קבוצת פוקר טיפולית
משחק הפוקר כמעורר רגשי מבוקר בטיפול קבוצתי בנפגעי טראומה
נעמה צאן בן אריה
מבוא
עולם המספרים והמשחקים היה תמיד עבורי בית טבעי - ממשחקי ילדות כמו רמי וקנסטה, דרך ברידג' ועד למשחק הפוקר, לצד לימודי פיזיקה ומתמטיקה. עם זאת, השאיפה לעבודה בעלת ערך ומשמעות עמוקה במפגש האנושי היא שהובילה אותי לעולם הפסיכולוגיה. כיום משחק הפוקר משמש עבורי גשר בין החשיבה המספרית לדינמיקה האנושית, בצומת שבו מספרים ואנשים נפגשים.
בשנת 2023 עברתי, כשחקנית פוקר, שתי חוויות שנטעו את זרעו של רעיון הקבוצה. הראשונה הייתה בטורניר בסבב האירופי של אליפות העולם. מתוך מאות שחקנים נותרנו מעטים, קיבלתי יד חזקה מאוד, ומצאתי את עצמי נכשלת לשחק אותה כפי שהתיאוריה מכתיבה. עצרתי, זיהיתי פחד ודיברתי עם עצמי: "את מפחדת עכשיו. או שאת קמה, הולכת, ומשאירה את הצ'יפים על השולחן, או שאת חוזרת לשחק פוקר כמו שצריך." בחרתי לחזור, וסיימתי במקום השלישי.
החוויה השנייה התרחשה באותה שנה, באליפות ישראל בפוקר. ישבתי אל שולחן הפוקר ושוחחתי עם הבחור שלצידי, והשיחה בינינו הלכה והעמיקה. הוא שיתף אותי שהוא סובל מפוסט-טראומה ושהוא משחק כאן בהמלצת הפסיכולוג שלו, וסיפר שיש לו בעיות עור, וכשהוא משחק פוקר הן נרגעות ונעלמות.
שתי החוויות חידדו בי דבר אחד. המשחק אינו רק זירת מיומנות, אלא מרחב שמזמן עוררות רגשית עזה ובה בעת מאפשר לווסת אותה בזמן אמת - עבורי ועבור אדם שנושא טראומה. מכאן נולד החלום: להקים קבוצה טיפולית באמצעות פוקר.
החלום מצא שותפים. מרים שלר, שחלמה (ומגשימה) ליצור מרחב טיפולי-תומך רחב לנפגעי טראומה, התאהבה ברעיון ואפשרה את מימושו. פניתי לתומר בן אז"ר, שחקן ומאמן פוקר, ובעברו גם מאמן אישי לעבודה על מערכות יחסים. עוד לפני שסיימתי לספר לו על הרעיון הוא אמר "קודם כל כן", ויצאנו לדרך.
מאמר זה מבקש להציג את המודל שצמח מתוך אותו חלום, את הרציונל התיאורטי שבבסיסו, את אופן העבודה ואת מהלך הקבוצה הראשונה שפעלה על פיו, ולבחון את הפוטנציאל של משחק הפוקר ככלי טיפולי בעבודה קבוצתית עם נפגעי טראומה.
רקע תיאורטי
טראומה ופוסט-טראומה
חוויה טראומטית היא מפגש עם מוות, עם איום על החיים, עם פגיעה חמורה או עם אימה - מפגש שעוצמתו גדולה מכפי שהאדם יכול לעכל ולהכיל באותו רגע. היא יכולה להיחוות באופן ישיר, בגוף ממש; מתוך עדות או מתוך ראייה של אירוע הפוגע באחר; מתוך ידיעה, כמו אובדן של אדם קרוב; או מתוך חשיפה חוזרת ונשנית לזוועות מתוקף תפקיד, כפי שקורה למי שמפנה גופות, מטפל בפצועים או נחשף שוב ושוב לפרטים קשים (American Psychiatric Association, 2013). אירוע מסוים יכול להיחוות כנסבל וניתן לעיבוד עבור אדם אחד, ואילו עבור אחר הוא חודרני, מוחץ ובלתי-נסבל. זאת כתלות במבנה הנפשי, במשאבים, בהיסטוריה, בהקשר ובכוחות שהיו זמינים באותו רגע. לכן מדובר ברצף ולא בסף חד. מה שקובע את רמת הפגיעה אינו רק "מה קרה", אלא כמה זה חדר, ערער והציף את מערכות הנפש.
רוני ינוף-בולמן (Janoff-Bulman, 1989) תיארה את הטראומה כניפוץ של שלוש הנחות יסוד שכולנו נושאים, לרוב בלי לדעת, המאפשרות לנו לחיות בתחושת ביטחון. הראשונה, שהעולם טוב ובטוח ולכן אפשר לסמוך עליו. השנייה, שהעולם צפוי וצודק, ושאנשים בדרך כלל מקבלים את מה שמגיע להם. השלישית, שיש לי ערך, שאני אדם ראוי שדברים טובים יכולים לקרות לו. הטראומה עלולה לנפץ את שלושתן בבת אחת. בה בעת, לצד הפחד ואובדן הביטחון, מתרחשת פגיעה שקטה ועמוקה.
הפגיעה בערך אינה שולית לטראומה אלא מרכזית בה (López-Castro et al., 2019). גם המבנה האבחנתי של פוסט-טראומה מורכבת (Complex PTSD) מציב את התפיסה העצמית השלילית ואת תחושת חוסר הערך והבושה כאחד משלושה אשכולות ליבה, לצד ההפרעה בוויסות הרגשי וההפרעה ביחסים (Brewin et al., 2017; World Health Organization, 2019). כפי שנראה בהמשך, שלושת האשכולות הללו שבים ומופיעים כתמות מרכזיות במהלך הקבוצה.
כשמדברים על טראומה נוטים לחשוב על הזיכרון של האירוע הקשה. אך הטראומה אינה שוכנת בזיכרון בלבד; היא נותרת כחוויה חיה בגוף, כהפרעה בוויסות העוררות. הגוף שלמד פעם אחת שהעולם מסוכן ממשיך להתנהג כאילו הסכנה עדיין כאן, גם שנים אחרי שהאירוע הסתיים. במובן הזה הטראומה היא "מה שקרה", אך לעיתים אף יותר מכך - מה שממשיך לקרות בתוך האדם זמן רב לאחר מכן. ההפרעה בוויסות נעה בין שני קצוות. בקצה האחד עוררות-יתר: הצפה, חרדה, זעם, דריכות מתמדת. בקצה האחר תת-עוררות: קהות, ניתוק רגשי, תחושת מוות פנימי (Ogden et al., 2006; Porges, 2011). מי שנושא חוויה פוסט-טראומטית מיטלטל בין הקטבים, פעם מוצף מכדי לשאת ופעם מנותק מכדי להרגיש. שני הקצוות מסמנים את אותה בעיה: מערכת עצבים שאיבדה את היכולת לווסת את עצמה.
דן סיגל (Siegel, 1999) הציע דימוי שהפך למרכזי - חלון הסבילות: הטווח שבתוכו אדם יכול להרגיש רגש, אפילו עז, ועדיין להישאר נוכח, מחובר וחושב, בלי לברוח מן העוררות ובלי לטבוע בה. הטראומה מצרה את החלון, עד שדי בגירוי קטן כדי לזרוק את האדם אל מחוץ לו, להצפה או לניתוק. העבודה הטיפולית מבקשת להרחיב את החלון בהדרגה, ללמוד להישאר נוכח עם רגשות ועם עוררות שבעבר היו עלולים להציף ולפרק.
הקהות הרגשית אינה בחירה אלא הישרדות. קל לטעות ולחשוב שמי שאינו מרגיש אינו סובל, אך הקהות היא מנגנון הגנה שנדלק מעצמו: ברגעים שבהם הרגש נחווה עז מכדי לשאתו, מערכת העצבים מכבה אותו. הבעיה היא שהכיבוי אינו בררני, ויחד עם הכאב מתעמעמים גם רגשות וחוויות אחרים כמו שמחה, קרבה, נוכחות עם הילדים ותשוקה. זהו המחיר הכואב של הניתוק מן הרגש, שדה שלם של חיוּת שכובה כדי לשרוד. ג'ודית הרמן (Herman, 1992) תיארה את ההיצרות (Constriction) כאחד מסימני הליבה של הטראומה.
בסל ואן דר קולק (van der Kolk, 2014) טען כי "הגוף שומר את החשבון". הטראומה מקודדת במערכת הגופנית, בקצב הלב, בנשימה, במתח השרירי, ולעיתים קרובות הגוף מסמן מצוקה עוד לפני שיש מילים: דמעה שעולה, דופק שמאיץ, תחושת חנק בחזה. אלו אינן תופעות נלוות, אלא שפתה הקדם-מילולית של הטראומה. לכן עבודה עם טראומה מתחילה פעמים רבות לא מן המילים אלא מן הגוף, מן ההתבוננות במה שמתעורר בו בזמן אמת.
