"גם כשאני לא אהיה פה, אני תמיד אהיה פה"
הקשבה, עדות ויצירה בליווי הורה בסוף חייו
ורד רפאלי
תופעות הממלאות עולם-ומלואו והמגיעות לסופן כאשר מת מישהו עשויות להלך עלינו פליאה. דבר אחד, או מספר אינסופי של דברים, אמנם מתים בעת מותו של כל אחד, אלא אם כן קיים זיכרון אוניוורסאלי, כפי שמשערים אנשי התיאוסופיה. היה יום בעבר שבו נעצמו לעד העיניים האחרונות שראו את ישו המשיח; קרב חונין ואהבתה של הלנה מתו עם מותו של אדם אחד. מה ימות עמי כאשר אמות אני, מהי הצורה הפאתיטית או השברירית שיאבד אז העולם?
חורחה לואיס בורחס, מתוך "העד"
הייתי כבת שבע או שמונה כשאבי קנה את טייפ הקסטות הראשון שלנו. הטייפ עמד על שולחן העבודה שלו לצידה של מכונת הכתיבה ועט הציפורן, אחת מיני רבות. יום אחד, הוא הכניס לטייפ קסטת סלילים, לחץ על שני כפתורים בו-זמנית, הפעיל את ההקלטה, ושאל אותנו שאלות כאילו הוא מראיין אותנו בתוכנית רדיו. יכול להיות שהיה לו מיקרופון ביד. הוא שאל, ואחי ואני ענינו, כל אחד בתורו. אחר כך ביקשנו לשמוע את קולנו מתוך הטייפ, שוב ושוב. שנים רבות לאחר מכן הוא נתן לי במתנה עט שבתוכו מכשיר הקלטה זעיר. מעולם לא השתמשתי בעט הזה. הוא נשכח באיזו מגירה ואינני יודעת היכן. בדיעבד אני מבינה שהמתנה שנתן לי הייתה חלק מסיפור ארוך יותר. נזכרתי שלאחר מותו, כאשר פירקנו את בית הילדות שלנו, מצאנו בתוך מגירות ארון הבגדים מכשירי כתיבה דחוסים שגילם כמעט חמישים שנים. רפילים לעטים, עפרונות, מחקים ומחדדים, ניירות קופי, פנקסים, שדכנים ומהדקים. כולם באריזותיהם המקוריות, לא נגועים. היו אלה שאריות מחנות כלי הכתיבה והספרים שהייתה להוריי. החנות הייתה חלום של אבי, שבשבילו עזבה אמי את עבודתה הבטוחה והייתה למוכרת בחנות. לאחר שנה הם השכירו את החנות. העיסוק במסחר לא תאם את רוחם, ומכשירי הכתיבה היו שאריות מחלום שנותר סגור במגירות עשרות שנים. והיו גם העטים שבהם הוא השתמש. הוא שמר אותם בתוך קופסה במגירה בשולחן הכתיבה שלו. ביניהם שני עטי ציפורן, אחד עם דיו שחור ואחד עם דיו אדום. יום אחד, כשהוריי ישנו את שנת הצהריים, לקחתי אליי את קופסת העטים שלו והחבאתי אותה בארגז כלי המיטה שלי. כשאמי גילתה זאת, ביקשה ממני להחזירה למקומה. ממרחק השנים, אני מבינה שמכשירי כתיבה ומכשירי הקלטה, ואף מצלמות, היו חלק מהקשר ביני לבין אבי.
המצלמות שלו, גם הן, אוחסנו במגירות שולחן הכתיבה. את יאשיקה, אחת מהן, הוא נתן לי כשהייתי בת שבע עשרה. הוא לימד אותי להכניס ולהוציא פילם מהמצלמה, לכוון את הפוקוס ולהחזיק את המצלמה ביציבות כשאני לוחצת על המחשף. בילדותנו הוא צילם אותנו. הוא תיעד אותנו ואת חיי המשפחה שלנו. לפעמים, אחרי שהערב היה יורד ומחשיך את הבית, הוא היה מסדר שיקופיות בתוך ה"מחסניות" של המקרן ואמא שלנו הייתה מסירה את התמונות מהקיר הגדול בסלון. וכשמן המקרן בקעה קרן אור ארוכה, הייתה שמחה גדולה. אני זוכרת את ההתלהבות הילדית למראה דמויותינו הגדולות, מוארות על הקיר ממול. הייתה בה אותה השתאות שאחזה בנו כששמענו לראשונה את קולנו המוקלט שבטייפ. לראות את עצמנו ולהקשיב לעצמנו היה אז כמעט מעשה קסם.
מה טמון בקסם הזה?
להקליט מישהו, לצלם מישהו - זה לומר לו "אתה חשוב לי", זה לומר "אני רוצה לשוב אל קולך, אל פניך, גם אחרי שהרגע הזה יחלוף". כילדה, המישהי הזאת הייתה אני. לראות את עצמי, לשמוע את קולי "מבחוץ", כמו שאחרים שומעים ורואים אותי, היה פלא. ואולי הקסם נוגע במהות הזמן החולף, באפשרות לשוב אל רגע שכבר עבר, לשמוע אותו ולראות אותו מחדש דרך קול, דרך תמונה. הנה אני עכשיו והנה אני אז, הנה אני כאן והנה אני שם, פלא של נוכחות כפולה בשני ממדים של זמן.
