להקשיב לזאבים: שבע עדויות מן היער
הגר חג'ג' ברגר
רקע: סרגיי פנקייב, "איש הזאבים"
סרגיי קונסטנטינוביץ' פנקייב (1886–1979), אריסטוקרט רוסי מאודסה, הוא המטופל המפורסם שזכה לכינוי "איש הזאבים". הוא הגיע לטיפולו של זיגמונד פרויד בווינה ב-1910, בן 23, לאחר שאמיל קרפלין אבחן אותו כמאניה-דפרסיבי ולאחר שנחשב למקרה חסר סיכוי. הוא סבל מדיכאון קשה, מחוסר תפקוד מוחלט ומעצירות כרונית שחייבה מלווה צמוד ושימוש יומיומי בחוקנים. מצבו הנפשי הלך והידרדר בעקבות שרשרת טראומות משפחתיות קשות, ובהן התאבדותה של אחותו הבכורה והיחידה (שבלעה כספית) ומותו של אביו, לצד התפרצות מחלת מין שבה נדבק.
הציר המרכזי של האנליזה היה חלום בלהות שחלם סרגיי בליל חורף קר סמוך ליום הולדתו. בחלום נפתח חלון חדר השינה שלו מעצמו, ולחרדתו הוא ראה שישה או שבעה זאבים לבנים, בעלי זנבות שועל ואוזניים זקופות ככלבי שמירה, יושבים בדומייה מוחלטת על ענפי עץ אגוז גדול העומד מול חלונו ומביטים בו. פרויד פירש את החרדה שהעירה את הילד כחרדת סירוס, ושחזר בדיעבד סצנה ראשונית - צפייה של התינוק, בגיל שנה וחצי, במשגל הורי "בסגנון הזאבים".
בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית ב-1917 נמחקו הונו ורכושו של פנקייב, והוא נאלץ להימלט לווינה כפליט חסר כול. פרויד ארגן בעבורו מגבית כספית שנתית קבועה מהקהילה הפסיכואנליטית; יש הסוברים כי נהג כך מתוך תחושת אשמה. ב-1926, בעת שהתפתחה מחלת הסרטן של פרויד, לקה פנקייב בהתקף היפוכונדרי-פרנואידי שבו היה משוכנע כי אפו הושחת וכי הוא נושא עליו חור. בעקבות זאת הופנה לאנליטיקאית רות מאק-ברונסוויק, שטיפלה בו והגדירה את מצבו כהשלכה פרנואידית של קומפלקס הסירוס הלא-פתור מול דמות האב (פרויד). פנקייב המשיך לקבל טיפולים פסיכואנליטיים לסירוגין לאורך כל חייו, ונפטר בווינה ב-1979 כשהוא לכוד בזהות הקלינית של "איש הזאבים" - תווית שנדבקה אליו והחליפה את שמו הפרטי, את מעמדו ואת מולדתו האבודה.
תודתי לד"ר איזבל בן אמו. מסה זו נכתבה בעקבות השתתפות בקורס "איש הזאבים" שלה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו; המקרה של פנקייב עמד ביסודה.
שלג
החלון מעולם לא נפתח במקרה. בחוץ רוחש חורף כבד, שלג נערם בדומייה, ואור חיוור נשפך פנימה אל החדר המוגן של האחוזה הרוסית. על ענפיו החשופים של עץ אגוז יחיד, מתוח בחלל שבין הבית החמים ליללת היער, יושבים זה לצד זה שישה או שבעה זאבים לבנים. הם מביטים קדימה, אל תוך החדר. הילד סרגיי ישן, הוא ישן וחולם על זאבים (פרויד, 1918/1999). ילד שנולד, כמוהו, כשפניו עטופים בקרום הלידה, בליל חג המולד, נשא על גופו סימן שנשות הכפר ידעו לפענח. ילד כזה, שרגלו האחת כבר מונחת מעבר לגבול, נועד לחצות (Ginzburg, 1986/1989b). כך עיניהם הערות של הזאבים ממשיכות לכתוב את הביוגרפיה שלו.