לבסוף, אזכיר שני דגשים מרכזיים ביחס למהות התהליך הטיפולי בטראומה. הרמן (Herman, 1992) הציבה את יצירת הביטחון הגופני, הבין-אישי והרגשי כשלב הראשון בכל החלמה, מתוך תפיסה שבלעדי בסיס בטוח לא ניתן לגשת לעיבוד הפציעה. פיטר לוין (Levine, 1997) הדגיש את עקרון המינון: לגעת בכאב במנות קטנות ונשלטות, לצאת ולחזור, במקום לפרוץ הכול בבת אחת. ריפוי אינו פיצוץ הסכר, אלא פתיחה זהירה של הברז, בתוך מרחב שמרגיש בטוח דיו כדי להחזיק.
אנליזה קבוצתית
ס.ה. פוקס (Foulkes, 1964), אבי האנליזה הקבוצתית, הציע רעיון מהפכני לזמנו: הקבוצה אינה רק מסגרת נוחה לטיפול בכמה יחידים בבת אחת, אלא היא עצמה הכוח המרפא. אחד מתפקידיו המרכזיים של מנחה הקבוצה הוא לסייע לקבוצה לייצר מרחב שבתוכו מתקיים ריפוי - מרחב הכולל תגובות, הזדהויות והדהודים, עימותים וקרבה.
מושג מרכזי בתיאוריה של פוקס הוא המטריקס: הרשת החיה של הקשרים, התקשורת והמשמעות המשותפת שנטווית בין חברי הקבוצה. כל אדם הוא נקודת-מפגש (nodal point) ברשת הזו ולא אי בפני עצמו. מה שקורה לאחד מהדהד בכולם, והמשמעות נבנית יחד, במרחב שבין המשתתפים ולא רק בתוך היחיד. עבור נפגעי טראומה יש לכך חשיבות כפולה: הטראומה מנתקת ומבודדת, קורעת את התחושה של "אני שייך, אני חלק", והמטריקס הקבוצתי משמש בסיס לבנייה מחדש של הרקמה החברתית שנפרמה.
בתוך המטריקס פועלים שני כוחות עדינים. הראשון הוא תהודה (Resonance): נושא שמעלה משתתף אחד מהדהד אצל האחרים, כל אחד בעומק ובגוון הייחודי לו, כך שאותו רגע נוגע בו-זמנית בכמה משתתפים ומעמיק את החוויה הקבוצתית. השני הוא תופעת המראה (mirroring): אדם רואה באחרים חלקים של עצמו, לעיתים חלקים שהוא גאה בהם ולעיתים חלקים שקשה לו לראות בעצמו. דרך המראה של האחר הוא לומד להיות במגע עם החלקים השונים שבתוכו ולקבל אותם כחלק מן העצמי (Foulkes & Anthony, 1957).
פוקס ראה בתקשורת את לב העבודה הקבוצתית. הסימפטום, לדידו, הוא אמירה חסומה, חוויה שאין לה מילים, ולכן היא "מדברת" דרך הגוף, ההתנהגות או הסבל. מהלך הריפוי בקבוצה הוא מהלך של הרחבה מתמדת של מרחב התקשורת: הפיכת מה שהיה פרטי, חתום ובודד לדבר שאפשר לומר, להישמע ולחלוק. בקבוצה מתרחש תהליך עמוק אף יותר. אל הקבוצה נכנסים לא רק תכנים שהיחיד לא יכול היה לומר לאחרים, אלא גם תכנים שלפני היותו בקבוצה לא יכול היה כלל לפגוש בתוך עצמו. חוויות ורגשות שנותרו מחוץ להישג ידה של ההתבוננות העצמית מתאפשרים בזכות נוכחותם המהדהדת של אחרים, המראות שחברי הקבוצה מציבים, והביטחון שבתחושת ההחזקה.
פוקס תיאר שהתקשורת בקבוצה מתרחשת בו-זמנית בארבע רמות, מן הגלוי אל העמוק. הרמה הנוכחית היא הכאן-ועכשיו של חיי היומיום, של המציאות החיצונית ושל הקשר הגלוי והמודע בין המשתתפים. רמת ההעברה היא זו שבה הקבוצה נחווית כמיקרוקוסמוס משפחתי, והמשתתפים משליכים דפוסים, רגשות וקונפליקטים מעברם על המנחה כדמות הורית ועל החברים כדמויות אחים. הרמה ההשלכתית עמוקה ופרימיטיבית יותר, ובה משליך אדם על האחרים חלקים מעולמו הפנימי - חלקי אובייקט, דחפים ודמויות מופנמות - והקבוצה משמשת לו מראה. והרמה הפרימורדיאלית, העמוקה מכולן, מתקשרת אל הלא-מודע הקולקטיבי, סמלים אוניברסליים, ארכיטיפים ודימויים קדומים המשותפים לבני האדם. היא פועלת במקומות שבהם השפה המילולית המובנית עדיין לא קיימת או אינה מספקת, והתקשורת בה היא תחושתית, גופנית ורגשית ראשונית, ועוברת במקצב של הקבוצה, בשתיקות, באווירה, בגוף ובטון הדיבור. ככל שהקבוצה מבשילה, היא נעה בין הרמות ביתר חופש, ומה שבתחילה נישא רק ברמות העמוקות, ברמז, בגוף או בדימוי, יכול לעלות אל הרמה הנוכחית ולהיאמר במילים.
רמות אלו מאירות באור חדש את מה שהטראומה עושה. הטראומה קורעת את הרשת לא ברמה אחת אלא בכמה רמות בו-זמנית. ברמות הגלויות היא מבודדת וקורעת את ההשתייכות, ובה בעת צורבת ונועלת את החוויה הכואבת ברמות העמוקות, ההשלכתית והפרימורדיאלית. ברמות אלה היא נותרת כלואה בגוף ובדימוי, מדברת בסימפטום ולא במילה, ומנותקת מן היכולת לחשוב אותה. תפקידה של הקבוצה, אם כן, כפול: לשזור מחדש את החוט הבין-אישי, ולסייע לחומר הכלוא בעומק לעלות בהדרגה אל המקום שבו אפשר להרגיש, לגעת, לחשוב ולדבר אותו.
אם פוקס מיפה את הרשת האופקית, מה שמתרחש בין האנשים ברשת היחסים, הרי שביון (Bion, 1962) מאיר את הציר האנכי - התהליך שעובר על החומר הלא-מודע בתוך הנפש, בדרכו מן הבלתי-נחשב אל הנחשב. ביון טבע את המושגים רכיבי אלפא ובטא. חוויות טראומטיות, עזות מכדי להיחשב, נותרות כרכיבי בטא: חומר גולמי ולא מעוכל שהגוף עסוק בפליטתו, ומצוי ברמות ההשלכתית והפרימורדיאלית שתיאר פוקס. פונקציית אלפא היא היכולת לעכל את החומר הזה ולהפוך אותו לרכיבי אלפא, חומרים שאפשר לפגוש, לחשוב עליהם, לחלום ולזכור. ההתמרה מבטא לאלפא מתרחשת במרחב של יחסים בין מְכָל למוּכָל: אם ותינוק, מטפל ומטופל, או משתתף וקבוצה. המְכָל קולט את החומר הבלתי-נסבל, מעכל אותו ומחזיר אותו כשהוא ניתן להינגע ולהיחשב. שני הצירים משלימים זה את זה. הטראומה פוגעת בשניהם: היא קורעת את הרשת האופקית של ההשתייכות ומנתקת את הציר האנכי שבין הגוף למחשבה. הקבוצה מתקנת את שניהם - היא שוזרת מחדש את השייכות, ומחברת, דרך ההכלה, את הגוף אל החשיבה ואל המילה. במובן זה, הרחבת התקשורת בקבוצה אינה מתבטאת רק במציאת מילים לרגשות שנחוו, אלא בעצם ההזדמנות לעיכול של חומרים שבעבר לא ניתן היה לעכל, לחשוב ולתת להם מקום בשיח הקבוצתי.
המנחה באנליזה קבוצתית אינו מומחה המשקיף מן החוץ ומחלק פרשנויות, אלא משתתף בכיר השומר על התנאים שיאפשרו למטריקס להתקיים: נוכח, מתבונן, מאמין בכוח הריפוי של הקבוצה עצמה וסומך עליו. הוא מסייע לה לנסח את מה שעדיין אין לה מילים עבורו, להפוך התנהגות לביטוי של רגש, וכאב איום לדבר שאפשר לגעת בו, לומר אותו ולהישמע.