מול המראה, אחַי ואני בזרועותיו של אבא, 1967 (צילום: ישראל הר-זהב ז"ל)
כשאנחנו מתבגרים, פלא הנוכחות הזה מתמלא גם בידיעת הסופיות שלה, ידיעת החלופיות של חיינו. זוהי הידיעה שהתיעוד, הצילום, ההקלטה, נוגעים במוות. הם מבטיחים שמשהו מן המצולם, כמו גם מן המבט של הצלם, יישאר, גם לאחר שהם עצמם כבר לא יהיו כאן בגופם. בעוד הזמן ממשיך לנוע בכיוון אחד, החולף מותיר עקבות של נוכחות בתצלום, בהקלטה, ומעניק לרגע אפשרות לחזור ולהופיע. אני זוכרת את עצמי בשעות הצהריים, כשהזמן היה ארוך וריק, מעלעלת באלבומי התמונות של הוריי, בדמותם הצעירה לפני שנולדתי. זה היה אחד השיעורים הראשונים בחלופיות הזמן, בהשתנות, בארעיות. "התצלומים מבטאים את התום, הפגיעות של חיים ההולכים לקראת כליונם", כותבת סוזאן סונטאג (2012, עמ' 76), ואנדרה בזאן (Bazin, 1960) משווה את הצילום לחניטת המומיות במצרים העתיקה בהיותו משקף כמיהה אנושית עמוקה לשמר את הקיום מול המוות, להנציח את החיים ולהעניק להם המשכיות. מכיוון שהצילום כמדיום מתעד עקבות פיזיים מדויקים של המציאות - כלומר נושא קשר ממשי אל הדבר שצולם - הוא עשוי, כותב בזאן, לענות ולו במעט על כמיהה זו. אפשר לומר שבפעולת התיעוד, בצילום או בהקלטת רגע מציאות, יש מתח בין הרצון לעצור את הזמן ובין ההבנה שאי אפשר לעצור אותו. כל תצלום מבטא את העובדה שזה היה ושזה כבר איננו, כתב רולאן בארת (1988). ומתוך אותו כאב של הבנת החלופיות, עולה השאלה של בורחס בסיפור "העד", "מה ימות עימי כאשר אמות אני?"
לפני שנים, כשליוויתי את אבי בשנות חייו האחרונות, השאלה הזאת קיבלה בעבורי משמעות חדשה. שאלתי, מה ימשיך לחיות לאחר מותו של אבי? איך אפשר להותיר משהו ממי שעתיד להיעלם?
בשש השנים האחרונות לחייו התגורר אבי בדירה בדיור מוגן. ככל שחלף הזמן הוא נחלש ונזקק להשגחתו של מטפל שליווה אותו במשך כל שעות היום והלילה. הביקורים אצלו הלכו ותכפו. פעם בשבוע, ביום החופשי של המטפל, הייתי נשארת איתו שעות ארוכות. אלה היו השעות שבהן יכולנו לשוחח ללא הפרעות. דיברנו ליד שולחן האוכל, על המיטה הזוגית אחרי תנומת צהריים, או בלובי של בית הדיור המוגן.
לא תמיד היה לי קל להקשיב; הסיפורים החוזרים, הכאבים הפיזיים והנפשיים ששבו ועלו, חוסר האונים, הציפייה שלו שאציל אותו, ורגשי האשמה שלי על כך שאינני עושה די - כל אלה הקשו עליי להיות נוכחת.
כולנו יודעים שהחיים הם בני חלוף, אבל ללוות הורה זקן פירושו לחוות את הידיעה הזאת בגוף ובנפש. זה להיפגש עם סופיות החיים, עם הפחד שלנו עצמנו מזקנה ועם מותנו שלנו, לא כרעיון אלא כחוויה ממשית.
אני זוכרת את עצמי יושבת לצידו ומדמיינת את עצמי בתוך הגוף שלו.
איך זה מרגיש להיות בתוך גוף תשוש וקמוט? איך זה מרגיש כשהחיים מתקרבים אל סופם? איך זה מרגיש להיות לבד, ללא בת זוג, ללא מגע וחיבוק יומיומי דווקא בשנים הפגיעות כל כך?
אבי אהב לספר סיפורים. אלה היו סיפורי זיכרונות משנות ילדותו, נערותו ובגרותו, סיפורים שחזרו וסופרו, והוא ידע לספר אותם בחן.
אני זוכר שהיתה תקופה שקראתי את "באש ובחרב" ו"המבול". כשגמרתי את הדף האחרון, העולם שלי נגמר. אמא שלי ראתה מה שקורה. היא לקחה אותי לויטמן, קנתה לי שם גלידה, והלכנו לשפת הים. מצאנו ספסל והתיישבנו. היה מצב כלכלי לא כל כך טוב. שאלתי אותה: "תגידי לי, איך אנחנו נהיה הלאה?" אז היא אמרה: "תראה, יבוא יום שיהיה לך כל-כך טוב, שלא תאמין שזה קורה לך."
באחת ההזדמנויות, כאשר ישב עם אחד מילדיי וסיפר לו את סיפוריו, הצעתי שנתעד את הסיפורים האלה בקולו, כדי שיישמרו לנכדים ולדורות הבאים. הוא שמח על הרעיון. זה היה ארבע וחצי שנים לפני מותו. מאז, בכל פגישה, הקדשנו לכך זמן. לחצתי על כפתור ההקלטה בטלפון הנייד והוא שב וסיפר את הסיפורים שהכרתי. כמו מטריושקה של זיכרונות שעבר רחוק וקרוב מתערבבים בהם, סיפור הוליד סיפור. ילד, אבא, אמא, אח ושתי אחיות, חוף ים, בית ספר, פרידה של הורים, קיבוץ, מלחמה, אח שנהרג, חיל הים, אוניות, תל אביב, נאפולי, חניתה, אלסקה ואנטרטיקה, ושוב ים. להפליג הוא חלם מאז היה ילד שצלל אל תוך ספרי הרפתקאות. עכשיו הוא מצטער על שלא כתב את הרפתקאותיו שלו, שלא כתב יומן. "טוב שאת מקליטה", הוא אומר, ולפעמים יבקש לוודא שאכן ההקלטה עובדת, כי "את זה אני רוצה שתקליטי".