באיזה עולם אפשר בכלל לחיות כשחיות היער נדחקות אל מעבר לחלון, כשהמרחק מן השלג נמדד לפי עובי הזכוכית המפרידה בינו לבין הבית? החלום הזה איננו רק על פחד, אלא על משטרי ראייה: מי רשאי לראות, מי נחשב "רואה", ומי נותר רק "מושא מבט". הם יושבים בשורה על הענף כמו שופטים שטרם פתחו את פיהם, והילד ישן תחת מבטם. עוד מעט יבוא איש מווינה וילמד אותו שכל זה אינו אלא פחד - מן האב, מן הסכין - והזאבים ייעלמו לתוך המילה הזאת.
ענף
על ענף עץ אגוז תלויים, בלי משקל, שישה או שבעה זאבים. ענף אחד נושא עליו כובד של עולם שלם. יש עצים שמטפסים בהם מרקיע לרקיע, וכל ענף הוא מבחן, ומי שמגיע אל הצמרת חצה את הגבול בין החיים למתים ואינו שב אותו אדם (Znamenski, 2003). ומאחורי הענפים, היער עצמו כמעט אינו נראה. הוא מתחבא מאחורי העץ הבודד, מיטשטש בקצות החלון, מופיע רק כרחש, כחשכה המסתירה את כל מה שהפרא יכול להכיל. בסיפורי אגדות, באתנוגרפיות על צפון אירופה ומזרחה, היער הוא הליבה האפלה של הקיום. הוא מרחב שבו הולכים לאיבוד כדי למצוא שם אחר, מרחב שבו מתערבבים הגבולות בין אדם לחיה, בין חי למת, בין דרכים מוכרות לשבילים ללא מוצא. הוא מסתיר שדים ומכשפות, אבל הוא גם מרחב של חניכה, של מטמורפוזה, של שפה שאינה זקוקה למילים.
היער הוא הלא-מודע של העולם, האופן שבו יקום שלם זוכר את עצמו בלי מילים. הוא המקום שעליו החברה המודרנית גוזרת אלם, המרחב שמודחק שוב ושוב אל שולי התודעה, עד שהוא מתפרץ חזרה בדמות סיוט. היער הוא המקום שבו נקברים הסודות שהתרבות אינה מסוגלת או אינה רוצה לשאת: הסודות של היות האדם חלק מטבע גדול ממנו, ושל הידיעה הזו, המאיימת על עצם יכולתו לשלוט בטבע. והיער הזה עשוי גם משפה חרוכה שנקברה, מדברים שאי אפשר היה לומר בשלוש לשונות, שנדחסו זה על זה עד שהאגדות עצמן העלו עובש וחזרו אל האבן (Abraham & Torok, 1976/1986). מי שקורא לו "פרא" כבר עומד מבחוץ. היער הזה הוא הצל שאנחנו מטילים. הזאב והעץ מצפינים בצלילם דבר. אצל אברהם וטורוק זו קריפטה: כספת פנימית שבה מילים אסורות קופאות לדבר-מילה נעול בנפש. את הקריפטה שלהם אני מוציאה החוצה - לא סוד הנעול בנפש אלא בבשר ובאדמה.
אני חוזרת לחלום הזה, שחלם פעם ילד בשם סרגיי - המטופל שיהפוך, בידי פרויד, ל"איש הזאבים". סיפור החלום הקסים רבים, ואני ביניהם. אך ככל שהעמקתי בו, הרגשתי שהחלון שנפתח מעצמו אינו מביט רק על הילד הנצפה, אלא תובע מאיתנו להישיר מבט אל הזאבים עצמם. המפגש הזה מאלץ אותנו לנוע על קו התפר שבין שלוש דרגות קיום: הקלינית, הסימבולית והממשית. בדרגה הקלינית מביית פרויד את החרדה למסילה אדיפלית של פחד מסירוס ושל סצנה ראשונית; בדרגה הסימבולית אנו מפענחים את היער ואת עץ האגוז כארכיון תרבותי חי - עקבות של שמאניזם, פולקלור סלאבי על אנשי-זאב החוצים בין העולמות, והדים של אימפריה רוסית ששפתה מתפוררת. אך על הענף שוכן גם הממשי - מה שחומק מכל סימבוליזציה ונשאר מעבר להישג ידה של השפה. הממשי של החלום הוא הזרות החומרית, הקרה והאדישה של הלהקה. הזאבים של סרגיי אינם רק סמל ואינם רק ייצוג. הם גם בשר ופרווה המביטים בנו מבעד לזכוכית, עדות ריבונית של עולם לא-אנושי המסרב להתכופף תחת משחק המשמעויות האנושי - כך, לפחות, נדמה בתחילה.