עד כה תיארנו את מנגנוני הריפוי הכלליים של הקבוצה, אך לעבודה קבוצתית עם נפגעי טראומה יש משקל ייחודי משלה. הטראומה מבודדת ומטילה בושה, ולכן דווקא הקבוצה - המרחב שבו מתגלה שאני לא לבד ושאחרים נושאים דברים דומים - היא כלי מרפא ממדרגה ראשונה. ארווין יאלום מנה את האוניברסליות הזו בין הגורמים הטיפוליים המרכזיים של הקבוצה (Yalom & Leszcz, 2005). במסורת האנליטית-קבוצתית הרחיב ארל הופר את ההבחנה וטען שהטראומה אינה פוגעת רק ביחיד אלא ברקמה הקבוצתית עצמה. תחת חרדה טראומטית הקבוצה עלולה לסגת ל"חוסר לכידות" (incohesion) ולהיקרע בין היצמדות-יתר להתפרקות, ותפקידה של העבודה הקבוצתית הוא לשקם את הלכידות שנפגעה (Hopper, 2003). בקבוצה של נפגעי טראומה צבאית לובשת דינמיקה זו צורה ייחודית משלה.
האנליטיקאי הקבוצתי רובי פרידמן (פרידמן, 2016; Friedman, 2018) טבע את המושג "מטריקס החיילים" כדי לתאר חברה שלמה הנתונה במלחמה מתמשכת, חברה שבה כולם, במידה כזו או אחרת, נעשים "חיילים", וההקרבה והמסירוּת הופכות בה לערך עליון. בתוך מטריקס שכזה קשה מאוד להכיר בפגיעוּת של הפרט, או לתבוע "גם לי מגיע", שכן תביעה כזו נחווית כבגידה במי שהקריב יותר. מכאן נולדת גם התחרות הסמויה על מי נפגע "יותר באמת" ומי בכלל רשאי לבקש עזרה. פרידמן מצביע על דינמיקה נוספת, מרכזית ולעיתים סמויה: הקבוצה פועלת לפי מה שהיא חשה כ"עקרון היעילות" שלה. אנו זקוקים לקבוצה כדי לעשות את מה שאיננו יכולים לבד, ומבקשים לעשות זאת היטב ככל האפשר, אך מחיר הרצון הזה הוא מיון. פרידמן מבחין בין שתי דרגות של הרחקה: הדרה, שמתבטאת בדחיקה לשוליים תוך הישארות בתוך הקבוצה, ודחייה, שמתבטאת בגירוש אל מחוץ לקבוצה. בלא-מודע החברתי שלנו, דחייה רגשית בידי קבוצה נחווית כמעט כגירוש אל המדבר, כמוות רגשי. לכן, בקבוצה של נפגעי טראומה, ההחזקה של כל החברים ומניעת דחייה גם ברגעי משבר קשים הן כשלעצמן מעשה מרפא.
הטראומה, כפי שראינו, פוגעת בערך העצמי וביכולת להיות בקשר. הקבוצה היא מרחב יחסים חי, שבו ההיראות, ההשתייכות וההיות מוחזק בידי אחרים מאפשרות חוויה מתקנת בזמן אמת. אמונות שהטראומה הקנתה - "אני לבד", "אסור לי להזדקק", "איש אינו רואה אותי באמת" - מתחילות להשתנות מול קבוצה שרואה, שמחזיקה ושאינה מוותרת על אף אחד מחבריה.
הפוקר כמרחב רגשי
משחק הפוקר אינו משחק של הימורים ומזל בלבד, אלא משחק של מיומנות וסיכוי, שבו שחקן מקבל שורה של החלטות תחת אי-ודאות ומידע חלקי. עליו להעריך הסתברויות, לקרוא את יריביו ולנהל סיכון לאורך זמן. אין זה מקרה שדווקא משחק הפוקר עמד בעריסתה של תורת המשחקים: ג'ון פון נוימן ראה בו את המודל המובהק של החלטה אסטרטגית תחת אי-ודאות, בלוף ומידע חלקי, ובנה על בסיסו את יסודות התחום (von Neumann & Morgenstern, 1944). משחק הפוקר הוא אפוא זירה הדורשת חשיבה קוגניטיבית במיטבה: לשקול הסתברויות, להחזיק בעת ובעונה אחת כמה אפשרויות, לקרוא את מחשבתו של היריב ולבחור בכוונה. המזל עשוי להכריע יד בודדת, אך לאורך זמן המיומנות הנרכשת היא בעלת המשקל. הבחנה זו קיבלה חותם רשמי בשנת 2024, כשמשחק הפוקר צורף לרשימת ענפי ספורט החשיבה, לצד השחמט והברידג' (International Mind Sports Association, 2024). נמצא גם שהמומחיות במשחק נשענת על שני עמודים: שליטה טכנית וויסות רגשי. שחקנים המסוגלים לשאת אי-ודאות ולשמור על ויסות מצליחים לאורך זמן יותר מאלה הנשענים על ידע טכני בלבד (Palomäki et al., 2020).
משחק הפוקר מייצר עוררות רגשית אמיתית. חוויתי זאת בעצמי, וראיתי אחרים מגיבים בעוצמה רגשית לשלבים שונים במשחק, הן בטורנירי פוקר והן בקבוצה הנוכחית. עולים בו מתח, פחד וחרדה, התרגשות, תסכול ותוקפנות, בושה ואשמה, ביקורת עצמית ותחושת כישלון, לצד שמחה ותחושת הצלחה - וכל זאת בתוך מסגרת ידועה ובטוחה. עדות לעוצמתה של עוררות זו אפשר לראות בסדרת התוכן Inside the Mind of a Pro (Margets, 2025), העוקבת אחר שחקני פוקר מקצוענים וחושפת בפני הצופים את מחשבותיהם על הידיים המשוחקות בליווי המצלמות. יש בה רגע שבו רופא ביחידה לטיפול נמרץ לילדים, החולק שולחן עם מקצוענית הפוקר בשלב הרגיש שלפני הכניסה לפרסים, אומר לחברי השולחן: "אני מטפל בילדים העומדים למות כל הזמן. אם לא אפעל מיידית הם ימותו. אני מרגיש יותר לחץ ברגע זה. אם אני מצליח להיכנס לכסף אני מחבק את כולכם". הגוף מגיב כאילו מונח על הכף דבר-מה גדול - ואכן מונח: מתקיים סיכון ממשי של הפסד ושל פגיעה בתחושת הערך, אך הסיכון אינו קיומי. בצמתים אלו של סיכון אמיתי אך תחום מתאפשרת עבודה על אזורי הטראומה, שכן נוצרת עוררות גופנית והצפה רגשית שאפשר לתרגל כיצד להיות עמן במגע, להכיר אותן ולווסת אותן שוב ושוב. בלשון חלון הסבילות, כל יד היא מנה קטנה ומדודה של תחושות הקשורות לטראומה, והחזרתיות מרחיבה בהדרגה את החלון.
בעולם הפוקר קיימת מילה ייחודית המסמנת אובדן שליטה רגשי: "טילט" (tilt). זהו הרגע שבו רגשות מציפים - תסכול או התרגשות - "חוטפים" את שיקול הדעת, והשחקן פועל מתוך רגש במקום מתוך מחשבה. כל שחקן מכיר את אזורי הטילט שלו, וההתמודדות עמם היא חלק מאמנות המשחק ומן המומחיות בו (Palomäki et al., 2020). בכך הופך משחק הפוקר למגרש אימונים טבעי, לא-קליני, לוויסות רגשי.
משחק הפוקר מחייב החלטות תחת אי-ודאות ומידע חלקי בצמתים חוזרים, כשלעולם אין שליטה מלאה בתוצאה. אפשר לשחק היטב ובכל זאת להפסיד, וקלף אחד יכול להפוך את התוצאה של ההחלטה הטובה ביותר. הטראומה, בלִבּה, היא קריסה של השליטה ושל היכולת לחזות מה יקרה, ניפוץ ההנחה ש"העולם צפוי וצודק". יתרה מזו, הטראומה פוגעת גם ביכולת ההחלטה עצמה. כשהעוררות הבלתי-מווסתת משתלטת, בהצפה או בכיבוי, יכולת החשיבה קורסת, ממש כפי שקורה ב"טילט", והגוף הלא-מווסת מחבל בתפקוד הקוגניטיבי שהמשחק דורש. משחק הפוקר מאפשר לתרגל, במנות קטנות, את מה שהטראומה הפכה לבלתי-נסבל: לשאת אי-ודאות, סיכון והפסד, להכיר בגבולות השליטה ואי-השליטה, וללמוד להפריד בין איכות ההחלטה לבין תוצאה שאינה בידי השחקן.
