו, מה שצריך, אגב, והפוך.
אז הוא אומר לי: "בואי לקחת אותי". אז אני באה. לא צריכה פרטים: "איפה ירו בך? מה זה?" זה, זה לא מעניין. הוא ביקש שאני אבוא, אני באה. עכשיו, אני לא באמת יודעת מה קורה בחוץ. כאילו, מבחינתי צבע אדום וזהו, אני לא באמת יודעת, השעה רק שבע בבוקר, לא פתחתי עכשיו חדשות, טלגרם, זה לא עניין, כי, לא, לא, זה לא מעניין. מעניין להגיע אליו. אז אני במשימה. אז אני ככה מלבישה זריז את כפיר, כפיר אומר לי: "אמא, מה קרה?" אז אני אומרת לו: "בוא, בוא, בוא, אנחנו הולכים לסבא וסבתא". והוא כזה זה ילד מאוד מאוד חכם, מבין סיטואציות, הוא הבין שמשהו קורה, פשוט שתק, לא שאל יותר מדי שאלות: "אמא, הולכים?" "הולכים". לא עניין אותי נעליים, אז לקחתי אותו כזה, אמרתי לו: "יאללה, יורדים"
אז אנחנו כזה בורחים, בורחים מהבית, צבע אדום, אני מחזירה אותו חזרה לחדר מדרגות, ואנחנו כזה במצב של בריחה. באיזשהו שלב אמרתי טוב הצבע אדום לא מפסיק, אני חייבת להגן עליו. אז אנחנו פשוט נרוץ לאוטו, ורצנו לאוטו תוך כדי מטחים, בלאגן. עולים על האוטו, נוסעים לאמא שלי. אמא שלי מלמעלה צועקת עלי: "מה? את משוגעת? ממתי את נוסעת בשבת? מה יש לך?" צעקות, ואני מסמנת לה: "תחכי, תחכי, תני לי לספר לך". אני עולה לבית, בבכי ודמעות, עכשיו אני מחייכת אבל זה היה ממש לא זה: "אמא, ירו בליאור לה, לה, לה". "מה? מה את אומרת? איפה ירו בו?" "לא יודעת אמא, ירו בו, אני חייבת להגיע אליו, קחי את כפיר". הולכת מעירה את אחי שלומי. אחי שלומי יוצא, אנחנו, אומר לי: "בואי, בואי, בואי, אני מסיע אותך". יצאנו מהבית.
יכולת הזיכרון הפנומנלית של לימור, המאפשרת לה לשחזר ולתמלל את אירועי אותו בוקר ברמת פירוט מצמררת של דיאלוגים, פעולות וזמנים, מהווה בראש ובראשונה עדות לחוסן נפשי יוצא דופן. בתוך הכאוס המוחלט של מטחי הטילים ואי-הוודאות, המוח שלה שמר על צלילות ומיקוד חסרי פשרות. הזיכרון המדויק של היסטוריית החילוצים היומיומית שלה את ליאור, מהנעליים הלוחצות, דרך הסנפיר שנשכח בבריכה ועד לאיסוף מתחנת הרכבת, מספק את התשתית להבנת התגובה המיידית שלה. עבורה, הקריאה "בואי לקחת אותי" לא הייתה זעקת שבר בלתי נתפסת של תחילת מלחמה, אלא עוד משימה זוגית שגרתית, גם אם קיצונית. היכולת שלה לאסוף את בנה כפיר, לנווט תחת אש ולקבל החלטות קרות רוח, מקודדת בזיכרונה כרצף פעולות הישרדותי וממוקד מטרה, המעיד על תעצומות נפש וכוח רצון אדיר להציל את אהובה.
עם זאת, מזווית רגשית, השחזור המדוקדק וההיאחזות הכמעט-כרוניקאית בפרטים הקטנים ביותר יכולים להתפרש גם כמנגנון הגנה מורכב מול פגיעה שוברת-מציאות. כאשר עולמו של אדם קורס באחת והמציאות הופכת למאיימת ובלתי נתפסת, הנפש מנסה לייצר סדר בתוך הכאוס. ההתמקדות במשימה, ההימנעות המכוונת מצריכת חדשות או משאילת שאלות הגיוניות כמו "איפה ירו בך?", והירידה לפרטי פרטים של הדיאלוג עם אמה ועם כפיר, כל אלו משמשים כחומת מגן קוגניטיבית. התיעוד הפנימי המדויק מאפשר ללימור לארגן את השבר הנפשי לתוך סיפור שיש לו התחלה, אמצע, רצף וסיבתיות. זהו ניסיון לא-מודע להחזיר תחושת שליטה במקום שבו נלקחה ממנה כל שליטה, ולייצר מסגרת שתכיל את האימה ותמנע ממנה להציף ולשתק את יכולת הפעולה שלה.
יתרה מכך, התמלול המדויק של מסע ההצלה משמר בתוכו מעין פנטזיית הצלה טראגית. ההיסטוריה המשותפת שבה לימור תמיד הגיעה ותמיד פתרה את הבעיות של ליאור, יצרה אצלה תנועה אוטומטית של מושיעה. המסע המפורט, הירידה לחדר המדרגות, הריצה לאוטו, הנסיעה בשבת בניגוד להרגל, והחבירה לאחיה – הוא למעשה הקפאה של הזמן בשלב של התקווה. על ידי חזרה שוב ושוב על רצף הפעולות המדויק של הדרך אליו, הנפש נאחזת ברגעים שבהם ליאור היה עדיין חי וזקוק לה, והיא הייתה בדרכה להציל אותו, בדיוק כפי שעשתה תמיד. הזיכרון המדהים הופך כך לא רק לארכיון של חוסן, אלא גם לקפסולת זמן רגשית שמשמרת את האהבה והמחויבות המוחלטת שלה כלפיו, שנייה לפני שהמציאות התנפצה.
את מכירה את זה שזה שכונה כזה שכולם מכירים את כולם, ובגלל המצב אז כל עומדים על המרפסות? אז כולם עומדים על המרפסות, ואנחנו ככה רצים לאוטו של שלומי, ואני שומעת את השכנים: "מה זה? מה זה? מה זה? לאן היא רצה? לאן הם רצים? ממתי לימור נוסעת?" רצים, לא מעניין אותנו אף אחד. עולים על האוטו. אחי, גם הוא סטודנט במכללת ספיר והוא עשה את הדרך הארוכה לכיוון המכללה, אז עשינו את הדרך הארוכה מכיוון הספרייה. בשלב מסוים בנסיעה אנחנו שומעים אנשים כזה רצים: "ירו בו, ירו בו". אחי, כאילו התחיל להילחץ: "לימור את שומעת? את שומעת? ירו בו, ירו בו". ואני אומרת לו: "אז מה? ירו גם בליאור, תיסע".
ניסיונות החילוץ דרך גיא ההריגה
אנחנו מתקדמים עוד קצת ואנחנו בכיכר, אנחנו רואים ממש גופה, עם, וידוא הריגה, ואחי ככה מתחיל להילחץ ואני אומרת לו: "שלומי, תמשיך, תמשיך לנסוע כי זה לא, זה לא מעניין, בוא נגיע לליאור". ואנחנו ממשיכים עוד קצת. בצד של הנהג, הוא לא ראה, אבל מהצד שלי ראיתי עוד גופות, באותה צורה. רכבים נטושים, שמשות מנותצות על הרצפה, ואני כבר מבינה שמשהו קורה, אבל עדיין לא ירד האסימון. לא ירד האסימון, כי אני במשימה להגיע לליאור. ואחי ככה זורק לי כבר: "לימור, זה גדול עלינו, תראי מה קורה פה". הוא לא ראה, הוא ראה רק את הרכבים הנטושים וזה הספיק לו: "לימור, זה גדול עלינו, זה גדול עלינו, אנחנו חוזרים", אני אומרת לו: "שלומי, תיסע כבר". הוא אומר לי: "לא, אנחנו לא נוסעים, אני מחזיר אותך לבית, זה גדול עלינו. תראי מה קורה פה". הוא אומר לי: "לימור, זה לא הגיוני, זה לא רגיל. זה ממש, ממש לא רגיל. אנחנו חוזרים לבית". והוא עשה ככה, תנועה לא חוקית בכביש אבל זה כבר לא עניין אף אחד מה חוקי מה לא, אנחנו פשוט, חזרנו לבית. ואני כולי כזה, אני רוצה להגיע לליאור, ולא משנה כמה לחץ חברתי ניסיתי להפעיל על שלומי, הוא לא רצה להמשיך בנסיעה. והוא החזיר אותנו. תוך כדי אנחנו מנסים להשיג את המשטרה, ואת מד"א, וכל מיני כוחות, ואני מנסה להשיג עוד פעם את ליאור ואין מענה. אין מענה מאף אחד, אנחנו לא באמת יודעים מה קורה. אנחנו חוזרים לבית, ואבא שלי כזה: "נו? הגעתם אליו?" ואז שלומי אומר לו: "לא, אבא, אתה לא מבין מה קורה בחוץ, זה לא רגיל, יש גופות על הרצפה, העיר מדממת. אבא, מה עובר עליך?" ואבא שלי כולו לבוש יפה, חגיגי, הוא חתן בראשית, עניבה, מחויט, טלית בצד, סידור ביד. תכנן כבר להגיע לבית הכנסת, זה חג.
מניח את מה שהוא התעסק בו באותו הרגע בצד, ואומר: "לימור בואי, אני לוקח אותך". מחזיק מפתחות של הרכב, סידור, ואחי דחף לו סכין ליד. ואז שלומי כזה אומר: "סכינים לא יעזרו, אבל שיהיה לכם איזה משהו". ואמא שלי דחפה סכין גם לי, וככה אנחנו שנינו יוצאים עם סכינים וסידורים לכיוון האוטו. אבא שלי עם כל הטלית והזה. ונכנסים לאוטו, אנחנו מתקדמים קצת ואני קולטת שגם אחי הקטן יהונתן איתנו. אחי הקטן הוא בן שמונה עשרה. לא כזה קטן אבל: "מה אתה עושה פה? תרד", "לא, אני בא איתכם" לא היה מוכן לרדת, אמרתי לו: "אבא, יאללה תיסע, נו, אין לי כוח, אנחנו צריכים להגיע לליאור כמה שיותר מהר".
הפעם לקחנו דרך קצת יותר, קצרה מכיוון אזור תעשייה. אזור התעשייה היה ריק, הכל, אזור כזה שקט, אנחנו מתקדמים בלי הפרעות לכיוון המכללה. תוך כדי הנסיעה אנחנו עוברים את הרמזור, ואז אנחנו רואים מרחוק בצומת שניים שלושה נערים שרצים לעברנו. ואני אומרת לו: "אבא, אבא, תראה הם רצים, צריך להציל אותם, נראה לי הם בורחים ממשהו". הוא אמר לי: "לא, אני לא לוקח אף אחד. ואם זה המחבלים? אני לא יכול לדעת". אז הם רצים לעברנו ואבא שלי לוקח רוורס, והם רצים ואבא שלי לוקח רברס. ואני אומרת לו: "אבא אבל". הוא אומר לי: "לא, אני לא מוכן לקחת סיכון" ואבא שלי נוסע ברברס יותר מהיר ותוך כדי את גם שומעת יריות.
יש יריות מכל עבר. ואבא שלי לקח פניה לכיוון המכללה, והמתין שם, ואת הנערים או האנשים האלה הרים אוטו אחר שבא מהכיוון הנגדי, וככה, עדיין יש שם יריות, ואז אבא שלי אומר: "טוב, בואי נשאל את השומר". אני אומרת לו: "אבא, איזה שומר? חג, שבת, איזה שומר תשאל?" אבא שלי שכח ששבת. אומר לי: "נכון, נכון. אין את מי לשאול". אז הוא אומר לי: "טוב, אני ממתין פה רגע עד שיירגע קצת, עד שאני אבין שמהצומת אנחנו יכולים להמשיך לליאור". וחיכינו עד קצת, אבא שלי ראה איזשהו רכב שהגיע מכיוון הצומת, אז הוא אומר: "טוב, עכשיו בטוח, נצא". גם נרגע קצת עם היריות.
בצומת היה רכב אחד או שניים נטושים, בצורה כזאת שאם אנחנו רוצים להתקדם על הצומת אנחנו ממש צריכים לעשות איזשהו עיקוף קל, לרכבים האלה, אבל אבא שלי, התקדם, התקדם באיטיות מעצבנת, התקדם ממש ממש לאט לכיוון הצומת כי הוא, בצדק, הניח שיש מחבלים שם והוא לא רצה שירו לעברנו. אז אנחנו מחכים, הגענו לכיוון הצומת, הוא מתקדם לאט, ואנחנו ככה מסתכלים. מהצומת יש לנו ארבע מאות מטרים להגיע לליאור. אני ידעתי מה המיקום שלו. שתי דקות נסיעה, כאילו, זה מה שהיינו צריכים. אנחנו, אני מסתכלת ימינה.
בדיעבד אני יודעת לומר שראיתי מחבלים, אבל במראה הראשוני שלי זה היה שלושה חיילים שעומדים שם בצומת. קלצ'ניקובים, אר.פי.ג'י. והם פשוט עומדים שם. ואני כאילו מבחינתי אני מסתכלת על החיילים, ואני אומרת: "לא ליאור, לא ליאור, לא ליאור". איפה ליאור? כאילו, איפה, איפה איפה ליאור? ואני אומרת לו: "אבא, אבא תמשיך". ואז אבא שלי דופק צעקה: " לימור, יורים עלינו, יורים עלינו". ואני כזה: "תמשיך, תמשיך". והוא אומר לי: "איזה להמשיך?" דפק רברס, לא יודעת, משהו, משהו כזה שאת כזה הולכת אחורה. במזל פספסו אותנו, הם לא הצליחו לפגוע באוטו, אולי משהו אחר העסיק אותם, הם לא רדפו אחרינו, אבל אני מבחינתי הייתי מאוד מאוד קרובה לליאור, ועוד הפעם, לא הצלחנו להגיע אליו.
חזרנו לבית, אבא שלי אומר לי: "לימור, אני מתנצל, כאילו אני לא, אני לא יכול, אנחנו לא יכולים להגיע לשם, אנחנו לא יכולים להגיע לליאור". ואני מנסה, באמת, אני מנסה להתקשר עוד הפעם, שירותים כאלה ואחרים, אין מענה. הצליחה לענות לי איזושהי מוקדנית של מד"א.
התעוררות הכעס על הנטישה
בנקודה הזו, מישהי נכנסת לחדר ולימור קוטעת את סיפורה ומחייכת במבוכה, פניה מתכרכמות בחיוך כואב. אחרי שהדלת שוב נסגרת, היא ממשיכה בדיוק מאותה נקודה.
הצליחה לענות לי איזושהי מוקדנית של מד"א. בהתחלה כולה שירותית כזה: "כן, מה את צריכה? מה הפגיעה?" ואני אומרת לה: "תקשיבי, בעלי נפצע, יש לו פציעת ירי, הוא על כביש שלושים וארבע, ממש קרוב לצומת שער הנגב, אם אפשר בבקשה לשלוח לשם אמבולנס, כאילו זה". ופתאום השתנה הקול: "לא. אנחנו לא יכולים. אני מתנצלת, אין לי איך, אה, לעזור לך. אין לי איך", ואני כולי כזה לא מבינה מה פתאום השינוי, היית כזאתי חמודה מקודם, ועכשיו את ככה? ואני כזה: "את שומעת את עצמך, את לא רוצה להגיש עזרה? כאילו מה, מה הסיפור? אני אומרת לך שאנשים שירו בבעלי ואת לא זה?" "גברתי, אני מתנצלת, אני לא יכולה לשלוח, כך וכך וכך". התבאסתי עליה רצח, וגם לא היה אפשר כאילו לנסות לשכנע אותה לעשות משהו. ניתקתי, היא לא עזרה.
השעה כבר שמונה, צריך להודיע למשפחה. אז התקשרתי. התקשרתי לאחיות שלו. לא רציתי להתקשר לאמא שלו, לא, לא ידעתי איך היא תגיב. האחיות היו, כל שיחה הייתה יותר קשה מהשנייה. "איפה אחי לימור?" "לימור מה עשו לאחי?" "מי ירה בו? מה? מה קרה?" "לימור, שיחזירו את אח שלי". אני כזה: "אני מצטערת, אני, אני ניסיתי להגיע, לא הצלחתי". אז אמרתי להם: "תפעילו קשרים. כלומר, בתי חולים, מד"א, מכבי אש, לא יודעת. תדברו עם מי שצריך". ואנחנו מנסים. כן.
עוד שעה עוברת של צבע אדום, ממ"ד, צבע אדום, ממ"ד. כפיר שלא מבין רגע מה קורה ואני צריכה רגע להסביר לו שיש מטחים, שאבא נפצע ואנחנו מנסים להשיג משהו ואני מסבירה לו שאנשים רעים כנראה פצעו את אבא ואנחנו מנסים, מנסים למצוא אותו, כי כרגע אנחנו לא מוצאים אותו.
וככה בין לבין, אני כבר מתכננת לברוח בעצמי לכיוון הצומת. תוך כדי שאני מנהלת בעצמי בראש תוכנית בריחה, מאמא שלי שהיא לא עוזבת אותי, אחות של ליאור מתקשרת אליי, אומרת לי: "לימור, את לא מבינה", היא לא מתקשרת, שלחה לי את זה בהודעה: "לימור, מצאו את ליאור. הוא בבית חולים פצוע. מצאנו אותו, תודה לאל". אני שולחת לה: "יא, תודה לאל, באיזה בית חולים?" אז היא אומרת לי: "בברזילי". תוך כדי, מתקשרת עובדת סוציאלית מברזילי ואומרת לי: "לימור, ליאור נמצא. את צריכה להגיע, כמה שיותר מהר. מתי את יכולה להגיע?" אני כזה: "אני עכשיו יוצאת". הייתה השעה עשר, "אני עכשיו יוצאת". מתארגנת זריז, נותנת חיבוק ונשיקה לכפיר, אומרת לו: "שאני הולכת לחפש את אבא". הוא מביא לי חיבוק, אומר לי: "אמא, האנשים הטובים ינצחו". אני אומרת לו: "כן". ויוצאת.
יוצאת תוך כדי צבע אדום, כשאני יודעת שיש מחבלים בחוץ. יוצאת מהעיר. אמא של ליאור אומרת לי: "לימור, את רוצה שאני אבוא אתך? שלא תהיי לבד". ואני אומרת לה: "אין סיכוי, אני לא מסתובבת בעיר כשאני יודעת שיש מחבלים. אני פשוט, פשוט יוצאת", אז יצאתי לבד. עוד הספקתי להחליף רכב, יש לנו שני רכבים. מה עם צ'יף? צ'יף נשאר בבית את כל הזמן הזה. נסעתי. העיר שוממה. הרמזורים לא עובדים. הגופות, עדיין באותו מצב. דם. יוצאת. מגיעה לאשקלון, כשבדרך כל הרכבים הם לכיוון העיר. הם בכלל לא, אין, אין רכבים שיוצאים, יש רק רכבים שנכנסים. שיירות, שיירות של משטרות, אמבולנסים, צבא. אומרת לעצמי, מה קורה? כאילו, טוב שעכשיו אתם מגיעים, כי עדיין אתם לא עונים לי. נוסעת לאשקלון. עוברת רמזורים באדום, באשקלון גם, העיר נראית באותו מצב. אפילו מפחיד יותר, כי היא כזאת גדולה ואין אף אחד. עמוד חשמל שעולה באש, ואין אף אחד שמגיע, כאילו כדי לטפל במצב. עד כדי כך, אני אומרת לעצמי, אוקיי, עכשיו עמוד חשמל עולה פה באש ואין אף אחד שמגיע, סיפורים.
זה לא ליאור
אני נכנסת לבית חולים ובבית חולים השומרים, בדרך כלל, את יודעת, זה מאבטח, יש לו איזשהו נשק קטן וזה. שלושה, ארבעה שומרים, חיילים עם אפוד, נשקים: "מי את? לאן את?" מסבירה לו. מכניס אותי. נכנסת, כולי בדמעות, נראית הבן אדם הכי הרוס שיש. מגיעה, מגיעה לקבלה: "ליאור וייצמן, אמרו לי שהוא פה, פצוע". אומרת לי: "כן, רגע". היא עוברת על הרשימות, "אין לי ליאור וייצמן ברשימות". "את יכולה לבדוק שוב? כי עובדת סוציאלית דיברה איתי, אמרה לי שליאור נמצא". היא אומרת לי: "כן, אני אבדוק מחדש". אז היא בודקת שוב, היא אומרת: "לא, אני מתנצלת, אמרת שעובדת סוציאלית דיברה אתך, אז פה יש עובדת סוציאלית, לכי". מדברת עם העובדת הסוציאלית. היא אומרת לי: "יש לך מספר טלפון של מי שדיברה אתך?" אני כזה: "כן", נותנת לה. היא הולכת הצידה, עושה את הבירורים שלה ואני מחכה ומחכה ומחכה.