אני מביטה בזאבים, תובעת לדעת את עדותם ואת עדות היער. לשהות בתוך השתיקה שלהם, תחת השלג הנערם. אני על ענף. מאחוריי, תופת מולדתי. ולפניי שבע פרוות לבנות שאינן זזות. אני מבקשת להעתיק את מבטם אל המציאות המסויטת של ישראל 2026. לסרב לזאבים שהופכים לסימן, ליער שנעשה תפאורה, לחלון שרואים דרכו רק לצד אחד. להשליך את מראת החלום האנושי אל היער עצמו, אל הפרא הקיומי השוכן בתוכו. אבל היד שמושיטה להם את מבטם היא ידי, והמבט ששב אליי משלג הזאבים חוזר בקולי.
פרווה
אני מדברת בשמם ומאזינה לעצמי, ואין לי דרך אחרת:
"אנחנו רואים בית. בית הוא דבר שאנשים בונים סביב פחדם. בחוץ אנו והשלג ואור הירח על הזכוכית; בפנים, ילד תחת שמיכה. הוא נושם, נשימתו עמוקה. הוא לא יודע שאנחנו רואים. אולי הוא כבר יודע. אולי אין 'אנחנו', רק ענף ורוח ושבע נשימות. אנחנו תמיד רואים. בני האדם חולמים שאנחנו תוקפים אותם משום שאינם זוכרים שאנחנו, גם אנחנו, מרגישים פחד. גם אם זאב לעולם אינו לבד."
אני בודה מיומנו של זאב
שתיקה
זאב מיילל. הקול עולה מן החורש, מלטף את העור המכוסה באוויר קר, חודר את המרחק, נח על הגגות. אחר כך, ממרחק מה, עונה זאב שני. ולפני ששלישי מצטרף, נוצרת לחצי שנייה אחת שתיקה. השתיקה הזו היא מה שההמייה ייצרה - רווח שנפער בין שני קולות. כל מה שייאמר עליה מכאן והלאה, באתנוגרפיה, באגדה, בפסיכואנליזה, מנסה למלא את הרווח הזה.
בפולקלור הרוסי הזאב איננו דמות משנית. הוא חיה, בשר ודם, הפורצת אל הדיר ושופכת דם בשלג, ובאותו סיפור עצמו הוא מציל ילד שהלך לאיבוד, מלווה אותו אל מעבה היער ומחזיר אותו להוריו. הוא עומד על הסף: בין כפר ליער, בין חיים למוות, בין עדר מבוהל לשיירה שיודעת את דרכה. לכן קראו לו האיכרים "אח מן היער" (Ginzburg, 1986/1989b). באתנוגרפיות על שמאניזם סיבירי הזאב הוא חיית-עזר, ישות שלוקחת על עצמה את הנסיעה בין עולמות (Hoppál, 1997). הוא אחד מ"בעלי הרוח" של ההרים והיערות, ישות בעלת סוכנוּת המנהלת מסחר, ענישה והדדיות.
הזאב הוא נושא כלי הקודש של המעברים הלימינליים. במסורות אקסטטיות מצפון אירופה ומסיביר נכרכה לעיתים יכולתם של שמאנים ורואי-נסתרות לצאת למסעות בעולם המתים וללחום למען פוריות האדמה בהפיכתם לזאבים או ברכיבה עליהם. הזאב, בקוסמולוגיה הזו, איננו הטורף וגם לא הקורבן; הוא מי שמחזיק את ידע הפרא, ידע שתרבויות עתיקות נזקקו לו כדי להבין את מקומן בקוסמוס. בתרבויות הטורקיות הקדומות הוא אם-מייסדת (Ordabekova et al., 2022). בערבות רחוקות יש שני זאבים שהם אחד: אחד פושט על הדיר ומכתים את השלג, ואחר, שאין לו אדון, ועליו אומרים כי לכלב יש בעלים ולזאב יש אלוהים (Ordabekova et al., 2022). וגם השמאנים חלוקים כך: יש הנושאים בחזם נשמת כלב שאינה נותנת להם מנוח, ויש שנשמתם זאב ואינה מבקשת רשות לחצות במעבה היער (Mikhailovskii, 1895; Znamenski, 2003).