לבסוף, האופן שבו אדם משחק חושף מי הוא: כיצד הוא נושא סיכון והפסד, האם מניעים אותו פחד, שליטה או תוקפנות, כיצד הוא פוגש תחרות, ניצחון וקנאה, ואיך הוא מתנהג כשהוא נדחק לשוליים או מובס. המשחק מוציא החוצה את האופי ואת הפצע והופך אותם לנראים, לשחקן עצמו ולסובבים אותו. במונחיו של פוקס, השולחן הוא המקום שבו מתהווה המטריקס, והמשחק הוא אולם מראות: כל שחקן רואה חלקים מעצמו באופן שבו האחרים משחקים ובאופן שבו הוא עצמו משחק.
הרציונל: שני חצאי השלם - הקבוצה ומשחק הפוקר
המודל מתבסס על מפגש בין שלושה עולמות: הטראומה, האנליזה הקבוצתית ומשחק הפוקר. רבים מנפגעי הטראומה, על פי התרשמותי הקלינית, אינם מאובחנים באופן רשמי, אף שחלקם היו עומדים בקריטריונים של אבחנה זו. תגובות נפשיות לטראומה אינן עניין של "יש או אין", אלא נמצאות על רצף. ההפרעה בוויסות הרגשי, הגופני וההתנהגותי, הקהות החושית, הדריכות, התקפי הזעם וההימנעות - כל אלה נוכחים בכל תחומי התפקוד, ובמיוחד בתחום היחסים.
כאן נכנס משחק הפוקר. רבים ממי שחוו טראומה מתקשים, מניסיוננו, להיכנס למרחב המוגדר כ"טיפולי", ובמיוחד ל"קבוצה טיפולית". המרחב הטיפולי נחווה כמסמן, מגדיר, חושפני, "לא בשבילי". אך הם כן יֵשבו אל שולחן הפוקר. משחק הפוקר הוא שפת משחק לגיטימית, מוכרת ומשותפת, ובהיותו כזה הוא מוריד את סף הכניסה לטיפול ומאפשר לאנשים עם טראומות שונות מאוד להיפגש כשווים סביב שולחן אחד. הוא גם "דלת אחורית" רכה בחזרה לקשר, לקהילה ולשייכות.
[הערת עורך] שתי הטענות בפסקאות האחרונות ("רבים אינם מאובחנים", "רבים מתקשים להיכנס למרחב טיפולי") נוסחו כהתרשמות מקצועית, כדי שלא יופיעו בלשון ממצא אמפירי - אם תוסיפי הפניה לכל אחת, אפשר יהיה להחזירן ללשון טענה.
משחק הפוקר שונה גם מפעילויות חוץ קבוצתיות, כמו רכיבה על סוסים או גלישה, שאף הן נחקרו כגישות מסייעות בעבודה עם נפגעי טראומה צבאית (Arnon et al., 2020; Caddick et al., 2015). ברכיבה הטיפולית הגורם המרכזי הוא הקשר עם בעל החיים, ובגלישה ובפעילות בטבע הגורם המרכזי הוא ההקלה והמנוחה מן הסימפטומים שמזמן המרחב הפתוח (respite), ואילו במשחק הפוקר הגורם המרכזי הוא המשחק עצמו והמפגש הבין-אישי הישיר בין השחקנים. היחסים מתקיימים בו לכל אורך המשחק, התחרות בו מוחשית וממשית, והמשימה המרכזית במהלכו היא לנסות להבין מה היריב חושב ומרגיש, ובהתאם לכך לבחור תגובה. כך המשחק מזמן בו-זמנית עוררות רגשית גבוהה, קריאה של האחר והתבוננות עצמית, בתוך מסגרת של משחק. עם זאת, המשחק עצמו אינו הטיפול. הוא מספק את ההזדמנות לעוררות רגשית ולתרגול ויסות, והמסגרת הקבוצתית היא שהופכת את המרחב לטיפולי. המשחק מייצר עוררות וחומרים רגשיים הבאים לידי ביטוי בגוף ובהתנהגות, והשיחה הקבוצתית שאחריו מתרגמת אותם למילים שאפשר לגעת בהן. זוהי עבודה המעודדת תנועה אינסופית להרחבת התקשורת (פוקס), להפיכת הבלתי-נאמר לנאמר ולמפגש עם מה שלא ניתן היה לפגוש לבד. משחק פוקר ללא עיבוד נותר משחק בלבד, ושיחה ללא משחק פוקר חסרה את החומר החי והמגולם. יחד - משחק שמעורר וקבוצה שמעכלת - הם המודל השלם.
השיטה
מסגרת כללית
הקבוצה הונחתה בידי שני מנחים: פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית קבוצתית (כותבת המאמר) ומאמן פוקר בכיר. המפגשים התקיימו במועדון פוקר שבעליו תרמו את המרחב, והמשתתפים שילמו דמי רצינות סמליים. הקבוצה נפגשה אחת לשבוע, בבוקר, למשך ארבע וחצי שעות כל מפגש. במקור נקבעו עשרים מפגשים, ולקראת סיומם הוחלט על שישה-עשר מפגשי המשך, סך הכול שלושים ושישה מפגשים. השתתפו בה תשעה גברים, בגילים שבין העשרים המאוחרים לאמצע החמישים, שמקורות הטראומה שלהם שונים מאוד זה מזה. הקבוצה הייתה סגורה, ולא הייתה בה אף נשירה. במאמר מובאות וינייטות ממפגשי הקבוצה. כל השמות בדויים ופרטים מזהים שונו, וכל חברי הקבוצה חתמו על הסכמי ויתור סודיות לשם המאמר. בתום כל מפגש כתבתי תיעוד מילולי בהיקף של כארבעה עמודים, נאמן ככל האפשר למקור, לצורכי הדרכה. הציטוטים המובאים במאמר לקוחים מתיעוד זה.
גיוס וסינון
שלושה עקרונות הנחו את ההצטרפות לקבוצה. הראשון, נגיעה לטראומה צבאית. השני, רמת פוקר דומה סביב השולחן (פערים גדולים מדי הופכים את המשחק למשעמם עבור חלק מן המשתתפים וקשה עבור אחרים, ומקשים על אימון הפוקר המשותף ועל היווצרות המרחב הקבוצתי). השלישי, יכולת ויסות עצמי המאפשרת להשתתף בקבוצה בבטחה. פרסמנו את הקבוצה בקהילות הפוקר. כשישה-עשר אנשים פנו ומילאו שאלון בקיאות במשחק, ואת מי שנמצאו מתאימים ברמתם הזמנו לראיון היכרות (אינטייק). הסינון לא נועד רק להתאים את רמת המשחק, אלא גם לבחון מי יוכל להשתתף בקבוצה בבטחה. את אחד המועמדים, שחווה טראומה קשה במיוחד, הזמנו למפגש נוסף לבחינת התאמה, והתנינו את השתתפותו בליווי טיפולי מקביל.
הסטינג ומבנה המפגש
המפגשים החלו במשחק פוקר מודרך המלווה בהזמנה להתבוננות מתמדת במה שמתרחש בגוף וברגש. לאחר הפסקה קצרה התנהל שיח דינמי פתוח. בתכנון המקורי הקדשנו למשחק הפוקר שעה וחצי, אך כבר במפגש הראשון ביקשו המשתתפים להאריך את חלק המשחק. הסטינג התייצב על כשעתיים ורבע של אימון ומשחק, הפסקה, ושעה וחצי של שיחה דינמית (למשמעות השינוי אתייחס בדיון). העקרונות המארגנים היו לשחק מתוך התבוננות במה שמתרחש בגוף ובנפש, ולשחק בצורה ממושמעת ומתוך ויסות.
תחרות לשם תחרות
התחרות וההזדמנות להרוויח או להפסיד (גם כסף) מגבירות במשחק הפוקר את עוצמת הרגשות. סברנו שנכון שכסף לא יהיה מעורב בתהליך, ומצאנו דרך אחרת לעודד הופעה של רגשות עוצמתיים ותחרות. גייסנו כתרומה כרטיסים לטורניר מרכזי בקהילת הפוקר בישראל, ולאורך המפגשים ניהלנו טבלת דירוג מצטברת ("לידר בורד"). בסיומה היו המובילים אמורים לזכות בכרטיסי שחקן בטורניר, ושאר הקבוצה הייתה מוזמנת כאורחת. כך נשמר מרכיב התחרות בלא הסיכון הכספי (סוגיית הפרס ומשמעותה בקבוצה עוד תעלה בהמשך, כחלק מן התהליך עצמו). לצד התחרות, חלק מן העבודה הוקדש למשחק אחראי, לניהול "בנקרול" (התקציב המוקצה למשחק), לבחירת משחקים המתאימים ליכולת ולאי-נטילת סיכון מעבר לגבולות. ניהול סיכון אחראי אינו רק כלל טכני בפוקר, אלא הוא כשלעצמו תרגול של ויסות, משמעת עצמית וגבולות. כל מי שהצטרף לקבוצה כבר שיחק פוקר בעברו, ואיש מן המשתתפים לא היה מכור למשחק.