עוברת חצי שעה, באה האחראית של העובדות הסוציאליות: "היי, לימור". "היי, מצאתם את ליאור?" "לא, אבל אנחנו מחפשים. את יכולה להביא לי שוב את מספר הטלפון של העובדת הסוציאלית שדיברה אתך?" "כן, קחי", רבע שעה אחר כך, באה האחראית והעובדת הסוציאלית שדיברה איתי, "לימור, סליחה, אני מצטערת, היה פה כל כך הרבה בלאגן. זה לא ליאור. אין ליאור ברשימות. לא הגיע אלינו ליאור". אני אומרת לה: "טוב". לא היו בי כוחות, לא חשבתי שאני צריכה לצעוק, כאילו מה זה יעזור? הוא לא פה. אומרת להן: "טוב, אני אמתין בבית החולים, כי אם יגיע באמת, אז, אז אני אהיה הכי קרובה.
המפגש המטלטל של לימור עם המערכת הרפואית בבית החולים מציף זעם מאופק, כואב ובלתי נתפס על חוסר האונים והבלבול של הרשויות ברגעים הקריטיים ביותר. לאחר שזומנה למקום על ידי עובדת סוציאלית עם התקווה המיוחלת שליאור נמצא שם ופצוע, היא מוצאת את עצמה נהדפת שוב ושוב על ידי חומות של בירוקרטיה, רשימות סותרות ותשובות מתחמקות שמאלצות אותה להמתין דקות ארוכות במתח בלתי אפשרי. אי אפשר, כמובן, לנתק את הכשל הטראגי הזה מהכאוס המוחלט והקריסה המערכתית ששררו באותו יום – מציאות שהשתקפה כבר בכניסה לבית החולים עם הנוכחות החריגה של חיילים חמושים באפודים במקום מאבטחים רגילים. ובכל זאת, עבור אישה שחרבה עליה עולמה, התירוץ של "היה פה כל כך הרבה בלאגן" כהסבר לטעות האכזרית בזיהוי הוא אגרוף בבטן. תגובתה המרוקנת מכוחות של לימור, הבוחרת שלא לצעוק פשוט כי "מה זה יעזור? הוא לא פה", ממחישה אולי יותר מכל זעקה את עומק השבר מול אוזלת היד של מוסדות המדינה. ההשלמה השקטה שלה עם המצב, וההחלטה להמתין שם בלית ברירה, מקפלות בתוכן את ההבנה המצמררת שביום השבעה באוקטובר, גם במקומות הממוסדים שאמורים לספק סדר, ודאות והצלה, האזרחים נותרו מופקרים להתמודד לבדם עם תהום של אי-ודאות.
וככה אני שם מהשעה עשר וחצי, מעבירה את הזמן לבד, בלי אף אחד. שיחות טלפון לאחיות, שאומרת לי: "תבדקי, תבררי, תלכי". עושה כל מה שאומרים לי, מדברת עם חברים. בשעה אחת אני כבר שולחת הודעות לכולם: "שאני לא מוצאת את ליאור, שהוא נעדר". בבית החולים יש מלא אנשים מבארי, מרעים, מהמסיבה. אני מבינה שהיה משהו כבר מאוד מאוד גדול. עדיין לא פותחת חדשות, כי זה כבר לא, זה לא מעניין, אני מחפשת, ליאור. אני שומעת שחברים נוספים מהקבוצה של ליאור, מקבוצת הריצה שלו, נמצאים גם כן במצב לא ידוע. מחפשים את קובי פריינטה, מחפשים את נעמי שטרית, מחפשים את רם. מחפשים הרבה אנשים, ואני שם לבד, רחוק מהעיר, רחוק מכפיר, רחוק מהכול.
תקווה נוספת
בשעה שתיים חבר ממש טוב של ליאור שולח לי הודעת טקסט: "לימור, אספו את ליאור מהצומת. אספו אותו, הוא לא פצוע, הוא בסדר. שמו אותו בקיבוץ ברור חיל". עכשיו, אחרי מה שקרה עם העובדת הסוציאלית, אני אמרתי לעצמי, טוב, אני לא אומרת למשפחה שיש עוד סיכוי שזהו, ואני כזה, האם זה עוד הפעם טעות? אז, אז מה? אז לא אמרתי לאף אחד. ויצאתי, יצאתי מבית החולים.
נוסעת מהבית חולים לכיוון ברור חיל. זה נסיעה של תשע עשרה דקות, משהו כזה. נוסעת. כל דקה שעוברת, אני אומרת לעצמי, עשר דקות לליאור, עוד קצת לליאור, הנה אני מגיעה, הנה אני באה, תחכה לי, תמתין לי, אני בדרך, אני פה, אני באה. מגיעה לצומת חלץ. צומת חלץ זה כבר עניין של ארבע דקות. ארבע דקות מקיבוץ ברור חיל. אני כזה, ארבעה דקות, למה? למה לכל הרוחות יש פה מחסום עכשיו?
שוב מישהו נכנס לחדר בו מתנהל הריאיון ולימור נעצרת, עוטה על פניה את החיוך הכואב. הכעס ניכר. אחרי כמה שניות, היא ממשיכה. הקטיעות החוזרות ונשנות במהלך הריאיון חושפות רובד נוסף של התמודדות אצל לימור, המגולם באותו זעם כבוש שעולה לרגע אל פני השטח לפני שהוא מודחק בחזרה. כשאדם זר נכנס לחדר וקוטע את רצף העדות הקשה שלה, התגובה המיידית של לימור היא לעטות שוב את אותו חיוך כואב, מסכה דקה של נימוס המסתירה סערה פנימית עזה. הכעס שניכר בה באותן שניות של שתיקה אינו מופנה רק כלפי ההפרעה הטכנית עצמה, אלא משקף את הדיסוננס הבלתי נתפס שבין השגרה הבנאלית של העולם שבחוץ, שממשיך בשלו, לבין התהום הטראגית שאליה היא צוללת מחדש בכל רגע של שחזור. ובכל זאת, העובדה שאחרי שניות ספורות היא מצליחה לאסוף את עצמה, לכבוש את התסכול ופשוט להמשיך לספר, מעידה על כוח רצון יוצא דופן ועל מחויבות טוטאלית להשמיע את קולו של ליאור. היכולת הזו להכיל את ההפרעות, לבלוע את הכעס המושתק ולחזור מיד אל מסלול העדות, ממחישה כיצד משימת התיעוד הפכה עבורה למטרה שגוברת על כל רעשי הרקע של ההווה, גם כשהם מאיימים לנתק את חוט הזיכרון והכאב.
אנחנו מגיעים לצומת חלץ. אנחנו, אני והרוח הרוחנית, הליווי הרוחני של ליאור, אנחנו. אני מגיעה לצומת חלץ. עומד שם שוטר, חמוד אגב. הוא לרגע לא כעס עליי, למרות שאני צעקתי עליו את החיים. כן. הוא אומר לי: "את לא יכולה להתקדם בגלל זה". "מה זה לא יכולה להתקדם? אני משדרות, הבית שלי כאילו, הבית שלי בשדרות. אני לא, אני, תן לי להגיע. יש לי שם ילד, הוא מחכה לי". הוא אומר לי: "בן כמה הילד שלך?" אומרת: "בן ארבע. תן לי להגיע לילד שלי", כאילו. אמר לי: "לא, אני מתנצל. רק רכב משטרתי או כוח כזה או אחר יכול לעבור פה עכשיו". צועקת עליו: "תן לי לעבור", אני לא בן אדם כזה, "תן לי לעבור, תן לי להגיע לעיר, לבן שלי". אומר: "אני מתנצל, גברתי, תיכנסי לאוטו, את לא יכולה. תעשי פרסה, תלכי". אני אומרת לו: "יודע מה? אני נשארת פה. אתה שומע את היירוטים? קורה לי משהו. זה עלייך. אני לא זזה מפה, על הפרנציפ". והוא קול כזה: "טוב, אני לא נותן לך לעבור עדיין". אז ככה, אני מזיזה טיפה את האוטו כזה שעוד רכבים יוכלו לדבר איתו, ואני שם. בינתיים, אני מדברת עם חבר של ליאור, אומרת לו: "תקשיב, אתה בטוח? מה קורה בברור חיל? אז תביא לי את המספרים, איך אנחנו", וזה. מדברת עם עוד חבר של ליאור, שאומר לי בדיוק מה להגיד, מה לבקש, מה לעשות, מה לדרוש מהאותה אחת שאמרה שמצאו את ליאור.
חוזרת לשוטר, מסבירה לו. הפעם, לא אומרת לו שאני גרה בעיר, כי זה לא מעניין אותי, אני אומרת לו: "תקשיב, ירו בבעלי. אמרו לי שהוא נמצא בברור חיל ואני רוצה להגיע אליו". ואז הוא אומר לי, אני מראה לו את ההודעה, ואז הוא אומר לי: "איך אמרת? רוכב אופניים?" אני אומרת לו: "כן". הוא אומר לי: "היה פה רוכב אופניים עם אופניים ככה וככה". אמרתי לו: "לא, לא, לא, זה לא הוא. מה שאתה מתאר, זה לא האופניים שלו". אז הוא אומר לי: "הבנתי, אבל תראי, בהודעה כתוב שהכול בסדר, אז את צריכה להירגע". אז אני אומרת לו: "לא, לא, לא, אתה לא מבין, אני צריכה להגיע לברור חיל". והוא אומר לי: "טוב, את יודעת מה? אני אכרוז את השם שלו בברור חיל. אני אבקש מהמפקד שם שיקראו לו. יבוא ליאור, ואת תראי שהכול בסדר ואת יכולה להיות רגועה". אני כזה: "יאללה, בסדר". כורז: "ליאור וייצמן." פעם אחת, פעמיים, שלוש. הוא אומר לי: "אין ליאור". ואני כזה: "לא, לא, לא, תכרוז שוב, הוא שם". פעם רביעית, חמישית, שישית. הוא אומר לי: "לימור, אין. זה לא, זה לא ליאור". אז אומרת לו: "לא, אבל אמרו לי שהוא שם, אז תכרוז שוב". אז אומר לי: "לא, אני לא כורז שוב. תביאי לי לדבר עם מי שאמר לך שהוא נמצא שם". אז אני מביאה לו לדבר עם מי שנמצא שם.
גבר עם שיער ארוך, תלתלים
הם מדברים חצי שנייה, ואני מבינה שזה עוד הפעם טעות בזיהוי. וזה אותו רוכב שהוא אמר לי שהגיע, הוא אומר לה, לזאתי שיצרה איתי קשר, הוא אומר לה: "לא, חמודה, את עשית טעות. זה לא, זה לא ליאור. הם נראים אותו הדבר במראה, בלבוש, וזה לא הוא". ואז אני אומרת, אני מסתכלת עליו ואני כזה, שאלה רטורית: "מה עושים עכשיו?" הוא מסתכל עליי, כולו מנסה לעזור לי ואני אומרת לו: "טוב, אני אחזור לבית החולים, כי אם יביאו אותו מהצומת אז שם הוא יהיה". אז הוא אומר לי: "כן". עושה פרסה, חוזרת לבית חולים. אז משעה עשר וחצי עד שעה תשע, עשר בלילה, אני בבית חולים. מחכה לשמוע כל דבר. שומעת הכול בבית החולים. שומעת אנשים פצועים. שומעת בשורות של מוות, צעקות, צרחות. מלא אנשים, מלא אנשים שמחפשים את היקירים שלהם מבארי, את היקירים שלהם מהמסיבה, משדרות. כל אמבולנס, אני עטה עליו, כדי לראות אם ליאור מגיע.
בשלב מסוים, בן דוד שלי רון הצטרף אליי, לזמן קצר כזה, לא קצר, ארבע שעות, מארבע אחר הצהריים עד שמונה בערב. כל אמבולנס, אני מחכה. אני כבר עומדת, אני כבר עומדת בחוץ, אני כבר לא יושבת בפנים. כל העובדות הסוציאליות כבר מכירות אותי. כל האנשים שם כבר מחכים שאני אגיד להם בשורה טובה. כולם שואלים אותי: "נו, מצאו אותו? לא מצאו אותו?" אני כזה: "לא, אף אחד". כל האמבולנסים שמגיעים לברזילי, זה חיילים פצועים. לרגע לא אזרח, לרגע לא מישהו שלבוש או נראה כמו ליאור.
קולה חנוק בשלב הזה.
לליאור היה מראה ייחודי. הוא בעצמו היה סממן מהלך, כלומר בלי קעקועים, בלי, גבר עם שיער ארוך, תלתלים, רעמה ענקית של תלתלים, זקן. הוא היה עם בגדי ספורט, ירוקים כחולים, אז זה ממש, זאת הוא היה. היה לו חולצה עם סימן גדול של האות היוונית אלפא, כי זה השם של הקבוצה. לא נעלי ספורט או משהו כזה, נעלי רכיבה, אופניים. אני אומרת לעצמי, טוב, זה כאילו, איך אפשר לפספס? איך אפשר לפספס גבר כזה? כאילו לא, זה לא הגיוני, איך אף אחד לא ראה אותו? איך אף אחד לא מזהה? ואני פשוט מחכה. ואני ובן דוד שלי מחכים ואנחנו מסתכלים על האיכונים בטלפון. כל הזמן הזה הם מנסים להבין, מה קורה לו? אבל, המיקום כל הזמן מראה את הצומת. ואני לא יכולתי להגיע לצומת, בשום שלב. בשעה עשר בלילה, אני כבר מבינה שטוב, אין לי מה לעשות עוד בבית חולים הזה, כי אין כלום. הדרכים עדיין חסומות לשדרות, אז אני לא יכולה לחזור לכפיר.
יצרתי קשר עם בן דוד שלי ובאתי אליהם. הייתי אצלם. נתנו לי אוכל, שלא אכלתי. שתייה, שלא שתיתי. מקלחת, מקום לנוח. הרגל כבר הרגה אותי, כלומר מכאבים, אבל לא באמת הרגשתי את זה. פשוט לא הצלחתי ללכת, צלעתי. יצרתי, אגב, כל היום הזה אני בתקשורת עם אלעד קלימי. אלעד קלימי הוא סגן ראש העיר בשדרות והוא חבר בקבוצה של ליאור, בקבוצת פורנט ראנרס, אז הם רצים ביחד והוא מכיר אותו. ואנחנו ככה מדברים, והוא אומר לי: "לימור, תשלחי לי מיקום, תשלחי לי, עברתי, עברתי בחדר גופות, אני עובר על תמונות. הוא לא בשום מקום". בשש בבוקר הוא יצא עם כוח של הנח"ל לכיוון הצומת, והם מצאו שם רק את האופניים ואת הג'לים האלה של הריצה. קצת כתמי דם, אבל לא יותר מזה. כאילו, הוא אומר לי: "גם מצאנו ממש ממש מעט. אני לא חושב שמשהו חמור, יכול להיות שהוא מתחבא?" לא ידענו כלום.
ואני כל הזמן הזה מדברת עם אלעד, גם בעשר בלילה, בחצות, לא יודעים איפה הוא. אחת בלילה, אני מחליטה לחזור לשדרות. הבנתי שהדרכים נפתחו. עושה את הדרך חזרה לשדרות. כמעט עושה תאונה בדרך, כי איזושהי ניידת משטרה חשבה שזה ממש סבבה לנסוע בנתיב הנגדי. צפרתי. מזל שנסעתי לאט. בדרך חזרה, אני אומרת לעצמי, טוב, כפיר, כפיר, כפיר, רק לחזור לכפיר, רק לחזור לכפיר. שנייה לפני שדרות, המחשבות משתנות, ליאור, ליאור, ליאור, אז אני כבר מתכננת להגיע לצומת, לחפש אותו בעצמי, כי כאילו די. אני מגיעה לעיר ויש מחסום, אז אני לא יכול להמשיך לצומת, כל הדרך לצומת חסומה. לא היו לי כוחות אפילו לנסות לדבר, אז פניתי לעיר.
בעיר, צלפים שלנו מכוונים עליי נשקים, "מי את? לאן את?" כזה. עוצרת, מרימה ידיים, מסבירה להם, מי אני, מה אני, לאיזה כיוון אני, לכל מיני שאלות כאלה. מסבירה להם, הם אומרים לי: "טוב, קחי רק מהכיוון הזה, כי מפה, אי אפשר". מגיעה לבית בשתיים לפנות בוקר, אוספת את הכלב. מוציאה אותו, קקי, פיפי, זריז. הולכת לאמא שלי, להורים שלי. מחבקת את כפיר, שמסתבר שהיה ער כל הזמן הזה, כי הוא חיכה שאני אחזור ושאל עליי כל היום. אני מסבירה לו: "שלא מצאתי עדיין את אבא". והוא כבר ממש ממש עייף ומותש, והוא אומר לי: "אמא, האנשים הטובים ינצחו בסוף", עוד הפעם. אני אומרת לו: "הלוואי".
אני לא מרגישה את הנוכחות של ליאור
לא סיפרתי לו שכבר בשלב הזה אני לא מרגישה את הנוכחות של ליאור וכאילו, ידעתי כבר שהוא מת. לא אמרתי לאף אחד, כי כולם אמרו לי: "להיות חזקה ולקוות", אז ניסיתי.
לימור מתחילה לבכות שוב בנקודה הזו, כבר לא מאופקת, כבר ללא חיוך כואב. הכאב גלוי, בחוץ. דיבורה איטי. מחוץ לחדר נשמע רעש. קולות של ילד מדבר עם מבוגר. הקולות חודרים לתוך במרחב בו לימור ממשיכה לדבר. הרעש מבחוץ מתגבר ומאיים להחריש את דבריה של לימור. לא נראה שמישהו מצוות הריאיון עושה מאמץ להתמודד עם ההפרעה הזו. אולי לא היה אפשרי. הרעש מהדהד את חדירת המוות לתוך הסיפור ואת אי היכולת להחריש אותו, בשורה מרה שמתעקשת להגיע.
שלחתי לו תמונה בוואטסאפ: "שאני עם כפיר ושאני מקווה למצוא אותו". כבר לא קיוויתי שהוא יהיה בחיים, כי ידעתי שהם חוטפים, ידעתי, שמעתי כבר מה הם עושים. התחלתי לחפש בטלגרם אותו כחטוף, אז עברתי על כל הסרטונים, אז אני ידעתי מה, מה בדיוק קרה. לא באמת הצלחתי לישון.
שש בבוקר, אני קמה בתחושה מזעזעת, פשוט מזוויעה, בוכה, בוכה, בוכה. אמא שלי שומעת אותי, היא יוצאת אליי, ואנחנו מדברות, והיא אומרת לי: "לימור, תהיי חזקה, זה הכול שלבים. עכשיו אנחנו בשלב הזה של החיפושים, אבל את צריכה לדעת שזה חמישים חמישים". ואני אומרת לה: "אמא, זה נכון, זה חמישים חמישים, או שהוא חטוף או שהוא מת". לא אמרתי לה, שאני חושבת שזה, או שהוא גופה חטופה או שהוא מת.
הרגע שבו חומת ההגנה של לימור נסדקת והבכי פורץ החוצה, נטול המסכה של החיוך הכואב, משתלב באופן מצמרר עם המתרחש מחוץ לחדר הריאיון. קולותיהם של ילד ומבוגר החודרים אל המרחב ומאיימים להחריש את דיבורה האיטי, הופכים למטאפורה חיה לאירועי אותו בוקר. חוסר האונים של צוות הצילום מול ההפרעה החיצונית הזו מהדהד את חוסר האונים המוחלט של לימור מול המציאות. ממש כפי שהרעש מבחוץ פולש לתוך החדר הסגור ואיש אינו יכול לעצור אותו, כך פלש המוות לתוך חייה, בדמות בשורה מרה שאי אפשר היה להשתיק או להדוף.
ההכרה המייסרת הזו, שהרעש מבחוץ, רעש המוות, כבר נוכח, קיננה בלימור עוד בטרם נשמעה הדפיקה בדלת. בזמן ששלחה לליאור בוואטסאפ תמונה שלה ושל כפיר כניסיון נואש ואולי טקסי להיאחז בתקווה, במציאות היא כבר נשאבה לתוך תהום החיפושים בטלגרם, נחשפת לזוועות ומבינה את גורלו. הדיסוננס הקורע בין הניסיון של אמה לעודד אותה בבוקר עם סיכויי ה"חמישים חמישים", לבין ההבנה המפוכחת והמצמררת של לימור שהסיכויים הללו נעים רק בין גופה חטופה לבין מוות, ממחיש את קריסתה של האשליה. הבשורה המרה לא המתינה מעבר לדלת; היא כבר חלחלה אל תוך הבית, מחרישה את התקווה שעוד נותרה.
בשורה מרה
כשהגיעה לבסוף הנקישה בדלת, הרעש הפך למציאות מוחלטת וחותכת. כניסתם של חברי הקבוצה לבית יצרה רגע קפוא של הבנה אילמת בינם לבין לימור, עוד לפני שנאמרה מילה, בעוד אמה עדיין נאחזת בשיירי התקווה ושואלת אם הוא נמצא. המילים "מצאנו את הגופה של ליאור" היו המכה הסופית שהפילה את לימור אל הרצפה, מנפצת את עולמה. אל תוך האובדן האישי והתהומי הזה, ממשיך לחדור הרעש של החוץ בצורתו האלימה ביותר: אזעקות צבע אדום, מטחי טילים, ומחבלים שעדיין מסתובבים ברחובות. המציאות הכאוטית הזו כופה על המשפחה המרוסקת נתק אכזרי נוסף – חוסר היכולת להתקבץ, להתחבק ולהתאבל יחד. היא מותירה כל אחד מהם לבדו, כלוא בביתו עם הבשורה המרה ועם הרעש הבלתי פוסק של המלחמה, שאינו מאפשר אפילו רגע אחד של שקט עבור הכאב.