כששבעת הזאבים הלבנים מתיישבים על עץ האגוז מול מיטתו של סרגיי, כל הכובד הזה מתכווץ לנקודה אחת. הם דורשים מן הילד, ומאיתנו, להכיר בעולם שלם שאינו נשלט בידינו. והשבעה הזה אינו מקרי. שבעה הוא מספר-סף: שבעת הגדיים, שבעת הרקיעים, שבעת ימי האבל. שבעה זאבים על ענף מכוננים מועצה. כוחה טמון בהיפוך פעולת הראייה. המבט המנתח קורס אל תוך עצמו, ונותר מבטם המפוקח של הזאבים, החודר מבעד לחלום ומופנה ישירות אל סרגיי ואלינו. וכאן אני נלכדת בַּיפה שבפיתויים. נעים לחשוב שהם יושבים שם כמו זקני שבט, שמבטם יודע דבר שאני עצמי איני יודעת.
עקבות
באותו ערב חורפי סרגיי הילד הוא רק סרגיי, עדיין לא "איש הזאבים" שיהיה כשחלומו ינותח ויישחט בידיהם של פסיכואנליטיקאים מיומנים. הוא ילד, גוף קטן שמופקד בתוך בית גדול, מתחת לשמיכת נוצות שכביכול מגנה עליו מפני החושך העמוק של היער. אך החלום אינו מתרחש רק במוחו של סרגיי. הוא נמתח הרבה מעבר לרגלי המיטה. הוא נטוע בגזע העץ, בשלג, והוא נלכד בעיניהם של הזאבים שרוצים לומר לנו משהו שהקליניקה ממאנת לשמוע.
השאלה איננה מה מסמלים הזאבים בנפש הילד, אלא מה הם מזהים בנפשה של התרבות שבה חי הילד, תרבות שעתידה לקרוס תחת רגליו, להוריד אותו מנכסיו ולשנות עידן. מה הם רואים בילד ששוכב מולם? מה הם רואים בבית המבוצר שמאחוריו? מה רואה הטבע כשהוא ניצב מול התרבות שמתיימרת לאלף אותו?
לעקוב אחר זאב פירושו לקרוא את מה שהותיר: ענף שנשבר, טביעה בשלג, נימת פרווה על קליפת עץ. פרויד בחדרו קרא בדיוק כך - לא את הזאב אלא את פליטת הפה, את הפרט הקטן שטושטש, את מה שהמטופל לא התכוון לומר. הצייד והרופא רוכנים אל אותו סימן זעיר (Bucci, 2024; Ginzburg, 1986/1989a). אלא שפרויד, מכל העקבות שנפרשו לפניו, בחר מסילה אחת - אל האב, אל המיטה - ואת השאר כיסה בשלג. את מעשה הכיסוי הזה חשף קרלו גינזבורג בהיסטוריה ובפולקלור: הוא מראה איזו מסילה נבחרה וקורא את הזאב כעקבה שממנה משחזרים סיפור. אני מבקשת את מה שאינו עקבה של דבר - את הזאב שהותיר את הסימן וכבר איננו בו, ואת הגוף שממשיך לפלוט את מה שהפרשנות לא עיכלה.
אפשר לדמיין את פרויד רכון אל החלום כמו עד מאוחר בשרשרת ארוכה של עדים: זקנה מכפר רחוק שסיפרה אגדה על אח מהיער, שמאן שחצה נהר קפוא עטוף בפרוותו של זאב, עץ אגוז שעמד מול איתני הטבע ומפגעי האדם. "איש הזאבים" הוא צומת שבו מצטלבות חקירתו של פרויד את מבנה הנפש וחקירה עתיקה מזו - הדרך שבה יערות וחיות מנסים לתת פשר לאופן שבו בני אדם מכלים את העולם.