עם הזמן הפך מכשיר ההקלטה, הטלפון הנייד, למאזין נוסף שנכח גם בשיחות יומיומיות בינינו. לא פעם היה לי קשה להקשיב. אבי היה במרכז השיחה ואני נשארתי בעמדת המקשיבה. כבר שנים קודם לכן, מאז מות אמי, מצאתי את עצמי דואגת לו יותר ויותר. בשנותיו האחרונות נעשה היפוך התפקידים בינינו כמעט מוחלט. היו ימים שבהם המקום שמצאתי את עצמי בו היה לי כבד. רציתי שהוא יהיה אבא שלי. רציתי להיות ילדה.
שנתיים אחרי שהתחלנו להקליט את השיחות בינינו, הצטרפה גם המצלמה למפגשים שלנו. הוא מאוד שמח להיות מצולם, ולא פחות מכך שמח לראות אותי מצלמת.
"כשאת מצלמת, את נראית כמו ילדה קטנה", אמר לי פעם.
אבא. אוקטובר 2018. (צילום: ורד רפאלי)
"אני אוהב שאת מצלמת אותי... אני יודע שזה יישאר אחרי... יום יבוא ואני אעשה לכם שלום... אם אתם רוצים לראות אותי כשאני כבר לא קיים, אז אתם מוצאים את התמונות, ומסתכלים... אבל אחרי שאתם כבר לא קיימים, כבר לא מדברים אל אף אחד התמונות."
יום אחד, בשעה שמצב רוחו היה ירוד מאוד, הצעתי ספונטנית שנכתוב ביחד ספר. עיניו אורו. "אני אספר לך ואת תכתבי", אמר. "איך נקרא לספר?" שאלתי. "נקרא לו 'שיחות עם אבא'", הציע. עם הכוונה החדשה הזו, המשכנו להקליט את עצמנו. לפעמים הייתי מגיעה עם שאלות מוכנות מראש ולפעמים השיחה התפתחה מעצמה. לעיתים, בזמן שדיבר, הקלדתי את דבריו על המחשב הנייד שלי בזמן אמת. הקשבתי ותמללתי בו-זמנית. משהו בשיחות השתנה. הן היו שיחות אישיות, אבל היו גם דיבור המכוון אל אחרים. זו הייתה ידיעתו שדבריו יעברו דרכי הלאה. ההתכוונות הזו העניקה לשנינו תחושת משמעות. זו הייתה הידיעה שגם במצב שבו הוא מצוי, כשהגוף הולך ונחלש עד כדי אובדן עצמאות, כשהיכולות המנטליות הולכות ודועכות, עדיין יש לו מה לתת למשפחה, לנכדים ואולי גם לאחרים.
בשיחה אחת אמר:
"יש לי תחושה חזקה שגם כשאני לא אהיה פה, אני תמיד אהיה פה".
במהלך הזמן שמתי לב שההקלטה, הצילום והכתיבה שהתפתחה לצידם שינו את האופן שבו הקשבתי לו, וגם את האופן שבו ראיתי אותו. אני חושבת שהתאפשר לי לשמוע את דבריו מעבר לרגע שבו נאמרו, לשמוע בהם את מה שמבקש להמשיך להישמע, את מה שמבקש להישאר בעולם אחריו. מתוך כך יכולתי, בתוך תוכי, לפנות לו את כל מרחב השיחה ולהניח לציפייה שיפנה גם לי מקום. הוויתור הזה היה בעבורי משחרר. בהדרגה נעשיתי פנויה יותר לראות את הכאב, הבדידות, הבלבול והפחד. שאלתי שאלות שביקשו להרחיב את מה שאמר. דיברנו על חייו, על יחסינו, על אהבה, על אמי שנפטרה שנים קודם, על זקנה, על משמעות החיים, על המוות ועל מה שאולי נמצא מעבר לו. היו רגעים שבהם נדמה היה שהמילים שלו נוגעות בלב ליבה של חוויה או תובנה אנושית. ככל שההקשבה נעשתה בעבורי אפשרית יותר, העמיקו השיחות בינינו. הוא שיתף אותי במחשבותיו, בהרהוריו, בחרדותיו ובחלומותיו. נולדה בינינו אינטימיות שלא הכרתי קודם. ובתוך כל אלה עלתה תחושת הדחיפות להספיק לתעד ולצלם. הזמן קצר ואינני יודעת מתי הדבר לא יתאפשר עוד.