רבע שעה אחר כך, נוקשים בדלת, אלעד קלימי ועדי שטרית, חברת קבוצה גם כן. מסתכלים עליי, אני מסתכלת עליהם, אני כבר יודעת הכול. אמא שלי לא הבינה, אז היא שואלת אותם: "נו, מצאתם אותו? מצאתם אותו?" ואלעד אומר לה, לי: "לימור, מצאנו את הגופה של ליאור. זה הוא, בוודאות". נפלתי על הרצפה. עדי חיבקה אותי ואמרתי להם: "שאני גם רוצה לזהות אותו", והם אמרו לי: "אנחנו רק צריכים לחכות שהגופה תגיע לשדרות, כי כרגע היא לא בשדרות". עדיין יש צבע אדום, עדיין יש מטחים. אמרתי להם: "אתם מודיעים למשפחה, נכון?" "כן". מיד אחריי, הם הלכו להודיע לתמר, לאמא שלו. שאגב, ביום שבת, אני הודעתי לה כבר: "שהוא נורה ושאני עושה את הכול כדי לחפש אותו". כל משפחה הייתה בבית שלה. כאילו, בשום מצב הם לא התקבצו ביחד, כי עדיין היה מסוכן, בעיר היו עדיין מחבלים. עדיין היו מחבלים שברחו, שהסתובבו, כל מיני דברים שכאלה. אז הודיעו לאמא של ליאור ואחר כך, היא הודיעה לאחיות.
חיכיתי שיגידו לי, שאני יכולה לבוא לזהות את ליאור, אבל ביום ראשון זה לא קרה. יום שני, אנחנו ממשיכים לחכות ועדיין אין כלום, אז כבר יצאנו מהעיר, כי היה, לא יודעת, היה מטורף שם, ויצאנו לכיוון באר שבע. איך שאנחנו מגיעים לבאר שבע, אלעד מתקשר אליי, אומר לי: "לימור, לא יצרו איתך קשר מבית העלמין?" ואני כזה: "לא". אז הוא אומר לי: "הגיעה הגופה של ליאור עוד אתמול בערב. אף אחד לא דיבר איתך?" ואני כזה: "לא, אף אחד לא אמר לי כלום". "אני בא".
יצרתי קשר, יצרנו קשר עם בית העלמין כדי לקבוע הלוויה, אבל אמרתי לו: "תקשיב, אנחנו נגיע שעה לפני, אני רוצה לוודא שזה באמת הוא ואז נמשיך". הגענו. הגענו, זה היה ליאור, אבל, לא הייתה רעמת תלתלים,. הם עשו הכול כדי שהוא יראה אחרת. ודאי ליאור, זיהיתי את השיניים. כל הגופה שלו נשארה שלמה, אבל הם נתנו לראות רק את הפנים. אז ראיתי רק את הפנים, אני לא יודעת מה קורה בכל הגוף.
קברנו אותו בשעה ארבע אחר הצהריים ביום שני. זאת הייתה הלוויה מצומצמת, רק משפחה. שניים עשר, שלוש עשרה גברים, אני, האחיות, האמא, המאמן שלו. המצב לא אפשר יותר. כשהיינו שם בזיהוי, אז הבטחתי לו שאני אשמור על כפיר, שאני מבקשת ממנו סליחה. סליחה, שלא הצלחתי להגיע יותר מהר. אמרתי לו תודה, כי על כל מה שהוא עשה בשבילי ושעל כמה שזה נורא, אפילו במוות שלו הוא חשב עליי, כי הוא ידע שאיכשהו אני אקבל תמיכה מהמדינה, הכול.
זה מה שמחזיק אותי עכשיו
הבטחתי לו עוד הבטחה. הוא לא סיים את איש הברזל, אמרתי לו שאני אסיים בשבילו, כמה זמן שזה ייקח, וזה מה שמחזיק אותי עכשיו. בגילוי מצבה, כפיר, אחרי שכבר סיפרתי לו שהוא מת והיה שבור מזה, כפיר ביקש בכל הזמן הזה לנשק את אבא, וכל פעם אמרתי לו: "שאי אפשר, אבא מת". כשכבר הכינו, כשכבר הכול היה מוכן בבית העלמין, אז אמרתי לו: "אתה יכול לבוא איתי למקום שבו שנינו יכולים להיזכר באבא ולהגיד לו שאנחנו אוהבים אותו". אז הוא אמר לי: "אמא, אני רוצה לנשק את אבא". אמרתי לו: "בוא". הגענו למצבה שלו, כפיר פשוט עלה עליה ונישק אותו.
ההתמודדות של כפיר הקטן עם האובדן המוחלט של אביו נחשפת במלוא כאבה דרך הצורך הפיזי והילדי כל כך במגע ובפרידה. בקשתו החוזרת ונשנית לאורך התקופה "לנשק את אבא" מתנגשת שוב ושוב עם סופיות המוות ועם המציאות האכזרית שלימור נאלצת לתווך לו כשהיא מסבירה שוב ושוב ש"אי אפשר". המשא הכבד הזה של האבל נשזר בתוך ניסיון ההיאחזות בחיים של לימור עצמה, שמוצאת עוגן בהבטחה לסיים עבור ליאור את תחרות "איש הברזל". הרגע שבו הם מגיעים יחד לגילוי המצבה – המקום שהוגדר עבור כפיר כמרחב שבו יוכלו שניהם להיזכר באבא – הופך לנקודת שבר והשלמה מצמררת. הטיפוס של כפיר על אבן המצבה הקרה כדי להעניק לה את הנשיקה שלה ייחל, ממחיש את הדרך קורעת הלב שבה ילדים מעבדים פגיעה ואבל: דרך פעולות מוחשיות, דרך חיפוש נואש אחר קרבה שאבדה, ודרך מציאת דרכים פשוטות וטהורות להמשיך לאהוב את מי שאיננו, אל מול מציאות בלתי נתפסת.
הסברתי לו מה קורה, כי הוא שאל המון שאלות: "מה זה מצבה? למה יש עוד הרבה קברים פתוחים? איך זה שיש קברים עם מצבות וקברים בלי מצבות? ולמה יש עדיין בורות חשופים. אז אני אמא שצריכה להסביר לבן שלה על המצב הזה. הוא מבין ושנינו, מאוד אוהבים את ליאור. אנחנו מתכננים לחזור כשהמצב יאפשר, להקים, לבנות, לקנות בית, שיש עוד שנינו ולהמשיך לחיות. כן. זה הסיפור. עוד שאלות?
היא מחייכת לעבר טליה, מטה את ראשה הצידה.
טליה שואלת מה עושה לה איכשהו שקט או טוב בתקופה הזאת?
שקט, שקט מצאתי במים. ליאור ואני תכננו שביום נישואים שלנו, אנחנו נעשה ביחד קורס צלילה. זה באוגוסט. רצה המצב, ואיתו זה לא התאפשר. אבל אני פה, חברה שלי רחל פה, מדריכת צלילה, ויצאנו למים בצלילת עומק של שמונה עשרה מטרים. ירדנו לאתר שקוראים לו סטיל. הטביעו שם ספינת טילים ושמה, על הספינה יש דגלי ישראל, דגל של שדרות, מיצג של החטופים. ושמה נכנסנו עם שילוט כזה של ליאור והמשפחה. הצטלמנו. מעין הנצחה אישית שלי למשהו שרצינו לעשות ביחד. מתחת למים לבכות זה מדהים, את לא צריכה לנגב את הדמעות. כן, אז, אז המים. אני הולכת הרבה לים, עם כפיר, עם צ'יף, לבד.
כשאין לי את הים, אני פשוט מנסה. אז זה בעיקר, כפיר.
את מצליחה לשמוע מוזיקה?
ליאור ואני היינו אנשים של מוזיקה. היינו שולחים אחד לשני שירים. אני הייתי שומעת כזה מהכול והוא היה בעיקר רוק. עקבי, רוק קלאסי, רוק כזה, טיפה מטאל. גם אני הייתי רוק. גם אני שמעתי רוק, אבל את יודעת? כזה מהכול. ובשנה האחרונה, הרגיש לי יותר קרוב לליאור, לשמוע, כן. רק את הסגנון הזה. אפילו נכנסתי לרועש יותר, ממש הבי מטאל וכולי. וליאור כזה שמח, כל כך כל כך שמח שאני שוב חוזרת לשגרה, היה אומר לי: "או, חזרת לתלם", כן. אז היינו שולחים אחד לשני שירים. עכשיו, ליאור כל ריצה, תחרות או משהו כזה, כשהיה מעלה לסטורי, הוא היה אוהב את הסגנון הזה. אז הוא היה אומר לי: "לימור, היום עוד תמצאי, תמצאי שירים מגניבים שאני אוכל להעלות. משהו כזה עם משמעות. משהו עם זה, משהו פה". אז הוא היה מתלהב ואני הייתי שומעת את השירים והייתי מרגישה חלק. כלומר, אם הוא היה זה שעושה את כל הריצה, את כל תחרות, את כל הזה, ואני הייתי מרגישה חלק מזה, כשאני שולחת לו שיר. בטטה, עד הסוף. אז אנחנו שולחים אחד לשני שירים.
The very last time
יומיים לפני שהכול קרה, אני שלחתי לו שיר, לא הסגנון של שנינו בתקופה הזאת, אבל קוראים לו, קוראים לשיר Birthdays and Funerals, ימי הולדת והלוויות. כשבשיר הזה כאילו, הזמר מבקש לעשות עם הבן זוג שלו בעצם הכול, ימי הולדת והלוויות. ליאור, יום למחרת הוא שולח לי שיר שנקרא, שיר רוק שנקרא The very last time של הלהקה Bullet for my Valentine, תרתי משמע. אז אני מצליחה כרגע לשמוע רק שירים שמזכירים לי אותו, וגם זה לא תמיד. הרבה פעמים אני שומעת ספציפית את השיר הזה בלופים. אין הרבה מוזיקה בחיים שלי כרגע. אני לא באמת מצליחה. אני כן רודפת אחרי אנשים שמנגנים בגיטרה, כן. מחפשת אותו. זה אף פעם לא הוא. ואם יש שיר ספציפי שמישהו אומר לי: "טוב, את חייבת לשמוע את זה בדיוק עלייך", נותנת צ'אנס. אבל אין הרבה מוזיקה בחיים שלי כרגע, אולי בהמשך?
מוזיקת הרוק, שבעבר היוותה את פס הקול החי והפועם של הזוגיות בין לימור לליאור, הפכה בעקבות השבעה באוקטובר למראה כואבת המשקפת את עומק האבל והחסר. דרך השיתוף היומיומי של שירים, במיוחד סביב התחרויות וריצות ה"איש ברזל" של ליאור, לימור מצאה את הדרך להיות שותפה פעילה ומחוברת לעולמו, גם כשהגדירה את עצמה בהומור כ"בטטה". החזרה שלה אל מחוזות הרוק הכבד והמטאל בשנה האחרונה, ששימחה את ליאור כל כך, מסמלת את הסנכרון והקרבה העמוקה ששררו ביניהם רגע לפני שהכול נגדע. המוזיקה עבורם לא הייתה רק צלילי רקע, אלא שפה אינטימית של אהבה שחיברה בין המאמץ הפיזי שלו לבין התמיכה הרגשית וההשראה שהיא סיפקה לו.
בתוך השפה המשותפת הזו, חילופי השירים בימים האחרונים שלפני האסון מקבלים בדיעבד משמעות מצמררת וכמעט נבואית, שמעצימה את ממדי הטרגדיה. השיר Birthdays and Funerals שלימור שלחה לו, העוסק ברצון לחוות יחד את כל מעגלי החיים, אל מול התשובה של ליאור למחרת עם השיר The very last time של להקת המטאל Bullet for My Valentine, מהדהדים כעת כמעין פרידה לא-מודעת. הדיאלוג המוזיקלי הזה, שנקטע באיבו, מסביר את השתיקה הכבדה שירדה על חייה של לימור כיום. השירים, שהיו פעם סמל לחיים משותפים, הפכו לכלי קיבול של כאב, עד כדי כך שהיא מסוגלת להאזין רק לאותו שיר אחרון בלופים חוזרים ונשנים, כמנסה להיאחז באקורד הסיום של אהבתם.
למרות החלל העצום והדממה שנותרה, התמודדותה של לימור חושפת כוחות נפש והישרדות מרשימים בתוך האבל השורף. החיפוש האינסופי שלה אחר צלילי גיטרה ברחוב, והמבט שתמיד מחפש לראות אם זה הוא שמנגן, מדגישים את עומק הגעגוע, אך גם את הסירוב להתנתק לחלוטין ממה שהותיר אחריו. הנכונות שלה בכל זאת "לתת צ'אנס" לשיר שמישהו מקדיש לה במיוחד, והמחשבה השקטה שאולי בעתיד המוזיקה תחזור לחייה ("אולי בהמשך?"), מעידות על חוסן פנימי עמוק. בתוך השבר שאין לו מזור, לימור ממשיכה לחפש את הקול שלו, ובכך היא מנציחה לא רק את האובדן, אלא גם את האהבה והעוצמה שמאפשרות לה לקום כל בוקר מחדש.
חיבוק וקאט
לימור מסיימת לדבר. טליה מודה לה ואומרת לה שהיא מדהימה. היא שואלת אם היא יכולה לתת לה חיבוק. לימור נענית מייד. טליה נכנסת לפריים, הן מתחבקות, הצלם עוקב אחריהן עם המצלמה. הן עומדות מחובקות כמה שניות ואז כאשר הן נפרדות, לימור מתחילה להגיד משהו על הבן שלה אבל השוט מסתיים באמצע המילה. קאט.
הרגע שבו המילים מסתיימות ומפנות את מקומן למגע הפיזי של החיבוק, מהווה נקודת שבירה וחיבור גם יחד בסיום העדות. בקשתה של טליה המראיינת לחבק את לימור, והיענותה המיידית, פורצות את הגבולות הקרים והמקובלים של ריאיון דוקומנטרי ומכניסות אל תוך הפריים את הצורך האנושי הבסיסי והחשוף ביותר בנחמה. המגע הזה מציע נמל מבטחים רגעי בתוך ים הכאב, הבדידות וחוסר האונים שנפרסו לאורך השיחה; הוא מספק קרקע יציבה של אמפתיה פיזית לאחר מסע מטלטל בנבכי הפגיעה. תנועת המצלמה בעקבותיהן מדגישה את האינטימיות של הרגע, אך ההינתקות מן החיבוק והחזרה המיידית של לימור לדבר על בנה כפיר, שנייה לפני שהשוט נחתך באכזריות באמצע המשפט, הותירה אותי עם תחושה צורבת של חוסר סגירה.
הקאט הפתאומי הזה משמש מטאפורה כואבת ומדויקת למציאות חייה של לימור כיום: בדיוק כפי שהחיים עם ליאור נגדעו באחת, כך גם האבל, הדאגה לילד שנותר וההתמודדות היומיומית אינם באמת מסתיימים כשכבות המצלמות. הם ממשיכים לדמם ולהדהד מחוץ לפריים, כמשפט פתוח שלעולם לא יזכה לסוף מוחלט או לנחמה שלמה.
הריאיון המלא באתר עדות 710
פרק אחד עשר
הכרת הטוב של מיקי יודקה מקיבוץ עלומים
קיבוץ עלומים מרוחק כשלושה קילומטר מרצועת עזה ושנים עשרה קילומטר צפונה משדרות. בשבעה לאוקטובר, עשרות מחבלים חמושים חדרו לקיבוץ. כיתת הכוננות, שתוגברה בהמשך היום בכוחות מתשע יחידות שונות, ניהלה קרבות והצליחה לבלום את המחבלים מלהגיע לקו הבתים, פרט לבית אחד. איש מחברי הקיבוץ לא נרצח, אולם עשרים ושניים פועלים מתאילנד ומנפאל נרצחו במגוריהם ושניים נחטפו לעזה. חמישה לוחמים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו בקרבות בתוך הקיבוץ ובכביש הסמוך לו. ארבע עשרה צעירים שנמלטו ממסיבת הנובה נרצחו במיגונית הסמוכה לקיבוץ וצעיר נוסף נורה בתוך הקיבוץ בשוגג. רבים מהמחבלים נהרגו, אחרים נשבו או ברחו
ערכתי שתי עדויות של תושבים מהקיבוץ. אחת מהם לא הותרה לפרסום. בפרק זה, האחרון של הספר, בחרתי לכתוב על מיקי יודקה גם בגלל ההקשר ההיסטורי לשואה שהיא מזכירה בעדותה. הקשר זה מהדהד את הרקע שנתתי בעצמי בפרק השני בספר זה. הוא מדגים להבנתי את הביטוי "מנהרת הזמן לשואה" שמהדהד לאורך הספר כולו.
הריאיון עם מיקי נערך על ידי תמר פיינגולד וצולם על ידי אלון רון בתאריך עשרים ושלושה לינואר 2024, כשלושה וחצי חודשים לאחר הטבח. חומר הגלם צולם בשתי מצלמות נפרדות מזוויות שונות ואורכו בסך כארבעים וחמש דקות. היא יושבת במה שנראה כמו חדר האורחים במקום שהותה באותו זמן, בנתניה, על כורסא, מול תמר.
בכמה מהשוטים, ניתן לראות את אמא של מיקי יושבת מאחוריה מבלי שהיא לוקחת חלק בריאיון. ערכתי גרסה ארוכה של שלושים וחמש דקות וגרסה קצרה של כמעט חמש דקות. אני מביא את דבריה של מיקי במלואם כאשר שאלותיה של תמר מובאות בפונט נטוי.
האחות של הקיבוץ
שמי מיקי יודקה. אני בת שישים וחמש. יש לי ארבעה ילדים, בעל מתוק וארבעה ילדים מקסימים. יש לי אמא בחיים, שהיא בת תשעים, שגרה איתי בקיבוץ. אני חיה בעלומים ארבעים וארבע שנה. הגעתי בעקבות בעלי מאיר, מאירק'ה, שמכנים אותו בקיבוץ מאירק'ה. שרית, בתי הבכורה, גרה בקיבוץ עם חמשת ילדיה, שזה כיף מאוד מאוד גדול. חמש עשרה שנה הייתי האחות של הקיבוץ.
בשלב הזה הטלפון של תמר מצלצל והיא קוטעת את שטף הדיבור של מיקי ומנצלת. היא לא עונה לטלפון ואחרי כמה דקות שומעים את אלון הצלם אומר למיקי שהיא יכולה להמשיך לדבר.
חמש עשרה שנה הייתי האחות של הקיבוץ עד שיצאתי לעבודת חוץ. בעשרים וחמש שנים האחרונות, אולי קצת יותר, אני עובדת חלק כאחות, חלק עסקתי בשיווק. גרה, נושמת קיבוץ. גרה בבית מקסים, ממש בקצה הקיבוץ. אולי בית קיצוני. קרוב מאוד לבריכה. בית שצופה אל עזה. בית שהמרפסת, הדק שלי הגדול והיפה, שבו אנחנו אוהבים לשבת, צופה לשכנים. אני עוד במרחק של דקה הליכה לבריכה. כך זה, זו הייתה בחירה, להישאר בבית כזה, שרואה שקיעות מקסימות.
בתחביבים שלי, אני אוהבת מאוד מאוד לצעוד. אני צועדת כל בוקר, בחמש וחצי בבוקר, כולל היום. אני באמת, שנים, שנים, עושה את זה בבוקר. באמצע השבוע, אני צועדת בקיבוץ. בשבת, אני צועדת, אנחנו צועדים ביחד, מאירק'ה ואני. בשבתות אנחנו צועדים לכיוון או נחל עוז או לבארי, אל האוויר הפתוח, אל השדות, אל הירוק, אל מגדל המים של בארות יצחק. קרוב מאוד לשכנים העזתיים ומרגישה הכי טוב שבעולם בטבע. אוהבת מאוד לטייל כל מיני סוגי טיולים. אלו בגדול התחביבים שלי.
בנקודה הזו, ההקלטה נקטעת שוב כי בתה של מיקי נכנסת ותמר אומרת שהיא רוצה לצלם את מיקי איתה ועם הנכדה שלה. המצלמה ממשיכה לרוץ ואנחנו רואים את הכיסא הריק ומדי פעם את אלון שעובר עם מצלמת הסטילס שלו ומצלם את אמא של מיקי, מיקי, בתה ונכדתה. מיקי מתיישבת שוב על הכורסה ומבקשת מאמה שתשמור על השקט. החלק הזה אורך כחמש דקות. לאחר שבתה ונכדתה עוזבות את החדר, מיקי מתיישבת מחדש על הכורסה מול תמר.
תמר אומרת שלפני שהם מתחילים ממש את הריאיון, הם צריכים לקבל את הסכמתה לריאיון. הסכמתה של מיקי לקיום הריאיון מתועדת במלואה, אולם בשונה מרוב העדויות שאותן ערכתי, היא מתרחשת במהלך מתן העדות עצמה ולמעשה קוטעת את הרצף אותו התחילה מיקי. תמר מספרת לה על האפשרויות השונות בעל פה ואז מקריאה לה את הטופס כולו. מיקי מקשיבה להקראה וכאשר תמר מסיימת, היא קמה ופוסעת לעבר השולחן עליו מונח הטופס ואומרת שאין לה בעיה עם זה. תוך כדי שהיא חותמת על הטופס, היא אומרת לאמא שלה, מחוץ לפריים, שתכבה את הטלפון שלה.