וברגע אחר, באנגליה, ניצב משורר מול מבטו של זאב אחר. בשירו פוגש טד יוז זאב זקן בגן החיות של לונדון. תוך כדי הצפייה נפער בו הגילוי. הזאב מסרב להיות מושא:
The fairy tales
Grow stale all around him
And go back into pebbles. His eyes
Keep telling him all this is real
And that he's a wolf-of all things (Hughes, 1989, pp. 17–18).
הזאב של יוז יודע שהוא זאב. הסורגים סביבו לא הצליחו לרוקן את מבטו. עיניו שומרות את הידיעה הזו עוד אחרי שהאגדות עליו נעטפות אבק והופכות לאבן. יוז שואל: מי כאן המביט? הזאב הזקן הסגור בכלוב הוא בן בריתו של איש הזאבים. שניהם נושאים בגופם זיכרון של מבט שלא נכבש.
סרגיי פנקייב, האיש שיישא עד יום מותו את התווית שניתנה לו בווינה (Gardiner, 1971), ימשיך לנוע בעולם עטוף בכינוי שנגזר מחלום - פרווה שאינה שלו. יורש שאבד לו הכול. נושא על גבו שני יערות: זה שבו נולד וזה שבו קראו אותו בשם. בזיכרונותיו המאוחרים, בימים שאיבד את הכול, מתאר סרגיי את מסעותיו אל הרי הקווקז לאחר התאבדות אחותו. שם, בתוך הנוף הפראי, הוא מצא רגעים נדירים של שכחה ויופי. היער הגשמי, שבו זאבים היו חיות של ממש ולא רק מונחים אנליטיים, נותר בעבורו מקלט אחרון. אבל השפה שבה הוא כותב כבר עברה טיפול. היא נטחנה בפיותיהם של מטפלים ומתרגמים. היער שלו עבר ביות; הוא עוקל ונרשם מחדש בטאבו של הפסיכואנליזה. סרגיי הופך לדמות-סף: מי שנושא בתוכו עדות של עולם שנקטע. אבל משהו לא נסגר. שנים אחר כך המשיכו חלקים מסרגיי להיפלט מגופו, כתפרים שנפקעים אחרי ניתוח, כשבבי עצם נמקית (פרויד, 1937/2002).
אפר
מבטם של הזאבים אל ביתו של האדם הוא מבט מבעית, משום שהוא קורע את מסכת האשליות שלנו. הקליניקה ניסתה לתרבת את הזאב, להפשיט אותו מחיותו ולהפוך אותו לתסביך אנושי. ההפרדה שעשינו בין ה"תרבותי" ל"פראי", בין האדם שבפנים לחיה שבחוץ, היא גבול שצויר על דף ריק. פרויד הלביש אותם בסירוס, אני במצפון. אבל מאחורי הזכוכית אין שופט; יש זאב שרואה, ואני שאיני יכולה לראות את ראייתו - רציפות של גופים, נתק של תודעה (Descola, 2005/2013, p. 294). המטריצה הנטורליסטית הזו, המניחה כי אנו והחיה חולקים את אותו מסד חומרי וביולוגי אך נותרים נפרדים מבחינה אונטולוגית, דנה את החיה לשתיקה ומציבה אותה כמושא אילם מול מבטנו המפרש. הוא מביט בי, ואני חשופה עד העצם, ואיני יודעת דבר על מה שהוא רואה.
כשאני חושבת על סרגיי, מוקף בשכבות של פרשנויות קליניות בחדר בווינה, אני מדמיינת את הזאבים עצמם ממשיכים לרוץ, מותירים אבק מאחוריהם. הם אינם כלואים עוד ביערות דרום רוסיה; הם חוצים את הזמן, עוברים בין שורות של עצים אחרים, גדרות תיל, קירות בטון חשופים. הם מתקרבים לחלונות של בתים אחרים, תחת שמיים אחרים, שבהם ילדים מתעוררים בלילה לקולות של פיצוצים ולא ליללת רוח. היער שבו הם רצים הפך לכל מקום שבו שדה חרוש עומד ערום למול שדה קרב, שבו קו של חורש דק נאבק להסתיר את חורבותיו של כפר השוקע לתוך אפר ואבק.