גם העובדה שהצילום והכתיבה היו חלק מעולמו בצעירותו הפכה אותם למרחב שבו יכולנו להיפגש מחדש. מאז שהיה נער צעיר הוא אחז במצלמה ותיעד את נופי תל אביב שבה גדל. אחרי שהתגייס לחיל הים, הפליגה איתו המצלמה אל מעבר לאופק שאליו נשא את עיניו כילד. וכשהיה לאבא, צילם אותנו ביומיום המשפחתי, בחופשות ובטיולים. והייתה גם מכונת הכתיבה, שבלילות הייתי נרדמת לקול תקתוקה. זו הייתה אמי שתיקתקה בה את המילים שלו. לאחר שהשכיבה את כולנו לישון, היו שניהם מתיישבים ליד שולחן העבודה שלו; אבי הקריא לה את הספר שכתב, ואצבעותיה הקישו בזריזות עיוורת על האותיות. את ספרו היחיד הוציא לאור בהוצאה עצמית, ואף מכר אותו בעצמו באמצעות מודעות שפרסם בעיתונים. אך חלום הכתיבה עדיין לא מומש במלואו. במשך שנים הייתה תלויה מעל שולחן העבודה שלו תעודה על סיום קורס עיתונאות, ובמגירתו היו גם כרטיסי הביקור עם שמו ותחתיו המילה "עיתונאי". הקרוב ביותר שהגיע לעיסוק בעיתונאות שעליו חלם היה תקופה קצרה שבה עבד כסדר דפוס של תמונות בעיתון "מעריב". בשיחות בינינו, כשלא הצליח להיזכר בפרטי אירועים בחייו, חזר ואמר שהוא מצטער על שלא כתב יומן. והנה, אנחנו כותבים ביחד ספר ואנחנו מצלמים וגם מדברים על צילום ועל כתיבה. לפעמים הקראתי לו סצינות מזיכרונות ילדותו שהרחבתי לכדי סיפור קצר, ולפעמים השמעתי לו את הרהוריו שערכתי לכדי טקסט קצר, פרגמנט. "את זה אני אמרתי?" שאל אותי פעם אחת נרגש.
ההקלטות והצילומים היו לי גם כעין הגנה. בזמנים שבהם הייתה בינינו עדשת המצלמה, בימים שבהם הפעלתי את מכשיר ההקלטה, נדמה היה שאני יכולה יותר לשאת את המפגש. בחסות ההקלטה יכולתי להקשיב לו מבלי להיטלטל, ובחסות המצלמה - להסתכל אל תוך עיניו. העזתי לקרב את העדשה אל פניו, אל סנטרו, אל פיו, אל לחיו המשורגת נימים אדומים כהים. דרך העדשה יכולתי להביט בעיניו הדומעות מבלי להסיט את מבטי. לפעמים ראיתי בפניו את הילד שהיה. לא פעם קירבתי את העדשה אל עיניו, חיפשתי בהן את דמותי, משתקפת. פעם אחת היה נדמה שראיתי.
אבל היו גם שיחות שלא עלה בידי להיות בהן. היו אלה רגעים שבהם ליבי היה סגור או שהכאב שלו היה גדול מכפי שיכולתי לשאת.
דיוקן אבי. דצמבר 2017. (צילום: ורד רפאלי)
במהלך השנים, נוצר ארכיון אישי של השיחות בינינו, של סיפורי חייו ושל יחסינו המתועדים. באותם ימים לא חשבתי שאני יוצרת ארכיון. זו הייתה פשוט דרך להיות ביחד.
כשאני חושבת על זה כיום, אני מבינה שהמפגשים בינינו היו מפגשים של עדות. מושג העדות, שהתפתח בעיקר סביב אירועים קיצוניים של אלימות וטראומה היסטורית, מאפשר לחשוב גם על עדות הנמסרת מתוך חיי היומיום, הזקנה וסוף החיים. זוהי עדות קיומית, עדות על חוויית הקיום של אבי בשנים האחרונות לחייו ועל מה שהזקנה הביאה עימה: אובדן היכולת הפיזית והמנטלית, הבדידות, אובדן העצמאות וחוסר האונים; ההכרה באשליית השליטה בגוף ובתודעה, הפחד מהמוות המתקרב וההשלמה עימו. לצד דעיכת הגוף ותעתועי התודעה, זוהי גם עדות על התרחבות הרוח בעומדה על הסף, בעוד אבי מנסה ללכוד בשפה מחוררת את ההוויה הזאת בזמן אמת. וכמה קשה לשים בה מילים. ובכל זאת הוא משמיע את קולה. השמעת הקול הזו נותנת תוקף לחוויית החיים הזו ולקיומו של אבי בתוכה.
אני קייםפתאום אני ישנו.תמיד כשאת באהאז אני יודע שזה עובדה שאני ישנו,אז אני מחכה לך.
כדי שעדות תתקיים, כדי שהיא תקבל הכרה, היא זקוקה למאזין קשוב ואמפטי, שיהיה מוכן לקבל אותה ולהיות נוכח עם העד באופן עמוק ובלא להיבהל (פלמן ולאוב, 2008). בעת המפגשים שלנו, אבי היה העד ואני המאזינה. נוסף עליי הצטרף אלינו מאזין - מכשיר ההקלטה - ונוסף עוד מבט, זה של עדשת המצלמה.
אחד המאפיינים המרכזיים של עדות קיומית, לפי פלמן ולאוב (2008), הוא המאבק בסכנת המחיקה. בתקופת הזקנה סכנת המחיקה היא גם מנטלית וגם פיזית. היא גם הזיכרון המתפורר והיא גם המוות המתקרב. העדות של אבי, שאני מאזינה לה ומתעדת אותה בזמן אמת, היא פעולה אקטיבית כנגד המחיקה הזו; היא מבקשת להציל ממנה את קולו ואת דמותו. ובעוד הקיום של אבי הלך והצטמצם, המפגש בינינו אומר לו: אתה קיים, יש ערך למחשבות שלך, יש ערך לחוויות שלך, יש ערך לחייך.