לאחר שמיקי חוזרת למושבה, תמר מציגה עצמה כבמאית של סרטים תיעודיים. היא מדגישה שמיקי יכולה לסגת מההסכמה שלה בכל רגע נתון. במהלך הריאיון, אחרי או בכל זמן אחר. היא מדגישה שהרשות נתונה לה בכל עת לסגת. היא מזכירה למיקי את הנקודה האחרונה בדבריה לגבי ההנאה מצעדות. היא גם אומרת שהיא מבינה שמיקי נהנית מהשהות בנתניה. מיקי מתקנת אותה ואומרת שהיא נהנית מהקרבה לים אבל פחות נהנית מהמרחיק למקום העבודה שלה אבל מקבלת את זה בהבנה. תמר מזכירה שהם נמצאים כבר יותר ממאה ימים לאחר האירוע ושאולי הרושם של אותה שבת התפוגג אבל בכל זאת מבקשת ממנה לחזור אחורה ליום שלפני, בשישי באוקטובר.
התיעוד של קבלת ההסכמה מדעת במהלך הריאיון עצמו, ולא כשלב מקדים לפני הפעלת המצלמה, מהווה חריגה מהפורמט המקובל של גביית עדויות. כאשר תמר מציינת שלפני שמתחילים ממש את הריאיון יש צורך בהסכמה, היא יוצרת שיהוי בתוך ההקלטה ומשרטטת קו גבול בין שיחת הרקע לבין העדות הרשמית. אולם, מכיוון שמיקי כבר החלה לפרוש את רצף הדברים שלה, הליך ההסכמה הופך להפרעה מבנית הקוטעת את שטף הסיפור. התיעוד המלא של ההליך הופך אקט ביורוקרטי-משפטי לחלק בלתי נפרד מהחומר המצולם, ומשקף את ההתנגשות העדינה שבין הדרישות האתיות של מוסד התיעוד לבין הזרימה הטבעית והאישית של מסירת עדות.
הדינמיקה סביב הקראת הטופס ממחישה את הפער שבין שפת העדות האינטימית לשפה המשפטית הנוקשה. תמר מנסה לתווך את הפער הזה באמצעות הסבר בעל פה בטרם היא עוברת להקראה המלאה והרשמית של המסמך. תגובתה של מיקי, שקמה וצועדת אל עבר השולחן מבטאת ככל הנראה הפתעה קלה מרמת הרשמיות או מאורכו של הטופס, אך היא מלווה מיד באישורה שאין לה שום בעיה עם כך. הפעולה הפיזית של הקימה וההליכה אל השולחן משנה לרגע את הקומפוזיציה של הריאיון, ומוציאה את מיקי ממשבצת המרואיינת אל עבר פעולה אקטיבית ויומיומית יותר.
בתוך הרגע הפורמלי הזה של החתימה על המסמך, מבליחה פנימה גם הסביבה המציאותית שבה מתקיים המפגש. תוך כדי פעולת החתימה, מיקי פונה לאמה שנמצאת מחוץ לפריים ומבקשת ממנה לכבות את הטלפון. רגע זה, המשלב בין הליך ההסכמה הרשמי לבין ניהול הסביבה הביתית, מעגן את העדות בהקשר משפחתי ויומיומי. הוא גם מראה כיצד מיקי לוקחת שליטה על המרחב, היא מסדירה את החובות הביורוקרטיות, ובו זמנית דואגת לנקות את חלל החדר מהפרעות חיצוניות, כדי שתוכל לחזור אל רצף העדות ולהיכנס לתוך הריאיון בסביבה שקטה וממוקדת. ואכן, לאחר שהסתיימו ההפרעות, מיקי מדברת בשטף ומוסרת את עדותה ברצף אחד.
שמחת החג
אז יום שישי, אנחנו מתכוננים לשבת חג. חיים אצלי בבית בחודשיים שקודמים לשישי לחודש, הבת שלי מורן ובעלה שהוא רופא בבילינסון, שהם בדרכם עם חמשת ילדיהם למיאמי, לאיזה התמחות בתחום אונקולוגית הראש, גידולי הראש. והם חיים אצלי בבית, כי הייתה איזושהי תקלה בקבלת וויזת עבודה. אז אנחנו חודשיים בבית עם זוג מקסים, חמישה בנים, הקטן בן ארבעה חודשים, הגדול בן תשע, ומתכוננים לחג. ולמחרת, הבן שלי היה צריך להצטרף אלינו מתל אביב, עם הבן שלו ואשתו. והמקרר היה עמוס בכל טוב והלב שמח לקראת חג שאנחנו אוהבים. איזה חג שמח ויש אורחים, מה? מה יותר טוב מזה?
אמא שלי גרה על ידי, אז גם היא כמובן שמחה שכל הנכדים מתכנסים. שרית, בתי הבכורה, גרה על ידי בקיבוץ. זה חג שכולנו ביחד והולך להיות כיף ושמח עם האוכל טוב ועוגות שהוזמנו. זה היה השישי באוקטובר. יום שישי. טוב, ערב חג, סיימנו רק את חג הסוכות. הייתה לנו סוכה מקסימה. היה לנו שמח כל החג, הנכדים איתנו גרים. הם בדרך כלל גרים בקיבוץ חצור והם היו אתנו, אז היה באמת שמח, תרתי משמע, הרבה רעש ושמחה וזהו.
אני אעבור ככה החל מליל שבת שבית הכנסת שמח, ריקודים, ארוחת החג, ארוחת ליל שבת כולל חג הייתה נהדרת. הלכנו לישון. הלכנו לישון וקמנו בבוקר, מאירק'ה, האיש המקסים שלי, ואני, כבכל שבת, אנחנו מתכוננים לצעידה. קמים, לובשים את בגדי הספורט, הולכים אל המרפסת, אל הדק הנהדר שיש לנו, שותים את כוס הקפה עם המפתחות של, של השער האחורי של הקיבוץ, כי משם אנחנו יוצאים אל מה שנקרא כביש האלף ואל מכתש בארי או למה שנקרא גבעת יהודה. לא משנה, זה לפי החשק, אנחנו בוחרים את הכיוון. אנחנו מסיימים את הכוס קפה ואני ממש, אני יכולה בכל רגע לזכור, ירדתי מרמפה דק שלי, שזה המרפסת, ואני מרימה עיניים לשמיים ואני אומרת לו: "תקשיב, כל כך הרבה", זה היה נראה כמו זיקוקי דינור לבנים, כמו נורים לבנים, כשיש את זה בלילות שמחפשים מישהו. בלי רעש, בלי שום. אני מסתכלת ואומרת: "תקשיב, איזה מופע", לבן, לבן, לבן, אבל לא מרשים. אבל ממש באותו רגע, שמענו, ואף אחד לא ייקח את זה ממני, שמענו יריות, טה, טה, טה, טם, ואני שמעתי צעקות. לא הבנתי צעקות באיזה שפה. לא, לא יכולה לאמוד את המרחק. התחושה שלי שזה היה מהבריכה, מאזור הבריכה, שהיא מאוד קרובה אליי. איך ששמענו את זה, ואולי גם הצירוף, אמרנו, ניכנס הביתה, כי זה, מאירק'ה הבין שזה לא, שזה נשק. אני לא חיילת דגולה שמבינה, הבנתי שזה נשק, אבל לא הבנתי אפילו מה זה אומר, הטה, טה, טה הזה, קלצ'ניקוב. הבנו שמשהו קורה.
נכנסנו הביתה ובאותו רגע היה צבע אדום. צבע אדום, אוספים את כל הילדים, הנכדים, שישנים לא בממ"ד, ההורים שלהם ישנו בממ"ד עם התינוק, את ארבעת הילדים. אני נכנסת איתם לממ"ד, פותחת את הטלפון לראות מה קורה, ומאירק'ה לא איתנו. הוא הלך, הוא החליף למכנסי דגמ"ח. ואני פותחת את הטלפון ואני, כתוב לנו בהודעה מהביטחון של הקיבוץ, "חשד לחדירה. נא לסגור בתים. לסגור חלונות, תריסים". ואנחנו מחכים, זה היה, בעיניי זה היה שש וחצי, כי זה השעה שהסתכלנו שאנחנו עומדים לצאת. גם הייתה השעה שאמרנו: "אוי, פספסנו", רצינו לצאת קצת יותר מוקדם, כדי להספיק להגיע לפני, לפני שילדים קמים ולהכין אותם לאירוע של שמחת תורה.
בתוך הממ"ד
אנחנו נכנסים כולם לממ"ד. מאירק'ה שלי לא נכנס לממ"ד. אני, לדעתי, הוא באותו רגע הבין את גודל האירוע. הוא אמר, בדיעבד אחרי זה, הוא אמר לי שהוא שמע "אללה אכבר". אני לא שמעתי. שמעתי צעקות. אפילו לא, לא יודעת באיזה שפה זה היה. והוא הלך למחסן, החליף למכנסי דגמ"ח ושם סכין בכיס. אמר לי: "מיקי, לא לדאוג, זה בשרי", זה בשרי, חלבי, צחק. לא הבנתי למה הוא שם סכין בכיס. הוא אמר לי: "זה בשרי".
שבועיים אחרי זה, אחרי זה הוא הסביר לי מה, לקח לו זמן עד שהוא סיפר לי למה, ואת המשקפת שלו. מאירק'ה הוא חקלאי, ארבעים שנה מגדל אבוקדו. איש יקר, באמת מומחה לגידולי אבוקדו, אבל גם איש טבע. והמשקפת, זה המשקפת שעוזרת לו לראות את מה שהוא אוהב לראות, ציפורים. זה, המשקפת. השארנו רק את החלון של המטבח, שאין לזה, ממילא אין לזה תריס ואין לזה וילון, פתוח. יש לזה וילון. הוא הרים את הווילון, יש איזה מין וילון יורד כזה. הרים ונשאר שם בחוץ. אמר לי: "מיקי, אני פה, אתם שם". נכנסנו לממ"ד. הדבר הראשון שהכנסתי לממ"ד, במקביל, התקשרתי לאמא שלי. אמא שלי, אני אומרת לה: "אמא, תקשיבי, הוראות מצבא להיכנס לחדר, לחדר. לא לצאת מחדר הממ"ד", היא ישנה בממ"ד, "תכניסי את המטפלת, מזרון, דלי לפיפי, בקבוק מים, כוסות, אוכל. ובבקשה, לא לצאת עד שאני לא מתקשרת להגיד לך שזה בסדר. זה ייקח, לא יודעת כמה זמן זה ייקח". זה הייתה, זה היה שיחת טלפון הראשונה. "למה? מה?" "אמא, זה, אלה ההוראות שקיבלנו". אמרתי, אני לא אומרת לה מה שאני עוד לא יודעת. בוא נאמר, ששעה אחרי זה כבר אמרו לנו: "חדירת מחבלים", אולי שעתיים. לא, לא יכולה היום להגיד בדיוק, אני אפתח טלפון, אני אדע מתי בדיוק אמרו לנו, שכבר מדובר במחבלים. אבל, אני כבר קיבלתי הודעות מחברות, מחמ"ל בחוץ: "מיקי, מה שקורה באזור שלך, זה אירוע מכונן. את צריכה לא לצאת מהממ"ד".
במהלך רגעי האימה, תפקידו של מאירק'ה עובר טרנספורמציה מצמררת מחקלאי ואיש טבע שליו לשומר הסף המגן על משפחתו. הכלים המוכרים לו מחיי היומיום משנים את ייעודם באחת: המשקפת, ששימשה אותו באהבתו הגדולה לצפייה בציפורים, הופכת לפתע לכלי תצפית והישרדות מבעד לחלון המטבח החשוף. באמירתו הפשוטה והנחרצת, "אני פה, אתם שם", הוא משרטט גבול ברור של הקרבה. מאירק'ה בוחר במודע להישאר מחוץ למרחב המוגן, חשוף לסכנה, כדי להוות חוצץ וקו הגנה ראשון עבור מיקי והמשפחה המסתגרים בממ"ד. ההעמדה הזו ממחישה את המעבר החד והטרגי מהשגרה הפסטורלית למציאות של הישרדות, ואת מסירותו המוחלטת לשים את עצמו בחזית כדי להבטיח את ביטחון יקיריו.
מתחילים ככה לזלוג דברים, מה קורה באזור. יש חמישה בנים. הדלי של הפיפי כבר מתחיל להיות מלא, והילדים מתחילים להיות רעבים. ואני מסמסת למאירק'ה שנמצא במטבח, מול החלון שצופה אל הגדר ואל הבריכה. זאת אומרת, בית קיצוני צופה. ואני כותבת לו: "מאירק'ה, אני יכולה לצאת לשירותים? אני יכולה לצאת להביא מים?" והוא עונה לי: "את יכולה לצאת". עכשיו, כשאפילו אני יכולה לומר, שכשהלכתי לשירותים פחדתי להוריד מים, אז סגרתי את החלון. לא יודעת אם זה, ישמעו אותי בחוץ? לא ישמעו? מה, מה נכון? מה לא נכון? אבל מטבע הדברים, היינו שלושת הבוגרים, האנשים, אני ובתי וחתני, כשהלכנו לשירותים, אז בסוף נכנענו, הורדנו מים והורדנו. קיבלתי ממישהי, ממישהו ממחוצה, "תסגרי את המזגן בממ"ד, שלא ישמעו את המנוע. ישמעו מנוע, יידעו נמצאים שם". סגרנו את המזגן, כיבינו את המזגן, יותר נכון. ומהר מאוד הבנו שאי אפשר להיות. היינו שמונה איש, חמישה ילדים, שלושה בוגרים. ואז הארוחה, מתחיל, השעות עוברות ומתחילים להיות רעבים, "מאירק'ה, אני יכולה לצאת?" כשאני יוצאת אל מאירק'ה, אני רואה אותו באותה תנוחה. אמיתי, עם משקפת מול החלון, לא זז מהחלון. הוא אומר לי: "אני צריך לראות", "אז מה?" "לראות מה קורה. מה? מי? אם יש מחבלים, אני צריך לראות". ואז אני אומרת לו: "מאירק'ה, תקשיב, לי מהעבודה יש שכפ"ץ וקסדה, אתה יודע", אני בצוק איתן נסעתי בשכפ"ץ וקסדה, "אני מביאה את זה, אני, תשתמש בזה". אז הוא אמר לי: "לא, לא, אני צריך להיות גמיש. אני צריך לראות את החלון הזה שפונה לגדר ואת החלון שפונה לדלת".
ומאירק'ה בחוץ, ואני ממשיכה לקבל הודעות: "תעבירו את המיטות. תעבירי ארונות. תסגרי את הממ"ד. תבדקו שאת יכולה לנעול ממ"ד". ואני אומרת: "קודם כול, ארון, מיטה, לא מעבירים, מאירק'ה יצטרך אולי להיכנס, איך הוא ייכנס אם אנחנו נאטום את הדלת? ואם הוא יצרך להיכנס במיידית?" אבל עשינו כבר תרגילים איך אפשר לנעול את הדלת? גילינו שאי אפשר, ואמרנו: "טוב, אוקיי, אי אפשר, אי אפשר". בשעה, אני זוכרת מאוד השעה של עשר ארבעים וחמש, שאני מתקשרת לחמ"ל, כי היו יריות, ממש הרגשתי שזה על הקיר של הממ"ד. אני מתקשרת לאבי ברוורמן, שהוא הבחור שיושב אצלנו בחמ"ל, ואני צועקת לו: "אבי, יורים לי על הבית. אני פה עם תינוקות. בבקשה, תיקחו את זה בחשבון, יורים אצלנו על הבית, על הממ"ד שלי". ואז אני מקבלת הודעת SMS וואטסאפ מהבעל שלי: "אל תבלבלי את החמ"ל". אני מבחינתי, הם יורים לי על הבית, כי זה היה נשמע לי כל כך קרוב. והבת שלי, עד עכשיו בטלפונים ממיאמי, היא אומרת לי: "אמא, את זוכרת שאמרת לי, תניקי, תניקי את מעיין, שלא ישמעו בחוץ תינוק". עכשיו, לגדולים יותר, שהם ילדים בני שלוש עד תשע, והשעות עוברות, והילדים כבר מתחילים להיות משועממים. ההורים, באמת ממש שאפו ואני מסירה, באמת את הכובע לסבלנות ולהכלה ולהסברים שנעשו בנועם. בסוף הם נזכרו שהם קנו ארבעה אייפדים, לטיסה למיאמי, וזה משהו שמאוד הציל אותנו, כי הם חילקו לארבעת הגדולים אייפדים. הם שיחקו באייפד.
המילה מחבלים לא יצאה מפי
התינוק אכל, בכה, ישן, אנחנו באותו חדר והשעה כבר שתים עשרה. ובשתים עשרה אני שוב: "מאירק'ה, אני יכולה להיכנס למטבח? להביא אוכל לילדים". אני, השעות עוברות, השעות עוברות. בינתיים, איזשהו, אתה, יש איזה שגרה, שגרה בממ"ד. כשלא היו רעשים של היריות, כבר היה יותר קל. כאילו באמת אולי שעתיים יריות. זה היה כזה, לדעתי מעשר ארבעים וחמש עד שתים עשרה. לא יודעת, לא, אני לא יכולה לחתום שזה מה שאני אומרת, ככה אני זוכרת את זה. אם זה בדיוק השעות האלה? זה היה שעות צוהריים שהיו. חלפו היריות, קצת נרגענו, כי כבר לא שמענו יריות. ובאיזשהו מקום הרגשתי שמאירק'ה שומר עלינו בחוץ. סכין, לא סכין, הוא שומר. הוא יכול להגיד לי, אני יכולה לתפקד, אני יכולה לצאת, אני אוכל לשפוך את הדלי של השתן.
אני, במקביל אני מתקשרת לאמא שלי. היא כבר אומרת לי: "נו, אני יכולה לצאת על הסלון? לשבת על כורסא נוחה? אני יושבת על המיטה כל הזמן". אמרתי לה: "אמא, עדיין לא", כי גם מה שכתבו לנו, שיהיה איזה סיבוב וידפקו לנו דלת, יגידו: "צבא פה". רק אמרתי לה: "אמא, את לא עונה לאף אחד. אתם לא יוצאים מהממ"ד. עדיין המצב כזה שהצבא אומר, שחייבים להישאר בממ"ד".
עכשיו, באמת, המילה מחבלים לא יצאה מפי. לא ידעתי איך היא או המטפלת יבינו, מה הם יעשו עם זה. באמת, הם לא יצאו, הם רק, המטפלת הוציאה כל פעם את הדלי שהיו צריכים לשפוך את השתן, חזרה. כבר באחד הביקורים שלי של אחר הצהריים למטבח להביא משהו, אני, אני חושבת שהשעה הייתה שלוש, אני חושבת, כבר ראיתי חיילים. חיילים, כי כבר זיהינו שזה חיילים, ומאירק'ה אמר לי שהיה סיבוב של הצבא. שעברו וכנראה עושים איזשהו בדיקה, מי נמצא, אם יש מחבלים, אין, או אין מחבלים.
החוסן שמיקי מפגינה לאורך השעות המתוחות בממ"ד בא לידי ביטוי ביכולת הנדירה שלה לנהל במקביל מספר חזיתות הישרדותיות, תוך קבלת החלטות שקולות תחת אש. אף על פי שהיא מקבלת הנחיות מפורשות לאטום את דלת הממ"ד עם רהיטים כבדים, היא מסרבת לעשות זאת מתוך דאגה עמוקה לבעלה, מאירק'ה, שנשאר לשמור בחוץ. ההבנה שחסימת הדלת תחסום בפניו את נתיב המילוט פנימה במקרה חירום, מעידה על חשיבה מחושבת וקור רוח. היא שוקלת את הסיכונים, מתרגלת חלופות לנעילת הדלת, ומשלימה עם המציאות המורכבת שבה ההגנה על המשפחה כולה דורשת לקחת סיכונים מחושבים אך הכרחיים.
בתוך המרחב הסגור של הממ"ד, חוש ההגנה שלה כלפי הילדים מתורגם לפעולות הישרדותיות חדות וממוקדות. כשהיא שומעת ירי ישיר על קירות הבית, היא אינה מהססת לזעוק לעזרה מול החמ"ל ולדרוש התייחסות למצבם של התינוקות שעימה, כשהיא שמה את ביטחונם לפני החשש מ"לבלבל את החמ"ל" כפי שכותב לה בעלה. במקביל, היא מפעילה אינסטינקטים הישרדותיים בסיסיים כשהיא מורה לבתה להניק את התינוק כדי להבטיח דממה מוחלטת שלא תסגיר את מיקומם. למרות הלחץ העצום, היא מצליחה לייצר, יחד עם הוריהם של הילדים, מעין "שגרת ממ"ד" שקטה, תוך שימוש פרקטי באמצעי הסחה כמו אייפדים, כדי לשמור על שפיותם של הילדים הגדולים יותר ולבודד אותם עד כמה שניתן מהאימה שבחוץ.