תפקידי המנחים והקשר בין המשחק למפגש הדינמי
הקבוצה הונחתה בידי שני מנחים שונים ומשלימים. מנחה הפוקר הוביל את החלק המשחקי - אימן, לימד תיאוריה ושמר על גבולות המשחק. אני החזקתי את הרובד הטיפולי: ההנחיה הקבוצתית, ההקשבה לרגש, תרגום הפעולות לרגשות והבאתם אל השיחה. בשלב מסוים החלו שני המנחים להשתתף גם הם במשחק, בתפקיד כפול של מנחים ושל יריבים, מהלך שיתברר בהמשך כמשמעותי בפני עצמו. שני חלקי המפגש אינם נפרדים: המשחק מייצר את האירועים המובילים לעוררות, לרגש ולהתנהגות, והשיחה מאפשרת להיות עמם במגע, מסייעת לעכל אותם והופכת אותם למילים שאפשר לחלוק. אחד מתפקידיי המרכזיים היה להכיל, לתרגם ולחבר בין המתרחש סביב השולחן, במישור הגלוי, לבין המתרחש בנפש פנימה: להבחין בדמעה, בדריכות ובנסיגה, ולזמן אותן, בעדינות ובמינון, אל תוך השיח.
מהלך הקבוצה
מבחינה רגשית, מהלך הקבוצה נע מהיכרות זהירה ומרוחקת אל אינטימיות, אמון ומגע רגשי הולכים וגוברים. בהדרגה הרחיבה הקבוצה את "אזורי התקשורת החופשית" (free-floating communication; Foulkes, 1964) - את טווח מה שאפשר היה להביא לתוכה - וגברה יכולתה להחזיק ולהכיל חומרים נפיצים וכואבים בלי שמרחב החשיבה יקרוס. מנקודת ראות טיפולית, העבודה נעה כל העת במרחב שבין פעולה לרגש: מן העוררות שהמשחק ייצר אל העיבוד המילולי בשיחה, ומן הפרט אל הקבוצה כשלם. מתוך המפגשים עלו שוב ושוב, באופן חזרתי ולא-ליניארי, חמש תמות מרכזיות: הערך, ההתנגדות להרגיש, הטראומה שבמפגש עם המוות, היחסים בכאן-ועכשיו והפרידה. נציג אותן זו אחר זו לשם הבהירות בלבד, אף שבמציאות נעו כולן יחד כספירלה אחת. נושא אינו "נסגר", אלא שב ומהדהד במטריקס, ובכל חזרה הקבוצה מסוגלת להחזיק אותו מעט יותר.
שאלת הערך
הטראומה מנפצת את ההנחה "יש לי ערך", ומותירה במקומה ספק שקט: "אם זה קרה דווקא לי, אולי אני חסר ערך". בקרב המשתתפים הופיע הספק הזה דרך תחרות ודרך יצירת היררכיות, סמויות וגלויות. מי ינצח במשחק הפוקר, מי חווה טראומה קשה יותר, מי נותר פגוע יותר, ומי בכלל רשאי לומר "מגיע לי טיפול".
פלג (שם בדוי) נשא את הפצע הזה בגלוי. בשבעה באוקטובר גויס לתפקיד פיקודי תובעני ולא מוכר, בתנאי חירום, ולחם חודשים ארוכים עם אנשיו. בלילות הוצף במחשבות אימה: "מה יקרה אם אמות ולא אראה עוד את ילדיי". אחד הכאבים העזים עבורו היה שאיש לא טרח לומר לו "כל הכבוד"; הוא הרגיש שקוף. במשחק הפוקר חווה פלג הישג גדול כשהגיע למקום השני בטבלה וזכה בכרטיס לטורניר ההתרמה. באופן מפתיע, אנשי המועדון החליטו לאמץ את כל חברי הקבוצה כנציגיהם, וכל משתתפי הקבוצה והמנחים קיבלו כרטיסי שחקן. הייתה זו מחווה נדיבה שבאופן טראגי מחקה דווקא את ההישג שבזכותו חש פלג גאווה, הכרה ונראות. במפגש שלאחר מכן שיתף באומץ: "אני בא מעמדה של אני לא מפסיד ואחרים נהנים, ואני שמח שכולם זכו, אבל משהו בי כואב על כך שההישג שלי נמחק." היו משתתפים שהזדהו, ואחרים נפגעו וכעסו: "אתה אמור לשמוח, לא להתבאס". ברגעים אלה הקבוצה לא הצליחה לפגוש ולהחזיק את פגיעותו של פלג, את תחושת אובדן הערך שחווה ואת תחושת השקיפות וחוסר הנראות. עבור פלג השתחזרה הפציעה סביב תחושת הערך, והפעם בידי חבריו לקבוצה.
לימים סיפר פלג שחזר לסבב מילואים וקיבל הכרה רשמית על מצוינותו: "כל כך התרגשתי שלא היו לי מילים." חברי הקבוצה התרגשו יחד איתו והדהדו עד כמה הוא ראוי להכרה. ההכרה שלה השתוקק כל כך הגיעה סוף-סוף, הן מן העולם הצבאי והן מחברי הקבוצה. הצבא הכיר בו על מצוינותו, והקבוצה, מעבר לכך, הכירה בו גם בשבריריותו, במקום שבו נפגע, כאב והפגין חולשה. שתי הכָּרות שונות כל כך, וחשובות כל כך.
לקראת שלב מתקדם של הקבוצה, כשגבע (שם בדוי) התלבט בקול עד כמה הוא זכאי לפנות להכרה במשרד הביטחון, פנה אליו גלבוע (שם בדוי) וסיפר על שינוי שחל בו קודם לכן. השינוי התחולל במפגש שבו תיארתי בפני הקבוצה את המושג "מטריקס החיילים" (פרידמן, 2016), ודובר בו על התחרות הסמויה על מי הפציעה ה"ראויה" יותר. גלבוע, בן לאב פוסט-טראומטי שאיבד בילדותו את אביו (סבו של גלבוע), ופוסט-טראומטי בעצמו, נהג להגיע למרכז שיקומי לחיילים. בכל פעם שראה שם לוחם עם פציעה גופנית חש שאין לו לגיטימציה להיות שם. "אבל מאז שדיברנו על מטריקס החיילים," אמר, "אני פשוט לא מתעסק בזה יותר. אני יודע שמגיע לכולנו, שכולנו נפגענו, ושזו לא תחרות." ואז פנה לגבע ואמר, "אחי, גם לך מגיע."
"למה לי להרגיש"
כאמור, הקהות הרגשית אינה בחירה אלא הגנה - מנגנון שמכבה את הרגש כשהוא מציף מדי. אורי (שם בדוי) החזיק בתוכו את התמה הזו. כבר באינטייק אמר משפט שנחקק בנו: "אין לי מצוקה גדולה. אבל אני מוצא את עצמי לפעמים שוכב באפתיה על הספה, ואולי כדאי שאתחיל לגעת בדברים." אורי, בשנות החמישים לחייו, אב לילדים, נושא בתפקיד פיקודי בכיר ומקבל החלטות במלחמה, ולו חברים שבניהם נפלו. הוא הגיע לקבוצה בחוויה של ניתוק.
באחד המפגשים הראשונים החל להתרחש שינוי. אורי היה מעורב ביד במשחק הפוקר, התקשה בכל צומת החלטה ולבסוף הציצה דמעה. כשמנחה הפוקר החל להסביר את החלק הטכני, עצרתי אותו, ציינתי שמשהו קורה לאורי והזמנתי אותו להתבונן ולהביא זאת לשיחה. בשיחה סיפר שמתוקף תפקידו הוא מקבל החלטות הרות-גורל, הן בעסקים ביחס לכסף והן בצבא ביחס לחיי אדם. הוא שיתף באירוע טראומטי מרכזי המלווה אותו, שבו נאלץ להכריע הכרעה גורלית תחת אי-ודאות, ומאז הוא רדוף בשאלה אם יכול היה לפעול אחרת. דינמיקה דומה התרחשה במשחק: כשנדרש לקבל החלטות התקשה, וניכר היה שהדבר נוגע בפצע המדמם בתוכו. משחק הפוקר, שמזמן קבלת החלטות תחת אי-ודאות שוב ושוב, התכתב עם ההחלטות שנאלץ לקבל בחיים, במקום שבו נפער הפצע. את מה שהניתוק השתיק הצליח המשחק לעורר בחזרה, הפעם בעדינות ובמינון סביר. לראשונה נראה הרגש בגוף, בדמעה שעלתה, עוד לפני שהיו לו מילים.