למה יש לי תחושה של עצב בזמן האחרון?תחושה של עצבכאילו שאני מחכה למשהווהוא לא הגיע.
להאזנה וצפייה בקטע המלא בקולו של אבי...
איך אומרים עצב? איך אומרים חסר? איך אומרים אבל? יש חוויות שאינן ידועות לנו במלואן עד שאנחנו אומרים אותן. אבי, שהתמודד באותה עת עם דמנציה, ניסה להבין מה עובר עליו מתוך ההווה שלו. מתוך דיבור אל אוזן קשבת ומתוך ניסיון לחשוב בקול רם את ההווה, מה שנחווה מפורק ומעורפל מקבל מילים, צורה ומסגרת. הכאב נעשה נראה, גם לו וגם לי. הוא מגלה את ידיעת החוויה שלו בזמן אמת, תוך כדי שהוא מדבר אותה, מנסח אותה. הידיעה הזאת נולדת בתוך ההקשבה (ראו גם פלמן ולאוב, 2008).
להיות בגיל 87מה אתה כבר יכול לזכור?מה כבר אפשר לזכור?זה להיות במצב שללדעת הרבה ולא לדעת כלום
להאזנה וצפייה בקטע הזה בקולו של אבי...
מעבר לממד הפסיכולוגי, יש למפגש העדות גם ממד אתי. ארתור פרנק בספרו "המספר הפצוע", שבו כתב על עדות בהקשר של מחלה, מכנה זאת "אתיקה של סולידריות ומחויבות" (Frank, 1995). אדם המספר את סיפור הסבל שלו מציע את קולו לאחרים כשותפים לדרך של הפגיעות האנושית. העדות מאפשרת לסבל הפרטי להפוך לחוכמה בעלת ערך לאחרים, לתובנה אנושית משותפת, לאמת קיומית. בעדותו של אבי, הופך הכאב של הזקנה לפתח שדרכו מבטא האדם אמת קיומית הנוגעת לכל בן אנוש, אמת הפגיעות והשבריריות האנושיות, אמת הארעיות והחלופיות של החיים. זהו, אומר פרנק, כוחו של העד - להעניק משמעות לחיים ולסבל, גם כאשר השליטה הפיזית והמנטלית דועכת.
ככל שעבר הזמן הלכו והתפוררו הזיכרונות ונעלמו פרטי הסיפורים שסיפר. עכשיו היה מקום לעכשיו, לכאבי הנפש של הזקנה המכרסמת, לדאגות המרימות ראש בלילות הטרופים, לחלומות, להזיות. לפעמים יגיחו שברים, רסיסים של זיכרונות. הוא ינסה להרכיב מחדש את העבר המפורק. "תזכירי לי", הוא מבקש ממני. ואני מזכירה. אני אומרת שביב של זיכרון, שם או מקום, והנה זה מעורר עוד צליל בזיכרונו שלו, מעלה עוד תו ועוד פיסה. הנה, אנחנו מרכיבים ביחד. אני מראה לו תמונה. הנה הוא, בחור צעיר מאוהב, מביט בתמונה אל אהובתו - אשתו, אמא שלי. לפעמים היא תהיה לו מוכרת ולפעמים לא. "את יודעת איך קראו לה?" הוא ישאל. ואחרי שאגיד את שמה, סיפור האהבה של נעוריהם יסופר שוב ושוב בגרסאות שילכו ויצטמצמו. פניה של אשתו, אמא שלי, שמתה לפני שנים, כבר נגוזו, אבל אדוות האהבה עדיין נעות. חודשים ספורים לפני מותו, כאשר החיים הפכו לנעלם בזיכרונו, אשמיע לו את מה שנמוג ממנו, את קולו שבהקלטה מספר את חייו. והנה, העדות שלו, בקולו, שבה ונשמעת מתוך ההקלטה, ואבי, שהיה העד, הופך למאזין של עדותו שלו. הוא יקשיב ושפתיו יירעדו. אחר כך הוא יאמר:
"לשמוע את הסיפור זה יותר מרגש מלחיות אותו".
אחר כך ילכו ויתארכו השתיקות, ילכו המילים ממנו ובינינו. נשב זה לצד זה, ואני אחפש בעיניו את מי שהיה אבי. לפעמים אראה בהן את דמותי.
בלילה ראיתי בחלום ביצה בתוך כוס שפתחה צר. הייתי מוטרדת, איך אוציא את הביצה מבלי שתישבר?
בחלוף השנים הבנתי עד כמה רחב הארכיון שנותר מן השיחות בינינו: למעלה מחמש מאות קבצי שמע, רובם מתומללים. חלק מהם תומללו עוד בחייו, וחלק לאחר מותו. יש שיחות שנותרו עדיין לא מתומללות. גם היום, שמונה שנים לאחר לכתו, יש הקלטות שזמנן בעבורי עדיין לא הגיע. מספר חודשים אחרי מותו חזרתי אל ההקלטות שיכולתי לשאת. מבעד לערפילי הזיכרון, מבין אירועים ואנשים שמהבהבים וכבים בתודעתו, אני שומעת את קולו התשוש, המקוטע, את יובש פיו, את כחכוח הגרון, את נשימותיו, את השתיקות הארוכות שבין המילים, ההברות, הבלחות התודעה ודמדומיה, את טון הדיבור שמעלה בעיניי את הבעת פניו באותו רגע ממש של חספוס או של רכות. קולו חי, נרעד, לובש חיים. עכשיו הוא כאן בגבולותיי הנסבלים. יש שאני שומעת את קולו מכתיב לי את דבריו. תקתוקי אצבעותיי על המקלדת מלווים את קולו כפעימותיו של מטרונום איטי.