מעטפת ההגנה של מיקי אינה נעצרת בגבולות הבית שלה, אלא נמתחת גם אל עבר אמה המבוגרת שנמצאת בבית אחר בקיבוץ. היא מנהלת את ההישרדות של אמה בשלט רחוק באמצעות הצבת גבולות ברורים ונוקשים – איסור מוחלט על יציאה לסלון הנוח או מענה לדפיקות בדלת. עם זאת, הנוקשות הזו עטופה ברגישות ובהגנה פסיכולוגית: מיקי בוחרת למדר את המידע ומצנזרת במכוון את המילה "מחבלים" משיחותיהן. היא נושאת על כתפיה את משא הידיעה המלאה והמבעיתה, ובוחרת לסנן את המציאות כדי למנוע מאמה ומהמטפלת לשקוע בפאניקה, מתוך הבנה ששמירה על קור רוח מצדן היא המפתח לכך שימשיכו להישמע להוראות מצילות החיים שלה.
מבחינתי, יש לי שומר בחוץ והוא שומר עלינו
בוואטסאפ שאני מקבלת מחברות מספרים לי על מה שקורה בבארי. מתריעים שלא נקל ראש. שלא נקל ראש, שנישאר בממ"ד, שנהיה ספונים בממ"ד, שננעל את הדלת. אנחנו לא יודעים יותר מזה. אני, אין לנו, אין לי טלוויזיה בממ"ד. אף לא נכנסתי ל-N12. זה לא, לא פתחנו חדשות. לא, כאילו אפילו לא בטלפונים. זה היה מין סוג של הישרדות, של הישרדות, להיות, לשרוד את הממ"ד. קודם זה, זה היה לשרוד את הממ"ד. אין יריות, זה כבר היה הרבה, הרבה יותר קל. ומבחינתי, יש לי שומר בחוץ והוא שומר עלינו. הגיע כבר שעות הערב. בשעות הערב הגיעו כוח של צנחנים. היה שש בערב, הם התיישבו ממש מול המרפסת שלנו. אני גרה, המרפסת שלי גובלת בחורשה. ממש סידרו להם פינה עם ענפי הזית ולקחו את הכורסאות הפלסטיק של כתר מהמרפסת, סידרו לעצמם עמדה. והאמת היא, ההרגשה שלי הייתה, כבר יש חיילים, בשש בערב, אנחנו יכולים, אני יכולה גם לצאת כבר מהחדר, הרגשתי הרבה יותר ביטחון. המשפחה שם, הילדים שם, אני יוצאת. ושש כבר, זה חשוך. ואנחנו עם טלפונים, או איך מאירק'ה אומר לי: "שלא יראו את הצג של הטלפון, תלכי עם זה צמוד". במקרר, אני פותחת, עוד משבת, אין לנו חשמל במקררים כזה מטעמי שבת. אבל לא פתחנו, השארנו בית בעלטה. ומאירק'ה, ואני חייבת להגיד, כי באמת מבחינתי הוא האיש שנתן לי, שאני, רגעי השפיות, נשאר עומד. אני אומרת לו: "מאירק'ה, כבר חושך, חיילים פה, מה אתה עדיין עם המשקפת?" אומר לי: "מיקי, את הגדר הזו אני מכיר ארבעים שנה. אני, אם אני אראה משהו, אני אראה לפניהם". ואת, אני היום כשאני, אני רוצה, אני חוזרת אחורה, אבל את זה, היום כשאני אומרת לעצמי, באמת, אני לא יודעת איך זה היה אם הוא לא היה, נותן לי את הכוח הזה לתפקד ולאפשר להורים הצעירים האלה עם חמשת ילדיהם, לשרוד את הממ"ד כל כך הרבה שעות. אנחנו את כל הארוחות ואת כל מה שהם צריכים, עשינו בחדר הקטן, הממ"ד הוא לא גדול, יש בו ארון, יש מיטה כפולה, יש מיטת תינוק, ואנחנו שמונה איש מתארגנים ללינת הלילה. ואנחנו מקבלים הודעה שייתכן שבשלוש בלילה יפנו אותנו.
עדיין אין לנו הוראה לצאת מהממ"דים. ואנחנו מנסים תוך כדי חושך בבית, כדי לא להדליק אורות לארגן תיקים לילדים, כי אם יוצאים באמצע הלילה. במרפסת שלנו יש איזה שמונה מזוודות של החבר'ה שאמורים לנסוע למיאמי. הכול נמצא במרפסת. ארגנו קצת תיקים. ואז אני החלטתי שלהורים, לאמא שלי, אני לא מודיעה את זה. אם נוסעים, לא, אותה אני לא מוציאה בשלוש בלילה. אמא שלי תצא איתי בבוקר ברכב שלי. אמרו שאוטובוסים מגיעים ויפנו אותנו בליווי צבאי כשזה יתאפשר קרוב לשלוש". אז אנחנו כבר לא ישנים ואנחנו מחכים, ובשלוש מקבלים הודעה שהכבישים לא פנויים ואי אפשר לצאת. ומגיעה שעת הבוקר, יש הפסקת חשמל, אי אפשר להטעין טלפונים. ואנחנו לא כל כך, בלי טלפון אנחנו קצת אבודים.
איכשהו אני, אני זוכרת שהיה לנו, לסירוגין, הגיע חשמל, לא הגיע חשמל, הגנרטור עבד, לא עבד. היינו צריכים קצת, קצת, קצת בטרייה בפלאפון כדי לתקשר עם הסביבה. לי היה חשוב להודיע לאמא שלי שאנחנו, היא צריכה לארגן תיק, כי מתישהו היום אנחנו נצא את הקיבוץ. ושלא תדאג, היא תצא איתי. ואם אני אוכל לומר כשהגיעה השעה, אמרו שבשלוש ייצאו, אני החלטתי שאני אצא אחרי שאני אראה את הילדים שלי והנכדים שלי עולים על אוטובוסים, נוסעים, ואני אצא עם הרכב שלי.
פינוי: מנהרת זמן לשואה
כשגיליתי שהרכב שלי, כל הרכב מאחורה היה, הזכוכית הייתה מנופצת, המכסה האחורי היה מנוקב מכדורים, אבל המנוע עבד. אמרנו: "המנוע עבד, עד נתיבות אני אוכל להגיע. משם כבר חברה תחליף לי את האוטו, אני חייבת לצאת עם רכב. אני, את אימא שלי מוציאה מפה עם רכב. אישה מבוגרת, אוטובוסים, אין עצירות". ועם משהו, אני יכולה ככה להתקדם עוד צעד ליציאה אל האוטובוסים. המעבר מהבית לאוטובוסים, זה לראות, העבירו אותנו בקבוצות של מא' עד ה', משפחות, א' עד ה', קבוצה, כשליווי של איש כוננות לפנים, איש כוננות אחד, בחברי המשק, אחד, לפנים, אחד מאחור. קבוצה, קבוצה, עוברת אל האוטובוסים. המראה הזה, מבחינתי היה נורא נורא קשה.
לא יודעת, זיכרונות ילדות שאבא שלי מספר לי דברים שהוא עבר. דרך אגב, אם אני, רק בקפיצה, העניין של "מורן, תניקי את מעיין, שלא יבכה", אני גדלתי עם הסיפור של אבא שלי שביער, מי שהיה עם תינוקות לא יכול לשרוד, כי בכו, ואז הם חזרו לכפר ונלקחו. ורק אלה שהיו להם בוגרים שיכלו להחזיק מעמד ברעב ולא לבכות ולשרוד את השמונה חודשים ביער, שרדו.
אז זה, זה משהו שככה, איך אני אומרת, ילדות, שלא לבכות, לא, שלא ישמעו אותנו. אז גם כשהובילו אותם אל האוטובוסים והעלו אותם וסגרו להם את הסוככים, את התריסים האלה שלא יראו, זה מבחינתי היה משהו שהוא באמת משהו של מהעבר ולא כל כך מתאים. אני, התארגנו, באמת לקחנו שק.
ראית את עצמך כבר בתוך ההיסטוריה של כל המשפחה, את ברצף של מה?
מלווה אותי תמיד, הסיפור של אבא שלי שברחו ליער במקום ללכת עם כולם לגטו. הסבתא שלי החליטה לברוח. היא אמרה: "אני מכירה את היער. אני, הילדים כבר בני שש עשרה עד שמונה עשרה, אין תינוקות", והם שרדו שמונה חודשים באפריל. יער ברומניה באפריל זה, זה שלג, זה עוד קר. זה מוצאי פסח. קצת מצות, קצת קמח, מה שהם יכלו לקחת. וכמה בגדים אתה לוקח בבריחה? והם שרדו. הם משפחה ששרדה מכפר שלם, משפחה שלמה. הם ועוד זוג שלא היה להם ילדים. וכשאני, אז עוד פעם המשפטים שתמיד אמרתי לו: "אבא, אבל למה לא כולם ברחו?" כאילו, עוד משפחות, אז הוא אמר לי: "זקנים לא יכולים לברוח, תינוקות לא יכלו לברוח. לא יכלו לשרוד ביער". ותמיד חשבתי שאני גאה בסבתא שלי שחשבה מחוץ לקופסה. ולמה אני אומרת את זה?
זיכרונות השואה שעליהם גדלה אינם רק סיפורי עבר היסטוריים עבורה, אלא מורשת הישרדותית מעשית שנטמעה בה והופעלה ברגע האמת. הסיפורים של אביה על הבריחה ליערות ברומניה סיפקו לה מעין תוכנית פעולה פנימית בזמן הסכנה. ההבנה המצמררת מהעבר שתינוקות בוכים עלולים להסגיר את המסתתרים, תורגמה באופן מיידי להוראה המעשית שלה למורן להניק את מעיין כדי להבטיח דממה. השהייה במרחב המאוים הציפה בה את הלקח הקיומי העמוק ביותר שליווה אותה מילדותה בצל השואה: החובה לעצור את הבכי, פשוט כדי לשמור על החיים.
תחושת הרצף ההיסטורי של רדיפה והישרדות מתעצמת אצלה גם דרך החוויות הפיזיות של רגעי החילוץ והפינוי. העלייה לאוטובוסים וסגירת התריסים והסוככים כדי שלא יראו את המתרחש בחוץ, עוררו בה מיד דימויים קשים ומוכרים של יהודים המובלים בעל כורחם. אולם, החיבור המיידי הזה להיסטוריה המשפחתית לא שיתק אותה, אלא חידד את החושים שלה. היא זיהתה את עצמה כחוליה בשרשרת דורית, והבינה שהאינסטינקטים שנדרשו אז כדי להחזיק מעמד הפכו לרלוונטיים בצורה טראגית שוב.
מעבר לזיכרון הפגיעה, היא שואבת כוח עצום מגבורתה של סבתה, שבחרה "לחשוב מחוץ לקופסה" ולברוח אל היער הקפוא במקום ללכת עם כולם לגטו. ההבנה המפוכחת של הסבתא, שהעריכה את סיכויי ההישרדות של משפחתה בזכות העובדה שילדיה היו בוגרים ולא היו עמם זקנים או תינוקות, נתפסת בעיניה כהחלטה של קריאת מציאות מדויקת ואמיצה. הגאווה במורשת הזו, של משפחה שניצלה כנגד כל הסיכויים, מעניקה לה לא רק פרספקטיבה על פגיעות מול חוזק, אלא גם את הביטחון הפנימי ביכולתה שלה לשרוד, לפעול בקור רוח ולהגן על משפחתה בהווה.
ההתייחסות של מיקי לציווי שהפנימה כחלק ממורשת ההישרדות של משפחה, הדהד אצלי בזמן עריכת העדות בדיוק את הציווי שהפנמתי מסבתי שהביא אותי לעסוק בחקר מכתבי המשפחה, עליהם הרחבתי בפרק השני של הספר. הציווי של סבתי שכתבה כי עלינו לזכור את בני משפחתה שנרצחו על ידי הנאצים, היה חלק מהמוטיבציה שלי לעסוק בחומרים הקשים של עדויות השבעה באוקטובר. הרגשתי שחובה עלי לעסוק בעדויות האלו של הניצולים כדי לתת תוקף לצוואתה הרוחנית של סבתי.
כי מגיל מאוד צעיר אמרתי לילדים שלי: "כשאתה חושב קצת אחרת ואתה יכול, אתה יכול אז להגיע לתוצאה אחרת". ולמה אני אומרת את זה? כי מבחינתי, האיש שלי שעמד עכשיו, אני מחזירה אתכם למאירק'ה שמסתכל בחלון, ואז אני, היום אני יודעת, שבעשר ארבעים וחמש בערך הוא התקשר לחמ"ל, כי הוא ראה עשרה מחבלים. הוא ראה אחד עם אר.פי.ג'י.. איך הוא אומר לי: "לא חיילים דגולים אולי כל כך, כי אחד נפל", הוא רואה אותם במשקפת. עכשיו, אני אומרת, העיניים, העיניים, מה שאתה מסוגל לראות בעיניים. כשביקרנו כבר בקיבוץ, הוא אמר לי: "במרחק הזה של חמישים מטר, כבר לא הייתי צריך את המשקפת, אבל כשהם היו רחוק, שראיתי שניים, שני ראשים מציצים, התקשרתי לחמ"ל. התקשרתי כשראיתי שני ראשים מציצים מעבר לגדר, עוד לפני שהם עברו. הודעתי להם שאני רואה שניים נמצאים בחוחובה". אמרו לו: "איך אתה רואה? אתה בממ"ד". הוא אמר: "לא, לא, אני במרפסת, במטבח, בחלון הגדול, אני רואה". ואחרי זה הוא התקשר: "אני רואה עשרה. הם כבר עברו את הגדר". ואז הקפיצו לשם את כיתת כוננות והם אמרו לו: "זה מידע זהב".
התחושה הזאתי, עכשיו מה זה? זה ליד הבית שלי, של השכנים שלי, הילדים, זה שכונה, אנחנו בשכונה. והם היו נורא קרובים, ככה. כל הזמן הם עשו לי, ככה קרובים. ובכיתת הכוננות המהממת שלנו והגיבורים, באמת גיבורים אחד, אחד, שהיו מוכנים, את יודעת? זה, הם יכלו באותה מידה, חלקם נפצעו, יכלו להיהרג. עמדו כחיץ
ראיתי אתמול בסרט.
נכון, עמדו כחיץ. ממש כחיץ בינינו לבין המפגעים, הטרוריסטים, המחבלים, איך שנקרא לזה. ואז אני מרגישה שאנחנו ניצולים, באמת ניצולים. אני דרך אגב, שבועיים הראשונים, הרגשתי לא בנוח שאני ניצלתי. אני אפילו, ממש, פיזית הייתי חנוקה, לא נשמתי. בחיים לא קיבלתי כדורים, סטרואידים כדי שאני אנשום, לא נשמתי, שלשלתי, חלמתי שחוטפים את המלון. באמת מין, אני, ואני שאני תופסת מעצמי אישה חזקה, עברה את צוק איתן, נסעה כל יום לעבודה בכל הקסאמים. חמש עשרה שניות, משתטחת, קמה, נכנסת לאוטו. באמת, לא, זה, זה אופרה אחרת, סיפור אחר. וכשמבחן התוצאה שאתה נשאר בחיים, זה אין מילים להגיד.
אי אפשר לתאר את התחושה שבפן הכי שלי, משפחתי, שאמא שלי איתי, הילדים שלי איתי. אבל בהתחלה, באמת הרגשתי לא בנוח. לא בנוח להגיד, כששאלו אותי: "לכם לא קרה, לא נכנסו אליכם מחבלים, נכון? אתם, אתם קיבוץ דתי, אתם", הסברתי לכל אחד שאנחנו קיבוץ דתי והשערים סגורים אצל כל הקיבוצים, כי, כי השערים סגורים, כי יש גניבות וכולם שומרים על הבתים. כל בית היום, יש לו שער, אז גם הקיבוצים, כל הקיבוצים. ושבאמת, בהרבה מזל והרבה אומץ, הרבה הרבה אומץ של מי שלחם, בתוך הקיבוץ. וזהו.
ברור שאת היית צריכה להיות ניצולה, כי את מטפלת בנו
בנקודה הזו, שוב יש הפרעה. אמא של מיקי, חיה, אומרת שהיא רוצה שייקחו אותה חזרה לחדר שלה. מיקי פונה אליה מחוץ לפריים ואומרת שלה שהיא כבר מסיימת. בזמן שהיא מדברת עם אמה, תמר מנחה את אלון הצלם לצלם את שתיהן ביחד במצלמה השנייה, מזווית אחרת. מיקי מרגיעה אתה אימה שוב ואומרת לה שהיא כבר מסיימת ושהיא בעצמה תביא אותה חזרה לחדר. ואז היא ממשיכה.
אוקיי. אז אני רוצה לומר כך, שאני חזרתי לשבועיים אחרי שהייתי, שהגענו לנתניה, החלטתי שאני חוזרת לעבוד. אני אחות שמנגישה טיפולים מיוחדים, ביולוגיים, לחולים אונקולוגיים, המטולוגיים. ובאמת, האזור שלי זה הדרום. אני נוסעת ובאמת מבחינתי זה תרפיה, כי אני מרגישה מין משמעות כל כך גדולה ואני עושה את זה בחדווה. תמיד אני עושה את זה, אבל עכשיו אני מרגישה שזה זכות גדולה. אני, ובאמת איך המטופלים שאומרים לי: "ברור שאת היית צריכה להיות ניצולה, כי את מטפלת בנו". אז התחושה שאני, יש לי למה לקום ולעבוד בעבודה משמעותית ולדעת שאמא שלי לידי והבת שלי נמצאת פה ואנחנו, יש לנו תפקיד, גם לספר וגם את הדברים הטובים שקרו לנו. בסופו של דבר, אם ניצלנו ולהודות, להודות, כל הכרת הטוב. יש לי הכרת הטוב מאוד מאוד גדולה. ואחד הדברים שאני עושה, אני מספרת, יצא לי לדבר כבר בפני כמה קבוצות. קבוצה אחת של משפחות שהתארגנו בירושלים, במוצא. ואמרתי שאני עושה את זה, אמרתי להם את האמת: "אני עושה את זה בשבילי. אם זה נותן לכם משהו"
את אמרת קודם, שהיה חשוב לך להתראיין?
כן. אז אני, אני, חשוב לי, קודם כול חשוב שידעו פן של בית אחד בקיבוץ, כי בקיבוץ יש הרבה בתים. יש בתים שפחות, שהם יותר במרכז הקיבוץ, פחות היו חשופים, פחות, כאלה שלא פתחו טלפון, לא פתחו, כי בשבת לא פותחים טלפון. כאלה שיצאו אפילו מהבית בבוקר לבית כנסת, ולא ידעו. אז, אנחנו מהרגע הראשון ב-שש וחצי שומעים את היריות, ומבינים שאנחנו באיזה אירוע. לא ידענו את הסדר גודל האירוע, אבל באיזשהו אירוע, שהוא לא אירוע רגיל ולא עוד קסאמים.
אז אני עושה את זה, כי אני באמת מרגישה שזה, לי זה טוב, אני מצליחה לדבר וזה מאפשר לי לתפקד טוב, מאפשר לי להחזיר את שמחת חיים שאני בדרך כלל מאוד היפרית ושמחה. אז אני גם אומרת לכל מי שאני באה, שאני באה ואני מספרת, "אני, אני מקווה שזה יתרום להם משהו, אבל לי זה תורם, ועושה לי טוב". וכולם
את נשארת עם איזה סוג של פחד או,
אני יכולה לומר שיש,
חרדה?
שיש קולות ורעשים. בשבוע, אנחנו שלושה חודשים פה, אז בחודש הראשון היה לי מאוד קשה לשמוע את האופנועים, שפה בנתניה יש איזה אגזוזים כאלה שדר-ר-ר כזה, ובאמצע הלילה דווקא, וזה היה מקפיץ אותי, מעיר אותי והיה לי קשה מאוד לחזור, או יש קולות שעדיין מקפיצים. אני עוד לא חוזרת לקיבוץ. אני מבחינתי, בן אדם שהייתי, הבית שלי חשוב לי, החצר חשובה. יש לי בית מקסים שאני מאוד אוהבת אותו. אני עוד לא מרגישה שאני מחר יכולה לחזור. אני אומרת, מתי? איך אני אצעד? מאוד חשוב לי, ראשית, הספורט. אז האם אני אוכל בחמש וחצי בבוקר לצעוד בחשיכה? אני ארגיש בטוח? אני לא יודעת, אני עוד לא שם, את האמת.
מבחינתה של מיקי, למתן העדות יש בראש ובראשונה ערך תיעודי והיסטורי, שנועד להציג את נקודת המבט הייחודית של הבית שלה בתוך הפסיפס של הקיבוץ. היא מדגישה כי החוויה באותו בוקר לא הייתה אחידה עבור כולם; בעוד שחלק מהתושבים התגוררו באזורים פנימיים יותר או היו מנותקים מאמצעי תקשורת בשל שמירת השבת, היא ומשפחתה הבינו מיד עם היריות הראשונות בשש וחצי בבוקר שמדובר באירוע חריג וחמור, ולא בעוד סבב של ירי רקטות. העדות מאפשרת לה להנכיח את המציאות הספציפית והחשופה שחוותה משפחתה בקצה הקיבוץ, ולהבטיח שהזווית הזו לא תישכח.