במהלך הקבוצה הלכה וגברה יכולתו של אורי להיות במגע עם רגש. הוא דמע רבות - כשדיבר על אחריותו לחיי חייליו, על אובדן ילדיהם של חבריו, וכשאחרים שיתפו בפגיעוּתם. כאשר דיבר במהלך המפגשים ברגישות ובכאב, הוא פרט על מיתריהם של האחרים (תהודה). אך חזרת הרגש כרוכה גם בסיכון. באחד הלילות כתב אורי בקבוצת הוואטסאפ: "מישהו ער?", ושניים ענו לו מיד. במפגש הקבוצתי סיפר שירד ממשמרת וראה מסוק עולה מעליו (בשפת השדה, מסוק שעולה פירושו אירוע עם נפגעים). לראשונה מאז תחילת המלחמה, במקום להתנתק, הוא התקשר לפיקוד לברר מה קרה. הוא שמע על אירוע קשה וכובד התיישב על חזהו - אולי הפעם הראשונה שחווה התקף חרדה. הוא פנה לקבוצה, וחבריו עזרו לו לנשום ולהירגע. בשבוע שלאחר מכן, אחרי שהיה בלוויה, תיאר שהרגיש כאילו השתתף בלוויה של עצמו, ודמיין את ילדיו נושאים עליו דברים. שוב התיישבה תחושה כבדה על חזהו, הפעם מועקה. הקבוצה הייתה איתו ולצידו בשני האירועים.
התקף חרדה ראשון בשלב מאוחר בחיים עשוי להיראות כהידרדרות, אך עבור אורי משמעותו הייתה הפשרה. כשמפשירים קהות רגשית, הרגש חוזר כשיטפון, ודווקא אז נחוצה רשת שתחזיק - הקבוצה. אולי אף המגע הרגשי עצמו התאפשר רק מתוך ידיעה פנימית שיהיה מי שיחזיק, כשהדברים יכאבו ויפחידו. הרשת הזו הייתה שם. בשלב מאוחר יותר פנה אליי אורי ואמר: "את יודעת, אולי אני מתחיל להבין למה זה טוב להרגיש. לאחרונה אני מרגיש שהילדים חווים אותי הרבה יותר נוכח בבית." היכולת לגעת ברגש הכואב החזירה את אורי למשפחתו והחזירה לו את עצמו, מן האפתיה על הספה אל נוכחות אבהית.
הטראומה בשל המפגש עם המוות
המפגש עם המוות היה טראומטי עבור כל חברי הקבוצה. סיפורו של שלומי (שם בדוי) מתאר את הבלתי-נסבלוּת שבמפגש זה. בשבעה באוקטובר גויס שלומי למילואים בתפקיד של פינוי גופות. הוא ראה ועשה דברים שאף נפש אנושית אינה אמורה, וכנראה אף אינה יכולה, להכיל. הוא ראה את המוות בצבעיו הנוראיים ביותר. את מה שראה גם תיעד, כי כך התבקש. התכנים נותרו בטלפון שלו כעדות אילמת, והוא אינו מעז להביט בהם. הוא הגיע לקבוצה אחרי שנתיים קשות מנשוא, שבהן רגעי משבר קשים, התקפי זעם וניסיון אובדני. המפגש עם המוות הנורא משך אותו למות. שלומי הגיע לקבוצה כשהוא מתקשה בוויסות, ומשימת ההחזקה וההכלה של התכנים הקשים שנשא עמו דרשה משאבים נפשיים רבים, הן ממנחי הקבוצה והן ממשתתפיה. עוד לפני תחילת הקבוצה, לאחר מפגש האינטייק, נפגשנו איתו שוב. המטרה לא הייתה רק לעזור לו להביא את החומרים באופן מווסת - דבר שאינו נעשה בפגישה אחת - אלא גם להעריך אם יוכל להשתתף בקבוצה בבטחה ולהכין אותו לקראתה. כמו כן שוחחנו איתו על הצורך בליווי פסיכיאטרי מקביל. מפגש אחר מפגש הרחיבה הקבוצה את מה שאפשר היה להביא לתוכה - בזהירות, בעדינות, לא בבת אחת ולא בעוצמה שתפרק, אלא במינון שניתן היה לשאת.
באחד המפגשים הראשונים שאל שלומי: "איך אני יכול בכלל לשתף בדברים הקשים שלי, אם אני חושב שיהיה לכם קשה מידי לשמוע אותם." השבתי שלכל אחד מתאים קצב אחר, שננסה להיות רגישים, ושמי שקשה לו יאמר זאת. בהמשך שיתף שלומי את הקבוצה ברגע קשה מן התקופה הראשונה של המלחמה: לאחר ימים ארוכים של חיפושים אחר נעדר, נמצא בסופם מה שנותר ממנו, במצב נורא. מצד אחד חש מותש לנוכח המראות שנחשף אליהם, ומצד אחר חש הקלה: הנעדר נמצא. הקבוצה הזדעזעה, אך הצליחה להחזיק ולהיות יחד עם הרגשות הקשים שהציפו את החדר.
בשפתו של ביון, הקבוצה שימשה לשלומי מְכָל - מרחב מחזיק שבו יכלו רכיבי בטא, האימה שאין לה שם, לעבור התמרה לרכיבי אלפא: לחומר שאפשר לפגוש, לחשוב ולבסוף לדבר אותו. ההכלה כללה לא רק מתן מילים לחוויה, אלא גם זמינות בזמן אמת ברגעי משבר.
יכולתה של הקבוצה להחזיק את שלומי אפשרה לו בהדרגה ויסות טוב יותר. הוא, שנהג להיעלם ברגעי משבר, הגיע להחלטה שלא להיעלם עוד. השינוי ניכר גם בבית. יום אחד שאלה אותו ילדתו: "אבא, אתה הולך מחר לחוג?" הוא תהה למה, והילדה ענתה: "כי אז אתה מגיע לסוף השבוע רגוע יותר."
היחסים בכאן-ועכשיו
אחד הכוחות המרכזיים באנליזה הקבוצתית הוא העבודה על הכאן והעכשיו. ככל שגובר הביטחון של המשתתפים בקבוצה, הם מעזים לגעת ביחסים ביניהם. בשלב מתקדם של הקבוצה פנה גבע לשלומי ואמר לו ישירות: "אחי, אתה פוגע בי. אני מרגיש שהקשר בינינו לא הדדי. אני לא יכול עם זה שאתה נעלם, לא עונה, נמחק לימים." שלומי סיפר באינטייק שמעולם לא הצליח למצוא מקום טיפולי, ושפעם הגיע למפגש טיפולי אחד, ואחרי חמש דקות הניח את הכסף על השולחן ויצא. עתה הצליח לשמוע את דבריו של גבע ולא לברוח מהם. הוא לקח אחריות, התנצל והחליט שמעתה, בכל פעם שמישהו יושיט לו יד ברגע משבר, הוא יושיט יד בחזרה. הוא לא ייעלם עוד.
את מה שמסגרת טיפולית פרטנית לא הצליחה להחזיק עבורו, החזיקה הקבוצה. בקבוצה הוא היה חלק ממעגל גברים שחוו דברים דומים ומכירים את הכאב מבפנים, גברים שלומדים יחד איתו להרגיש ולדבר את הכאב. ייתכן שהאפשרות לשמוע בלי לברוח קשורה לכך שכבר נרקמו בין המשתתפים יחסי אמון וביטחון. כשגבע אמר לו "אתה פוגע בי", הוא חווה אותו כאכפתי ואוהב, ולא כביקורתי. המפגש הזה העצים את שלומי ואת גבע בו-זמנית. זמן קצר קודם לכן סיפר גבע בקבוצה על ויכוח שהיה לו עם אשתו, שבו שניהם לא הצליחו לדבר: "כי אני לא בנאדם שמדבר". הצעתי לו שהעמדה "אני לא בנאדם שמדבר" אינה מאפשרת תנועה. לאחר שהצליח לדבר עם שלומי בקבוצה, סיפר שניסה לפתוח בשיחה על הריב עם אשתו בבית - אימון אגו בפעולה (ego training in action; Foulkes, 1964).
הפרידה
לכל קבוצה התחומה בזמן יש סוף, המעורר סביבו רגשות רבים. ככל שהתקרבנו למפגש האחרון נכנס לחדר מוטיב חדש: חרדת הפרידה, שחשפה עד כמה נעשתה הקבוצה יקרה, קרובה ואינטימית למשתתפיה ולמנחים.