ואני גם שומעת את קולי. עדה לעצמי.
לפעמים אשמע בו עייפות או אנחה. לפעמים אותה תעוקה בחזה של אז תשוב ותעלה. לפעמים אשמע בקולי חוסר סבלנות, ואז אזכר שבאותו רגע רציתי לא להיות במקום שאני נמצאת בו. לפעמים רציתי שקט. ההקשבה וההתעניינות דרשו ממני מאמץ. היו רגעים שהצעתי לו שננוח יחד או שנקשיב יחד למוזיקה, אבל הוא ביקש לדבר. אז דיברנו. ובעוד הוא מתמלא, אני מתרוקנת.
לפעמים, תוך כדי הקשבה לשיחה המוקלטת, אצטער על מילים שאמרתי. באחת ההקלטות אני שומעת אותו שואל אותי "מי את?" אני משיבה "תסתכל אלי". "אני לא רואה", הוא אומר. אני מרימה את כף ידי מולו, פורשת את האצבעות ושואלת "כמה זה?" "חמש", הוא עונה. "אז אתה כן רואה", אני אומרת. "את יודעת מה? אל תעשי לי בחינות!" הוא עונה, בכעס. ועכשיו אני שומעת בקול את הפחד שלי ואת הבושה שלו.
ויש רגעים שבהם עולה התרחבות. כשאני שומעת את קולו בהקלטה - "הייתי אבא טוב?" - אני רוצה לחבק אותו. כשהוא נזכר בשירי ילדותו הישנים ושר אותם, כשאני שומעת את קולו שר "הוי, חבל חבל חבל, שגם אני אינני כד", אני שומעת את הילד. ואני מוצאת הקלטה שבה הוא אומר לי לראשונה: "אני אוהב אותך". זה היה חודש וחצי לפני מותו. ובעת שאני מעבדת ועורכת את ההקלטות, אני רואה את חוסר האונים ואני רואה את הפגיעות והרכות שלו. ואני רואה גם את התרחבות הרוח, את האפשרות להשקיט את עצמו בדברי נחמה שהוא אומר לעצמו על הקיום שמעבר לאי קיום. אני זוכרת שבזמן אמת היה לבי לפעמים סגור אליו. כשאני מקשיבה ממרחק השנים לשיחות בינינו, אני יכולה לראות בו טוב. אני רואה אותו לא רק כזקן נזקק. אני רואה אותו כמי שמלמד אותי על פגיעות, על תלות, על ויתור על ההתנגדות למה שאי אפשר לשלוט בו יותר. עולה בי ההבנה שכולנו מטפלים וכולנו מטופלים. עם חילופי העונות, אנחנו מחליפים תפקידים. אני רואה את השבר והאובדן, את הפגיעות והרכות שבאה איתה, ואני מבינה שהם התוך העדין, שהיה עד עתה מוגן ושמור. עכשיו הוא נראה.
את היית ילדה שלי ותמיד תהיי ילדה שלי,תמיד אני ארגיש כאילו שאני מחזיק אותך על הידייםאנחנו תמיד נהיה בנשימה אחת ביחד.אני מרגיש כאילו עכשיו אני הילד שלך.
להאזנה וצפייה בקטע המלא בקולו של אבי...
אבא שלי פתח לי צוהר אל עולמו הפנימי של אדם העומד על סף החיים. יש רגעים שהחוויה מכסה את התודעה ורגעים שהתודעה מתבוננת בה מן הצד. ברגעים אלה מגיחה בהירות והתרחבות. פעמים רבות חוויית המציאות של התודעה היא פרגמנטרית - העבר מפורק וההווה מפורק. לעיתים המציאות היא חלום ולפעמים החלום הוא מציאות. ויש רגעים של חסד, שבהם שכבה אחר שכבה נקלפת, ומה שהיה שמור, מכוסה וחבוי, הפגיעות, הרכות, העדינות, מתגלה ועולה.
ז'אן־פרנסואה ליוטאר (1996) מתאר מצבים שבהם החוויה מבקשת להיאמר, אך השפה מתקשה לשאת אותה. מצב כזה עשוי להתרחש גם בזקנה. הזיכרון המתפורר, השפה הנסדקת והמוות המתקרב מקשים על האדם להעיד על חייו ועל קיומו. בתוך המרחב הזה, השיחות המתועדות בינינו יצרו מקום שבו גם השברים, השתיקות, החזרות ואי־היכולת לומר נעשו חלק מן העדות עצמה. עוד בחייו ערכתי כמה טקסטים קצרים מדבריו, והשמעתי לו אותם. בשנים שלאחר מותו שבתי וניסיתי לערוך אותם. ניסיתי לחברם לטקסטים מונולוגיים ארוכים בפרוזה. חיברתי ופירקתי, ושוב חיברתי ושוב פירקתי. לבסוף, החלטתי להותירם כפרגמנטים קצרים, חלקיקים שאולי משקפים את אופייה המקוטע והחמקמק של ההוויה שאבי היה שרוי בה. אולי הצורה הפרגמנטרית מאפשרת לשאת את מה שלא ניתן היה לומר ברצף. כל פרגמנט לחוד וכולם ביחד הם שלם, וכפי שכתב יואל הופמן (2010), "גם שברי הדברים שלמים בדרכם".