סף
והנה הם מגיעים אל המרחב שבו אני כותבת עכשיו. הזאבים של סרגיי ניצבים כעת על קו התפר של מציאות שבורה. הקירות שנבנו כדי להבדיל בין החוץ לפנים קרסו. אשליית "הבית המוגן" רוטשה לחלוטין. החלון שנפתח בחלומו של סרגיי הפך כאן לזגוגית מנופצת, לדלת שנעקרה ממקומה. מה מזהה מבטם כאן? הם מתבוננים באדמה שנחרבה, בבני אדם שהפשיטו מעליהם כל יומרה של אנושיות, שהותירו מאחוריהם רק דם וחורבן. והפיתוי לשוב ולהציב אותם שם, עדים אילמים ואצילים מול הברבריות, חוזר ומכה בי. אבל הכלב שרץ בין ההריסות אינו עומד מול החורבן; הוא אוכל ממנו. האסון אינו סביבו; הוא כבר בבשרו.
החלון שנפער מעצמו בליל החורף ההוא באחוזת פנקייב לא נסגר מעולם. הוא המתין לקריסת המשקופים שלנו, לרגע שבו החוץ יפרוץ אל תוך הפנים, כדי שהמבט יוכל לעבור מבעד לשתי החורבות כאחת. אני חוזרת אל החלום ההוא מתוך הריסות 2026: הזכוכית שרעדה שם מתנפצת כאן, בממשי. מבעד לקרע הזה פוסע פנימה הפרא שהקליניקה בווינה התאמצה לאלף - בשר ודם, אל תוך הסלון. המפגש בין האנושי ללא-אנושי אינו מסתכם בניצחון פשטני של טבע אדיש על תרבות קורסת. המציאות סבוכה ומדממת. במציאות שבה קירות הבטון קרסו והגבולות המוכרים נמחו, העולם הלא-אנושי חודר ככובש, אך גם כפליט. החיות המשוטטות היום בין חורבות הציוויליזציה משני עברי הגבול אינן מנותקות מן האסון; הן נושאות אותו בבשרן. אין טבע בתולי לחזור אליו; האדם והחיות שזורים באותו אסון, מזוהמים זה בזה, שורדים יחד בחורבן (Haraway, 2016).
כלבים עזובים שחולצו כחושים מתוך הריסות עזה; חיות בר שנסו בבעתה מיערות הצפון שעלו באש; תנים שאיבדו את נתיבי הציד שלהם וחזירי בר שמשוטטים ברחובות העיר; וחיות הבית שעיניהן פעורות מאימת הפגזים והאזעקות.
הן הובאו ממקומות של מלחמה, נקרעו מסביבתן, ובולעות את האלימות שלנו אל תוך גופן. כאן נחשף הקרע, התהום שבין האדם לחיה: העולם הלא-אנושי סופג את הטראומה שיצרנו, אך מסרב להעניק לה משמעות קלינית או סימבולית. בניגוד לאדם, שעוטף את החורבן בהצדקות, בנרטיבים של גבורה או קורבנות ובאידיאולוגיות של בנייה והרס, החיה חווה את האלימות כפי שהיא: אובדן, רעש, כאב ומוות. שום מילה לא תרפא את הצלקת שנחרתה בבשרה.
תן עובר בשכונת מגוריי. לילה. הוא מביט בי ואני מביטה בו בחזרה. אני קופאת מולו. הוא מביט ישירות אליי. מתחיל לדהור לכיווני, עיניו אינן מרפות ממני. אני קופאת. הוא כמעט עובר אותי, ונעצר לשנייה ממש. אני מחכה שיאמר לי משהו. הוא לא אומר. עיניו עוברות בי כמו בקיר. אין לו עוד טריטוריה; מישהו לקח אותה ממנו, ואולי זו אני. הוא שוהה עוד רגע ונבלע בחושך.