לקראת סוף הקבוצה, במהלך אימון הפוקר, היו החברים מוצפים. גלבוע, שהתקשה, יצא לעשן כדי לווסת את עצמו, אחרי תקופה שבה הצליח שלא לצאת. כשחזר, שיחק בכוונה באיטיות כדי לתסכל ולהתיש את חברי הקבוצה (מהלך שנחשב "לא אתי" בקוד הבלתי-כתוב של המשחק). בשיחה שלאחר מכן ניסה פלג לדבר איתו על התנהגותו, והתפתח ביניהם ויכוח שהלך והסלים. הייתה זו הפעם הראשונה שתוקפנות גלויה וישירה עלתה בין חברי הקבוצה. בהמשך התרחב האירוע: פלג גילה שלא רק גלבוע נפגע ממנו, אלא שגם צורי (שם בדוי) נפגע ממנו עוד קודם, כשדיבר על תחושת המחיקה שלו. צורי התקשה להבין את כאבו של פלג ואמר: "אם בצבא הייתי זוכה בתחרות ריצה ומקבל חפש"ש, ואז כל הצוות שלי היה מקבל אותה, הייתי מתבאס? להפך", והוסיף, "מאז אותה אמירה שלך, משהו במשפחתיות של הקבוצה נשבר עבורי." פלג הגיב בזעם. הוא הרגיש נבגד פעמיים: פעם אחת משום שהזמינו אותו לדבר בגלוי על תכנים כואבים ובסופו של דבר חזרו אליו הדברים כבומרנג, ופעם שנייה משום שסימנו אותו כאדם אלים. הוא קם ועזב את המפגש בזעם. אורי אמר: "אני לא נבהל מהכעס. זה כמו שהילדים שלי רגע אחד יכולים להרוג זה את זה ומיד אחר כך מתחבקים. וזה כמו שנעמה מאוד אוהבת אותנו, אבל במשחק לא תהסס לקחת לנו את כל הצ'יפים" - וכך הביא לקבוצה קול מרגיע. הפצע שהופיע קודם לכן, ושחשבנו שנרגע, שב ופרץ על סף הפרידה. זו הספירלה: אותו פצע בדיוק, סיבוב אחד עמוק יותר.
במפגש האחד לפני האחרון בחרתי, לראשונה בחיי הקבוצה, לפתוח את המפגש בעצמי ולהציע פרשנות: טענתי שייתכן שהכעס הגדול שעלה בין החברים קשור לסיום הקבוצה. כאשר מתקרבת פרידה שאין לנו שליטה עליה, פרידה שנכפית ולא נבחרת, אנו נוטים לסגת אחורה. הכעס בין החברים היה אמור, לכאורה, להיות מכוון אל מי שיוזמים את הפרידה - אליי ואל מנחה הפוקר - אך הפנייתו לשם קשה מנשוא, ולכן הופנה פנימה, אל הקבוצה עצמה. גלבוע הגיב מיד והתחבר עמוקות לחרדה מן הסיום. הוא אמר שהוא מבין שלא היה הוא עצמו, סיפר שהוא ופלג שוחחו במהלך השבוע והתפייסו, ודיבר על כמה הוא אוהב את פלג ואת כל הקבוצה, ואז התנצל בפני כל אחד ואחד ממשתתפי הקבוצה.
במהלך המפגש היה רגע דומה של קרבה בין פלג לצורי: הם הביטו זה בזה, דיברו על חשיבות נוכחותו של כל אחד מהם בקבוצה והביעו הערכה ואהבה גדולה. וכך, ברגע אחד, נפגשו כל התמות: הערך שנפצע שוב, היחסים שהחזיקו את התוקפנות בלי להישבר, והפרידה שעוררה שוב את המפגש עם המוות. הקבוצה לא התפרקה תחת הכעס. היא הצליחה להחזיק אותו, להרגיש אותו, לדבר אותו, להבין אותו ולתקן.
במפגש הסיום דיברו המשתתפים כעשרים דקות על החיים שבחוץ, וכאילו התעלמו מן הפרידה הקרבה. לאחר שהזמנתי אותם בכל זאת להתייחס לסיום, פתח פלג ואמר שהוא מרגיש בהכחשה, ושרק בשבוע הבא אולי יבין כמה זה יחסר לו. הוא דיבר בדמעות על כמה הוא חשוף ופגיע, ואמר שגם ברגעיו הקשים ביותר במפגשים האחרונים ידע שהקבוצה כאן בשבילו, ושהיא עבורו עוגן ועמוד שדרה. שלומי הצטרף ואמר: "יש עוד הרבה דברים שקשים לי, אבל הקבוצה ממש עזרה לי, וממש קשה לי עם הפרידה, זה כמו עוד מוות בשבילי."
דיון
קבוצת הפוקר הטיפולית מחברת שני דברים שלרוב אינם נפגשים: משחק הפוקר כמעורר רגשי מבוקר, והאנליזה הקבוצתית כמרחב מעכל, מכיל ומעבד. החידוש אינו במשחק ואינו בקבוצה, אלא בחיבור ביניהם. המשחק מגיע לאן שהמילים לבדן אינן מגיעות: הוא מייצר עוררות אמיתית בגוף, בתוך מסגרת בטוחה, ועושה זאת עבור משתתפים שככל הנראה לא היו נכנסים לחדר שנקרא "קבוצה טיפולית". הקבוצה, בתורה, עושה את מה שהמשחק לבדו אינו יכול: היא מחזיקה, משקפת ומתרגמת את החומר הגולמי למשהו שאפשר להיות איתו במגע, להרגיש, לחשוב ולדבר אותו.
במהלך הקבוצה התרחשו לפחות שלושה רגעים שבהם התיאוריה קמה לחיים בזמן אמת, ולא שימשה כרקע להסבר בדיעבד. הראשון, סוגיית התחרות הסמויה על "ערך הפציעה", שקיבלה שם דרך המושג "מטריקס החיילים". מרגע שקיבלה שם היא רפתה, ואפשרה לגלבוע שינוי של ממש. השני, פרשנות הפרידה, שבה הוחזרה התוקפנות שעלתה בין החברים אל מקורה: החרדה מן הסיום ומן המוות. תגובתו של גלבוע, שנע מפיצול והאשמה אל תובנה, פיוס והתנצלות, היא דוגמה חיה לתפקיד המנחה - להחזיר לקבוצה את מה שלא ניתן היה להיחשב. השלישי, ההתמרה של רכיבי בטא לרכיבי אלפא בעולמו של שלומי ושל אחרים, והקבוצה כמְכָל המתמיר את הבלתי-מעוכל למעוכל.
[הערת עורך] בפסקה זו הופיע במקור "הטמרה של מושגי ביתא לאלפא" ו"מְכָל המטמיר". בשאר המאמר את כותבת "ההתמרה מבטא לאלפא" ו"לעבור המרה", ולכן האחדתי כאן. אם "הטמרה" הוא מונח שאת משתמשת בו בכוונה - הודיעי ואחזיר אותו.
מעבר לרגעים אלו עולה טענה מבנית. חמש התמות שעלו מן השדה אינן מקריות. שלוש מהן - חוויית הערך, הקושי להרגיש ולווסת, והיחסים הבין-אישיים - נוגעות ישירות בשלושת אשכולות "ההפרעה בארגון העצמי" המאפיינים פוסט-טראומה מורכבת: תפיסה עצמית שלילית, הפרעה בוויסות רגשי והפרעה ביחסים (World Health Organization, 2019). בלי שתכננו זאת מראש נגעה הקבוצה בתכנים המרכזיים של מבנה הטראומה המורכבת. אין זה מקרה: אלו בדיוק האזורים שמשחק הפוקר, כמרחב של ערך, ויסות ויחסים, מזמן.
אפשר לתאר את מהלך העבודה בקבוצה כשְׁזירה מחדש של רשת שנקרעה. הטראומה מקריסה את הגוף, וקריסת הגוף מקריסה גם את היכולת לחשוב, שכן חשיבה מחייבת גוף ונפש מווסתים דיים. בתוך הצפה או כיבוי אין מרחב לשיקול דעת, והתכנים הכואבים ביותר נותרים אפוא כלואים ברמות העמוקות והלא-מודעות, ההשלכתית והפרימורדיאלית, כרכיבי בטא שאין להם עדיין צורה או שם. כאן פועלת השיחה האנליטית: היא שוזרת מחדש את הרשת הקרועה, בכך שהיא מחזיקה את התכנים במרחב הבין-אישי, במטריקס המשמש מְכָל. כך מה שלא ניתן היה לחשוב לבד נעשה בר-חשיבה יחד. השְׁזירה הבין-אישית היא התנאי לשְׁזירה הקוגניטיבית: רק כשהחוט בין האנשים מתחבר מחדש יכול גם החוט שבין הגוף למחשבה להיטוות מחדש. משחק הפוקר הוא שמזמן את שני הקצוות הללו בבת אחת: הוא מספק, במינון מבוקר, גם את העוררות הגופנית וגם את הדרישה הקוגניטיבית, ונוגע ברבדים שנקרעו. הקבוצה, בעקבותיו, שוזרת אותם בחזרה.