חזרתי לתמלילי ההקלטות. השמטתי אמירות שלי וגם אמירות שלו והשארתי רק היגדים שנראו לי נוגעים בליבת החוויה. לא שמתי בפיו שום דבר חדש משלי. לא תיקנתי את לשונו. במילים אחרות, הוצאתי את דבריו מתוך ההקשר של השיחה על ידי השמטה ולעיתים גם שינוי מיקום של ההיגדים שלו. לעיתים הייתה ההרכבה מלאכת תפירה עדינה, חיבור היגדים שנאמרו בזמנים שונים ובסדר אחר. את אלה ערכתי לכדי טקסט קצר, פרגמנט מונולוגי, כפי שמודגם לאורך הכתוב כאן.
את הפרגמנטים ערכתי לאסופה שאותה ניסיתי להוציא כספר, אך קיבלתי דחיות מכמה הוצאות ספרים שאליהן פניתי. "הספר לא מסחרי", או "הטקסטים לא מספיק פואטיים", נכתב בדוא"ל החוזר. באחד הלילות לא יכולתי להירדם. זה היה לאחר שמו"לית מהוצאת ספרים אחת אמרה לי שהיא לא חושבת שיהיו קוראים לספר הזה. התהפכתי במיטה כל הלילה. אני זוכרת תחושה חזקה של עלבון בעבור אבי. הרגשתי שדחיית הספר היא דחיית דבריו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהמילים שלו יישארו דוממות בתוך קובץ במחשב, שלא יפגשו אף אחד מלבדי.
במהלך השבועות הבאים חזרתי אל כתב היד, אל הפרגמנטים, וקראתי בהם, לאט, בתשומת לב. יכולתי לשמוע בתוכי את קולו שלו דובר את המילים. בכל פעם שקראתי את הפרגמנטים, קול אבי חזר ונשמע. הנוכחות שלו הייתה בהם, חיה ומוחשית. נדמה שרק אני שומעת אותה. הרגשתי שאני נושאת לבדי משהו שאינני מצליחה למסור הלאה. חשבתי: אולי הטקסטים מבקשים לעצמם מדיום אחר שיאפשר להם להישמע? שאלתי את עצמי כיצד אפשר להשיב אל המילים ממדים של נוכחות. עלה בדעתי שאולי מה שהמילה הכתובה לא יכולה לשאת, הקול יכול. במסורת הפילוסופית המערבית, כותבת אדריאנה קוואררו (Cavarero, 2005), הועדפה המשמעות המופשטת של המילים - ה"מה" שנאמר - על פני הקול הפיזי הנושא אותן. בעוד שהכתוב משמר את תוכן הדיבור, הקול נושא את ה"מי" של הדובר; הוא חושף את ייחודו החד-פעמי, את גופו ונוכחותו. חזרתי לקולו של אבי בהקלטות והתחלתי לערוך את קבצי השמע עצמם לכדי פרגמנטים קוליים באותה מתודה של מחיקה וארגון מחדש. בהקשבה לפרגמנטים הקוליים יכולתי לחוש את קצב הדיבור והאינטונציה, את השתיקות, את הצחוק, את יובש הפה, את ההיסוסים ואת רעד קולו. ומתוך קבצי השמע שערכתי, יצרתי עבודות וידאו קצרות השוזרות בין הקול של אבי לבין הטקסט בכתב ידי, הנע לפי קצב דיבורו. לעבודות אלה קראתי "טקסטמושיינס" (TextMotions). דרך תנועת הכתב אני מבקשת להשיב אל הטקסט את איכויותיו הייחודיות של הקול המדבר, את אותו "מי" גופני וחד-פעמי שקוואררו מצביעה עליו.
פעולות אלה של עריכה ועיבוד של הטקסטים נולדו באופן אינטואיטיבי. בדיעבד גיליתי שמתודולוגיה זו מכונה בספרות העוסקת במחקר מבוסס אמנות "שירה מתוך תמלילים" (Transcript Poetry). זוהי שיטה שבה נתונים איכותניים, כמו תמליל ראיון, מעובדים לכדי שיר או טקסט פואטי, תוך שימוש במילים המקוריות של הדובר (Leavy, 2015). עיבוד זה מבקש ליצור מפגש עם החוויה, מפגש שממנו יכולה לעלות צורת ידיעה שאינה רק אינטלקטואלית אלא גם חושית וגופנית. הבחירה להותיר את דבריו של אבי כפרגמנטים, לשמור על השתיקות, על הקיטועים, על החזרות ועל קולו המקורי, היא ניסיון להיפגש, דרך העיבוד האמנותי של עדותו, עם תודעתו. כך, העדות, שנולדה במפגש בין שנינו, מקבלת חיים חדשים וצורות חדשות של הקשבה בקרב מאזינים חדשים. ובדרך זו קולו של אבי ממשיך להישמע גם לאחר מותו.
בלילה אני חולמת שאבי היה אמור לקרוא בספר התורה בבית הכנסת. זה היה בשבת. חששתי שלא יקרא נכון את הכתוב כי המילים לא מנוקדות. בהחבא ניקדתי בעיפרון, חלקית, שתיים-שלוש מילים, ובהן המילה "אחרַי", שמתי בה פתח ברי"ש. הרב של בית הכנסת ניגש אליי ואמר שהוא מקווה שלא כתבתי כלום בספר. זה הרי יום שבת. שיקרתי ואמרתי שלא עשיתי דבר כזה. ואז אבי קרא בפני כולם בספר התורה, והסתבר שהניקוד שלי, שלפיו קרא, לא היה נכון. הרב ניגש אליי ואמר שהוא יודע שניקדתי בספר. הבנתי שהוא יודע ששיקרתי. הסברתי לו שרציתי שאבא יקרא נכון בספר התורה. הרב אמר: "הכול בסדר, הכול בסדר", והלך. ואני ידעתי שלא הכול בסדר.