מעבר לתרומה ההיסטורית, מיקי חושפת כי לעצם השיתוף והדיבור יש עבורה תפקיד טיפולי וקיומי של ממש. היא משתמשת בריאיון ככלי לעיבוד הפגיעה, ומעידה בגילוי לב שהסיפור בקול רם מאפשר לה לחזור לתפקוד ומשמש כגשר בדרך להשבת שמחת החיים והאנרגיה שאפיינו אותה תמיד. למרות שהיא מקווה שסיפורה יתרום גם לשומעים, היא מכירה בכך שהמרוויחה העיקרית מהתהליך זאת היא עצמה, שכן הדיבור פשוט "עושה לה טוב" ומסייע לה להשתקם.
עם זאת, העדות משמשת גם כמרחב בטוח להצפת הפצעים שעדיין מדממים והפחדים שטרם נפתרו. מבעד למילים של מיקי עולה תמונה של התמודדות יומיומית מורכבת עם מצוקה רגשית, שבאה לידי ביטוי ברגישות לקולות אגזוזים של אופנועים שמחזירים אותה אל רגעי האימה. היא משתמשת בבמה שניתנה לה כדי להודות בכנות שטרם חזרה לעצמה ושהיא עדיין חוששת מהרגע שבו תצטרך לחזור לביתה האהוב ולשגרת חייה, מתוך הבנה עמוקה שתחושת הביטחון הבסיסית שלה – אפילו בפעולה פשוטה כמו הליכת בוקר מוקדמת – אבדה, וייקח זמן עד שתצליח לבנות אותה מחדש.
גיא ההריגה והכרת הטוב
אתמול בכתבה החבר'ה אמרו שהם לא יחזרו לקיבוץ עד שלא יהיה, ירגישו בטוח?
אני יכולה, ראשית, באמת כל אחד מהם עבר את זה פיזית, ממש חווה ואני אומרת, שעל הרצף של יכול, לא יכול, באמת המנעד הזה כזה גדול וכל אחד נמצא במקום אחר. ואני בטוחה, אני בטוחה שאני אחזור. אני לא יודעת מתי, אני בטוחה. זה הבית שלי, אני אוהבת אותו, בחרתי בו. לא יודעת.
אתם דווקא קיבוץ שהרי, אם אני לא טועה, לא נהרגו אצלכם?
יש לנו בתים, חברי קיבוץ לא נהרגו. אוקיי, נפצעו. חברי קיבוץ, באמת ניצלו, ניצלו. אני אומרת, תחושת פחד, היא משהו שהוא לחיות בבית בפחד זה לא משהו שהייתי רוצה. הייתי רוצה שביתי יהיה מבצרי, זה לא יהיה, שאני ארגיש שאני יכולה להסתובב בקיבוץ חופשי, לצאת בערב, אני היום נוסעת, חוזרת בלילה עם הרכב, מחנה ליד הבית בחורשה, אין שום פחד. על, על זה, על זה אנחנו צריכים לעבוד, על הביטחון העצמי שיחזור. ואני חושבת כשיגידו לנו שבטוח לחזור, לא יגידו לנו סתם. אני חושבת שזה, יהיה לזה משקל. וכשכולנו נחזור, יצאנו כולנו ואני רוצה שנחזור.
"אני רוצה להגיד עוד דבר אחד, כשיצאנו מהקיבוץ, ואמא שלי פה עדה, ישבה באוטו, הסתכלה החוצה וראתה גם את הגופות בשער של הקיבוץ ואמרה לי, ואז סיפרתי לה שהיו מחבלים, ושכל מה שקרה, רק בדרך שיצאנו. עד שלא יצאנו, לא סיפרתי לה, ואומרת לי: "לא אמרת לי שום דבר". אמרתי לה: "אמא, לא רציתי להדאיג אותך. ידעתי שאת תעשי מה שאני אומרת לך, כי לא ידעתי אם זה, כמה זה ידאיג אותך? מה אני? ואני לא יכולה לעזור לך, אני לא לידך". ובאמת השער שלנו היה כמו גיא הריגה, לדעתי.
רציתי לשאול אותך על הדיסוננס בין האמונה הדתית למה שקרה.
אני יכולה להגיד שמבחינתי, אני יש לי הכרת הטוב לבורא עולם. אצלי האמונה לא נסדקה. האמון נסדק, האמונה לא נסדקה לי. בת לניצולי שואה, אני, השאלות האלה נשאלו הרבה הרבה לפניי ותמיד, שאלתי גם את אבא שלי שהוא היה, הוא גדל בבית עם פאות, חרדי, בבית חרדי. אז, אז מבחינתי, אני חושבת שקרה לנו נס. אז מבחינתי, אני רוצה להגיד כל יום תודה רבה, תודה רבה, מבחינתי. מה קרה מסביב? אין לי איזה תשובות, כמו שלאורך כל ההיסטוריה שקרה לעם היהודי מאורעות ופוגרומים והשואה, השואה, שישה מיליון. אז אני מאוד מחוברת. אני מאוד רוחנית. אני מאמינה, אני נשארתי מאמינה. אני חייבת להגיד שבבית שלי, במשפחה שלי, דיברנו על זה שהאמון נסדק וחלק אמרו: "גם האמונה סדקה. אמא סליחה, האמונה נסדקה". ואני לא אגיד מי אמר, אבל, ואני, אני גם מבינה, אני, אין לי, לא, אני לא שופטת. באמת, כל אחד חווה את זה אחרת.
כל אחד, גם נקודת המוצא שלו מבחינת האמונה והחיבור ואני, אני חושבת שאלוהים לא עובד אצלי, אז אני לא באה אליו ומאשימה. זה נותן לי המון כוח, הידיעה שיש משהו כזה שאני קוראת לו אלוהים ואני יכולה, יש לי, אני יכולה לבקש להתפלל ולבקש. זה כמו שאני אומרת כל בוקר תפילת הדרך. אני, אין כזה דבר, זה כמו קמע. אני לא נכנסת לאוטו, יוצאת מעיר, תפילת הדרך. וזה, זה נותן לי המון כוח, כי, כי אני אומרת לעצמי כל יום חזרה מנסיעה, זה נס. אני נסעתי לבאר שבע השבוע, נסעתי לאשקלון, סוג של נס לחזור בדרכים. אז כשקורה, אז גם לא קורה לי משהו טוב, אני לא באה ומאשימה, כי אם לא קורה משהו טוב, לא, הוא לא אשם. לא חושבת, לא, לא חושבת שזה בא ממנו. אני כן מאמינה, אני רוצה לחזק את הנושא אצלי של הכרת הטוב, שכשקורה לך משהו טוב, תתעל את זה, זה כוח, זה כוח שאני יכולה לעשות עם זה הרבה מאוד דברים טובים, ואני מאוד משתדלת.
יש לי כמה דברים שהם בסיסיים אצלי. נושא של כיבוד הורים, אז את ההורים שלי הבאתי מהעיר לקיבוץ כדי לדאוג להם. ההורים שלי גרו בעיר, שש שנים הם אצלי בקיבוץ. אבא שלי בינתיים נפטר ואני החלטתי שאני אתן להם זקנה טובה, בטוחה. כל מה שקשור לביטחון, לבריאות, שאני יכולה לדאוג להם. אז זה משהו שלקחתי על עצמי עוד לפני שש שנים.
ואמרו לי: "מה? זה ייפול רק עלייך". אמרתי: "זה בסדר גמור, אני רוצה. זה, זה ייעוד בשבילי". זה, זה ממש, החזון שלי היה, שההורים שלי יזדקנו. אז אני אומרת, זה דבר אחד. דבר שני, זה להמשיך לעשות מה שאני עושה בעבודה שלי. אני עוד שנתיים אצא לפנסיה, אני לא יודעת מה יהיה אז, אבל בינתיים יש לי עבודה שהיא ממש, חשובה. היא חשובה לאנשים, לחולים שלי וחשובה גם לי. ואני גרה בקהילה. קהילה זה כוח. יש לי חברים טובים בקהילה. החתן שלי הוא בכיתת כוננות, אז אני לא מפסיקה, כמו שניתאי, פגשנו אותו. לא, אני מעריצה אחד, אחד. אני רוצה לחבק, אני, חלקם חיבקתי. חלקם אני נבוכה לחבק. מחבקת, אומרת להם תודה רבה. אין מילים, הלוא המילים גם הם לא מספיק, כדי להודות על מה שהם עשו בשבילנו. וגם לכל אלה שבאו לסייע.
את באמת משרה המון אנרגיה וכוח.
תודה.
אפשר להמשיך ולהקשיב לך ורק מזה להיטען באנרגיות עכשיו.
תודה רבה. תודה רבה. תודה על ההזדמנות. אני, זאת הפינה שלי. זה, אני, אני תמיד אומרת שאמרתי בעבודה: "שכשאנחנו נחזור לקיבוץ, אני אעשה סעודת הודיה", באמת להגיד גם תודה ואצלנו הדתיים, יש מין סעודת הודיה, ואז הם יבינו גם איפה אני גרה, במקום כל כך יפה ומה רואים מהבית שלי. אני תמיד גאה שאני רואה את עזה, "אבל כל כך חזקה, מה?" "אז מה? הם רואים אותי, אני רואה אותם, אבל יש חיץ. אין פה מצב של, של חוסר ביטחון". ואנחנו נחזיר את זה מתישהו, לא יודעת מתי.
חוסן
עדותה חושפת חוסן פנימי עמוק, הנשען בראש ובראשונה על אמונה יוקדת שלא התערערה גם לנוכח המראות הקשים בדרך החוצה מן הקיבוץ. היא משרטטת הבחנה ברורה וחשובה בין האמון, שבהחלט נסדק, לבין האמונה בבורא עולם שנותרה שלמה. כבת לניצולי שואה, היא מכירה בכך ששאלות קשות על סבל מלוות את העם היהודי לאורך ההיסטוריה, אך היא בוחרת להתמקד בהכרת הטוב ובתחושה הברורה שניצלו בנס. התפיסה המפוכחת שלה, ולפיה "אלוהים לא עובד אצלה", מאפשרת לה לשחרר כעסים ומונעת ממנה לחפש אשמים למציאות הקשה. האמונה עבורה אינה רק רעיון פילוסופי אלא עוגן פרקטי ויומיומי, שמספק לה ביטחון ומשמעות, ממש כפי ש"תפילת הדרך" משמשת עבורה כוח שומר.
הכוח הפנימי שלה מתורגם ישירות לעשייה, ללקיחת אחריות ולחיבור אנושי. היא מתעלת את חוויית ההצלה שלה לעשיית טוב בעולם, מה שניכר היטב בבחירתה להעתיק את מגורי הוריה לקיבוץ כדי לדאוג להם לזקנה מכבדת, במסירותה להמשיך לעבוד ולטפל בחולים, ובהישענות על הקהילה. היכולת שלה לתפקד בקור רוח בזמן ההימלטות עצמה – כשהיא שומרת על איפוק ומסתירה מאמה את הזוועות שהתחוללו בשער הקיבוץ כדי לא להדאיג אותה – מעידה על יכולת הכלה ושליטה יוצאות דופן. העוצמה שלה באה לידי ביטוי גם ביכולת להוקיר תודה אמיתית וכנה לאנשי כיתת הכוננות שלחמו וסייעו להם, מבלי לשקוע אל תוך תחושת קורבנות.
מתוך החיבור העמוק לאמונה ולקהילה, היא מצליחה לשאת אל העתיד מבט נחוש ואופטימי. ההבטחה שלה לעצמה לערוך "סעודת הודיה" ביום שבו יוכלו לחזור אל הקיבוץ, מדגישה את הסירוב שלה להיכנע לייאוש ואת הרצון לחגוג את החיים שניצלו. היא שומרת על גאווה בביתה ובמקום שבו היא חיה, ואפילו המודעות לנוף המשקיף אל עזה לא מרפה את ידיה או מוחקת את תקוותה שהביטחון יושב לשם. האנרגיה המוארת שהיא מקרינה בסוף דבריה ממחישה כיצד הכרת תודה ואמונה משמשות עבורה לא רק כמנגנון הישרדות, אלא כבסיס איתן לבנייה מחדש.
הריאיון המלא באתר עדות 710
פרק שניים עשר
מחדר הטיפולים לחדר העריכה
כאשר אני ניגש לסכם את המסע המורכב שעברתי, כאדם, כאזרח, כעובד סוציאלי קליני וכעורך וידאו בפרויקט "עדות 710", אני מוצא את עצמי מתמודד עם השאלה הבסיסית ביותר של הקיום האנושי לנוכח קטסטרופה: שאלת המשמעות. אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם, יצרו מציאות קשה שבה הזכות הבסיסית שלנו להיות ריבונים עמדה ועודנה עומדת בסכנה. כעת, במהלך שנת 2026, אני מבין כי הכתיבה והעריכה של העדויות הללו היא אחת מהדרכים שלי לשמור על צלם אנוש, להתנגד לכוחות המפרקים, ולנשום מחדש כאזרח ישראלי המעורב עמוקות בהוויה המקומית. בפרק דיון וסיכום זה, בחרתי לפרוש בגוף ראשון את התובנות התיאורטיות, הקליניות והאישיות שגיבשתי מתוך מאה שלושים ושבע העדויות שערכתי, תוך התמקדות בשאלות של שפה, פוסט-טראומה בין-דורית, האתיקה של ההקשבה, והבחירה בפעולה אזרחית אל מול הייאוש.
על שפה, שתיקה והחובה האתית לדבר
רבות נאמר מאז אותו יום נורא כי "כלו המילים" וכי אירועי השבעה באוקטובר חורגים מיכולתה של השפה האנושית לתארם. כמי שפועל עשרות שנים בשדה הטיפולי, אני מכיר היטב את המרחבים שבהם השפה מאבדת את אחיזתה; מעשי אכזריות וסדיזם מהדהדים קטסטרופות שפוגעות ביסודות העצמי וממאנות להתנסח במילים. ועם זאת, מסקנתי המרכזית היא שדווקא בימים כאלה, המילים אינן אוזלות, הן חיוניות מתמיד.
הקיפאון מול הזוועה הוא תגובה מובנת, אך אסור לנו להניח לו להפוך להרגל. ההסתתרות מאחורי הטענה שאירועים אלו הם "מעבר למילים" משמשת לא פעם כתירוץ שנועד למנוע מאיתנו את ההתמודדות הקשה עם מציאות מייסרת. כמטפל, אני רואה חובה אתית לשאוף ללא הרף להעניק ביטוי מילולי ובהיר לכל חוויה, בין אם היא חבויה או מושתקת.
כדי להבין את עוצמת הפגיעה שחוויתי אני, ושחוותה החברה הישראלית כולה, כאשר נחשפנו לעדויות, חזרתי לאחור במנהרת הזמן. גדלתי בצל "זיכרון-שלאחר", נרדף על ידי סיפורה של משפחת כהן, משפחתי מסלוניקי ומפריז, שרובה ככולה הושמדה בשואה. ההשמדה של קהילה זו השפיעה עליי כאילו הייתי שם בעצמי, ועוררה בי את מה שפרויד וניטשה כינו "חזרתיות כפייתית", דחף לשחזר חוויות טראומטיות כדי להשיג עליהן שליטה בדיעבד. "זיכרון-שלאחר" הוא ההכרה שאדם מונע על ידי אירועים שהתרחשו לפני הולדתו, ואם לא יעבד אותם יצירתית, הם יהפכו לפתולוגיה משתקת.
כאשר חמאס פלש לקיבוצים, התמוטטה אמונת ה"לעולם לא עוד" שעליה גדלנו, האמונה שיהודים לעולם לא יעמדו שוב חסרי ישע מול השואפים להשמידם. במשך שעות ארוכות, תושבי הנגב המערבי הופקרו. עבורי, העבודה עם העדויות לא הייתה צפייה של אדם מרוחק, אלא חזרה כפויה אל אותה זירה של מלחמת העולם השנייה; מצאתי את עצמי יושב בחדר העריכה, מול הניצולים, מנסה לבנות עדות מתוך השברים כדי לבלום את החזרתיות המכלה של הפצע היהודי והישראלי כאחד. הבנתי שסיפורם של הנספים בשבעה באוקטובר לעולם לא יסופר במלואו, בדיוק כמו בני משפחתי שלא הותירו מכתבים; נותרה לנו רק העדות לשבר ולחסר.
האתיקה של ההקשבה
היכולת שלי לשבת שעות מול עדויות הזוועה נשענה על ניסיוני הקליני בהקשבה. שילבתי בעבודתי שתי תפיסות מרכזיות של הקשבה: ההקשבה הפסיכואנליטית של סלמאן אקטאר וההקשבה האתית של אבי שגיא. על פי אקטאר (המרחיב את פרויד), ההקשבה מחולקת לארבעה רבדים: הרובד האובייקטיבי: המטפל (או המראיין) כעד חיצוני המתקף את המציאות ההיסטורית של הדובר וממפה את הנרטיב. הרובד הסובייקטיבי: המטפל משתמש בגופו ככלי עדות חושית. תחושות של חרדה או נימול בעת הצפייה בעדויות היו מבחינתי הקשבה למה שהניצולים עדיין לא הצליחו לנסח. הרובד האמפתי: הקשבה ל"שלישי האנליטי" שנוצר במרחב. זהו מתן הכרה שמייצרת מציאות נפשית חדשה למול מי שחוו כשלים קיומיים עמוקים. הרובד האינטרסובייקטיבי: הקשבה לאיכותו של הקשר הייחודי הנבנה בחדר תוך הכרה בממדים מציאותיים כמו הגירה, תרבות והקשר פוליטי. ההקשבה לפערים ולזהויות התרבותיות השבורות של תושבי העוטף.
לכך מתווספת הפילוסופיה של אבי שגיא, המדגישה כי ההקשבה היא אקט אונטולוגי מכונן. שגיא טוען שהאדם מתייצב מול פני האחר באמירת "הנני", צמצום של האני כדי לפנות מקום מוחלט לזולת. בחדר העריכה, נדרשתי להשהות את עולמי שלי כדי להקשיב לטקסט החזותי מתוך כבוד, מבלי להכתיב לו נרטיב נוקשה, ולהפוך בעצמי לעד סולידרי המחזיר לנפגעים את תחושת היותם-פעילים-בעולם. בנוסף, הפעלתי את "ההרמנויטיקה של החשד" (כפי שהגדיר פול ריקר את גישתו של פרויד), לא במטרה להקטין את העדים, אלא כדי לקרוא את נקודות השבר, פליטות הפה והסדקים בנרטיב כביטויים לאמת פנימית עמוקה שמנגנוני ההגנה מנסים להסתיר. חיפשתי בעדויות את מנגנוני הפיצול (העמדה הפרנואידית-סכיזואידית של מלאני קליין) אל מול הניסיונות לאינטגרציה (העמדה הדיכאונית), כדי לחלץ ולשקם משמעות אנושית מתוך הטראומה.
פרדוקס העדות בזמן אמת: הדילמה של פרויקט "עדות 710"
הצטרפתי לפרויקט "עדות 710" למרות אמביוולנטיות מסוימת. כמטפל, תהיתי האם נכון לאסוף עדויות כה סמוך לאירוע, בעוד המלחמה מתנהלת. החשש שלי היה שהצורך הפורנזי-היסטורי לגבות מידע מדויק יפגע בצרכים הרגשיים והטיפוליים של השורדים, וייצור חוויה חקירתית ואף טראומטיזציה משנית.
למדתי המון מהדקות שלפני תחילת ההקלטה הפורמלית. אלו רגעים שנשמטים בעריכה, אך הם מספקים הצצה נדירה ללא-מודע, כשהגוף "מפטפט" חרדה לפני שהמילים מתארגנות לנרטיב. שם ראיתי כיצד מנגנוני ההדחקה וההכחשה פועלים בגופם של העדים, במחוות של סידור בגדים או תנועות קצובות. השמטת הרגעים הללו נעשית משיקולי עריכה, אך מנקודת מבט טיפולית, השגרה שלפני העדות היא קריטית להבנת הפגיעה – היא ממחישה כיצד הסדר המוכר קרס באחת.
ההבדל בין מטפל למראיין צף בבירור. בעוד המראיינים (רבים מהם לא אנשי טיפול) השתמשו בשאלות כדי לדלות עובדות ולהבין את רצף הזמן לעיתים מתוך דחף של חקירה אובייקטיבית, אני כמטפל הייתי מאפשר לשתיקה להתקיים כמרחב לעיבוד ולזמן רגשי. אחת המראיינות מצאה עצמה נעה בין שומרת סף הדוחקת לפרטים היסטוריים, לבין מי שמעניקה תמיכה אימהית ומחבקת את המרואיין בסוף העדות, חיבוק שמעיד על אחדות הגורל הייחודית של ישראלים החווים טראומה משותפת.