מה, אם כן, אִפשר לקבוצה הזו לעבוד? נראה שכמה גורמים פעלו יחד. ראשית, השילוב בין משחק הפוקר לשיחה הדינמית: העוררות שהמשחק ייצר והעיבוד שהשיחה אפשרה הביאו אל החדר חומר חי שאינו נגיש בדרך כלל. שנית, פונקציית ההחזקה של הקבוצה - היכולת להכיל את הקשה מנשוא בלי לדחות ובלי להישבר - שהיא כשלעצמה, עבור נפגעי טראומה, חוויה מתקנת. שלישית, חוויית האוניברסליות, הגילוי שאני לא לבד ושאחרים נושאים דברים דומים, שריככה את הבידוד ואת הבושה שהטראומה מטילה, וגם את התחרות הסמויה על מי נפגע יותר. ורביעית, הנחיה שידעה לנוע בין הרבדים ולתרגם בין המשחק לשיחה. דומה שדווקא הצירוף של אלו, ולא אחד מהם לבדו, הוא שאִפשר את עומק העבודה.
סוגיות הנחיה ייחודיות
המבנה הייחודי של הקבוצה חייב התמודדות עם שלושה מוקדים שבהם הסטינג התערער. הראשון, שינוי הסטינג כבר במפגש הראשון: נענינו, באנאקטמנט (enactment) חזק, לבקשת המשתתפים. בדיעבד לא הייתה זו לוגיסטיקה בלבד, אלא דרמה מרכזית שהתחוללה סביב המסגרת עצמה. משתתפים שהטראומה שלהם כרוכה באובדן שליטה ניהלו משא ומתן על מי קובע את הגבולות ואילו צרכים ייענו. ההיענות שלנו העניקה להם תחושות של ביטחון ושל שליטה, וחוללה חוויה של סוכנוּת (agency), ההפוכה מן החוויה של אין-אונים ושל קורבנות. השני, המנחים ששיחקו באופן פעיל סביב השולחן. משלב מסוים ישבנו כשחקנים, יריבים למשתתפים, והגבולות במשחק הטשטשו. ההתבוננות בכך, גם בהדרכה, אפשרה עיבוד של האפשרות שאהבה ותוקפנות דרות במרחב אחד, כפי שביטא אורי באמירתו על אהבה ותחרות סביב אותו שולחן. השלישי, טורנירים בקהילה, מחוץ למסגרת הקבוצתית, שהיו יציאה מן הסטינג הקבוע וכללו חשיפה גדולה יותר וגם תחרות בין המשתתפים. לצד המחיר היה גם רווח: משתתף שנעדר תקופה בשל משבר אישי הוזמן אישית לטורניר, נפגש עם חברי הקבוצה כתף אל כתף, ושבוע לאחר מכן חזר אל מעגל השיחה, פנים אל פנים. "דלת אחורית" רכה שאפשרה חזרה לאחר היעדרות. שלוש הסוגיות נושאות רווח ומחיר, ומזמינות המשך חשיבה זהירה.
מסקנות ומגבלות
הקבוצה הטיפולית באמצעות פוקר הראתה שאפשר לפגוש, דרך משחק, אנשים שהטראומה הרחיקה אותם מטיפול, במקום שבו הכניסה בדרך ה"מקובלת" הייתה סגורה בפניהם. שלושה נושאים מרכזיים עלו לאורך הדרך. ראשית, שהמשחק והשיחה הם שני חצאי השלם: הפוקר מייצר עוררות ומפגיש עם חומר גולמי, והעבודה הטיפולית מאפשרת לקבוצה לעכל אותו ולהחזירו כמשהו שאפשר לחשוב, להרגיש ולדבר. שנית, שהשינוי אינו נשאר בחדר אלא עובר אל הבית ואל היחסים: אבות שנעשו נוכחים יותר, גברים מאופקים שהתחילו להרגיש ולדבר, התמקמות אחרת בעולם. ושלישית, שהקבוצה מסוגלת להחזיק גם את הקשה מנשוא - טראומה, מוות, בושה, תוקפנות ופרידה - בלי להישבר: שלושים ושישה מפגשים בלי כל נשירה, וחברים שחזרו גם אחרי משבר.
לצד המסקנות, יש לסייג. זהו תיאור של קבוצה אחת, קטנה ונבחרת, ולא מחקר מבוקר. אין בו קבוצת השוואה, אין מספיק מדדים כמותיים, והממצאים נשענים על התבוננות קלינית. הווינייטות נבחרו ושוחזרו מתוך תיעוד שנכתב לאחר כל מפגש, על ההטיה הכרוכה בבחירה ובשחזור שכאלה. המשתתפים היו קבוצה הומוגנית יחסית, גברים המכירים את משחק הפוקר ובעלי יכולת ויסות בסיסית שאפשרה להם להשתתף בבטחה, ולכן אין להכליל מהם על כלל נפגעי הטראומה. גם המאפיינים הייחודיים של הקבוצה, ובהם התפקיד הכפול של המנחים כשחקנים, שינויי הסטינג והפעילות בטורנירים שמחוץ למסגרת, שזורים זה בזה באופן שאינו מאפשר לבודד את תרומתו של כל גורם בנפרד. לבסוף, לא נבחנה עמידות השינוי לאורך זמן. מגבלות אלה אינן גורעות מערכו של התיאור כמודל ראשוני, אך הן מסמנות את הזהירות הנדרשת בקריאתו ואת הצורך בהמשך בחינה שיטתית.
השלב הבא הוא להמשיך ולבחון: קבוצות נוספות, אוכלוסיות אחרות, הוספת מדדים וליבון המודל כך שאפשר יהיה ללמד ולשחזר אותו. מה שהתחיל כחלום שנולד סביב שולחן פוקר ראוי להמשך בחינה ופיתוח.
מקורות
פרידמן, ר' (2016). מטריקס החיילים: האם החיילים חולים? מקבץ, 21(1).
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). American Psychiatric Publishing.
Arnon, S., Fisher, P. W., Pickover, A., Lowell, A., Turner, J. B., Hilburn, A., Jacob-McVey, J., Malajian, B. E., Farber, D. G., Hamilton, J. F., Hamilton, A., Markowitz, J. C., & Neria, Y. (2020). Equine-assisted therapy for veterans with PTSD: Manual development and preliminary findings. Military Medicine, 185(5-6), e557–e564.
Bion, W. R. (1962). Learning from experience. Heinemann.
Brewin, C. R., Cloitre, M., Hyland, P., Shevlin, M., Maercker, A., Bryant, R. A., & Reed, G. M. (2017). A review of current evidence regarding the ICD-11 proposals for diagnosing PTSD and complex PTSD. Clinical Psychology Review, 58, 1–15.
Caddick, N., Smith, B., & Phoenix, C. (2015). The effects of surfing and the natural environment on the well-being of combat veterans. Qualitative Health Research, 25(1), 76–86.
Foulkes, S. H. (1964). Therapeutic group analysis. George Allen & Unwin.
Foulkes, S. H., & Anthony, E. J. (1957). Group psychotherapy: The psychoanalytic approach. Penguin.
Friedman, R. (2018). Beyond rejection, glory and the Soldier's Matrix: The heart of my group analysis. Group Analysis, 51(4), 389–405.
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery: The aftermath of violence - from domestic abuse to political terror. Basic Books.
Hopper, E. (2003). Traumatic experience in the unconscious life of groups: The fourth basic assumption: Incohesion: Aggregation/massification or (BA) I:A/M. Jessica Kingsley Publishers.
International Mind Sports Association. (2024). A new era for poker: WPF secures poker's definitive recognition as a mind sport by IMSA. https://imsa.sport/2024...port-by-imsa/
Janoff-Bulman, R. (1989). Assumptive worlds and the stress of traumatic events: Applications of the schema construct. Social Cognition, 7(2), 113–136.
Levine, P. A. (1997). Waking the tiger: Healing trauma. North Atlantic Books.
López-Castro, T., Saraiya, T., Zumberg-Smith, K., & Dambreville, N. (2019). Association between shame and posttraumatic stress disorder: A meta-analysis. Journal of Traumatic Stress, 32(4), 484–495.
Margets, L. (2025). Inside the mind of a pro @ 2025 WSOP EP11 [Video]. YouTube. https://www.youtube.com...=mi0LXjq4dCg
Ogden, P., Minton, K., & Pain, C. (2006). Trauma and the body: A sensorimotor approach to psychotherapy. W. W. Norton.
Palomäki, J., Laakasuo, M., Cowley, B. U., & Lappi, O. (2020). Poker as a domain of expertise. Journal of Expertise, 3(2), 66–87.
Porges, S. W. (2011). The polyvagal theory. W. W. Norton.
Siegel, D. J. (1999). The developing mind: How relationships and the brain interact to shape who we are. Guilford Press.
van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.
von Neumann, J., & Morgenstern, O. (1944). Theory of games and economic behavior. Princeton University Press.
World Health Organization. (2019). International classification of diseases (11th ed.). https://icd.who.int/
Yalom, I. D., & Leszcz, M. (2005). The theory and practice of group psychotherapy (5th ed.). Basic Books.