לאחר שעזב אותנו בגופו, ניסיתי למצוא לי דרך בתוך ארכיון ההקלטות והתמלילים שנוצר. ערכתי, השמטתי והרכבתי. לצד אלה, ליוותה אותי ההתלבטות באשר להוצאה לאור של הדברים. אמנם אבי היה שותף לכוונה להעלות את הדברים על הכתב, אך ייתכן שהאופן שבו רצה להישמע שונה ממה שאני בחרתי. האם ועד כמה היה מוכן לחשוף את פגיעותו? האם אני מפרה את האמון שנתן בי ועושה שימוש לא ראוי במה שהפקיד בידיי? האם אני מנצלת את הסבל שלו לצורך יצירה? ולנוכח הדמנציה שאיתה התמודד בסוף חייו, עד כמה הייתה הסכמתו להיות מתועד מודעת?
כשאבי ואני יצאנו לדרך של התיעוד והכתיבה, הנחתה אותנו המטרה להנציח את עדותו. אבי דיבר וסיפר את חוויותיו והרהוריו מתוך כוונה לעצב את האופן שבו ייזכר. היו פעמים שביקש במפורש שאקליט, והיו פעמים שביקש שאכבה את ההקלטה. עם הזמן חלה הידרדרות מנטלית. נפערו פערים בזיכרון ובחשיבה. אבי כבר לא יכול היה לשלוט באותו אופן על הסיפור שהוא מספר. הופיעו בלבול, שתיקות, ערבוב בין חלום למציאות. מה קורה לעדות כאשר אבי כבר אינו יכול לשלוט באופן שבו הוא מספר את סיפורו? וכיצד אני יכולה להישאר נאמנה לקולו של אבי, ובו בזמן להכיר בכך שהאפשרות של העדות להמשיך להתקיים תלויה כעת גם בי כמאזינה, עורכת ויוצרת?
בעבודת העריכה אני הופכת להיות שותפה לנשיאת העדות שנמסרה לי, ובדרך שאני בוחרת לערוך אותה יש גם מן הפרשנות. ככל שהשליטה של אבי בנרטיב פוחתת, כך גדלה האחריות שלי כעורכת. האם אני רשאית לערוך את דבריו? האם כך היה רוצה להישמע? מצד אחד, אני רוצה לשמור על האותנטיות של קולו ולכבדו. מצד שני, אני רוצה לאפשר לעדות להמשיך לחיות, לאפשר לה להישמע בקרב קהל מאזינים רחב. ולשם כך דרושים עריכה ועיבוד. חצי שנה לפני מותו שוחחנו על כך. הנה קטע מתוך השיחה הזו:
אני חוזרת אל השיחות האלה שלנו, והדברים שאני שומעת מרגיעים אותי. ובכל זאת, גם היום אינני יודעת אם הניקוד שהוספתי לדבריו הוא הניקוד הנכון.
באחד הלילות חלמתי שהוא לא עונה לטלפון. רציתי ללכת אליו הביתה, לוודא שהוא בסדר. פשטתי את הבגדים הארוכים החמים. לבשתי בגד ושוב פשטתי וניסיתי אחר. היה חם מדי, שום דבר לא התאים. על המיטה ועל הרצפה נערמו הבגדים. לא הצלחתי לשים על גופי שום בגד. ואז הוא הופיע. הוא היה צעיר ורזה בבגדים יפים, אבל היה בו משהו מרושל. החולצה התכולה שלבש הייתה רטובה, וצד אחד שלה היה כהה יותר מהאחר. הוא היה טרוד והתרוצץ ממקום למקום. אמרתי לו כמה יפה הוא נראה, אבל הוא לא התייחס והמשיך להתרוצץ. ביקשתי ממנו לחכות, לעצור, כדי שאוכל לצלם אותו. רציתי להחזיק במראה הזה שלו. אבל ברגע שהסתכלתי אליו דרך עינית המצלמה הוא נראה אחרת. כל פעם הוא נראה אחרת. לא הצלחתי לתפוס בה את שראיתי בלעדיה.
אבא ואני. ינואר 2018. (צילום: ורד רפאלי)
מקורות
בארת, ר. (1988). מחשבות על הצילום (תרגום: ד' ניב). כתר.
בורחס, ח"ל. (2004). העד. בתוך מבוכי הזמן (תרגום: י' ברונובסקי). כתר.
הופמן, י. (2010). מצבי רוח. כתר.
ליוטאר, ז"פ. (1996). הדיפרנד (תרגום: א' אזולאי). תיאוריה וביקורת, 8, 139–150.
סונטאג, ס. (2012). הצילום כראי התקופה (הדפסה שביעית). עם עובד.
פלמן, ש. ולאוב, ד. (2008). עדות: משבר העדות בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה (תרגום: ד' מילר). רסלינג.
Bazin, A. (1960). The ontology of the photographic image. Film Quarterly, 13(4), 4–9.
Cavarero, A. (2005). For more than one voice: Toward a philosophy of vocal expression. Stanford University Press.
Frank, A. W. (1995). The wounded storyteller: Body, illness, and ethics. University of Chicago Press.
Leavy, P. (2015). Method meets art: Arts-based research practice (2nd ed.). Guilford Press.