האל-ביתי
העדות הראשונה שערכתי, זו של רוני ספדג', הרבש"ץ של קיבוץ כיסופים, המחישה לי יותר מכל את עוצמת הטרנספורמציה של החוויה. הריאיון התקיים ששה עשרה ימים בלבד לאחר הטבח. כבר בתחילת העדות, כאשר התבקש לומר שהוא עושה זאת "מרצונו החופשי", רוני הרים את ידיו בתנועה של אזיקים, פליטת פה גופנית המבטאת מחאה לא-מודעת נגד הכפייה הפנימית של הטראומה ונגד חוסר האונים שחווה. העדות כולה רוויה במושג הפרוידיאני "האל-ביתי". המרחב הפרטי והמוגן ביותר, הבית, הופך למלכודת מוות. המחבלים משתמשים בשמיכות הביתיות כדי לספוג את מי האקווריום שנופץ, והופכים את הסלון לחפ"ק עוין. רוני כופה על עצמו צמצום רדיקלי כאשר הוא נסוג מפוזיציה של לוחם למצב הישרדותי בתוך הממ"ד, ואוחז בידית הדלת שעות ארוכות. השיא של האל-ביתי מתרחש בתוך תודעתו של האב המגן.
רוני מתאר בקור רוח כיצד החליט שאם המחבלים יפרצו, הוא יהרוג במו ידיו את אשתו ואת ילדיו כדי למנוע מהם לסבול מידי חמאס. הדילמה המפלצתית הזו, שבה האינסטינקט ההורי מתעוות לכדי רצח מתוך רחמים, היא ההתגלמות המוחלטת של אובדן הביטחון בעולם. זהו רגע מובהק של "מנהרת הזמן לשואה", הזיכרון של הורים יהודים החונקים את ילדיהם במקומות מסתור כדי לא להתגלות, מהדהד באופן מצמרר בתוך הממ"ד הישראלי של 2023. כאשר רוני מתאר מאוחר יותר כיצד גרר את גופות המחבלים עם טנדר כדי להרחיק את סירחון הריקבון, הדימוי החזותי מעלה אוטומטית את מראות הקברים ההמוניים ממחנות ההשמדה. גופות הן גופות, והשבר הקיומי מטשטש גבולות לאומיים ברגעים של מוות בלתי נתפס.
ילדים עדים, זמן רגשי ושפת הזרות
העדות הארוכה והמורכבת ביותר שערכתי הייתה של משפחת דימשיץ מקיבוץ חולית: ההורים מיכאל (ששהה בחו"ל) וענת, וארבעת ילדיהם. עדות זו העמידה במרכז את שאלת שיתופם של קטינים במסירת עדות, דילמה שדרשה התמודדות רגישה עם הצרכים הפורנזיים לעומת הסכנה של טראומטיזציה משנית. הדיבור הקטוע לעיתים של ענת לא היה פגם, אלא ייצוג אותנטי של קושי הוויסות לנוכח חוויה ששיסעה את הרצף הנרטיבי שלה. לאורך הריאיון, הבנות הצעירות נעו באי-נחת, התגוששו פיזית על הספה, רבו על מיקרופונים, ויצאו וחזרו מהפריים. צוות הצילום ניסה להציב גבולות ולשמור על איכות ההקלטה (מסגרת הריאיון/טיפול). אך מנקודת מבטה של מלאני קליין, ההתגוששות הזו היא שפה ראשונית לוויסות רגשי. לאחר שחוו שיתוק אימתני בתוך הממ"ד מול רוע חיצוני מוחלט, המגע האגרסיבי והמשחק בין האחיות נועד "להפשיר" את הטראומה. הן בדקו באופן לא-מודע האם העולם עדיין מסוגל להכיל תוקפנות פנימית מבלי להיהרס. בעוד המראיינת חתרה לייצר רצף כרונולוגי ברור, הילדות פעלו לפי "זמן רגשי" (שבו הלא-מודע פועל מחוץ לחוקי לוח השנה, כפי שהגדיר פרויד). כאשר אופק שאלה באגביות מתי יורים בה בחלון, היא דחסה מספר אירועים לרגע אחד של קיפאון מבועת. אחד הרגעים החזקים בעדות התרחש כשענת תיארה כיצד יצאה מהממ"ד תחת אש כדי לחלץ את שכנתה, מרים, שביתה בער. הילדות, שעד לאותו רגע הפגינו קיפאון, הודו שבכו אז, לא מפחד על עצמן, אלא מפחד שאמן תמות. עבור הילד, האם (הסביבה המחזיקה, במונחי ויניקוט) היא תנאי לקיום העולם; אובדנה שקול לאיון מוחלט. יכולתן לבטא כעת את הפחד המשפחתי האילם בתוך המרחב הבטוח של הריאיון אפשרה למשפחה להתחיל בתהליך של עיבוד. האחות הבכורה נאלצה לעזוב את החדר מרוב הצפה, כיוון שבתור הקול של הלא-מודע המשפחתי, היא ספגה את החרדה שהמבוגרים נאבקו להדחיק כדי להצליח למסור עדות.
הבית כזירת נטישה
עריכת עדותם של מיטל ודודי רגב מקיבוץ ארז, שהתקיימה שבעה שבועות לאחר הטבח, המחישה לי יותר מכל את השבר הנפשי העמוק הנולד מתוך הפקרה מערכתית מוחלטת. בדומה לטראומה המרחבית בעדויות אחרות מאותה שבת, גם כאן מתרחש היפוך מצמרר של הפונקציה הביתית: המרחב המוגן הופך לתחנת איסוף פצועים מדממת ולמוקד ירי של טיל אר.פי.ג'י. השיא המבעית של קריסת "הסביבה המחזיקה" המדינתית מתרחש בסלון, כאשר דודי ומיטל מנסים לבצע החייאה נואשת באמיר, לוחם כיתת הכוננות, על רצפת ביתם שניקבה מכדורים. תחושת האין-אונים מהדהדת בעוצמה לנוכח הידיעה שמד"א והצבא אינם בדרך, מה שמאלץ את דודי לחלץ בעצמו פצועים קשה תחת אש אל בית החולים. העדות נפרשת כדואט טראגי, החושף דיאלקטיקה מרתקת של מנגנוני הגנה מול חרדת הכיליון. מיטל מבטאת את הפצע של הטראומה המתמשכת, מתוך הכרה צלולה כי מבחינתה "האירוע עוד לא הסתיים". היא חווה אובדן אמון טוטאלי במערכות המדינה, מסרבת לייצר נרטיב החלמה מזויף, ונתונה בפיצול נפשי כואב בין תפקודה כאם לבין גלותה הנפשית מביתה שהופקר. דודי, לעומתה, כופה על עצמו הישרדות אקטיבית ומידור רדיקלי. קביעתו הנוקשה כי "העבר מת" משמשת כשכפ"ץ פסיכולוגי, המונע ממנו לקרוס אל תוך תהום הבדידות הקיומית שחווה בעת הלחימה. הרגע שבו מיטל אוחזת בנשקו של הלוחם ההרוג, ניצבת ליד הממ"ד בו מסתתרים ילדיה, שראו את המטבח מרוח בדם, ומחכה לפריצת המחבלים, הוא ההתגלמות המוחלטת של קריסת כל מעגלי האבטחה. זהו רגע שבו האזרח נקרע מזהותו ומושלך אל קיום הישרדותי פראי. העדות כולה לוכדת את המעבר האכזרי מציפייה להגנה הורית של המדינה, להבנה המצמררת שבמרחב האל-ביתי של השבעה באוקטובר, האדם נותר לגורלו, לבדו.
קריסת הגבולות
העדות של יניב, רבש"ץ קיבוץ אור הנר, מהווה מסמך פסיכולוגי מרתק המשרטט את ההתנגשות החזיתית בין האתוס הגברי-צבאי לבין יצר ההגנה ההורי במרחב האזרחי. כאשר יניב נקרע פיזית מזרועות אשתו ההרה בממ"ד ויוצא אל קו האש, הוא נאלץ להדחיק את האימה הפרטית תחת מעטה של שפה תכליתית, קונקרטית ומבצעית. תקשורת גברית ועניינית זו, המתמקדת בתחמושת, בפריסת כוחות ובניהול האירוע הטקטי, אינה מעידה על אטימות רגשית, אלא משמשת כשריון פסיכולוגי הכרחי. השפה הלקונית מונעת את קריסת האגו אל מול חילול המרחב הביתי המוגן, ומאפשרת ליניב ולמראיין להחזיק יחד את הטראומה העצומה מבלי להתפרק אל תוך עולם הרגש. חוויית ה"אל-ביתי" מוצגת בעדותו של יניב דרך תפנית טראגית וסוריאליסטית: הבריחה הפיזית צפונה אל המלון בטבריה, שאמור היה להוות עורף משפחתי ובטוח, נחווית על ידי יניב כשהייה מנוכרת ב"מחנה פליטים". הדיסוננס הרגשי החריף בין ניסיונות הנרמול החיצוניים, הכוללים הופעות רעשניות ובירה, לבין השבר הפנימי העמוק שלו, הופך את המרחב הנורמטיבי לזר ובלתי נסבל. באופן פרדוקסלי, יניב נמלט לאחר לילה אחד חזרה אל הקיבוץ הנטוש והמסוכן, שהופך לעוגן הקיומי היחיד התואם את הלך רוחו הפצוע ומאפשר לו להרגיש במקומו הטבעי. ההפנמה הכואבת שצה"ל לא הגיע בזמן להגן על היישוב מייצרת משבר אמון טוטאלי, המוביל להצהרה ההישרדותית "אותי לא יתפסו לא מוכן". הצהרה זו מבטאת צורך נואש בשליטה אקטיבית, לאחר שתחושת הביטחון הבסיסית רוסקה לחלוטין והומרה בהישענות אבסולוטית על כוח המגן המקומי. אולם, התגלית הנפשית החשופה ביותר מתפרצת בסיום העדות, כאשר יניב מודה בכנות נדירה בפחד התהומי שלו מפני סיום המלחמה. הדריכות המבצעית הבלתי פוסקת והאחריות הקולקטיבית שהוא נושא על כתפיו מתפקדות כמנגנון הגנה קיומי שמונע ממנו לקרוס. הפעולה הטקטית וההיצמדות לתפקיד מחליפות למעשה את עבודת האבל, מתוך חרדה מודעת שאם השקט יחזור, הוא ייאלץ לעצור ולפגוש את חלל האובדן העצום של חבריו הרבים שעליהם טרם התאבל.
הידיעה האימהית בצל השכול
עדותה המטלטלת של אישיטו צ'אנה מאופקים, שאיבדה את בנה ישראל בשבעה באוקטובר, משרטטת באופן עמוק את גבולות השבר הנפשי ואת העוצמה של "מושקעות אימהית ראשונית". ישראל, לוחם גבעתי בעברו, נרצח בדיוק ביום הולדתו השלושים כאשר יצא מביתו חמוש באקדח ונעול בכפכף אחד בלבד, כדי להציל את תושבי שכונת מישור הגפן. בתוך הכאוס, חווייתה של אישיטו מדגימה קשר סימביוטי על-חושי: היא סירבה להסתתר במקלט ו"ידעה" שבנה נרצח עוד בטרם קיבלה לכך אישור רשמי, מתוך תחושה פנימית עמוקה ואינטואיציה אימהית.
הפלטפורמות הדיגיטליות הפכו לזירת התרחשות מרכזית, כאשר אישיטו נחשפה לגבורתו של בנה דרך סרטון שהופץ בפייסבוק, ולא דרך הודעה של גורמים ממסדיים. אישיטו נאחזת בתמונותיו של ישראל לאורך הריאיון, פרקטיקה המשלבת את מסורת האבל הקהילתית של יוצאי אתיופיה עם דרישה פומבית להכרה בנרטיב הלאומי, ומשתמשת בתמונה ככלי חי להנכחת פניו של הנופל. אבלו של מרלי, כלבו של ישראל, המסרב לאכול ולשתות ומתקפל במיטת בעליו, משמש מראה אילמת ומצמררת לכאבה של המשפחה כולה ולחלל שהותיר הבן. הדינמיקה בחדר העדות הופכת למרחב של טיפול וסנגור. ברגע של שיא רגשי, המראיינת חוצה את הקווים המקצועיים, מתחבקת עם אישיטו ומבטיחה לסייע לה מול הרשויות בהקמת ממ"ד, בעוד הצלם מקרקע את הסיטואציה בחזרה למציאות הבירוקרטית של חתימה על טופס ההסכמה. השוט החותם את התיעוד, בו נראית הספה נותרת ריקה לאחר שאישיטו והכלב עוזבים את הפריים, מהווה אנדרטה ויזואלית לריקנות המוחלטת, לבית שנותר מיותם מיושביו, ולחיים שנגדעו באבחה אחת.
בין פטליזם הישרדותי למשא הגבורה
עדותו של יוסף אזיאדנה, נהג המיניבוס מרהט שחילץ עשרות צעירים ממסיבת ה"נובה", חושפת את המחיר הנפשי הכבד של מי שהפך ל"גיבור בעל כורחו". יוסף מתועד כשהוא יושב בחצר ביתו, לוגם קפה ומעשן בשרשרת, פעולות שגרתיות לכאורה המתגלות כמנגנוני התמודדות פיזיים עם סערה פנימית וטראומה שטרם עובדה. בלב התופת בוואדי ליד בארי, מול חרדת הכיליון של הצעירים שהציל, יוסף מציג מנגנון חוסן המבוסס על פטליזם עמוק: "מי ששם את הנשמה רק הוא יכול להוציא אותה". השלמה תרבותית ודתית זו עם היעדר השליטה על רגע המוות אינה מובילה לשיתוק, אלא משחררת אותו מהפחד ומאפשרת לו תפקוד אופרטיבי מדויק תחת אש. תפיסה זו מספקת לו גם עוגן רוחני להכלת תקריות טרגיות, כמו הריגת החטוף סאמר אל-טלאלקה בשוגג, תוך סירוב להאשים את החיילים מתוך אמונה בגורל שנקבע מראש. חרף חוסן זה, הריאיון חושף את סדקי הטראומה, כאשר יוסף מעיד על שימוש בכדורי שינה, אימה מפני החושך ורעשים, והקושי לשאת את הציפייה התקשורתית שיחזור שוב ושוב על סיפורו. בניגוד למיתוס הקתרזיס, החזרה הכפויה על העדות, ש"משגעת לו את השכל", משבשת את מנגנון ההדחקה הטבעי שלו ומונעת את תחילת ההחלמה. עוצמת הכאב והשבר של החזות הגברית-מסורתית, המתבטא בבכי גלוי, מטלטלת אפילו את המסגרת התיעודית. הצלם שובר את "הקיר הרביעי", חורג מתפקידו כמשקיף אובייקטיבי, ומנחם את יוסף בהכרזה "פשוט גיבור", אקט הממחיש את קריסת המחיצות בין המתעד לעד לנוכח הפגיעות האנושית. בסופו של התיעוד, המציאות הפוליטית והמרחבית סוגרת על הנרטיב ההרואי. יוסף, שסיכן את חייו למען החברה הישראלית וקרא למיסוד יום אבל אזרחי משותף לכלל המגזרים, שב אל מציאות של אזרח פזורה נטול מיגון מול ירי טילים, המייחל להסדרה חוקית של יישובו. הדיסוננס החריף בין גבורתו העילאית והערבות ההדדית שהפגין, לבין פגיעותו האזרחית בביתו שלו, מותיר את העדות כמסמך פסיכולוגי-חברתי נוקב.
השבר הקוגניטיבי והארכיון הדיגיטלי של האובדן
העדות של לימור וייצמן משדרות, אלמנתו של מעצב פסקול סדרות טלוויזיה ליאור וייצמן, מציבה מראה מטלטלת אל מול השלבים הראשוניים והשבריריים ביותר של עבודת האבל. כבר בפתיחת דבריה, כאשר היא מנסה להגדיר את זהותה ומשתנקת במשפט "אני נשואה לליאור אבל, לא", נחשף השבר הקוגניטיבי העצום שבו בוחן המציאות מתנגש עם סירובה של הנפש למשוך את ההשקעה הרגשית מאובייקט האהבה שאבד לבלי שוב. הדינמיקה הבלתי-אמצעית שיצרה המראיינת טליה בתחילת המפגש, תוך חשיפה עצמית וויתור על הקראה נוקשה של טופס ההסכמה, סייעה לפרק חומות ולייצר אינטימיות, אך גם המחישה את המתח האתי המורכב בתיעוד שכול טרי. תהליך ההתפכחות של לימור אל תוך האסון מקודד בזיכרונה ברזולוציה מקפיאת דם, הנשענת רבות על "קופסה שחורה" דיגיטלית: התקשורת האחרונה ביניהם בוואטסאפ מתעדת מעבר אכזרי משגרת אימון בוקר אל תמונתו האחרונה על הקרקע, המגיעה לשיאה בשיחת טלפון שארכה שתיים עשרה שניות ובה זעקתו: "לימור, ירו בי, בואי לקחת אותי". פסקול חייהם המשותף, שכלל חילופי שירים עם כותרות כמו Birthdays and Funerals ו-The Very Last Time יומיים בלבד לפני הטבח, הפך מנכס אינטימי לנבואת פרידה מצמררת המשתקת כיום את יכולתה להאזין למוזיקה. השחזור המדוקדק של ניסיון החילוץ הפיזי תחת אש, שנקטע רק בשל הימצאות מחבלים בצומת, מתפקד כפנטזיית הצלה טראגית וכמנגנון הגנה, המאפשר לה להיאחז ברגעים שבהם עדיין הייתה בדרכה אליו. אל מול תהום ההיעדר ואוזלת היד הבירוקרטית בבית החולים ברזילי, לימור מפעילה את דחף החיים דרך הבטחתה לסיים עבור ליאור את תחרות "איש הברזל", דרך תיווך המציאות לבנם כפיר שביקש לנשק את מצבת אביו, ודרך מציאת שקט מבודד ורגרסיבי מתחת למים בצלילה. רגע הסיום של העדות, בו חיבוק מנחם בין המראיינת ללימור נקטע באחת ("קאט") בעודה מדברת על בנה, משמש מטאפורה ויזואלית מדויקת לחייה כיום: מציאות שנגדעה בפתאומיות, המותירה את חלל האבל לדמם לעד מחוץ לגבולות הפריים.
"מנהרת הזמן לשואה"
עדותה של מיקי יודקה מקיבוץ עלומים ממחישה בצורה מטלטלת כיצד "מנהרת הזמן לשואה" מופעלת בזמן אמת כמנגנון הישרדותי וכמקור של אל-ביתיות פסיכולוגית. כאשר מיקי מסתגרת בממ"ד עם חמישה ילדים קטנים תחת אש, הזיכרון הבין-דורי של משפחתה מהיערות ברומניה ניעור בה: ההוראה המיידית לבתה "תניקי את מעיין, שלא יבכה" נובעת מהלקח הקיומי הקדום לפיו תינוקות בוכים עלולים להסגיר את המסתתרים. חיבור זה להיסטוריה מתעצם בשלבי הפינוי מן הקיבוץ: העלייה לאוטובוסים וסגירת התריסים כדי להסתיר את הזוועות בחוץ, עוררו בה דימויים קשים ומוכרים של יהודים המובלים בעל כורחם. ההזדהות עם סבתה, שבחרה "לחשוב מחוץ לקופסה" ולברוח ליער הקפוא ולא לגטו, מעניקה למיקי ביטחון ביכולתה שלה לקרוא את המציאות, לפעול בקור רוח ולהגן על משפחתה. ההסתרה המכוונת של המילה "מחבלים" מאמה המבוגרת, והשתיקה מול הגופות בשער הקיבוץ (הנחווה כ"גיא הריגה"), מגלמות הגנה פסיכולוגית על הדור המבוגר ברוח אותה מורשת. ההיסטוריה המשפחתית אינה משתקת את מיקי, אלא מחדדת את חושיה ומאפשרת לה לנהל את המרחב האל-ביתי ביעילות. בעוד בעלה מאירק'ה מסרב להיכנס לממ"ד והופך את משקפת הצפרות שלו לכלי תצפית כדי לשמש "חיץ" בחוץ, מיקי מתרגלת נעילת דלתות, שומרת על שגרת ממ"ד באמצעות אייפדים, ומוחה על אי-יכולת להגן על משפחתה. חוסנה נשען גם על הבחנה ברורה: בעוד האמון במדינה נסדק, האמונה בהשגחה וב"הכרת הטוב" (המתבטאת בכוונה לערוך סעודת הודיה) נותרה שלמה, כעוגן המאפשר לה לשקם את חייה ולחזור לעבודתה כאחות. המפגש הקטוע שלה עם תהליך ההסכמה מדעת באמצע הריאיון עצמו, לצד ההפרעות מהסביבה הביתית (אמה ובתה הנכנסות לפריים), מעיד על הקושי לנתק את הפצע ההיסטורי מהמציאות היומיומית הסובבת אותה.