הזאבים החוצים את הסלונים הנטושים, והרוח המנשבת דרך חלונות מנופצים של שכונות שנכתשו עד דק, מוחקים את ההבדל בין פנים לחוץ, בין צד לצד, בין צדק לעוול. אך הטריטוריה הפצועה אינה ממהרת להחזיר לעצמה את בעלותה כגיבורה מנצחת; היא מדממת יחד איתנו. סביונים ושיחי פרא שמבקעים את האספלט הם פצעים פתוחים הנאחזים בשברי הפלדה של ערים שנמחו מעל פני האדמה. היער, הלא-מודע של החברה שניסינו להכחיש ולכסות בבטון, אינו יכול עוד לעמוד מבחוץ כריבון שקט. הוא קורס אל תוך החורבן שלנו.
באסון הזה אין גיבורים. הילד החרד בחלומו התעורר אל מציאות שבה לא נותר בית, והחיה שמתבוננת מן החושך אינה עדה אילמת הניצבת מעבר לזכוכית. הזכוכית התנפצה. החיה נושאת את פצעי מלחמותינו משום שהטירוף האנושי בלע גם את היער שלה. כבר אין לה ריבונות לשמור עליה מול משחק המשמעויות האנושי.
המעבר של איש הזאבים מהשלג הרוסי אל חולות אזורנו החרוך הוא קריסתה הסופית של ההפרדה. מבטם של הזאבים חצה את החורף הרוסי, את חדר הטיפול בווינה, את הלילה הזה ופלש אל הסלון הפצוע שלנו. ואם נותר דבר, הוא להקשיב - לא ליללה ולא ליללה שעונה לה, אלא לשתיקה שביניהן. לרגע שבו כל המילים והנרטיבים שלנו נושרים אל האדמה החרבה. שם, כשהוא מופשט מתפאורת הקליני והסימבולי ועומד חשוף בתוך החורבן, הזאב הוא רק זאב.
מקורות
פרויד, ז'. (1999). איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזה ילדית (ע' רולניק, מתרגם). ספרים. (העבודה המקורית פורסמה ב-1918)
פרויד, ז'. (2002). אנליזה סופית ואינסופית. בתוך ע' ברמן וע' רולניק (עורכים), הטיפול הפסיכואנליטי (ע' רולניק, מתרגם; עמ' 201–226). עם עובד. (העבודה המקורית פורסמה ב-1937)
Abraham, N., & Torok, M. (1986). The Wolf Man's magic word: A cryptonymy (N. Rand, Trans.). University of Minnesota Press. (Original work published 1976)
Bucci, F. (2024). Emotional textual analysis, the circumstantial method and the history of cultures. Quaderni di Psicologia Clinica, 12(1), 25–38.
Descola, P. (2013). Beyond nature and culture (J. Lloyd, Trans.). University of Chicago Press. (Original work published 2005)
Gardiner, M. (Ed.). (1971). The Wolf-Man by the Wolf-Man. Basic Books.
Ginzburg, C. (1989a). Clues: Roots of an evidential paradigm. In Clues, myths, and the historical method (J. Tedeschi & A. C. Tedeschi, Trans.; pp. 96–125). Johns Hopkins University Press. (Original work published 1986)
Ginzburg, C. (1989b). Freud, the Wolf-Man, and the werewolves. In Clues, myths, and the historical method (J. Tedeschi & A. C. Tedeschi, Trans.; pp. 146–155). Johns Hopkins University Press. (Original work published 1986)
Haraway, D. J. (2016). Staying with the trouble: Making kin in the Chthulucene. Duke University Press.
Hoppál, M. (1997). Nature worship in Siberian shamanism. Folklore: Electronic Journal of Folklore, 4, 28–41.
Hughes, T. (1989). Wolfwatching. Farrar, Straus and Giroux.
Mikhailovskii, V. M. (1895). Shamanism in Siberia and European Russia (O. Wardrop, Trans.). The Journal of the Anthropological Institute of Great Britain and Ireland, 24, 62–100, 126–158.
Ordabekova, K., Tulepova, S., Zholshayeva, M., & Kurkebayev, K. (2022). The concept "wolf" in Kazakh language: Traditional conceptualisations. Journal of Language and Cultural Education, 10(2), 73–83. https://doi.org/10.2478/jolace-2022-0012
Znamenski, A. A. (2003). Shamanism in Siberia: Russian records of indigenous spirituality. Springer.
