מי יצלם את הצלמים?
ד"ר איילת כהן וידר | 9/10/2026 | 73 צפיות | הרשמו כמנויים
עשרים וארבע שעות בחיי אישה, גירסת ישראל 2026
6.10.26 9:00
ראיון עם כתב מהטלגרף הבריטי:
הוא- מה נדרש לשורדים ולמשפחות השכולות כדי להחלים?
אני- בטראומה קולקטיבית כדי שהחברה תחלים המוסדות שקרסו צריכים לבנות את האמון מחדש, לקחת אחריות וזה לא קרה עדיין, להפך. יש התנערות ממושכת מלקיחת אחריות. כשהנחתי קבוצה של הורים שכולים מהנובה שוב ושוב הם עסקו בצורך הזה, בזעם על האחראים שלא נתנו דין וחשבון ולא לקחו אחריות. הצורך הזה עלה מכולם מכל קצוות הקשת הפוליטית כי זה לא פוליטי, זה לא ימין ושמאל, זה שלב הכרחי בהחלמה ושיקום מטראומה קולקטיבית
18:30
עמק חפר, ארבעה נכדים, בת גיבורה ואבא במילואים. מעין מכניס את רתם למקלחת, אחר כך הוא מתקלח במהירות. ׳המורה שירן אמרה לעשות היום משהו אחד לכבד את ההורים׳
20:30
הערב יורד על המושב, השמים מחשיכים, ליובל יש שיעורי בית במולדת ׳צריך לכתוב מה החזון שלי למדינת ישראל ולצייר את זה ואני לא מבין מה זה חזון׳
אני- ׳החזון של הרצל היה להקים מדינה ליהודים, מה החזון שלך למדינה?׳
יובל- ׳אה..זה קל…שישראל תנצח במונדיאל 2030, אבל איך לצייר את זה?״
אנחנו מוצאים סמל של מונדיאל 2030 ברשת ויובל משלב אותו עם דגל ישראל. אני נפרדת ממנו בלב קל, הוא מרוצה שהבין מה זה חזון ושהוא יודע לצייר את החזון שלו. אני שמחה שזה החזון שלו.
22:00
בצומת יד מרדכי הווייז בקולה של עדי אשכנזי מצווה עלי לפנות שמאלה
לכביש 232
הרגליים שלי רועדות על הדוושה
האקליפטוסים גבוהים בכביש החשוך
אני חושבת על ענר והרש ועוד עשרות ומאות ואלפים שנסעו בכביש הזה למסיבה.
הלב גולש מהתרגשות
מסיבת טבע, Music festival
22:47
נכנסת בשער הצהוב לקיבוץ. חייל עייף מחייך אלי. אני מצטערת שלא הבאתי איתי משהו מפנק בשבילו.
אני מכירה כאן כל פינה. אין ס״מ שלא הגעתי אליו עם תינוק או תינוקת בוכה בניסיונות הרדמה, שלושה נכדים נולדו לנו בסעד.
לא מצליחה להעיף את המחשבות על הקרב שהתרחש ליד השער הצהוב בשעות הבוקר עד שטנק שנסע לכפר עזה הכריע את המחבלים שניסו לפרוץ לקיבוץ
7.10.26 05:15
אני יוצאת מהקיבוץ בחושך. עדי אשכנזי מכוונת אותי לחניון רעים. פגזים מתפוצצים שוב ושוב. אני לא בטוחה שאני בדרך הנכונה. פני ימינה ולא בגלל שאמרו לך. עדי צועקת. אני לבד בדרך עפר. איך אין לי שום אמצעי להגן על עצמי. הדרך נפקחת לאורך. אני מרגישה אבודה בחושך.
חן מנהלת המשמרת שלי מסבירה לחנות ליד העמדה של גלי צה״ל וחב״ד. יוצאת מהרכב מהוססת. דני חונה לידי.
אני במקום הנכון.
מעמידות שולחנות, פורסות מפות, צבעים, דפים ופלסתלינה
6:29
צעירה יפהפיה נשענת על העמוד של אחותה הבכורה. מכינת עלומים עומדת במעגל ושרה התקוה. אני נצמדת אליהם. זקוקה לטקס.
7:30
הצעירה היפהפיה עם חבר ואח וחברה ואמא וחבר מתיישבים אצלנו במרחב התמיכה הרגשית, ספות מפנקות, כוס קפה, שקדים וצימוקים. פחמימות ריקות.
הוא כתב שיר לאחותו, שמעתי אותו הבוקר ברדיו בדרך לכאן, היא מופיעה בווינט בעמוד הראשון נשענת על תמונת אחותה שנרצחה. היא וויתרה על המסיבה כי היתה חיילת והכרטיס היה יקר מידי. אמא עיצבה את הכריכה לספר שהוא כתב, שלושה אובדנים היא עברה בבת אחת, בת, גרושים ועסק משפחתי. ואז למדתי לטפל בדמיון מודרך. שלוש שנים עשיתי הסמכה. יש לי על זה הרצאה, היא אומרת
את אשת הברזל והרוח, אני אומרת לה
10:30
כתבים מרשת צרפתית מבקשים קפה. קבוצת צלמים יושבת במעגל על אחת הספות. המצלמות הגדולות נערמות על השולחן.
אני שואלת:אצלנו אומרים מי יטפל במטפלים, אפשר לצלם את הצלמים?
ומי יטפל בצלמים? הם שואלים