הכרה הדדית אל מול רגרסיה ונקמה
המשותף לכל העדויות שערכתי הוא המפגש הישיר והברוטאלי עם הרוע המוחלט, אשר העלה באחת צרכים לאומיים ואישיים לנקמה. כאן בחרתי להישען על תפיסת ה"הכרה ההדדית" של ג'סיקה בנג'מין, שמציעה חלופה דיאלקטית לדיכוטומיה של "עושה-נעשה". לאחר הטבח, הפכה הרגרסיה לנקמה למנגנון הגנה שכיח בישראל. הפחד הוא שברגע שנעצור להתאבל ונודה באובדן העצום, ההתאוששות תהיה בלתי אפשרית. האובדן הומר לדלק הזנה לשאיפות ניצחון מוחלט וללחימה אלימה כלפי עתיד מדומיין של תיקון. הסכנה בכך, כפי שאני מתריע, היא שעקיפת תהליך האבל הופכת אותנו לחיים-למחצה, רוחות רפאים הלכודות במלחמה חיצונית שנועדה לדחות את ההתמודדות הפנימית. הפתרון של בנג'מין מצריך מאיתנו את האומץ לייצר מרחב "שלישי". אנו נדרשים לשרוד את הפגיעה מבלי להידרדר להרסנות מוחלטת של האחר. למרות שהנתונים מעזה קשים לתפיסה, עשרות אלפי הרוגים, פצועים, עקורים וחורבן חסר תקדים, עצם ההכרה בכאב של האחר מעבר לגדר אינה מבטלת את סבלנו ואת עמדתנו כקורבנות של השבעה באוקטובר. להפך, זו הדרך היחידה לחלץ את האזור מהקיבעון הפתולוגי, ולהשיב את התנועה מעמדה של אובייקטים לעמדה של סובייקטים המכירים זה בזה.
סובייקטיביות פעילה והמרפא הפצוע: מסקנות אישיות
לאורך כל חודשי העבודה המאומצים, מצאתי את עצמי מטלטל בין ייאוש פסיבי לאקטיביות של תקווה. אלבר קאמי כותב על ההתעקשות לשהות במתח שבין הקטבים, מבלי להכריע ביניהם. החיים הפנימיים זקוקים לעולם כדי לא לאבד אחיזה, והפעולה החיצונית דורשת קשב פנימי כדי להיות מוסרית; זהו האושר הצנוע של נשיאת המתח והסכמה פשוטה להיות. ההישרדות הנפשית שלי התאפשרה בזכות המעורבות האזרחית. כשעות לאחר פרוץ האירועים הבנתי שאם אישאר דבוק למסכים אהפוך לחלק מתחושת החידלון, ולכן בחרתי לפעול. סיפקתי טיפול דינמי בהתנדבות למשפחות מפונים וניצולים, חוויה שטבעה בי חותם מקצועי ואנושי עמוק. השתתפתי במערך סיוע במסגרת עמותת "העוגן" לתמיכה במשפחות מילואימניקים. המשכתי את תמיכתי בעמותת "בדרך להחלמה", המסיע פלסטינים חולים לטיפולים בישראל, מתוך אמונה בלתי מתפשרת בחמלה החוצה גבולות. ופעלתי כעורך וידאו ועמית בוועדת האתיקה של "עדות 710". כל אלה התנקזו להבנה של מושג "המרפא הפצוע" השאוב מקרל יונג. בישראל של אחרי אוקטובר, המטפלים והמטופלים חיים בתוך אותה מציאות של חוסר ודאות וסכנה.
איני צופה מהצד; אני חלק מן הקהילה המדממת. בעתות חירום, חובת המעורבות האזרחית אינה מאפשרת נסיגה. היצירתיות, שבאה לידי ביטוי במתן עדות, בהקשבה לעדויות, בעריכתן לכדי סיפור קוהרנטי, ובמעשה הטיפולי עצמו, היא ההישרדות שלנו. היא מאפשרת להתמיר סבל נטול פשר לכדי משמעות. כאשר אני מביט לאחור על מאה שלושים ושבע העדויות שערכתי, על פניו של רוני המדמיין את מות ילדיו, על ענת החובשת את רגליו המדממות של אביה בעזרת מגנטים של משחק ילדים, אישיטו הממשיכה לחפש את בנה, לימור המקשיבה לשיר הפרידה מליאור, יוסף שמעשן כדי לשכוח, מיקי שנשענת על עצותיו של אביה שורד השואה, יניב הנאחז בתרגול הצבאי כאמצעי הישרדות, ומיטל ודודי המבכים את אובדן ביתם, אני מבין שמלאכת העריכה לא הייתה משימה טכנית. היא הייתה עדות חיה, ניסיון אנושי עמוק להציב היכל של זיכרון למול תהום הנשייה. דרך המגע עם השבר הטרי, עם הקולות האילמים והשפות השבורות, אנו מחויבים להמשיך להקשיב. זהו הציווי האתי שהותירו לנו הנספים והשורדים; זוהי הדרך היחידה שבה ה"זיכרון-שלאחר" לא ירדוף אותנו, אלא יהפוך למרחב של החלמה, יצירתיות והשבת הדיאלוג בין בני האדם.
נספח
מאה שלושים ושבע עדויות
כאשר התחלתי לכתוב על העדויות אותן ערכתי, הבנתי מהר מאד שלא אוכל לעשות צדק עם כל אחת ואחת מהעדויות. פרשנות מפורטת של כל אחת מהעדויות, כפי שעשיתי בפרקים הקודמים, הייתה מייצרת ספר בן אלפי עמודים, כזה שלא ניתן באמת להוציא לאור. בסופו של דבר, למרות שהספר התקבל לפרסום בסדרת "פרשנות ותרבות" בעריכת אבי שגיא ז"ל בהוצאת כרמל אותה אני מכיר היטב מפרסומי הקודמים, החלטתי בשלב זה לפרסם את הספר במהדורה דיגיטלית חינמית שתאפשר לכל אדם ואדם נגישות מלאה לחומרים אלו השייכים, לתפיסתי, לכולנו.
הייתי צריך לקבל החלטות קשות לגבי העדויות בהן אתמקד על חשבון אחרות. מגוון השיקולים היה נרחב. החלטתי לבחור שמונה עדויות מתוך מאה שלושים ושבע העדויות שערכתי, שנפרשות על עשרים ושמונה יישובים, שלדעתי מייצגות באופן מסוים את מנעד החוויות באותה שבת. אין זאת לומר כי הן חשובות יותר מעדויות אחרות.
בנספח זה אני מביא את שמות כל היישובים והעדים אותם ערכתי. עדויות אלו פורסמו במלואן באתר והמידע הנכלל בפרק זה מתבסס על המידע באתר. בנוסף, אני מוסיף את שמות כל המראיינים, הצלמים, עורכי התוכן ועורכי הקול והצבע שאיתם שיתפתי פעולה בפרויקט.
ניתן לראות את העדויות המלאות באתר עדות 710 שם גם ניתן למצוא מידע נוסף.
קיבוץ כפר עזה – עשרים ושמונה עדויות (שתיים לא פורסמו)
יפעת וארז יצקן, יורם באום, טל דמרי ודני ג'ון, חיה ומיקי לבנון, זיוה כהן, ויולט אורטל באום, הדס אילון כרמי, גילי סייג, בר אלישע, אפרת יושע, אנה קדושים, אמנון בן דוד, אורית ויורם בראון, אופיר וישראל עובד, אבישי ארג'נטרו, שרון שחר בן ברק, שקד באום, לי שפק, קרן פלש שוורצמן, פולי עמיקם, עופרי אביגדור בצר, ענבר כהן, עדי אפרת, מיכל ורמי הורוביץ, ליטל רוזנפלד דישון, לי-היא (ליקי) אביאני.
שדרות – ארבע עשרה עדויות (שלוש לא הותרו לפרסום)
פולינה שלומוב, נתן טולדנו, לימור ויצמן, לאה טולדנו, ישראל אוחנה ודוד בוהדנה, ירון זהר, יוסי דהן, דבי ביטון, בת אל שגב, אלון דוידי, אבי עזרא.
קיבוץ ארז – שלוש עשרה עדויות (שתיים לא הותרו לפרסום)
שגית לוי גלפרב, רון יוגרמן, רוית אמיתי מרטינז, עמית יוגרמן, ניב קרקו, יוסי חדד, דניאל אלפסי, דני אפשטיין, דודי ומיטל רגב, אמיר לבקוביץ, אור חבה, אבישי אמיתי.
קיבוץ נירים – אחת עשרה עדויות (אחת לא הותרה לפרסום)
רינת נוה, נאוה עציון, מירי מונק, הדסה ויחזקאל מלמד, הדס גרימברג קרלינסקי, דבורה מינץ, ארנון אבני, אוריאל לבאן, אדל ראמר, אבי דבוש.
אופקים - אחת עשרה עדויות – (שש לא הותרו לפרסום)
שרית אוחיון, רותי מימון, ציפורה בן נון, מרים טוויזר, אישיטו צאנה.
קיבוץ ניר עוז - תשע עדויות (אחת לא הותרה לפרסום)
שולי ויקטור, סילביה קוניו, יניב יעקב, ימית אביטל, יונתן בר, איתי רם, אייל ברעד, אורנה פאוקר.
מושב שובה - שבע עדויות
יצחק כהן, חיים אריאס, זוהר פארן, דוד שמואל, גדליה פנדל, אסף שפיצר, ישראל כחלון.
קיבוץ כיסופים – שבע עדויות
רוני ספדג', קטרין גרוסוירט, מאיה גירון, חגי גרוסוירט, בתיה מנצור, אלי סגל, איתן לבן.
קיבוץ מפלסים – ארבע עדויות
ענת טפרמן קזז, יזהר בהיר, יורם חיימי, הדס פטרנק ששי.
פסטיבל נובה – ארבע עדויות
שי כוכב, יניב ריז, יוסף אזיאדנה, זיו עבוד.
קיבוץ כרם שלום – שלוש עדויות (אחת לא הותרה לפרסום)
ישראל רוזנברג, ארבל קרני הדס.
מושב יכיני – שלוש עדויות (שתי עדויות לא הותרו לפרסום)
אביב סמין.
מושב פרי גן – שלוש עדויות
עזרי נתן, יהודה זנזורי, בני משולם.
קיבוץ בארי – שתי עדויות (אחת לא הותרה לפרסום)
נימרה הרגיל אילון.
קיבוץ גבולות – שתי עדויות
קרני פלג, משה לוטם.
קיבוץ סעד – שתי עדויות
יואל עברון, איתמר דניאלי.
קיבוץ מבטחים – שתי עדויות
שגיב בארי, ברט איזקסון.
מושב פטיש – שתי עדויות
צבי קורבשי, דור גז.
קיבוץ יד מרדכי – עדות אחת
תמר ג׳וי קראוס.
מושב כפר מימון – עדות אחת
משה רביבו.
קיבוץ כרמיה - עדות אחת
לירז חודרה.
קיבוץ ניר יצחק – עדות אחת
דיאנה ומשה רוזן.
קיבוץ עין הבשור – עדות אחת
חובב נבון.
קיבוץ עלומים – עדות אחת
מיקי יודקה.
קיבוץ רעים - עדות אחת
אבי אביטל.
קיבוץ אור הנר – עדות אחת
יניב (יאנוש) קסטנבאום.
קיבוץ חולית – עדות אחת
משפחת דימשיץ.
מושב ישע - עדות אחת שלא הותרה לפרסום
צילום
דייב גלעד, ארי בלוך, סלעית בשן, עומר לנדוי, איתן אונר, מישל בראונשטיין, נטע דקל, עמוס הירש, כפיר סמיילי אמיר, טליה גאון, יוחאי יחיאל רוטנברג, אבי בנון, יעל לב, מיכל סבג, שהם אפרתי, שירה ריכטר, גיל לוין, מיכל סבג, אילה שקלאר אלון רון ומשה שיף.
ריאיון
לורן פאר, ענת צום אילון, זאבי הראל, אבי הלר, מיכה ליבנה, אורית וינברג, רבקה טננבוים-פרצל, שירי צור, גליה שילוח, טליה אבישי, אילה שקלאר, ענת מרום, עמי סיני, דורי סלע, חיה קרופניק, דורית עוז, עדי נחשון, ברית ליבוביץ׳, איתי קן-תור, ג׳ודי הרבשטיין, תמר פינגולד, חמוטל בן סיני, תהילה דרמון מלכה ועומר לנדוי.
עריכת תוכן
עלמה שרון, חמוטל פרת, נריה שחור, נעה בר חושן, דנה אראל רוברטס, ענת צום אילון, רותם חרמון, טליה תיבון, דוד נצר, שירה גודמן, שלי קליין-אברהם, טלי שגב, אירית אורן, זהר ברנט, ענת קוטנר, אפרת קומיסר, תמר מאור, מיכל גל, עינת גל, אנה גוטגרץ, דנה אראל רוברטס, אורלי אילני, דורית סדינסקי-ליאור, שושנה לבן, רבקה טננבוים-פרצל, הדר רסיטל ודוד נצר
עריכת קול
אופיר לוקיי.
עריכת צבע
חגי שריר.
קריאה נוספת
אגמבן, ג'. (2007). מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד (מ' קציר, תרגום). רסלינג.
אוגדן, ת. ה. (2011). על אי-היכולת לחלום (א/ גבאי, מתרגמת). עם עובד.
אלפנדרי. ר. (2018). למצוא מקום לנפש (עורך). הוצאת כרמל.
אלפנדרי. ר. (2024). למצוא מקום לנפש, כרך ב' (עורך). הוצאת כרמל.
אפלפלד, א. (1999). סיפור חיים. כתר.
ביון, ו. ר. (2004). ללמוד מהניסיון (ד' רופין, תרגום). תולעת ספרים.
דוסטויבסקי, פ. (1995). החטא ועונשו (פ. קריקסונוב, מתרגם). ספרי עליית הגג וידיעות ספרים.
הופמן, א' (2004). זרה בין המילים (ש. בליך, מתרגמת). עם עובד.
הרמן, ג'. ל. (2017). טראומה והחלמה (מהדורה ערוכה ומורחבת; ע. זילבר, מתרגמת). עם עובד.
הרשקוביץ, א., כץ, כ., למב, מ. וצור, ר' (2011). מדריך לחקירת ילדים. משרד הרווחה והשירותים החברתיים, היחידה לחקירת ילדים וחקירות מיוחדות.
ויניקוט, ד. ו. (1995). השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות. בתוך ר. קולקה (עורך), משחק ומציאות (עמ' 106–113). עם עובד.
ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות (ע. שוורץ ור. קולקה, מתרגמים). עם עובד.
ניטשה, פ. (1969). המדע העליז (י. אלדד, מתרגם). שוקן.
ניטשה, פ. (2010). כה אמר זרתוסטרא: ספר לכל אחד ולאף אחד (א. המרמן, מתרגמת). עם עובד.
להד, מ. (2006). מציאות פנטסטית: הדרמה של ההתמודדות במצבי לחץ. נורד.
להד, מ. ואילון, ע. (1995). על החיים ועל המוות: מפגש עם המוות באמצעות הסיפור והמטאפורה. נורד.
לוקץ, ד. (2022). "בשבילי הוא יותר לא אבא שלי" – חקירת ילדים עדים לרצח מנקודת מבטה של חוקרת ילדים. נקודת מפגש, 22, 56-59.
פלמן, ש. (1992). העדות כאירוע. בתוך ש' פלמן וד' לאוב, עדות: משבר העדות בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. רסלינג.
פרויד, ז. (2012). האלביתי (ר. גינזבורג ונ. מירסקי, מתרגמות). רסלינג.
פרויד, ז. (2007). אנליזה סופית ואינסופית (ע. ברמן, עורך; י. אלאור, מתרגמת). בתוך הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 203-237). עם עובד.
פרויד, ז. (2007). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי (ע. ברמן, עורך; י. אלאור, מתרגמת). בתוך הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 90-94). עם עובד.
צלאן, פ. (1994). סורג-שפה: שירים ופרוזה (ש. זנדבנק, תרגום). הקיבוץ המאוחד.
קאמי, א. (1978). המיתוס של סיזיפוס (צ. ארד, מתרגם). עם עובד.
קפלן, ד' (1999). דויד, יהונתן וחיילים אחרים: על זהות, גבריות ומיניות ביחידות קרביות בצה"ל. הקיבוץ המאוחד.
קריסטבה, ז. (2009). זרים לעצמנו (ה. קרס, תרגום). רסלינג.
שגיא, א. (1996). אלו ואלו: משמעותו של השיח ההלכתי. הקיבוץ המאוחד.
שגיא, א' (2007). פצועי תפילה: תפילה לאחר "מות האלוהים". הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
שגיא, א. (2012). מול אחרים ואחרות: אתיקה של הנסיגה הפנימית. הקיבוץ המאוחד.
ששון-לוי, א. (2006). זהויות במדים: גבריות ונשיות בצבא הישראלי. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס.
Akhtar, S. (2013). Psychoanalytic listening: Methods, limits, and innovations. Karnac Books.
Alfandary, R. (2026). Creativity and psychoanalytic psychotherapy at times of war, exile, and trauma. Routledge.
Alfandary, R., & Baumel-Schwartz, J. T. (Eds.). (2022). Psychoanalytic and cultural aspects of trauma and the Holocaust: Between postmemory and postmemorial work. Routledge.
Alfandary, R. (2021). Postmemory, psychoanalysis and Holocaust ghosts: The Salonica Cohen family and trauma across generations. Routledge.
Alfandary, R. (2018). A psychoanalytic study of Lawrence Durrell's The Alexandria Quartet. Routledge.
Benjamin, J. (2018). Beyond doer and done to: Recognition theory, intersubjectivity and the third. Routledge.
CeciL, S. J., & Bruck, M. (1995). Jeopardy in the courtroom: A scientific analysis of children's testimony. American Psychological Association.
Frosh, S. (2019). Those who come after: Postmemory, acknowledgement and forgiveness. Palgrave Macmillan.
Goodman, G. S., & Bottoms, B. L. (Eds.). (1993). Child victims, child witnesses: Understanding and improving testimony. Guilford Press
Hoffman, E. (2004). After such knowledge: Memory, history, and the legacy of the Holocaust. PublicAffairs.
Jung, C. G. (1966). The practice of psychotherapy (R. F. C. Hull, Trans.). In The collected works C. G. Jung (Vol. 16, 2nd ed.). Princeton University Press.
Lamb, M. E., Hershkowitz, I., Orbach, Y., & Esplin, P. W. (2018). Tell me what happened: Structured investigative interviews of child victims and witnesses (2nd ed.). John Wiley & Sons.
Lomsky-Feder, E., & Sasson-Levy, O. (2018). Women soldiers and citizenship in Israel: Gendered encounters with the state. Routledge.
Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis, 27, 99-110.
Kohut, H. (1959). Introspection, empathy, and psychoanalysis: An examination of the relationship between mode of observation and theory. Journal of the American Psychoanalytic Association, 7(3), 459-483.
Reik, T. (1948). Listening with the third ear: The inner experience of a psychoanalyst. Farrar, Straus and Company.
Ricoeur, P. (1970). Freud and philosophy: An essay on interpretation (D. Savage, Trans.). Yale University Press.
Tannen, D. (1990). You just don't understand: Women and men in conversation. William Morrow.
Terr, L. (1990). Too scared to cry: Psychic trauma in childhood. Basic Books
על המחבר
ד"ר רוני אלפנדרי, עובד סוציאלי קליני, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. ראש המגמה הקלינית לעבודה סוציאלית והמגמה לעבודה סוציאלית קלינית בשילוב האומנויות במסגרת התואר השני. מנהל התוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר-אילן עד שנת 2022
רוני סיים את לימודי תואר ראשון בצילום באנגליה בשנת 1986. הוא המשיך ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית באנגליה בשנת 1992. הוא סיים את התוכנית התלת-שנתית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר אילן בשנת 1999. הוא סיים את לימודי הדוקטורט בשנת 2012 בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן.
הוא פרסם עד היום שלוש עשרה ספרים ביניהם ספרי פרוזה ושירה כמו גם ספרי עיון ועשרות מאמרים בנושאים שונים כגון כתיבה ופסיכותרפיה, גלות וספרות, עבודה סוציאלית פסיכודינמית, פרשנות ופסיכואנליזה, פוסט-זיכרון ושואה ועוד.
במהלך שלושים השנים האחרונות עבד גם במגזר הציבורי במגוון תפקידים: פקיד סעד לחוק הנוער ביפו, עובד סוציאלי קליני במרפאה הפסיכיאטרית בבית חולים איכילוב בתל אביב, אחראי על תחום הטיפול במגזר הדרומי של רשת בתי הספר של ברנקו וייס, ראש המרכז למקצועות הטיפול בסמינר הקיבוצים ומנהל המכון לפסיכותרפיה במרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה. היה שותף מרכזי כסגן מנהל העמותה בהקמת בית הספר הדמוקרטי "שבילים" בפרדס חנה כרכור בין השנים 2004-2013. ניהל במשך כמה שנים פורום "דיונים סוגיות טיפוליות" באתר פסיכולוגיה עברית עם הקמתו.
חבר מייסד בעמותת "הדרך להחלמה" המסייעת לחולים פלסטינאים לקבל טיפולים מצילי חיים בבת חולים בישראל ושימש בתפקידים שונים כולל יושב ראש הועד המנהל בשנת 2022-2023. משמש כנציג האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית IAPP באיגודים בינלאומיים כמו הפדרציה האירופאית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית EFPP והמועצה העולמית לפסיכותרפיה WCP.
הוא ממשיך בעבודתו כצלם ועורך וידיאו וקלסר העבודות שלו כולל תחומים כמו תיאטרון, עבודה עם נכויות ומגבלות נפשיות, צילום רחוב, תעודה ועוד.
ניתן לראות עוד באתר. www.ronyalfandary.com
יומנו של עורך וידאו – עדויות מהשבעה באוקטובר
***BOOK_DOC2TITLE***
***BOOK_DOC2CONTENT***
***BOOK_DOC2TITLE***
***BOOK_DOC3TITLE***
***BOOK_DOC3CONTENT***
